עוד כשהם היו קטנים, תמיד אמרתי לאשתי שאין מצב שהילדים שלי לא יאכלו הכל. בשביל זה צריך לפתוח להם את הטעמים. לשים על השולחן מאכלים חדשים. מה שלא היה להם טעים היום, מחר מהרעב הם יאכלו אותו, הרעב זה השף הכי טוב. סושי, נגיד, זה טעם נרכש. מהראשון לא התלהבת אבל בשני זה דיגדג ובשלישי התמכרת. כשחברים של הילדים אוכלים אצלנו אני קולט כמה הם סלקטיביים, ואצלי שלושתם אוכלים הכל. כל יום יש בבית אוכל, אני מבשל כל יום. הגוף שלי, הנשמה והידיים מבקשים את זה. אם אני בחופש ולא מבשל מעל יומיים, אני משתגע. הייתה לי קורונה באפריל, וחוש הטעם וחוש הריח נעלמו למשך 18 ימים. בהתחלה זה הצחיק אותי ואחרי שבוע נכנסתי לחרדות - מה אתה עוד יודע לעשות חוץ מלבשל? מזל שהכל חזר לקדמותו. אני מתעסק בהרבה דברים שקשורים לאוכל - תעופה, מפעלים, סופרים, ראשי ממשלות, מסעדות מהירות וקלילות, אבל שום דבר לא משתווה ללהכין בבית חביתה. הילדים רואים שאבא אוהב את מה שהוא עושה, אז הם מתעניינים, מופיעים בסרטונים. הבית שלנו הוא בית של אוכל ובישולים. מה שסנדרה אומרת הם לובשים, ומה שאני אומר הם אוכלים. בחרתי בלחמעג'ון כי המנה הזו, לא משנה באיזה גיל או מאיזה מין אתה – תתחבר אליה.
טיפ זהב להורים?
צריך לעבור עם הילדים דרך. הקטנצ'יק שלי לא היה אוכל שום עלה. לקחתי אותו לשדות ברמת־השרון, שם מגדלים כל מיני חסות. הוא קטף את החסה, כשהגענו הביתה עשינו סלט וזה הוגש יפה, פתאום הוא אכל. אם בונים את הדבר ומתלהבים ממנו, המסע הזה הוא דרך מנצחת. זו השקעה של פעם אחת שמספיקה להרבה שנים.
ההכנה:
1. מערבבים את כל חומרי הבצק, לשים כ־7 דקות, מכסים ומתפיחים במשך שעה.
2. בינתיים מחממים שמן זית בסיר ומבשלים את הבצל, הבשר והתבלינים במשך 30־40 דקות. הבשר צריך להיות מפורר כדי שהטעמים יחדרו. שימו לב, לא מוסיפים מים.
3. כעבור שעה של התפחה מחלקים את הבצק לכדורים. מתפיחים שוב במשך 20 דקות נוספות.
4. טוחנים את כל הירוקים עם השמנים, שיני השום והמלח למרקם חלק.
5. מחממים מראש את התנור לחום הכי גבוה, ללא טורבו.
6. מרדדים את הבצק על משטח מקומח. כאשר הבצק דק, מורחים עליו שכבה דקה של ממרח ירוק ומעל מפזרים מתבשיל הבשר, ויאללה לתנור הלוהט.
7. כשהבצק מוכן מוציאים מהתנור. מגישים עם טחינה מעל או בצד.
