» המחזה המבריק 'המובן מאליו' של יוסף אל־דרור הוצג לראשונה בשנת 1996, אבל כל כולו משקף את רוח הזמן הליברלית האופטימית שקדמה לרצח רבין. המשפט אמנם הומוריסטי אבל מאחוריו מבצבצת אותו חשיבה ליברלית תל־אביבית מרחפת של אמצע שנות ה־90 שאוטוטו אנחנו סוגרים את הפינה עם הפלסטינים ואחר כך נוכל סוף־סוף להתפנות לכל אותם נושאים מטרידים אחרים: גזענות, שוביניזם, לאומנות, וכן אפילו לנסות לאתגר ולעמוק את התרבות הפופולרית. באותה תקופה אל־דרור כתב לתוכנית הטלוויזיה 'החמישיה הקאמרית' שלצד 'בת ים ‑ ניו יורק' וסדרות דרמה אחרות נאבקה מול המעגל של דן שילון וניסיונות מהוססים ראשונים בשדה הריאליטי על אחיזה בפריים־טיים של ערוץ 2. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. «
» לא קנאת סופרים מעוררות בי שורות הסיום של 'בשבילה גיבורים עפים', למרות שהכל פה מעורר קנאה: התיאור המדויק, בחירת המילים המוקפדת, המקצב, הפער בין מה שהקורא יודע על סיומה של ההפגנה ההיא לבין ה"שחר של יום חדש" שהמספר מבטיח לנו. געגוע לאמיר גוטפרוינד ז"ל מעוררות בי השורות האלה. אדם נדיב בצורה יוצאת דופן וסופר שידע — אולי יותר מכל כותב בדור שלנו, לשלב בין ההיסטורי לאישי ובין הטרגי לקומי.
חפשו את הספרים של אמיר בשבוע הספר. לעולם לא מאוחר לגלות גאון ספרותי. «
» לא נעים להודות, אבל נתקלתי בפסוק הזה לראשונה באנגלית, בסקירת ספר שכתבה בתי בכיתה ד'. כדרכם של ילדים שעושים צעדים ראשונים בכתיבה, קישטה את החיבור במילים גבוהות מדי, לא לגמרי הולמות את המשלב המקובל. גיבורת הספר חושבת שהיא חכמה יותר מכולם, כתבה הילדה, אבל, הזהירה, Pride Goeth before a Fall. חיפשתי במילון ומצאתי: "לפני שבר גאון".
בחרתי בפסוק הזה כי הוא מביא לשיא את תכונותיה הייחודיות של העברית, היכולת לדחוס כל כך הרבה משמעות לתוך כל כך מעט צליל. רומנים של מאות עמודים יכולים להיות מתומצתים בשלוש המילים האלה ('החטא ועונשו', 'בית השמחה', 'אנה קרנינה', אם למנות רק אחדים). האנגלית נדרשת לפי שניים מזה כדי למסור את אותו תוכן, בלי האלגנטיות שבמקור.
למה הפך הפסוק לביטוי נפוץ באנגלית ולא בשפת המקור? אולי כי גאווה היא חטא גדול כל כך בנצרות. אני, בכל מקרה, משננת לעצמי: "לפני שבר גאון ולפני כישלון גבה רוח". «
» שנת 1096, שיירת צלבנים בדרכה האינסופית לירושלים. אני לא יודע אם המשפט הזה ששם עוז בפי אחד מהם הוא היפה ביותר בספרות העברית, אבל הוא הקולע ביותר למצבנו כרגע, והרגע הזה כבר נמשך שנים. לא של זהב היא העיר הזאת, ולא של אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים עם קול פעמונים, אלא של הלמות מקלות דגלים ובעיטות ורעמי קללות ושירי שטנה גזעניים. בחלומה היא אכן שבויה, העיר, כדבר השיר, אבל מזמן נהפך לסיוט. יש פוקד את הר הבית, יש פוקדים רבים; יש גם מי שרוצה לבנות על ההר בית מקדש שלישי, גם אם יבעיר כך את כל המזרח התיכון — הלוא מלחמת גוג ומגוג היא מחבלי משיח.
