פעם ראשונה באינטרנט. "טוב, אז מה רואים פה?" אני שואל את החבר אחרי שהמודם שלו סיים להרעיש ולהתחבר, והוא אומר לי "אה, יש הרבה" בזמן ששנינו בוהים ב־Navigator של מוזאיק - סוג של דפדפן קדום - ותוהים באיזה אופן זה יכול להיות טוב יותר מטלוויזיה. באמצע שנות התשעים האינטרנט הפך משמועה אקדמית ל־www, או כמו ש"זומביט" ידעה לדווח: למרשתת.
ב־1999 בועת הדוט־קום הגיעה לשיאה ועדיין לא היה לנו מושג מה בא לעולם: החיים שלנו 2.0, המהפכה שלידה גם התעשייתית והדפוס יתחילו להתגמד. בניינטיז עדיין חשבנו שזה דבר נחמד, האינטרנט הזה, אבל בוא לא נאבד את המשרה הקבועה בעיתון, במגזין, בחנות, בדואר, במשרד, במשרד ההיכרויות, בסוכנות הנסיעות, בבית המלון או בחנות הדיסקים בשבילה, הא? / רענן שקד
קשה להפריז בגודל התרומה של דנה אינטרנשיונל לשינוי בפתיחות ובקבלה של הקהילה הלהט"בית בכלל והטרנסג'נדרים בפרט בישראל. יחד עם השינוי המגדרי שעברה היא עצמה במהלך שנות התשעים - מירון כהן הנער מחולון לדיווה בינלאומית - נסקה גם הקריירה המוזיקלית שלה. מ"סעידה סולטנה" המקפיץ, השיר הראשון שהוציאה יחד עם עופר נסים שאחראי להצלחה שלה לא פחות ממנה, ועד לפרס הגדול - הניצחון באירוויזיון, לבושה בשמלת הנוצות המסורבלת של ז'אן פול גוטיה, עם "ויוה לה דיווה", שהפך אותה לאייקון נערץ בכל היבשת / עדי פולק
מקרי האיידס הראשונים שעליהם דווח בארה"ב היו ב־1981. חמישה גברים הומוקסואלים נדבקו בווירוס מסתורי ומתו במהירות, מוות כואב ואכזרי. לקח לעולם עשור להתחיל להתייחס ברצינות למגפה, היה נוח להתעלם ממנה, היא הרי הייתה "הסרטן של ההומואים". כל מה שצריך, הסבירו אז פוליטיקאים שמרנים וציניים, זה לא להיות הומוסקסואל ואלוהים לא יעניש אתכם. כל זה עבד עד שהתברר כי רוק הדסון, מאצ'יזמו והומוסקסואל בסתר, ומג'יק ג'ונסון, מאצ'יזמו וסטרייט, נדבקו אף הם והאיידס הגיע סוף־סוף לעמודים הראשונים בעיתונים. כ־35 מיליון איש מתו מאיידס מאז 1981, מספר דומה חי עם הנגיף הודות לקוקטייל תרופות. לשאלה כמה אנשים מתו רק כי התביישו להיבדק, כנראה לא תהיה תשובה אף פעם / ציפי שמילוביץ
כשהרוק הישראלי הרעיד את הארץ, "איפה הילד" היו אחת התקוות הגדולות שלו. הכל התחיל ב־1986, בקיבוץ גבעת ברנר, עם החברים הראשונים של הלהקה - חמי רודנר ואסף שריג, יחד עם הגיטריסט יובל צמח והמתופף עומר דגני. האיחורים של המתופף בן ה־16 לחזרות שגררו את השאלה החוזרת "איפה הילד?" היוו את ההשראה לשם הלהקה. שלוש שנים אחר כך גובש ההרכב הסופי, כשרודנר ושריג עברו לתל־אביב, וללהקה הצטרפו אופיר בר־עמי (גיטרה) ואסף מרוז (תופים). אלבום הבכורה, "זמן סוכר", הציף את הרדיו ואת תוכניות האירוח בטלוויזיה עם להיטים כמו "איפה הרוח", "מה שעובר עליי", "העצב שלה", "השמיים הגבול", "נפלת חזק" ו"אחד אלוהים". גם האלבומים הבאים כללו לא מעט שירים מוצלחים ביניהם "לבן בחלום שחור", "מישהו שומע אותי" ו"נביא השעמום". ב־1998 התפרקה הלהקה, אבל מאז הספיקה להתאחד יותר מפעם, והיא עדיין ממשיכה להופיע בהצלחה / יואב בירנברג
"ביג מיסטייק! ביג! יוג' מיסטייק!" מטיחה ג'וליה רוברטס - נערת הליווי שזכתה למייקאובר ומסתובבת בבגדי מעצבות - במוכרת המרשעת שבחנות היוקרה ברודיאו דרייב שסירבה לקבל אותה קודם כי הייתה לבושה כמו פרחה. זה רגע הפנטזיה האולטימטיבי לכל מי שחלם אי פעם לתקוע לבוס שלו את כרטיס הזכייה בלוטו ולהתפטר, ואפשר לומר בזהירות שלקהל הנשי בתחילת הניינטיז הוא קרץ אפילו יותר. וזה בדיוק מה שהוא "אישה יפה" - האגדה האולטימטיבית לעידן הטרום־מי־טו, ובכל זאת עם טאץ' פמיניסטי, על אישה שיוצאת לשחרור בעזרת אביר בחליפה (ריצ'רד גיר) אך בעיקר בזכות עצמה. נכון, היום התיאור ההוליוודי של זנות כפתח לעתיד רומנטי לא היה עובר, וגם לא של ג'וליה כפנים המחייכות של מקצוע אומלל, אבל אלוהים - איזו פנטזיה מוצלחת. הבונוס, חוץ מתחיית הקומדיות הרומנטיות בניינטיז והכתרת ג'וליה רוברטס כמלכתן - המפיק ארנון מילצ'ן הפך סופית בזכותן לאל הוליוודי. מעניין אם נתניהו שמח או מצטער על כך כיום / בנימין טוביאס
הייתה תקופה כזו בתחילת הניינטיז שקראו לה "הרנסאנס של דיסני". ארבעה סרטים בלבד בחמש שנים - "בת הים הקטנה", "היפה והחיה", "אלאדין" ו"מלך האריות" - כל אחד מהם קלאסיקה לדורות, דבר שאנחנו נשמח שגם הנכדים והנינים שלנו יגדלו עליו. יש ויכוח מי הכי טוב, ועדיין מבחינתנו היהלום שבכתר של אגרבה - "אלאדין" - הוא גם זה עם השירים הכי מרגשים, גם הכי מצחיק (געגועים לרובין ויליאמס) וגם הכי סוחף. סרט מושלם לשבת בבוקר בכל עשור / בנימין טוביאס
בשנות ה־90 היה אלנבי 58 מלך העיר. המועדון, שהוקם על ידי אורי שטרק, רל נדל וניצן לב צור ב־1994, המציא את סצנת הלילה, הוציא את הגייז מהמחבוא ושם אותנו על המפה העולמית. בין כותלי המבנה - קוביית בטון אדירה בין בניינים נמוכים ממנה - חגגו בימיו הטובים כ־1,500 אנשים בערב, במה שהיה מוקד עלייה לרגל עבור בליינים, ומיקם את העיר כמובילה בסצנת הלילה הבינלאומית, כשהוא מושך אליו את בכירי הדי־ג'ייז בעולם. המועדון אף הוכתר על ידי מגזין "מיניסטרי אוף סאונד" כאחד מ־20 המועדונים הנחשבים בעולם. מסיבות הגייז שנערכו בו, בניצוחו של שמעון שירזי, שינו את פני הקהילה הלהט"בית והשפיעו על קבלתה לתוך החברה. בשנת 2000 המועדון נסגר. אחר כך באו גם הדחפורים ומוטטו את האגדה סופית / יואב בירנברג
הסמל שהכי מזוהה עם ארומה זו לא 'כוס קפה לקחת' ואפילו לא סנדוויץ' חלומי עטוף בנייר, אלא הרגע שבו הלקוחה נדרשת למסור את שמה לקופאי. עוד רגע הוא יכריז את שמה ברמקול, ובמקרה הטוב הוא לא יטעה באיות. אם היא חמדה לצון, אולי תספק לו שם אקזוטי כמו "בריטני ספירס" או "גולדה מאיר". כך לפחות ניצלו הנערים והנערות של שנות ה־90 את הפיצ'ר החדש שצץ בכל פינת רחוב - ארומה. בזכות מיתוג אחיד ונוכחות בכל קרן רחוב, ארומה הפכה לקפיטריה הלאומית / חן ארצי־סרור
בזמן אמת היה קשה להבין כמה מהפכנית הייתה הסבונייה על חבורת ילדים עשירים מבוורלי הילס. כולם היו יפים וגרו בבתים מפוארים והלכו לתיכון שרוב ילדי אמריקה יכולים רק לחלום עליו, אבל ככל שעובר הזמן זוכה יצירת המופת של דארן סטאר לכבוד המגיע לה. אלה לא היו רק תככים בתיכון ומשולשים רומנטיים, בוורלי הילס 90210 נכנסה לנושאים כבדים של התמכרויות, דיכאונות, הפלות, גירושים, ניסיונות התאבדות וכמעט כל בעיה אוניברסלית אחרת. בניגוד לדעה הרווחת, בוורלי הילס 90210 גם לא הייתה סדרה ליברלית במיוחד. בעשור של ביל קלינטון ופרשת לווינסקי, הסיפור הזכור ביותר הוא זה של דונה מרטין, שנותרה בתולה הרבה אחרי החברים שלה ותוגמלה בלילה ראשון בלתי נשכח עם אהוב ליבה, הנסיך דיוויד סילבר. רואות בנות, סקס עושים רק עם מי שאוהבים / ציפי שמילוביץ
"השדה האיסלנדית", "מיס קול העתיד", "יהלום הפופ הצפוני", "נסיכת הקרח", "הקרחון הלוהט", אלה הם רק קומץ מהכינויים שדבקו בזמרת־יוצרת ביורק, בעלת הקול המהפנט ומסתלסל, הורג ומלטף, בשנים שבהן הפכה לחביבת עולם האופנה ו־MTV. הלהיטים שלה שילבו דאנס ומוזיקה איסלנדית, רעש וצלילי נבל, שמאלץ ואלקטרוניקה, הגרדרובה הפגינה מקוריות ותעוזה והווידיאו־קליפים המשובבים שלה הושפעו מקומיקס ומאגדות. מדונה לקחה ממנה את שיר הנושא של האלבום "סיפורים לפני השינה", מעצב־העל ז'אן פול גוטייה שיתף אותה באחת מתצוגותיו ובמאים שיבצו את שיריה בפסקול סרטיהם. ביורק הפכה ליקירת הקהל הישראלי האמנותי, הגיעה למספר הופעות ואפילו רקדה ב"למון", המועדון התל־אביבי המנוח / אמיר קמינר
לפני הכל, בואו נהיה הוגנים - זו לא המצאה של הניינטיז. להקות בנים פעמו עוד בשנות ה־50, למשל ארבעת האסים. אפילו הביטלס נחשבו בתחילת דרכם התמימה, בפתיחת הסיקסטיז, ללהקת בנים. בהמשך קיבלנו הרכבים כמו חמישיית ג'קסון או האוסמונדס שמתאימים מאוד לז'אנר. גם האייטיז הולידו להקת בנים משגשגת, ניו קידס און דה בלוק, ויש שיציעו שגם הצמד וואם! תרם לאבולוציה, אבל שנות ה־90 כבר הביאו את הנחשול וטבעו את המושג הקלאסי של "בויז בנדס" או במילים אחרות: פנים יפות של בחורים צעירים שיודעים לשיר לא רע - לא תמיד חובה - לקפץ בהרמוניה ולהתלבש כמו שאומרים להם. המפץ הגדול התחיל עם רובי ויליאמס וטייק דאת' הבריטית ונמשך בזה אחר זה עם להקות כמו בויזון, בקסטריט בויז, אן סינק, ווסטלייף או פייב. כל אמרגן מתחיל פתח אודישנים לבנים במוסך בלוס־אנג'לס וקיווה לעצב מחדש את חשבון הבנק. ובכל זאת, בתוך כל תעשיית המסחור, היו שם לא מעט שירי פופ מעולים וכוכבי ענק שנסקו אחרי הפירוק We Want It That Way / רז שכניק
השכנים של ציץ', רמת אביב גימל, בגד ים פלפל, פסטיגל ותמונה פרובוקטיבית במיוחד על סוס, של מיכה קירשנר. כבר בגיל 15 הספיקה יעל בר־זוהר לדחוס לקריירה הקצרה שלה קורות חיים שריחפו מעל דור שלם. היא הייתה מעין ברוק שילדס הישראלית שנתפרה במיוחד על מידות הטלוויזיה המסחרית שלנו, אז בתחילת דרכה, יפהפייה, נוצצת, מרתקת, נושאת על גבה את אופרת הסבון הישראלית הראשונה ובהמשך גם את הטלנובלות העבריות. הרבה מאוד ניסיונות לחיקוי של יעל בר־זוהר נרשמו בעשור ההוא ובכלל, אבל אף אחד מהם לא התקרב למעמד של אייקון ניינטיז כמוה. העובדה שבר־זוהר שרדה מאז בהצלחה בתעשיית הבידור הישראלית, בניגוד לרבים ונעלמים, מספרת הרבה על חוזק המותג שלה / רז שכניק