מרק עגבניות עם אורז הוא מרק שאמא שלי ז"ל הייתה עושה לנו בילדות. את המתכון המקורי יש בכל בית. האורז מוציא מתיקות למים ובזכות זה המרק נהיה קסם. מעשרה שקלים אפשר להאכיל משפחה שלמה. הילדים שלי משוגעים על זה, ותמיד מבקשים את המרק של סבתא רונית. רועי אנין טעם מאוד ונועה היא צליאקית, אז הבית נקי מגלוטן. חוץ מסנדוויץ' לרועי לבית הספר אנחנו משתדלים לא להכניס לבית גלוטן. אנחנו גם ממעטים בגבינות וכמעט ולא אוכלים בשר. הילדים משוגעים על ירקות. כשאני אומר להם שקניתי גמבה וברוקולי, מבחינתם קניתי ביצת קינדר. רועי לא אוהב אבוקדו, ונועה משוגעת על זה. רועי משוגע על אפונה, ונועה לא אוכלת בכלל, רועי מאוד אוהב דגים. מרוב שהוא אוהב דגים, פעם ראינו תוכנית על דגים מלוחים בהולנד והוא ביקש לטוס לשם, אז טסנו, עשינו סיור, אכלנו והיה מאוד כיף.
טיפ זהב להורים?
הרבה הורים אומרים לי, "הילדים שלי לא אוכלים ירקות", אז הנה פתרון קסם - חותכים את הירקות בצורה כיפית ונחמדה – מלפפון לעיגולים– שמים עגבניית שרי לידו, תוקעים באמצע קיסם ופשוט מניחים על השולחן – הדבר האחרון שצריך לעשות זה להגיד לילדים, בואו תאכלו. לא כיף לאכול מלפפון גדול לבד או עגבנייה מכוערת, אבל כשזה צבעוני ומושך את העין, זה מוכיח את עצמו.
ההכנה:
1. בסיר בינוני יוצקים שמן זית ומטגנים את כל הירקות.
2. מתבלים במלח ובפלפל ומוסיפים רסק עגבניות.
3. יוצקים 2 ליטר מים, מביאים לרתיחה ומוסיפים את האורז.
4. מבשלים 35 דקות ומגישים.
כשמאיה הייתה קטנה, הייתי עושה פסטה בבית עם המכונה, ולימדתי אותה להכין ניוקי מאפס. זה היה המשחק הראשון בבצק שנתתי לה לשחק, היינו עושים גלילים, חותכים לכדורים קטנים, מכניסים אותם למים ורואים איך הם מתחילים לצוף. יש משהו נעים וילדותי בעשייה הזו. השניים הקטנים האחרים כמובן התאהבו בזה ישר אחריה ועשו איתי את אותו תהליך.
בשנים הראשונות החך שלהם היה פתוח להכל, והייתי מכריח אותם לטעום. לא חייבים לאכול, אבל לטעום ביס קטן חייבים. כולם היו פתוחים והצטמצמו לדברים שהם אוהבים יותר ופחות. הבן האמצעי שלי אהב על עלים ירוקים, ברוקולי, בזיליקום. עם הזמן הוא נסגר. הבת נהייתה צמחונית לפני שנתיים. התחילו להגיד לי שהם לא רוצים לטעום. אמא שלי אומרת שכילד אכלתי הכל, אבל לפני שנתנו לי לטעום משהו, נתתי לה לנסות, ככה ידעתי אם כדאי לי או לא. יש סיפור שהיו נותנים לי שוקולד והייתי אומר "קודם לאמא ואז אני".
הדרך הכי טובה שלי להתקרב לילדים היא במטבח. הם עדיין קטנים בשביל לבשל דברים רציניים אבל הבן שלי לדוגמה, בשבת בבוקר לוקח פיתות, מחמם אותן, פותח את הלבנה שתלוי מעל השיש בחיתול, מפזר לעצמו זעתר, שם שמן זית וטורף. אני קם ורואה את הבן הקטן ואותו יושבים מנגבים וצועקים אחד על השני "אל תגמור לי את הפיתה". הבת שלי כבר מתנסה באפייה ובבישולים. הכינה לפורים עוגיות חמאה בצורה של אצבעות כמו באולם אירועים. אבל אני רוצה שהם ילכו בדרך שלהם, לא לוחץ אותם לשום פינה.
טיפ זהב להורים?
