נשמע מוזר, אבל נפתלי ואני נפגשנו בגבעת התחמושת.
שנה קודם לכן נפתלי סיים את שירותו הצבאי כמפקד פלוגת הלוחמים במגלן, ומעת לעת, כשהוא כבר סטודנט באוניברסיטה העברית, התנדב להרצות בפני שמיניסטים על חוויותיו ממבצעים בלבנון כדי לעודד אותם להתגייס לקרבי.
אני שירתי כמשק"ית חינוך בעמותה שהזמינה אותו להרצות על הגבעה, וכשהוא ירד מהבמה ביקשתי שיישב לידי והוא הסכים.
לא עניינה אותי במיוחד הכיפה שלראשו, ולא הסוודר הדי־מכוער שהוא לבש, הוא היה כריזמטי להפליא והוא ריתק אותי.
כעבור מספר שבועות התקשרתי אליו כדי להזמין אותו להרצאה נוספת בבסיס בדרום ואמרתי שאחזור עם הפרטים.
להפתעתי הקצינה שביקשה את ההרצאה נעלמה כלא הייתה.
כשהתקשרתי להודיע לו שאין הרצאה זה לא ממש הפריע לשנינו להמשיך לשוחח די הרבה זמן, עד שבסוף הוא הזמין אותי לארוחת ערב שבועות בדירת הסטודנט שלו בירושלים. מאז הדעות חלוקות: אני חשבתי שזה נחשב שהוא התחיל איתי, למרות שהוא מתעקש שאני זו שהתחילה איתו.
בערב שבועות, חמושה בבקבוק פלסטיק של קוקה־קולה מלא בשמן זית מכרמי המושב שלי עליתי לירושלים. הוא הכין ארוחה שהוא מאוד התגאה בה: פסטה עם רוטב שמנת. אני לא נגעתי באוכל. חלקית מהתרגשות, וחלקית כי הוא שם שמנת חמוצה.
אחר כך יצאנו להליכה ברחובות שכונת קטמון, וכשחזרנו לדירה שלו הוא גילה שהמפתח לדירה נעלם, ולא הייתה ברירה - היינו צריכים לצעוד לקצה השני של העיר לאסוף מפתח נוסף מבעל הדירה. כך קרה שבילינו כל הלילה בהליכה ובדיבורים עד אור הבוקר, והשאר היסטוריה.
יש שיגידו שהוא "במקרה" איבד את המפתח, אבל אני חושבת שהשמיים נפתחו באותו ליל שבועות וסימנו לנו שעל אף ההבדלים בינינו אנחנו בדרך הנכונה.
סנדרה שדה פגשה את מוני מושונוב זמן קצר לפני שעמדה להינשא לבעלה הראשון. "מוני למד במחזור מתחתיי באוניברסיטת תל־אביב", היא אומרת. "ראיתי אותו בפעם הראשונה בהצגה 'צ'ה גווארה' בהפקה של החוג לתיאטרון, והתאהבתי בו נואשות. זה היה חודשיים לפני החתונה עם בעלי הראשון, שהייתי מאוהבת בו עד הגג. התביישתי בעצמי שאני מתאהבת כשאני עומדת להתחתן. כעסתי על עצמי. התגברתי על ההתאהבות במוני והתחתנתי. אחרי חמש שנות נישואים בעלי הראשון ואני התגרשנו.
"באותה תקופה שיחקתי בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער ושמעתי שעושים אודישנים בתיאטרון חיפה. ניגשתי לאודישנים והתקבלתי. שם פגשתי שוב את מוני. בהתחלה היינו ידידים טובים, לא יותר. יום אחד החלטנו ללכת לראות את הסרט 'קן הקוקייה' עם ג'ק ניקולסון, ובסוף הסרט, מרוב התלהבות, חצינו את הגבול והתנשקנו נשיקה ארוכה. אז הבנו שזה היה שם כל הזמן. ברגע שאמא שלו ראתה אותי, היא אמרה לו: 'תתחתן עם סנדרה'. הוא אמר לה: 'אבל היא יותר מבוגרת ממני', והיא השיבה לו: 'לא חשוב, אתה תתחתן איתה!' בהמשך היא סיפרה לי שבפעם הראשונה שראתה אותי, הייתי עם כובע בארט ונראיתי לה אירופאית, אלגנטית. מאז עברו כבר 42 שנים נהדרות".
"כשאני מסתכל על נילי אני נזכר בה כפי שהייתה בגיל ,"19 סיפר אהוד ברק לגבי בר־חיים בראיון ל"7 ימים" בפברואר האחרון, "הכרנו כשהיא הייתה חיילת ואני קצין צעיר, אהבה ראשונה מטורפת. היינו כמה שנים יחד עד שזה נפסק, עם הרבה רגעי אושר ולא מעט כאב. ההורים של נילי לא רצו אותי. היא הייתה אצולה תל־אביבית, אני הייתי כפרי כהה עור שמגיע עם משאית צבאית וחוסם את הכביש. גם לא ידעתי להתנהג סביב לשולחן עם סכין ומזלג, זה לא התאים להם. זה גם לא יכול היה להתחבר, היא לא חשבה שתינשא לאיש צבא. בסוף זה נקרע, היא התחתנה ואני התחתנתי. את נאוה הכרתי שנה לאחר מכן.
"אחרי הגירושים התקשרו ללשכה כל מיני נשים - תמיד יש כאלה, ציידות - והנחיתי את המזכירות לבקש מכולן שישלחו תמונות של הנכדים. זה היה דילול טבעי, מה שנקרא. לא חיפשתי הרפתקאות. אם זו לא הייתה נילי, לא הייתי מתחתן בשנית".
כשרן הגיע אליי הביתה באותו יום עוד לא היה לנו מושג שזה מה שהולך לקרות לנו. זו בכלל הייתה אמורה להיות פגישה של שני ידידים טובים. ככה יצא שבבוקר של היום הכי גורלי בחיי אני עמדתי ליד השיש במטבח ואמרתי לבעלי החתיך - שלא היה לי מושג שעוד באותו הערב כבר אחשוב על איך אני עוזבת אותו - "יש מצב שרן יקפוץ אליי היום. אני מרגישה שהוא לוקח ממש קשה את הטוקבקים אחרי הפרק האחרון ב'מחוברים'". "אה", אמר בעלי, "אני מבין ששוב את מפעילה את האמבולנס שלך ויוצאת לעזור לאנשים שלא ביקשו ממך".
בשלב הזה רן היה הידיד החדש שלי, ולכן בעלי לא חשש מזה שהוא עומד לבוא ולהיות איתי לבד בבית. והאמת היא שלא הייתה לו שום סיבה לחשוש. בין רן וביני לא הייתה אז שום אנרגיה מינית. הוא היה נשוי לאישה יפהפייה פי מיליון ממני, שנראתה כמו שחקנית צרפתייה, ובעלי ידע שאני רואה בו רק בחור נמוך וחכם שכיף לדבר איתו. וככה עמדנו לנו, בעלי ואני, כתף לכתף, ודיברנו על הפגישה שלי עם רן. אני לא זוכרת אם עירבבתי שוקו בכוס פלסטיק למאיה, שהייתה אז כמעט בת ארבע, או שהכנתי לעצמי את קפה מספר שלוש לאותו הבוקר; רק זוכרת את הרוגע הביתי הזה, האחרון, הדנדון של כפית המתכת בחרסינה, שיח הגרניום הוורוד שחייך אליי מהחלון המואר. הרגע האחרון של הנורמליות, לפני שהכל עלה באש.
באחת בצהריים רן הגיע. הוא התיישב על הספה הקטנה ואני שכבתי על הגדולה, האדומה. אפילו לא ניסיתי להסתיר את העובדה שכשאני שוכבת יש לי סנטרי בודהה כפולים. עד כדי כך הכל היה תמים, נטול כל כוונה מינית או זדונית, וגם את זה אני תמיד אזכור, איך ההתאהבות הזו הגיעה מהמקום הכי נקי, הכי מפתיע.
