באהבה, מ. בגין
ההישגים. ההתפטרות. הצוואה. האהבה. המחתרת. היומן. השסע והשיסוי. והדור הבא • עשרות אלפי המסמכים שהשאיר אחריו בגין, ושכמה מהם מתפרסמים כאן לראשונה, משרטטים את דמותו ואת חייו של המנהיג (כולל התייחסות לנתניהו)
הרבה לפני עידן הפוליטיקה של הטלוויזיה, ידע מנחם בגין כי שפת הגוף חשובה לא פחות מהשפה עצמה. לפני כל נאום נהג לעמוד מול המראה ולהתאמן על הנפות הידיים וקפיצות האגרופים. הוא היה נואם מחונן ומתוכנן, שידע בדיוק איך להשתמש בקולו כדי ללחוץ על בלוטות הרגש, לשלהב ולסחוף. אבל כל אלה היו בבחינת הפטיש הנועץ את המסמר. המסמר עצמו היה תמיד – המילה.
למרות נטייתו לאלתר גם כשלפניו היו מונחים הדפים שהוכנו מראש, עדיין השאיר אחרי לכתו אלפי מסמכים – מכתבים, טיוטות, נקודות לשיחה, פתקים שכתב ושקיבל. המסמכים המקוריים כולם נשמרים בארכיון מרכז בגין בירושלים, שכולל מאות אלפי פריטים, כ־8,500 תיקים, 10,000 תצלומים, קרוב ל־2,000 הקלטות אודיו וסרטים, לצד בגדים של בגין, חפצים אישיים וכו'.
השנה, לרגל שנת ה־30 לפטירתו, מציע המרכז למורשת בגין מגוון אירועים ופעילויות להנצחת דמותו שיימשכו מחודש מארס ולאורך השנה כולה. ביום הזיכרון הממלכתי יתקיים המופע "שירת חייו" בשילוב אמנים, קטעי שירה וסרטים, ב־13 במארס ייפתח "כנס בגין לביטחון האומה", בהשתתפות הסנאטור לשעבר ג'ו ליברמן, פרופ' אליקים רובינשטיין, דן מרידור, שרים בכירים ועוד. בנוסף, יתקיימו פעילויות לקהל במוזיאון בגין שייפתח למבקרים ללא תשלום.
נאום הצ'חצ'חים
שילוב של הפה הגדול של דודו טופז והרטוריקה הגדולה של מנחם בגין יצר את הנאום הידוע ביותר בפוליטיקה הישראלית. דברי טופז, שלושה ימים לפני בחירות 81', על "הצ'חצ'חים במצודת זאב", היו בדיוק מה שבגין היה צריך כדי לשפוך עוד נפט על להבות מלחמת העדות. ברגע השיא של נאום התגובה בכיכר מלכי ישראל, שלף בגין את הפתק בתנועה תיאטרלית וציטט ממנו את דברי השחקן הצעיר. לצידם, בכתב ידו, שירבט עוד כמה נקודות אותן פיתח על בסיס "פליטת הפה" של "אותו מה שמו... דודו טו־פס" כמו שקרא לו (ובפתק: דודו טופ). השוס: כל הנאום בן השעה אולתר, על בסיס הפתק הזה.
המילים שלו, הכתב שלה
עליזה ומנחם. זה היה אחד מסיפורי האהבה היפים של הפוליטיקה הישראלית. במהלך חייה סיפקה עליזה בגין תמיכה ללא סייג לבעלה והשפעתה עליו הייתה ניכרת. היא, קרת רוח ומאופקת, הייתה עזר כנגדו לעליות ולמורדות של בעלה ואופיו הרגשני והסוער. הזירה הציבורית הייתה שלו, אבל היא – לצד ניהול משק הבית וגידול ילדיהם – גם הייתה מעורבת בחיים הפוליטיים ובגין התייעץ איתה. לעיתים, כמו במסמך הזה, היא שימשה לו גם כמזכירה וכתבנית. שניהם חיו בצניעות ידועה, והיא התרחקה מאור הזרקורים. בליל הניצחון של 77' הוא הזמין אותה לבמה, ובפרפרזה על דברי הפסוק מספר ירמיהו, אמר לה: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחריי במדבר". אגב, השומר בכניסה לבית ז'בוטינסקי סירב בתחילה להכניס אותה למקום מכיוון שלא זיהה אותה. היידה, עליזה.
