כל הדברים ביקום רק מבקשים ליטוף
7 לילות
17.6.2022

כל הדברים ביקום רק מבקשים ליטוף

מיוחד לשבוע הספר: סופרים, משוררים ומבקרים, בוחרים את השורות הכי יפות בעברית בעיניהם מהתנ"ך ועד ימינו

כל הדברים ביקום רק מבקשים ליטוף

אתגר קרת }

"עכשיו שהולך להיות שלום, פשעי תרבות יעלו לראש הסולם" (יוסף אל־דרור, 'המובן מאליו')

» המחזה המבריק 'המובן מאליו' של יוסף אל־דרור הוצג לראשונה בשנת 1996, אבל כל כולו משקף את רוח הזמן הליברלית האופטימית שקדמה לרצח רבין. המשפט אמנם הומוריסטי אבל מאחוריו מבצבצת אותו חשיבה ליברלית תל־אביבית מרחפת של אמצע שנות ה־90 שאוטוטו אנחנו סוגרים את הפינה עם הפלסטינים ואחר כך נוכל סוף־סוף להתפנות לכל אותם נושאים מטרידים אחרים: גזענות, שוביניזם, לאומנות, וכן אפילו לנסות לאתגר ולעמוק את התרבות הפופולרית. באותה תקופה אל־דרור כתב לתוכנית הטלוויזיה 'החמישיה הקאמרית' שלצד 'בת ים ‑ ניו יורק' וסדרות דרמה אחרות נאבקה מול המעגל של דן שילון וניסיונות מהוססים ראשונים בשדה הריאליטי על אחיזה בפריים־טיים של ערוץ 2. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. «

אשכול נבו }

"המטוס פונה בתנועת ההקפה האדישה שלו, מתכוון לחוג קצת סביב פנים הארץ ולשוב אל המסלולים של נמל התעופה לוד. תחתינו, אני מנחש, מתרחשת ההפגנה הגדולה למען השלום, ורבין נואם. ואולי כבר הסתיימה ההפגנה. שחר של יום חדש". (אמיר גוטפרוינד, 'בשבילה גיבורים עפים')

יצחק‭ ‬רבין‭ ‬בעצרת‭ ‬השלום‭ ‬׀‭ ‬צילום‭: ‬מיכאל‭ ‬קרמר

» לא קנאת סופרים מעוררות בי שורות הסיום של 'בשבילה גיבורים עפים', למרות שהכל פה מעורר קנאה: התיאור המדויק, בחירת המילים המוקפדת, המקצב, הפער בין מה שהקורא יודע על סיומה של ההפגנה ההיא לבין ה"שחר של יום חדש" שהמספר מבטיח לנו. געגוע לאמיר גוטפרוינד ז"ל מעוררות בי השורות האלה. אדם נדיב בצורה יוצאת דופן וסופר שידע — אולי יותר מכל כותב בדור שלנו, לשלב בין ההיסטורי לאישי ובין הטרגי לקומי.

חפשו את הספרים של אמיר בשבוע הספר. לעולם לא מאוחר לגלות גאון ספרותי. «

מאיה ערד }

"לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן" (משלי ט"ז, י"ח)

» לא נעים להודות, אבל נתקלתי בפסוק הזה לראשונה באנגלית, בסקירת ספר שכתבה בתי בכיתה ד'. כדרכם של ילדים שעושים צעדים ראשונים בכתיבה, קישטה את החיבור במילים גבוהות מדי, לא לגמרי הולמות את המשלב המקובל. גיבורת הספר חושבת שהיא חכמה יותר מכולם, כתבה הילדה, אבל, הזהירה, Pride Goeth before a Fall. חיפשתי במילון ומצאתי: "לפני שבר גאון".

בחרתי בפסוק הזה כי הוא מביא לשיא את תכונותיה הייחודיות של העברית, היכולת לדחוס כל כך הרבה משמעות לתוך כל כך מעט צליל. רומנים של מאות עמודים יכולים להיות מתומצתים בשלוש המילים האלה ('החטא ועונשו', 'בית השמחה', 'אנה קרנינה', אם למנות רק אחדים). האנגלית נדרשת לפי שניים מזה כדי למסור את אותו תוכן, בלי האלגנטיות שבמקור.

למה הפך הפסוק לביטוי נפוץ באנגלית ולא בשפת המקור? אולי כי גאווה היא חטא גדול כל כך בנצרות. אני, בכל מקרה, משננת לעצמי: "לפני שבר גאון ולפני כישלון גבה רוח". «

יובל שמעוני }

"וכי אמנם קיימת ירושלים על פני האדמה הזאת, או אולי אין היא כי אם מחשבה מעודנת נטולת חומר, והמתעקש לחפש אותה במוחש הוא יאבדנה". (עמוס עוז, 'עד מוות')

עמוס‭ ‬עוז‭ ‬׀‭ ‬איור‭: ‬ירמי‭ ‬פינקוס

» שנת 1096, שיירת צלבנים בדרכה האינסופית לירושלים. אני לא יודע אם המשפט הזה ששם עוז בפי אחד מהם הוא היפה ביותר בספרות העברית, אבל הוא הקולע ביותר למצבנו כרגע, והרגע הזה כבר נמשך שנים. לא של זהב היא העיר הזאת, ולא של אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים עם קול פעמונים, אלא של הלמות מקלות דגלים ובעיטות ורעמי קללות ושירי שטנה גזעניים. בחלומה היא אכן שבויה, העיר, כדבר השיר, אבל מזמן נהפך לסיוט. יש פוקד את הר הבית, יש פוקדים רבים; יש גם מי שרוצה לבנות על ההר בית מקדש שלישי, גם אם יבעיר כך את כל המזרח התיכון — הלוא מלחמת גוג ומגוג היא מחבלי משיח. 