בהתחלה ניסיתי לנחם את רן על הטוקבקים שהוא חוטף, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא לא לוקח אותם ללב. בשלב מסוים הוא קם מהספה כדי לחלץ את העצמות. הוא הרים את הזרועות שלו למעלה, וברגע שהוא התמתח החולצה שלו עלתה למעלה וחשפה חלק מהבטן שלו. פס חלק בצבע מוקה בהיר. היה בעור שלו משהו קטיפתי ורך, כמעט ילדותי. ברגע שראיתי את הבטן שלו תקפה אותי תחושה פיזית שאין לה שום הסבר הגיוני. זה היה כאילו חץ פילח אותי, ננעץ במרכז הלב שלי ואחרי זה הכאב ירד יותר למטה ועשה שם מערבולות של חצי ערגה - חצי בחילה. לא הבנתי מה קורה לי אז עצמתי את העיניים, וכשפקחתי אותן והסתכלתי על רן, המבט שלי כבר היה של אישה חדשה. רציתי להתנפל עליו ולנשק אותו צרפתית עד שאגנוב ממנו את הנשמה דרך הפה, ובמקביל רציתי שהוא יקום וילך מהבית שלנו. רציתי שיסתער עליי ויעשה אותי על המקרר היוקרתי שלי בלי לחשוב על מוסר ועל בגידות ועל כלום, ובמקביל התפללתי שהוא יסתכל עליי ויחשוב שאני מכוערת. זה היה כאילו שאלוהים שינה את כל מבנה המולקולות שלי ושל החדר.
אבל רן לא הסתכל עליי כמו על ידידה, אלא במבט המום בדיוק כמו שלי. יותר מאוחר הוא יספר לי שממש באותה השנייה שאני ראיתי את העור שלו וכמעט התעלפתי מרוב התאהבות בזק, יצא שהרמתי את כפות הידיים שלי והנחתי אותן על הפנים שלי. "עד אז לא ראיתי בך אישה", הוא אמר "אבל פתאום ראיתי את כפות הידיים שלך, את האצבעות האלו, מצד אחד ארוכות ועדינות ומצד שני חזקות, והרגשתי כאילו אני חוטף חץ ללב".
“זה היה רגע יפהפה באותה מידה שהוא היה נורא. כי באותו הרגע הרגשתי שאני עומד על קצה הר ומשקיף, כמו משה רבנו, על כל מה שעומד לבוא. איך אני עוזב את המשפחה שלי בשבילך, איך את עוזבת בשבילי, כמה כאב נגרום לבני הזוג, לילדים שלנו, וכמה הבושה והאשמה יפרקו אותנו. ובאותה המידה שיכולתי לראות את זה, ידעתי גם שמה שאני מרגיש עכשיו כל כך חזק וגדול ממני שאין מצב שאני לא הולך איתך עד קצה העולם". והוא צודק, לא סתם קוראים לזה חץ קופידון. זה מלא בכאב, זה משוח ברעל נוראי, אבל כשזה פוגע בך, הלב שלך כבר לא יחזור להיות כמו שהיה.
חלפו מאז 12 שנים, לרוב ממש טוב, לפעמים רע, לפעמים אתה כמעט לא מרגיש את האהבה מרוב שהיא מתחזה לשגרת בית מבאסת. לפעמים, כשנהיה ממש קשה, אני חושבת שאולי בכל זאת טעינו. שסתם עשינו מזה אגדה הוליוודית. שזה כולה עוד סיפור בורגני משומש: שני אנשים נשואים, שפשוט לא הצליחו להישאר בזוגיות נורמלית ויצאו לחפש אש וסערה.
אבל תמיד־תמיד, גם כשרבים, יש משהו בתוכי שזוכר את רגע החץ, את מכת הברק שאלוהים שלח בנו. ואני יודעת שלא סתם זכינו לראות ברגע את כל הקרביים של היקום, את מאחורי הקלעים של העולם, איפה שיש מסתורין ודרקונים וניסים ואנשים שפשוט נועדו לזה כי הם תאומי נפש. מישהו ניסה לדבר איתנו אז, לומר לנו משהו. ועכשיו, כל שנותר לנו הוא להישאר יחד, נגד כיוון החשבונות והכביסה, ולברר מה זה היה.
"אני מאמינה ששום דבר לא קורה סתם. שהכל קורה מסיבה מסוימת, ולטובה. יפתח וסיפור ההיכרות שלי איתו הוא מדויק", מצהירה השחקנית קים אור אזולאי, "נפגשנו בפעם הראשונה כשהנחיתי משחק אולסטאר והוא היה הכדורסלן היחיד שהיה נחמד ומסביר פנים. אפילו הציע לי ולבן הזוג שלי בזמנו להגיע למשחק שלו. שנה אחר כך הוא הגיע לצפות בהצגה ששיחקתי בה, ואז בכלל חשבתי לשדך אותו לאחותי.
"חצי שנה אחרי, שנינו רווקים ומקשקשים באינסטגרם על שטויות. הגורל חיבר בינינו ומצאנו את עצמנו בחוף תל־אביב באותו יום ובאותה שעה. ואז הכתה בי התחושה של אהבה ממבט ראשון. לא היססתי לרגע והתחלתי איתו במקום. זה לא היה קל. שבע השנים שמבדילות בינינו גרמו לו לחשוש ולהאמין שזה לא הגיוני. אבל כמה מהלכים אסרטיביים שלי עשו את העבודה.
"היקום הפגיש בינינו פעם אחר פעם כדי שברגע הנכון ובזמן הנכון ניפגש, נתאהב ונהיה יחד".
"אתחיל בזה שעידן הוא אהבת חיי, למרות שלא הרגשתי ככה בהתחלה", מצהיר הזמר הראל סקעת, "הכרנו ב־2011, כמה חודשים אחרי שיצאתי פומבית מהארון. הייתי ביומולדת של חברה במועדון שבו עידן עבד, הוא היה ברמן ואני זוכר שהסתכלתי עליו, כי הוא היה יפה בצורה בלתי רגילה, יופי מרגש כזה, ואני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהלכתי לבר והזמנתי שתייה. מאז שהתפרסמתי היו מביאים לי וכמעט לא הגעתי לבר. חברים שלי הסתכלו ואמרו 'או־אה, אם הראל הולך לבר כנראה שיש שם משהו רציני'. ביקשתי מעידן את מספר הטלפון שלו, זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתחלתי עם מישהו. נפגשנו וגיליתי מישהו שונה ממה שחשבתי. ידעתי שהוא דוגמן, וכשישבנו ודיברנו הייתי בשוק מכמה שהוא חכם. זה היה נראה לי טו גוד טו בי טרו. חשבתי שמישהו עושה עליי סיבוב.
"אבל השיחות המעניינות לא החזיקו אותנו ואחרי כמה חודשים נפרדנו. אחרי זה חזרנו, ונפרדנו, ושוב חזרנו ונפרדנו, בעיקר בגלל חוסר בגרות שלנו. פעם הלכנו לראות איזה סרט שהשפיע עליי נורא חזק, ונפרדנו באותו ערב. זו הייתה הפרידה הגדולה שלנו. עשרה חודשים במצטבר. הייתי אז רווק הולל שיום אחד רווק - ויום אחד בזוג, עשיתי מה שאני רוצה, ואני זוכר שערב אחד עמדתי במרפסת והסתכלתי לשמיים, אני אדם מאמין, ואמרתי, 'אלוהים, אני מבקש ממך שתשבור לי את הלב כי אם אתה לא תשבור לי את הלב אני בחיים לא אדע לאהוב ולעולם לא תהיה לי אהבה'.