עוכר שמחות אחד, החייל מאיר אריאל, שינה ושר על "ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור", שר וגם ניבא "ובאו אימא אחר אימא בקהל השכולות", אבל בנוגע לצבעי העיר טעה לגמרי: הרי כמו במטפחת קסמים כחולה־לבנה אך בלי כל אחיזת עיניים, די בהינף יד ורגל עם הדגל - ולאור יום ולא בלילה - להראות איך תיהפך במהרה בימינו לירושלים של בדולח. «
» זו פתיחת המאמר שפירסם ברנר בעיתון הווילנאי 'הזמן' ב־1908. לימים הוא ביקש שהמאמר כולו יפתח את כרך הביקורות והפובליציסטיקה ב"כל כתביו". המילים האלו מהלכות עליי קסם מיוחד. הן מזכירות עובדות יסוד: תוגת הקיום, צערו "האין־סופי"; אך גם רגעי אקסטזה שכלולים בו, אמנם קצובים ("התלהבות שעתית"). בתזכורת הזו מגדיר ברנר מההתחלה את גבולות הדיבור: על אידיאולוגיה, פוליטיקה, אף על ספרות. ניתן להתווכח על אידיאולוגיה, ניתן לכתוב ולקרוא ספרות, ניתן בכלל לדבר! — רק ברגעים שבהם תופסים מרחק מסוים מהכרת האבסורד או עם תום ההִתעלות. ברנר, בהמשך המאמר, מציין כמה דיונים חמים בני הזמן, מזכיר כמה אידיאולוגיות שולטות בנות הזמן (הגליאניות, מרקסיסטיות, פוזיטיביסטיות), כל אחת וצידוק הדין שבאמתחתהּ, וממליץ לא להתרגש: "יְרוֹק על הפּוזיטיביסטים, ההיסטוֹריקים והאֶקונומיסטים, אחא שלי!" ואפילו על הציונות, "אפילו על זה שנתנה לנו ארץ ישראל", כותב ברנר בסרקזם, צריך לשתוק לפעמים. «
» אי שם במחצית השנייה של המאה התשיעית לפני הספירה בא לעולם אחד הטקסטים העבריים הנצחיים ביותר, טקסט שהיווה מאז השראה לדורות של יוצרים. הדבר היה בפתחה של מערה חבויה בצלעו של הר האלוהים חורב. בלילה, לאחר שנס ארבעים יום וארבעים לילה מפני המחסלים ששיגרה בעקבותיו איזבל, מצא שם אליהו התשבי מסתור. למחרת בבוקר הקיץ אותו אלוהים וציווה עליו לקום ולהתייצב לפניו בחוץ. שוו־נא בנפשכם את החיזיון האפוקליפטי הכביר שהנביא בעל השיער ואזור העור האזור במתניו, זה אשר קינא קנאה עזה לאלוהי צבאות, היה עֵד לו שם, חיזיון שכך מתארו ספר מלכים א': "והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'". אבל הסופר המקראי אינו מסתפק בכך, ומכוחה של השראה אלוהית הריהו מוסיף את שבע השורות הבאות, שורות שאין על עפר מושלן: "לֹא בָרוּחַ ה'./ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ,/ לֹא בָרַעַשׁ ה'./ וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ,/ לֹא בָאֵשׁ ה'./ וְאַחַר הָאֵשׁ –/ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". «