עוכר שמחות אחד, החייל מאיר אריאל, שינה ושר על "ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור", שר וגם ניבא "ובאו אימא אחר אימא בקהל השכולות", אבל בנוגע לצבעי העיר טעה לגמרי: הרי כמו במטפחת קסמים כחולה־לבנה אך בלי כל אחיזת עיניים, די בהינף יד ורגל עם הדגל - ולאור יום ולא בלילה - להראות איך תיהפך במהרה בימינו לירושלים של בדולח. «

אריק גלסנר }

"יש עולמות שהדומיה הגמורה שלטת בהם. מפני הכרת הצער האין־סופי, האי־תיקון שעד לאין קץ, או בגלל איזו התלהבות שעתית בלתי־מצויה, שדא ודא, בעיקר, אחת היא" (י. ח. ברנר)

י‭. ‬ח‭. ‬ברנר‭ ‬׀‭ ‬איור‭: ‬דני‭ ‬קרמן

» זו פתיחת המאמר שפירסם ברנר בעיתון הווילנאי 'הזמן' ב־1908. לימים הוא ביקש שהמאמר כולו יפתח את כרך הביקורות והפובליציסטיקה ב"כל כתביו". המילים האלו מהלכות עליי קסם מיוחד. הן מזכירות עובדות יסוד: תוגת הקיום, צערו "האין־סופי"; אך גם רגעי אקסטזה שכלולים בו, אמנם קצובים ("התלהבות שעתית"). בתזכורת הזו מגדיר ברנר מההתחלה את גבולות הדיבור: על אידיאולוגיה, פוליטיקה, אף על ספרות. ניתן להתווכח על אידיאולוגיה, ניתן לכתוב ולקרוא ספרות, ניתן בכלל לדבר! — רק ברגעים שבהם תופסים מרחק מסוים מהכרת האבסורד או עם תום ההִתעלות. ברנר, בהמשך המאמר, מציין כמה דיונים חמים בני הזמן, מזכיר כמה אידיאולוגיות שולטות בנות הזמן (הגליאניות, מרקסיסטיות, פוזיטיביסטיות), כל אחת וצידוק הדין שבאמתחתהּ, וממליץ לא להתרגש: "יְרוֹק על הפּוזיטיביסטים, ההיסטוֹריקים והאֶקונומיסטים, אחא שלי!" ואפילו על הציונות, "אפילו על זה שנתנה לנו ארץ ישראל", כותב ברנר בסרקזם, צריך לשתוק לפעמים. «

חיים באר }

"לֹא בָרוּחַ ה'./ ואחַר הָרוּחַ רַעַשׁ,/ לֹא בָרַעַשׁ ה'./ וְאחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ,/ לֹא בָאֵשׁ ה'./ וְאחַר הָאֵשׁ –/ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א, י"א־י"ב)

» אי שם במחצית השנייה של המאה התשיעית לפני הספירה בא לעולם אחד הטקסטים העבריים הנצחיים ביותר, טקסט שהיווה מאז השראה לדורות של יוצרים. הדבר היה בפתחה של מערה חבויה בצלעו של הר האלוהים חורב. בלילה, לאחר שנס ארבעים יום וארבעים לילה מפני המחסלים ששיגרה בעקבותיו איזבל, מצא שם אליהו התשבי מסתור. למחרת בבוקר הקיץ אותו אלוהים וציווה עליו לקום ולהתייצב לפניו בחוץ. שוו־נא בנפשכם את החיזיון האפוקליפטי הכביר שהנביא בעל השיער ואזור העור האזור במתניו, זה אשר קינא קנאה עזה לאלוהי צבאות, היה עֵד לו שם, חיזיון שכך מתארו ספר מלכים א': "והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'". אבל הסופר המקראי אינו מסתפק בכך, ומכוחה של השראה אלוהית הריהו מוסיף את שבע השורות הבאות, שורות שאין על עפר מושלן: "לֹא בָרוּחַ ה'./ וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ,/ לֹא בָרַעַשׁ ה'./ וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ,/ לֹא בָאֵשׁ ה'./ וְאַחַר הָאֵשׁ –/ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". «

דורית רביניאן }

"שָׁם יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ,/ וְהַזְּמַן הַהוּא הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת/ וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת הָיוּ מִתְעַצְּמִים לִגְבֹּהַּ" (דליה רביקוביץ, 'חמדה')

דליה‭ ‬רביקוביץ‭ ‬׀‭ ‬צילום‭: ‬יעל‭ ‬רוזן

» אחת הרכישות הראשונות שעשיתי בכסף שהרווחתי כנערה בשעות בייביסיטר אצל השכנים, אחרי האלבום של ניק קייב ואחרי הדוקטור מרטינז השחורות; קניתי ספר שירים של דליה רביקוביץ. הייתי אז בכיתה ט' וכבר למדנו בשיעורי ספרות את 'גאווה' ואת 'בובה ממוכנת'. אבל מי שהילכה עלינו קסם באותם ימים הייתה יונה וולך כמובן, והיא, באיכות הכוכבית שלה, במיניות הלוהטת, גנבה את כל ההצגה. לידה רביקוביץ נראתה קצת דודה. ובכל זאת, בחנות הספרים הקטנה בכפר־סבא, לקחתי אל ידי את הספר ההוא של רביקוביץ, וכשעילעלתי בו - באו פתאום השורות האלה של 'חמדה'. אני אוהבת להיזכר במי שהייתי כשקראתי אותן, בבוסריות שלי אז, בביישנות הנערתית המוקסמת, הנסערת מהן. במילותיה רביקוביץ מתרפקת על חמדה שידעה, נגוזה ואיננה עוד, ואילו אני בת ה־15, כשקראתי את המילים הסקסיות האלה, רק שיערתי בנפשי חמדה כזאת, חמדה שכמוה עוד לא ידעתי, שכמוה רציתי לדעת. «