הוא התחיל את העשור כסגן רמטכ"ל וכרמטכ"ל וסיים אותו כראש ממשלה שמבטיח "שחר של יום חדש". בדרך היה אסון צאלים, ואחריו גם הראיון הבלתי נשכח אצל ניסים משעל, הכניסה לפוליטיקה בעקבות רצח רבין וכיבוש מפלגת העבודה. אבל בסוף, שנות ה־90 של אהוד ברק ייזכרו בתור הפעם האחרונה שבה גנרל טילטל את המערכת וסחף אחריו המונים. זה היה שיכרון חושים, שבגינו הודחקו המגלומניה, שיטות הניהול, התחושה שהתחכום של המהלכים חשוב יותר מהמטרה שהם אמורים להשיג. אחר כך יבואו הנסיגה האמיצה מלבנון אבל גם קמפ דיוויד והאינתיפאדה השנייה, שריסקו לדורות את "מחנה השלום". אהוד ברק אכן היה "שחר של יום חדש", אבל השקיעה הגיעה כהרף עין / עינב שיף
שנות ה־90 מצאו את אייל ביטון משחק כדורגל בהפועל מרמורק כקשר לא רע בכלל, וחולם על הופעות במגרשים אחרים לגמרי. הקול היה שם, אבל הפריצה חיכתה לטלפון של זאב נחמה, שחיפש זמר כדי לרקום יחד אלבום פופ ים־תיכוני. ביטון, שהפך לגולן, ניתק פעמיים כי חשב שעובדים עליו, אחר כך הבין שזו אזעקת אמת. ההמשך כתוב בהיסטוריה באחד האלבומים הנמכרים והיפים בתולדות המוזיקה הישראלית, "בלעדייך", בשני אלבומים מצליחים נוספים, ובעיקר בפתיחת הדלת הכבדה למהפך הגדול שיבקע לחלוטין בעשור הבא: המוזיקה הים־תיכונית בדרך להשתלטות ידידותית במיוחד על הפלייליסט שלנו / רז שכניק
עוד לפני שלכל ילד בישראל היה טלפון חכם ביד, היה לו גיים־בוי. היום הוא נראה קצת כמו שלט של מזגן, אבל בשנות ה־90 הגיים־בוי השתלט על העולם והפך ללהיט אדיר וממכר שאף בית של מתבגרים לא היה שלם בלעדיו. 200 מיליון דגמים שונים שלו נמכרו לאורך השנים והפכו את קונסולת המשחקים של נינטנדו לאחת ממערכות המשחק הכי פופולריות בכל הזמנים. הגיים־בוי הראשון יצא ב־1989 והשאר היסטוריה והיסטריה. וכשמדברים על גיים־בוי מדברים גם על טטריס, המשחק המיתולוגי שהפך את הגיים־בוי למה שהוא היה / סער גיט
בתחילת שנות ה־90 ג'יפ היה משהו מהמילואים. בסוף העשור הוא כבר הפך לסמל סטטוס, תוצאה של הגעת רכבי השטח היפניים כאיסוזו טרופר, מיצובישי פאג'רו, ניסאן טראנו, טויוטה פראדו ודגמי לנדרובר הבריטית ששברה גם היא אז חרם ארוך על השוק הישראלי. רכבי ה־4x4 הקשוחים, בדרך כלל עם מנועי דיזל חלשים, אבל מתודלקים בפטור ממע"מ ובסולר זול, עם שבעה מקומות ישיבה לטובת משפחות גדולות והחברים של הילדים, הפכו ללהיט מיידי. הישיבה הגבוהה והיכולת לטפס על כל מדרכה הפכו אותם למבוקשים גם בקרב מי שלא ממש התעניינו באתגרי עבירות בנגב. היום כבר כולנו רוצים לשבת גבוה בפקקים / אודי עציון
מתים לקנות אותיות אהו"י? ארז טל ימכור לכם, ונערת הגלגל בוודאי תהיה שם כדי לסייע. השעשועונים שלטו בטלוויזיה הרבה לפני הניינטיז, אבל השילוב של ערוץ מסחרי חדש בישראל ב־1993 עם רכישת פורמטים בינלאומיים הביא להתפוצצות רייטינג ולהחלטה על שיבוץ פעמיים בשבוע, בפריים־טיים. זה לא נגמר שם. טל והפקת "גלגל המזל" קלטו בחושיהם שאת תפקיד נערת הגלגל אפשר למנף להתמודדות ארוכה שתובא להכרעת הצופים, ולמעשה הניחו במהלך זה את היסודות הראשונים לריאליטי בטלוויזיה הישראלית. איך שגלגל מסתובב לו / רז שכניק
מה בסך הכל רצינו? נחמן שי וארז טל, המייסדים, רצו תדר נפרד מהתחנה־האם שישדר מוזיקה בלבד, עדיף רוק עולמי ולהקות ישראליות צעירות, לצד דיווחי תנועה. אלדד קובלנץ, המנהל המיתולוגי, רצה סוף שבוע רגוע ואז רגיעה כלל־שבועית לצד פלייליסט דרקוני ומגישים מלחששים. נדב רביד רצה לוח שידורים חדש עם יותר מהכל ומצעד עשורים נוסטלגי, העיתונות רצתה יותר ים־תיכוני, מאיה בוסקילה רצתה יותר השמעות, דודו אהרון רצה מאהל מול התחנה, מירי רגב רצתה מהפכה, אהוד ברק רצה לסגור, והמאזינים - המאזינים רצו להאזין, ואיפשרו לגלגלצ להכתיב לאורך שנות ה־90 כמה מהשינויים המופלגים בתולדות הפופ הישראלי, מעליית רוק הגיטרות של תחילת העשור ועד לשלטון צלילי הדממה מתוצרת בוגרי רימון בסופו. מי ניצח? הפלייליסט / רענן שקד
מוזיקה זאת השפה שמדברת כשאנחנו לא יודעים מה להגיד, והגראנג' היה שם בשביל הדור שהתרגל לאגור ולאגור ולאגור עד שכבר אי אפשר היה יותר. זה לקח כמעט עשור של הבשלה במאורות הפאנק והאינדי של ארה"ב, עד שנחיל עצבני של להקות התחיל לפרק את העולם: נירוונה, פרל ג'אם, סאונדגרדן, אליס אין צ'יינז, סטון טמפל פיילוטס, מדהאני, סקרימינג טריז, ועוד ועוד. לא במקרה הכוכבים הגדולים, מקורט קוביין ועד ליין סטיילי, היו גברים כריזמטיים עם קול עמוק ופנימיות מרוסקת: השירים האלה באו מהשאול של הנשמה ומנגד לא הפכו את החיים של מי שכתבו אותם לגן עדן. הם באו כמו שהם ולפעמים מתו הרבה טרם זמנם, אבל זה הספיק בשביל להיכנס אל הנצח / עינב שיף
קרקע התרבות בישראל אחרי רצח רבין רק חיכתה ללהקה כמו הדג נחש, אבל ספק אם שאנן סטריט חשב שההרכב הירושלמי שלו לא רק יצייר מחדש את מפת המוזיקה בארץ אלא יישאר משמעותי גם 25 שנה אחרי. הדג נחש הביאה את ההיפ־הופ למיינסטרים, אבל מה שבאמת הפך אותה לאחת הלהקות הכי חשובות שנולדו בארץ זה העובדה שהיא כמעט אף פעם לא שרה סתם שיר מיותר. אפילו לשירים הפחות מוצלחים היו סיבה ומטרה ואמירה. הדג נחש הצליחה במדינה שבה נהיה מסוכן יותר ויותר לאמן להביע דעות פוליטיות, כי החברים בה הבינו עמוק במעיים שבלי הזהות עליה קמה, באווירה של אחרי רצח ראש ממשלה, אין ללהקה זכות קיום / ציפי שמילוביץ
דולי, זֵכֶר כבשה משובטת לברכה, הייתה אחד הסלבס הגדולים של הניינטיז. בקיץ 1996 הכריזו חוקרים מאוניברסיטת אדינבורו שבסקוטלנד כי הצליחו לייצר את בעל החיים המשובט הראשון בהיסטוריה, ועוררו סערה אתית חוצת אוקיינוסים. הרי מה בדיוק המרחק משיבוט כבשה לשיבוט בני אדם? וכיוון שאלו היו שנות ה־90 אף אחד לא ראה בעיה בעובדה שהכבשה ששובטה מתא של עטין נקראה "דולי" לציון החזה של דולי פרטון. דולי חיה שש שנים בסקוטלנד ואפילו המליטה שישה טלאים לפני שמתה. היא הותירה אחריה מורשת של שיבוטי חתולים וקופים, אבל 25 שנה אחרי אף אחד עדיין לא ניסה לשבט בני אדם. אולי כי בני אדם, מתברר, הם לא כזו מציאה גדולה / ציפי שמילוביץ
קורות חייו של מנהיג תנועת ש"ס הפכו לקורות המאבק של ישראל המסורתית, המזרחית, זו שדבק בה השם "ישראל השנייה". חלק גדול מהמהלך הזה הוא אותנטי, חלק ניכר ממנו ציני ומתוכנן, יעיד הבצל שהוריד דמעות סרק. אבל בסוף, בנרטיב הישראלי – אלו סיפורים שצועדים יד ביד. הרגע בו התרחשה הסימביוזה הזו הוא הרשעתו של דרעי בלקיחת שוחד בשלהי שנות ה־90 וכניסתו לכלא. מול "מעשיהו" הוקמה ישיבת "שאגת אריה", השיר "הוא זכאי" הפך ללהיט, ואחרי צינון דרעי הצליח לשוב אל לב החיים הציבוריים בקלות ולהיות אחד הפוליטיקאים הכי חזקים בישראל / חן ארצי־סרור
"הלו, להתעורר שם, ניסיון אחרון". כך נהגה דמותו המצוירת של הוגו לנזוף/לעודד את השחקנים הצעירים בשעשועון הטלוויזיה האינטראקטיבי שהומצא במקור בדנמרק בראשית העשור. תוך הפעלת זריזות אצבעות (בלחיצה על טלפון לחצנים, כן?) ניסו המתמודדים לסייע לטרול החייכני להציל את משפחתו מידי המכשפה גריזלדה. הסדרה שודרה בארץ בין השנים 1994 ל־1997 עם מנחים מתחלפים וביניהם גיל ססובר, טל ברמן, נועה ירון־דיין ואחרים. המשחק הוליד סדרת בת, מופע לילדים ואפילו זיכה את הטרול הסקנדינבי בקמפיין לחברת החשמל. למוזיקת הרקע, אגב, היה אחראי אורי כבירי, פישנזון מהסרט "אלכס חולה אהבה", אבל זו כבר מיתולוגיה מעשור אחר / עדי פולק
"ישראל, עוד שנה מהיום", מראה הכתובית בפתיחת סרטו המונומנטלי של אסי דיין, במין בדיחה קודרת ומאוד ישראלית על המצברוח פה: אנחנו תמיד פסע מהאפוקליפסה, מהחורבן, שמבושש להגיע עד שהוא מגיע. הסרט הזה, שלוש שנים לפני רצח רבין, במידה רבה ניבא את התהליכים בהם צועדת החברה הישראלית - כשלילה של מיקרוקוסמוס ישראלי בבר תל־אביבי בשחור־לבן ומלא בסטייל מסתיים בטבח (לצלילי לאונרד כהן, כמובן). לא היו הרבה סרטים ישראליים טובים בניינטיז, אבל כמו שדיין, פולמן וסיון הוכיחו - גדולה בכל זאת קרתה כשהיוצרים העזו לחלום בגדול על חלומות שמתפוצצים בפרצוף / בנימין טוביאס
יד על הלב - בזמן אמיתי הייתם במחנה החמישייה הקאמרית או הקומדי סטור? או שניהם, כי אתם כה ורסטיליים? היריבות המדומיינת איפשרה ל"חמישייה" להתבלט על תקן היריבה נחותת הרייטינג אבל המוערכת יותר. עם כותבים כמו אסף ציפור, מודי בר־און, אתגר קרת, עוזי וייל ויוסף אל־דרור, ועם גרסאותיהם הראשוניות של קרן מור, רמי הויברגר, דב נבון, שי אביבי ומנשה נוי, הייתה החמישייה לאחת הפסגות המושלגות של ה... מה, בעצם? סאטירה? קומדיה? תוכניות מערכונים? קטעי שירה והקראה בסמוך לאינטרקומים? יכולתה לחמוק מהגדרה ממשית ולנוע בין פארסה תרבותית ופוליטית, נונסנס, יריקות גסות בפרצופן של פרות קדושות ויציאות נעדרות פואנטה הפכו את החמישייה להרפתקת קאלט שבועית עוד בימי חייה. כבר בשנות התשעים לא היינו סקפטיים, אולי רק קצת מבועתים. כאילו, היא באמת אמרה "בואו, בנים, תגמרו לי בפנים"? והם שידרו את זה בפריים־טיים? / רענן שקד