"וזה מה שהוא עשה. חצי שנה אחרי שנפרדנו רציתי לחזור. שלחתי לו הודעה. נפגשנו ועשינו שיחה ועידן אמר לי, 'אין בעיה, אני מוכן לחזור, אבל רק בעוד ארבעה חודשים'. אמרתי לו 'מה?!' והוא, שהיה אחרי שני תארים במשפטים, אמר לי 'כן, יש לי מבחני לשכה ואני צריך ללמוד, אני לא מוכן שנהיה בקשר עד שאסיים את הבחינות'. באותו רגע נשבר לי הלב כמו שלא נשבר לי בחיים. קודם כל, לא ידעתי מה זה לקבל 'לא', ודבר שני, כמאמר הקלישאה, אתה מעריך את מה שיש לך ביד רק אחרי שאתה מאבד אותו. גרנו אז במרחק אווירי של 200 מטר האחד מהשני. מהחלון של הבית שלי ראיתי את חלון הדירה שלו. ידעתי שאנחנו חוזרים, התגעגעתי אליו, הייתי כל כך מאוהב והוא לא נתן לי לפגוש אותו במשך ארבעה חודשים. זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי. ירדתי במשקל, הייתי בדיכאון, כל שיר ששרתי בהופעה פתאום הביא לי משמעות חדשה וזה היה קשה־קשה.
"אחרי המבחנים חזרנו, ואחרי עשרה ימים הוא שוב נפרד ממני. למה? הוא אמר לי 'אני מצטער, זה כבר לא זה'. הפעם, המשבר היה הרבה יותר קשה מהקודם. הייתי רסיסים. אחרי כמה חודשים הופעתי בטקס פתיחת המכביה, אני לא זוכר מה שרתי שם, אבל זה היה שיר שנתן לי המון תקווה וביטחון וברגע שההופעה הסתיימה קיבלתי הודעה מעידן. 'שמע, אני לא יודע איפה אתה נמצא עכשיו בחיים, ומה אתה עושה, רק רציתי שתדע שאני מאוד מתגעגע אליך ומאוד־מאוד אוהב אותך'. עשיתי לו קופי־פייסט להודעה הזאת ומאותו הלילה - אנחנו בלתי נפרדים. אפילו לא ליום אחד.
"זה היה אחד השיעורים החשובים בחיים שלי, הדרך שעברנו – עד שהבנו שגם לנו מגיעה אהבה אמיתית ועד שמצאנו את האהבה – היא הדבק של הזוגיות שלנו, שמפעימה אותי כל יום מחדש. היום, כשאני רואה אותו בעשייה הציבורית שלו, לפעמים אני מחזיק את הראש ואומר לו 'עידן, בהתחלה אהבתי אותך, היום זה פי עשר'. לפעמים אני מרגיש שאלוהים נתן לי מתנה כזאת גדולה כפיצוי על כל מה שעברתי כשהייתי בארון, כשהיה לי סוד. אלוהים החזיר לי ביג טיים".
דקה אחרי שסגרה שנתיים במדים כמפיקה ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל, יובל שרף השתלבה בערוץ המוזיקה. "הלכתי לראיין מוזיקאים, ליוויתי אמנים, נכנסתי לתעשייה", סיפרה ל"ידיעות אחרונות", "ושלומי דווקא לא הופיע ברשימת המשימות שלי. באותה תקופה הערצתי את אסף אמדורסקי, חשבתי שהוא חתיך הורס, אבל חברה שלי הייתה מהגרופיז של שלומי ונדדה בעקבותיו מהופעה להופעה. כשהיא סיפרה לי ששלומי יופיע בזאפה עם אסף וערן צור, ערב חד־פעמי כזה, מיהרתי לארגן לנו כרטיסים. וברגע שראיתי את שלומי על הפסנתר נכבשתי בקסמיו, אי־אפשר שלא, הוא וירטואוז, ואז הרמתי את הכפפה".
התחלת איתו?
"כן. לא הטריד אותי שהוא גדול ממני בתשע שנים. סבתא שלי נהגה לומר ש'בחיים יש שתי אפשרויות, כן - ולא. אם יגידו לך כן כל החיים שלך יכולים להשתנות, ואם יגידו לך לא האגו שלך קצת ייפגע ואחרי כמה ימים זה יעבור'. לקחתי את הסיכון וכתבתי לו הודעה. לא משהו מקורי מדי, 'אז מה העניינים?' מרוב התרגשות שכחתי להוסיף את השם שלי. למזלי, הייתי שמורה אצלו. אין לי מושג ממי הוא קיבל את המספר. אף אחד לא העלה בדעתו שנתחתן, כולם חשבו שזה יהיה רומן קצר. סיכמנו שאחרי עשר שנות נישואים נעשה טקס של חידוש נדרים. לא מזמן חגגנו עשור, אבל לא ממש חגגנו. יש לנו שני בנים, למי יש זמן?".
"2011. הופעה של משינה. אני עם חברה, עתי שם עם מישהי. מסמנת אותו בעין, ניגשת אליו, 'היי אני איגי' והוא אומר לי, 'אני יודע מי את, אבל אני בדייט'", מספרת וקסמן.
"למחרת אני מצלצלת לבת דודתי מרב בטיטו, שהייתה איתו ב'האח הגדול', ומבקשת את הנייד שלו. היא מנסה להסביר לי שהוא צעיר ממני ב־12 שנים ושואלת למה זה טוב. אני עונה לה שזה טוב, ממש טוב!
"מצלצלת אליו אחרי כמה ימים ושואלת אותו אם בא לו לצאת לדרינק, אמר שהוא יוצא עם מישהי, אז אמרתי לו שאני אחכה, יש לי סבלנות. ובינתיים החיים.
"עוברים כמה חודשים, שמעתי שהוא פנוי, סימסתי לו שאני מתקלטת בערב ואם בא לו לקפוץ, אמר שישמח. מתרגשת!
"באזור חצות, אני בטירוף בעמדה, המקום מפורק, הדלת נפתחת, כולם מסתובבים, עתי נכנס עם גופייה, ניגש אליי עם חיוך ואומר ‘היי’. עניתי לו ‘בוא’, ומאותו רגע לא נפרדנו.
"לפעמים חלומות מתגשמים".
"אתה בא?"
"לא, אני מנמנם עכשיו".
בחוץ ירד גשם, במשרד היה חמים, ולא הייתה שום סיבה ממשית לקטוע את יום העבודה העמוס הזה באתר האינטרנט ynet – שעלה לאוויר ממש לא מזמן ועכשיו היה לעובדיו מספיק זמן לנמנם עד שהאינטרנט הזה בכלל יתפוס – רק כדי להגיע לפגישה בתחנת רדיו שהסכימה לזרוק לנו פירור ולארגן איתנו שיתוף פעולה מסחרי.
"אתם באמת לא צריכים אותי שם?" ניסיתי להתנער, אבל המנהלת המסחרית שלנו לא הרפתה: "אנחנו צריכים להיראות רציניים שם, עדיף שנבוא כמה שיותר אנשים – גם ככה הם עושים קולות של לא־בטוחים־שרוצים־לזרוק־כסף־על־האינטרנט־הזה".
התרוממתי בחוסר חשק ויצאתי איתה לגשם, לחניון, לנמל תל־אביב – שם ישבו משרדיה המאוד מגניבים של תחנת הרדיו שהייתה כל כך הרבה יותר חשובה, משפיעה ונכונה מכפי שאנחנו נוכל לחלום אי פעם להיות עם האינטרנט הזה.
התיישבנו מולם. היו הרבה מהם וקצת מאיתנו. בקצה שורת הכיסאות, אחד לפניי, היא ישבה. יפה כל כך. חמודה. קולית בדרך שלעולם לא תהיה שלי. הצגנו את עצמנו, והתברר שהיא המנהלת המוזיקלית של התחנה. מנהלת מוזיקלית! חייב לדבר איתה על מוזיקה.
דיברנו. תוך כדי הישיבה דיברנו. בשקט, על המון דברים שלא היו קשורים לישיבה. מדי פעם הם השתיקו אותנו. מדי פעם השתתקנו בעצמנו. פזלתי לעברה; הייתי מוכרח למצוא איך להמשיך את השיחה הלא־רלוונטית הזאת.