נעה ידלין }

"כָּל הַדְּבָרִים בַּיְקוּם/ רַק מְבַקְּשִׁים לִטּוּף" (אורין רוזנר, 'לייקה')

» בשביל מה לקרוא שירה אם לא בשביל רגעים כאלה, ואני כותבת "לקרוא שירה" ולא "לחיות" רק מפאת כבוד האכסניה, בשם המתינות והמהוגנות. "מה חשבה לייקה/ בין הכוכבים/ רחוקה מכף יד", נפתח השיר, אחר כך המשוררת מנחשת: אולי ראתה שהארץ כדור ולא ידעה למי להשיבו, אולי נבחה, חיכתה שיבואו לקחת אותה. ונדמה שזהו, שלשם כך נולד השיר הזה — כדי להביא אל העולם את הנחשנות הזאת, מעוררת ההשתאות, שהיא־היא התגלמות האמפתיה, כלומר, השירה והספרות; אבל אז שביטים נופלים אולי בפרוותה של לייקה, והיא עוצמת אולי את עיניה, ורגע לפני שהחיים עוזבים אותה, מתרומם גם השיר אל מעל לעולם כולו: ולייקה אולי חושבת — כבר לא מרגישה את כובדו של הגוף — שכל הדברים ביקום רק מבקשים ליטוף. «

נורית גרץ }

"הגעתי. אין כלום. אני מכיר את המקום ולא ירמו אותי. בחושך אני אגיע הנה, בלי מצפן, בלי כוכב, בלי מפה, בלי שום דבר. עין חרוד זה המקום שממנו מתחיל הכל ואני אל ההתחלה יודע להגיע. אבל אין כאן כלום". (עמוס קינן, 'הדרך לעין חרוד')

מתוך‭ ‬הסרט‭ '‬הדרך‭ ‬לעין‭ ‬חרוד‭'‬

» קיבוץ עין חרוד הוא המקום שבו התחילה ההתיישבות הציונית, הוא גם המקום שבו אביו של עמוס קינן, איש גדוד העבודה, חלם להקים חברה אנושית, סובלנית וצודקת. לשם, לעין חרוד החופשית, בורח גיבור הספר הדרך לעין חרוד מתל־אביב הנצורה הנמצאת תחת שלטון טוטליטרי כי "אם עין חרוד ישנה משמע שם מקומי", הוא אומר. הוא מצליח לעבור את החילות הצובאים על הערים, לחלוף על שיירות הטנקים, להתקדם אל מעבר לכפרים ההרוסים, להגיע בסוף לעין חרוד של חלומותיו ולגלות שהיא איננה, וגם לא הייתה מעולם. את הגילוי הזה הוא מסכם באחד המשפטים החזקים שנכתבו לדעתי (האובייקטיבית, עד כמה שאפשר) בספרות העברית. «

אילנה ברנשטיין }

"אח, לו יכולתי לחיות רק את הפעמים הראשונות!" (חנוך לוין, 'הילד חולם')

כרזת‭ ‬ההצגה‭ '‬הילד‭ ‬חולם‭'‬

» "אח, לו יכולתי לחיות רק את הפעמים הראשונות!" אומרת האישה שנולדה לאהבה במחזה 'הילד חולם' מאת חנוך לוין. ומי אינה רוצה לחיות את הפעמים הראשונות, לחוות שוב ושוב את הפליאה, את הריגוש, את החד־פעמיות של הפעם הראשונה. הגם שהמשפט הזה יוצא מפיה של דמות המכונה במחזה: האישה שנולדה לאהבה. ואולי משום כך המחשבה נמשכת אחרי אפיזודות רומנטיות כמו הנשיקה הראשונה או מעשה האהבה הראשון. אבל כשהאישה שנולדה לאהבה כורכת את זרועותיה סביב צווארו של האב במחזה, ואומרת לו את המשפט הזה, הצופות כבר שמעו אותו ביחס לגווייה הראשונה שהיא ראתה בחייה וביחס לגסיסה הראשונה שהיא ראתה בחייה. האישה שנולדה לאהבה, היא דמות אבסטרקטית מקברית הניזונה מסטייה, מהשפלה, מהתעללות וממוות, וחושפת את התשוקה לראשוניות כטפילות רגשית. 