"מציאות נפרדת", אלבום הבכורה של "היהודים", יצא פחות או יותר בין אסון ערד לרצח רבין, שני אירועים שקברו גם את תור הזהב של הרוק הישראלי. אבל כשהתקשורת התעלמה והרדיו התאהב ב"סופשבוע רגוע", השטח חיבק את הלהקה של תום פטרובר ואורית שחף. האופנה לא רצתה גיטרות והם דפקו סולואים ארוכים כמו הפסקת פרסומות בתוכנית של דודו טופז. הברנז'ה זנחה את המועקה של הגראנג' לטובת הבריט־פופ השמח והם היו כבדים כמו טנק. וזה עבד כי בשביל הילדים השירים של היהודים לא היו "מציאות נפרדת", אלא פשוט המציאות. ואת זה אי אפשר לנצח / עינב שיף
זה היה תרגום ישראלי מדויק מאוד לגל שעירבב מחדש את תעשיית המוזיקה, הבויז בנדז (ע"ע). הקונספט היה דומה: ב"הד ארצי" עשו אודישנים ב־1996 ובחרו חמישה, כמיטב הז'אנר: אמיר פיי גוטמן, מייקל הרפז, אייל שחר, עידן יסקין ואייל דסאו. כל השאר, היסטוריה והיסטריה. היי פייב סיחררו את בני הנוער של התקופה (אגב, הוקמו שנה לפני 'פייב' הבריטים), עשו פופ טוב שבתחילה נתקל בזלזול והפכו לכוכבי ענק, כך שהיה שמח, זה מה שבטוח. העזיבה של מייקל הרפז עצרה את הנשימה בעולם הנוער וזכתה לכותרות ראשיות שהעידו על מעמד הלהקה. הסוף היה עצוב: רגע לפני האיחוד מחדש ב־2016 התמודד אמיר פרישר־גוטמן עם סרטן (טען בהמשך שאובחן בצורה כושלת) ושנה אחרי מצא את מותו בטביעה / רז שכניק
היו ימים שבהם להיות להקת רוק שמורכבת מנשים בלבד לא היה רק עניין מגניב, אלא בשורה תרבותית. כאלו היו המכשפות – ענבל פרלמוטר, יעל כהן ויפעת נץ - שחייהן הסתיימו עם מותה הטרגי של פרלמוטר הנפלאה בתאונת דרכים, שרק העצימה את המיתוס. תחילת הפריצה שלהן הייתה בפסטיבל עין גב 1993, כשהגישו גרסת פאנק ל"קסם על ים כנרת", והפתיעו את המנחה נעמי שמר. שנה אחר כך הוקלט האלבום הראשון שלהן, שאת רוב השירים בו כתבה פרלמוטר. קורין אלאל הייתה חתומה על העיבודים וההפקה המוזיקלית. אחר כך נולדו האלבום "זמנים מוזרים" והמיני־אלבום "המכשפות מתכסות" שכלל גרסאות כיסוי שהקליטה הלהקה מתחילת דרכה, כולל ביצוע משותף עם ניק קייב לשירו "Shivers". ב־2 באוקטובר 1997, אחרי תקופה שבה הלהקה נמוגה, תוכננה הופעת קאמבק של המכשפות במועדון "הלוגוס", אבל יום לפני ההופעה נהרגה פרלמוטר בתאונת דרכים / יואב בירנברג
ההיפ־הופ של שנות ה־90 חסה בעיקר בצל מלחמות הגנגסטה־ראפ בין החוף המזרחי והחוף המערבי. אבל טריו אחד מניו־ג'רזי הביא לשולחן שילוב מבריק ומקורי של צלילים וסגנונות. הפוג'יז הציג לעולם את הכישרון הנדיר של לוריין היל, לצד הכריזמה של ווייקלף ז'אן והחדות של פראז. The Score, האלבום השני שלהם, היה פצצת אטום מסחרית וביקורתית, עם להיטים כגון Fu־Gee־La ו־Ready or Not וכמובן הקאברים ל־Killing Me Softly ו־No Woman No Cry. חלפו 25 שנה, ז'אן ניסה להיבחר לנשיאות האיטי, פראז נעלם, והיל נותרה יהלום בלתי צפוי וגם לא יציב. אבל השירים של הפוג'יז עדיין עושים את העבודה / עינב שיף
מעטים זוכרים אבל הערוץ הראשון להשיק את ז'אנר הריאליטי, תוכניות המציאות, היה בכלל MTV. ב־1992 הוא העלה לאוויר את "העולם האמיתי", תוכנית שעקבה אחרי קורותיהם של 20 צעירים אטרקטיביים שהתמודדו עם כל מה שבני נוער עוסקים בו - התאהבויות, מיניות וריבים. זה התפוצץ בכל הכוח ושלח את כל הרשתות לשאול את עצמן איך הן לא חשבו על זה קודם. ב־1999 שודרה בהולנד התוכנית שמזוהה כמעט יותר מכל עם הז'אנר, "האח הגדול", והשאר היסטוריה. כנראה לא סוגה עילית שלה, אבל היסטוריה / עדי פולק
הפוך גוטה, הפוך. עולם סדרות הטלוויזיה כחול־לבן חייב הרבה לשמונת הצעירים התל־אביביים המלבבים, גיבורי הסדרה "הפוך", שחלמו להפיק את סרט הפורנו הישראלי הראשון, וקינחו את הרפתקאותיהם בנסיעה למזרח הרחוק. באותם ימים היו אורנה פיטוסי, עינת ויצמן, דני שטג, יואב הייט, ניר לוי, מיכאל וייגל, אסנת חכים וגילי שושן – גיבורי התרבות המתהווים. אחרי העונה הראשונה המצליחה נולדה עונה נוספת מצליחה לא פחות, שבה עסקו חברי הקבוצה בהקמת פאב־מועדון מקומי, ואחריה עונת הפינאלה, שתיעדה את המסע שלהם למזרח הרחוק, תוך מעקב אחר חוויותיהם המשונות והעל־טבעיות. אבל מה שנצרב בעיקר בתודעה היה שיר הפתיחה המעולה של ירמי קפלן, "כבר עכשיו", שמככב בהשמעות כאילו לא עברו יותר משני עשורים / יואב בירנברג
MTV נראתה לנו בתחילת שנות התשעים כמו היקום המקביל בארה"ב, זה שלעולם לא באמת נהיה חלק ממנו, אלא כצופים, וגם זה בספק. הבום הגדול הגיע ב־1994, כשעדן הראל האלמונית הפכה לאחת ממנחות הערוץ. זה היה אז סנסציוני, לא פחות. ישראלית, משלנו, נוגעת פתאום בטופ של הטופ. בהיבט של הרעש במדינה אפשר להשוות את ההישג של הראל לנחיתה הראשונה של שחקן ישראלי ב־NBA, להלן עומרי כספי. היא עברה מאז אי־אילו שינויים, אבל בהחלט נותרה חלק מתעשיית התרבות גם היום, מה שמעיד על כישרונותיה, כישורי הסתגלותה וגם על הנאמנות של הקהל הישראלי למי שהצליחה לעשות את זה בחוץ, לראשונה / רז שכניק
המראה הכי אופנתי והכי שנוי במחלוקת של ראשית העשור הנדון היה "הירואין שיק". הוא היה ריאקציה למראה הבריא ששידרו דוגמניות כמו סינדי קרופורד. מייצגי הלוק נראו בפרסומות, בתצוגות ובהפקות האופנה כאילו יצאו ממסיבה אפופת סמים או אחרי לילה נטול שינה, שבו בילו במועדון - רזים על גבול האנורקסיה, עור חיוור, עיניים נפוחות, עיגולים שחורים מסביב לעיניים, ליפסטיק אדום כהה. הלוק מטשטש המינים הזה התאים לטרנד האנדרוגני יוניסקסי ששיגשג אז. מי שמזוהה עם ה"הירואין שיק" הייתה הסופר־מודל הבריטית הכחושה קייט מוס, שהייתה ידועה בחיבתה לסמים. מאז שהובילה את הקמפיין מחולל השערוריות והביקורות של קלווין קליין ב־1993 לבושם "אובסשן". הלוק הזה עורר את חמתם של גופים שנאבקים בסמים וטענו שהוא מעודד שימוש בסמים קשים. אפילו נשיא ארה"ב ביל קלינטון תקף אותו / אמיר קמינר
כאשר נפתח קניון הזהב בתחילת שנות ה־90, אנשים נהגו לעמוד בחוץ כמה דקות, מהופנטים מהגודל העצום. אמריקה, כאן בראשון־לציון. ובפנים, הו וואו, כל המותגים, גם הם ממש מאמריקה. הניינטיז היו כנראה סוף הפנטזיה של אמריקה ככוכב אחר שבו הכל מושלם, אחר כך הגיעו האינטרנט ושפע ערוצי טלוויזיה ואמזון, ופתאום לא היה צריך לנסוע לאמריקה כדי להרגיש בסרט. מהבחינה הזו, קניון הזהב תפס את קצה הגל האחרון, ותפס אותו היטב. הכל היה גדול ונוצץ, לאס־וגאס פינת עקרות הבית מניו־ג'רזי, המקום בו אפשר לקנות ריבוק, לאכול פיצה האט וללכת לסרט החדש של ברוס וויליס עם מערכת סאונד דולבי־דולבי. אפילו מתל־אביב באו תיירים / ציפי שמילוביץ
רייצ'ל גרין היא הבחורה המפונקת בעולם. רוס גלר הוא האיש המשעמם בעולם. מוניקה גלר היא חולת הסדר והניקיון הגדולה בעולם. ג'ואי טריביאני הוא הבחור איטי־המחשבה בעולם, פיבי בופה היא מחפופה, וצ'נדלר הוא צ'נדלר. ביחד הם שישה חברים נורמטיביים לגמרי, שגרים בדירה שכורה ממוצעת לגמרי - רק ענקית באופן בלתי נתפס - בניו־יורק המוכרת של שנות התשעים, שאין בה שחורים או שעות עבודה. איך האמנו לכל זה? למה כל הדורות שבאו אחר כך ממשיכים להאמין לזה? אולי כי "חברים" היא הסיטקום הקונבנציונלי הטוב ביותר שנכתב אי־פעם בכל הקשור לכתיבה; שכלול אולטימטיבי של מנוע הפאנצ'ים הסיטקומי הישן. אין בה פרק לא טוב, אין בה פאנץ' שאיננו מיטבי. כבר לא עושים כאלה. אבל - תודה לנטפליקס - עדיין משדרים / רענן שקד
ב־1994 היה אבי גואטה מפיק שאפתן שהתמחה בעיקר בהפצת הדיסקים והקלטות החמים לתעשיית המוזיקה הים־תיכונית, כלומר התחנה המרכזית הישנה בתל־אביב. במסגרת מנוע החיפושים שלו קלט גואטה נערה בת 15 מרימה את התקרה במועדון בנתניה. בירור קצר העלה ששמה שרה חודדטוב ושהיא יודעת לנגן בערך בכל כלי אפשרי. כאן יצאה לדרך הקריירה המרהיבה של שרית חדד, שהמריאה בזכות שיתוף פעולה עם טיפקס, נסקה בהמשך עם להיט עצום, "כמו סינדרלה", וניפצה את כל התקרות הנוקשות במסע שהיה לגמרי כמו של סינדרלה, עד טרנספורמציה לכוכבת הגדולה של המוזיקה ישראלית. עד היום בעצם / רז שכניק
אין הרבה אבני דרך בתרבות הישראלית ששינו את התחום שלהן באופן קיצוני יותר מהעיתון "חדשות". בשתי קומות צרות וצפופות מעל שיפודייה בתחנת דלק בתל־אביב יצרו כמה מאות מהפכנים כלי תקשורת שלא היה כמותו, לטוב ולרע. הכותרות היו ענקיות וצהובות, הכתיבה חידשה את השפה העברית, הגבולות נפרצו, וחתרנות הייתה ה־DNA. זה היה עיתון שמאלני שייצר כמה מהקולות הימניים ביותר בתקשורת הישראלית, הצמיח דור מיתולוגי של עיתונאי ספורט והיה עצם בגרון של ממשלות ישראל. חדשות שרד רק תשע שנים, אבל כמו שאמר אברהם לינקולן, "מה שחשוב זה לא כמה שנים חיית, אלא כמה חיים היו בשנותיך". וחדשות חי עד היום בכל פינה בתקשורת / ציפי שמילוביץ
גם היום הן נראות טוב כמעט על כל מי שלובש אותן, אבל החולצות המשובצות (בעיקר ההן מבד הפלנל), שמלוות אותנו עוד משנות החמישים, עשו קאמבק מפואר בשנות התשעים והיו סמל מובהק של אופנת יוניסקס, דגל השוויון האופנתי שהונף בגאון באופן תקדימי באותו עשור. על קורט קוביין ואקסל רוז הן נראו נפלא, ומי לא רצה להיראות כמו שני החתיכים ההורסים האלו? לא רק נירוונה ושאר החבר'ה הטובים והאלטרנטיביים התפארו בהן, כמעט כל מי שרצה להיראות אופנתי - גברים ונשים. הן הלכו נהדר עם ג'ינסים (קרועים או לא), טישרט למטה או קשורות על המותניים ברישול, סניקרס, נעלי ספורט ונעלי ד"ר מרטינס המהוללות (ע"ע) / יואב בירנברג