ראיינו אותי לפודקאסט שני הייטקיסטים שעשו אקזיט ולמרות הכל עדיין עובדים 12 שעות ביום. שאלתי אותם, "אז מה עם הילדים שלכם? מי מבשל להם אוכל?" הם ענו: "אנחנו פחות טובים בזה, ואנחנו גם בקושי בבית". אמרתי להם, "אז בשביל מה אתם עובדים כל כך קשה?" והם ענו: "כדי שבשלב מסוים נוכל להשקיע בהם". הם לא מבינים שהמרוץ לעולם לא נגמר. תמיד אפשר לעבוד יותר. לא צריך משוואה מיוחדת כדי להיות טבח טוב. ילדים נמשכים למטבח וזה יוצר שיח ביניהם לבין ההורים והמון קרבה. רק תפתחו את הדלת והם יידחפו פנימה. אלו החוויות שנשארות, לא המספר בחשבון הבנק.
ההכנה:
1. בסיר עם המים, החלב, המלח הגס, עלי הדפנה והפלפל האנגלי מבשלים את תפוחי האדמה בקליפתם. מביאים לרתיחה ומורידים לאש קטנה, ומבשלים עד שכאשר מחדירים סכין לתפו"א הוא מחליק בקלות מהסכין (בערך 40 דקות).
2. מסננים את תפוחי האדמה ונותנים להם להתקרר מעט אך שיישארו חמימים.
3. מקלפים בעזרת סכין קטנה את תפוחי האדמה, ומגררים אותם על פומפייה דקה. זורקים את השאריות הגסות שנופלות הצידה.
4. מוסיפים קורט מלח ו־250 גרם קמח ולשים בעדינות לבצק. הבצק צריך להיות הומוגני ולא דביק מדי. אם הוא דביק ניתן להוסיף קמח, אך שלא יהיה יבש מדי, אחרת הניוקי יהיו קשים.
5. יוצרים מהבצק גליל אחד גדול וחותכים ממנו חתיכות קטנות. על משטח מקומח קלות יוצרים מכל חתיכה גליל בעובי הרצוי לכם, וחותכים את הגלילים לחתיכות קטנות. מפזרים מעט קמח מעל הניוקי כדי שלא יידבקו זה לזה. ניתן להקפיא ואז להשתמש כל פעם בכמות הרצויה.
6. מכינים את הרוטב: מבשלים בסיר את הבצל ושן השום בשמן זית על אש נמוכה, עד שהבצל מתחיל להשחים מעט. מוסיפים את העגבניות, מביאים לרתיחה. מנמיכים את האש ומבשלים כ־30 דקות. מוסיפים את צרור הבזיליקום, ומבשלים 10 דקות נוספות. כשמוכן, מוציאים את צרור הבזיליקום וטוחנים את הרוטב למרקם חלק.
7. מבשלים את הניוקי במים רותחים עם מלח גס. הניוקי מוכנים ברגע שהם צפים על פני המים.
8. מעבירים אותם מהסיר ישירות לרוטב במחבת עם מעט ממי הבישול שלהם, נותנים לניוקי להתבשל 2 דקות נוספות ברוטב שיספוג את הטעמים, מעבירים לצלחת ומתפנקים.
בבית שלנו המטבח פעיל נון־סטופ והכל מסתובב סביב המטבח. אני תמיד עושה ניסיונות ומשנה דברים, זה לא שאצלנו יש אוכל של אמא והכל ברור וחוזר על עצמו. אנחנו בית מאוד כאוטי, הכל מבולגן, אבל יש הסכמה אחת ברורה – בכל יום שני בן הזוג שלי ואני מכינים המון דברים ואז המקרר מלא לכל השבוע ולא צריך אף פעם להזמין.
אנחנו אוכלים המון־המון־המון ירקות. מבחינת הטעם של הבנות, הזרמנו אותן על הכל, כל אוכל טעים כשאתה רעב. אי־אפשר להתאים לכל אחד אוכל, זה משחקי כוח ואי־אפשר לצאת מזה. אין דבר שלא נכנס הביתה. הקטנה מאוד אוהבת פחמימות, ולא תאכל דגים בשום צורה. הגדולה דווקא אוכלת מאוד הרפתקני, יש לה חך רגיש וחד. היא לא אוכלת כמה דברים ומאוד מחאתית לגביהם, כמו גמבה. מגיל אפס לימדנו אותן להכין דברים בסיסים - חביתה, טורטייה עם מילוי, פסטה, פתיתים. הן יודעות גם לחתוך סלט ולהכין טחינה מושלמת. אין שום בעיה להגיד להן בשבת בבוקר שאנחנו קמים מאוחר אז שיארגנו ארוחת בוקר, הן יעשו את זה מעולה, יש להן יד פצצה.
