ראיתי כמה חופים בחיי. ראיתי חופי טורקיז קאריביים, חופי גלישה הוואיים, חופי אוקיינוס אטלנטיים, ותרשו לי מילה אחת לא במקום: חיפה.
כן, אני יודע; זו לא תחרות. לך תשווה חוף בהוואי לחוף דדו, לחוף השקט, אפילו לחוף עתלית, מבלי שהוואי אולי תעלה באש, אבל דדו יירד כבר בשלב המוקדמות. מצד שני, מהו האדם אם לא צבה מטילה הנוטה לחזור תמיד אל החוף שבו בקעה?
ואני בקעתי בחיפה. למדתי לשחות בחוף השקט; מדריכי הקייטנה העירונית פשוט זרקו אותנו למים ואמרו: תנפנפו בידיים עד שתצופו. זה עבד (החוף, כאמור, היה שקט, ובעיקר רדוד). אחר כך באו הרפסודות המפורסמות של החוף ההוא, ואז נעורים לכל אורך הגזרה – מחופי הכרמל דרך דור ועתלית, עד טנטורה. אלה החופים היפים בישראל ואתם יודעים את זה בכל פעם שאתם מתקרבים לחיפה דרך כביש מס' 2, ומשמאל נפרס הכחול הכי גדול ועמוק שתקבלו איפשהו כאן, כולל כמה רצועות לא מאוישות ומראה כללי שהשתמר, פלוס־מינוס, במצב שבו נברא. ולרגע אחד ממושך אתם בכלל לא בישראל; אתם כמו נוחתים לאורך מסלול חופי ארוך על אי לא מוכר, בטח לא מכאן.
ובכל פעם מחדש מתחשק לחתוך לרגע הצידה, לעצור את המכונית, לחלוץ נעליים ופשוט לצעוד על החול המשכנע הזה עד לכחול הקריר. ובכל פעם מחדש, חופי חיפה הם המקום שבו השתמרו נופי ילדותנו בערך במצבם – ובוודאי במצבנו – הבתולי. רק שימו "על בטוח" ברדיו בדרך הביתה, ואני ראשון במקלחת.
אני נכנס לחוף עתלית בדרך כלל ביום חולין, כשהשמש מתחילה בתהליך זריחתה. בגללו, כלומר בגלל חוף עתלית, לא נסעתי מעולם לחופי תאילנד. כי לי לא ימכרו חופים. אצלי חופים הם געגועים לנחל. והנחל (אולי ביוב קטן שזורם לחוף עתלית), אני מכור אליו.
ועוד דברים יש בחוף הים בעתלית. קודם כל את הים עצמו. יש לו פנים. יש לו אופי. הוא לא תל־אביבי. הוא פריפריאלי.
ויש למשל את המזח הפיניקי. או המרחבים ממנו והלאה עד חוף הבונים. שלא לדבר על החול הטובעני עם שיחי הקוץ.
אגב לא, אני לא מדבר על החוף של האי מול הלוחמים הסודיים. אלא דווקא על החוף של העיר עתלית. אז אני שם, צועד הלוך ושוב וטובל ויוצא. אחר כך, כשהשמש כבר עולה, נכנסים למים יחד איתי כמה מיוצאי ברית־המועצות שגרים מן הסתם בעתלית וטובלים מוקדם. אחר כך השמש עולה ואורדינרי פיפל מתאספים בחוף. ילדים קופצים כמו דגים במים.
אבא'לה, זוכר שהיית שוחה בתחתונים?
סבא'לה, זוכר אותנו מביטים בים?
שבע בבוקר. אני מקבל רגליים חמות, ומתחיל לקפל ציוד והולך בקפיצות חום מרגל לרגל לרכב שלי, לא לפני שאני מניח את עצמי מתחת לטוש החיצוני בחוף ומתמכר למים הקרירים המתוקים.
זהו.
אוהב אותו. עובדה שאיך שאני נוסע ממנו אני ישר רוצה לחזור. ולא שאני מזמין / ממליץ למישהו לבוא, עתלית זה חוף המבטחים וההתחבאות שלי מעיני בני האדם. אז עדיף ככה, בצניעות.
יאללה, דגל כחול־לבן. אפשר להיכנס לשחות… ואחר כך ארטיק קרטיב אסקימו לימון.