"אין לי זמן", הוא אמר. "אני משוגע", הוא אמר. והוא לא טעה באף אחת משתי הקביעות. הראשון בבידור, ללא עוררין או תחרות ממשית, ידע לאורך העשור כולו על הקהל הישראלי, על טלוויזיה, על בידור המוני ועל פסגות ותהומות אישיים וציבוריים, יותר מכפי שיכול היה, בדיעבד, לשאת. הבידור של טופז היה נכון לשעתו, לא חשש מהנמוך והוולגרי, המחניף והנושך, המתיילד והמתנשא, העדתי והדורך, המקסים והמחבק, וגם היה לרגע כל מה שערוץ מסחרי בחיתוליו נזקק לו. שידוריו החיים – בלתי צפויים או נשלטים כמו שהאיש התברר להיות – טענו את המסך בחשמל שלא היה טעם לנסות ולהכחיש. הסוף, נדמה, היה ידוע מראש; נגזר על טופז להפוך לא רלוונטי ברגע שהמיינסטרים הטלוויזיוני החל להתבגר ולזוז מעמדת המוצא שלו. סופו הטראגי לא נגזר על ידי איש מלבדו. שנות התשעים, לפחות השנים ההן, היו שלו. בלתי נשכח, בלתי נסלח / רענן שקד
מראה הלעולם־לא – כי לעולם לא תגיעו חצי הדרך לפרופורציות של נעמי קמפבל, קלאודיה שיפר, סינדי קרופורד, לינדה אוונגליסטה וכריסטי טרלינגטון, והן עצמן לעולם לא יגיעו שליש הדרך לפרופורציות של קייט מוס – הוא אולי הגעגוע הכי פחות דחוף כשזה מגיע לשנות התשעים. עידן דוגמניות־העל – לפרטים נוספים ראו הקליפ ל"פרידום" של ג'ורג' מייקל או את שנות השיא של אימפריית ויקטוריה'ס סיקרט – קידש שלמות מהסוג הבלתי מושג במפגיע, כזה שהוגדר בבירור על ידי מעצבים גברים שנשים מעולם לא עמדו בראש מעייניהם. זה נגמר בנידוי ג'ון גליאנו על רקע התבטאויות אנטישמיות, בהפיכת טום פורד לפאתטי, במותו של ג'ורג' מייקל ובמכירת חיסול של ויקטוריה'ס. נו, תמיד יהיה לנו אלכסנדר מקווין ב־500 דולר לזוג סניקרס / רענן שקד
טיטאניק - ביוטיוב מסתובב קליפ של הסיום המקורי שתיכנן ג'יימס קמרון לאפוס שלו, ותאמינו לנו, הוא מגוחך וגרוע ברמות ובטוח שהיה הופך את הסרט שלו לבדיחה. זה קצת מטאפורה לסרט כולו, שכמעט וטבע במה שהיה בשעתו ההפקה היקרה בכל הזמנים, וכולם ציפו לכישלונה. רק שכמובן הכל קרה ההפך, הכריזמה והרומנטיקה הפצצתית של ליאונרדו וקייט חרכו את המסכים, השיר של סלין דיון סירב לרדת מהמצעדים, וגדודים של נערות בוכיות נכנסו לקולנוע כדי לראות שוב, ושוב, ושוב את שלוש השעות האלה. ואין מה לומר, זה כמו הטיטאניק, אבל הפוך: סרט שהיה מיועד לטביעה בתהומות השכחה עלה וזרח והפך לפוסטר האולטימטיבי של כל מה שהוליווד יכולה לעשות בשיגעונות הגדלות שלה. בחרת נכון, ג'ייימס, רק אל תגיד לנו שלא היה מקום על לוח העץ הזה לשניים / בנימין טוביאס
המצאה שהייתה יכולה להגיע רק מישראל, כמו המחיקון והאנטי־מחיקון. ב־1998 הציעה אל על טיסה של שעתיים בשמי הים התיכון, כולל ארוחה וסרט, שהמריאה ונחתה בנתב"ג. הקהל לא היה חובבי טיסה, ואל היעד האמיתי הנוסעים היו מגיעים עוד לפני ההמראה: הדיוטי פרי. בימים שטיסות לחו"ל היו עדיין יקרות, וכולם חיפשו דרך לקנות בכל זאת בשמים, בגדים, סיגריות ומוצרי אלקטרוניקה ללא מס, הומצאה הטיסה הזאת, שהיום נשאר ממנה רק מטבע לשון. בעיקר אחרי שרשות המסים סגרה עד מהרה את הפרצה שזיהתה אל על, וקבעה שרק מי שטס ליעד אמיתי בחו"ל יוכל לקנות פאקטים בזול / אודי עציון
אפריל 1999. עוד לפני שסדרות כמו "לחיי האהבה" ו"אהבה מעבר לפינה" מדביקות למסך צופים בכל הגילים בתחילת שנות האלפיים, ערוץ חדש עולה לאוויר: "ויוה". קודם כל הישראלים לומדים להכיר את פקונדו ארנה ונטליה אוריירו, שכיכבו ב"קטנטנות" וב"בובה פראית" המיתולוגיות (ולא רק כמובן) והפכו לפרצופים מוכרים בכל בית בארץ. תוך לא הרבה זמן אחר כך הגיע השלב הבא: סוף הניינטיז היה זה שהכשיר את הקרקע הטלוויזיונית לקראת מפץ הטלנובלות של שנות האלפיים, שהתחיל עם "לגעת באושר" ב־2001, סדרה שכבשה את טבלאות הרייטינג והוכיחה שהציבור הישראלי צמא לבגידות, שיברונות לב ומשולשי אהבה. הניצנים של הז'אנר הזה היו שם כבר קודם, בשנות התשעים. הם פשוט דיברו בספרדית / סער גיט
"ביצה בתוך שעון". זה התרגום של שם המשחק טמגוצ'י שפותח ביפן (כמה לא מפתיע) ב־1996 וכבש את העולם. הרבה לפני שכולנו הסתובבנו עם טלפון חכם ועולם שלם ביד, הסתובבו ילדים עם המכשיר המעוגל הקטן שהיה מצויד בשלושה כפתורים, שבאמצעותם האכילו, טיפלו וחינכו יצור דיגיטלי קטן. פספסת? אופסי. הטמגוצ'י שלך מת או נטש. אבל לא נורא, תמיד אפשר לברוא אחד חדש. עשרות מיליוני ילדים (במקור, אגב, פותח המשחק עבור מבוגרים) טיפחו בשנות התשעים את היצורים הקטנים ועד היום זוכים הטמגוצ'ים לקאמבקים ולגרסאות חדשות, כולל כאלה בהן הם יכולים להתחתן עם טמגוצ'ים אחרים ואפילו להתרבות. אבל את תהילת הניינטיז הם מתקשים לשחזר / עדי פולק
תבחרו בחיים. מונולוג הפתיחה של רנטון עדיין מצמרר כשחושבים עליו, ועוד בפה של מכור להירואין (יואן מקגרגור שמעולם לא היה טוב יותר) שהופך איכשהו לקולו של דור שלם. והנה לכם הניינטיז: זרם תודעה מתמשך של תרבות שלמה, רצופה בשירי ברי־פופ נפלאים, על ידי הדפוקים והזרוקים של החברה שאיכשהו, למרות האדישות הגדולה, מצליחים לגעת בלב של כולם. גם תהומות עליבות הנפש הגדולה ביותר - ו"טריינספוטינג" לא פוחד לצלול לאסלה הסקוטית הזו - נראים לפתע כמו חלק ממסיבה אחת גדולה / בנימין טוביאס
אמנם כבר לפני כן יכולנו לקנות כאן סובארו, דייהטסו וסוזוקי ולמדנו להעריץ את האמינות שלהן ואת שמירת הערך שבאה בעקבותיה, אבל הן אפילו לא היו גדולות ביפן, רק יצרניות קטנות שלא סיכנו הרבה כשבחרו שלא להיכנע לחרם הערבי שהרתיע את היצרניות הגדולות באמת. בשנות התשעים זה השתנה. מיצובישי לימדה אותנו שחלונות חשמליים זה לא אביזר רק לעשירים, הונדה הציתה לנו את הדמיון עם מנועים של יותר מ־100 כוחות סוס במכונית משפחתית עממית, ומאזדה שברה את רחוב המסגר בתמורה לכסף ועד סוף העשור מכרה יותר מכולן. לטויוטה ולניסאן לקח יותר זמן, אבל שוק הרכב הישראלי השתנה לתמיד. לפחות עד שהקוריאניות נתנו גז עשור אחר כך / אודי עציון
גם היא, כמו טיפקס, התחילה בשדרות. גם היא, כמו מוניקה סקס, הייתה אחת מהסיבות המרכזיות לכך ששנות התשעים נחשבו לתור הזהב של הרוק הישראלי. ואכן, ההשפעה הים־תיכונית של כנסיית השכל הגיעה בעיקר מקובי אוז, שהכיר את הבסיסט רן אלמליח מהעבודה המשותפת שלהם בלהקת לימבו. שני האלבומים הראשונים בתחילת ובאמצע הניינטיז לא הכו גלים, אבל בסוף העשור הגיעה הפריצה המיוחלת עם האלבום שבאופן סמלי נשא את השם "כנסיית השכל", הביא אותה למיינסטרים והוציא לאור את "היינו עושים אהבה" ו"למיה יש אקדח", שניים מהשירים שהכי מזוהים עם הלהקה עד היום. הסאונד של הסולן יורם חזן התגלה אז, ונשאר מוכר לקהל גדול עד היום, מזוהה עם אחת התקופות החשובות של המוזיקה בארץ / סער גיט
הם היו אז בני 15־16 בסך הכל, חבורת בני נוער שאין אחד שלא הכיר מבית הקפה הכי מפורסם בישראל. במשך שלוש עונות, 24 פרקים ושלושה דיסקים הם שרו קאברים לשירים ישראליים ושירים מקוריים. להקת "צעירי תל־אביב" קראו להם, והיא הורכבה מטל ועידו מוסרי, סער פיין, אלינור אהרון, שיר גוטליב, ליאת אחירון ועוד שמות שפעם נחשבו לכוכבים שכל המדינה ידעה מי הם ומאז הספיקו קצת להישכח. בימים שבהם היה רק ערוץ אחד לכוכבים של "לא כולל שירות" לא ממש הייתה תחרות, והם נהנו מקהל מעריצים אדוק ונאמן ומאהבה שלא הרבה שחקנים בישראל זכו לה, בטח לא בגיל שבו אמורים להתרכז במבחנים ובעבודות לבית ספר / סער גיט
היום קשה להאמין שפעם חשבנו שללכת ברחוב עם חולצה שמפרסמת מותג יקר זה הישג שיש להתגאות בו, אבל בניינטיז זו הייתה אחת מהצהרות הסטטוס הנחשקות ביותר. לבוא למסיבה עם חולצה שעליה התנין הירוק של "לקוסט" הבטיח שכולם ירצו לרקוד איתך. קנית חולצה שעליה מתנוסס הלוגו של "נייקי"? אתה חצי מייקל ג'ורדן. לצאת מהחנות של "בנטון" בדיזנגוף סנטר עם שקית ובה שתי חולצות שעליהן הלוגו הירוק הענק ועלו לך חצי משכורת, היה פסגת השאיפות. עם השנים הלוגואים האלה הפכו צרחניים ובלתי נסבלים, והצרכנים התעוררו והבינו שאין שום סיבה לשלם מס לוגו בשביל חולצת טריקו. ועדיין, שימו את דור הניינטיז בפריז היום, והוא יחפש, בביישנות, חנות של לקוסט / ציפי שמילוביץ
מעטות הצעירות בנות העשרים פלוס שזוכות לפרשה שתיקרא על שמן. יש להניח שמוניקה לוינסקי לגמרי הייתה מוותרת על הכבוד. אבל באמצע שנות התשעים הפכה הצעירה עם החיוך הגדול והשיער הנפוח לאישה המושמצת, החשופה בעל כורחה ואולי גם המאוימת בעולם. היא גם שמעה את האיש שאיתו חשבה שניהלה רומן מכחיש בשידור חי כל יחסים עם "האישה הזאת". מעטים היו שורדים את זה אבל לוינסקי המציאה את עצמה מחדש כפעילה חברתית ומרצה. ביל קלינטון אולי לא היה הנשיא הראשון שבגד ברעייתו אבל לגמרי היה הראשון שערוצי חדשות בכל העולם התפלמסו על איזה סוג כתם השאיר על השמלה הסגולה ומה בדיוק עשה עם הסיגר ההוא בחדר הסגלגל / עדי פולק