אני כשהייתי קטנה, הייתי קשה באופן גלובלי. הייתי טועמת הכל אבל לא אוכלת כלום. פשוט לא הייתי רעבה עד גיל 18, אבל זה עבר לי, תהיי בטוחה, פיציתי על זה. כשהייתי בכיתה ג' ביקשו ממני לכתוב שיר לכיתה והוא הלך ככה – "להיות עץ זה ממש נהדר כי לא חסר לך שום דבר ולא מכריחים אותך לאכול דברים נוראיים כמו עלי גפן ממולאים" – פירסמו אותו בעיתון של המושב. עד גיל 18 הייתי בתת־משקל קיצוני ממש. הייתי אומרת שזו הייתה הפרעת אכילה, אבל גם אמא שלי הייתה כזו רזה עד שלא גייסו אותה לצבא. זה גנטי.
בבית אצלנו מאפה פילו הוא שיחוק אמיתי. משהו שיש לו אלף וריאציות, שהתחיל מסבתא שלי שעושה הכל עם פילו והמשיך אלינו הביתה. הבנות תמיד יאהבו את זה, כולם תמיד יאהבו את זה, בלתי ניתן לא לאהוב בצק.
טיפ זהב להורים?
הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לילד זה לייצר פינוק, פריבילגיות, ולתת לו המון כוח ושליטה עליכם בנושא האוכל. הגזמה, שפע, לא צריך! זה מעוות את התפיסה על יתר הדברים בחיים. אוכל משפיע עליך מבפנים. הדרך הכי טובה לגרום לילדים לאכול בריא היא לאכול בריא בעצמך, שזה יהיה האוכל שיש בבית.
ההכנה:
1. מחממים מראש תנור ל־180 מעלות.
2. משמנים תבנית מלבנית בשכבה דקה של חמאה ושמים עליה עלה אחד של פילו. דואגים שהוא יתאים פנימה גם אם צריך לקפל. מורחים שכבה נוספת של חמאה ושמים שוב עלה פילו.
3. מערבבים בקערה את היוגורט, הפטה, הסודה לשתייה והביצה לתערובת אחידה.
4. יוצקים מעט מהתערובת בתלוליות על הפילו בתבנית בנקודות שונות. מכסים בעלה פילו, מעט חמאה ועוד עלה. שמים שוב תלוליות גבינה ושוב עלה־חמאה־עלה, עד שנגמרים העלים ותערובת הגבינות.
5. מכסים באלומיניום ושולחים לתנור ל־30 דקות. מסירים את הכיסוי ואופים פתוח 12 דקות נוספות. אפשר לגוון את המילוי ולהוסיף לו תרד, מנגולד חלוט, כרישה, חצילים קלויים, קוביות בטטה. הכל הולך.
אנחנו קמים בחמש בבוקר כל יום, שעה לפני שהילדים קמים, ואני ישר נכנס למטבח, כי אם לא אני, לא יהיה להם אוכל. משם אני הולך לעבודה וחוזר כדי לעזור בהרדמות. לריי יש נטייה למטבחים, אוהב לשבור ביצים, לאפות פיתות. מון יותר בקטע של הסועד, הלקוחה, וככה גם שירן אשתי. אצלנו בבית זה כמו במסעדה, אחד מארח, אחד אוכל. הילדים שלי אוהבים צלי עוף עם בטטה ותפוחי אדמה. עושה להם שוקיים 8,000 שעות בתנור. עושה להם קוסקוס בצבעים כדי שיתרגלו לקונספט. כל ערב אוכלים מקושקשת, קונה להם ביצים אורגניות ואנחנו מגדלים ירקות בגינה, אז הם קוטפים עגבנייה, כוסברה, מלפפון, ואז מכינים סלט עם סכין שמותר להם לחתוך איתה, מאוד לא קצוץ דק. הם יושבים איתנו תמיד לשולחן, ולא משנה מה יהיה עליו, הם יאכלו – אתמול היה קממבר אז מון לקחה את כולו והתחילה לנגוס. ריי לא אוהב טונה משימורים, אבל אוכל דג נא. מון אוכלת הכל זאת, טפו חמסה. לפעמים יש לי מאנצ'ים בערב לפני שהיא נרדמת, והיא אוכלת לי הכל, גרגרנית אמיתית.