בסוף הישיבה סוכם על שיתוף פעולה, ובשלב הקימה ולחיצות הידיים היא ניגשה אליי ואמרה שתמיד חשבה אולי גם לכתוב קצת – נניח, לאתר אינטרנט. אמרתי לה שזה ממש משהו שלא כדאי לה לעשות בלי להתייעץ איתי קודם, בהרחבה.
נפגשנו להתייעצות. היינו אמורים לדבר על כתיבה ועבודה. דיברנו על הכל מלבד. כעבור שלוש שעות סיכמנו על שיתוף פעולה. ההסכם מחזיק עד היום, אנחנו משתפים פעולה בהכל והיא עדיין האדם היחיד בחדר – כל חדר – שאני רוצה להעביר איתו את כל הישיבה, ולדבר איתו על הכל מלבד על מה שצריך. הפסדתי נמנום, הרווחתי את אהבת חיי.
עדיין, מדי פעם בצהריים אני מפצה את עצמי.
"הוא ראה אותי על איזה בילבורד באל־איי", סיפרה יעל גולדמן ל"ידיעות אחרונות", "כשהייתי הפרזנטורית של ה. שטרן, נדלק עליי, חיפש איש קשר אליי ומצא את עפר שכטר, ידיד משותף. כשעפר שאל אם בא לי להכיר את אורי אמרתי לו במפורש שאני לא בעניין. הייתי בדיוק אחרי פרידה ולא רציתי לצאת עם שחקן. תמיד היה נראה לי ששחקנים הם אנשים דרמטיים שעסוקים בעצמם, מה שלא רחוק מהמציאות, בהכללה גסה, אבל אורי ניסה בכל כוחו להגיע אליי. הוא שלח חיצים מכל הכיוונים, דרך נועה תשבי ועוד כמה חברות, ובסוף זה הצליח לו עם עפר, שהעביר לו את המספר שלי למרות שאמרתי לא ולא־ולא.
"כשאורי התחיל לסמס לי קצת טישטשתי אותו. 'נראה, מתישהו', כאלה. יום אחד הוא שאל, 'בא לך לבוא איתי להופעה של דנה ברגר?' ועניתי שאהיה שם כי אני צריכה לראיין אותה לתוכנית 'Y בערב'. הוא אמר, 'טוב, אז ניפגש בערב', כאילו קבע לנו דייט. בערב, כשניגש אליי, אמרתי 'שלום אורי' בשורוק, אפילו לא ידעתי שהוא אורי בחולם. הוא הסתכל עליי, שאל אם אני רוצה משהו לשתות, קולה או מים ואמר 'אני אתחתן איתך, את תהיי אשתי' והלך לבר. זה היה הזוי. אני אפילו לא יודעת איך מבטאים בצורה נכונה את השם שלך, עוד לא החלפנו בינינו משפט אחד שלם, ואתה מדבר איתי על חתונה? לא ידעתי איך למפות את מה שהוא אמר. זה לא פיק אפ ליין, זה לא משפט שאומרים לבחורה, אף אחד לא אמר לי אותו. אבל הוא צדק.
שבוע לפני יום הולדתי ה־30 אורי הציע לי נישואים. כיוון ששנינו אוהבים מאוד את הטבע הוא מכר לי סיפור על כמה שחשוב לו לראות איתי את הזריחה. בארבע לפנות בוקר הוא העלה אותי למצדה ברגל, בשביל הנחש, ושם פתאום כרע על ברך. היינו רק חצי שנה יחד. לא ראיתי את זה בא".
עדי: "הכרנו בחתונה של חברים משותפים. אחותו של מאור כהן התחתנה עם במאי שלמד איתי, אז אני באתי מהצד של החתן ויהלי מהצד של הכלה".
יהלי: "רקדנו אחד מול השנייה לפחות שעה מבלי להחליף מילה".
עדי: "אני לא ידעתי מי הוא והוא לא ידע מי אני. למרות ששיחקתי בהצגה 'עד ראייה' בתיאטרון הקאמרי, שאבא שלו כתב ועם אמא שלו, התפאורנית, גם עבדתי. אז ידעתי שיש יהלי סובול ויש מוניקה סקס, אבל באותו רגע לא ממש זיהיתי אותו. גם הוא ראה אותי פעם בהצגה, ולא זיהה. בסוף הערב הוא ניגש אליי לשולחן ואמר: 'את מוכרת לי', ואמרתי לו: 'גם אתה מוכר לי'. ואז חברה משותפת שעמדה שם, אמרה: 'תגידו, אתם בסדר? היא משחקת בהצגה של אבא שלך והוא יהלי סובול ממוניקה סקס'. ואז הכל התחבר ולחצנו יפה ידיים ובאנו להיפרד, ואני לא יודעת מאיפה היה לי אומץ, אבל כשהוא אמר 'לילה טוב' והלך, הלכתי אחריו ואמרתי לו: 'נראה לי שהגיע שלב הטלפונים', אבל הוא ענה: 'אני בדיוק מסיים מערכת יחסים, זה טיפה מסובך'. מיד עצרתי אותו ואמרתי: 'עזוב, אני לא בעניין'".
יהלי: "מי שדחף אותי לגשת לשולחן מלכתחילה היה פיטר רוט, שאמר לי: 'מי זו החמודה שרקדת איתה, לך תגיד לה שלום'. אבל אני הייתי באיזה קשר, ממש לקראת הסוף, אז אחר כך לא הרגשתי בנוח לקחת טלפון. אבל כשהיא אמרה, 'עזוב, לא צריך', בכל זאת ביקשתי: 'תגידי לי את הטלפון. אני לא כותב בשום מקום, אני רק זוכר'".
עדי: "לא היה לו טלפון, הוא נשאר באוטו. אז אמרתי, 'יאללה, סוף הערב, חתונה, כולנו מבוסמים, היה נחמד והוא לא יזכור שום דבר בבוקר'".
יהלי: "זכרתי אותה בראש איזה חודש. אמרתי אני לא רושם, כי זה יהיה כמו לבגוד. רק אחרי חודש כשבאמת הייתי כבר ממש לגמרי רווק ומחוץ לתמונה, הרמתי לה טלפון: 'אהלן, זה יהלי', והיא שיחקה לי אותה: 'איזה יהלי?' ואני שאלתי: 'כמה יהלי את מכירה?'"
עדי: "הייתי מופתעת כי עבר מלא זמן וכבר ויתרתי. ואז נפגשנו".
יהלי: "ומאותו יום אנחנו יחד. אבל עוד קטע נחמד: לפני שהכרתי את עדי, אמא שלי עשתה לה תלבושת בהצגה 'גן הדובדבנים' של צ'כוב, ויום אחד בתחילת הקשר אני מסתכל בחדר העבודה של אמא שלי, ורואה על הלוח תמונה של עדי עם השמלה".
עדי: "אני שיחקתי את ואריה, נערה חמוצה. ואמא של יהלי אמרה לו לבוא לראות את ההצגה כי היא רצתה שיכיר אותי. ואחרי שהוא בא, היא שאלה: 'איך ואריה?' והוא ענה: 'חמוצה'. זה קרה שנה לפני הפגישה שלנו בחתונה".
"את אלון הכרתי בזמן הכי נכון, כשהייתי צמא לזוגיות - אך הרפיתי מהחיפושים אחריה. זה קרה בערך שנה אחרי פרידה קשה, ואחרי שנורא חיפשתי לחזור לזוגיות, ללא הצלחה", מספר ח"כ אמיר אוחנה. "חברה טובה אמרה לי אז ש'מציאה היא לא תמיד פועל יוצא של חיפוש' והחלטתי לשחרר - ומה שיקרה יקרה.
