סדרות

יורשים (Succession)

למשפחת רוי לא חסר. לא חסרים מיליארדים בבנק, יאכטות מפוארות או מטוסים פרטיים. גם לא חסרים להם תסביכי אב ואם, אישיוז כבדים בכל הנוגע לסקס ויכולות לדקור, לבגוד, לשקר ולחרב. כל מחלקת האופל של הנפש שגורמת גם למי שלא רגיל להגיע ממקום למקום במסוק קצת להזדהות. ל'יורשים' של HBO היה הייפ מהרגע הראשון ששיבון, קנדל, רומן ולוגן רוי הפציעו על המסך (קונור, סליחה, גם אנחנו שכחנו אותך), אבל הייתה זו העונה השלישית, ובמיוחד פרק הסיום שלה, שהפכו אותה למאסטרפיס.

‍

ברידג'רטון (Bridgerton)

אמרו שהיא 'גוסיפ גירל' שפוגשת את ימי הביניים, אמרו גם שהיא פורנו רך שמתחפש ל'אחוזת דאונטון' ואמרו שהיא עוד הוכחה – כאילו שצריך – למגע הקסם של שונדה ריימס. הכל נכון. 'ברידג'רטון' הגיחה בריקוד ואלס סוער והציגה את עולמה של החברה הגבוהה בלונדון דרך עיניה של רכילאית מסתורית. זה עבד, והיא שברה שיאי צפייה בנטפליקס, עד שהפכה לעוד קורבן של 'משחק הדיונון'. השבוע נחשף תאריך החזרה שלה לעונה שנייה (25.3). הכינו את המחוכים. 

‍

הלוטוס הלבן (The White Lotus)

אז איך אתה ישן בלילה, מערבי לבן ועשיר עם סוויטת ירח דבש מפוארת – אבל לא זו שהובטחה לך – בנוף הקסום ביותר בעולם עם צוות שכל תכליתו לשרת כל גחמה? לא משהו, הא? 'הלוטוס הלבן', אולי הצפייה הכי פחות נוחה של השנה, הטיחה בפרצוף את האמת שמעולם לא רצינו לשמוע; שאנחנו הבעיה. עם צרות העולם הראשון שלנו, בתור לספא, טובלים בגן עדן שתוכנן לענות על כל צורך עוד בטרם יתעורר, אין לנו מושג כמה אומללות אנחנו מייצרים. אבל אחרי ביקורות משתפכות ועונה שנייה בדרך, אין בכלל ספק; בשביל טלוויזיה טובה אנחנו מוכנים לסבול.

‍

משחק הדיונון (Squid Game)

במשך עשור ניסה וואנג דונג-היוק, יוצר 'משחק הדיונון', להפוך את התסריט לסדרה. פעם אחר פעם דחו אולפנים מקומיים את הרעיון בטענה שהיא לא מציאותית וגרוטסקית מדי. אבל התברר שההימור שלקחה נטפליקס השתלם ו'משחק הדיונון' הפכה ללהיט היסטרי. התקציר: עניים שרוצים להרוויח כסף כדי לכסות את חובותיהם גם במחיר של רצח מתמודדים אחרים. המסר הוא שכולנו נוכל לזנוח את המוסר אם נצטרך. אגב, היוצר עובד על עונה שנייה, שזה הישג לא רע למי שנאלץ למכור את המחשב שלו עד לא מזמן. אולי את רווחי העונה הראשונה הוא יחלק לעניים מסביבו.

‍

טד לאסו (Ted Lasso)

העונה הראשונה של 'טד לאסו' הגיעה עם הקורונה, והעולם התאהב באאוטסיידר האדיב שמחבר אנשים בזכות שתי אמיתות אוניברסליות: בדיחות אבא וכדורגל. העונה השנייה כבר מצאה עולם מותש וחסר סבלנות, וגם בגלל זה היא הרגישה קצת פחות אדיבה. טד לאסו, התברר, מתמודד עם דיכאון, ולאנשים סביבו, התברר, יש אגו. ג'ייסון סודייקיס תמיד סחב איתו עצבות, ולמרות ההצלחה העצומה של העונה הראשונה הוא לא חשש לקחת פנייה מפתיעה ועדיין לפגוע בדיוק ברוח התקופה.