'הילד חולם' הוא אחד המחזות היפים ביותר של חנוך לוין ובלי ספק אחד הפיוטיים ביותר. ויש בו לא מעט שורות לא נשכחות. רובן ככולן מתעתעות ומחזיקות את היפה והנורא באותה נשימה. «

מור פוגלמן דבורקין }

"אין דבר, כשהנסיכה תגדל תקטן הבדידות, כי הרי הבדידות כמוה כעין שאינה הולכת וגדלה כל שנה, כמו כף רגל, ואפילו כף רגל עוצרת מגדילתה ביום מן הימים. וכשתהא הנסיכה גדולה והבדידות קטנה, יבוא הכל על מקומו בשלום" (נורית זרחי, מתוך הסיפור 'חומר האהבה', 'עובר דרך הסוד')

איור‭ ‬של‭ ‬כרמי‭ ‬גל‭ ‬מתוך‭ ‬הספר ׳‬עובר‭ ‬דרך‭ ‬הסוד׳ (‬הוצאת ‬שוקן)‬

» "פעם נולדה נסיכה אחת, וכמה שאהבו אותה לא היה לה די". כך פותחת זרחי את אחד הסיפורים היפים והעצובים ביותר שלה, שבו היא מנסחת בדיוק מושחז את הבדידות הקיומית, הגעגוע שאין לו שם, החוסר שבבסיס החוויה האנושית. את ההבטחה בשורות שלמעלה שמה זרחי בפיהם של הרופאים המנסים לנחם את המלך והמלכה שידם קצרה מלרפא את בתם מהבדידות, אך בה בעת היא שמה אותה גם בפיו של כל הורה המקריא את הסיפור לילדו ובכך הופכת אותה למעין תפילה, תקווה נואשת, הבטחה שהכזב טמון בה מראשיתה. אבל הבחירה בהרחקת הסיפור לעולמם של נסיכות ומלכים, ארמונות וגנים קסומים, מאפשרת להתבונן בבדידות ממרחק מסוים ולראות גם את היופי שבה, בהיותה מניעה את כולנו לחפש קרבה ואינטימיות. לחפש את הרגע שבו בדידותה של הנסיכה וזו של הכותבת, בדידותו של ההורה המקריא וזו של הילד המאזין, נוגעות כולן זו בזו, ולשבריר זמן מופלא - סך כל הבדידויות קטן מעט. והרי לשם כך נכתבים סיפורים. «

רון דהן }

"יש רק אהבה בין ההריסות" (גבריאל בלחסן, 'בתוך הצינורות')

» האם יש תיאור מוצלח ומדויק לרגע שבו אתה שומע את 'בתוך הצינורות' ששר גבריאל בלחסן במסגרת להקת אלג'יר? האם יש מילים לתחושה הבלתי־אמצעית כשאתה שומע אדם מפורק, הרוס, שהניח את העור שלו בצד והוא שר, בעצם מדקלם, את הפצע שלו ללא פילטרים, ללא הגנות, מניח אותו פועם למולך ומבקש ממך להקשיב? לצערי הרב גיליתי את בלחסן סמוך למותו בטרם עת, בתקופה שבה ניסיתי לקום מהריסות הבית שבניתי, מהריסות האהבה. נודה על האמת, מראה יפה, זה לא. אני זוכר, נסעתי אז ברכבות הלוך ושוב, האוזניות בריפיט על בלחסן נקרע, ואני איתו, שוב ושוב, "הכדור בתוך הדם/ אין כבר מחשבות, אין כבר קולות/ יש רק אהבה בין ההריסות".

גם אני רציתי כדור שישכיח את הכל, שידעיך את הכאב ויאפשר לי לראות את האהבה בין ההריסות, כי הרי רק כך ניתן לקום, רק מהחומר הבסיסי, הראשוני הזה, אהבה. "הכדור" במקרה שלי היה רק זמן. בכל זאת, גם כעת, לשמוע את 'בתוך הצינורות', ואת המשפט הנורא־נהדר הזה, מעביר אותי למקום שבו המילים מדברות מהפנים שלך, עושות בו דברים. דברים חשובים ויפים. «

יפתח אשכנזי }

"את כל גוני האדום כינתה 'בורדו', ולא בגלל שלא הבחינה בין אדום לבורדו אלא משום שראתה באדום מין השתהות מיותרת בדרך, רצתה שכבר יהיה בורדו" (רונית מטלון, 'קול צעדינו')

» הספר 'קול צעדינו' של רונית מטלון ז"ל הוא ספר מונומנטלי שמתאר את חוויית הילדות של הסופרת. הרומן זכה כבר לקריאות רבות, שהסבירו את חשיבותו. במרכזו נפרס סיפורה של משפחה מזרחית ושל אמה של מטלון שעלתה ממצרים והפכה בארץ לעוזרת בית ולאם חד־הורית. אך למרות ש'קול צעדינו' הוא באמת ספר חשוב, בעיניי הוא בעיקר ספר יפה של מספרת חדה ומחוננת שיכולה במעט מילים לתאר דמות ורגע ולהפוך אותם לחד־פעמיים. המשפט היפה הזה, שאותו אני מלמד כשאני מלמד כתיבה, מדגים עד כמה מטלון הייתה סופרת אדירה. «

דרור משעני }

״סוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו. ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לביטולם שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם" (רמב"ם, ספר המדע, 'משנה תורה')

