עם כל הכבוד, ויש מלא, לשירים כמו "אילו ציפורים" או "שלווה", הריבים על הסולו או סצנת הלבן האגדית, מה שעניין את יונה מוכתר (65), פנסיונר תושב בת חפר ואבא לארבעה ילדים ולתשעה נכדים, בסרטו של אבי נשר "הלהקה" היה האוטובוס ששינע את הכוכבים - ביניהם גידי גוב, מאיר סויסה, גלי עטרי, גילת אנקורי, דפנה ארמוני ורבים נוספים.
"אני ואשתי ילידי מושב עולש, והאוטובוס הזה של "הלהקה" היה חלום הילדות שלנו, תמיד רצינו שהוא יהיה שלנו", הוא מספר, "רצינו לקחת אותו, להוריד לו את הכיסאות ולעשות ממנו קרוואן לטיולים. אז יצאתי והתחלתי לחפש אוטובוס כזה. התבייתי על הסוג הזה ספציפית – דגם D 400. התגייסתי לצה"ל, השתחררתי, הייתי 22 שנה במערכת הביטחון ולאחר מכן החלטתי שאני יוצא למשימת חיי ולא חוזר בידיים ריקות – לקנות את האוטובוס הזה. חיפשתי המון זמן ולא מצאתי, ובשלב מסוים הגעתי לצריפין, לשטח מכירה של הצבא, ששם מוציאים רכבים צה”ליים למכירה".
ושם הוא היה?
"הם אמרו לי, 'תשמע, אין סוג כזה של אוטובוס, תשכח מזה, השתמשו בהם כמטרות לתותחים בדרום והם נמחקו כליל'. המשכתי לחפש והגעתי למכר מהשירות, שאמר לי שכל האוטובוסים האלה מטעם הצבא הושמדו - חוץ מאוטובוס אחד ויחיד שיצא עם רישוי מכותלי צה"ל, וזה האוטובוס של הסרט "הלהקה". הוציאו אותו עם הרישוי בגלל העבר שלו, שהוא השתתף באחד הסרטים הכי מדוברים בישראל. היה לי כיוון! התחלתי לחפש אותו וגיליתי שהוא אצל שוטר ממשטרת כפר־סבא שקנה אותו מהצבא. הגעתי אליו והוא סיפר לי שהם שלושה חברים שתיכננו לעשות מהאוטובוס קרוואן לטיולים. רק מה שקרה זה שהאחד סמך על השני שהשלישי יעשה, וככה שנים הוא נשאר לעמוד. אז קניתי אותו".
בכמה?
"הוא עלה לי 17 אלף שקל, או 1,700 שקל, בערך, אני כבר לא זוכר, זה היה לפני למעלה מ־20 שנה. אותו שוטר שם אותו בחצר ותיכנן לעבוד עליו שם, ובינתיים שתל עצים מסביב לאוטובוס ואמר שבשלב מסוים האוטובוס יצא אחורנית דרך העצים. וכך היה, העצים גדלו וכיסו את האוטובוס שעמד שנים. כשאני דיברתי עם השוטר הוא אמר לי איפה לעמוד כדי לראות אותו. כשהלכתי לשם לא ראיתי כלום, רק חבורת עצים וגלגל אחורי רזרבי שמבצבץ. היות שאני מזהה אותו מיד, כי זה החלום שלי הרי, זיהיתי מיד את הגלגל והגעתי לשם. מיד, במקום, הוא מכר לי אותו, עשינו זכרון דברים, הבאתי גרר ולקחתי אותו. זה היה כל העולם שלי, כל החלומות שלי. היות שיש לי רקע במכונאות רכב נסעתי איתו לחבר מוסכניק ושיפצתי את כולו מבחינה מכנית, לבד. היו המון חלקים לסדר – בלמים, בוסטרים, מערכת חשמל ועוד. מבחינה חיצונית השארתי אותו כמו שהוא, רק את הכיתוב של “הלהקה” שהיה בכתב שיניתי לדפוס, אמרתי שככה כל ילד בתחילת שנת הלימודים שלו יראה את האותיות ומיד תבוא השאלה, "אמא, מה זה הלהקה?"
לקחו כמה חודשים טובים עד שהצלחתי להחזיר אותו לכביש. ברגע שראיתי שהוא מבחינה בטיחותית בסדר עשיתי לו טסט והכשרתי אותו. הסתובבתי איתו באזור התעשייה של נתניה, התחושה הכי מדהימה בעולם. בדרך כלל התגובות שאני מקבל ברגע שאני נוסע איתו על הכביש הן מטורפות. כל אלה שקולטים אותו מתחילים לצלם. הם בהלם ולא חושבים מה הם עושים, שתוך כדי נסיעה הם מצלמים".