פחות או יותר מול המושבה מגדל שוכנת וילה קסומה ומוזרה. היא נראית כאילו חזרת בזמן לאיזה אזור אצולה אנגלית. היא נמצאת ממש בקו המים. יש לה היסטוריה מעניינת, עבר בעייתי והווה תמוה, אבל את זה תוכלו לקרוא בוויקיפידיה אם תרצו, תגגלו וילה מלצ׳ט, אני נכנסתי לערך שלה כעת וראיתי שסדרת הילדים “החממה” הצטלמה שם. למה את הסדרות שלי לא מצלמים על חוף הכנרת?
מה שאני יכול לומר לכם על הווילה הזו, שלא כתוב בוויקיפדיה, זה שהיא מטופחת בהגזמה, ברמה פסיכית ממש, יש בתוכה כל הזמן שומר שמניח תפילין די מאוחר במהלך היום, אבל הוא מאוד קשוח ולא נענה לקריאות אליו מכיוון המים. ניסיתי. בחיי שניסיתי. הווילה סגורה ורציתי להבין מה יש בה, אז צעקתי לו כמה פעמים כדי לקשור שיחה והוא התעלם. פעם אחת עשיתי כאילו אני טובע. אמרתי לעצמי - ככה הוא יהיה חייב לגשת. אבל הוא התקרב רק קצת, ראה את בן דוד שלי לידי וחזר פנימה.
לא משנה.
מה שכן משנה זה שבסמוך לווילה, ובשנים שהכנרת פוקעת ממים זה גם ממש על גדרות החצר שלה, אפשר לשחות, לרוב לבד, במים השקטים של הכנרת. זה לא מקום לפיקניקים וללינה וזו כנראה לא המלצה טובה במובן הקלאסי שלה, מבחינת דרכי גישה וכל הפרמטרים התיירותיים הקלאסיים, אבל זה מקום מתוק מאוד, קצת מוזר ומסתורי, שלדעתי יש כאלה שימצאו בו איזה קסם. כשתצאו מהחוף לכו למטעי המנגו הסמוכים, חפשו שם מי שהיה ראש אכ״א מוטי אלמוז. הוא יכול היה לעשות אינספור תפקידים שהוצעו לו, אבל הוא החליט שהוא קצת מיצה את הקונספט שקרוי לנהל אנשים, והוא מעדיף לנהל עצים. הוא עובד היום במטע, חקלאי גאה באדמת המולדת, הוא ישמח לתת לכם מנגו מאיה בשל ישר מהעץ. תגידו לו שאני שלחתי אתכם.
מה נשאר בחוף מציצים הנוכחי מהסרט שצולם בו בשנות ה־70 והפך לקאלט לאומי? כלום ושום דבר. כלומר, רק השם – והים. קיר המלתחות שבכניסה חיוור ומשמים. לפני שני עשורים קישט אותו רמי מאירי בציור של שני פושטקים שמנסים להציץ, כרקוויאם לאווירה הפרועה ששררה בו בימי אורי זוהר המנוח (הרבה לפני שהפך לרב) וחבורת לול המיתולוגית (אריק אינשטיין וצבי שיסל זצ"ל) ואפילו הוא כבר נמחק בהוראת העירייה מפני ש"החוף מיועד לכולם", כך פסק חולדאי. "כולם", במקרה של ראש העיר, זה לא הסבתא־סבא שרוצים להתענג על קצת נוסטלגיה ומחפשים את אהרונצ'יק בסוכת המציל.
לכן אני, שבעבר הרחוק אהבתי לברוח לחוף הזה עם עצמי, כדי לחשוב ולכתוב, או לפחות לארגן קצת את הג'ונגל שבראש, מבלה שם עם הנכדים. בעיקר בשישי, לפני השקיעה. אמנם כל החניונים הסמוכים מלאים, אבל שווה להשקיע מפני שהמתחם נקי ומסודר, שביל אספלט מוביל למתקני המשחקים, כיסאות הנוח אכן נוחים, המסעדה מזרימה שניצלים וצ'יפס, פלוס אבטיח וגבינה בולגרית, אין זכר לריח המתוק שעמד אז באוויר בזכות אלה ששתו חשיש, והכי חשוב – אין זפת. תבדקו אותי. ואם התלכלכתם מסיבה אחרת אז יש ברזים לרגליים ויש מקלחונים תחת כיפת השמיים, וברור שתמיד אפשר לסור למלתחות. השטח סטרילי לחלוטין. אין מציצים.