בגלי צה"ל הפכו ב־1994 את טל ברמן לחייל הצעיר ביותר שקיבל תוכנית רדיו אישית - וידעו למה. למרות הדומיננטיות המתפתחת של הטלוויזיה המסחרית, "מוטל בספק" של ברמן הפכה לקאלט והצליחה להכתיר את מגישה כאחד מכוכבי הרדיו הגדולים של אז. ברמן מהל הומור ציני מדויק בכריזמה רדיופונית ופיתח סגנון הגשה ייחודי, הישג גדול בפני עצמו. משם הדרך שלו לפריים־טיים המסחרי כבר הייתה ברורה, אבל העובדה שברמן עדיין כוכב רדיו גדול בתוכנית הבוקר עם אביעד קיסוס מוכיחה עד כמה הוא היה ונותר מעולה בז'אנר / רז שכניק
היא אמרה לי תראה. החיים די קלים. נשכור לנו חדר בדרום תל־אביב, ונחיה כמו גדולים. ולא נדע שתכף יירצח כאן ראש ממשלה, ואחר כך נהיה באמת גדולים, ונשכור לנו דירה בצפון תל־אביב, או מחוץ לעיר, ואז הילדים, ואז השגרה, ואז ביבי, ואז מגפה, ואז, ואז. אבל אז, אי־אז, "מכה אפורה" נחת על העיר - והארץ - כמו מכת ברק; בארבע דקות הצליחו יהלי סובול, שחר אבן־צור, פיטר רוט ויוסי חממי לנסח בשלמות את המנונה של תקופה, של פיסת חיים, של רגע בלתי נשכח בזמן, של עשור שלם. כמו קפסולה מדויקת ומתומצתת של שנות התשעים, תל־אביב, ישראל, העולם. כן, היו ל"מוניקה סקס" עוד הרבה שירים מצוינים, ואלבום הבכורה "פצעים ונשיקות" היה אחת מאבני הפינה התקופתיות לצד אלבומי הבכורה של "איפה הילד" ו"מופע הארנבות של ד"ר קספר" – אבל "מכה אפורה" עדיין מנצנצת שם מעל כולם, כמו מגדלור ישן ויפהפה שכבר איננו בשימוש. ההצפה הנוסטלגית בהאזנה לשיר היא לפעמים יותר מדי. יש כאב יפה שעובר מהר, כשאני רוצה לא להיזכר / רענן שקד
בואו נעבור מיד על הכלל הראשון והשני של מועדון קרב: נדבר על מועדון קרב. אבל בקיצור, כי מה עוד נותר להוסיף. רגע לפני סיום העשור, ב־1999, בא הסרט המבוסס על ספרו של צ'אק פלאניוק ותצוגת משחק פנומנלית של אד נורטון ובראד פיט, כמו כדי לנעול הכל במכת אגרוף מדויקת ולבשר על העתיד לבוא: ערעור הקיים, מותו של הסדר הישן, אלימות כאמצעי ביטוי לגיטימי, מהלומות פיזיות ונפשיות מול יריבים מדומיינים - או אמיתיים? הכל מתעתע, הכל פייק ניוז, ולך תיאחז בעובדות - ובעיקר השאלה שחתמה הכל בקלאסיקה של הפיקסיז: איפה השכל. מה למדנו? אנחנו לא מיוחדים כמו שאנחנו חושבים, והדברים שבבעלותנו הופכים אותנו להיות בבעלותם. ולא מדברים על מועדון קרב, אז לא / רענן שקד
יש מכות! ואתה מרביץ! וגם חוטף! ולא מרגיש שום דבר! כלומר, חוץ מהעונג המעוות של לראות דם ניתז ואיברים נתלשים במשך שעות, אבל זה כבר משהו אחר, נטפל בזה בהמשך. בינתיים יש איפה להוציא את כל האנרגיות והכעס, ואם תיכנס לכל מיני מחילות פרה־אינטרנטיות תוכל למצוא את הקומבינציה של הפיניש כדי שאחד בשם קיינו יוכל לעקור את הלב של סקורפיון ואז... ואז כלום. כלומר, עד שתצא הגרסה הבאה. לא תאמינו בכמה דרכים חדשות אפשר לערוף ראשים / עינב שיף
אלבום הבכורה הבינלאומי של אלניס מוריסט הוא לא רק אוסף מוחץ של שירים מעולים, אלא רגע מכונן שבו נבלם שטף הגברים שעיצב את העשור עד אז לטובת אישה מבריקה, ישירה ושנונה. היא שאלה "האם אתה חושב עליי כשאתה מזיין אותה?" וגם המליצה "לתקוע את הרגל שלך בתוך הפה שלך בכל זמן", ובין אם זה מונולוג לפרצוף כמו ב־You Oughta Know או וידוי מרגש על התאהבות בלתי נמנעת כמו ב־Head Over Feet, הכל כאן בוער וחי ובועט. הלהיט הכי גדול של האלבום נקרא "אירוני", וכמה אירוני שדווקא אירוניה זה בדיוק מה שאין ביצירה הזאת - וזה מה שהכי יפה בה / עינב שיף
ניאו נמלט מכדורי הסוכן שמנסה להשמיד אותו, בעודו מנסה לברוח מתוך המטריקס - המציאות שלנו, שמעולם לא הייתה אמיתית אלא סימולציית מחשב, אומר הסרט. ואז לפתע: הזמן עוצר, החלל מתעוות, כי הכל פשוט אפשרי. "מטריקס" לקח רעיונות פילוסופיים שקיימים אלפי שנים, עירבב אותם עם עיצוב פאנקיסטי של מעילי עור וקצת אנימה יפנית, קיאנו ריבס ואפקטים בן זונה. ובעיקר, רגע לפני באג 2000, ודווקא בתקופה של שלום ושגשוג לכאורה, כולם יכלו להתחבר לתחושה שיום אחד מישהו ינתק את הפלאג מהחשמל וכל המציאות המסודרת שלנו תלך לעזאזל. במציאות זה יקרה שנתיים אחרי יציאת הסרט, ב־2001, בניו־יורק / בנימין טוביאס
בלי כיפת ברזל ובלי פושים לטלפון, אזרחי ישראל התמודדו עם נפילת טילים במלחמת המפרץ באמצעות מסקינטייפ, מסכה מגוחכת ונחמן שי. ערכות המגן התלוו עם ילדי ישראל לבתי הספר, שם הם טרחו לעצב את הקרטון הצה"לי באמצעות טושים ומדבקות. סדאם חוסיין הפך לנבל הרשמי, כזה ששורפים את הבובה שלו בל"ג בעומר, במקום צבע אדום הוכרז על "נחש צפע", ולהמלצה לשתות מים היה אפקט מרגיע כמו קנאביס רפואי. מאז המלחמה ההיא צברנו פז"ם מפואר בשהות במקלטים, והיום אי אפשר לבנות דירה חדשה בלי ממ"ד מפואר. ותודה לטירונות על שם סדאם חוסיין / חן ארצי־סרור
בניגוד לג'רי סיינפלד, היו מספיק אנשים שלא נזקקו לפוליגרף ופשוט הודו: אנחנו רואים "מלרוז פלייס". ולא סתם רואים – גם נהנים מזה. מאוד. כי עוד לפני שהמציאו את הריאליטי, טראש היה משהו שצריך לדעת לעשות, ו"מלרוז פלייס" הלכה אול־אין עם המניפולטיביות של אמנדה, הרשעות של ג'ק, הנאיביות של בילי והטירוף של קימברלי. הקומפלקס הנאה עם הבריכה במרכז היה כמו מטאפורה לאנושיות שיכולה להיות גן עדן וממש בוחרת בגיהינום. הצופים לא התלוננו / עינב שיף
קולינריה. איזו מילה יפה. איך הקמנו פה מדינה בלעדיה ומה אפשר לעשות עכשיו, בזריז, כדי לסגור את הפער הנורא בינינו - עם שיטת השקשוקה שלנו - לבין כמה מאות שנות תרבות צרפתית? "קרן" של חיים כהן, "תפוח זהב" של אהרוני, "אוקיינוס" של אייל שני, "רושפלד" של יונתן, וגם "מול ים", "ארקדיה" וסליחה אם שכחנו את "כפות תמרים" - כולן נשכבו בשנות התשעים על הגדר כדי להפוך את המטבח הישראלי לכל מה שמעולם לא התכוון להיות. קִראו לזה שלב בהתבגרות - רוצים להיות כמו הגדולים, לפעמים גם מצליחים - אבל אחרי שהאינתיפאדה השנייה הורידה את הענף כולו על הברכיים, חזרנו טובים יותר, מקומיים יותר, מנוכרים פחות לעצמנו. ועדיין מחכים לביקור ממישלן / רענן שקד
היום מצעד הגאווה הוא אחד האירועים הגדולים והמשמעותיים בלוח השנה, כשמאות אלפים נוהרים אליו מדי שנה. אבל שלושים שנה קודם נאלצה הקהילה הלהט"בית להסתפק באירועים פומביים סמליים בדרישה לשוויון זכויות. האירוע הראשון שציין את יום הגאווה התקיים ב־4 ביולי 1993 בגינת שינקין בתל־אביב. במקום הוצב ארון עץ ממנו יצאו הנוכחים באופן טקסי. צילום של חייל במדים שיצא מאותו ארון התפרסם בעיתון "חדשות", ובעקבותיו הועמד יוסי מקיטון לדין, משום שהתראיין והצטלם ללא אישור. הוא נשפט ל־28 ימי מאסר על תנאי וסולק מהנח"ל. באירוע אחר, שלוש שנים אחר כך, יצאה שיירה של כארבעים מכוניות מחניון רדינג לכיוון גן מאיר, מעוטרת בדגלי גאווה ושלטים שדרשו שוויון. למרות שלא נדרש אישור משטרתי לתהלוכת המחאה, עצרה המשטרה שתי רוכבות אופנוע לסביות שנסעו בקדמת השיירה. ב־1998 הפך מצעד הגאווה בתל־אביב לאירוע המוני. לזכייה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון עם "דיווה" באותה שנה הייתה ללא ספק תרומה למהפך / יואב בירנברג
היינו כחולמים. ואז כבולסים. ואז כמנסים להיחלץ איכשהו החוצה מבעד למאות הצובאים על סניף מקדונלד'ס הראשון שנפתח – בהרעשה שכללה אירוע פתיחה שאליו הגיעו, פחות או יותר, כולם – בקניון איילון באוקטובר 93'. השאר היסטוריה של מקשווארמה, מקפלאפל, סלט קצוץ, ובעיקר התעשרות חלומית של היזם עמרי פדן, ופתיחתם של כ־200 סניפים ברחבי הארץ. יצאנו אמריקה, אבל אחרי כל ארוחה מחדש רצינו יותר לצאת פיתה / רענן שקד
כשדוקטור קלאוס מרטינס, רופא גרמני, פיתח נעלים ייחודיות בשנות החמישים של המאה הקודמת, הוא לא חזה שהן יהפכו למבוקשות כל כך בקרב הצעירים והצעירות האופנתיים והסטייליסטיים של הניינטיז. הנעליים בעלות הלוק הכבד נולדו למעשה בעקבות תאונה שחווה הדוקטור ב־1945 בעת שירותו בצבא הוורמאכט במלחמת העולם השנייה - כשנפש בסקי באלפים הבוואריים. הנעליים הצבאיות הכאיבו לרגלו הפגועה והוא החליט לפתח דגם משופר. בעזרת ציוד שבזז מסנדלריה הוא עיצב נעליים מעור רך עם סוליה בעלת כרית אוויר. תחילה התקשה לשווק את היצירה, אולם לבסוף היא הפכה ללהיט שאומץ על ידי הבריטים, והפטנט נרכש כדי לעבור התאמה לסטייל המקומי. במהלך השנים התחבב המותג על מעמדות ומגזרים שונים, ממעמד הפועלים ועד גלוחי ראש, דרך רוקיסטים ופאנקיסטים. עם פרוץ שנות התשעים וסצנת הגראנג' הפכו הנעליים עם התפר הצהוב בצד למוצר איקוני וזכו לגרסאות צבעוניות, דגמי מעצבים ומחוות בשירים ובסרטים. היקף המכירות והרווחים היה מסחרר. השיגעון לא דילג, כמובן, גם על ישראל, וכל מי שהחשיב את עצמו, ולא רק במשולש שינקין ובסצנת המועדונים, החזיק לפחות זוג אחד / אמיר קמינר
ב־1993 יצא לאקרנים הסרט "האחים סופר מריו" שהתבסס על המותג המוכר ממשחק של חברת "נינטנדו" היפנית באותו השם, שיצא כבר בשנות השמונים. זה היה סרט הפעולה הראשון שנוצר בעקבות משחק וידאו ונינטנדו העניקה ליוצרים חופש יצירתי כמעט מוחלט. וחבל. כי העלילה שאבה באופן מעורפל פרטים מהמשחק אבל מה שהיא פחות הצליחה לשאוב היה ההצלחה שלו. משחק הווידאו של נינטנדו, שהיה, ככל הנראה, אחד המשחקים הראשונים שכל ילד ניינטיז נגע בו, הוגדר כפופולארי הרבה יותר (הרבה הרבה יותר) מהסרט שתוכנן להיות להיט גדול - אך התרסק בגדול אף יותר. המשחק, אגב, מצליח גם היום. לסרט קרה מה שקורה לא פעם לסרטים גרועים באמת - הוא הוכרז כסרט קאלט / עדי פולק