» אחת הרכישות הראשונות שעשיתי בכסף שהרווחתי כנערה בשעות בייביסיטר אצל השכנים, אחרי האלבום של ניק קייב ואחרי הדוקטור מרטינז השחורות; קניתי ספר שירים של דליה רביקוביץ. הייתי אז בכיתה ט' וכבר למדנו בשיעורי ספרות את 'גאווה' ואת 'בובה ממוכנת'. אבל מי שהילכה עלינו קסם באותם ימים הייתה יונה וולך כמובן, והיא, באיכות הכוכבית שלה, במיניות הלוהטת, גנבה את כל ההצגה. לידה רביקוביץ נראתה קצת דודה. ובכל זאת, בחנות הספרים הקטנה בכפר־סבא, לקחתי אל ידי את הספר ההוא של רביקוביץ, וכשעילעלתי בו - באו פתאום השורות האלה של 'חמדה'. אני אוהבת להיזכר במי שהייתי כשקראתי אותן, בבוסריות שלי אז, בביישנות הנערתית המוקסמת, הנסערת מהן. במילותיה רביקוביץ מתרפקת על חמדה שידעה, נגוזה ואיננה עוד, ואילו אני בת ה־15, כשקראתי את המילים הסקסיות האלה, רק שיערתי בנפשי חמדה כזאת, חמדה שכמוה עוד לא ידעתי, שכמוה רציתי לדעת. «
» בשביל מה לקרוא שירה אם לא בשביל רגעים כאלה, ואני כותבת "לקרוא שירה" ולא "לחיות" רק מפאת כבוד האכסניה, בשם המתינות והמהוגנות. "מה חשבה לייקה/ בין הכוכבים/ רחוקה מכף יד", נפתח השיר, אחר כך המשוררת מנחשת: אולי ראתה שהארץ כדור ולא ידעה למי להשיבו, אולי נבחה, חיכתה שיבואו לקחת אותה. ונדמה שזהו, שלשם כך נולד השיר הזה — כדי להביא אל העולם את הנחשנות הזאת, מעוררת ההשתאות, שהיא־היא התגלמות האמפתיה, כלומר, השירה והספרות; אבל אז שביטים נופלים אולי בפרוותה של לייקה, והיא עוצמת אולי את עיניה, ורגע לפני שהחיים עוזבים אותה, מתרומם גם השיר אל מעל לעולם כולו: ולייקה אולי חושבת — כבר לא מרגישה את כובדו של הגוף — שכל הדברים ביקום רק מבקשים ליטוף. «
» קיבוץ עין חרוד הוא המקום שבו התחילה ההתיישבות הציונית, הוא גם המקום שבו אביו של עמוס קינן, איש גדוד העבודה, חלם להקים חברה אנושית, סובלנית וצודקת. לשם, לעין חרוד החופשית, בורח גיבור הספר הדרך לעין חרוד מתל־אביב הנצורה הנמצאת תחת שלטון טוטליטרי כי "אם עין חרוד ישנה משמע שם מקומי", הוא אומר. הוא מצליח לעבור את החילות הצובאים על הערים, לחלוף על שיירות הטנקים, להתקדם אל מעבר לכפרים ההרוסים, להגיע בסוף לעין חרוד של חלומותיו ולגלות שהיא איננה, וגם לא הייתה מעולם. את הגילוי הזה הוא מסכם באחד המשפטים החזקים שנכתבו לדעתי (האובייקטיבית, עד כמה שאפשר) בספרות העברית. «
» "אח, לו יכולתי לחיות רק את הפעמים הראשונות!" אומרת האישה שנולדה לאהבה במחזה 'הילד חולם' מאת חנוך לוין. ומי אינה רוצה לחיות את הפעמים הראשונות, לחוות שוב ושוב את הפליאה, את הריגוש, את החד־פעמיות של הפעם הראשונה. הגם שהמשפט הזה יוצא מפיה של דמות המכונה במחזה: האישה שנולדה לאהבה. ואולי משום כך המחשבה נמשכת אחרי אפיזודות רומנטיות כמו הנשיקה הראשונה או מעשה האהבה הראשון. אבל כשהאישה שנולדה לאהבה כורכת את זרועותיה סביב צווארו של האב במחזה, ואומרת לו את המשפט הזה, הצופות כבר שמעו אותו ביחס לגווייה הראשונה שהיא ראתה בחייה וביחס לגסיסה הראשונה שהיא ראתה בחייה. האישה שנולדה לאהבה, היא דמות אבסטרקטית מקברית הניזונה מסטייה, מהשפלה, מהתעללות וממוות, וחושפת את התשוקה לראשוניות כטפילות רגשית.