איני יכול עוד
שנה ויותר של מלחמה בלבנון, תשעה חודשים ללא רעייתו עליזה שהלכה לעולמה, וכשהוא חלש וחולה, הספיקו לראש הממשלה להחליט על התפטרותו. בישיבה שהתקיימה בבוקרו של יום ראשון 28 באוגוסט 1983, הפתיע בגין את שריו: "ידידים יקרים, אני מודיע בזה לממשלה על כוונתי להתפטר מתפקידי כראש הממשלה". המשפט הבא כבר נצרב בתודעה הישראלית – "איני יכול עוד". תמלול ההודעה נרשם על ידי ראש לשכתו יחיאל קדישאי.
הסעיף הראשון בסדר היום היה צירופו של שר חדש לממשלה. ואחריו ביקש בגין את רשות הדיבור. "רבותיי חברי הממשלה,
מבקש אני למסור הודעה, ואני מבקש לציין כי אין לה כל קשר לדיון שנתקיים (זה עתה) בממשלה, ולא עם דיונים אחרים שהתקיימו לאחרונה. הסיבה אשר בשלה אני מוסרה היא אישית לחלוטין, אך איני יכול עוד לחכות עם הודעה זו, ולכן אני מוסרה כחוק. אמנם מלכתחילה מבקש אני סליחה, מחילה וכפרה. אם יינתנו לי – איני יודע".
השרים התחננו, אבל מענהו של בגין הבהיר כי ההחלטה סופית: "רבותי היקרים, ידידי, אני מודה לכולכם ולכל אחד מכם על הדברים, הטובים והלבביים שהשמעתם בישיבה זו. הגעתי למסקנה זו... משום שלא יכולתי אחרת".
צעירים מבריקים
הפתק הזה, שהתגלה בין כמה אוצרות שמשפחת בגין הביאה לאחרונה לארכיון, כולל שלושה ראשי ממשלה: מנחם בגין, אריאל שרון ובנימין נתניהו. בפתק כותב שר החקלאות שרון לראש הממשלה: "ר"ב מסמך שנכתב לפי בקשתי ע"י בנימין נתניהו (אחיו של יוני ז"ל) ועוזי לנדאו, שניהם צעירים מבריקים שכדאי לפגוש אותם בהקדם". חוט מקשר נמשך בין השלושה – בגין חצה כמה קווים אדומים כדי לזכות בניצחון. כך גם נתניהו. ושרון, כמובן, היה זה ש"לא עוצר באדום". בכל מה שנוגע לאופי, אורח חיים, או יחס לעוזרים, קשה מאוד להשוות ביניהם. אבל בליכוד, שהייתה מאז ומתמיד מפלגה עם דמות אב, נכנס זה האחרון לנעליו של הראשון.
בגין, רבין או בן גוריון: מי הכי מונצח?
מאז מותו, נקראו על שמו של בגין עשרות רחובות ומבנים. "ידיעות אחרונות" בדק על שם מי מגדולי האומה קרויים הכי הרבה רחובות, שכונות, בתי ספר ומרכזים קהילתיים. רמז: המנצח הוא לא בגין.
מנתוני המרכז למיפוי ישראל עולה כי ראש הממשלה שעל שמו קרויים הכי הרבה רחובות הוא דוד בן־גוריון, שעל שמו ישנם כיום 85 רחובות. אחריו נמצא האיש שחלם על השלום והרצח שלו טילטל את המדינה, יצחק רבין, שעל שמו ישנם 69 רחובות, ומיד אחריו נמצא בגין עם 68 רחובות על שמו.
באשר לשכונות, מי שנמצא בראש מבין השלושה הוא רבין שעל שמו נקראו 15 שכונות. אחריו בן־גוריון עם 14 שכונות על שמו ובפער משמעותי נמצא בגין עם שמונה שכונות על שמו. גם במספר בתי הספר הקרויים על שמו מוביל רבין עם 28 מוסדות חינוכיים. אחריו בן־גוריון עם 21 בתי ספר ולבגין 17 בתי ספר על שמו. במרכזים הקהלתיים מי שמוביל הוא בן־גוריון עם 14 על שמו, אחריו רבין עם עשרה ובגין עם שלושה בלבד.
