למרות הכל, היה עשר

2021 הייתה שנה נוראית לקולנוע בכל כך הרבה מובנים, ושנה נפלאה במובן האחד החשוב מכולם. בתי הקולנוע נפתחו רק באמצע השנה, ובישראל באופן מרגיז אחרי כל העולם. הקהל לא מיהר לחזור, הווריאנטים הסתובבו, שוברי קופות מיועדים נכשלו ורק שני סרטים, מקומי ועולמי ("לשחרר את שולי" ו"ספיידרמן") שברו את הנאחס. הם לא היו טובים במיוחד, אבל סימנו את הקו: גם בלי הקורונה אנחנו הולכים לעולם קולנועי פחות מגוון, פחות נועז, יותר בבית ופחות באולמות. לכוכבים ולבמאים גדולים יש פחות משמעות, לאולפנים ולמותגים יש כמעט את כל הכוח.

בעולם ממשיכים לעשות קולנוע מעניין, אבל אי אפשר לומר שהתגלה השנה איזה יוצר מסעיר במיוחד (למעט אולי שם יפני אחד, ריוסוקה המגוצ'י, חפשו אותו בסיכומים שנה הבאה אחרי שסרטיו יופצו בישראל בשעה טובה). מה שכן, זו הייתה שנה חזקה במיוחד לקולנוע של במאיות, נשי ואנושי יותר. וזו בעצם הבשורה הטובה לה חיכינו: מאחורי כל החדשות המבאסות, המשיכו לעשות בעולם וגם בארץ סרטים נפלאים, והקולנוע - כאומנות מגוונת ומלאת רבדים וסוגים - בועט מתמיד. הנה בחירתי לעשרת סרטי השנה.

‍

1. סיפור הפרברים

גרסת סטיבן ספילברג למחזמר הקלאסי היא קולנוע הוליוודי יפהפה, מורכב ואפי במקביל שאין לו היום כמעט קונים, אבל אני מתמוגג ממנו. יצירת מופת שלוקחת מחזמר וטקסט שנראו שחוקים, ונותנת לו פרשנות עכשווית מבלי "לנסות לעדכן אותה לימינו" באופן מלאכותי. ספילברג מביים מיוזיקל זועם על ג'נטריפיקציה והתבהמות, אבל עושה זאת עם כל האנרגיה של ילד בן 10 שנחשף לשירים לראשונה. וכן, הגרסה הזו פשוט טובה יותר. תראו את הסצינה היפהפייה שבה מושר "מריה" ותבינו שאין תחרות.

‍

2. עוזרת אישית

ומהסרט ההוליוודי הראוותני של השנה, להיפוך המוחלט שלו (חוץ מהעובדה שהוא קורה בניו-יורק, וגם הוא מתאר אותה כגיהנום עלי אדמות, רק מסוג אחר). סרט שמתאר יממה שעוברת עובדת צעירה ולחוצה בחברת הפקת סרטים, ואת שגרת ההטרדות המיניות לה היא עדה. פרשת הארווי וויינשטיין? ברור. סרטה של קיטי גרין קצרצר וסגפני ונבנה לאט לאט דרך סצינות סזיפיות ומרומזות לשיא רגשי מריר ועצוב, ועל הדרך הוא מפשיט סממן של "זוהר" מהמכונה שלה קוראים "הוליווד" ו"קולנוע" בכלל.

‍

3. האביר הירוק

אני אוהב את הקולנוע שלי עם מנועים ב-200 קמ"ש, וסרט ימי הביניים של דייויד לאורי הוא בדיוק כזה: אגדה מרהיבה למבוגרים, שמבוססת על סיפור צדדי באגדות המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, שהיא כולה קולנוע מלא חיים והמצאות. דב פאטל מעולה בתור אביר עצלן שנגרר להרפתקה מסכנת חיים בעקבות התערבות מטופשת, ועל הדרך מוצא את עצמו במסע קיומי סביב השאלה האם בכלל שווה לחיות. כן, מדכא משהו. והסוף, הו הסוף.

‍

4. לוקה

איני מהמעריצים השרופים של "פיקסאר", אבל כשהם פוגעים הם פשוט נפלאים. סרטם החדש והאירופאי משהו באווירה (שהופץ בארה"ב רק ב"דיסני פלוס", הו, הבושה) הוא סרט מקסים דווקא כי הוא קטן וצנוע בהרבה ממרבית סרטיהם הנפוחים שמבזבזים חצי מהזמן בלבנות עולם. כאן זה דומה יותר לספר ילדים ישן, על שני מפלצי-ים קטנים שחיים לצד עיירת חוף איטלקית (הסרט עושה תיאבון לפסטה), ועל המסע שלהם להתבגרות ועצמאות, עם כמה אמירות רלוונטיות במיוחד לעולמנו. והסוף, הו, הסוף.