» למה השורות האלה אהובות עליי? צריך להסביר? ואיך אפשר? הרי הסבר הוא גם ניסוח מחדש, ויופיין של השורות האלה מצוי בכך שאי־אפשר לנסח אותן אחרת. הן נכתבו במאה ה־11, בזמן שהעברית לא הייתה לשון דיבור, ובכל זאת נקראות כאילו מישהו כתב אותן היום. והן מבטאות את כוחה של הספרות להיות דבר והיפוכו: הן ישירות ופתלתלות, בהירות ומעורפלות, מסירות רעלה של מסתורין מעל העולם ועוטפות אותו בצעיף־חידה. קל לראות כמה שירה בעברית השתרשרה מהן, וגם כמה עיונים פילוסופיים, בעברית אבל גם בשפות אחרות. אבל העיקר, במשפטים האלה הספרות מוכיחה עצמה כדרך הנכונה להבין את העולם: לכאורה הם מעמידים טיעון לוגי באשר לקיום האל (הם פותחים את 'ספר המדע'), אבל ההיגיון של צירוף המילים בתוכם הוא דווקא היגיון לשוני, שירי — קרבה של צליל ומשמעות. ההיגיון השירי הזה לא יתנסח במספרים או בנוסחאות, ולא יעבור באף שפה אחרת: אם תאמין זה יהיה בזכות השפה העברית. «

רענן שקד }

"בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד־המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במידרון, ושהוא מתקרב אליו במהירות ובנתיב ישר אשר מן הנמנע לסטות ממנו, כך שהמרחק ביניהם, אשר עוד בחול־המועד, שלא לדבר על הקיץ, שנראה לו עכשיו כחלום רחוק, היה כמעט אינסופי, מצטמצם והולך, וניתן לתחום אותו בלי קושי ולמדוד אותו במידות החיים היומיומיים, כגון, בכמה זוגות נעליים שעוד יקנה או בכמה פעמים עוד ילך לקולנוע, ועם כמה נשים, מלבד אשתו, עוד ישכב". (יעקב שבתאי, 'סוף דבר')

יעקב‭ ‬שבתאי‭ ‬׀‭ ‬איור‭: ‬ירמי‭ ‬פינקוס

» הלם. קודם כל ההלם. המילים הולמות בך כפי שהמחשבה אולי כבר הלמה, אבל מעולם לא ניסחת אותה לעצמך באופן בוטה ואכזרי כל כך. זו הדרך למטה עכשיו, מאמצע החיים ואילך. זה בלתי נמנע. המרחק אל הסוף הולך וקטן, וניתן כבר למדוד אותו, לכמת אותו, למשש בידיים. וכמה עוד זוגות נעליים? וכמה סרטים? וכמה בני/בנות זוג? יעקב שבתאי מחזיק לרגע את עיניך פקוחות בכוח ואינו מניח לך להסב מבט או לברוח לצדדים או לקחת נשימה; הנה זה. תסתכל. תבין. לרגע אחד בלבד, אל תדחיק. מסוגל לזה? אם כן, בוא תשמע סיפור על אחד, מאיר.

מעט מאוד פתיחות יטלטלו אתכם יותר מבלי לנסות למכור לכם שאדם הפך לחרק גדול במהלך שנתו. «

עמיחי חסון }

"הייתי אולי בת שלושים כאשר י. אמר לי, קצת בחיוך קצת בהשתאות, איך את יכולה לחיות על ידו כשהוא מדבר כל יום תמיד על המוות. אבל עכשיו, שנתיים אחרי שכתפיו וידיו כבר אינן אבל ישנן אפילו תנועות ידיו עד שאפשר לאבד את שפיות־הדעת, אני יודעת מעבר לכל יסורים או כאב כי חיי האמיתיים התחילו באותו ליל חורף כשנכנסתי לקפה נורדאו להסתתר מהגשם והוא ישב שם ואחר־כך ליווה אותי עד חדרי ברחוב יוסף, ועמדנו שם, ברחוב, שעה ארוכה בגשם, ונסתיימו בליל חורף אחר, אחרי עשרים ושמונה שנים, האחד־עשר לנובמבר בשעה אחת־עשרה בלילה, כאשר ישב על כיסא הנדנדה שלו ליד הדלת בחדר האוכל ושאלתי אותו אם למזוג לו כוס תה והוא אמר אחר־כך. ואחר־כך היה רק מותו". (יהודית הנדל, 'הכוח האחר')

דיוקן‭ ‬של‭ ‬יהודית‭ ‬הנדל‭ ‬׀‭ ‬צייר‭: ‬בעלה‭, ‬צבי‭ ‬מאירוביץ‭'‬

» פסקה מתפתלת עד הנקודה הסופית. הנקודה החותכת, המוחלטת, שמגיעה באגביות ואין אחריה "אחר־כך". מסגור של מפגש ראשון ומפגש אחרון. שני חורפים שביניהם מפרידות 28 שנים של חיים משותפים: זוגיות, אמנות, משפחה, חברות וחברים. הסופרת יהודית הנדל כתבה — אחרי שתיקה ספרותית ארוכה — את החיים עם ובלי בעלה, הצייר צבי מאירוביץ’. היא מתארת את החלל שנפער, את האַיִן, ההיעדר. 'הכוח האחר' הוא לא רומן ולא בדיוק ממואר, יש בו דיאלוג עם הציורים של מאירוביץ’, אבל זה לא ספר על אמנות. הנדל כתבה קינה אישית, פואטית מאוד, של אישה לאיש שלה, שהיה ואינו עוד. ואולי, במובן מסוים, זהו ספר על הישארות הנפש של האחד אצל האחר. ניסיון לקעקע במילים את הנוכחות מבלי שתדהה, גם אחרי ה"אחר־כך". «

עינב שיף }

"לֹא הִתְאבַּלְתִּי עַל קַנְיוּק/ וְשָׂרַפְתִּי אֶת הַסְּפָרִים שֶׁל נָתָן זַךְ/ וְלֹא חוֹגֵג לָךְ עַצְמָאוּת/ עַד שֶׁתָּקוּם לִי מְדִינָה" (רועי חסן, 'מדינת אשכנז')