■ סיון חילאי
טלגרמה לשלום
"דחוף. ראש הממשלה מנחם בגין. ירושלים ישראל. ועדת נובל הנורווגית מתכבדת להודיעך שפרס נובל לשלום לשנת 1978 יוענק במשותף לך ולנשיא אנואר אל־סאדאת. נקודה. מכתב בהמשך". כך, במילים בודדות, על נייר של מברק דק, מתומצת שיא הכבוד הבינלאומי שאליו הגיע בגין, אחרי שנות התקפות וחירופים. את נאומו בטקס קבלת הפרס פתח בדברי הוקרה לגולדה מאיר, שנפטרה יומיים לפני כן, המשיך בציון תרומת העם היהודי לאנושות, בפירוט על חזון השלום שלו, והזכיר את אסירי ציון הכלואים בברית־המועצות: "הפרס מגיע לא לי, הוא מגיע לעמי, על הסבל הרב שנפל בחלקו, על האבידות הכבדות שאבדו לו, על אהבתו את השלום וכיסופיו העמוקים אליו".
לצד קברי לוחמים
בד' באדר ב' תשנ"ב (9 במארס 1992) הלך מנחם בגין לעולמו. צוואתו, אותה הפקיד בידי עוזרו הנאמן יחיאל קדישאי 15 שנה לפני כן, כללה בקשה אחת בלבד: "יחיאל יקירי, בבוא היום, הואל נא לקרוא באוזניהם של יקירי נפשי, ידידים וחברים, את בקשתי זו: אני מבקש לקבור אותי בהר הזיתים, ליד מאיר פיינשטיין ומשה ברזני. והריני מודה לך, ולכל מי שיעשה לקיום הבקשה". על אף שהיה זכאי להיקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, העדיף את הקרבה לשני הרוגי המלכות, שם קבע גם את קברה של אשתו עליזה. בדרכו האחרונה ליוו אותו אלפים ששרו את המנון בית"ר ובגין מצא את מנוחתו באופן האהוב עליו מכל – מוקף בהמון.
ימים גורליים
ב־1977 הזמין בגין באופן רשמי את נשיא מצרים סאדאת, גדול אויביה של ישראל, לבקר בירושלים: "לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים, לא עוד איומים... אלא שלום, שלום אמיתי, ולעולם". שבוע מאוחר יותר, ב־19 בנובמבר, קיבל בגין את פניו בנמל התעופה
בן־גוריון. בשני ימי ביקורו, בחמש שיחות פרטיות ביניהם, נרקמו בין המנהיגים יחסי הבנה. סאדאת הכריז כי יהיה מוכן לשלום עם ישראל תמורת נסיגה מלאה משטחי סיני והקמת מדינה לפלסטינים בעתיד. "המלחמה היא נמנעת. השלום הוא בלתי נמנע", סיכם בגין. "אין אויבים נצחיים. לאחר כל המלחמות בא הבלתי נמנע - השלום". מה הפלא, שאחרי כל זה הוא היה חייב דחוף יום מנוחה?
רק כך
יום לאחר קום מדינת ישראל, ו' באייר תש"ח, בשעה שמונה בערב, נשא מפקד האצ"ל מנחם בגין נאום נרגש ברדיו "קול ציון הלוחמת". "קמה מדינת ישראל", אמר, "והיא קמה 'רק כך': בדם, באש, ביד חזקה ובזרוע נטויה, בייסורים ובקורבנות. אחרת לא יכלה לקום... הארגון הצבאי הלאומי נוטש את המחתרת בגבולות המדינה העברית העצמאית... לחוקיה נשמע, כי חוקינו הם. ואת ממשלתה נכבד, כי ממשלתנו היא..." נאומו של בגין, שאורכו כחצי שעה, נחרט על גבי תקליטים, אך מסיבות עלומות הוחלט לגנוז את ההקלטה ולפרסם בציבור רק את הנוסח הכתוב. על הנוסח המודפס, ששמור בספרייה הלאומית, משורבטת רשימת מכולת, ומי שרוצה לחפש בכך סמליות אולי ימצא.