‍

האקס (Hacks)

המפגש בין הקומיקאית הוותיקה דברה ואנס לתסריטאית המילניאלית אווה דניאלס לא היה "התנגשות בין־דורית": קוראים לזה פשוט תאונה. אלא שמכאן התפתח סיפור יפה וגם מאוד מצחיק, על הקשר המסובך בין אישה אחת שנאלצה לגדל עור של פיל כדי לשרוד, ואישה אחרת שמתחילה להבין שהיא לא פתית שלג. ומעל לכל האמירות החזקות של 'האקס' על פמיניזם, קומדיה ובני־אדם, זה היה המופע של ג'ין סמארט, שזכתה באמי על התפקיד של דברה. במחשבה נוספת, מגיע לה גם פרס נובל.

‍

החטא (It’s A Sin)

לא פשוט להתמסר לסדרה על מגפה בעיצומה של הקורונה. אבל 'החטא', שעוסקת בימיה הראשונים של התפרצות האיידס בבריטניה, שווה כל דמעה. ומכיוון שהנושא אינו חדש, האפקט של 'החטא' לא היה כל כך עצום אלמלא היוצר, ראסל טי דיוויס ('השנים', 'הכי גאים שיש') מילא את הסדרה בכל מה ששווה להיוולד בשבילו: אהבה, חברות, תרבות, סקס. הגיבורים היפים והכובשים, כמו שצריך בגילים האלה, חיו כאילו אין מחר. המחלה הארורה והעולם שהכחיש אותה לקחו את זה מהם. זה החטא, ואין עליו מחילה.

‍

החוג לאנגלית (The Chair)

סדרות מארה"ב על מלחמת התרבות במדינה נוטות להיות אחת משתיים: הרצאה מתישה או פרובוקציה עילגת. ואז הגיעה 'החוג לאנגלית', עם סנדרה או ('להרוג את איב', 'האנטומיה של גריי') בתור פרופסורית שמנסה להציל מוסד אקדמי עבש וגם ג'יי דופלאס המצוין ('טרנספרנט'), בתור מרצה עם יצר הרס עצמי מפותח. והנה, תוך קצת יותר משעתיים של חוכמה, עדינות ושנינות, התברר שיש דרך לזהות תהליכים בלי לצעוק, להתנשא ולשעמם. למעשה, 'החוג לאנגלית' הייתה כל כך טובה, שאין אלא לשאול: מה היא עושה בנטפליקס?

‍

הסודות של איסטאון (Mare of Easttown)

לפעמים שווה להפר נדרים. נגיד אם נשבעתם אף פעם לא לצפות שוב בסדרה שמתחילה בגופה של ילדה שמתגלה בעיירה קטנה שהכל בה רקוב, כולל הנשמה של הבלש/ית המחוספס/ת בעל/ת בעיית השתייה. כל הקלישאות של הז'אנר שם, כולל השימוש המניפולטיבי ברגשות העדינים של הצופים. ועדיין 'הסודות של איסטאון' שווה את הזמן וכאב הלב בזכות קייט וינסלט שעושה תפקיד מרהיב, ובזכות העלילה שמסתחררת מעל הציפיות.

‍

פשע אמריקאי: מוניקה לוינסקי (American Crime Story)

ככל שעוברים העשורים מתברר יותר ויותר כי לרומן המעוות שניהל ביל קלינטון עם מוניקה לוינסקי היו השלכות מרחיקות לכת הרבה מעבר לבדיחות עבשות. זו הפרשה שהולידה את תקשורת הימין האמריקאית, הייתה מי־טו לפני שמישהו ידע מה זה האשטג, והכשירה את הקרקע לנשיא טורף מיני שיבוא 20 שנה אחרי. הסדרה של ריאן מרפי לא הייתה ההצלחה שקיוו לה, אבל לפחות עשתה צדק עם ארבע נשים ששילמו מחיר כבד על אגו של גבר אחד.