» ראשית, הבהרה: הכותב התאבל על קניוק (כקורא, לא ממש הכרנו), משתדל לחגוג עצמאות גם בנכר (זה קטע) והדבר היחיד שהוא שורף זה זמן על שטויות בטוויטר (וגם סירי אורז, אם כי פחות מפעם). ובכל זאת, הקרשנדו של 'מדינת אשכנז' הוא לחיצה מודעת ומרהיבה על הכפתור האדום. דווקא קניוק וזך, שנחשבו למורדים בדרכם עד שנכנסו לקונצנזוס, הם הממסד שעליו רועי חסן הופך שולחן, תוך כדי שהוא מחזיר לדימוי השחוק ("במקום שבו" וכו') את המעמד המטלטל ומסיים בכיבוי צופים על קדושתה של מדינת הלאום, שנתפסת כעיקרון משמעותי בישראל השנייה (ע"ע אבישי בן חיים). כמובן שרשימת הנעלבים הייתה אינסופית, תוך שימוש אובססיבי בסעיף האישום "פרובוקציה". ובכן, חסן באמת Provoked. כמו סקס פיסטולז, פאבליק אנמי וקנדריק לאמאר. וכמו המחאה שלהם, גם 'מדינת אשכנז' שורד מעולה, תכף כבר עשור. כן, גם את 'מדינת אשכנז' ניסו לשרוף, אבל זה בלתי אפשרי כשהאמנות עצמה עשויה מאש. «

יערה שחורי }

"גופו של יפתח, עיניו של יפתח, הנסיעה עם יפתח עד קריית שמונה, ואורות העמק והתקווה הירוקה ההיא, מתקפה של התקווה כי משהו יבוא בינך ובין יפתח, בחדרו, בלילה, ואיזה מחסור יועם" (יותם ראובני, 'בעד ההזיה')

יותם‭ ‬ראובני‭ ‬׀‭ ‬איור‭: ‬רות‭ ‬גוילי

» שורות אלה שמופיעות בסיפור הפותח את 'בעד ההזיה' של יותם ראובני, הן שורות של כמיהה לגוף, ליופי, למרחבים. זה מסע שיטוט וקרוזינג של הומו צעיר, בגנים ובבתי שימוש ציבוריים, אבל גם מסע רוחני דרך הבשר, שמילותיו עדיין מהלכות עליי קסם. הספר הזה שראה אור לראשונה ב־1978, פורץ דרך מבחינת תיאור החוויה ההומוסקסואלית, וגם מבחינת היופי הזורח, החיפוש המתמיד, שבו האני מוכפל וגם הטעות מוכפלת והשפה פותחת פתחים בעולם. זו אינטנסיביות מרהיבה של תיאור ומבט. כי גם העין היא איבר ארוטי, אך לא רק היא. 

בספרייה שלי שמור עותק מהמהדורה הראשונה, המתפרקת, שהיה של אמי. אולי קראתי אותו מוקדם מדי. אבל לא, הנה אני קוראת אותו שוב. אותה מתקפה של תקווה ושל חוסר תקווה. אותה ציפור רבת יופי. «

יוני ליבנה }

"היא ידעה כי רק היא שומעת זאת, כי לבדה נותרה בעולם כולו, יחידה על־פני האדמה החולה הזאת, העזובה, המבכה על נפשה. כשנשאה את עיניה ראתה מעל לגגות הבתים פיסת שמים צלולה כזכוכית שחורה, זרועה כוכבים. סוף־סוף — נאנחה הגברת מוסקוביץ' אנחת רווחה — מי יכול לזכור מתי היו פה כוכבים. כמו עיניים מתנוצצות הם זוהרים מעליה, כמו עיניים טהורות וצעירות לנצח, הניבטות אל עצמן באין סוף של אהבה, ואינן חוננות שום דבר במבטן". (יהושע קנז, 'בדרך אל החתולים')

יהושע‭ ‬קנז‭ ‬׀‭ ‬איור‭: ‬ירמי‭ ‬פינקוס

» גם במנותק מהסיפור, השורות האלו שחותמות את 'בדרך אל החתולים' מזדהרות ביופיין. גם בלי להכיר את גיבורת הרומן של יהושע קנז, אלמנה מבוגרת, שלכאורה שבה לביתה ולחייה הקודמים, אחרי אשפוז במחלקה גריאטרית. מתחת לשכבות העליבות, האיפור הגרוע, העור המקומט שקנז נהנה לתאר בפרוטרוט — יולנדה מוסקוביץ היא התשובה הספרותית והישראלית לגיבורות תיאטרליות בסגנון בלאנש דובואה ב'חשמלית ושמה תשוקה', לדמויות נשים נערצות וגרוטסקיות בקולנוע של אלמודובר. יותר מאשר דמות בשר ודם, היא התגלמות של מבט מלנכולי, קווירי מאוד, שמבטא כמיהה ליופי ולהתעלות בלתי מושגים. השורות הללו של קנז, שנושקות לסגנון קלאסי, יפות במובן האכזרי של יופי. הן מזכירות לנו שאנחנו משתוקקים ליופי מפני שהוא אדיש לקיומנו, נעדר יכולת להשיב אהבה; שיופי הוא דבר שהמצאנו: מכשיר עינויים. «

מוטי פוגל }

"לוּלֵי תוֹרָתְךָ שׁעֲשׁעָי, אז אבַדְתִּי בְעָנְיִי" (תהילים קי"ט, צ"ב)