אחרי כישלון נוסף להעפיל למונדיאל התחולל נס גיאוגרפי שמיקם את ישראל באירופה. המעבר לאזור המשחקים הזה הוליד מפגשים עם נבחרות מעט יותר מלהיבות מניו־זילנד, אבל גם את התחושה שדרוש נס כדי להגיע להישגים. בעידן שלמה שרף גם זה נראה אפשרי: תהליך שהתחיל עם הניצחון המדהים בפארק דה פרנס הגיע לשיאו ב־1999, במשחק הגדול ביותר של הנבחרת, המוכר כ"קונצ'רטו לכדורגל בסולם 5-0 על הראש של האוסטרים". עם כישרונות של פעם בדור כמו אייל ברקוביץ' וחיים רביבו, סגנון כיפי וגם התנהלות שכונה אחרי הפסדים (שרף פיטר את השוער רפי כהן בשידור חי), כל משחק של הנבחרת היה אירוע. מובן שזה נגמר בסקנדל מזעזע כמו פרשת ניצול הנשים לפני המשחק המכריע מול דנמרק. בכל זאת, פה זה לא אירופה / עינב שיף
על תיבת הדואר של הוריי נתלה הסטיקר: "אל תיתנו להם רובים". בלילה בו רבין נרצח, ואני רק בכיתה ב', אחי הגדול וחבריו הגיעו מיד לכיכר מלכי ישראל, טרם שונה שמה. הם הצטרפו לנערים ולנערות הרבים שם, המומים ואבודים. אחרי ההלוויה של ראש הממשלה, לתיבת הדואר נוסף סטיקר חדש: "שלום, חבר". נוער הנרות היו אלו שהבטיחו לעצמם שיגדלו להיות מבוגרים אחרים. אלו שמסרבים להתייאש. מאז עברו הרבה מים בחברה הישראלית, אבל הרצח ההוא נשאר הקוד הפנימי שמסמל את ליבו של השסע. הנערים והנערות מהכיכר הפכו להורים עם משכנתה ודאגות משעממות. החלומות שלהם לחברה טובה יותר אופסנו במגירה, והשאלה "איפה היית כשרבין נרצח" הפכה ללא רלוונטית. את הרוח של אותו נוער אפשר להעביר הלאה. אולי / חן ארצי־סרור
ממעדן יוקרתי ואקזוטי למנת מחדל כשרה בבריתות זולות באזור התעשייה תוך עשור? אין בעיה. תולדות הסושי בישראל מתחילות אצל אלי גרוסמן ב"טקאמרו" היוקרתית בשנת 88', ולאורך שנות התשעים המאכל עדיין כיכב כסוג של סמל סטטוס. אחר כך התברר שאפשר לחפף את זה באלפי דרכים ולהמשיך לתמחר ביוקר, ובסוף גם הביוקר הפך לעסקית צהריים, ולא חסר הרבה עד שאייל שני ידחף את זה לפיתה וימכור ליפנים. רוצים סושי? אתם לא יכולים להשיג סושי. לא עם הדגה המקומית. נסו בניו־יורק או בטוקיו / רענן שקד
אם הייתם בצוותא, בבית ציוני אמריקה או בדומינו גרוס באחד הערבים המכוננים שבהם עלו לבמה, בזה אחר זה, רמי שטרן, דבי ונולי ושמואל וילוז'ני; אם ראיתם את מודי בר־און קורע מצחוק במסגרת שלישיית "איך זה עובד באמת"; ואם ייסדתם, במו נוכחותכם, את הקאמל קומדי קלאב עם ערב היסטורי נוסף שבמסגרתו התעניינו נאור ציון ושלום אסייג בסוגיה אם יש פה מישהי מבת־ים - גם אתם חלק מהדרך המקוצרת, אבל המשמעותית, שעשה הסטנד־אפ הישראלי ממחוזות האלתור המחופפים לתעשיית פאנצ'ים מתוקתקת ורווחית. בשנות התשעים זה אפילו היה מצחיק / רענן שקד
ב־5 ביולי 1989 שידרה אן־בי־סי את הפרק הראשון, המהוסס, הבלתי מהוקצע, של הסדרה על שום דבר שכבר ראינו, בהובלת הקומיקאי האנונימי־משהו ג'רי סיינפלד וחבר שלו, לארי (ג'ורג') דיוויד (קוסטנזה). יאדה־יאדה־יאדה, תשע עונות קדימה, "סיינפלד" היא הסיטקום, ואולי פיסת הטלוויזיה בכלל, המכוננת של שנות התשעים. הרגע ששינה את כל כללי המשחק, חצב את המנהרה לקומדיה העכשווית נטולת החוקים, הנחיל לתרבות המערב מושגים שיש מי שעדיין משתמשים בהם, וגם הסתיים בקול ענות שנויה במחלוקת. "סיינפלד" הייתה מפץ גדול, אבל הרבה לפני זה: קומדיה קטנה וחכמה. זכינו / רענן שקד
הסדרה של FOX על המשפחה הצהובה והלא מתפקדת שהגה מאט גריינינג נולדה בכלל כסרטונים קצרים שהוצגו החל מ־1987 בתוכנית "המופע של טרייסי אולמן". לאולמן כבר מזמן אין מופע אבל הסימפסונס זכו בתחילת הניינטיז לסדרה קבועה שרצה עד היום וגרפה כל פרס ותואר אפשריים: עשרות פסלוני אמי, כוכב בשדרות הוליווד, הכתרה כסדרה הטובה של המאה העשרים על ידי המגזין טיים, הסדרה המשודרת לאורך הזמן הארוך ביותר ועוד ועוד. לאורך יותר מעשרים שנות שידור, הספיקו הסימפסונס לנבא אירועים, למשל הנשיאות של טראמפ, לארח מספר עצום של ידוענים בתפקיד עצמם וגם ללמוד שלא כל מה שהתאים לשנות התשעים עובר תחת כללי התקינות של שנות האלפיים. וכך נפרדה הסדרה, בין היתר, מדמותו של אפו, המוכר ההודי, שהוכרזה כ"פוגענית". כרגע משודרת העונה ה־33 ועוד היד הצהובה נטויה / עדי פולק
אם זה עושה המון כסף, פוסטרים ויומני נוער באמצעות בנים יפים, למה לא לאתגר את הז'אנר מהצד הנשי? ב‑1994 נולדו האודישנים בלונדון להרכב שאמור היה לתת את התשובה הנשית המעצימה לטרנד הבויז בנדז. כשהתפזרו מכונות העשן, הורכבה הלהקה מג'רי האליוול, מלאני סי, מלאני בי, ויקטוריה בקהאם ואמה בנטון. ביולי 1996 שוגרה החללית ליקום עם Wannabe, הסינגל הראשון שהפך את ספייס גירלז למפורסמות לפחות כמו ווינדוז של מייקרוסופט. ההמשך נרשם בפופ משובח שחרת להיטי ענק, הערצה סוחפת, בשורות אופנתיות טובות או רעות - תלוי מי מסתכל - פירוק, הרכבה, תחייה מחדש ומעמד איקוני. הצעת הגשה: ספייס אפ יור לייף / רז שכניק
איך הרגיש "ספרות זולה" כשראיתם אותו לראשונה? בערך כמו שהרגישה מיה וואלאס בשעה שמזרק אדרנלין ננעץ בליבה והחזיר אותה לחיים ולהכרה; הלם, הפתעה, תדהמה גמורה, ובעיקר אסירות תודה תמידית על שהדבר הזה קרה. קוונטין טרנטינו הגיע בתחילת העשור להוליווד בזבנג עצום, ואם "כלבי אשמורת" היה המרעום, "ספרות זולה" היה הפצצה עצמה. ההדף נמשך עוד שנים אחר כך, אבל איש לא הצליח לייצר נרטיב מקוטע, דיאלוג שנון ומרובה רפרנסים, אירוניה, קומדיה שחורה ובהירה, גודש מחוות קולנועיות ובעיקר סיפור שלא מפסיק להלום בצופה כמו שטרנטינו ידע. "ספרות זולה" היא 154 הדקות שהגדירו, כמעט מרגע הגעתן, את התרבות הניינטיזית שבה הכל התנקז בו־זמנית לשיא ולמיצוי אולטימטיבי אלים ומשחרר. התפרצות גאונות קדחתנית שאין ולא תהיה – גם לטרנטינו עצמו – דרך לשחזר. וואו נצחי בראש מעורפל / רענן שקד
היו ימים שערד הייתה שם נרדף לרוח נעורים ותרבות, כשמאות אלפי בני נוער גדשו בחופשת הקיץ כל פינה בעיר כדי להיות חלק מפסטיבל ערד. הם ישנו בחצרות הבתים, על המדרכות, בדשאים ובגנים, כשבאולמות ובאתרים השונים הופיעו האמנים הכי חמים לצד חבורות זמר. פופ ורוק ושירי ארץ ישראל. אבל החגיגה, שהחלה מאירוע קטן ואינטימי, הסתיימה בטרגדיה גדולה. ב־18 ביולי 1995 הייתה אמורה להיערך הופעת הפרידה של להקת משינה שהודיעה על התפרקותה. הביקוש להופעה היה עצום. בזמן הופעת החימום של להקת טיפקס התמוטט שער הכניסה וקרס על הצעירים שהצטופפו בהמוניהם על ידו. שני נערים - איטן פלד וחן יצחק – נהרגו במקום, וצעירה נוספת, נעמה אלקריב, נפצעה אנושות ומתה בבית החולים. מאז, למרות הניסיונות להחיות את הפסטיבל, הוא נשאר לא יותר מעוד אירוע אינטימי / יואב בירנברג
ויהי ערב ויהי בוקר, ויהי ערוץ 2, ותיוולד התרבות הישראלית מחדש ב־4 בנובמבר 1993 ותעביר את שנות התשעים בשחוק ובדמע ואצל מסעודה, החל מ"שמש", "גלגל המזל", "החמישייה הקאמרית", המעגל של שילון ו"רמת אביב ג'", וכלה בסיקור רצח רבין, שחולל את המהפך המשמעותי בתולדות הטלוויזיה המקומית - זה שקיבע את ערוץ 2, ובהמשך את התפצלויותיו, כברירת המחדל הכל־ישראלית. אין דרך לתקצר את המפץ הגדול שחוללה כאן הופעתו של ערוץ טלוויזיה מסחרי אנרגטי אחרי 25 שנה של ערוץ ממשלתי מונופוליסטי. אולי מעיל הגשם המיתולוגי שפתחה יעל אבקסיס מול ליאור מילר בפרסומת המכוננת ההיא עשוי להיות מטאפורה טובה – ופופוליסטית ונמוכה־משהו, כמו הערוץ עצמו - לעולם של פלאות שהתגלה פתאום לעיני כל. תעשייה שלמה קמה, ועשור ישראלי שלם כמו התקפל לתוך מותג בודד. היינו כחולמים בהקיציס / רענן שקד
במהלך נסיעה ליפן איש עסקים ישראלי נתקע מול הטלוויזיה במלון. הוא רואה שם דמויות עם חליפה ומסכה שהולכות מכות. מפה לשם נולדה "פאוור ריינג'רס", שבה הודבקו קטעי אקשן יפניים על דרמת נעורים אמריקאית. והשאר הוא לא רק היסטוריה, אלא גם הרבה מאוד כסף על זכויות שידור מסביב לעולם, ובעיקר, אלא מה, צעצועים. אבל מתחת לפטנט הטלוויזיוני והמודל הכלכלי, "פאוור ריינג'רס" היא גם פיסת ילדות שנראתה לרבים כמו מה שהיו סרטי ברוס לי להורים שלהם. רק אל תנסו את זה בבית / עינב שיף
"ברוכים הבאים לפארק היורה", אומר יזם־העל המגלומן ג'ון האמונד - ג'ף בזוס של הניינטיז - והמצלמה של ספילברג מתמקדת בדינוזאור עתיר ממדים, מסתובב באין מפריע, ובעיקר במבט הנדהם של המדענים הרואים אותו לראשונה. התדהמה - יחד עם המוזיקה הסוחפת לשמיים של ג'ון וויליאמס - הייתה לגמרי גם שלנו, הצופים, שלראשונה ראינו במבט ראשון את היצורים שדמיינו מאיורים בבית הספר חיים לגמרי, וגם ראינו איך אפקטים יכולים להקים אותם לתחייה. שאר הסרט, הרפתקאות באי מקולל עם מדע שמשתולל ומשהו שהאדם ממציא ומנסה לטרוף אותו - היה לגמרי בונוס / בנימין טוביאס