בגין ושלטון החוק: יש שופטים בירושלים?
ב־1978 הגישו תושבים פלסטינים מאזור שכם עתירה לבג"ץ נגד הקמת היישוב בית אל על אדמותיהם הפרטיות, שהופקעו כמה שנים קודם לכן לטובת שטחי אימונים של צה"ל. הפלסטינים טענו כי הקמת יישוב על האדמות הללו נוגדת את הדין הבינלאומי, בעוד שהמדינה טענה כי היישוב הוא חלק בלתי נפרד מהמערך הביטחוני באזור, ועל כן ההפקעה חוקית.
שופטי בג"ץ קיבלו את עמדת המדינה, דחו את העתירה ואיפשרו את הקמת בית אל. בעקבות זאת נשא ראש הממשלה מנחם בגין נאום נלהב ונרגש בכנסת. "ואם מישהו יאמר לי אי פעם שההתנחלות היהודית בארץ ישראל היא בלתי חוקית", זעק, "אשיב לו: יש שופטים בישראל!"
עם השנים שובש הביטוי של בגין, והמילה "ישראל" הוחלפה ב"ירושלים". בזיכרון הקולקטיבי גם נוטים לייחס את האמירה שלו לעתירה אחרת, מאוחרת יותר, שהתנגדה להקמת היישוב אלון מורה ושדווקא התקבלה בידי בג"ץ. ובמילים אחרות: לא רק הציטוט של בגין שגוי, אלא גם הכוונה שמיוחסת לו.
ובכל זאת, סביר להניח שבגין היה מקבל כל החלטה של שופטי בג"ץ בענייני ההתיישבות, או בכל עניין אחר, ובוודאי שלא היה תוקף את מערכת המשפט כפי שעשה נתניהו. שכן מי שתבע בכתביו, "לחרות על דגלנו את עליונות המשפט", האמין בכל ליבו שהרשות השופטת היא לב־ליבה של הדמוקרטיה, הפוסקת העליונה. "מר בגין הכיר כמובן בכך שהשופט עשוי לטעות. אך יתרונו העיקרי של השופט הוא בהיותו 'בלתי תלוי לחלוטין'", כתב עליו נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה בתקופתו.
"ב'עליונות המשפט' התכוון בגין לכך שבית המשפט צריך להיות הרשות העליונה, שמבקרת גם את מעשה החקיקה של הכנסת, ועל אחת כמה וכמה את פעולות הממשלה", אומר פרופ' אריה נאור, מזכיר ממשלתו של בגין ובן זוגה של מרים נאור ז"ל, נשיאת בית המשפט העליון שהלכה בשבוע שעבר לעולמה. "לא הייתה פעם אחת שבגין המרה את פי בית המשפט", מתחייב נאור.
"מבחינתו של בגין דמוקרטיה לא הייתה רק שלטון הרוב, אלא גם זכויות המיעוטים", אומר דן מרידור. "לכן, לא פלא שהוא האמין בזכות של בית המשפט לפסול חוקים של הכנסת, למרות שהשופטים אינם נבחרי העם. בגין, לפני שהלך למהלך כלשהו, לא שאל את עצמו רק האם המהלך הזה מועיל, אלא האם הוא צודק. לכן מערכת המשפט הייתה חשובה לו".
הרצל מקוב, מנגד, מציע לבחון את תמיכתו של בגין במערכת המשפט בראי של אותם ימים. "צריך לזכור שמערכת המשפט בתקופתו היא לא מערכת המשפט של היום. מעמדה וכוחה, וגם הסמכויות שלקחה לעצמה, היו שונים לגמרי בימי בגין. בגין חשב שמערכת המשפט רשאית לפסול חוקים של הכנסת רק אם הם מנוגדים לחוקה. כל עוד אין חוקה, העמדה הזו לא הייתה רלוונטית. אהרן ברק לא המתין לחוקה, והיום בית המשפט לוקח לעצמו את הזכות לפסול גם חוקי יסוד. לדעתי, זה שונה מאוד ממה שבגין התכוון אליו".