קליק ביי
המוסף לשבת
31.12.2021

קליק ביי

מספינה תקועה במפרץ עתיק ועד חלומות שמתגשמים בחלל, מהאושר של הזוכה במרוץ ועד האימה של המצטופפים בבטן המטוס, מהתרדמה מול
מנהרת המילוט מהכלא ועד ההתעוררות המאוחרת נוכח תעוזת הפושעים בנגב כתבי "ידיעות אחרונות" מצטרפים לפרויקט הפרידה המיוחד מ־2021

קליק ביי

חיסון הילדים לקורונה // שרית רוזנבלום

אל תסתכלי, ילדה. זה לא יכאב. אמא כאן, שומרת עלייך. דקירה קטנטנה - וסיימנו. גם אני, הגדולה, אפנה מבטי מהמחט. היום גם אני קצת חוששת ממנה. 

כי לא משנה כמה יסבירו לנו שהחיסון יעיל ובטוח, שבלעדיו לא נוכל להתגונן בפני הנגיף, החשש מפני הלא־נודע מחלחל עמוק־עמוק פנימה. גם מי שהחליט לחסן את ילדיו בניסיון להבטיח להם שגרת חיים נורמלית, פחות או יותר, בעידן של מגפה, לא יכול לאטום את עצמו לחלוטין בפני מסע ההכפשה האלים והשקרי נגד החיסון הזה.

אלה שמונעים מאינטרסים שונים, חלקם אולי באמת מאמינים בזה, מגייסים כל פחד אנושי קדום כדי להילחם בו. זה לא דורש מאמץ מיוחד: ספר להורה שהוא פוגע בבריאות העתידית של ילדו, מחמל נפשו, והברחת אותו בשנייה מכל בחירה רציונלית. אבל המציאות העגומה היא שפשוט אין לנו ברירה. אם לא ננצח את הפחד המשתק הזה, לא נוכל להגן על עצמנו ועל היקרים לנו. אם נפעל מהבטן, ולא מהראש, נמשיך להפסיד לקורונה.

השנה שמסתיימת היום הסבה אובדן וכאב בלתי נתפסים למיליוני משפחות ברחבי העולם. היא גם הביאה איתה תקווה גדולה: החיסונים עושים את העבודה. בזכותם חווינו חודשים ארוכים של הפוגה מהמגפה ומהמגבלות. חזרנו לחיות - לעבוד, ללמוד, לבלות עם חברים, לחבק את סבא וסבתא. 

אז אל תסתכלי בתי. אמא שומרת עלייך. הנה, כבר
את מוגנת.

סיום כהונתה של אנגלה מרקל // זאב אברהמי

התמונה הזאת היא אחת מתוך סדרה שצולמה כשאנגלה מרקל ערכה עוד סיור פרידה, הפעם בפארק הציפורים ליד העיר רוסטוק. בתמונה שלפני כן, תוכי אדום מקנן על ראשה. היא שומרת על קור רוחה. כשהציפורים מתחילות לנגוס בכוסות האוכל שבידיה ואז בידיה, כל המחסומים ואנשי יחסי הציבור נמחקים. מדובר בפחד טהור, לא מבוים, אנושי, ריאקציה נטולת עריכה ופוטשופ. 

יהיו מי שיגידו שהתמונה הזו היא האנטי תזה למרקל הרובוטית, המדענית, שלא השאירה מעולם שום מקום להפתעות (עד שההפתעות הפתיעו אותה), שהאייקון היחיד ששייך לה, שילוב כפות הידיים כדי ליצור צורת מעוין, בא רק כדי להפחית את מפלס פחד הבמה, הביישנות, האני־אישה־ומותר־לי־לטעות־אבל־לא־כמו־לגבר שליוו אותה במשך 16 שנותיה כקנצלרית. מרקל נכנסה לתפקיד מוקפת פמליה של סימני שאלה. כשיצאה היא לוותה על ידי עדרים של אימוג'י בוכה, יתומים של אמא שיצאה לפנסיה. 

המציאות לא חייכה למרקל הקנצלרית ומנעה ממנה פעם אחר פעם ליישם את האני מאמין שלה, אבל היא גם יצרה שורה של משברים גלובליים, חברתיים ופוליטיים, שבהם מרקל התגלתה כמבוגר האחראי וביססה את הטייטל של "מנהיגת העולם המערבי". היא השאירה גרמניה חזקה מאוד באיחוד אירופי ועולם חלש יותר. 