‍

תמונות מחיי נישואין (Scenes From a Marriage)

כן, יש פגמים. כן, העלילה האינגמר ברגמנית מתקשה במבחן הזמן וגם עם ההיפוך המגדרי שחגי לוי העניק לה על תקן אופציה למחזור חיים נוסף. ועדיין, ג'סיקה צ'סטיין ואוסקר אייזק מבעירים את המסך בתצוגת משחק פנומנלית, כמעט ללא עזרים או דמויות משנה משמעותיות. ואילו ולוי מצליח – לראשונה מאז 'בטיפול' – להחזיק אותך עשרות דקות בחדר סגור ובו שני אנשים ודיאלוג, תוך שהוא מעביר את הנרטיב באינספור ערוצי ניואנסים. אירוע טלוויזיוני נדיר.

‍

סרטים

ספיידרמן: אין דרך הביתה (Spider-Man: No Way Home)

2021 הבהירה כי השמועות על מותה של ההליכה לקולנוע לא היו מוגזמות. אין יותר סרטי קולנוע, יש רק סרטים של מארוול בקולנוע. ההצלחה ההיסטרית של 'ספיידרמן: אין דרך הביתה' שהוא יותר ׳חיים שכאלה - גירסת איש העכביש׳ מאשר ממש סיפור טוב, הגיעה בטיימינג מושלם. את העלילה הרכיב המתכון הבא: לקחו כל הנבלים מהעבר, את כל הספיידרמנים מהעבר, והנה ערב הוויי מאוד מהנה, אבל לא יותר מזה. ההצלחה שלו מול הכישלון של ׳סיפור הפרברים׳ ו־'הדו קרב האחרון׳, גם מציירים כמעט סופית את קווי תעשיית הקולנוע של השנים הבאות: המבוגרים יחכו שהסרט יגיע לסטרימינג, הצעירים יבואו לראות רק גיבורים מעופפים בטייטס, ואיש באמונתו השגויה יחיה.

‍

סיפור הפרברים (West Side Story)

לכבוד הגעתו ליום הולדת 75, סטיבן ספילברג העניק לעולם מתנה שאיש לא רצה. הילד הנצחי של הקולנוע עשה עיבוד נפלא למחזמר הקלאסי על רומיאו ויוליה בניו־יורק של הפיפטיז, רק כדי לגלות שלא רבים - גם מבני דורו - מוכנים לנהור לקולנוע לראות את אותו סרט שוב. הפסימיים יגידו שזה המסמר האחרון בקריירה המפוארת שלו ושל המיוזיקל הקולנועי. האופטימיים יגידו שחכו־חכו, הסרט הזה עוד יתגלה מחדש, ואולי יזכה באוסקר.

‍

הודעה אדומה (Red Notice)

גל גדות הפכה לבורג חשוב במכונה ההוליוודית המשומנת - ואנחנו אומרים את זה כמחמאה. וככה היא נכנסה בדיוק לחנות המפעל של נטפליקס והתמקמה בטבעיות בין ראיין ריינולדס לדה רוק (ולפי הדיווחים, קיבלה את אותו סכום כמוהם - צ'ק של 20 מיליון דולר).

‍

ג'יימס בונד: לא זמן למות (No Time to Die)

מפיקי ג'יימס בונד עשו הרבה דברים לאורך השנים בניסיון לרענן את המותג, אבל מעולם לא הלכו על צעד רדיקלי כמו בסוף של 'לא זמן למות'. דניאל קרייג חזר בפעם האחרונה לתפקידו כמרגל המפורסם, אבל איך הסרט עצמו? סבבה, קצת מבולגן ובאופן ברור סבל ממהמורות ועיכובים אינסופיים בגלל הקורונה. ומי שבלטה מעל כולם הייתה אנה דה ארמס, כנערת בונד העצמאית לחלוטין ונוטפת הכריזמה בסצנה וחצי שלה בסרט.

‍

ארץ נוודים (Nomadland)

כשהקולנוע נלחם על חייו, הסרט שגרף השנה את כל פרסי האוסקר המרכזיים, מתווה במידה רבה את הכיוון שאליו הולכים הסרטים האיכותיים שלא חייבים ללכת אחרי כל טרנד של מארוול: יותר צנוע, יותר נשי, פחות זוהר, יותר מבוגר אבל גם יותר קולי. הבמאית הסינית הצעירה קלואי ז'או עשתה עם מקדורמנד בת ה־64 - כוכבת מזן אחר - סרט שהוא חצי סרט מסע מרגש, חצי ניסוי, וסרט שהוא חצי מסע מרגש־חצי ניסוי, אבל לפני הכל הוא שיר הלל יפה .