"ואז חבר הכיר בינינו בפאב שנקרא 'אוויטה'. זו הייתה היכרות מאוד אגבית וקצרה, לחיצת יד ולא יותר, אבל בדיעבד התברר שהיה שם משהו עמוק יותר. במשך כמה שבועות הילכנו שנינו בהרגשה שאנחנו צריכים להיפגש שוב. אבל זה היה כמו משחק של 'דלתות מסתובבות': כמעט בכל מקום שאליו הגעתי, הוא בדיוק עזב – ולהפך.
"עד שנפגשנו שוב, התחברנו מיד. סוף־סוף החלפנו טלפונים וקבענו להיפגש למחרת. הדייט הראשון שלנו היה בפאב באלנבי, 'שושנה ג'ונסון'. היה ערב מקסים ורווי באלכוהול שבסופו נפרדנו איש־איש לדרכו. אלון פירש את זה כחוסר עניין מצידי, אבל אני - אני כבר חשבתי איך נקרא לילדים שלנו. היה משהו באיש הזה, באנרגיה הטובה שקרנה ממנו, בחכמה ובחום – שידעתי שזה האדם הראשון שאני רוצה לראות בבוקר כשאני פותח את העיניים והאחרון לפני שאני עוצם אותן. מאז אנחנו מתגוררים יחד, כבר יותר מ־17 שנים. זה האיש שאיתו אני רוצה לחיות עד יומי האחרון".
פרלה: "הכרנו לפני עשור בצוות בידור במימדיון. אני הגעתי כעובדת חדשה וחיפשתי את מני, שהיה אמור להדריך אותי ביום הראשון לעבודה. בכניסה לחדר של צוות הבידור עמד בחור לבוש במדים של עובד זבל, חשבתי שהוא עובד ניקיון ושאלתי אותו אם הוא יודע מי זה מני שאמור להדריך אותי, והוא ענה לי שזה הוא. הוא חיקה לי קול של בת יענה והחזרתי לו בקול של בת יענה. היה חיבור מיידי של טרלול בינינו. הפכנו לפאוור קאפל של הבידור לאורך תקופה".
מני: "אחרי שהכרנו שם ניסיתי לנשק אותה, לא ידעתי שיש לה חבר. זה היה במחסן תלבושות, היא נבהלה והעיפה אותי על השקים של התלבושות, הבנתי שאין מצב שזה יקרה בינינו והפכנו להיות החברים הכי טובים. שש שנים היינו צמד־חמד, מבלים יחד, מצלמים סרטונים, החבר של פרלה היה קורא לי 'מני־סיטר' כי הייתי מוציא אותה לבלות כשלא היה לו כוח. כולם אמרו לנו שיום אחד עוד נתחתן, וצחקנו".
פרלה: "אחרי שנה נפרדתי מבן הזוג ועברתי לגור בדירה שמצאתי מול מני, במקריות הזויה! בשלב הזה אני חושבת שמני הבין שהקשר צריך לעבור שלב, מעבר לחברות טובה. הוא היה אצלי כל ערב בדירה, לדאוג שלא אצא לדייטים בטעות, ועטף אותי במלא דאגה שלא ארגיש בודדה.
לקח לי שנה להבין שמני זה הבן אדם בשבילי, שאנחנו הרבה פעמים מחפשים רחוק כשזה כל כך קרוב ושאין מושלם, יש שלם, ושאנחנו ביחד משלימים אחד את השנייה. לא יכולנו למצוא התאמה יותר מדויקת מזו. ערך החברות הוא המשמעותי ביותר בקשר שלנו".
"אני רואה את החיים שלי עם כרמל", מצהירה השחקנית ג'וי ריגר, "הכרנו מעולם המשחק. כרמל למדה ביורם לוינשטיין ואחרי זה שיחקה בקאמרי כשאני גם שיחקתי שם. יום אחד ראיתי אותה בהצגה ואני זוכרת שממש התלהבתי ממנה. אחרי כמה זמן נבחרנו לשחק יחד בסרט אוסטרלי קצר שהצטלם בארץ. שיחקנו זוג ורוב הסצנות שלנו היו בתוך אוטובוס, כשאנחנו יושבות אחת ליד השנייה. ככה, במשך שלושה ימים.
"אני זוכרת שהתאהבתי מהר מאוד, בשנייה הראשונה. אחרי הצילומים הצעתי לה לבוא לדייט אצלי בבית - והיא הסכימה. היא באה, אכלנו ושתינו ומאז אנחנו יחד, כבר שנתיים וחצי. מההתחלה הבנתי שהיא אדם שאני בקלות יכולה לחיות לצידו כל החיים, בחורה חכמה ורגישה. כן היה לי חשש מהמורכבות שנובעת מזה ששתינו בעולם המשחק, שהוא לא פשוט. לא ידעתי אם זה יעבוד כששתינו באותו מקצוע, אבל היום זה ממש דבר פעוט במערכת היחסים שלנו, לא מפריע לי ולא לה.
"אהבה זה הדבר הכי חשוב לי בחיים. יותר מהכל. זה תמיד משהו שניהל אותי, המנוע שלי. רגע משמעותי בקשר שלנו התרחש בקורונה; כל התקופה של הסגר היא הייתה בדירה שלי, שהיום היא הדירה של שתינו. ראינו המון־המון סרטים ואז לילה אחד צפינו יחד בסרט 'דיוקן של נערה עולה באש'. הוא ממש נגע לנו ללב, אז באמצע הלילה הלכנו לחוף הים. החזקנו ידיים, הסתכלנו על השמיים ועל הים, והיה שם רגע מאוד מרגש ומעניין. מאז ועד היום אני לא יכולה דקה בלעדיה".
"הכל התחיל לפני 50 שנה בנשיקה על הסט של הסרט 'נורית' של ג'ורג' עובדיה", משחזר השחקן ששי קשת, "האגדה מספרת שהבמאי אמר 'קאט!' ואנחנו המשכנו להתנשק, ואז הצוות יצא והשאיר אותנו לבד. מאז אנחנו חיים באושר ובעושר.
"ההתאהבות הייתה ממבט ראשון", מחזקת אליאן. "מהרגע שהסתכלתי עליו ידעתי שאני אתחתן איתו. גרתי אז באבן גבירול והמונית שאספה אותי לצילומים נסעה גם לקחת אותו. ראיתי אותו מרחוק. היו לו מעיל אפור עם צווארון גבוה שכיסה את הפנים, ומשקפיים אפורים כדי שהמעריצות לא ירדפו אחריו. אני לקחתי איתי לנסיעה את 'שירה' של עגנון כדי שהוא יחשוב שאני לא בעניין שלו".
קשת: "יונה הייתה תקועה כל הנסיעה על אותו עמוד. סיפור ההתאהבות לא היה פשוט. הייתי אז בקשר עם מישהי אחרת. יש אומרים שאפילו היה לנו תאריך לנישואים, אם כי אני לא זוכר את זה. באופי שלי אני ביישן, ומבחינתי לבגוד זה דבר ונורא. הייתי כל כך ביישן שכשיונה הזמינה אותי להצגה שלה בקאמרי, 'הן לא תיקחהו עימך', הבאתי איתי את יהודה ברקן, השותף שלי לדירה. גם יונה הגיעה עם חברה. הלכנו אחרי זה לשתות קפה, ומשם עלינו לדירה שלנו. ברקן הלך עם החברה לחדר. אני, התמים, ישבתי עם יונה עד הבוקר על השטיח ודיברנו ודיברנו".
אליאן: "ככה הוא קנה את ליבי".
אנחנו הכרנו בשיעורים, או לשיעורין. מיד ידעתי שהוא יהיה בעלי? ובכן, לא ממש.
רבצתי בגינה של החברים שלי, שמעון ומיקי. היא שאלה אם ארצה לפגוש את לואיס, הדייר האמריקאי החדש והחתיך שלהם, שבדיוק פורק מזוודה בחדרו. התעצלתי. הייתי עייפה, זחוחה, בת 20 והיה לי חבר. שום מלאכים לא שרו במקהלה וקופידון בדיוק עשה קניות לחריימה לשבת.