לאחרונה, כשסיפרתי לטף על מקור השם, נכדה בת ארבע הביטה בי בחלחלה. "סבתא", אמרה, "פעם הציצו לך? בכית?"
מספר המשוגעים על חוף דור, טנטורה לאוהבים ותיקים, בוודאי כבר חצה כמה מיליונים, ואהבה זו מפלחת קהילות, גילים, דתות ופוליטיקה. החוף הזה הוא בעצם קלישאה מוחלטת, עם איי הכורכר, ספינות הדייגים והבריכות השקטות. רק שזו קלישאה עובדת.
האהבה הפרטית שלי למקום היא ״הזיות של מטייל בודד״, כפי שכתב בספרו הסבא רבא שלי ז׳אן ז׳אק רוסו (טוב. אני הוזה. הרוסו ההוא לא נולד בלודז׳). אני מעדיפה לנהוג לשם לבד, להביט בריכוז בחול שליד האי והמים ולגלות עוד סוג של סרטן נזיר או צדף פנינית מבהיק. או דגיג ורדרד. העיסוקים שלי בחוף הזה איטיים באופן מדאיג ומכשף. הם מתחילים בשחייה עצלה, נמשכים בהילוך מדובלל אל האי המרכזי, ואם הגאות כיסתה אותו, אני שוחה אליו.
אם זה בוקר ללא גאות, אני עוצרת. הגיע הזמן להתיישב באמבט המבעבע והטבעי שיוצרים שני זרמים משני צידי האי. צריך לאתר בדיוק את המפגש שיוצר כרבולת קצף קטנה או נמרצת. להתיישב בין הזרמים ולא ללכת לשום מקום. שמחת הדברים הקטנים.
החוף הזה מהווה עבורי זה עשרות שנים, פסיכולוג ופסיכיאטר ומדריך רוחני, או מורה זן. כל עוד הוא כמעט ריק.
בסתיו המאוחר שתורם נמנום משלו אני מגיעה בימי חול שהם מהתענוגות השמורים לגיל הזהב, מתבטלת שעה בתצפית ערה ומרוכזת על עקבות סרטני הים, מה שמעניק עיסוי רך למוחי היגע. בסתיו העמוק, בעלי ואני עולים בדרך הכורכר לחוף הבונים, כדי להאזין לנקישות האהבה בין שני חלזונות. מדי סוף אוקטובר, במשך 21 שנים, הגענו לכאן ורבצנו בנחת כחמולה גדולה ושקטה. ועדיין לא מוותרים על צעידה לילית על החוף, עם הפסקול המהפנט של חופי דור־נחשולים.
כמי שמכיר בעובדה שחופי הים בישראל הם משאב מוגבל שסובל מפיצוץ אוכלוסין בעונת הרחצה, אני מוכן להשקיע זמן ומשאבים כדי להגיע לחוף ראוי, בתקווה שאמצא שם את עצמי לבד.
כדי להגיע לחוף נחשולים אמנם צריך לנסוע בדרכי עפר, לחלוף על פני אסמי תבואה ובריכות דגים ולכתת רגליים בחול העמוק של הדיונות – אבל המאמץ משתלם. מדובר בפינה קסומה ונסתרת בין קיסריה לעתלית, לגונה ים־תיכונית אמיתית שמוגנת על ידי שובר גלים טבעי ומספקת לרוחצים שלוות נפש ומזור מהקיץ הישראלי. השילוב בין המים השקטים למערות הסלע שנמצאות ממש על קו המים, הופך את חוף נחשולים למקום אידיאלי עבור משפחות, סטלנים ומחפשי הרפתקאות כאחד. נכון, הסוד של החוף הנפלא הזה הפך לגלוי עם השנים, ובכל זאת אם תגיעו לשם בתזמון מוצלח, תצליחו לרגע להרגיש נירוונה מהי. רק תעשו טובה, השאירו את המטקות בבית.
חוף גורדון היה אצלי סימן דרך לכישלון. הייתי אז אחרי שנה אחת, רק אחת, בבית ספר תיכון צייטלין. זה התחיל עם זליגה לבית המשפט הסמוך לבית הספר. הדיונים סיקרנו אותי. זה היה השלב הראשון בהשכלה המשפטית שרכשתי. כשהגזמתי, בית הספר, בהחלטה מוצדקת מבחינתו, ומאוד מצערת מבחינת הוריי שכל כך רצו שארכוש השכלה בתיכון יוקרתי - הודיע לי שדרכנו נפרדות.