חשבת למכור אותו? לעשות ממנו כסף?
"לפני כמה שנים צילמו אותו לסדרה ‘היחידה’. ואז באה לפה מישהי ואמרה לי שיש לה יום הולדת והיא ביקשה מבעלה את האוטובוס. אמרתי לה שאין שום בעיה. כשבעלה שמע את המחיר אז הוא נרתע. היום השווי שלו זה מאה אלף שקל פלוס בשביל מה שהוא שווה, אחד ויחיד בעולם, אין עוד אחד כזה. לא תראי אף רכב כזה על הכביש. אם הייתי באמת מוכר אותו? תלוי למה ולמי. היו המון קונים, אבל לא לכל אחד אמכור. באו זוג שרצו לעשות ממנו דוכן פלאפל והציעו סכום יפה, אמרתי עד כאן, לא מוכר. זו נוסטלגיה. זה נשאר כמו שהוא, הצביון החיצוני שלו לא משתנה. אז הוא אצלי, ואני עובד עליו, נוסע מדי פעם, יש בו הכל - והוא שלי. בעצמאות בדרך כלל אני לוקח את כל הנכדים והילדים עושים טיול, סיבוב באזור, אין מאושרים מהם ואין מאושר ממני".
צ'יקו בן־דוד, הלוא הוא האבא הגנוב יהודה ברקן, הבטיח לבן שלו דבר אחד: "תחזור אחריי: אנחנו לא ניפרד לעולם". רוח הדברים, כך נראה, פועמת גם בכל הנוגע לסירה המפורסמת שלו. למרות שהסירה יצאה מכשירות, ורד גרוס, הבעלים של חברת 'לידו כנרת', שומרת עליה בשטח ואפילו מתכננת להפוך אותה לאתר הנצחה לברקן, שהלך לעולמו לפני שנתיים וחצי.
את הספינה אביה רכש במקור כדי להשיט בה תיירים. "היא הייתה שייכת לצרפתי שהיה קורא לה 'פטלוקו', הברווזון המשוגע", מספרת גרוס, "אבא שלי קנה אותה בפלמה דה מיורקה. כשהוא ראה אותה הוא מיד התאהב וביקש לקנות אותה. היא הגיעה אלינו בהפלגה, העלנו אותה על טריילר, הבאנו אותה לכנרת. היא שימשה אותנו בחברת התיירות 'לידו' במסגרת פרויקט תיירותי לתיירות אוונגליסטית שנוהרות אלינו בעקבות ישו והחוויה הניסית של ללכת על המים".
אז איך מגיעים מישו ל"אבא גנוב"?
"יום אחד הגיע יהודה ברקן הכובש ושובה הלב ואמר שיש לו תסריט משגע. התאהבנו ביהודה ובתסריט מיד, אבל הוא אמר, 'תקשיבו, הספינה נורא יפה ומודרנית, אבל אני חייב להתאים אותה לתסריט ולהפוך אותה לגרוטאה'. לא התלהבנו מהרעיון של להפוך אותה לג'אנקיאדה, אבל בסוף היה ליהודה כל כך הרבה קסם אישי והוא שיכנע אותנו. אבא שלי, איתן גרוס ז"ל, שנפטר לפני חמש שנים, הסכים לעשות את זה. הוא ויהודה, ענקי הרוח, הלכו מאיתנו.
'אבא גנוב' נכנס לפנתיאון והפך לקלאסיקה. דורות על דורות באים הנה לראות את הסירה של צ'יקו מאבא גנוב. היא מזמן לא במים, יצאה מכשירות לפני כמה שנים וניצבת על משטח אצלנו בחוף לידו. ועדיין, הרבה אנשים באים לבקר, מצלמים ומצטלמים. אני קצת התרשלתי. אני רוצה להפוך אותה לכמו מוזיאון ואני לא מוצאת זמן. אבל זה תמיד בראש שלי. שוב להפוך אותה לסירה של יהודה ברקן ובנו בן, לשפץ קצת, לכתוב את השמות ולשים תמונות מהסרט. אבל אעשה את זה יום אחד. הוא יבוא".
משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן, וב־2023 גם לא בטוח שהוא ידליק סיגריה. אבל ב־1985 הפכו ירדנה היפה, ארציאלי הבן, עזרא הקבלן - ומאפרה אחת, עמוסת סיגריות, לאייקון ישראלי שמזוהה עם סמל תרבות ענק - שלום חנוך. את ההחלטה הלא־שגרתית לשים על העטיפה של האלבום "מחכים למשיח" תמונה של מאפרה עמוסת בדלים ואת תמונתו של חנוך לשים בקטן, בצד השני של התקליט, קיבל האמן דוד טרטקובר (79), חתן פרס ישראל לעיצוב.
"עשיתי למעלה מ־100 עטיפות אלבומים משנת 78', ששם היו הראשונים שלי", הוא נזכר, "גמרתי את הלימודים שלי בלונדון, שהשפיעו על העבודה שלי כאמן, וחזרתי לירושלים. יום אחד באו צבי שיסל ובועז דוידזון לירושלים, שם עבדתי בצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית, ואמרו לי, 'אנחנו פותחים חברת הפקות חדשה שעוד לא הייתה כזו'. במילים אלו. ומי עוד היה בחבורה שלהם? אריק איינשטיין ואלונה איינשטיין, שהייתה הצלמת של החברה. הסכמתי, איך אפשר להגיד להם לא?"
טרטקובר עבר לתל־אביב וקיבל חדר במשרדי חברת ההפקה. "כל התקליטים הכי מפורסמים נעשו שם", הוא מספר, "ואז הגיעה שנת 85', והייתי צריך לעצב תקליט לאלבום של שלום חנוך. הביאו לי את השם של התקליט, 'מחכים למשיח', שמעתי את הקטע הראשון של השיר והבנתי שצריך למצוא פתרון לאנשים שמחכים. חשבתי מיד, מה מסמל זמן? מה מסמל לחכות למשהו? מה עושים אנשים שמחכים? מעשנים. אז לקחתי את המאפרה שלי בבית, אז עוד הייתי מעשן, היה בה סיגריות, ג'וינט שנגמר, הוספתי מסטיק, כדור ואליום, שמתי את כולם בסדר מסוים במאפרה, וזהו, נוצר האלבום".
ואיפה היא היום?
"אין לי מושג איפה היא נעלמה. לא שמרתי אותה כי לפני 15 שנה הפסקתי לעשן ועם ההפסקה הזו היא נעלמה. לא זוכר שזרקתי אותה, ממש לא, אבל לא הסתכלתי על זה בתור ערך היסטורי שחייב לשמר. זו הייתה העבודה שלי, לעצב ולהמשיך הלאה. שימרתי דברים אחרים, שהיו בעיניי יקרי ערך, עסקתי בנייר, בהרבה הדפסות, כרזות, היסטוריה של הכרזה הישראלית שהייתי עסוק בה וחקרתי אותה הרבה שנים. אז המשכתי לעשן והיא נשארה על השולחן בבית פשוט ועברה איתי בין בתים, עד שנעלמה. גם שלום לא שאל ולא אף אחד".
מה הוא חשב על הקונספט של העטיפה?
"לקח לשלום ולצוות זמן להבין את החשיבה על המאפרה כעטיפה של אלבום, אז לא היה נהוג להוציא אלבום של זמר כשהסולן לא בחזית של העטיפה, הצילום של שלום היה רק בחלק האחורי. אם הייתה יותר פתיחות בדבר בכלל לא הייתי שם את התמונה שלו מאחורה, וגם לא בגודל כזה כמו שהיה. היו לי כל כך הרבה אלבומים, הרבה מאוד, למעלה מ־100 אלבומים שעשיתי ולא כולם זכו לרמה של חשיפה כמו השניים שנבחרו על ידי כל המשאלים, מתי כספי, "הפעמון", שיצא ב־76' ושלום חנוך, "מחכים למשיח", שיצא ב־85'. את הפעמון של מתי ממש שמרתי, לא כמו המאפרה, חשבתי עליו ושמרתי אותו אבל הוא גם נעלם לי כנראה באחד המעברים, אין לי מושג לאן. עזבתי את הסטודיו שלי בנווה צדק עברתי ללב העיר והרבה דברים הלכו לאיבוד. מה שכן, למתי ולשלום היה מופע משותף ושמחתי ששני התקליטים שעליהם הם דיברו בהופעה הם שני תקליטים שאני עשיתי להם את עבודת העיצוב. זה ריגש אותי. בעשורים האחרונים הכל עבר למדיה, אז לאט־לאט הפסקתי לעצב אלבומים ותקליטים, וזה חבל. וגם הפסקתי לעשן, 15 שנה שלא עישנתי".