'הילד חולם' הוא אחד המחזות היפים ביותר של חנוך לוין ובלי ספק אחד הפיוטיים ביותר. ויש בו לא מעט שורות לא נשכחות. רובן ככולן מתעתעות ומחזיקות את היפה והנורא באותה נשימה. «
» "פעם נולדה נסיכה אחת, וכמה שאהבו אותה לא היה לה די". כך פותחת זרחי את אחד הסיפורים היפים והעצובים ביותר שלה, שבו היא מנסחת בדיוק מושחז את הבדידות הקיומית, הגעגוע שאין לו שם, החוסר שבבסיס החוויה האנושית. את ההבטחה בשורות שלמעלה שמה זרחי בפיהם של הרופאים המנסים לנחם את המלך והמלכה שידם קצרה מלרפא את בתם מהבדידות, אך בה בעת היא שמה אותה גם בפיו של כל הורה המקריא את הסיפור לילדו ובכך הופכת אותה למעין תפילה, תקווה נואשת, הבטחה שהכזב טמון בה מראשיתה. אבל הבחירה בהרחקת הסיפור לעולמם של נסיכות ומלכים, ארמונות וגנים קסומים, מאפשרת להתבונן בבדידות ממרחק מסוים ולראות גם את היופי שבה, בהיותה מניעה את כולנו לחפש קרבה ואינטימיות. לחפש את הרגע שבו בדידותה של הנסיכה וזו של הכותבת, בדידותו של ההורה המקריא וזו של הילד המאזין, נוגעות כולן זו בזו, ולשבריר זמן מופלא - סך כל הבדידויות קטן מעט. והרי לשם כך נכתבים סיפורים. «
» האם יש תיאור מוצלח ומדויק לרגע שבו אתה שומע את 'בתוך הצינורות' ששר גבריאל בלחסן במסגרת להקת אלג'יר? האם יש מילים לתחושה הבלתי־אמצעית כשאתה שומע אדם מפורק, הרוס, שהניח את העור שלו בצד והוא שר, בעצם מדקלם, את הפצע שלו ללא פילטרים, ללא הגנות, מניח אותו פועם למולך ומבקש ממך להקשיב? לצערי הרב גיליתי את בלחסן סמוך למותו בטרם עת, בתקופה שבה ניסיתי לקום מהריסות הבית שבניתי, מהריסות האהבה. נודה על האמת, מראה יפה, זה לא. אני זוכר, נסעתי אז ברכבות הלוך ושוב, האוזניות בריפיט על בלחסן נקרע, ואני איתו, שוב ושוב, "הכדור בתוך הדם/ אין כבר מחשבות, אין כבר קולות/ יש רק אהבה בין ההריסות".