‍

צעירה מבטיחה (Promising Young Woman)

כולם מדברים על הקולנוע והטלוויזיה בעידן מי־טו, הנה סרט שעשה את זה בנונשלנטיות והראה שאפילו מהנושא הקודר בעולם אפשר לעשות קולנוע נגיש. הקומדיה השחורה שביימה השחקנית אמרלד פנל (קמילה מ'הכתר') בגוני ורוד זוהר, היא על אישה שמחפשת נקמה בכל הגברים שהופכים נשים לקורבנות. היא עושה את זה בדרך לא שגרתית בעליל, ויחד עם בריטני ספירס בפסקול והרבה ליפסטיק. לא פלא שזה נגמר באוסקר לתסריט הכי טוב.

‍

שירים

בילי אייליש - Happier Than Ever

28 חודשי חרדה עברו על מעריצי בילי אייליש בין ההתפוצצות השחורה־ירוקה של האלבום הבכורה ועד חזרתה בגרסת הבלונד־שמנת. כצפוי, האלבום השני לא סיפק את הסחורה. ההתבגרות תמיד משייפת את השפיצים של הנשמה. ועדיין, אפשר להירגע: זאת בילי, בילי שלנו. לובשת פיג'מה ושרה על הלב המתפצפץ שלה. שיר הנושא הנפלא, Happier Than Ever, מתחיל רך וכואב ואז במעבר חד מרסס רגשות לכל כיוון. במקרה של אייליש, גם אם היא שמחה מתמיד, זה עדיין לא אומר שהיא שמחה.

‍

טיילור סוויפט - All Too Well

במסגרת המלחמה בפטריארכיה ובחברות התקליטים וכדי שתוכל להיות הבעלים החוקיים של המוזיקה של עצמה, טיילור סוויפט הקליטה מחדש השנה גם את Red, האלבום שיצא במקור ב־2012, והבעירה חתיכת מדורה. שיר הפרידה היפהפה All Too Well, אחד משיאי הסטוריטלינג של סוויפט, קיבל גרסה של עשר דקות פלוס סרט רומנטי קצרצר שהיא ביימה בתור קליפ. תיק ג'ייק ג'ילנהול – האקס אחרי מערכת יחסים של שלושה חודשים אי שם ב־2010 – נפתח מחדש, הפעם עם רוח גבית של שערורייה ברשתות החברתיות.

‍

Zitti e Buoni - Maneskin

אם ארקטיק מאנקיז לא יכולים לבוא לאירוויזיון, אז למה לא לשלוח את הגרסה האיטלקית שלהם כדי להציג את גרסת הרוקנרול של "באתי, ראיתי, ניצחתי". עם להקה שנשמעת פגז ונראית כאילו שלפו אותה מגיליון חגיגי במיוחד של 'ווג', זה גם לא נראה מסובך במיוחד. למעשה, עם כל הכבוד לעדן אלנה ואחרים, התחרות באירוויזיון 2021 הייתה רק על הנייר. סקנדל ההסנפה שלא הייתה רק תרם למיתוג, הלהיטים שאחרי הוכיחו שהלהקה פה כדי להישאר ומי שלא טוב לו, שישתה מים מהמזרקות של רומא.

‍

דה קיד לארוי וג'סטין ביבר - Stay

כן, הגענו לרגע שבו ג'סטין ביבר הוא האייקון המבוגר שמשתף פעולה עם הילד החדש בשכונה. ואכן, דה קיד לארוי מאוסטרליה הוא נער הפוסטר התורן של כמה מהטרנדים הבולטים בפופ של 2021: קצת ראפר, קצת זמר ומאוד־מאוד היפר. ההצלחה המטורללת של Stay סימנה גם עוד הישג לאחד המפיקים של השיר, עומר פדי הישראלי (בנו של המתופף אשר פדי), שביסס את עצמו כהיטמייקר באמריקה עם שלושה שירים שהגיעו לצמרת מצעד הבילבורד. אחרי Stay, הוא באמת לא הולך לשום מקום.