לפני שבועיים, בחגיגות היובל לנישואינו (50 שנה כנגד כל הסיכויים), נדמה לי שקופידון דווקא הציץ הפעם מן הגינה, ניפנף כנף והפטיר: "סתומים אלה". 50 שנים בהן, ככל הידוע לי, לא ניסינו לעומק אופציות אחרות, ולא הכרזנו על פרידות לניסיון.
כעבור שבוע נפגשנו במסיבה. הוא ישב שם שותק וניסיתי לאקלם אותו במרחב הגועש. זה הלך כך:
אתה נוסע לניו־יורק?
-כן. שתיקה.
-כמה זמן טיסה?
-ארבעה ימים. שתיקה.
-למה כל כך הרבה?
-כי חלק מזה אני הולך ברגל.
לקח לי דקה להבין שהמנהיר הדומם הזה עושה ממני בשקט מטבוחה, ואז להתחיל לצחוק.
אפשר לומר שעד היום אנחנו צוחקים ללא פואנטה בתערובת פסיכית של עברית ואנגלית ושורות מחץ ממחזות אייסכילוס שלמדנו יחד.
הוא כבר ידע שאני לומדת קלאסיקה, לטינית ויוונית עתיקה, שזה בערך כמו ללמוד כרגע ארמית כדי להשתלב בשוק ההון. הוא, מצידו, הגיע לכאן מניו־יורק לתואר שני בפילוסופיה. דרך בדוקה להיות מיליונר. שנינו מצאנו את עצמנו בשיעורים להיסטוריה עתיקה. פרופ’ צבי יעבץ, אולם 100 בגילמן, אוניברסיטת תל־אביב. אני מציינת זאת כי ההרצאות המרתקות של יעבץ משכו המון שומעים חופשיים, כך קראו לזה. האולם התפקע מקהל, אני איחרתי תמיד, ומקומות ישיבה לשמאליים כמוני פשוט לא היו בנמצא. אבל אז התרוממה יד. לואיס שוב שמר לי כיסא שמאלי ריק והדף את צבא השמאל שניסה להתנחל. (היו ימים).
התחלתי למצוא על משענת הכיסא השמאלי פרחים קטנים, שירי חתולים של ט. ס. אליוט, סוכריות קינמון חריפות, איורים מן “הניו־יורקר". הוא כנראה הבחין בי מאוד. אני בקושי הבחנתי בו. לא שיערתי שסך התשורות המתוקות שהכין לי אז מראש, גדול מסך המתנות שקיבלתי ממנו על פני יובל שנות נישואים. וזו אינה הבעיה היחידה. שנינו הפכים גמורים ועיקשים והוא לא סובל את אנדרה רייה. וחמין.
אבל אז הכרנו שוב. באי מיקונוס. הוא חזר מניו־יורק, אני מפריז, נדברנו להיפגש במיקונוס הבלתי ידועה, לחופשה. אני, נערה מעשית, רציתי לצידי גבר מנוסה שיסחב לי את המזוודה ויגן עליי מיוונים פושעים; הוא רצה משהו אחר לגמרי והתמרמר שאני משטה בו.
ואז ראיתי אותו בלי חולצה והוא אותי בביקיני מצומצם. שכחנו את אייסכילוס, החברה שלו, החבר שלי ותוכניותינו השתנו. הוא לקח אותי ל־Windmill, הבר הנחשק של מיקונוס, והזמין אותי לג׳ין־קולינס הראשון בחיי. ביקשתי תכף עוד אחד. לדעתי נמסך בו סם חשק, כי מיד חיבקתי אותו בהפקרות, מול דכי הגלים, בלילה מכוכב על המזח. הוא ניסה להתרות בי שלא אשטה בו, אבל נכנע מיד וללא תנאי. התנאים באו אחר כך. גם הכתובה.
כשהתחברנו נוכחנו שאפשר להעביר שבועות ללא קטטה. אף שרצוי לחפש תחילה גבר טוב לב ומזג. בפז"ם הארוך שלנו התגלה שהסיבות לקרבות זוגיים מתנדפות בשקט ופצעי הקרב נותרים מדממים. חוץ מזה הוא עצל, תודה לקב"ה, או לקבב, מכדי לפתח סכסוך. הוא צודק. מומלץ לכל זוג לאמץ את תנועת היד המבטלת שפירושה, מילא, שיהיה, ובתרגום: נו, שוין.
הסיכום אינו מזהיר. התרווחנו והתחלנו להשמין. אין דרך חזרה. לא כשהוא עדיין נמס מלביבת תרד ובולגרית זהובה בנוסח אמא שלו, ואני מכך שהוא מדיח את כל הכלים.
לביבות טורקיות וכיור מבריק מכוננים זוגיות. עובדה שהפעם הוא יצביע איתי ליאיר לפיד.
"החיים הפגישו ביננו מלא פעמים", נזכרת שילון, "בפעם הראשונה הייתי בת 20 וחברים הכירו ביננו, לא בקטע רומנטי, אבל לא דיברנו אחר כך. נפגשנו מלא פעמים אבל לא עניינו האחד את השני. כן מצאתי סטטוס שכתבתי פעם בפייסבוק, צחקתי על התפקיד שלו בחטופים 'יוסף סוויד פחות עובר לי בתור ערבי'.
"ואז, באיזשהו שלב, אחרי שעלתה 'מחוברים' והייתי בכאפה של החיים שלי, כמעט ולא יצאתי מהבית חוץ מלעבוד, שלחו אותי לראיין אותו וקרה שם משהו. אצלי. רק אצלי. זה היה מדהים. הסתכלתי לו בעיניים וידעתי שלא אוכל לחזור אחורה מהרגע הזה. באחד משברונות הלב הרבים מאוד בחיי קנה לי חבר טוב את הספר 'רק אהבה היא ממשית' של בריאן ל. וייס. זה ספר שאומר שיש נשמות תאומות בעולם שהולכות הרבה גלגולים יחד. כלומר, יש לך את הנשמה שלך, ובין אם תרצי או לא היא תתדפק על דלתך. יש שם קטע, בספר, שלפעמים אנחנו פוגשים את הנפש התאומה ומיד יודעים – איך לחבק, לנשק אותה, זה מאוד מוזר להרגיש ככה לבן אדם זר לחלוטין. זה מה שהרגשתי אני. ואז הוא אומר שלפעמים, האדם שמולך, הנפש שלו לא נזכרה אבל לא לדאוג, בסוף היא נזכרת. הסתובבתי עם הספר כמו תנ"ך וידעתי שהוא ייזכר. לא עשיתי כלום, אבל הסתובבתי עם התחושה הזו חודש.
“ואז הוא כתב פוסט בפייסבוק, כשהוא גר בברלין, על כל מיני דברים שהיה רוצה בחיים שלו. התחלנו להתכתב כי הגבתי לו על זה. חודש דיברנו, שיחות נון־סטופ, הייתי הולכת עם הראש בטלפון. לי היו פרפרים וידעתי שהנפש שלו נזכרת לאט־לאט. אחרי חודש הוא בא לארץ, נפגשנו וזה היה ברור, אספתי אותו והתרגשנו כמו שני ילדים קטנים, לא יכולנו לנשום. הוא נכנס לאוטו שלי ולא הפסיק לדבר. והתנשקנו. וזה היה הכי מושלם, אבל הוא התגרש חצי שנה לפני זה ואמר "אני לא שם", עניתי לו בתגובה: "אתה טועה, אני אשאר פה, תכף הנפש שלך תגלה את זה". וזה באמת קרה. אבל אחרי שנה.
וכל הזמן הזה ידעתי שהוא אוהב אותי למרות שהוא אמר "לא, אני לא". היה לי ביטחון ענק בקשר. ידעתי שנועדנו להיות".