גם אני רציתי כדור שישכיח את הכל, שידעיך את הכאב ויאפשר לי לראות את האהבה בין ההריסות, כי הרי רק כך ניתן לקום, רק מהחומר הבסיסי, הראשוני הזה, אהבה. "הכדור" במקרה שלי היה רק זמן. בכל זאת, גם כעת, לשמוע את 'בתוך הצינורות', ואת המשפט הנורא־נהדר הזה, מעביר אותי למקום שבו המילים מדברות מהפנים שלך, עושות בו דברים. דברים חשובים ויפים. «
» הספר 'קול צעדינו' של רונית מטלון ז"ל הוא ספר מונומנטלי שמתאר את חוויית הילדות של הסופרת. הרומן זכה כבר לקריאות רבות, שהסבירו את חשיבותו. במרכזו נפרס סיפורה של משפחה מזרחית ושל אמה של מטלון שעלתה ממצרים והפכה בארץ לעוזרת בית ולאם חד־הורית. אך למרות ש'קול צעדינו' הוא באמת ספר חשוב, בעיניי הוא בעיקר ספר יפה של מספרת חדה ומחוננת שיכולה במעט מילים לתאר דמות ורגע ולהפוך אותם לחד־פעמיים. המשפט היפה הזה, שאותו אני מלמד כשאני מלמד כתיבה, מדגים עד כמה מטלון הייתה סופרת אדירה. «
» למה השורות האלה אהובות עליי? צריך להסביר? ואיך אפשר? הרי הסבר הוא גם ניסוח מחדש, ויופיין של השורות האלה מצוי בכך שאי־אפשר לנסח אותן אחרת. הן נכתבו במאה ה־11, בזמן שהעברית לא הייתה לשון דיבור, ובכל זאת נקראות כאילו מישהו כתב אותן היום. והן מבטאות את כוחה של הספרות להיות דבר והיפוכו: הן ישירות ופתלתלות, בהירות ומעורפלות, מסירות רעלה של מסתורין מעל העולם ועוטפות אותו בצעיף־חידה. קל לראות כמה שירה בעברית השתרשרה מהן, וגם כמה עיונים פילוסופיים, בעברית אבל גם בשפות אחרות. אבל העיקר, במשפטים האלה הספרות מוכיחה עצמה כדרך הנכונה להבין את העולם: לכאורה הם מעמידים טיעון לוגי באשר לקיום האל (הם פותחים את 'ספר המדע'), אבל ההיגיון של צירוף המילים בתוכם הוא דווקא היגיון לשוני, שירי — קרבה של צליל ומשמעות. ההיגיון השירי הזה לא יתנסח במספרים או בנוסחאות, ולא יעבור באף שפה אחרת: אם תאמין זה יהיה בזכות השפה העברית. «
» הלם. קודם כל ההלם. המילים הולמות בך כפי שהמחשבה אולי כבר הלמה, אבל מעולם לא ניסחת אותה לעצמך באופן בוטה ואכזרי כל כך. זו הדרך למטה עכשיו, מאמצע החיים ואילך. זה בלתי נמנע. המרחק אל הסוף הולך וקטן, וניתן כבר למדוד אותו, לכמת אותו, למשש בידיים. וכמה עוד זוגות נעליים? וכמה סרטים? וכמה בני/בנות זוג? יעקב שבתאי מחזיק לרגע את עיניך פקוחות בכוח ואינו מניח לך להסב מבט או לברוח לצדדים או לקחת נשימה; הנה זה. תסתכל. תבין. לרגע אחד בלבד, אל תדחיק. מסוגל לזה? אם כן, בוא תשמע סיפור על אחד, מאיר.
מעט מאוד פתיחות יטלטלו אתכם יותר מבלי לנסות למכור לכם שאדם הפך לחרק גדול במהלך שנתו. «
» פסקה מתפתלת עד הנקודה הסופית. הנקודה החותכת, המוחלטת, שמגיעה באגביות ואין אחריה "אחר־כך". מסגור של מפגש ראשון ומפגש אחרון. שני חורפים שביניהם מפרידות 28 שנים של חיים משותפים: זוגיות, אמנות, משפחה, חברות וחברים. הסופרת יהודית הנדל כתבה — אחרי שתיקה ספרותית ארוכה — את החיים עם ובלי בעלה, הצייר צבי מאירוביץ’. היא מתארת את החלל שנפער, את האַיִן, ההיעדר. 'הכוח האחר' הוא לא רומן ולא בדיוק ממואר, יש בו דיאלוג עם הציורים של מאירוביץ’, אבל זה לא ספר על אמנות. הנדל כתבה קינה אישית, פואטית מאוד, של אישה לאיש שלה, שהיה ואינו עוד. ואולי, במובן מסוים, זהו ספר על הישארות הנפש של האחד אצל האחר. ניסיון לקעקע במילים את הנוכחות מבלי שתדהה, גם אחרי ה"אחר־כך". «