‍

Good Days - SZA

בחג המולד העצוב של 2020, כשמבצע החיסונים רק התחיל ובינתיים הנפש הלכה ונמעכה תחת המגף של הסגרים, אף אחד לא הבין למי יש את האומץ לשחרר שיר בשם Good Days. אבל תסמכו על SZA שהיא מספיק מוכשרת וחכמה כדי להבריק עם המנון שהצליח להיות מפוכח ומנחם. לצד Kiss Me More עם דוג'ה קאט (ע"ע), SZA אכן ידעה כמה וכמה ימים טובים ב־2021. וכשהאלבום הבא שלה ייצא כבר, זה לא יהיה סתם יום טוב, אלא ממש חג.

‍

דה וויקנד - Save Your Tears

איך הופכים את אחד הלהיטים הכי גדולים של 2020 לאחד הלהיטים הכי גדולים של 2021? מוסיפים לו את אריאנה גרנדה כמובן. הרבה גבות מורמות, ובצדק, ביחס לשיטה מהשנים האחרונות לרכוב על להיט קיים – יצירת "רמיקס" שהיא בעצם הוספת בית נוסף של ראפר או זמרת. אבל בשונה מכל הלהיטים המהונדסים האלה, Save Your Tears מצדיק את עצמו משמיעה ראשונה. זה לא הדואט הראשון, אבל בהחלט המוצלח ביותר של דה וויקנד ואריאנה גרנדה, שני הילדים העצובים של הכיתה, שמצליחים שוב להפוך את הכאב שלהם ללהיט רקיד וממכר. ואת הדמעות שלכם, ובכן, תשמרו ליום אחר.

‍

אוליביה רודריגו - Good 4 u

בהאזנה ראשונה זה נשמע כאילו טיילור סוויפט, לורד ואבריל לאבין הביאו ילדה בהורות משותפת וקראו לה אוליביה רודריגו. אבל הכוכבת בת ה־18 שהתפוצצה בטיקטוק בתחילת השנה עם הסינגל הראשון שלה Drivers License התבררה מהר מאוד ככותבת ומבצעת מבריקה, כשכל סינגל שלה מוצלח מקודמו, והאלבום שלה SOUR מקיים את ההבטחה עם שורה מענגת של להיטי פרידה דרמטיים ומענגים. Good 4 u הוא דוגמה מצוינת לקסם הנעורים של רודריגו שקשה לעמוד בפניו, של הזעם הפצוע של נערה ששברו לה את הלב. והנערה הזאת היא כולנו.

‍

אלבומים

אדל | 30

לשני דברים מרכזיים המתין היקום בשנת 2021: סוף לקורונה ושיר חדש של אדל. על הראשון עבדו טובי המדענים, על השני עברו מחסומים, חרדות ומשברי יצירה. שש שנים חלפו מאז האלבום האחרון שהוציאה אדל, '25', תקופת מספיק ארוכה כדי לבלוע אפילו כוכבי ענק מחמת שתיקתם. במהלך אותן שנים ריתקה אדל את העולם בעיקר בזכות התפרקות נישואיה ואולי יותר בשל המהפך הגדול במראה לטובת רזון מאוד נוכח, תהליך שלווה ברסיסים רבים של ספקולציות ושברי תמונות. אבל בסופו של יום, כשהאלבום '30' יצא, הוא יצר אירוע מדיה גלובלי נדיר בתעשיית הבידור. העשן התפזר בבת אחת לתוך שער כפול ב'ווג', שיאי מכירות נשברו והמעריצים התנפלו על הכרטיסים להופעות. נותר שוב להישאר פעורי פה מול אחת הווקאליסטיות הטובות והכריזמטיות בהיסטוריה, זו שגם בעידן מלא רעשים עדיין מצליחה לעצב לכולנו את סדר היום. אגדה.