את דייסת הקוואקר אכלתי בתור ילד, אבל עם המון סוכר שאמא שלי הכניסה. אני עשיתי שינויים. מוסיף קקאו נא, בננה ואוכמניות. בכללי אמא שלי הייתה נותנת לי כל יום שוקולד בבוקר, לא בטוח שזה צודק בריאותית אבל נפשית זה עבד.
טיפ זהב להורים?
הטיפ הכי טוב זה להקשיב לאמא. היא יודעת הכל. ילדים הם אנשים קטנים, צריך לשים להם גבולות רק אם זה מסוכן – ולזרום עם החיים. אבל מה אני מבין, אני אבא רק שנה ושלושה חודשים.
ההכנה:
מבשלים את הקוואקר, החלב, קמצוץ הקינמון ושבבי הקקאו על אש קטנה במשך 6 דקות. כשהכל הסמיך מוציאים לקערה, יחד עם בננה עסיסית מרוסקת ותמר מג'הול אחד טחון היטב.
הילדים שלי גדלו בבית של שף, אז מגיל צעיר הם אכלו כמהין, קוויאר, לובסטרים, כל מה שאפשר. ילד שיאכל הכל מהכל יהפוך להיות אנין טעם. כשאנחנו הולכים למסעדה הם מזמינים לכל השולחן. לדעתי, בכלל הטעם של החבר'ה הצעירים בארץ נהיה מאוד מפותח – אתה רואה במסעדה ילד בן עשר מזמין מנות של מבוגרים, לא כמו הילדים של פעם שהיו אוכלים מנות ילדים שמורכבות מפסטה פושטית או שניצל וצ'יפס.
בקורונה העברתי שיעורי בישול בזום והם השתתפו, הם אלופים. אפילו ארוחה לשבת הם מכינים בלי בעיות. עכשיו אנחנו מצלמים יחד סרטונים בקונספט של עשרה מתכונים למאכל, למשל של קציצות, של כריכים, של עופות. הם חותכים, קוצצים וזה כיף כשכולם במטבח. ארבעתם עובדים במסעדה שלי: רוי אחמ"ש, רומי מנהלת אירועים, יהלי מלצר ופיקולו ומיה עם הקונדיטוריה. אני לא הייתי מכניס אותם לעולם הזה, אבל בגלל שכל החיים שלנו סובבים סביב המטבח, קשה לא להידבק בחיידק של הבישול, זה משהו בגנים. בדרך כלל הארוחות שלנו מאוד מושקעות. אשתי בשלנית אלופה, יותר טובה ממני.
קציצות ברוטב עגבניות זו מנה שכולם אוהבים. אוכל של בית. מנה שרואים ב'סופרנוס'. כשאני נמצא באיטליה בטיולים קולינריים, סיר הקציצות הוא הראשון שנגמר.
טיפ זהב להורים?
מהניסיון שלי, וזה לא משנה בני כמה הילדים, חייבים להכניס אותם לעשות איתכם דברים, מבלי לפחד מלכלוך או מלשבור משהו. כשאתם נותנים להם תפקיד שבאמת כולל אחריות, ממיקסר ועד גירור בפומפייה, נפתח להם צוהר לעולם חדש.
ההכנה:
1. לערבב את כל חומרים יחד עם הבשר וליצור כדורים/קציצות.