אקדח במערכה הראשונה, קובע הכלל הידוע, יורה במערכה השלישית. אבל מה קורה כשהאקדח הזה טעון בסיכות ומי שמכוונת אותו לראש היא פקידה בצה"ל? ובכן, נולד לו אייקון ישראלי.
"אפס ביחסי אנוש", סרטה שובר הקופות של הבמאית טליה לביא, יצא לעולם ב־2014 ומיד גרף שורה של פרסים, ביניהם פרס אופיר לסרט הטוב ביותר ופרס הבמאית בפסטיבל טרייבקה. הוא זכה לאחרונה גם לעיבוד בימתי ולמרות שהוא בנוי משלושה סיפורים שונים ("המחליפה", "הבתולה" ו"המפקדת") וקאסט עמוס, הסמל שלו הוא אחד: אקדח הסיכות שמצמידה נלי תגר לרקתה.
"אקדח הסיכות מופיע במערכה הראשונה, כשדפי (נלי תגר) מראה אותו למחליפה שלה, תהילה (יונית טובי), ובמערכה השלישית - כמו בציטוט המפורסם המיוחס לצ'כוב - הוא יורה", מספרת טליה לביא. "הירי מתרחש בסצנת הקרב המשרדית בין זוהר (דאנה איבגי) לדפי. את הסצנה שבה דפי מצמידה את אקדח הסיכות לראשה הוספתי לתסריט בשכתוב האחרון, זמן קצר לפני הצילומים. חשבתי שאולי עובר הרבה זמן בין הפעם הראשונה שרואים את אקדח הסיכות ועד לסצנת השיא שלו – קרב האקדחים. אז חיפשתי מקומות להכניס אזכורים ויזואליים שלו באמצע הסרט, כדי שהוא ייחקק בזיכרון של הצופה. מצאתי שני מקומות לשלב אותו – האחד בתחילת הסיפור השני, כשזוהר מלווה מש"קית חינוך שתולה בריסטולים עם מלחמות ישראל לפי הסדר, ממתינה שתסיים לתלות את המלחמות ותחזיר לה את האקדח, כי כפי שנאמר בתחילת הסרט – “כולם רוצים את אקדחי הסיכות, ואנחנו מחביאות אותם”.
והמקום השני הוא בסצנה שבה דפי מאיימת להתאבד. החלטתי לפתוח את הסצנה בכך שהיא מצמידה את אקדח הסיכות לרקה, כמו כריסטופר ווקן ב”צייד הצבאים”. היא עושה את זה גם באותה רצינות. למרות הגיחוך שיש בזה, הבעת הפנים שלה מאוד נוגעת ללב.
אני זוכרת שממש ברגע האחרון נזכרנו לבדוק שהאקדח לא "טעון"; הוצאנו מתוכו את הסיכות. כי עם כמה שזה נשמע מטופש, זה באמת כואב להדק סיכה לרקה. על הסט היו לנו רק שני אקדחי סיכות ושמרנו עליהם מכל משמר, בדיוק כמו פקידות השלישות בסרט, כי הייתה להם נטייה להיעלם. אחרי סצנת ‘הקרב’, שבה זוהר מרססת את דפי בסיכות, הדבקנו על הפנים של נלי חצאי סיכות עם נקודות דם מלאכותי, כדי שזה ייראה כאילו הן באמת מהודקות מתחת לעור שלה".
לביא, שכתבה דרמה קומית ישראלית, אימצה בחלק הזה טקטיקות מעולם סרטי האקשן.
"הבאנו מומחה פעלולים, שעובד בדרך כלל בסרטי אקשן עם רובים, מרדפי מכוניות ופיצוצים, כדי שיעזור לשחקניות להשתמש באקדחי הסיכות ככלי נשק ולעשות חזרות על הסצנה", היא נזכרת, "'אפס ביחסי אנוש' הוא, במובן מסוים, סרט מלחמה. הוא משתמש באלמנטים של סרטי מלחמה קלאסיים, ואחד המאפיינים שלהם הוא שהקונפליקט המרכזי מוכרע בשדה הקרב. רק שכאן שדה הקרב הוא המשרד, והנשק הוא אביזרי המשרד, והקטלני מכולם הוא אקדח הסיכות הכבד".