מה עושים? זה היה קיץ. הגעתי לחוף גורדון. ילד, שאל אותי מישהו, אתה רוצה למכור ארטיקים? בוודאי, אמרתי, כדי להרוויח כמה לירות. החום המהביל של קיץ תל־אביבי ממש לא זכור לי. גם לא הפכתי לעשיר. אבל הרווחתי מספיק כסף כדי לפנק את עצמי עם פלאפל וגלידה.
והייתה גם התחלה חדשה. שם, על החוף, ובאין טלפון סלולרי או אייפד, גיליתי את עולם הספרים. התחלתי לקרוא את “זרתוסטרא” ואת “האדם מחפש משמעות” ואת “החטא ועונשו” ועוד־ועוד. רגעים מתוקים של התנתקות מהבלי החוף והעולם. זה היה קיץ קסום, שבו היה נדמה לי שאני הופך לאדון לעצמי, תוך ריחוף לעולמות חדשים. נער הייתי וגם גדלתי. ונדמה לי שהמינון המוגזם של “חוף גורדון”, יום אחרי יום, גמל אותי מהחוויה הישראלית של בילוי תחת השמש הלוהטת. הקיץ ההוא הספיק לי. פה ושם אני צופה במוכרי הארטיקים. היכן הם יהיו, אני מהרהר, בעוד עשור או שניים?
אני פרפקציוניסטית של מים. כל מי שמכיר אותי סובל מזה, כי ברגע שמתיישבים על החוף אני נותנת מבט מדוקדק בים שלפני, בוחנת את הצבע, את הצלילות, ובעיקר את העומק. אני מתעבת בריכות רדודות כמו שכשוכית של היפופוטמים. ואם הים לא טוב, אני פשוט לא מצליחה להירגע. המשפחה האומללה שלי יודעת שבכל פעם שנוסעים איתי ליוון, עוברים לפעמים חמישה חופים ברצף עד ששמאית השחייה הנודניקית מוצאת את המים המושלמים.
בשני החופים האלו, שממוקמים גב אל גב בחוף הדרומי של אילת, יש את המים הכי יפים בארץ וכנראה גם בטופ עשר בעולם. באחריות. קשה לי להסביר את הצבע. הוא שקוף וצלול בהתחלה, מלא באבנים צבעוניות בקרקעית, ואז מתחלף במכה לטורקיז נאוני כל כך זוהר ומסנוור שאת מרגישה שאת שוחה בתוך העיניים של בר רפאלי. שנייה אחרי זה, שוב יש החלפה של צבע, הפעם לכחול עמוק ופראי כמו במפרץ של פיראטים. הים תמיד מלא בדגים - דגי תוכי, פרפרונים מפוספסים, והסגולים הקטנים האלו עם הפרצוף של הפקינז. אין כמו לשחות במים שגם חיות שוחות בהם, לחלוק את הטבע בהרמוניה עם יצורים שכה זרים לך במהותם, שהם משריצים חמישים ילדים במכה ואוכלים חצי מהם בשביל הכיף. ואגב, האילתים אומרים שעמוק יותר במים חי גם כריש לווייתן מקומי. אל חשש, הוא לא מסוכן לבני אדם, ומפעים לראות אותו חולף כמו אוטובוס עצום ואפור מתחתיך בקרקעית.
מפה זה רק עניין של בחירה איפה לשבת, אצל שי שהוא ישראלי שרירי ומצחיק בטירוף שמכין דגים חריפים אליפות, או בברביץ' שמנוהל על ידי חבורת אנשי עסקים אדיבים ושיש בו גם מועדון צלילה משובח. הם אפילו לא רבים על המוזיקה, בכל פעם בעל חוף אחר משמש בתור הדי־ג’יי של השקיעה.
כל ישראל יושבת פה ומסתדרת נפלא, המשפחה הרוסית עם הסבתא הקשוחה שהנכד מעריץ, הנערות שבאו באוטובוס מהצפון עם חצי טוסיק בחוץ, האילתים הוותיקים. כולם צוחקים אחד עם השני ומתחלקים בכיף במזרן הים. וכשאנחנו נכנסים למים, שנייה אחת וכולם מוציאים ראש רטוב ומאושר של ילד החוצה ואומרים - ״גן עדן. אין כמו אילת״.