» "התורה שלך היא המשחק שלי", מצהיר בשחצנות משורר תהילים, אבל מיד אחר כך מודה, "בלעדיה הייתי אבוד". זו האמנות כולה בשש מילים, ההודאה שאין בנו כלום, שמה שמציל אותנו אינו אנחנו, אלא התורה, התורה שלקחנו לנו את החירות המוחלטת לשחק בה כאילו הייתה שלנו. לכאורה, אלתרמן מבטא רגש דומה במילים "לעד לא תיעקר ממני, אלוהינו, תוגת צעצועיך הגדולים". אבל אלתרמן הופך את היחס. אצלו, העולם - הירח, הברוש, המים - הוא הצעצוע של אלוהים, ולנו נותרה התוגה. משורר תהילים רדיקלי ממנו. תורת אלוהים היא השעשוע שלי, המשחק שמציל אותנו מהתוגה, מהעוני. «

חן ארצי סרור }

וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים, וְחַיִּים,/ וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,/ וּמֻתָּר לֶאֱהֹב". (לאה גולדברג, 'האמנם')

לאה‭ ‬גולדברג‭ ‬׀‭ ‬איור‭: ‬ירמי‭ ‬פינקוס

» המשוררת הגדולה ביותר שקמה לנו, ידעה שהציווי הפשוט הזה לא מובן מאליו, וודאי לא בעולם שסמר מאימה ומדם במלחמת העולם השנייה. גם לא היום, בעולם של "אסור" ו"צריך" ו"חייב". 

לאה גולדברג אף פעם לא התיימרה להיות "הצופה לבית ישראל", לספר על תולדות העם והארץ, לחנך או לפקוח עיניים. היא פשוט האמינה בכל ליבה בנשמה היתרה שבאדם, ורקמה עבורה חלומות, תקוות ותפילות ביד עדינה ובוטחת. היא התעקשה על היכולת להיות קרובים, לגעת, להיות בנוכחות, למרות שיש מחיר ללב חשוף. מי כמוה יודעת.

תודה לאה, שלימדת אותי לאהוב בהתמסרות - אנשים ומילים. «

שרון קנטור }

"מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,/ הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,/ שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֵצֶם לְאן לָלֶכֶת" (דוד אבידן, 'ייפוי כוח').

דוד‭ ‬אבידן‭. ‬מתוך‭ ‬הסרט‭ '‬מין‭'‬

» נו באמת, שוב אלה? השורות הידועות מתוך הבית הראשון של 'ייפוי כוח', הן מהמצוטטות בשירתו של אבידן, מגויסות שוב ושוב כמופע לירי או הוכחה פואטית של הוויית השמאל הציוני ברגעיו הקשים, כלומר כמעט בכולם: כן־כן, נורא פה, אבל זה מה יש; גרסה אפלה של המנון עצרות הנהי "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת". אפילו סדרת המערכונים 'היהודים באים' חילקה את שורותיו בין דמויות מפתח בהיסטוריה היהודית במעין ספוקן וורד טבול בעמדה הזאת, המאוסה, הדואלית, סוג של "אירוניה מפוכחת" (שורות המפתח ניתנו שם, נידלסטוסיי, לבן־גוריון). אבל מה שהופך את השורות האלו לגדולות, הוא בדיוק הפער בין כוונת המשורר, בין ההקשר המקורי, לבין השימוש והציטוט שלהן. ההוויה הישראלית - מימין ומשמאל, מהמרכז או מהפריפריה - תחמוס הכל. במקרה זה היא חומסת את מה שכמעט אינו ניתן לחמיסה, דורסת את מה שאינו ניתן לדריסה: את הייאוש הגדול, את ההכרה האקזיסטנציאליסטית בחוסר המשמעות של החיים, שהצדקתם היחידה היא בחוסר האפשרות ללכת מהם (ברגע שתלך הרי כבר לא יהיו הם). והפער הזה בין הדרוס לכמוס, הוא המקום שבו חבוי סודה של השירה, גם אם "השירים, כדרכם, אינם מגלים/ אלא את הניתן להיאמר במלים, ולכן את עצמם מראש צוק מפילים". «

אלעד זרט }

"וְהַלִּוְיָתָן שָׁאל 'מָה, זֶה נָכוֹן שֶׁלְּכָל הָאוֹקְיָנוֹסִים אֵין קִירוֹת?'" (חדוה הרכבי, 'מִיגוֹ')

איור‭ ‬של‭ ‬בתיה‭ ‬קולטון‭ ‬מתוך‭ '‬המסע‭ ‬אל‭ ‬האי‭ ‬אולי‭' (‬הוצאת‭ ‬דביר‭)‬

» הקריאה בקובץ השירים 'מיגו' של חדוה הרכבי משולה לצלילה בלי בלוני חמצן. הצולל שועט למעמקים כשכל מילה היא כאלמוג זוהר בחשיכה, כל משפט הוא קרן אור שוטפת בנחילי הפלנקטון הנוצצים. אף על פי כן הריאות כואבות כקריעת הים, הלחץ גדל בעיניים שזועקות מכאב. כשקראתי לראשונה בספר הזה חשבתי שאני חווה אירוע מוחי. ומתוך קינת האם המתמשכת על אובדן הבן, על החידלון הנורא, עלה מולי הלווייתן אל פני המים, ושאל בתמימותו: "מה, זה נכון שלכל האוקיינוסים אין קירות?" 