‍

5. ליקריץ פיצה

פול תומאס אנדרסון נותר המאסטר הבלתי מעורער של קולנוע, שבכל פעם לוקח אותנו לכיוון אחר. אחרי האפיות של "זה ייגמר בדם" ו"מגנוליה", מול האקספרימנטליות של "המאסטר" ו"מידות רעות", הוא שב ללוס-אנג'לס במוד שלוכי ונוסטלגי. זה סרט על התאהבות של בחור בבחורה - הבן של פיליפ סימור הופמן מול הבת של כדורגלן מכבי יפו מוטי חיים (וכוכבת ההרכב חיים, אלנה חיים) - במשך קיץ אחד בעמק סן-פרננדו בקליפורניה בשנות ה-70. הרבה בדיחות פנימיות על הוליווד, על יהדות וישראליות (חיים האב מופיע פה) בסרט שהוא מכונת זמן מושלמת, ומספר סיפור פשוט - בחור פוגש בחורה - בקולנוע הכי משוכלל שיש.

‍

6. שומר טינה

חד משמעית, סרט האקשן הטוב של השנה. גיא ריצ'י, במאי שחזר על עצמו אינספור פעמים, משתף שוב פעולה עם ג'ייסון סתייטהאם למה שהיה אמור להיות עוד "זבלון" ומתגלה כסרט נקמה קצת עצוב, קצת מריר, על שודדים אכזריים בלוס-אנג'לס שתוקעים סכינים אחד בגב של השני. הקהל הישראלי ידע לזהות סרט טוב והפך אותו ללהיט מקומי, ויש בזה רענון מול כל מופעי הראווה הריקים של מארוול או החטיפים הדלים של נטפליקס.

‍

7. הדו קרב האחרון

עוד סרט ימי ביניים (אחרי "האביר הירוק") ועוד סרט מי טו (אחרי "עוזרת אישית") שמצליח לספר סיפור אפי בחדות ובהירות מרשימה. רידלי סקוט הקשיש חבר לבן אפלק ומאט דיימון גם כתסריטאים וגם ככוכבים (שניהם מצויינים פה) ליצירת סרט על סכסוך שמתפתח בין שני אבירים שאשתו של אחד מהם נאנסה על ידי השני. סרט מצויין על גבריות רעילה, על האשליה של האבירות ועל זיכרון סלקטיבי, שמאפשר לכל אחד מאיתנו להתהלך על כדור הארץ בתחושה שהוא צודק.

‍

8. אנט

המיוזיקל הנוסף ברשימה פיצל עוד יותר את הקהל לאוהבים ושונאים מובהקים. הסרט שביים הצרפתי ליאו קראקס, על בסיס תסריט ומוזיקה של האחים מיל ובכיכובם של אדם דרייבר ומריון קוטיאר, הוא קצת כמו תוכנית "הקצה" משני צידי האוקיאנוס. סיפור בסיסי על אב נורא ומתעלל (אדם דרייבר) הופך בידיי צוות האמנים הזה לקולנוע מרהיב, אפי אך גם מלא קריצות. יש כאלה שסבלו, אבל אני כל כך נהניתי.

‍

9. תמונת הניצחון/ הברך/ אגדת חורבן

שלושה סרטים ישראלים מצויינים מצטופפים בחוסר הוגנות במקום אחד, אבל דווקא בגלל שהם כה שונים זה מזה הם ההוכחה לכמה הקולנוע שלנו הפך למגוון ומיומן. "תמונת הניצחון" של אבי נשר הוא קולנוע מיינסטרימי בנוי לתלפיות שמספר סיפור ציוני יפה המתרחש במלחמת העצמאות, אבל עושה את זה עם טאץ' חתרנות לא צפוי, "הברך" ממשיך לקבע את מעמדו של נדב לפיד כמאסטר של קולנוע אוטרים אירופאי בישראל, עם סיפור רפלקסיבי על במאי ממורמר שמצטלם נהדר בערבה, ו"אגדת חורבן" באנימציית ציורים הוא חתיכת הפתעה, סרט שמשתמש בטכניקת סיפור חדשה כדי לספר סיפור היסטורי יהודי שהופך כמעט ל"בן חור" מקומי.

‍

10. ארץ נוודים/ יהודה והמשיח השחור /עוד סיבוב

והנה עוד קיבוץ: שלושה סרטים טובים מאוד ממחזור אוסקר 2020. הזוכה הגדול "ארץ נוודים" של קלואי ז'או ופרנסס מקדורמנד אולי זכה להערכת יתר מסויימת אך הוא יצירה נבונה, אנושית ומלאת חמלה על אמריקה של היום. "יהודה איש קריות והמשיח השחור" הוא סרט עוצמתי ואכזרי שמרגיש רלוונטי מתמיד על המלחמה הבין-גזעית בארה"ב. ואילו "עוד סיבוב" הוא סרט דני אנושי להפליא על משבר אמצע החיים, שלא היה ממריא לגבהים כאלה לולא הופעה לפנתיאון של גדול שחקני סקנדינביה (ו"חניבעל") מאדס מיקלסן. ואם כבר מדברים על חניבעל, תוסיפו לכאן את זוכה האוסקר אנתוני הופקינס שגרם ל"אב" בכיכובו לזרוח. שנה טובה.