» ראשית, הבהרה: הכותב התאבל על קניוק (כקורא, לא ממש הכרנו), משתדל לחגוג עצמאות גם בנכר (זה קטע) והדבר היחיד שהוא שורף זה זמן על שטויות בטוויטר (וגם סירי אורז, אם כי פחות מפעם). ובכל זאת, הקרשנדו של 'מדינת אשכנז' הוא לחיצה מודעת ומרהיבה על הכפתור האדום. דווקא קניוק וזך, שנחשבו למורדים בדרכם עד שנכנסו לקונצנזוס, הם הממסד שעליו רועי חסן הופך שולחן, תוך כדי שהוא מחזיר לדימוי השחוק ("במקום שבו" וכו') את המעמד המטלטל ומסיים בכיבוי צופים על קדושתה של מדינת הלאום, שנתפסת כעיקרון משמעותי בישראל השנייה (ע"ע אבישי בן חיים). כמובן שרשימת הנעלבים הייתה אינסופית, תוך שימוש אובססיבי בסעיף האישום "פרובוקציה". ובכן, חסן באמת Provoked. כמו סקס פיסטולז, פאבליק אנמי וקנדריק לאמאר. וכמו המחאה שלהם, גם 'מדינת אשכנז' שורד מעולה, תכף כבר עשור. כן, גם את 'מדינת אשכנז' ניסו לשרוף, אבל זה בלתי אפשרי כשהאמנות עצמה עשויה מאש. «
» שורות אלה שמופיעות בסיפור הפותח את 'בעד ההזיה' של יותם ראובני, הן שורות של כמיהה לגוף, ליופי, למרחבים. זה מסע שיטוט וקרוזינג של הומו צעיר, בגנים ובבתי שימוש ציבוריים, אבל גם מסע רוחני דרך הבשר, שמילותיו עדיין מהלכות עליי קסם. הספר הזה שראה אור לראשונה ב־1978, פורץ דרך מבחינת תיאור החוויה ההומוסקסואלית, וגם מבחינת היופי הזורח, החיפוש המתמיד, שבו האני מוכפל וגם הטעות מוכפלת והשפה פותחת פתחים בעולם. זו אינטנסיביות מרהיבה של תיאור ומבט. כי גם העין היא איבר ארוטי, אך לא רק היא.
בספרייה שלי שמור עותק מהמהדורה הראשונה, המתפרקת, שהיה של אמי. אולי קראתי אותו מוקדם מדי. אבל לא, הנה אני קוראת אותו שוב. אותה מתקפה של תקווה ושל חוסר תקווה. אותה ציפור רבת יופי. «
» גם במנותק מהסיפור, השורות האלו שחותמות את 'בדרך אל החתולים' מזדהרות ביופיין. גם בלי להכיר את גיבורת הרומן של יהושע קנז, אלמנה מבוגרת, שלכאורה שבה לביתה ולחייה הקודמים, אחרי אשפוז במחלקה גריאטרית. מתחת לשכבות העליבות, האיפור הגרוע, העור המקומט שקנז נהנה לתאר בפרוטרוט — יולנדה מוסקוביץ היא התשובה הספרותית והישראלית לגיבורות תיאטרליות בסגנון בלאנש דובואה ב'חשמלית ושמה תשוקה', לדמויות נשים נערצות וגרוטסקיות בקולנוע של אלמודובר. יותר מאשר דמות בשר ודם, היא התגלמות של מבט מלנכולי, קווירי מאוד, שמבטא כמיהה ליופי ולהתעלות בלתי מושגים. השורות הללו של קנז, שנושקות לסגנון קלאסי, יפות במובן האכזרי של יופי. הן מזכירות לנו שאנחנו משתוקקים ליופי מפני שהוא אדיש לקיומנו, נעדר יכולת להשיב אהבה; שיופי הוא דבר שהמצאנו: מכשיר עינויים. «
» "התורה שלך היא המשחק שלי", מצהיר בשחצנות משורר תהילים, אבל מיד אחר כך מודה, "בלעדיה הייתי אבוד". זו האמנות כולה בשש מילים, ההודאה שאין בנו כלום, שמה שמציל אותנו אינו אנחנו, אלא התורה, התורה שלקחנו לנו את החירות המוחלטת לשחק בה כאילו הייתה שלנו. לכאורה, אלתרמן מבטא רגש דומה במילים "לעד לא תיעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים". אבל אלתרמן הופך את היחס. אצלו, העולם - הירח, הברוש, המים - הוא הצעצוע של אלוהים, ולנו נותרה התוגה. משורר תהילים רדיקלי ממנו. תורת אלוהים היא השעשוע שלי, המשחק שמציל אותנו מהתוגה, מהעוני. «
» המשוררת הגדולה ביותר שקמה לנו, ידעה שהציווי הפשוט הזה לא מובן מאליו, וודאי לא בעולם שסמר מאימה ומדם במלחמת העולם השנייה. גם לא היום, בעולם של "אסור" ו"צריך" ו"חייב".