2. לבשל את כל מרכיבי רוטב העגבניות כ־15 דקות, להמליח ולפלפל.
3. להוסיף את כדורי הבשר ולבשל על אש נמוכה כ־15 דקות נוספות.
4. להגיש על פסטה מבושלת.
התייעצתי עם הילדים מה לבשל ופיצה זו הייתה החלטה שהתקבלה פה אחד. פיצות הן מאכל שהם כולם אוהבים, על כל השאר יש מלחמות. אנחנו אוכלים הרבה בצק. אצלי זה בא מהבית, אבא שלי היה שף. זה בטבע שלי להכין מאפים. אני נורא מרוכזת בעולם האפייה, אז הבישול נדחק הצידה. בעלי מכין את כל האוכל בבית.
לילדים יש הרבה ביקורת עליי, קשה להיות איתי במטבח, אני קצת שתלטנית באפייה, חסרת סבלנות ואוהבת שהכל תמיד נקי. כשהם היו קטנים הייתי מאכילה אותם כדי שלא ילכלכו את כיסא התינוק. הילדים כבר גדולים אז הם מבשלים לא מעט. הבת הגדולה מבשלת מדהים. היא יכולה לבוא לארוחת שישי עם סיר ענק. האמצעית מכינה דברים לבד כמו עוגיות וכדורי שוקולד ואחרי זה יש מלא בלגן, אבל אני נותנת לה. גור אדם שוקל כדורים לחלות, קולע. הוא עושה הכל לבד במטבח ואני לידו שומרת מהצד.
טיפ זהב להורים?
המטבח שלנו זה הממלכה שלנו. מותר לנו לעשות בו הכל - לטעות, ללכלך, לסטות מהמתכון, זה לא 'מאסטר שף', אין ציונים בסוף. אם לא מנסים לא יודעים. מי שאתה מכין לו אוכל, צריך להודות לך. הילדים לפעמים מבקרים, אומרים "אהבתי, לא אהבתי", אבל להכין להם אוכל זה הברכה הכי גדולה שיכולה להיות.
ההכנה:
1. בקערת המיקסר מערבבים את הקמח, המלח, הסוכר והשמרים היבשים. מפעילים אותו במהירות נמוכה ומוסיפים את שמן הזית והמים, תחילה מחצית מכמות הנוזל, ואז לאט־לאט מוסיפים עוד עד שהבצק לא צריך יותר. אל תפחדו להוסיף מים כדי שהבצק לא יהיה יבש.
2. לשים למשך 10 דקות עד לקבלת בצק רך וגמיש. מעבירים את הבצק לקערה משומנת מעט בשמן זית ומגלגלים אותו כך שיצוף בשומן. מכסים בניילון נצמד ובמגבת ומניחים להתפחה במקרר למשך 6 שעות לפחות, ורצוי אף ללילה.
3. מוציאים את הבצק ונותנים לו לעמוד כשעה בחוץ בטמפרטורת החדר. מחלקים אותו ל־4 חלקים שווים, מכדררים כל חלק לעיגול ומניחים על משטח מעט מקומח.
מכסים במגבת ונותנים לעיגולים לנוח כרבע שעה.
4. מחממים תנור ל־210־220 מעלות, ומכינים תבנית מרופדת בנייר אפייה. מתחילים לתפוח על כדור הבצק, עד שהוא מתרחב ונהיה עיגול גדול. אפשר לעשות את זה עם מערוך על משטח קצת מקומח. מניחים את עיגול הבצק על נייר אפייה ובעזרת האצבעות יוצרים מעין מסגרת עבה יותר בשולי הבצק.
5. מניחים 3־4 כפות ממרח עגבניות על חלקה הפנימי של הפיצה, מפזרים תבלין אורגנו, מפזרים גבינה ומסדרים אותה באופן שווה, מתבלים קצת במלח גס ובפלפל גרוס.
6. מעבירים את נייר האפייה עם הפיצה לתבנית ואופים כ־15־20 דקות עד שהפיצה שחומה בחלקה העליון.