"כשהסרט התקבל לפסטיבל הקולנוע טרייבקה בניו־יורק ביקשו ממני לשלוח תמונה לתוכנייה. עברתי על חומרי הגלם וחיפשתי פריים אחד שיבטא את רוח הסרט. הוצאתי את התמונה הזאת כי היא משלבת עצב והומור, טרגדיה וקומדיה, ויש בה רמז לאבסורד הצה"לי הכללי ולפער בין הדימוי הקרבי של צה"ל לבין שגרת החיים הלא־פחות דרמטית ומלאת האקשן של הפקידות בשלישות.
לא ידעתי שהתמונה הזו תהפוך להיות הכי מזוהה עם הסרט, ובטח שלא עם קולנוע ישראלי. מה שכן, איך שהסרט יצא, המון אנשים, ביניהם חיילים וחיילות, שלחו לנו תמונות שלהם עם מהדקים ואקדחי סיכות צמודים לראש. היו אינספור תגובות ומחוות לאימאז' הזה".
אז איפה נמצא אקדח הסיכות של דפי היום? ובכן, מתברר שלא היה רק אחד, כפי שמסבירה דפי בסרט: "יש רק שניים כאלה ואנחנו מחביאות אותם פה".
"עד כמה שידוע לי, רק אחד שרד, וגם אותו לקח לי הרבה זמן למצוא, אולי בגלל שעברתי דירה פעמיים בשנים האחרונות", מספרת לביא, "הוא היה טמון עמוק באחת המגירות. אין לו שימוש ביום־יום, אבל טוב שיש אחד כזה בבית, את אף פעם לא יודעת מתי תזדקקי לאקדח סיכות".
הזמן רץ כשהופכים לאייקון, והשנה תציין דנה אינטרנשיונל 25 שנה לזכייה ההיסטורית שלה באירוויזיון עם השיר "דיווה". דנה שמה את ישראל על המפה והפכה לסמל בכל העולם - ואיתה גם ז'קט הנוצות המיתולוגי, שעיצב לה לא אחר מאשר מעצב העל ז'אן פול גוטייה. הז’קט מוצג כיום בשואורום של גוטייה בפריז.
"עברו לא מעט שנים מאז אותו לילה ששינה את חיי ועד שהתחלתי להבין כמה הרגע הזה שלי שייך לכל כך הרבה אנשים בכל כך הרבה ארצות”, מספרת דנה אינטרנשיונל, “זה היה היום הראשון של החיים החדשים שלי. מאז ועד היום אני שומעת שוב ושוב, בשפות שונות, בארצות שונות ומאנשים שונים את מה שלקח לי זמן להבין ולעכל. זה הלילה ששינה את חיי. זה יום העצמאות שלי. האם כל הדבר הזה עשה אותי מאושרת יותר? לצערי לא, אולי אפילו הפוך. אני אסירת תודה על כל מה שעברתי, אבל לא בטוחה שלהגשים את החלומות זה משהו שבאמת כדאי. לפעמים נראה לי שלחיות עם חלומות ולחכות שֶׁיִּקרו, זה עושה את החיים שמחים יותר".
והיו הנוצות הבלתי נשכחות.
“מצחיק אותי ומוזר לי שמאז הפכתי ל’גברת הנוצות’. זה כל כך לא אני באופי, וזה הפך להיות משהו שמזוהה איתי. זה בגד הוט קוטור שתפר מעצב העל ז’אן פול גוטייה. בחרנו אותו אצלו בסטודיו אחרי עשרות אופציות. הוא נשלח אליי לאירוויזיון בקופסת ענק נעולה; מתברר שכל נוצה שם שווה אלפי דולרים ואני ליידי שמאטעס, כל כך לא זהירה עם בגדים שחששתי לפגום ביצירה הזו. רק כשרואים אותה מקרוב מבינים כמה הדבר הזה מרהיב. מלאכת מחשבת של עשיית בגד שגורמת להבין למה גוטייה נחשב לאלוהי האופנה. לבשתי את הז’קט על שמלה שחורה צמודה שהוא תפר לי במיוחד. השמלה הזו אצלי בארון עד היום. את הז’קט הטסנו חזרה לפריז. שמעתי שהוא הוצג במוזיאון הלובר. 20 שנה לא ראיתי אותו, ואז, באחת ההופעות שלי בפריז, הגעתי לפגישה בסטודיו של גוטייה. מקדש מרהיב של אופנה וטעם פריזאי משובח, ואני תמיד מרגישה בו כמו כתם לכלוך. בפעם הזו הוא אמר לי שיש לו הפתעה להראות לי. אחד העוזרים שלו הגיע מחדר צדדי עם קופסת הענק המוכרת לי, ושלף משם את הנוצות. לא האמנתי כמה התרגשתי”.
