הילד בן 70 אבל את הספה בבית הוריו הוא מבקר רק בשירים. החום הגבוה, לעומת זאת, מאיים לשרוף את כל מה שמסביב: בגלל משבר פוליטי שהידרדר לקרע חברתי חסר תקדים, בגלל מהפכה טכנולוגית שמשנה את היחסים שבין אדם לחברו, ובגלל החום עצמו, שכבר עכשיו מטלטל את כדור הארץ וזאת רק ההתחלה.
ובתוך כל זה אהוד בנאי ממשיך לנסוע. בקצב הייחודי לו, בביטחון מלא בתכונות האמנותיות שהפכו אותו לטרובדור הישראלי האחרון, ובצניעות שמגוננת עליו תכף 40 שנה מפני סכנות שהפילו רבים וטובים. אלא שהשקט החיצוני אינו אלא המעטה המושלם כדי לסחוט את דוושת הגז: בנאי נכנס לאחרונה לאולפני העוגן (בתמונה בעמוד הבא) כדי להקליט אלבום חדש, שלוש שנים אחרי 'הולך ומתקרב', מאלבומיו הטובים ביותר במאה ה־21. במקביל הוא חלק מפרויקט מסקרן, 'קו אחורי', שבו הוא חבר מן המניין בלהקה של בק־ליינרים (וגם אייל פרידמן, "קוואמי", על ההפקה המוזיקלית) כדי לבצע בי־סיידים שלו וגם שירים מקוריים שכתבו האחרים (קורי בן יהודה, ארז שמידע, ציון מזרחי ודוד בנימיני). חוץ מהציפייה, זאת הזדמנות להזכיר לקהל את האנשים החשובים מאחורי הקלעים, אלה שהספקנו לשכוח כמה הם סבלו בתקופת הסגרים האיומה. ובמקביל יש הופעות אקוסטיות עם נושי פז ובקיץ כבר ייצא לדרך סיבוב חדש עם נגנים ותיקים וחדשים.
ההספק הזה יכול בקלות להתפרס על פני עשור אצל אמנים אחרים, ודאי כאלה עם קהל ששותה בצמא כל מילה שלהם. אבל בנאי בטח קרא בפרקי אבות את דבריו של יהודה בן תימא, "בן שבעים לשיבה", והוא יודע שהמשמעות היא לאו דווקא לנוח מהפעילות אלא הזכות להיפטר מהסחות הדעת ולהתמקד בעיקר. ואנחנו? מפני שיבה נקום ונמחא כפיים.
עינב שיף
⎯
כששלומי ברכה כתב והלחין את 'רכבת לילה' בתקופת הצבא, יצא לו טקסט שונה מאוד שאיתו הוא הרגיש שלם. יובל בנאי העביר לבן דודו את השיר ונולדה גרסה חדשה. ממנה נשארו שתי שורות של הטקסט המקורי: 'אני כל כך עצוב לי ושמש על העיר. ודיזנגוף נראה לי כמו רכבת לילה לקהיר'. החיבור החדש גרם לכך שהם קיבלו את אחד הטקסטים המופלאים שכתב אהוד בתחילת הדרך. הרקע היה מלחמת לבנון הראשונה, ההתנגשות בין המראות העליזים־כרגיל של רחוב דיזנגוף האיקוני באייטיז לעומת תמונות הקרב שחוו יובל בנאי וברכה מלבנון זלגו אל המוזיקה של משינה באלבום המופת הראשון של הלהקה. אהוד בנאי תפר במדויק את המילים לאווירה וללחן, והשאיר גם את החותמת האישית שלו. הילד היה אז אחרי גיל 30, מתוסכל מאי־הצלחתו לחרות סימן כלשהו במוזיקה הישראלית. הוא בהחלט ישב בצד הדרך, ישב ליד הזמן, ועדיין חיפש את הסימן בין כל הצלילים שמסביב. המילים של 'רכבת לילה לקהיר' היו בדיוק אותו סימן שחיפש אהוד בנאי. או בעצם שחיפשנו אנחנו, בלי שידענו, כדי להתחיל להבין את העומק המופלא שיש ביצירותיו.