לאה גולדברג אף פעם לא התיימרה להיות "הצופה לבית ישראל", לספר על תולדות העם והארץ, לחנך או לפקוח עיניים. היא פשוט האמינה בכל ליבה בנשמה היתרה שבאדם, ורקמה עבורה חלומות, תקוות ותפילות ביד עדינה ובוטחת. היא התעקשה על היכולת להיות קרובים, לגעת, להיות בנוכחות, למרות שיש מחיר ללב חשוף. מי כמוה יודעת.
תודה לאה, שלימדת אותי לאהוב בהתמסרות - אנשים ומילים. «
» נו באמת, שוב אלה? השורות הידועות מתוך הבית הראשון של 'ייפוי כוח', הן מהמצוטטות בשירתו של אבידן, מגויסות שוב ושוב כמופע לירי או הוכחה פואטית של הוויית השמאל הציוני ברגעיו הקשים, כלומר כמעט בכולם: כן־כן, נורא פה, אבל זה מה יש; גרסה אפלה של המנון עצרות הנהי "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת". אפילו סדרת המערכונים 'היהודים באים' חילקה את שורותיו בין דמויות מפתח בהיסטוריה היהודית במעין ספוקן וורד טבול בעמדה הזאת, המאוסה, הדואלית, סוג של "אירוניה מפוכחת" (שורות המפתח ניתנו שם, נידלסטוסיי, לבן־גוריון). אבל מה שהופך את השורות האלו לגדולות, הוא בדיוק הפער בין כוונת המשורר, בין ההקשר המקורי, לבין השימוש והציטוט שלהן. ההוויה הישראלית - מימין ומשמאל, מהמרכז או מהפריפריה - תחמוס הכל. במקרה זה היא חומסת את מה שכמעט אינו ניתן לחמיסה, דורסת את מה שאינו ניתן לדריסה: את הייאוש הגדול, את ההכרה האקזיסטנציאליסטית בחוסר המשמעות של החיים, שהצדקתם היחידה היא בחוסר האפשרות ללכת מהם (ברגע שתלך הרי כבר לא יהיו הם). והפער הזה בין הדרוס לכמוס, הוא המקום שבו חבוי סודה של השירה, גם אם "השירים, כדרכם, אינם מגלים/ אלא את הניתן להיאמר במלים, ולכן את עצמם מראש צוק מפילים". «
» הקריאה בקובץ השירים 'מיגו' של חדוה הרכבי משולה לצלילה בלי בלוני חמצן. הצולל שועט למעמקים כשכל מילה היא כאלמוג זוהר בחשיכה, כל משפט הוא קרן אור שוטפת בנחילי הפלנקטון הנוצצים. אף על פי כן הריאות כואבות כקריעת הים, הלחץ גדל בעיניים שזועקות מכאב. כשקראתי לראשונה בספר הזה חשבתי שאני חווה אירוע מוחי. ומתוך קינת האם המתמשכת על אובדן הבן, על החידלון הנורא, עלה מולי הלווייתן אל פני המים, ושאל בתמימותו: "מה, זה נכון שלכל האוקיינוסים אין קירות?"