דנה אינטרנשיונל מציינת בימים אלה 30 שנות קריירה עם סינגל חדש - “לה קוקרצ’ה”, ומככבת בדוקו ריאליטי חדש ב־yes, “דנה קמה”.
אורי זוהר עם חסקה, אריק איינשטיין עם סיגריה אחרי הופעה, ואלטמן הקטן שמגלה מה קורה בשישי לשישי. הרבה מאמרים וניתוחים נכתבו על הסרט "מציצים", ובכולם חוזר החוף המיתולוגי של תל־אביב, ובו הצריף של אביגדור - צריף אמיתי ששימש את חבורת "לול" לכל הבילויים שלה, גם אלו עליהם התחרטה ברבות השנים.
"הסרט צולם בבית שלנו", נזכרת השחקנית סוול אריאל אור ("מלכת היופי של ירושלים"), שמתגוררת עד היום בחוף. "סבא שלי קנה את השטח לפני 70 שנה ומאז אנחנו גרים פה - המשפחה שלי ואני. זה נוף ילדותי, השטח הזה פה, הסצנות מהסרט בים, זה חלק ענק מהחיים שלי. אני יודעת הכל על הסרט ויכולה לצייר סצנות מתוך הראש שלי".
באפריל 2005 הגיעו צוותי הנדסה של עיריית תל־אביב והרסו את “הצריף של אביגדור”, לאחר שבית המשפט קבע כי נכנסו אליו פולשים וכי מדובר בשטח ציבורי.
גם היום, כמעט 20 שנה אחרי ההריסה, עדיין מתנהל מאבק לגבי מבנים נוספים בחוף, שרבים מהם הופיעו גם בסרט.
"עצוב שהתרבות הזו הולכת ונמחקת", אומרת סוול אריאל אור, "זה לא מה שהיה פעם, וברגע שיפנו גם אותנו זה יישכח ויימחק, והילדים שלנו לא יכירו את ההיסטוריה והנוסטלגיה הזו. זה התחיל מההריסה של ‘הצריף של אביגדור’ וימשיך לכל הזיכרונות שעוד קיימים פה. אין למקומות כאלה חשיבות, לצערי, בעיני עיריית תל־אביב. אנחנו אמורים להתפנות מהשטח כי רוצים לבנות שם עוד חניה ועוד מלון, ועכשיו הוויכוחים נמצאים בבתי משפט. עצוב לי כי זו היסטוריה של המדינה והיסטוריה של המשפחה שלי. האווירה של חוף מציצים הצליחה להישמר, להבדיל ממקומות אחרים בטיילת. אין מלון צמוד לים, אין מיליון אנשים, זה חוף מציצים. ועכשיו זה גם יימחק".
הסרט היה נוכח בחיים שלכם בילדות?
"כשהייתי ילדה ההורים שלי הראו לי את הסרט והצביעו לי מה היה איפה. זה נראה בול אותו דבר, החוף זה אותו החוף, כל בוקר כשפתחתי עיניים וכשהלכתי לישון ראיתי את הדמיון הזה. יש סצנה שהם הולכים להתחלה של הנמל, איפה שמקס ברנר היום, זה היה מקום מסתור שלי מההורים, בדיוק שם. בכל מקום בחוף הם יכלו לתצפת עליי מהבית, אם הייתי הולכת לדייט או אסור היה לי לצאת מהבית כי יש לימודים מוקדם, שם הייתי מתחבאת מההורים שלי. וכשהצריף נעלם גם מקום המסתור שלי נעלם. אני חושבת שרצועת הבתים האלה זה שימור היסטורי. הדלת שלנו בבית פתוחה, מי שרוצה שיבוא ויראה, ככה גדלתי וככה חונכתי. אנשים עוברים ליד החוף מתרגשים, שואלים אם זה בית קפה ואפשר להיכנס, ואנחנו מכניסים, כדי ליהנות מזה כל עוד זה קיים".
לפני כשנה התקבלה החלטה היסטורית: לסיים את מסורת תחרות מלכת היופי (שנערכה בהובלת מגזין "לאשה" מבית “ידיעות אחרונות”). נועה כוכבא מצאה את עצמה עם תואר כפול למעשה - גם מלכת היופי, וגם מלכת היופי האחרונה של ישראל.