16 שנים שבהן שידרה לעולם הנשי: אני פמינסטית מעצם היותי, לא דרך בגדיי והאיפור שלי. 16 שנים של טוהר ציבורי וענווה, למרות הפיתויים. ככה נראית מחט בבלון האיפוק: אין שריר אחד בפרצוף של מרקל שלא זע. היא לא מרקל. היא עוד ציפור, חלק מהטבע.

חילוץ הנמלטים מקאבול // בנימין טוביאס

מה חשבו הילדים סעייד ועבדול, כשהמטוס המריא בקושי מהמסלול. מה חשבו הוריהם, מוחמד וזהרה, בעודם יושבים על הרצפה הקרה של המטוס הענק, עם עוד כ־830 מבני ארצם, בדרך ללא נודע? האם הרגישו הקלה, על כך שברגע האחרון סחטו טובה מחבר או מבוס לשעבר בקונסוליה האמריקאית או הקנדית בקאבול, והצליחו לעלות על הטיסה האחרונה מהשדה? האם זה היה צער, שהם אפילו לא יכולים להעיף מבט אחרון בארצם האהובה אפגניסטן מהחלון? מה שבטוח היה שם זה אימה: האם המטוס ימריא בכלל, האם לא יתרסק אחרי דקות ספורות, האם יעמוד במעמסה.

אחרי הכל זו הייתה טיסה היסטורית, ב־16 באוגוסט, יום אחרי נפילת קאבול: הכי הרבה נוסעים אי פעם בכלי טיס מסוג זה. מטוס הבואינג C17 של הצבא האמריקאי עשה מעשה "רשימת שינדלר" ונתן לכמה מאות עתיד חדש. הם היו מתרגמים, משת"פים, פרופסורים, צעירים שהעזו לחלום על ארצם כמדינה מערבית, והנה שוב היא נפלה תחת משטר הטליבאן. 

בחוץ עשרות רצים מסביב למטוס, מנסים להתלות עליו, ובשדה התעופה מצטופפים עוד רבבות שלא הצליחו לעלות על אף טיסה. אמריקה הושפלה, המערב נשך שפתיים, והעולם העדיף להתמקד בתמונות המזוויעות של האומללים שנאחזו במטוס מבחוץ ונפלו אל מותם פחות מדקה אחרי ההמראה - מטפורה שקופה לסייגון 2 שנפלה ב־1975. על פי ההערכות, מספר המתים בצורה הזו לא עלה על עשרה, כמות קורבנות שעם כל הצער אינה מגיעה לכדי חמישית ממה שגובים פיגועים באפגניסטן, לפני וגם אחרי 16 באוגוסט. אבל התמונה הזו מזכירה שזה היה בעיקר רגע של גבורה ומאפשרת לנו להתמקד בגיבורים. בטייס שהעז להמריא, בחיילים שהבהילו אותם פנימה, ובהורים והילדים שאחזו זה בידיים של זה, אחוזי אימה, מלאים בתקווה.

הפשיעה בנגב // עודד שלום

התלבטנו בין תמונת הקטטה ההמונית בסורוקה לצילום הטרקטורון שטס בשטח אימונים בצאלים בזמן תרגיל מילואים, כשתרמיל פגז קשור לו מאחורה. שניהם מספרים סיפור של אובדן שליטה וכאוס בחבל ארץ שהופקר לגורלו. בסוף בחרנו בתמונה שכל מילואימניק שהגיע לצאלים בשנים האחרונות מכיר – חבורות של בדואים שחגים סביב מתחמי אימונים, מחכים לרגע של חוסר תשומת לב כדי לגנוב אמל"ח או ציוד אישי.

מרכז האימונים הלאומי של צה"ל (מל"י) שליד קיבוץ צאלים ידע עשרות גניבות של אמצעי לחימה וציוד צבאי בשנים האחרונות, אבל השנה נשבר השיא. בינואר נפרץ הבונקר בבסיס אוגדה 252 הנמצא מול הכניסה לבסיס צאלים. 93 אלף קליעי 5.56 מ"מ נגנבו בפריצה הזו, כמות שמספיקה לאימון גדוד חי"ר שנמשך שלושה שבועות.