רז שכניק
השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעין
לא סלול לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן
חוצה את העיר
עולה להר
ממשיך על הים
ממשיך גם מחר
חותך באוויר בין הבתים
יוצא אל האור אל חיים חדשים
לך עליו, עלה עליו
מלאכי צפורים מעליך
מלווים את צעדיך
מרחוק נדלק אור
אל תסטה כדי שתוכל לחזור
ברוכים הבאים לארץ אהוד בנאי. תמיד בא לך להיות שם. השיר 'יוצא לאור' יצא לאור ב־1996 ובכל פעם שהוא התחיל לנגן ברדיו עם האיטיות שלו זה חדר לי לפחות לנפש ואישית בא לי ישר גם על כל שיריו, ואלה שאני הכי אוהב הם 'בלוז כנעני' "הילד בן 30" ו'כולם יודעים'. זה כאילו שמישהו תיכנת בספוטיפיי של הנשמה שלי שירים של אהוד בנאי. כי אהוד זה פיסות נופים ישראליים כמו דממות דקות. ומה שאני אוהב אצלו הן הישירות והכנות והיכולת לצייר את הארץ כמו במכחול רישום. זאת ארץ תנ"כית משהו. הבנק מאחור הוא רק תזכורת לנוף המתחלף בצבעי פסטל.
זה זמן שיגעון
מהומה עד אין קץ
ובכל רגע חדש פורענות לא עלינו
והכל חי ברשת
הכל מתפוצץ
החושך גובר כאן
האור שלך מאיר עדיין זוהר
אהוד כותב בשיר 'בלוז כנעני' למאיר אריאל והוא מתאר זמן דומה לזה שעובר עלינו בול היום, רק שמאיר כבר איננו, "ובאופק אחר על אותו דף גמרא / יושבים כל הלילה אתה ואני", הוא כותב. אגב, אישית הייתי רוצה להיות זבוב עתיק על הדף כדי לשמוע אותם לומדים.
והנה סיפור שאיש לא מכיר. פעם הוזמנו אהוד ואני לטקס חלוקת פרסים של איזה ארגון. אני הייתי המחלק, הוא המקבל. לפני שהגיע תורו עלו מלא זמרים חדשים ששיחקו אותה באותה שנה, כדי לקבל את פרסי הזמרים המצטיינים. ולבסוף נקראנו הוא ואני לבמה ואני הגשתי לו פרס מפעל חיים. ואז, בעודנו עומדים על הבמה, לחש לי לפתע באוזן, "איזה מזל שאתה פה, אחרת הייתי ממש לבד וגם זה שזה אתה מרגש יותר מהפרס".
וואלה עפתי מזה. לקבל מהמאסטר מחמאה. וגם מכיר את ההרגשה הזו של אבוד בין אנשים. יותר מזה אני חושב שאני מכיר אפילו את השביל (מהשיר 'יוצא לאור') נדמה לי בראש פינה, שביל שעולה בהר לכיוון צפת. ואם אני טועה, מילא. אהוד הוא שביל חוצה ישראל עבורי.
אז מזל טוב יקירי. הילד בן 70. המון בריאות ועוד הרבה שנות אור. וכמה אני אוהב אותך. כולם יודעים עד היום.
⎯
אהוד הוא מספר הסיפורים האולטימטיבי. שני ספרי הפרוזה שלו הם סיפורי מסעות בעולם ובנשמה שקשה היה לי להיפרד מהם כשסיימתי לקרוא אותם. גם השירים שלו הם סיפורים של מסעות. הוא הטייל המצטיין. רואה הכל, זוכר הכל. ויש לו את ההומור המיוחד שלו . השיר 'הופעת מילואים' הוא דיווח כל כך נוגע ללב, קצת הזכיר לי חוויות מתקופות המילואים שלי לפני המון־המון שנים.