כוכבא עצמה הגיעה לתחרות כמעט במקרה. "עברתי פרידה והייתי עצובה", היא מספרת, "אמא שלי רצתה לעודד אותי אז היא רשמה אותי לתחרות בלי שידעתי. בעיקרון אני הכי לא קשורה לעולם הזה. למדתי קונדיטוריה, אני ילדת מושב, רק בימי צילום לתחרות נעלתי לראשונה עקבים". כוכבא הוזמנה למיונים, עברה אודישן אחרי אודישן. "לאט־לאט התחלתי לרצות את זה ולהיות תחרותית".
את הרגע שבו הונח הכתר על ראשה היא זוכרת היטב. "הייתי מופתעת שקראו בשם שלי, רגע מטושטש בחיים. והתחיל הבלגן הכיפי. רגע אחרי היה קונפטי, מוזיקה, בלגן, כל הבנות קופצות מחבקות ומלא ‘מזל טוב’. הכתר היה אובייקט שמסמל את הזכייה, הוא סמל בשביל כל משתתפת".
והולכים עם הכתר הביתה?
"ביום הזכייה לא הולכים הביתה, אלא לבית מלון, קמים ומצלמים שער ל'לאשה' יחד עם הכתר המפואר. הכתר ששמתי זה לא הכתר שהיה לפני 70 שנה, ולא הכתר שחבשה גל גדות ולא אילנית לוי. כל כמה שנים הוא משתנה, והכתר שלי עוצב על ידי קרן וולף ונשמר בכספת".
כתר מלכת היופי נשמר היום בכספת, ויוצא ממנה רק לאירועים מיוחדים שבהם כוכבא עדיין נושאת את התואר. "הוא שמור היטב, אבל עכשיו, כשהתחרות כבר לא מתקיימת, לדעתי כדאי להציג אותו במקום נגיש. אני הייתי באה לראות אותו באיזה מוזיאון ולדעתי חשוב לשמר. יש המון דעות על התחרות הזו לכאן ולכאן, שהיא עוזרת בייצוג המדינה בתחרויות הבינלאומיות - ויש גם אנשים שלא חושבים שהיא נחוצה בשנת 2023. אבל עדיין צריך לזכור ש־77 שנה התחרות התקיימה ויצאו נשים כל כך חזקות שמייצגות גם הן משהו חזק בחברה הישראלית, ודווקא בגלל זה יש לכתר מקום וחלק בהיסטוריה".
הרבה שאכטות זרמו בהרי ירושלים מאז ש"עספור" הייתה על המסך והביאה איתה חוצפה, ישירות, מאבקי מעמדות והצלחה גדולה. הלוקיישן היה יוצא דופן: הדמויות הראשיות התגוררו באוטובוס נטוש בחווה באזור. "אח שלי, איציק ז"ל, נפטר לפני שנה, ועליו מבוססת הדמות איציק מעספור. החבר’ה שלו והוא היו גרים באוטובוסים, והסיפור מבוסס על הסיפור שלהם", מספר חנן סביון, שיצר את הסדרה וכיכב בה יחד עם גיא עמיר - אותו הכיר בלימודי המשחק בסטודיו של ניסן נתיב - בתור קצר וניוטון.
“עבדתי אז בשיפוצים, אצל איציק אחי, והייתי מגיע יחד איתו אל ‘חבורת עספור’. החיבור ביני לבין גיא בבית הספר למשחק היה מיידי, ואמרתי לו, ‘תקשיב, יש לוקיישן שאני מגיע אליו כל בוקר ואתה חייב לראות אותו גם, זה יעיף אותך’. והוא בא".
עמיר: "למראית עין זו נראית חוות גרוטאות, פגרי אוטובוסים, אבל כשאתה נכנס ורואה באמת מה הולך שם אתה מבין שזו ממלכה, פנטזיה של בית שהיית רוצה לגור בו".
סביון: "אוטובוס הרי זה ניצול של פירצה בחוק. בשטח חקלאי אסור לבנות בית, ואוטובוס זה רכב על גלגלים, לא בית, ואף אחד לא בא לפנות אותם. גיא ואני ישבנו על הגג של האוטובוס ואמרנו שזה לא יכול להיגמר בלוקיישן רגעי לפרק בסדרה, זה חייב להיות הסיפור כולו. עשר שנים אחרי, חיפשנו רעיון ראשון לדרמת מבוגרים אחרי שפגשנו את מנהלת התוכן ב־HOT, והאוטובוסים היו העולם שידענו הכי טוב לכתוב. הסדרה התקבלה וכתבנו אותה. היה דיאלוג על הלוקיישן, כי הז'אנר של הסדרה הוא דרמה יומית, לפני עספור לא הייתה דרמה יומית שלא הצטלמה באולפן וההפקה רצתה שנעשה את האוטובוסים האלה באולפן".