אלה לא רק גניבות האמל"ח, אלא גם גידולי הקנאביס בשטחים הפתוחים שמגיעים לאלפי דונמים, הנהיגה הפרועה בכבישים, סחיטת דמי החסות ותחושת חוסר הביטחון האישי ברחובות באר־שבע. מחאת תושבי העיר עוררה את המשטרה שבשבועות האחרונים פושטת כמעט מדי שבוע על מתחמים בפזורה ובעיירות הבדואים. שיתוף הפעולה עם מס הכנסה ומע"מ מתחיל להביא תוצאות: מגרשי החנייה של מחוז דרום מתחילים להתמלא ברכבי פאר בשווי מאות אלפי שקלים, ובכספות נערמים עשרות מיליוני שקלים שמחולטים בשטח. כל התפיסות וההחרמות מתועדות ומופצות כמסר שהנה אנשי החוק דואגים להשבת הסדר. יש מי שסבורים כי הפעילות הזו היא מחט בערימת שחת. חסרת סיכוי ומאוחרת מדי. כך שטוב שהמשטרה התעוררה, חבל רק שלקח לה כל כך הרבה שנים.

טיסות פרטיות לחלל // ציפי שמילוביץ

זו הייתה השנה שבה החליטו האנשים העשירים בעולם להיפרד סופית מבני התמותה הרגילים. אפשר להבין את זה. שום דבר שקורה על כדור הארץ כבר לא יכול לרגש גברים ששווי השוק שלהם במיליארדים גדל מדי יום בכפולות של מקרי אומיקרון, ולמרות זאת מקדישים כל נשימה לניסיון להוכיח ששלהם יותר גדול. 

טיסות פרטיות לחלל הן השלב הבא, הטבעי והמלהיב במסלול ההתקדמות של האנושות. אי־אפשר שלא להתרגש כשמה שהיה סרט מדע בדיוני הופך למציאות, והמראה של כל שיגור חללית תמיד מלחלח את העין. הבעיה היא שב־2021 היה קשה להתעלם מהעיתוי שבו החליטו מי שיכולים למחוק את העוני בעולם – או לפחות לחסן את יבשת אפריקה – כי יותר חשוב להם לטוס לגבול האטמוספרה. העובדה שאילון מאסק וג'ף בזוס כמעט שלא משלמים מסים, לא עזרה להוריד את מדד הציניות.

מה שכן עזר היה גימיק יח"צ מתוחכם של בזוס, שצירף לטיסה הראשונה בחללית שלו את וואלי פאנק – סבתא בת 82 שהייתה אמורה להיות אסטרונאוטית בחלל לפני עשרות שנים, ונשארה על הקרקע רק כי היא אישה. שום מצבור ציניות לא יכול היה לנצח עכשיו את האושר הילדותי בעיניים של וואלי לפני ההמראה ואחרי הנחיתה חזרה, וכמה שניות הריחוף שלה באפס כוח משיכה עזרו להזכיר כי בסופו של דבר היקום גדול יותר אפילו מאגו של מיליארדר.

הפקק בתעלת סואץ // איתי אילנאי

בפעם הבאה שאתם עומדים בפקק, דמיינו מה זה להיות תקועים על אונייה באמצע המדבר במשך שישה ימים, כשעול הכלכלה העולמית מונח על כתפיכם. זה בדיוק מה שקרה לקרישנאן קרטבל, הקפטן האומלל של ה"Ever Given", שבחודש מארס השנה נעץ את אפה וישבנה של ספינת הענק שלו בשתי גדותיה של תעלת סואץ, באלכסון מפואר ומביך. 

הפדיחה של קרטבל הייתה מכה קשה למסחר הגלובלי, ועל פי הערכות עלתה לנו 400 מיליון דולר בשעה. ובכל זאת, אנחנו צריכים להגיד לו תודה. הקברניט ההודי לימד אותנו שיעור בצניעות: אנחנו אולי מתוחכמים ומודרניים והייטקיסטים, אבל עדיין תלויים בתשתיות שנכרו בעמל רב בידי פועלי כפיים, מתישהו במאה ה־19. 

כל זה, כמובן, לא מנע מהאנושות של 2021 להמשיך לדבוק בקפיטליזם ולתדלק אותו במסע רכישות מוטרף, שרק הואץ בזמן הקורונה. לא לשווא זינקו מחירי התובלה הימית ב־776 אחוזים בשנתיים האחרונות, ומשך השינוע הימי של מוצר מסין לארצות־הברית התארך מ־40 יום בממוצע ב־2019 ל־73 ימים השנה. לקראת הכריסמס החליטו כמה מהקמעונאיות הגדולות באמריקה לחכור ספינות משא פרטיות, מחשש שלא יצליחו להאכיל בזמן את המפלצת של בהלת הקניות. גם אצלנו הורגש במהלך 2021 מחסור במוצרים מיובאים מהמזרח, אחרי שנתיבי המסחר והנמלים המקומיים התקשו לעמוד בכמות הספינות ששעטו לעבר ישראל, כשבבטנן סחורות מסין, מהודו, מוייטנאם ומבנגלדש.  