מה אנחנו יודעים על העולם הזה, יצורים קטנים כל כך, סופניים כל כך? לא הרבה.
אבל אולי, רק אולי, מי שצולל אל עולמות השירה יודע; כפי שכתבה זאת משוררת גדולה אחרת: "וְרַק הַלִּוְיָתָן הַזָּקֵן הַגָּר בְּבֵית הַבְּדֹלַח שֶׁלּוֹ בַּמַּעֲמַקִּים הַיְּרֻקִּים הַקְּרִירִים, רַק הוּא לְבַדּוֹ מוֹצֵא אֶת דַּרְכּוֹ בִּמְצוּלוֹת הַמַּיִם הָרַבִּים. וְרַק הוּא לְבַדּוֹ יוֹדֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל הָאִי אוּלַי" (מרים ילן שטקליס, 'המסע אל האי אולי'). «
» במוזיאון תל־אביב הוצגה לפני כשנה תערוכה יוצאת דופן של האמן דוד גינתון (זוכה פרס רפפורט 2019). גינתון מצייר ב־20 השנים האחרונות צדדים אחוריים של ציורים. באחת מעבודותיו מוצג כיתוב הפסוק "כִּי לֹֽא־יִרְאַנִי הָֽאָדָם וָחָֽי" (שמות ל"ג, פסוק כ') המביא את דבר אלוהים למשה לאחר מעמד הר סיני. הצד האחורי של הציור הוא הצד הלא־נראה של התמונה, זהו צו האוסר על המבט לראות את התמונה, או אולי מבקש לראות את מה שלא ניתן לראות מתוך עיוורון יסודי של החיים עצמם. בלוויית המשפט המקראי הופך הצד האחורי לשאלת יסוד של החיים עצמם: מהו הצד האחר, הצד ההופכי, מה שהופך את המבט מאיתנו ומפנה עורף, מתעלם מן העין או נעלם מן העין. ומדוע דווקא זה, אותו כוח בלתי מוגדר, ערב לכל תמונה, לכל מבט ולכל שם, לשפה עצמה. כלומר מעניק את האור הראשוני בד בבד עם העלמת המקור, שאלת האמונה והתהום. «
» אלה שורות הפתיחה של השיר 'עוד חוזר הניגון' של נתן אלתרמן, שהופיע בשנת 1938 בקובץ השירים 'כוכבים בחוץ'. חרוזים שמתנגנים ומנגנים בי מאז קראתי אותם לראשונה לפני 70 שנה. הניגון והדרך כמהות החיים הראויים והפלאיים לעד. «
» איך אפשר להמשיך הלאה אחרי שקוראים את השורה הזאת? איך אפשר לחזור לחיים? בפתיחת ספרו המופתי 'אביבה־לא' שמוקדש לזכר אחותו, שמעון אדף מכריז על הכישלון הצפוי מראש של הכתיבה. של הניסיון לכתוב "ישירות", לא בתיווך השפה, אלא ישר בגוף החשוף, הכואב. אדף יודע שהניסיון הזה ייכשל. הוא יודע את זה. אבל הניסיון הזה הוא ההישג הגדול ביותר. הוא הכאב עצמו. «
» זה הבית החותם של 'הו ים, שמיים', אחד השירים היפים והמלכותיים ביותר שכתבה יונה וולך לטעמי (אם כי כמדומני מדובר בקונצנזוס ספרותי). אלה שורות שקיימת בהן תחושה עזה של חופש, עושר חושני מרהיב והכרה בייחוד ובעוצמה הרוחנית של המשוררת (המדמה את עצמה לאונייה) שמתוקף השליחות הפואטית שלה זוכה להתמזג באופן מוחלט עם עולם הים בפרט (זרמים, מפרשים, מדוזות, דגים) ועם הטבע כולו בכלל (שמיים, רוח, שחפים, גשם). כשאני במצב רוח ירוד וזקוקה לעידוד, אני מדקלמת לעצמי את השורות המכושפות האלה והן נוסכות בי כוח. «