המש"קית אומרת כדאי שנתחיל
יש עוד הופעות צריך למהר
הטבח אומר: יאללה ג'ינג'י תן גז
החברה עייפים נו תתחיל לזמר
ולפתע קול נפץ הם יוצאים בריצה
אני נשאר בחדר הריק
הטבח מפהק המש"קית אומרת:
לא נורא, זה קורה, תהיה פעם אחרת
מבול יורד עלינו עכשיו
מפסגת לבנון עד סיני
פורט בגיטרה ושר לטבח
ים של דמעות בשתי עיניי
⎯
"מבעד לחלון פתוח חליל רחוק נמזג ברוח מעיין זורם נפתח בי"
כמעט קשה לדעת מה היה בי קודם, המשפט הנצחי הזה, או המעיין הפנימי, האינטימי שלי. הם באו כאחת, ככה זה נדמה.
מביט מהחלון. שומע אהוד באוזניות. כל התאים בגוף פתוחים, נושמים. מישהו יודע מה קורה בי. מאשר אותי. ודאות כמוסה לפלא שרוחש בצמרות העצים. כל מה שהיה דהוי, מתבהק, כל מה שהיה ישן מתעורר. הזמן זורם אחורה וקדימה. מוזיקה ברוורס. דבקות של הנפש. דברים מתחברים. כשאהוד שר "ממשיך לנסוע" נעלמים בי כל הספקות. אני רואה סודות שמגלים רק לי. הפחד חולף, הלב מפשיר ואני בוכה.
אהוד בן דודי החכם והטוב. תודה. מזל טוב. מאחל עוד שנים רבות וטובות לך ולביתך. תודה על מה שאתה עבורי.
⎯
מכל יצירותיו מעוררות ההשראה של אהוד בנאי, שמורה בליבי אחת מיוחדת, שלא זכתה לחשיפה הרחבה שלה הייתה ראויה, כמו החיבוק הענק שקיבלו שיריו. יצירתו בפס הקול להצגה 'בבל' בתיאטרון 'נטלה שחורה' הירושלמי היא רגע מיוחד, שאם היה מוקלט לאלבום - ייתכן שהיה חובק עולם. הצליל הייחודי של הגיטרות של בנאי, עם השירה המסורתית של שחקני התיאטרון, שהזכירו לי אלבומי מופת מפרקה טורה ממאלי, וריי קודר האמריקאי. אמירה מוזיקלית וחברתית. מוזיקה נפלאה שעותק ממנה שמור אצלי שנים רבות ואני חוזר אליה, והיא רלוונטית תמיד.
⎯
מאוד קשה לבחור משפט מסוים מהטקסטים המופלאים של אהוד. אני מכורה לשירים 'כולם יודעים' ו'היום', שניהם בפלייליסט היומי שלי, מתרגשת מהם כל יום מחדש. אבל המופלא ביותר בעיניי הוא הטקסט של 'עטוף ברחמים'. עשרות אלפי ילדים נולדו במהלך השיר הזה, המשפטים הקסומים האלה. "אור כחול כהה, זה עוטף אותך ברחמים, צף אתה הוזה, מרחף בעולמות גבוהים. בסוף אתה תצא לעולם, ומיד אתה תרגיש כאב. אור חזק יכה בפנים, זה עוטף אותך ברחמים". כשהשיר הזה עלה לרדיו, הפליאה הגדולה של כולם הייתה לגלות שמאחורי כתיבת המילים האימהיות האלה עומד גבר, אהוד בנאי, אמן מרגש ונוגע בכל רמ"ח איבריו.
⎯
אהוד, הם פה בעיתון סיבכו אותי כי יש הרבה יותר מקטע או שיר אחד שמדברים אליי. אבל בוא נתחיל מזה שהשיר שכתבת על רחוב האגס שבו נולדתי, זיכרונות גדולים, אירועים גדולים. ואיך תמיד אני רואה בבהירות את הדברים דרך המילים שלך בשיר הזה, את הבית, את ספרי הקודש הישנים שמצהיבים בארונות.