עמיר: "אמרנו, ‘מה פתאום? מה קשור? נעשה את הדבר הזה לאמיתי, ונצלם בשטח’. המפיק אודי סגל נתן לנו לעוף עם המחשבה. החלטנו לצלם בוואדי של נווה אילן, איפה ש’האח הגדול’ נמצא היום, תנאי שטח ירושלמיים".
את האוטובוסים הם הביאו מבית קברות לאוטובוסים של חברת דן בערד. “גררו שלושה פגרים”, אומר סביון, “שתביני, אני כיוצר יושב בבית עם המקלדת ומקשקש וחושב על דברים, ובסוף רואה אותם יוצאים לפועל. זה היה קסם לא ייאמן. כולם עם קסדות ומנופים, גוררים אוטובוסים כדי להוציא את הרעיון המטומטם שלך לפועל".
אחרי שהסתיימו הצילומים, והקאסט - שכלל את עמיר וסביון, שלום מיכאלשווילי, עוז זהבי ועוד - התפזר, הגיע גם הזמן של האוטובוסים, שהובלו בחזרה למגרש הגרוטאות בערד.
“אנחנו המשכנו בשלנו, יצרנו, התגלגלנו, לא חשבנו מה קרה עם אותם פגרים שנכנסו לנו ללב ככה”, מספר עמיר, “ואז, אחרי שש שנים מתום הסדרה, עשו איתנו פרסומת ב־HOT. הביאו את האוטובוס המקורי ממגרש הגרוטאות, מישהו שמר אותו והביא את ‘האוטובוס של איציק’. אבל עברו מאז 15 שנה. האוטובוס חזר למגרש הגרוטאות ופירקו אותו שם. הוא היה בן 30 אז הוא כבר היה גמור".
סביון: "האוטובוסים בסדרה הזו הם דמויות. כל כך איקוניות. בכל סדרה הדמויות גרות איפשהו, פעם זה פריפריה, פעם זה תל־אביב, פעם זה בית של עשירים, פעם עניים, אבל כזה לא היה. יש סצנות שלמות שלא היו יכולות להתקיים אם האוטובוס לא היה נוכח. למשל סצנה שקצר וניוטון כל כך שמחים שמוטי הציל אותם ושהוא נתן להם לגור באוטובוס כי בעל הבית זרק אותם לרחוב והם, אנחנו, חוגגים כאילו קיבלנו וילה בקיסריה. מאושרים עד הגג".
ולפעמים תמונה הופכת לעל־זמנית, אבל המרכיבים שלה נפוצים לכל עבר. בסצנת הסיום של סרט הקאלט של “הגשש החיוור”, “גבעת חלפון אינה עונה”, נוסעים שייקה, גברי ופולי על מעין תלת־אופן ממונע ומוכרים את הנפט שפרץ בחולות דיונת המילואים.
“הסצנה צולמה אחרי שהסתיימו הצילומים של הסרט, ובדקה ה־90 הכנסנו תוספת לסוף של הסרט, ובתוספת הזו יש את האופניים של הנפט”, נזכר נפתלי אלטר, המפיק שגם חתום על התסריט יחד עם אסי דיין ז”ל. “היה הרי בסוף הסרט ידוע שהם ימצאו נפט אבל החלטנו שלא, והוספנו שלא היה נפט, לא היה כלום, הגיבורים נשארו כמו שהם, רגילים ועניים, וכל אחד חוזר לבית שלו עם מה שהיה לו בכיס בהתחלה, כי זה לא סרט אמריקאי עם סוף טוב. לא רצינו לגמור בניצחון בשום צורה, רק שכל אחד ימשיך בענייניו. לגבי האופניים - העניין של למכור נפט ברחובות היה קיים גם לפנינו וידענו שאם תרצה לקנות נפט נהיה חייבים עגלת נפט לצעוק ברחובות. הסתיים הסרט, עשינו את הסצנה והיא סוגרת אותו. מישהו שהייתה לו עגלה מכר לנו אותה, שילמו 50 לירות. לא ייחסנו לה חשיבות רבה, היא הייתה תפאורה. אני מבין את הרצון לשמר דברים, אבל האמת היא שהסרט הוא השימור הכי גדול. ניסיתי להבין איפה האופניים, אבל עברו עשרות שנים ולא משנה כמה טלפונים אעשה, התלת־אופן יישאר רק בזיכרונות שלכם”.