מתברר שהעולם פשוט לא עומד בקצב של עצמו. עם הפקק של קפטן קרטבל, ובלעדיו.

אולימפיאדת טוקיו // עינב שיף

זאת לא הייתה האולימפיאדה שרצינו. דחויה בשנה, שנואה על תושבי המדינה המארחת וריקה מהקהל שנותן טעם, בין אם זה גמר הריצה למאה מטר או שלב המוקדמות בהטלת סשימי. רק המחשבה על טקס הפתיחה המשמים מעוררת חשק לחרקירי. 

אבל כיאה לאירוע הספורט הגדול מכולם, משחקי טוקיו 2020 לא ויתרו לפני שנתנו את הכל: על מזרן הג'ודו וההתעמלות, על המסלול ובארגז החול, על הדשא ובתוך המים. וככל שהאנומליה של אולימפיאדה בצל המגפה הפכה לשגרה יומיומית, גם רעשי הרקע התפזרו ואפשר היה להתרכז בדבר העצום הזה, ספורט, היכן ששנים של עבודה קשה יכולות להסתיים בפחות מדקה, והיא זאת שתקבע אם אתה אגדה או אפיזודה. 

קרסטן ורהולם, למשל, היה זקוק ל־45 שניות ו־94 מאיות בלבד כדי להיכנס להיסטוריה. הריצה הפנומנלית של האצן הנורווגי בגמר ה־400 מטר משוכות הייתה מסוג הרגעים שבהם נדמה שהעולם, או כל מי שצופה במחזה הנדיר הזה, חווה יחד איתו את המסע שלקח אותו משוכה אחרי משוכה, עד הספרינט האחרון והתגובה הנדהמת לתוצאה, מעין תערובת של אקסטזה ופרצוף של "זה הייתי אני? אתם בטוחים?"

זה לא שההישג היה חדש לו: ורהולם כבר החזיק בשיא העולמי. אבל הבמה האימתנית והקיזוז הבלתי נתפס הפכו את אותן 45 שניות ו־94 מאיות לפיסת זמן שבה אין כלום – ובטח לא קורונה – מלבד ההתעלות האנושית. לכן גם אם זאת לא האולימפיאדה שרצינו, מה היינו עושים בלעדיה.

הבריחה מכלא גלבוע // רענן שקד

בדיוק בערב ראש השנה – בטח כדי להיות עם המשפחה – ברחו ארבעה אסירים ביטחוניים ושני עצירים ביטחוניים, ובראשם זכריה זביידי, מכלא גלבוע. את יום החג עצמו כבר העבירו כוחות המשטרה והשב"ס כשהם, ובכן, בפוזיציה המסוימת הזו: רכונים מעל האדמה, תוחבים את ראשם לפתח הפלאי שממנו נולדו מחדש הנמלטים, ולא מאמינים שזה קורה להם.

ולמה שיאמינו? 22 מטר של מנהרה שנחפרה באמצעות קולב ועט, מגדל שמירה לא מאויש, מגדל נוסף ובו טירונית שלא ראתה כלום כי נמה את שנתה, מרכז שליטה שלא הבחין בדמויות המגיחות במצלמות האבטחה שמתחת לאפו גם כשהכלבים נבחו והאזעקה הופעלה – מה הסיכוי? ובכן, מאה אחוז.

זו תמונה ישראלית קלאסית; האבסורד, החלטורה, ה"יהיה־בסדר־עד־שלא", ובעיקר ההחלטה הגומלת, ממש ברגע זה, בליבו של האיש הרוכן: לעולם לא עוד! ובאמת, לעולם לא יירמסו שוב המונים במירון, לעולם לא יצנחו שוב טריבונות בגבעת זאב, לעולם לא יישרפו שוב הרי ירושלים קומפלט – היינו ונשארנו אלופי העולם בסגירת השער תכף אחרי שהסוסים נמלטו. 

אבל הריקבון – זה שהתחיל, במקרה זה, עוד בפרשת הסרסור בסוהרות באותו כלא גלבוע – הוא הריח הנודף תמידית מהמערכות האלה, מבלי שהשב"ס, למשל, יצליח, או בכלל ינסה, להוליד את עצמו מחדש.

שבועיים וכמה עשרות מיליוני שקלים מאוחר יותר, המרדף הושלם ושבו בנים לכלאם, וכולנו יכולים לחזור לישון בשקט ולהיות סמוכים ובטוחים שהדברים יבואו על מקומם בשלום: הוקמה ועדת בדיקה ממשלתית.