אבל הייתי רוצה להרחיב יותר על 'מהרי נא', והילד שבן 30 ויש לו חום גבוה. מעבר לזה שהשיר יפהפה, אהוד מדייק פה גם בתוכן, במילים המופנות לאמו מרים, עליה השלום, שכל כך אהבתי והייתה גם סנדקית לבני. אמא של אהוד הייתה מאוד דאגנית לגבי מה יקרה איתו, עם הילד שכבר בן 30 ולא נראה באיזה כיוון מסודר כלשהו. היא הלכה לעולמה ב־1982, כשאהוד היה סביב 30. מה שעצוב לי בכל הסיפור הוא שמרים לא זכתה לראות את אהוד בתהילתו וחבל, כי היא כל כך הייתה שקועה לפעמים במחשבות על מה יהיה עם הבן שלה. זה העיק עליה, ופתאום יצא ממנו סטאר. כואב לי הלב שהחמיצה את זה. אביו, יעקב ז"ל, עוד זכה לראות את אהוד בהצלחתו.
יש עוד דבר שאני מאוד אוהב באהוד: הדתיות שלו, שהיא לא פנאטית אלא מכבדת ומחברת. הוא יכול להגיע לאכול אצלי ובלי שאגיד לו, הוא יודע שיקבל רק כשר. הילד בן 70, מזל טוב.
⎯
בחרתי בשיר 'היום'. השיר הזה מקסים אותי, ממכר. זוכרת שכשהשיר יצא היו סביבו כל מיני פרשנויות, היו נשים שכעסו, הן טענו שמדובר בשיר שבו הגיבור מתייחס לאשתו יפה רק היום, ובשאר הימים הוא חרא של בן אדם. זה הצחיק אותי. שיר זה לא כתבה במדור החדשות בעיתון או בטלוויזיה. שיר אין צורך לנתח באופן דידקטי. בטח ובטח לא שיר של אהוד. אהוד הוא משורר נדיר, אין לי עניין לשפוט את השיר אלא רק להאזין לו שוב ושוב ולהבין אותו בגוף. מכורה, כבר אמרתי? ועוד משהו. אני רוצה למסור הודעה אישית לאהוד: אהוד יש לי וידוי, מעולם לא הייתי בהופעה שלך. לא יודעת איך התרחש המחדל הזה. מדובר במשבר כמעט לאומי, אז הנה אני מתחייבת פה בחגיגות היפות לכבודך להגיע לכל הופעה שלך ב־70 השנים הבאות. מזל טוב בן דודי.
⎯
שיר שמדבר על פועלי הבמה, אלה שמגיעים ראשונים, הולכים אחרונים וגורמים לכל הקסם של המוזיקה לקרות. בחרתי בשיר הזה בגלל היכולת של אהוד בנאי לשים לב לפרטים ולאנשים מסביבו, גם לאלו שמאחורי הקלעים, דבר שאני מקפיד עליו גם בחיים האישיים והמקצועיים שלי. פועלי הבמה בשבילי הם אלו שגורמים לכל הופעה לעבוד כמו שצריך, ונותנים את המגע המיוחד שלהם כדי להפוך את הדברים למיוחדים ואישיים יותר.
⎯
שיר שגדל עליי עם השנים. כל תקופת זמן גיליתי בו עוד ועוד רבדים נסתרים. זה כוח של שיר אלמותי. הוא לעולם לא מתיישן, מהאזנה להאזנה פתאום מבינים משמעויות נוספות וכל זה באותו השיר. המחווה הזאת שאהוד עושה פה למאיר אריאל, נגעה בי במיוחד. מרגישים את החברות ואת האהבה ביניהם בכל אות ותו.
⎯
אני אוהב את השיר הזה בזכות התוכן שלו. אהוד בנאי נוגע כאן בנושא הכאוב שהוסתר שנים ארוכות בעולם ובכלל בתקופת הקפיטליזם: העבדות המודרנית של אנשים מוכי גורל שעובדים בשביל פרוטות ולא מצליחים לכלכל את עצמם, ולא להעניק לילדים שלהם את האופציות לרכוש השכלה ולצאת מהמעגל הזה. אהוד מביא את הרעיון הזה בצורה מאוד יפה, גם בלחן שמשרת מצוין את המילים, שזה מאוד חשוב. וגם בהגשה שלו שכולה אומרת מחאה. אהוד יקר, מאחל לך בריאות ונחת עד 120.