פעם־פעמיים בשנה במשך כעשור, אולי יותר, היה נוטש השבט את כיסאות הבר בתל־אביב ונודד בהרכב מלא אל חוף הבננה ביץ’ באכזיב, שם היינו עושים פחות או יותר את אותם הדברים אבל עוד יותר לאט. היה נהדר, מסוג הדברים שאמורים להימשך לעד, אבל אין דברים כאלה. המסורת נשברה, השבט התפזר והיום, כשהודעה חדשה מהבהבת בקבוצה הישנה זה בדרך כלל סימן שהורה של מי מאיתנו הלך לעולמו, או יותר גרוע. נפגשים בין מצבות, מדברים בשקט, עומדים סביב הזיכרון של אכזיב כמו הומלסים מסביב לחבית בוערת בסרט אמריקאי מהאייטיז. מתחממים בזיכרון הימים היפים, כי געגועים הם לפעמים חופים.
למרות שמכל החופים יש לו את השם הכי מנמיך ציפיות, חוף אכזיב - מצפון נהריה ועד לראש הנקרה - הוא ככל הנראה היפה מכולם, ולכל הפחות בשלישייה הפותחת. החול מהנילוס לא הגיע לכסות את סלעי הכורכר שהים והזמן הפכו לשלל מערות, נקרות ושכשוכיות מפנקות למלאכים שאפשר לרבוץ בהן מבוקר עד ערב, כהיפופוטם. החוף מהמם גם מהצד השני שלו, עם שמורה ימית שמספקת נוף דרמטי ומלא חיים.
אלפי שנות סתלבט השאירו באכזיב את רישומן על כל גרגיר חול. אני חושב על כל החבורות שהעבירו ימים נהדרים על החוף הזה בדיוק במהלך אלפי שנים. על כל חבורות הכנענים, הפיקניקים, האשורים, החברים משבט אשר, הביזנטים, הצלבנים, הממלוכים, הערבים והישראלים. חבל שארכיאולוגים לא יכולים לחפור החוצה רגעי אושר.
בסוף העולם של ראשון־לציון יש ים. קצת אחרי שכונת פואבלו אספניול. בים הזה יש שקיעה שנעה מצהוב לאדום לכמעט כתום. כזאת שאפשר לנשום.
אני מתבונן בה מעיני הילד שהייתי. תחתיי שיירי גלים של סוף יום. הייתה תקופה שאת שפת החול שפה, במקום מי ים מלוחים, הרטיבו רגעים אבודים.
זה קרה כשלאבא היה יותר זמן. לאבא, איש הצבא, אף פעם לא היה זמן. אבל מתישהו, תקופה של כמה שבועות, נדמה לי, כשהייתי נער מתחיל, נדמה לי, נפער צוהר פנאי ביומן הגלקטי, והוא לקח אותנו, אותי ואת אמא ואת האחים שלי, שוב ושוב לחוף שפה.
המים שמולי עכשיו פתאום עומדים. נועצים מבטים. ספירת הזמן שלהם שונה. אולי הם זוכרים. ששחינו, שצחקנו, שהתנגבנו, שחזרנו הביתה, אל שגרת האין ים ואין זמן של אבא. של מחוגי החיים.
שלו פה עכשיו. וכמעט קצת קריר. פעם, על קו החוף של ראשון, היו מסעדות, עד שקיבלו צו פינוי. היום, לפעמים, אני בא עם הבת שלי עדנה. פורסים מחצלת, משחקים שש־בש. מתבוננים. על המאחרים לשחות, על זוגות, על שקיעה ששוקעת בזמן ותחתיה מתחלפים דורות.
זאת שקיעה שנעה מצהוב לאדום לכמעט כתום. כזאת שאפשר לנשום.
לחופים יש תכונה מופשטת שאין להרבה אטרקציות אחרות. כשהולכים לקניון, למשל, הכוונה היא לחוויה ספציפית שמתקיימת רק במתחם עצמו. זה לא מעט, ואיש לא ייקח מהקניון את הפיצה הגרועה כמו שהיא ממכרת או עוד ניסיון כושל להוציא מזכרת מהמכונה. ובכל זאת, הכל מתחיל ונגמר בין קירות של בניין שבנוי מבטון אבל בעצם עשוי מכסף.