‍

דוג'ה קאט | Planet Her

לסיבה שבגללה הפופ של 2021 היה יותר מעניין וחדשני משאר הז'אנרים קוראים אמאלה רטנה זנדיל דלאמיני, או בשם המוכר יותר שלה: דוג'ה קאט. Planet Her, האלבום השלישי שלה, הראה שאין לה כוונה להסתפק בלהיטי טיקטוק כמו Say So והיא רוצה לבסס את עצמה כיוצרת מגובשת ומקורית, שפורצת דרך משל עצמה בשדה הצפוף של הפופ וההיפ הופ. ואם יש לכם זמן רק לשיר אחד, Need to Know הוא אכן כל מה שאתם צריכים לדעת.

‍

סילק סוניק | An Evening With Silk Sonic

אנדרסון פאאק הוא כבר מזמן אחד הראפרים עם הכי הרבה גרוב בעסק. ברונו מארס אף פעם לא היה זר למחוות כלפי סנדקי הפאנק, הסול והאר אנד בי. יחד השניים יצרו פצצת נוסטלגיה קטלנית להפתיע, עם להיטים ממכרים כמו Leave The Door Open ו־Smokin Out The Window, שהלכו עד הסוף (ואז עוד קצת) עם ההערצה לסבנטיז. איכשהו, זה עדיין היה אחד הדברים הכי מרעננים שנשמעו ב־2021.

‍

ליל נאז MONTERO | X

אי־אפשר היה להתחמק מליל נאז X בשנה האחרונה. הראפר השובב והכריזמטי עיצבן את השמרנים עם הקליפ השערורייתי ל־(MONTERO ׂׂׂ(Call Me By Your Name, הסינגל הראשון מתוך האלבום, שהציג למיינסטרים בפעם הראשונה פנטזיית היפ הופ הומואית בוטה ונועזת. אחריו הגיעו שערוריות נוספות כמו הכרזה על "נעלי שטן" עם דם אנושי, שהובילה לתביעה מצד נייקי. אבל אחרי כל הרעש והסנסציות, ליל נאז X הוציא את אחד האלבומים הטובים והכיפיים של השנה, עם הפקה מצוינת, טקסטים חשופים ורשימת אורחים מרשימה, מאלטון ג'ון דרך מיילי סיירוס ועד דוג'ה קאט. בית ספר לאיך עושים פופ בשנת 2021.

‍

ארלו פארקס | Collapsed in Sunbeams

מי שכבר הוגדרה כקולו של דור ה־Z התבגרה מוקדם מהצפוי; אלבום הבכורה הבשל, העגול, הג'אזי בקצוות והרך מבפנים שלה – כשכל שיר מוכיח מחדש יכולת הלחנת פופ מרשימה וטקסטים שהם התמודדות ונחמה של בין סגר ראשון לשני – הוא מה שפעם אולי היו מכנים אלבום בית קפה מושלם, אבל יותר מזה; הוא בן לוויה חיוני לימי מגפה וחוסר ודאות, רק כדי להזכיר לעצמך לנשום וליהנות מהפשטות והיופי שתמיד שם. והילדה הבריטית הזאת עוד לא בת 22.

‍

Sometimes I Might Be Introvert | Little Simz

האלבום הרביעי של ליטל סימז, הראפרית הבריטית-ניגרית, סימן עוד שלב בפריצה שהיא כל כך ראויה לה. "סימבי", כמו שמכונה סימביטאו אביסולה אביולה אג'יקאוו (ו"סימבי" זה גם ראשי התיבות של שם האלבום) היא ראפרית מחוננת, שיודעת לפתוח פצעים, טראומות, משפחה ואהבות ישנות וגם לא חוששת להלביש על כל זה מלודיות מתוחכמות לצד עיבודים תזמורתיים שמנים. מפתה מאוד להשוות אותה ללוריין היל, אבל אין צורך לחטוא לשתיהן: ליטל סימז עושה את הדבר שלה, וזה חתיכת דבר.