⎯
כששומעים את אהוד בנאי מרגישים את נסיעת הזמן ואת עוצמת המרחב. שיר של אהוד שאני אוהב במיוחד הוא 'ג'מלי פורוש' מתוך האלבום 'קרוב'. למרות שמשהו בשיר הזה תמיד נותר מסתורי, הוא בכל זאת מאוד נוגע ומכיל תועפות של חוכמות זמן ומרחב.
⎯
"היום נעשה משהו בלתי נשכח שישאיר זיכרון של שמחה מבורך"
המשפט שבחרתי הוא אמנם משפט מתוך שיר אהבה לבן/בת זוג, אבל אני בוחרת לקחת את המשפט היפה הזה למקום האישי שלי, לבחירות שלי בחיים בכל בוקר מחדש, ולהזכיר לעצמי שיש לי את הזכות בכל יום מחדש לייצר לי, לסובבים שלי ולקהל שלי זיכרון של שמחה מבורך.
⎯
מתוך ערימת יצירות מופלאות של אהוד יש ארבע שורות שתמיד מהדהדות בראשי — במיוחד בשנים האחרונות:
אין מי שיכה על הסלע
מי ייתן כיוון
באפלה כאן נלחמים על כל פירור -
סביב עגל הזהב
ארבע שורות שכל כך ממצות את המצב שבו אנחנו חיים כעם אחד. קשה למצוא מנהיג אמיתי שינהיג אותנו לימי שלום וביטחון. ימים של אחדות ואהבת חינם. האפלה גדולה ובאפלה קשה לראות את האור, את הטוב. ורק בכוחנו לגרש את האפלה, ורק בכוחנו [הדמוקרטי] למצוא את
המנהיג שיוביל אותנו לאמת.
⎯
קשה לבחור שיר אחד של אהוד בנאי, אבל אם צריך אחד אז זה השיר מבחינתי. "מהרי נא והניחי על ליבי תחבושת בטרם תשכיביני לישון. וספרי לי על הילד שהייתי, איך שמחתי על הגשם הראשון". לא משנה בני כמה אנחנו, כל אחד מאיתנו זקוק בלילה לאדם שיניח על ליבו תחבושת. שיהיה שם. מקום מפלט אינטימי שמחזיר אותנו לתחושת רחם, להגנה ולביטחון. זה שיר שמרעיד אותי מבפנים ומזכיר לי כמה אני בר־מזל.
⎯
"אל המקום אליו אתה הולך,
הן גם אני אגיע.
כל הדרכים הרי עולות אל אותו הרקיע,
אך בלי ניצוץ האהבה שום דבר לא יתניע".
לבחור ציטוט אחד מתוך כל הרפרטואר של אהוד זאת משימה לא קלה, אבל בתקופה האחרונה יש מעט מדי אנשים שמהדהדים מסר של ביחד, ולכן אני בוחר לחזור לשיר המושלם הזה של אהוד יחד עם דקלון. ורק להדהד את מה שהוא כבר אמר לפני 25 שנה.
⎯
זכיתי לשבת בחדרי חזרות ובאולפנים כשחלק מיצירות המופת של אהוד נשזרו והפכו ליהלומים.
אחר כך הייתי בהמון הופעות, חלקן ארוכות מאוד, כמיטב מסורות שנות ה־70, היינו צוללים לתוך קטעי גיטרות ארוכים וסוערים שהופכים למחול תופים ומדביקים את כל הקהל בשמחה גדולה. לא פעם אחרי עשרות פעמים שהייתי מנגן את אותו השיר פתאום הייתי מבין משהו בסיפור או בדקות של הטקסט. אני זוכר כששמעתי בפעם הראשונה את 'יוצא לאור'. זה היה עם גיטרה אקוסטית בחדר חזרות, האוויר לא זז מכוחן של המילים שהידהדו בחדר וזרחו. מזל טוב אהוד אהוב, שיהיה לנו עוד הרבה־הרבה ממך.