החוף, לעומת זאת, הוא מקום שגם הדרך ממנו ואליו נושאת מטען. החוף הוא, למשל, גם זן ואמנות אריזת התיק: מגבת, ענבים, קרם הגנה, מים לשתות וגם לשטוף רגליים ממש ליד האוטו. זה גם הרגע הראשון שבו העיר נגמרת והכחול מפציע. זאת הצעידה הראשונה על החול, עדיין עם סנדלים או כפכפים (“שלא תדרוך על מזרק!”). זאת ההמולה שמיוחדת לחוף כמו פלמחים, שכמו ניצל מגורל ההשתייכות לעיר גדולה מדי: לא צריך להיות טום קרוז כדי למצוא חניה, המוזיקה בווליום סביר והמטקות לא שורקות כמו מטוסי הקרב הגרמניים בקרב על דנקרק. אבל זאת עדיין ללא ספק ישראל: חצופה, קולנית, חמה, מלוחה כמו המים שנבלעו בגלל הכנה רשלנית של הגוף לקראת הגל ומנחמת כמו השמש המיוחדת של שבוע שיודע שאלו שעותיו האחרונות.
ומעל הכל, חוף פלמחים הוא המלבי בדרך חזרה, כמו שיר אהוב שמנוגן בהדרן. למוח יש יכולת לאגור כל כך הרבה מידע חסר חשיבות, שנדבק ולא עוזב כמו ריח של ריפוד במונית. אבל איך קראו לדוכן המלבי בסמוך לחוף פלמחים, אין לי מושג. אולי לא היה לו שם, אבל האנשים שעמדו שם שלחו לנו שקט בקופסה בצורת קינוח רוטט ומתקתק. אם אתם יודעים במי מדובר, מסרו להם בבקשה שבעיירה הנידחת המכונה “לונדון” אפשר למצוא מלבי ובחלק מהמסעדות של הישראלים הוא אפילו טוב: עשיר, קרמי, מפנק. אבל הוא אף פעם לא יהיה המלבי של חוף פלמחים, שכמו עטף בשמיכה את העייפות והתחיל את הספירה לאחור לקראת הפעם הבאה, שגם בה אין סיכוי שהולכים ל”חוף” בלי המלבי שאחרי.
גם בניכוי הזמן שעבר והתקופות המשתנות, “מישהו פה מבת־ים” - במלעיל כמובן - היא אחת השורות העבשות ועצלות בהיסטוריה של הסטנד־אפ העברי, אבל הטינה האישית שלי אליה לא נובעת מהיותי בת־ימית, אלא מהיותי חולונית. כי הייתה תקופה, באמת מזמן, שבה עבור ילדים בחולון, בת־ים הייתה הארץ המובטחת. המקום של חוף הסלע.
החצי השני של שנות ה־70, אחרי מלחמת יום כיפור, היה תקופה של “לשתות את החיים כי הרי כמעט הושמדנו”. הדיסקוטקים פרחו, הלכנו בכל הכוח על האירוויזיון, צסק״א אכלה אותה ועל הדרך גם החזרנו בני ערובה מאנטבה. לילדים בחולון, חודשי הקיץ של התקופה הזו היו אושר פשוט. לא היה צריך אפילו את אמא ואבא כדי להגשים את החלום הקטן של מים מלוחים ומלוכלכים במיוחד. הולכים לתחנת האוטובוס הקרובה, עולים על קו 88 - או לפחות זה המספר שאני זוכרת היום - שומעים ברדיו של הנהג את “יום יום ים” עם אבי אתגר בתחנה החדשה רשת ג׳; ואחרי 20 דקות - גן עדן.
נכון שהחוף היה מטונף וצפוף; נכון שהמצילים הטרידו נשים עם המגפון ישר מתחנת ההצלה; נכון שהיינו שעות בשמש בלי כובע; לא חשבנו על כל זה כי לא היה לנו טלפון ביד, דיברנו עם אנשים, שמענו מוזיקה איומה מטייפ קסטות, וכשעלינו לאוטובוס הביתה לבושות מכנסיים קצרים, אף נהג לא דרש שנתכסה ונלך לחלק האחורי. אז לפעמים, גם ממרחק של עשרות שנים ואוקיינוס, אני באמת מתגעגעת לחוף הסלע, ומרימה לכבודו בקבוק קינלי ושיר של בוני אם.