‍

תופעות

הכביסה המלוכלכת של פייסבוק יוצאת

פייסבוק מתה? פייסבוק מטא? פייסבוק 2021 היא פיאסקו שלגמרי מצדיק את ניסיונו של מארק צוקרברג למלט את עצמו לתוך עולם וירטואלי טוב יותר. עולם שבו לא יהיו עובדות בכירות לשעבר מסוג פרנסס האוגן שיחשפו אלפי מסמכים המוכיחים שפייסבוק מתעדפת – במודע ובמכוון – תכנים מחוללי שנאה, קיטוב וזעם; עולם שבו הרשת – כולל ווטסאפ ואינסטגרם – לא נופלת בכל העולם לשעות ארוכות; עולם שבו עובדי החברה לא מקימים אופוזיציה פנימית, וראשי מדינות לא מוחים על תרומת החברה להתגברות שיח השנאה בארצותיהם. עולם שבו פייסבוק, כלומר מה שהפכה להיות, איננה עוד. אבל בסוף פייסבוק עדיין לגמרי כאן. ומשהו בחייה חייב להשתנות.

‍

שגעת ה־NFT

NFT, או בשמו המלא, "כי לצאת דוש שמוכרח לשלם סכום מופקע כדי להיות הבעלים הבלעדיים של נכס דיגיטלי שכרייתו בבלוקצ'יין ביזבזה משאבי אנרגיה עצומים ומזיקים סביבתית רק כדי שערכו אולי יעלה בעתיד ותוכל לסחור בו" היה ארוך מדי, הפך ב־2021 לדבר ממשי. כלומר, ככל שהציוץ הראשון של מייסד טוויטר, גיפים מקריים וציורים דיגיטליים בסיסיים של קופים יכולים להיות ממשיים. אבל שוק ה־NFT (ראשי תיבות של Non-Fungible Token) גדל בקצב מסחרר, ולכו תריבו עם אנשים. גם כשהביטקוין התחיל היו מי שלא קנו וכיום מכונים "רובנו המכריע", ובפשטות: לוזרים.

‍

בריטני ספירס יוצאת לחופשי

מתחת לסיפור מחמם הלב מסתתרת סאגה בלתי נסבלת של מיזוגיניה ופטריארכיה, אבל למה להיות ציניים אם אפשר לחגוג את יציאתה לחופשי של אישה שאמריקה והעולם חייבים לה התנצלות. השחרור של בריטני הוא גם ניצחונם של כמה מאות מעריצים שלא ויתרו למרות שכולם צחקו עליהם, ושל מחלקת התחקירים ב'ניו יורק טיימס', שהסרט שלה גילגל כדור שלג שלא עצר עד שהוסרו כל האזיקים וואן לאסט טיים.

‍

הביטלס חוזרים

אפשר לכתוב אלפי מילים על Get Back של פיטר ג'קסון, אבל הכל כבר נאמר על ידי הביטלס טוב יותר. סדרת הדוקו שמתעדת את הפעם האחרונה שבה ישבה הלהקה (פלוס יוקו אונו) בחדר החזרות הפכה לאחד מאירועי השנה בטלוויזיה, למרות שמדובר בעשר שעות מתישות. היא הצליחה כי פתאום הביטלס היו בני־אדם ולא קריקטורות, וכי יש דבר כזה מוזיקה נצחית. מאידך, הקאמבק הפחות מלהיב של 'אבבא' הוכיח שלפעמים עדיף להשאיר את העבר בעבר.

‍

החיסול של אלק בולדווין

גם חודשיים אחרי, עדיין לא ברור מה בדיוק קרה על הסט של Rust. מה שכן ברור הוא שאלק בולדווין ירה באקדח, הרג את הצלמת הלינה האצ'ינס ואולי גמר לעצמו את הקריירה. הוליווד כבר הוכיחה כי היא מוכנה לתת צ'אנס שני כמעט לכל אחד, אבל קשה לראות איך בולדווין חוזר מזה. וזה בטח נכון כשהיום הכל פוליטי, וחצי אמריקה חוגגת כבר חודשיים את נפילת השחקן ההוליוודי השנוא ביותר על דונלד טראמפ.

‍

הארי ומייגן אצל אופרה ווינפרי

אופרה ווינפרי בת 67, היא עושה את זה עשרות שנים, ועדיין איש לא מתקרב ליכולת שלה לגרום לאנשים הכי מגוננים בעולם להוציא לעצמם את המעיים בפומבי. אפילו אם הם נסיך ודוכסית. הראיון של אופרה עם מייגן והארי היה אחד מאותן מדורות שבט טלוויזיוניות שהופכות נדירות יותר ויותר, רק שהפעם בית המלוכה הבריטי כולו נזרק לתוך האש בידי נסיך שמעולם לא התאושש ממות אמו, ולא מוכן לראות את זה קורה גם לאשתו.