סמיון: "הכרנו ב־23 במרץ, יום הבחירות, בחוף הילטון בתל־אביב. הלכתי לים ופתאום ראיתי מישהי, בשתיים בצהריים, עם כוס קפה ביד, מעיל לא ברור ושיער לא מסודר. לא הבנתי מה קפה בשעה כזו. אחר כך היא אמרה לי שרק התעוררה משנ"צ והלכה לחוף, כי עבדה שם בתור חובשת. אני לא יכול להסביר, אבל התאהבתי בה ממבט ראשון. בחמש הדקות הראשונות שהסתכלתי עליה עברו לי בראש מלא מחשבות: למה אני לא יוצא עם בחורה כזו, נורמלית, בלי דאווינים, אחת ששותה קפה. ואז היא אמרה: 'אתה סמיון מהטלוויזיה, לא?'
גילי: "והוא שאל: 'מה את עושה עם קפה חם בשעה כזו, בחום הזה?' ונפרדנו לשלום. אני הלכתי לצד והמשכתי לקרוא בספר, אבל אז הוא חזר וביקש את האינסטגרם שלי, ולא את הטלפון".
סמיון: "בגלל שהתאהבתי, מאוד התביישתי ופחדתי שהיא תגיד לי 'לא'. ואז הצעתי: בואי נעשה סטורי מהאינסטגרם שלך ותתייגי אותי".
גילי: "ובסטורי הוא אמר שאני 'רקדנית על עמוד הכי פצצוחה שיש ותעקבו אחריה'. אני לא הבנתי למה הוא לא ביקש טלפון אז שלחתי לו את המספר בעצמי".
סמיון: "בסוף הצעתי לה: 'בואי ניפגש בערב' והיא ענתה שהיא עסוקה ושיש לה אימונים, אבל יותר מאוחר כתבה: 'התבטלו לי האימונים, אם אתה רוצה, אפשר לצאת'. פתאום נבהלתי, לאן נצא? התקשרתי לכוכב הרשת יבגני זרובינסקי שהוא חבר ממש טוב שלי ושאלתי איפה הוא והוא ענה: 'עם ידידה ונלך לאכול משהו'. אמרתי לו: 'נצטרף אליכם, כי אני מפחד שלבד לא אוכל לדבר'. אחרי שאספתי את גילי, התקשרנו אליו והוא אמר: 'הלכתי להצביע'. שאלתי את גילי: 'את רוצה ללכת להצביע?' וככה יצא שכולנו הלכנו לאיזה בית ספר, להצביע. משם הלכנו לאכול, ותוך כדי ההזמנה, גילי כותבת לי הודעה: 'אתה לא מעדיף שנהיה לבד?'"
גילי: "לא הבנתי למה בפעם הראשונה שאנחנו יוצאים הוא מביא חבר ועוד חברה. וישר הוא אמר: 'טוב, חברים, אנחנו צריכים לזוז', והלכנו לשרונה. אבל גם שם לא הצלחתי להיות איתו לבד, כי פגשנו את ליאל אלי שהצטרפה אלינו וגם ילדים לקחו אותו לסלפים. לפני שנפגשנו עשיתי עליו גוגל ויוטיוב. הכרתי אותו בעיקר מהפייסבוק. ידעתי מי הוא, אבל רציתי להכיר מי הוא באמת ולא מה שרואים בטלוויזיה. הפכתי את הרשתות".
סמיון: "היא ראתה שם מישהו מופרע ופתאום מגלה מישהו ביישן שמפחד לגעת ביד שלה ומתרגש. הלכנו לאכול בהרודס, ראינו איך השמש עולה, ושם הייתה הנשיקה הראשונה".
גילי: "ואז הבנתי שיש סמיון של הטלוויזיה וסמיון של הבית. מאז אנחנו יחד 24/7".
ליעד: "זה היה בינואר 2011. יש לנו חברה משותפת בשם דניאל ששאלה משהו בפייסבוק ועניתי לה וגם שי־לי הגיבה. באותם ימים, אם לחצת על התגובה עלתה לך תמונה של המגיב. אז כתבתי לדניאל: 'תגידי מי זו, היא נראית ממש חמודה', והיא ענתה: 'חברה ממש טובה שלי, אני חייבת להכיר ביניכם'. בדיוק חזרתי לארץ מטיול השלמות בדרום אמריקה, אחרי שמינכ"לתי חברה בשיקגו. בגלל שאני לא רואה טלוויזיה ולא הייתי בארץ, לא ידעתי שהיא מפורסמת. אמרתי לה כשאני אחזור לישראל, תכירי בינינו".
שי־לי: "דניאל מיד התקשרה ואמרה שאני חייבת להכיר את ליעד, שהוא חתיך וחכם, אבל הייתי שבורת לב ובלימודים בשנקר אז לא התייחסתי".
ליעד: "חודשיים אחרי זה, במרץ, נתקלתי בה במסיבת יום הולדת".
שי־לי: "הוא ישב עם דודי בלסר על הבר, ואני קלטתי אותו כשבאתי לקנות דרינק. מתברר שליעד אמר לו: 'זו החברה של דניאל, היא נראית ממש חמודה במציאות', ובגלל שדודי מכיר אותי, הוא שאל: 'רוצה לשבת איתנו?' ופידח את שנינו. אני בחוויה שלי, הבן אדם רוצה אותי כבר שלושה חודשים ורודף אחריי".
ליעד: "כבר עשור שאנחנו מתווכחים איך זה התחיל. שי־לי טוענת שרדפתי אחריה חצי שנה, ואני עונה: לא היו דברים מעולם. בסוף, גילינו מדניאל שהיא יצרה אצל שי־לי רושם שאני מאוד מעוניין, כשבמציאות זה לא היה ככה. אבל אז, אחרי חודשיים, ראיתי אותה בעוד מסיבה".
שי־לי: "זה היה ערב יום העצמאות, מסיבה על איזה גג, והלכנו האחד מול השנייה, ושנייה לפני שאנחנו נפגשים אני קולטת, מובכת וחותכת ימינה".
ליעד: "יום אחרי זה כתבתי שוב לדניאל, והפעם אמרתי לה: אני בעניין".
שי־לי: "באותו בוקר היא אמרה לי: 'אני חייבת שתפגשי את ליעד, עשי לי טובה, דינר אחד. מקסימום ביזבזת את זה עליי ולא תתחרטי'".
ליעד: "ואחרי כל זה, צילצלתי לשי־לי, אבל רק אחרי שבוע, והדבר הראשון שהיא אומרת לי: 'נראה לך שאתה מחכה שבוע לפני שאתה מתקשר?'. האמת שהייתה לי הרגשה שזו הבחורה שאיתה אני אתחתן והייתי צריך לסגור כל מיני קצוות פתוחים. באותם ימים הייתי יושב הרבה עם חברים בהרברט סמואל, ואמרתי: נשב שם על הבר, במקום שבו אני מרגיש בטוח".
שי־לי: "ומה אני אומרת לעצמי? איך הוא מנסה להרשים אותי עם מסעדות יוקרה".
ליעד: "כשהיא נכנסה עבר לי בראש ‘איזו חמודה’".
שי־לי: “ולי עבר: ‘אוקיי, ניפטר מהחולצה וננסה לספר אותו’. ואז אני מתלבטת מה להזמין ובוחרת קנלוני, והברמן שואל: מנה שלמה או חצי מנה? ואני אומרת שלמה. וליעד אומר: חצי. ואני אומרת: מה? באיזה עולם הבן אדם הזה מזמין בשמי, ועוד חצי מנה?"
ליעד: "כי היו שם מלא מנות טעימות ורציתי שיישאר לה מקום. עד היום היא לא מקבלת את ההסבר הזה".
שי־לי: "הדייט היה מאוד מוצלח. הוא סיקרן אותי וצחקנו מלא. זה היה כמו גירוי למוח שלא חוויתי קודם, ואמרתי לעצמי: את לא תתנשקי איתו היום כי צריך פאסון".