ההורים של ילדי שנות ה־90 היו אוספים בולים. בניינטיז הם ראו את הילדים רודפים אחרי פוגים, דיסקיות קרטון מאוירות שהפכו לפריט חובה אצל כל תלמיד. המשחק הזה הומצא בכלל בהוואי בשנות ה־30, בערך 60 שנה מאוחר יותר הוא פרץ בארה"ב, והבשורה לא איחרה להגיע גם לישראל. הצלצול הראשון להפסקה נתן את האות לקרבות המוניים בחצר בית הספר בין ילדים שספרו את הדקות לסוף שיעור תנ"ך כדי להתגאות בקולקציה שלהם. חברות מסחריות כמו בנק הפועלים ודומינו'ס פיצה הבינו את הפוטנציאל השיווקי ולא שכחו לתפוס טרמפ על הטרנד, שכבש גם את המסך: ב־1994 גם ב"זהו זה!" הקדישו לפוגים פרק מיוחד / סער גיט
השיר הזה הושמע בערך בכל סלון שני מיד אחרי בית הספר. "רוצה אני להיות גיבור הכי שבעולם", שר אש קטצ'אם, ילד בן 10 עם כובע ויצור צהוב מוזר על הכתף, שניסה להגשים חלום ולהפוך למאמן הפוקימונים הגדול בכל הזמנים. הפרק הראשון שודר בישראל ב־1997, ומאז הפוקימונים היו חלק בלתי נפרד מהילדות של שנות ה־90 (ושל לא מעט ילדים מאז). כל ילד רצה ללכת לבית הספר עם הפוכדור, המכשיר המוכר ללכידת פוקימונים, והתחפושת הכי אופנתית בפורים הייתה של פיקאצ'ו. חוץ משורה של סדרות, סרטים, המותג הוא גם משחק וידאו פופולרי ותעשייה שלמה של מרצ'נדייז. ונתפוס את כולם / סער גיט
החיים הם כמו קופסת שוקולד: לעולם לא תבינו מה היה מדויק באנלוגיה הזאת, אבל היא לנצח תביא דמעות לעיניכם, בפרט במקרה שתגיע עם נעימת הנושא של "פורסט גאמפ". מה שהתחיל כקומדיה עם הברקה מבנית וסיום מרגש ב־1994, הלך והתקבע עם הזמן כסרט פולחן וסוג של קינה על אמריקה של מחציתה השנייה של המאה ה־20, וגם, במידה מסוימת, על שנות התשעים – השנים האחרונות שבהן כל הזיכרון הזה היה עדיין חי ורלוונטי. טום הנקס כפורסט המוגבל עובר דרך נקודות מפתח בתרבות דור הבייבי־בומרז וחוזר הביתה עם ערימת אוסקרים. סרטו של רוברט זמקיס מצליח לחולל עוד סוג של פלא: כל צפייה נוספת תגרום לכם לייבב אפילו יותר מבפעם שקדמה לה. פורסט מעולם לא נעצר בשנות התשעים, הוא ממשיך לרוץ / רענן שקד
מלבד היותו נצר למשפחת בנאי הענפה - אורי בנאי סוחב אחריות כבדה נוספת על הכתפיים שלו: הנשיקה ההומוסקסואלית הראשונה בטלוויזיה הישראלית. זה קרה בסדרה המיתולוגית "פלורנטין", כשגילם את איגי, בן זוגו של תומר (אבשלום פולק). הסדרה, שנוצרה על ידי אודי זמברג (מפיק), איתן פוקס (במאי), עדו בורנשטיין וגל אוחובסקי, עקבה אחרי חייהם של חבורת צעירים, בגילאי העשרים, שהתגוררו בפלורנטין, שמאז הפכו לשם נרדף לרוח נעורים. גיבוריה הגדולים היו שלושה שותפים בדירה שכורה - תותי (קארין אופיר) חובבת השוקו; איגי (אורי בנאי), הומו נשי שעובד כאופה; ותומר (אבשלום פולק), סטודנט לקולנוע שמתמודד עם זהותו המינית. אליהם הצטרפה גלריה מפוארת של שחקנים, רובם בתחילת הדרך - איילת זורר, סמי הורי, דנה מודן, עמי סמולרצ'יק, ניר פרידמן ועדי טרר. ואי אפשר כמובן לשכוח את שיר הנושא של הסדרה, "מכה אפורה" היפהפה של מוניקה סקס (ע"ע) / יואב בירנברג
מיטב אמני ישראל גויסו לחגוג יובל שנים למדינה הצעירה על במת המופע 'פעמוני יובל'. הסערה הזכורה מאותו ערב היא ההופעה של רקדני להקת "בת שבע" שתיכננו לרקוד לצלילי 'אחד מי יודע' בלבוש חרדי ואז לפשוט אותו ולהישאר בגופיות ומכנסונים. בישראל של אז, בדיוק כמו ישראל של היום, אירוע כזה יכול לפרנס כותרות לשנה שלמה. בכל זאת, בסוף תרבות תמיד מגרדת את העצבים החשופים של מפגש הזהויות. להקת בת שבע חטפה איומים, גטקעסים הובאו ביום המופע מצה"ל בשביל להצניע את הבוקסרים, וברגע האחרון הלהקה לא עלתה לבמה במחאה. הדרמה הזו הכניסה מעט אקשן והצליחה לטשטש את המחדל האמיתי: פעמוני יובל היה מופע ארוך מדי, יקר מדי ונטול כל טעם. בדיוק כמו שנות התשעים / חן ארצי־סרור
הביוגרפיה של אליזבט וורצל, "דור הפרוזק", בסך הכל תיארה את ההתמודדות של הסופרת עם דיכאון. היום זו לא בשורה מרעישה, אבל ב־1994 הספר נתן שם ולגיטימציה לתנועה שלמה שהכירה בהתמודדויות נפשיות כמחלות לכל דבר. התרופה פרוזק הושקה בראשית שנות התשעים ונחשבה לבשורה הגדולה בתחום, שהמשמעות שלה לא הייתה רק קלינית אלא קודם כל תרבותית. אולי אף אחד כבר לא זוכר את הספר של וורצל, אבל המותג "דור הפרוזק" תפס. היום נוגדי דיכאון הם התרופה הנמכרת בעולם אחרי אנטיביוטיקה ולפרוזק יש סטיגמה כמו לשתיית מים. מתברר ש"דור הפרוזק" הוא לא סיפור רק של דור אחד / חן ארצי־סרור
לכל אחד יש את הטעם של פעם שלו, כזה שנוגע באזורים הכי רגישים במוח - מהקובה במיה של סבתא עד עוגת השוקולד הקלאסית של אמא. אבל אם נרצה לצאת מהאזור האישי המצומצם ולהגדיר מה זה טעם של פעם במונחים רחבים יותר, פרוזן יוגורט יהיה מאכל שבטוח יקפוץ לראש כאחד הסמלים המתוקים והזכורים של התקופה. הממתק המרענן שהגיע לארץ באייטיז תפס תאוצה בניינטיז והגיע לכל פינה כדי להציע אלטרנטיבה לגלידה - עד הדעיכה הבלתי נמנעת, שלמרבה המזל לא השמידה אותו לגמרי. קשה להגיד שהוא עשה קאמבק, או לטעון חלילה שהוא בריא. אבל פה ושם עדיין אפשר לראות גלידריות ששומרות פינה חמה לפרוזן יוגורט צונן ועתיר סוכר, וטוב שכך / סער גיט
ילדי ניינטיז עוד זוכרים איך בשבת בבוקר ישבנו מול מה שנקרא אי־אז בעידן המערות "סרט מצויר". ובכן, כל מיני אנשים עדיין קוראים למה שאנחנו רואים בשם הלא מדויק הזה, אבל ב־1995 זה נגמר. חברה קטנה וחוצפנית מסן־פרנסיסקו, "פיקסאר", רכבה על הגב של הענקית דיסני שלא האמינה בה בהתחלה, ובסרט אחד פשוט שינתה את האופן שאנחנו, ובעיקר הילדים שלנו, רואים סרטים. ומעבר לחידוש הטכנולוגי של סרטים ממוחשבים על חשבון המכחול והעיפרון, הייתה כאן סוף־סוף ההוכחה שלצד הגילוי הטכנולוגי הייתה פה פשוט חברה מעולה שיודעת לספר סיפור מרגש, שונה, אגדה עכשווית על הצעצועים של כולנו שמתעוררים לחיים ומחפשים את מקומם בעולם / בנימין טוביאס
אלמן צעיר ומקסים שאשתו נהרגה בתאונת דרכים מוצא עצמו מגדל שלוש בנות. לא נשמע כמו התחלה של מה שהייתה אחת הסדרות הקומיות המצליחות בהיסטוריה. זה הופך את ההישג של היוצר ג'ף פרנקלין, שהצליח ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים, למרשים במיוחד. בניינטיז אף אחד עוד לא דיבר על איך "It takes a village to raise a child", אבל זה בדיוק מה שהבית המלא של פרנקלין עשה. התוצאה הייתה שמונה עונות מצליחות מאוד, במהלכן גם גילתה אמריקה את התאומות מרי־קייט ואשלי אולסן שצמחו משם לקריירה של הרבה פרסום, גם אם חלק ממנו מעלה תהיות לגבי החינוך שקיבלו משלושת הגברים שגידלו אותן ב־Full House / ציפי שמילוביץ
טמירה ודודו ירדני חשבו לייבא את מועדוני הסטנד־אפ מארה"ב לישראל. הסקאוטינג שלהם דג קומיקאים בתחילת דרכם: צביקה הדר, איתי שגב, רובי דואניאס, גיל ססובר ואסף אשתר. מה שהתחיל כחלטורה לא ברורה הפך לאחת התוכניות המצליחות ביותר בזכיינית טלעד, שראשיה נדהמו מהרייטינג הפלאי. הקומדי סטור פיצחו את ההומור הישראלי ועירבלו מטבעות לשון, מערכונים ודמויות לתוך השפה היומיומית, "יש לי יש לי", "מה זה החרטא הזה", "מכה חדשה נחתה על המדינה", וכמובן שיר הטרטע עם אתניקס, שהשתלט גם על הרדיו. הקורונה איחדה את החמישייה מחדש ואז התברר שהם רלוונטיים לגמרי. דרוש המשך / רז שכניק
נדמה שהניינטיז היו שעתו הגדולה של הקוקו הגברי. הרבה לפני שזה הפך לגיטימי לגברים לאמץ שגרת טיפוח, להודות קבל עם שהם מזריקים בוטוקס ובחיוג המהיר שלהם נמצא גם מעצב גבות, היה גוש השיער הזה שמונח בנונשלאנט בין השכמות. אחרי הסלידה מהקקופוניה הצבעונית של האייטיז, זה בערך הכי רחוק שהם יכלו ללכת כדי להתבטא ויזואלית. לרוב זה לווה בחולצת משבצות (ע"ע) ובאופן כללי בניסיון לכוון למראה הרוקר. או כמאמר שרית חדד (ע"ע) ב"למה הלכת ממנו", הדואט עם קובי אוז ו"טיפקס", שיצא ב־1997? "רוצה הרפתקאות, גברים עם קוקיות" / עדי פולק
הצלילים של "ניצוצות" סחרוף - שגם כתב פה את כל הפסקול - עושים את בכורתם ברגע סופר־מרגש באמצע הסרט "קלרה הקדושה", בגרסה אקוסטית ושקטה, ובמידה רבה מספקים את הסטמפה הסופית לזה שיצירתם הראשונה של ארי פולמן ואורי סיון היא התאום הקולנועי של כל מה שאנחנו אוהבים בברי סחרוף: קוליות בנונשלנט, רוצה חו"ל אבל עמוק בגוש דן, כל כך מפה ולא מפה. כזה הוא הסרט, שהקדים את זמנו בכל כך הרבה: עיבוד מאוד ישראלי לסיפור צ'כי, שילוב של מד"ב וסרט התבגרות שלא עושה עניין מזה שהוא מד"ב, עם אפוקליפסה־לייט שהקדימה את חרדת Y2K בכמה שנים טובות, רק שהפעם בעיירת פיתוח. ובאמצע: סיפור אהבה נוגע בין נער פרוע (חליל אלוהב ז"ל, איזה כישרון נגדע) ולוסי דובינצ'יק כגיבורה / בנימין טוביאס
27 שנה חלפו מאז שיעל אבקסיס כיכבה בפרסומת המיתולוגית של מותג האופנה "קסטרו" ועדיין שואלים אותה מה היה לה מתחת למעיל האדום. הפרסומת המכוננת והמדוברת - תוצרת ראובני פרידן בבימויה של נירית ירון - התפרצה לחיינו ב־1994, ראשית ימי ערוץ 2 המסחרי. היא הייתה אחת הראשונות ששודרו בערוץ החלוצי, ואז עוד כולם התרגשו באמת מפרסומות, דנו בהן, מה גם שלא התאפשר לנו להריץ אותן או לחמוק מהן. בפרסומת שהפכה לאייקונית פוסעת אבקסיס במעיל אדום מול מטרידן (ליאור מילר) מוקף חברים, שמתייצב בפניה ופותח את מעילו. היא לא נבהלת ומחזירה לו באותו המטבע. הלהיט "CREEP" של רדיוהד (ע"ע משמאל) ברקע יושב בול על האירועים. כמתבקש, הולידה הפרסומת מחאות ושערורייה אבל גם רומן בין אבקסיס ומילר, נישואים, ילד, ולבסוף גירושים. ומה עונה אבקסיס מאז לכל מי ששואל מה היה לה מתחת למעיל? "עולם ומלואו" / אמיר קמינר