‍

הגלגול החדש של סדרות ישנות

2021, יש להודות, לא באמת הייתה טובה יותר מ־2020 המדכאת, ואין כמו משבר עולמי כדי להתרפק על העבר בגעגוע. בניגוד לאיחוד המדובר, הנקודתי והכיפי של 'חברים', במקרה של 'פשוט ככה', הגלגול של 'סקס והעיר הגדולה', קשה שלא לתהות מה קורה אם הקרינג' גובר על החום הנוסטלגי? הניסיונות של שלוש הנשים להתאים את עצמן ל־2022, ממציאת חברות שאינן מיליונריות לבנות כמוהן ועד להכרה במיניות פלואידית, מזיעים ממאמץ. סמנתה כבר הייתה צוחקת על זה כהוגן.

‍

ג'ניפר לופז ובן אפלק בהפי אנד

צריך סוף לסיפור אהבה, והסוף של ג'ניפר לופז ובן אפלק - להלן "בניפר" - לקוח מהקומדיות הרומנטיות הכי טובות שיש. השניים, שהיו זוג לפני כ־20 שנה ונפרדו, חזרו זה לזרועות זה השנה והנה הם מחזיקים ידיים בניו־יורק, מתגפפים בלוס־אנג'לס, ומביטים זה בזה בעיניים מזוגגות בפריז. יש יותר מתוק מזה? על התרומה של ג'יי לו לרלוונטיות של נשים בנות 50 פלוס בתעשייה הכי קשוחה לא צריך להכביר במילים, ואם תשומת הלב עוררה גם חשבון נפש ציבורי של אפלק על אלכוהוליזם – הבונוס שלנו.

‍

מארוול שולטת בקולנוע ובטל־וויזיה

בכל אולם קולנוע ריק ברחבי העולם שמקרין סרט מול קהל של חמישה אנשים אפשר לשמוע מהאולם ליד את הסאונד של הפיצוצים והיריות מסרט של מארוול. קורונה או לא קורונה, במארוול ממשיכים להיות הנשיאים הבלתי מעורערים של המסך הגדול, ומפיק־העל קווין פייגה ממשיך להיות הארכיטקט של כל הפרויקט המשוגע הזה. 'האלמנה השחורה' ו'שאנג צ'י' טיפה גימגמו (ועדיין עשו מספרים יפים), 'ספיידרמן' כבר הפך לאירוע גלובלי בדרגות 'טיטניק' ולא נראה שהרכבת הזאת עוצרת. בטלוויזיה, פייגה גם מרשה לעולמות שלו להיכנס עם 'וונדה־ויז'ן' המשובחת, 'הפלקון וחייל החורף', ו'לוקי'. המכונה עובדת.

‍

סוף־סוף סרטים של במאיות

רק לפני ארבע שנים, כשבגלובוס הזהב היו מועמדים חמישה במאים, זעקה נטלי פורטמן ש"והנה כל הגברים המועמדים". ובכן, הזמנים האלה עברו: פעם במאית מועמדת לאוסקר נחשב לפוקס סטטיסטי, אבל היום זה כבר לא מראה חריג: שתי במאיות היו מועמדות לאוסקר בשנה שעברה: קלואי ז'או מ'ארץ נוודים' ואמרלד פנל מ'צעירה מבטיחה'. ז'או זכתה, ולפי כל הסימנים אחת נוספת (ג'יין קמפיון על 'כוחו של הכלב' המשובח) בדרך לזכות בפסלון גם השנה. גם בפסטיבלים של ונציה וקאן הזוכים הגדולים היו על טהרת הבמאיות. בצד המסחרי, מארוול ודי־סי נותנות יותר ויותר הזדמנויות לבמאיות ובאופן כללי נראה שאפילו בהוליווד השוביניסטית הבינו בעידן פוסט ויינשטיין שבמאי זה לא רק גבר שצועק הוראות מאחורי המצלמה. יש עוד חצי אנושות שיש לה קול וכישרון. הרבה מאוד כישרון.