ליעד: "בשישי בבוקר אני מקבל סמס: 'היי ליעד, היה לי מאוד כיף אתמול. אני נכנסת לתקופה של הגשות, אבל אם אתה רוצה אני פנויה גם הערב'. זה די נדיר שמישהי תשלח הודעה לבחור יום למחרת, תגיד שהיה כיף ותיזום להיפגש בערב. שי־לי מיוחדת, שלא מפחדת לפעול ולא שבויה בקונספציות וזה היה הכי מגניב שיש. אז ביטלתי דייט אחר שקבעתי לאותו ערב, נפגשנו, ושבועיים אחרי זה איבדתי שני שלישים משטח הארונות בדירה".
"לירן ואני הכרנו בתוכנית בוקר. כל אחד מאיתנו היה קרוב לבטל את ההשתתפות וכנגד כל הסיכויים התייצבנו באולפן", מספרת טל, "תמיד אומרים שמרגישים אהבה ממבט ראשון, אני חושבת שחוויתי אהבה מנשמה ראשונה. הרגשנו קרובים באופן מוזר כבר באולפן ולא רציתי שניפרד.
"למחרת רציתי שיבוא להתנדב איתי ב־SOS חיות הרצליה, אבל פחדתי ללחוץ. בזמן שניסיתי לשמור על פאסון הוא כבר הציע להצטרף אליי. בדייט הראשון, שארך עשר שעות בערך, כבר דיברנו על ילדים, חלומות, חסרונות, צלקות, טעויות, אכזבות - בקיצור, כל מה שתמיד אמרו לי לא לדבר עליו.
"יומיים לאחר מכן לירן אמר לי שהוא אוהב אותי, שהוא בוחר בי לכל החיים ולא מתכוון לזוז לשום מקום. לא האמנתי ואפילו כעסתי עליו. כשהתעוררתי למחרת בבוקר אמרתי לו - גם אני.
"תוך שבוע עברנו לגור יחד כי פשוט לא רצינו להיפרד. משהו הרגיש אחרת, אמיתי, שונה מכל מה שחוויתי. עשינו קעקוע משותף אחרי שבועיים ולירן הוסיף וקיעקע את השם שלי - אני פחדתי. היום השם שלו כבר על הזרוע שלי בצירוף ציור של לב ודופק, כי זה מה שהוא עבורי.
“את טיפולי הפוריות התחלנו שנה מתחילת הקשר, מה שגרם לי להתאהב בו אפילו יותר. אחרי חמישה גירושים (יחד), אחרי המון אכזבות וקרבות, מצאנו את השקט והאושר שלנו, ועם שלושת הבנים המושלמים של לירן, ניל, בן ומיכאל, הקמנו משפחה עם שמש אחת שמפזרת אור על כולנו - הבן שלנו, אוֹלי".
יונתן: "הכרנו דרך הסטנד אפ והיינו קולגות לפני שהיינו בני זוג. זה היה ב-2012 בתוכנית הטלוויזיה קומדי סנטרל. הדבר הראשון שחשבתי עליה שהיא יותר אינטליגנטית ממה שהיא נראית. כי היא יפהפייה ובחורות יפהפיות ריקות, אבל לא נועה".
נועה: "אני חשבתי שהוא חתיך, אבל הייתי בת 20 והיו לי מלא מגננות".
יונתן: "לגבי מי התחיל עם מי, הדעות חלוקות".
נועה: "מה זאת אומרת חלוקות? אתה התחלת איתי וחטפת כתף קרה. הוא הציע לי לשבת לכתוב מתישהו ואמרתי לו: 'לא, אני כותבת לבד'. הכי סנובית והכי לא מבינה. שנה אחרי הוא נתן לי פאנץ', ניסיתי אותו והוא הצליח, ואז אמרתי: 'וואו, זו רמת הצחוק שצריך, אולי בכל זאת אני אדבר איתו'".
יונתן: "לא ברור אם היא ידעה שאני מתחיל איתה או סתם לא אהבה את הבדיחות שלי. היום אנחנו כותבים יחד כל הזמן. לפעמים אני כותב לה ולפעמים היא לי".
נועה: "ואז, כעבור שנתיים, היה לילה שהייתי…".
יונתן: "חרמנית!".
נועה: "לא! הייתי עצובה! בדיוק סיימנו הופעה וישבנו כל הסטנדאפיסטים ב'בנדיקט' או משהו, וחתכנו הביתה ואני לא רציתי להיפרד ממנו, אז שלחתי לו הודעה בארבע לפנות בוקר: 'מה לעשות אם אני ממש עצובה?'".
יונתן: "העצה שנתתי לה נגד עצבות הייתה לפגוש אותי. ואז דיברנו וקבענו ללכת לבר באלנבי בשם לוציפר, אבל כמו בכל סיפור טוב, דברים חייבים להסתבך. פגשנו שם שתי בנות שהכרתי מהעבודה, שלא הבינו את הסיטואציה, ורצו להצטרף ואז הדייט התמסמס. למחרת יצאנו שוב ואז זה עבד".
נועה: "אני חושבת שהן רצו את יונתן".
יונתן: "כולן רוצות אותי, אני פרס. אני זוכר שבאותו דייט שני שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא לשבת לידי, והיא אמרה כן והתחלנו להתנשק ומאז אנחנו לא מפסיקים. ותראי מה זה: אני התחלתי איתה והיא לא רצתה ובסוף יצא שהיא התחילה איתי".
נועה: "נכון, והדבר הזה חזר בהצעת הנישואים. הוא מלא שנים ביקש את ידי ואני עניתי שהוריי גרושים, ואני לא בעד. אז הוא אמר: 'כשתרצי תציעי'".
יונתן: "נועה למדה משחק בלונדון וככה יצא ששלוש שנים היינו בלונג דיסטנס".
נועה: "ואז חזרתי ועברנו לגור יחד ושנתיים אחרי זה, ב-2017, הצעתי לו נישואים במסעדה בפירנצה. ממש כרעתי ברך והמלצר הפריע וזה היה מביך, אבל הוא אמר לי כן. במקום עם טבעת, קניתי לו מעיל. מעיל אירוסין".
"נפגשנו במועדון. הייתי עם חברות, רקדנו, פתאום אחת החברות שלי אומרת לי, 'תגידי זה לא לירן דנינו שם?'" מספרת מלכוב, "אמרתי לה, 'לא יודעת, תכף הוא יסתובב ונראה', דקה אחר כך לירן נתקע בנו עם הכוס שלו ולא הפסיק להתנצל. מפה לשם, באמצע המועדון נקלענו לשיחת עומק של 40 דקות.
"היה ניצוץ מהרגע הראשון שבו העיניים שלנו נפגשו. ראיתי מלאך, הוא מלא באור ונתינה וזה פשוט קורן החוצה עם החיוך שלו. הפעם הראשונה שנפגשנו לבד הייתה אצלו בבית, גם כי זו הייתה התקופה של שיא הקורונה ולא היה ממש לאן לצאת, וגם כי פחדנו מפפראצי ושמועות נורא מהר, אבל זה לא ממש עזר כי אחרי יומיים כבר פירסמו שאנחנו יחד, לפני שאנחנו ידענו להגדיר.
"עשרה ימים אחרי שאנחנו יוצאים מבלי להיפרד אחד מהשנייה, ונהנים מכל רגע, אחד החברים שלו שפגשנו באותה תקופה הודיע לנו שהוא חיובי לקורונה ואמר לנו ללכת להיבדק. אני קיבלתי חיובי - והוא שלילי. התחלתי לחפש לי מקום להעביר בו את הבידוד וישר לירן אמר לי: 'מה פתאום? את נשארת פה, אנחנו עושים יחד, אם לא נדבקתי עד עכשיו אז אדבק בהמשך. ברגע הזה הבנתי כמה כיף וטוב לנו, ושלא צריך שום דבר מסביב. במהלך הבידוד זה היה מאוד ברור לאיפה הקשר הזה הולך. והנה, ממשיכים עד היום".