מה אנחנו יודעים על העולם הזה, יצורים קטנים כל כך, סופניים כל כך? לא הרבה. 

אבל אולי, רק אולי, מי שצולל אל עולמות השירה יודע; כפי שכתבה זאת משוררת גדולה אחרת: "וְרַק הַלִּוְיָתָן הַזָּקֵן הַגָּר בְּבֵית הַבְּדֹלַח שֶׁלּוֹ בַּמַּעֲמַקִּים הַיְּרֻקִּים הַקְּרִירִים, רַק הוּא לְבַדּוֹ מוֹצֵא אֶת דַּרְכּוֹ בִּמְצוּלוֹת הַמַּיִם הָרַבִּים. וְרַק הוּא לְבַדּוֹ יוֹדֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל הָאִי אוּלַי" (מרים ילן שטקליס, 'המסע אל האי אולי'). «

עילי ראונר }

"כִּי א יִרְאנִי הָאדָם וָחָֽי" (שמות ל"ג, פסוק כ') 

» במוזיאון תל־אביב הוצגה לפני כשנה תערוכה יוצאת דופן של האמן דוד גינתון (זוכה פרס רפפורט 2019). גינתון מצייר ב־20 השנים האחרונות צדדים אחוריים של ציורים. באחת מעבודותיו מוצג כיתוב הפסוק "כִּי לֹֽא־יִרְאַנִי הָֽאָדָם וָחָֽי" (שמות ל"ג, פסוק כ') המביא את דבר אלוהים למשה לאחר מעמד הר סיני. הצד האחורי של הציור הוא הצד הלא־נראה של התמונה, זהו צו האוסר על המבט לראות את התמונה, או אולי מבקש לראות את מה שלא ניתן לראות מתוך עיוורון יסודי של החיים עצמם. בלוויית המשפט המקראי הופך הצד האחורי לשאלת יסוד של החיים עצמם: מהו הצד האחר, הצד ההופכי, מה שהופך את המבט מאיתנו ומפנה עורף, מתעלם מן העין או נעלם מן העין. ומדוע דווקא זה, אותו כוח בלתי מוגדר, ערב לכל תמונה, לכל מבט ולכל שם, לשפה עצמה. כלומר מעניק את האור הראשוני בד בבד עם העלמת המקור, שאלת האמונה והתהום. «

שולמית לפיד }

"עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא/ וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ" (נתן אלתרמן, 'עוד חוזר הניגון')

נתן‭ ‬אלתרמן‭ ‬׀‭ ‬צילום‭: ‬אברהם‭ ‬סוסקין‭, ‬המכון‭ ‬לחקר‭ ‬תנועת‭ ‬העבודה

» אלה שורות הפתיחה של השיר 'עוד חוזר הניגון' של נתן אלתרמן, שהופיע בשנת 1938 בקובץ השירים 'כוכבים בחוץ'. חרוזים שמתנגנים ומנגנים בי מאז קראתי אותם לראשונה לפני 70 שנה. הניגון והדרך כמהות החיים הראויים והפלאיים לעד. «

אלעד בר־נוי }

"וַאֲדַבְּרָה בּוֹ יְשִׁירוֹת לֹא עַל דֶּרֶךְ הַשִּׁירָה אֶלָּא לְפִי כְּאֵב" (שמעון אדף, 'אביבה־לא')

» איך אפשר להמשיך הלאה אחרי שקוראים את השורה הזאת? איך אפשר לחזור לחיים? בפתיחת ספרו המופתי 'אביבה־לא' שמוקדש לזכר אחותו, שמעון אדף מכריז על הכישלון הצפוי מראש של הכתיבה. של הניסיון לכתוב "ישירות", לא בתיווך השפה, אלא ישר בגוף החשוף, הכואב. אדף יודע שהניסיון הזה ייכשל. הוא יודע את זה. אבל הניסיון הזה הוא ההישג הגדול ביותר. הוא הכאב עצמו. «

נעם פרתום }

"מְשׁוּבָה, קַלִּילוּת, אֲהַלֵּךְ שֶׁפִי בַּמֶּלַנְכוֹלְיָה / עֲדוּיַת פְּנִינִים כִּנְטִיפוֹת אהֲבָה / תְּכַסֶּינָה אצּוֹת כִּגְלִימָה אֶת כְּתֵפַי / גַּם לֹא יוּכְלוּ מְקֹרָבַי לְלָכְדֵנִי / תְּתאר אֳנִיָּתִי כְּחַדְפַּעֲמִית". (יונה וולך, 'הו ים, שמיים')

» זה הבית החותם של 'הו ים, שמיים', אחד השירים היפים והמלכותיים ביותר שכתבה יונה וולך לטעמי (אם כי כמדומני מדובר בקונצנזוס ספרותי). אלה שורות שקיימת בהן תחושה עזה של חופש, עושר חושני מרהיב והכרה בייחוד ובעוצמה הרוחנית של המשוררת (המדמה את עצמה לאונייה) שמתוקף השליחות הפואטית שלה זוכה להתמזג באופן מוחלט עם עולם הים בפרט (זרמים, מפרשים, מדוזות, דגים) ועם הטבע כולו בכלל (שמיים, רוח, שחפים, גשם). כשאני במצב רוח ירוד וזקוקה לעידוד, אני מדקלמת לעצמי את השורות המכושפות האלה והן נוסכות בי כוח. «

יונה‭ ‬וולך‭ ‬׀‭ ‬איור‭: ‬ירמי‭ ‬פינקוס