שנות ה־90 היו העשור שבו ישראל פתחה את שעריה בפני המערב, אבל במקרה של רדיוהד זה עבד כמעט הפוך: ההרכב הבריטי התחיל בתור עוד להקת גיטרות שנונה ואומץ כאן בחום, כולל ראיון אייקוני אצל אקי אבני ב"תוסס". אחר כך הגיעו אלבומי המופת שהכתירו את תום יורק, האחים ג'וני וקולין גרינווד, אד אובריאן ופיל סאלוויי בתור קולקטיב הרוק החשוב בעולם. וכפי שהוכיח המופע המרגש שלהם בפארק הירקון לפני שלוש שנים: הם לא שכחו ולא ישכחו מי היה שם בשבילם קודם / עינב שיף
כשחושבים על כל סוגי הסרטים שנעלמו מאז הניינטיז, "רוח רפאים" מגלם בדיעבד את כולם: סרט רומנטי, קצת פנטזיה, קצת קיטש, טיפה סרט אימה. והכל במה שנקרא "סרט עם תקציב בינוני", כלומר בהוליוודית סרט שנשען על שני כוכבים כריזמטיים (פטריק סווייזי ודמי מור), שחקנית־משנה שגונבת את ההצגה והיא קצת הפוגה קומית (וופי גולדברג שגם זכתה באוסקר), נבל ברור, עלילה סוחפת, אפקטים מתוקתקים אבל לא מנקרי עיניים, תסריט מוצלח ובנוי לתלפיות ותחושה שאנחנו מקבלים תמורה נאה לכרטיס שלנו. אז נכון, היום "רוח רפאים" נראה טיפה מטופש, אבל הוא מה זה סרט שכיף לחזור אליו / בנימין טוביאס
אף אחד לא סגור איך בדיוק קרה הדבר הזה, אבל יום אחד הן פשוט היו שם. מסביבנו. ברחובות, בפארקים, בכל מקום. הניסיון הראשון נגמר בהתרסקות. גם השני והשלישי. הדבר הזה היה מהיר וחלקלק יותר מהסקטים הישנים. הוא גם התברר כאמצעי תעבורה אורבני נוח, ספורטיבי וגמיש אם הייתם מוכנים להשקיע בכמה פעלולים וללמוד, אחת ולתמיד, איך עוצרים את זה. מהקפות המוניות סביב סנטרל פארק ועד קבוצת ענק של מתגלגלים מדי ליל שלישי בתל־אביב, הרולר בליידס הפכו לדבר שאף בית – או היכרות זוגית, או רווקות עירונית – לא שלם בלעדיו. כמה דקות אחרי שנות התשעים הן נעלמו במהירות שבה הופיעו. לרגע הורגשה איזו הקלה, אבל אז, כמקובל, הופיע משהו גרוע יותר: הקורקינט החשמלי / רענן שקד
היו כאן חנויות אביזרי רכב עוד לפני כן, אבל שנות ה־90 היו ימי הזוהר של התחום, בעקבות הקפיצה הטכנולוגית של העשור ההוא. הלהיט הגדול היו מערכות רדיו דיסק, כשמחליף דיסקים בתא המטען היה סמל הסטטוס האמיתי. כך הייתה גם התקנת טלפון קבוע ברכב, בימים שעוד היה מותר לנהוג ולהחזיק אותם ביד, כשהמסרונים מצטרפים לקראת סוף העשור, משלימים את הפיכת הניידים לסכנה הגדולה ביותר בכביש. חובבי הגה וביצועים התייצבו בסדנאות שיפורי הביצועים לרכב הראשונות, שידעו להתקין תוכנות ניהול מנוע שידעו לסחוט עוד כמה סוסים, וחובבי הנראות הגיעו כדי להתקין אורות כחולים בתחתית הרכב, שהפכו מזוהים מאוד עם סצנת הרכב בחולון ובת־ים / אודי עציון
קצת קשה לזכור את זה היום, אבל בתחילת שנות ה־90 לדבר על השואה ועל מה שעברו היהודים שם - בטח בארה"ב - היה עדיין טאבו. נושא לדוקואים יבשים, לא לסרטי אוסקרים. סטיבן ספילברג, במאי שכמעט התכחש ליהדותו עד לנקודה הזו והתמקד בנאצים מצחיקים בסרטי אינדיאנה ג'ונס (ובדינוזאורים) - עשה סיבוב פרסה ב־93' ויצר את האפוס האולטימטיבי סביב השואה, דרך עיניו של חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר (ליאם ניסן, טרום קריירת האקשן) שניסה להציל כמה שיותר. יש שטענו שספילברג הצליח יותר מדי, שסיפור השואה שסיפר היה לא מדויק או שהפך לייצוג מעוות אחד של אלפים שניצלו מול המיליונים שנספו, וגם טענות לקיטש לא חסרו (למרות שספילברג מאופק פה יחסית לעצמו). זה לא משנה: "רשימת שינדלר" הוא סרט כה עוצמתי ומרגש שהיום קשה לדבר על זיכרון השואה בלי להזכיר אותו קודם / בנימין טוביאס
"הריקוד האחרון", הסדרה הנהדרת של ESPN על שיקאגו בולס של שנות ה־90', לא רק עזרה להסיח את הדעת בשנת הקורונה, היא עשתה טובה גדולה לדור שלם של אנשים צעירים שלא זכו לראות את מייקל ג'ורדן בזמן אמיתי. לא פחות מזה, היא גרמה לדור שכן זכה לראות אותו להבין, שוב, כמה מזל היה לנו. שש האליפויות של שיקאגו בולס היו קסם. קבוצה מעיר אמריקאית שופעת מיתוסים שהכוכב שלה הוא אחד האנשים המוכשרים ביותר שנולדו אי־פעם. כל זה קרה בדיוק כששידורי NBA הפכו לשגרה בישראל, וגם בגלל זה קשה מאז למי שזוכרים את הבולס של הניינטיז להתלהב מה־NBA באותה מידה. לשון כמו של מייקל ג'ורדן רואים פעם בחיים / ציפי שמילוביץ
קצת קשה להאמין כיום, אבל בראשית ה־90 עירית לינור הייתה הקול הכי קולי, ליברלי ומגניב. מייצגת מובהקת של העיתונות החדשה השנונה. ב־1991 הגיע ספרה "שירת הסירנה" לחנויות, הפך לרב־מכר היסטרי וטבע את המונח "אקס מיתולוגי". רק התבקש שסיפורה של טלילה כץ, פרסומאית תל־אביבית בת 32, המתחבטת בין אהבתה לנח, מהנדס מזון ממזכרת בתיה, לבין עופר, פרסומאי יאפי, על רקע מלחמת המפרץ, יהפוך לסרט. כל שחקנית ישראלית רצתה אז להיות טלילה. הבימוי הופקד בידיו של יוצר צעיר וממריא בשם איתן פוקס, שגם היה חבר טוב של לינור. בעקבות הוויכוח על ליהוקה של דלית קהן לתפקיד הנחשק של טלילה השניים הפכו לצ'ילבות איומות. הסרט שיצא למסכים ב־1994 ייזכר לנצח, בין היתר גם בשל הופעתו השרמנטית של מי שמכהן כיום כשר החוץ, יאיר לפיד, כעופר, האקס המיתולוגי / אמיר קמינר
"תגידי קלאריס, האם הכבשים הפסיקו לצרוח?", שואל הקניבל את חוקרת האף־בי־איי הצעירה שכולם מזלזלים בה, אחרי שסגרה מעגל והצליחה להציל אישה מגורל איום ונורא. "שתיקת הכבשים" היה הרבה דברים: סרט מתח ואימה שהגיע כמעט משום מקום וכבש את כל האוסקרים (עדיין המקרה היחיד בהיסטוריה), בית ספר לתסריטאות ומשחק בחסות אנתוני הופקינס, ג'ודי פוסטר והבמאי ג'ונתן דמי. וכמובן, סרט שהצליח לגרום לנו להזדהות עם קניבל ומעשיו הנוראיים, ופתח את ז'אנר סרטי הרוצחים הסדרתיים שמולך בטלוויזיה ובקולנוע עד היום. אבל מעבר לכל משחקי החתול ועכבר, זו הייתה בראש ובראשונה דרמה מעולה, על אישה אמיצה שמצליחה בעולם מלא גברים נוראיים סביבה, ומה יותר רלוונטי מזה / בנימין טוביאס
תספורת רייצ'ל לא רק הייתה הדבר שחשף לעולם את ג'ניפר אניסטון, כוכבת הסדרה "חברים" (ע"ע), אלא אחד מהאייקונים הכי מובהקים ללוק של הניינטיז - מיליוני נשים (הערכה עדינה) ביקשו את התספורת הזאת, שהפכה לאחת הפריזורות המפורסמות בהיסטוריה. אם בשנות השבעים והשמונים שיער נשי נועד להלל את הנשיות העדינה ו/או הזוהרת, הדירוג ההפוך על פניה של אניסטון סימל משהו אחר, מגניב יותר, שלומיאלי קצת, שובב במופגן - שהתכתב היטב עם הדמות הקלולסית שאניסטון גילמה בסדרה. באותן שנים, אם יש לך תספורת רייצ'ל את לא סתם יפה, את חמודה שיש לה שערות להסיט במבוכה מהפוני / אמיר קמינר
ב־1994 שיגר הדיזיינר הניו־יורקי קלווין קליין את בושם ck one שלו לשוק וטילטל את עולם הניחוחות. מדף הבשמים כבר לא היה אותו דבר. קליין חולל מהפכה, במיוחד לאור העובדה שהנפיק מוצר יוניסקסי, שמיועד לגברים ונשים כאחד. השילוב של ריח פירותי (מנדרינה, אננס, לימון, פפאיה) ופרחוני (כולל ורדים וסיגליות) כבש את הלקוחות, שהשתוקקו לניחוח קליל וסקסי יותר מאלה שהיו נהוגים באותה תקופה. הבושם המפתה אך הרענן, שהריח כמו נעורים, הפך לאחת המתנות הכי מבוקשות של העשור, ומי שנסע אז למנהטן היה חייב להביא איתו לפחות כמה בקבוקים. העובדה שקליין קידם את יצירתו הריחנית בקמפיין חדשני, פרובוקטיבי ושנוי במחלוקת, בכיכוב של דוגמנים ודוגמניות (לא בהכרח מקצועיים) מקועקעים, זרוקים, דקיקים, בעלי מראה הירואין שיק (ע"ע), רק הגבירה את הביקוש / אמיר קמינר
הגיליון הזה מוקדש לכל התופעות של שנות התשעים, ול־icq יש מקום בצמרת הרשימה. אבל אם היינו עושים גיליון שיוקדש לקולות של שנות התשעים, אין ספק שצליל קבלת ההודעה המוזר והמעצבן של icq היה נותן פייט מכובד על המקום הראשון. הרבה לפני הווטסאפ והאינסטגרם, הממשק המיושן של ה־icq - הראשון שסיפק שירות של מסרים מיידיים - היה הדבר החם: כל תלמידי ישראל היו נוהרים אל המחשבים כדי לבלות שעות מול חלונות קופצים ורועשים של הודעות שהסגירו שהם לא באמת עושים שיעורי בית. בסוף שנת 2000 כ־100 מיליון משתמשים כבר דיברו ב־icq ברחבי העולם בשלל שפות, ויש פה גם זווית מקומית: התוכנה פותחה על ידי חברת מיראביליס הישראלית, שנרכשה ב־1998 על ידי חברת AOL תמורת 407 מיליון דולר - שיא לחברת היי־טק כחול־לבן / סער גיט
ברט הארט, האלק הוגן, הקברן, ג'ים דאגן, שון מייקלס וטריפל H: בתחילת הניינטיז כבשה בשורת ה־WWF, היום WEE, את המסך הישראלי - דווקא באחת מהתקופות הפחות זוהרות של הארגון בעולם. גיבורים, אמוציות, יריבויות ודמויות שהפכו למיתולוגיות נכנסו לזירה אחת כדי לספק שואו להמונים, והם לא איכזבו. אז כן, זאת הייתה הצגה לא איכותית במיוחד, ואי אפשר לקרוא לזה ספורט. גם לא מיזם חינוכי. את הנוער של 1993 כל זה לא עניין: הם חיפשו ריגושים, פנים חדשות להתאהב בהן, ומצאו אותם על בסיס קבוע בהתקפי העצבים והפעלולים המבוימים מדי של גיבורי ה־WWF. זה לא היה תמים, זה לא תמיד היה נחמד, זה בטח לא היה אותנטי. אבל זה היה אחר, סוחף, צבעוני, מלא בתשוקה, פורמט שהפך את המכות לאירוע טלוויזיוני ובידורי שצבר קהל נאמן. ונראה שהקהל הזה קצת מתגעגע היום / סער גיט