15.9.2021

מאה השורות היפות במוזיקה העברית

מאה השורות היפות במוזיקה העברית שבחרו כותבי ידיעות אחרונות • וגם: איזו שורה בחרו הנשיא הרצוג, ראש הממשלה בנט, שלמה ארצי, נינט, ריטה, עידן רייכל, משה פרץ והאמנים הגדולים בישראל

האזינו לשירים

מַדּוּעַ מִתְעַקְּשִׁים אַתֶּם לִחְיוֹת / לְפֶתַח הַר הַגַּעַשׁ?

מילים: דן אלמגור / לחן: דני ליטני / מתוך: "לפתח הר געש"

בתחילת הקיץ ביקרתי בפומפיי, העיר בדרום איטליה שנשמדה בהתפרצות של הר הגעש הסמוך, הווזוב. זה קרה בשנת 79 לספירה, ב־24 באוגוסט. פומפיי הייתה בתקופה הרומית עיר משגשגת, משופעת בווילות מפוארות ובמבני ציבור מרשימים. איש איננו יודע כמה בדיוק נספו באותו יום בעיר ובסביבתה, אבל ההנחה היא שמדובר ב־20 עד 30 אלף נפש. רובם נספו כאשר ניסו לחזור אל העיר, לחלץ קרובים שנלכדו ולאסוף את חפציהם. הם נשמו את האוויר המורעל ונגרפו בזרם הלבה.

ארבעה מטרים של אפר ואבק כיסו את העיר. התושבים שימרו את המקדשים, הבתים והרחובות כפי שהיו לפני קרוב לאלפיים שנה.

החיים, לא המוות, הם העניין. להתפרצות הגעשית היו סימנים מקדימים. אף על פי כן, התושבים העדיפו להיצמד לעירם, לבתיהם, לשגרת חייהם. היום אנחנו קוראים לתופעה האנושית הזאת "צומוד". 

הֲרֵי אַחַת לְכָל כַּמָּה שָׁנִים / כָּךְ בְּפֵרוּשׁ כָּתוּב בָּעִתּוֹנִים / שׁוּב תִּתְפָּרֵץ הַלָּבָה מִן הָהָר / וּתְאַיֵּם לִקְבֹּר אֶת כָּל הַכְּפָר", כתב דן אלמגור לפני עשרות שנים, ושרה נפלא חוה אלברשטיין. "מַדּוּעַ זֶה לַחְזֹר הֵם מִתְעַקְּשִׁים?".

אלמגור כיוון לפומפיי. בעיקר כיוון אלינו. "יֵשׁ לִפְעָמִים, אַתָּה פּוֹגֵשׁ תַּיָּר, / וְהוּא שׁוֹאֵל: "אֱמֹר נָא לִי, מַדּוּעַ – / מַדּוּעַ מִתְעַקְּשִׁים אַתֶּם לִחְיוֹת / דַּוְקָא לְפֶתַח הַר הַגַּעַשׁ? / הֲרֵי נִתָּן לִמְצֹא עוֹד בָּעוֹלָם / פִּנּוֹת שְׁקֵטוֹת, לְלֹא עָשָׁן וְרַעַשׁ, / וַאֲדָמָה מוּצֶקֶת וְטוֹבָה / שֶׁלֹּא תִּרְעַד מִתַּחַת רַגְלֵיכֶם. / מַדּוּעַ זֶה אֵינְכֶם זָזִים מִכָּאן / וּמְחַפְּשִׂים מָקוֹם יוֹתֵר בָּטוּחַ, / שֶׁבּוֹ תּוּכְלוּ לִחְיוֹת, סוֹף־סוֹף, / בְּשֶׁקֶט, אַחַת וּלְתָמִיד?"

רועדת או לא רועדת, שקטה או לא שקטה – זאת האדמה שלנו, הייתי משיב לשאלת התייר. אחת ולתמיד. אלמגור סיים את שירו בתשובה קצת יותר אופטימית: "אַךְ הֵם דְּבֵקִים לְמִדְרוֹנוֹת הָהָר / וּמְחַכִּים: אוּלַי, אוּלַי מָחָר? / וּמְקַוִּים לַיּוֹם, שֶׁכְּבָר יָבוֹא, / שֶׁבּוֹ הָהָר יִשְׁקֹט מִזַּעֲפוֹ. / וְאָז עַל הַבַּזֶּלֶת הַשְּׁחֹרָה – / אֵיךְ אָז יוֹרִיק הַדֶּשֶׁא וְיִפְרַח / אַחַת וּלְתָמִיד!"

נחום ברנע

הֲיִי שְׁקֵטָה כַּמָּה אֶפְשָׁר לִשְׁטֹחַ / אֶת הַפְּגִיעוּת מִבְּלִי לַחֲשֹׁשׁ מֵהַשְּׁפֵלָה / כְּאִלּוּ הַפְּגִיעוֹת עָצְמָה הִיא סוּג שֶׁל כּוֹחַ / כְּאִלּוּ הַשַּׁלְוָה הִיא חוֹף הַבֶּהָלָה

מילים: רחל שפירא / לחן: יהודה פוליקר / מתוך: "היי שקטה"

"היי שקטה" הוא שיר ניחומים יפהפה שנכתב עבור האישה הבלתי מותאמת - לסביבתה, לעצמה, לחוקיות התרבותית המסמנת מה נכון, מה יפה, מהו חוזק ומהי חולשה. בואי נסתכל על זה אחרת, כמו אומרת רחל שפירא לאישה שאליה היא פונה, האישה שהיא כנראה היא עצמה וכל אחת אחרת. בואי נחליט שפגיעות היא כוח, שאוויר הוא הגנה, שצרות מתגבשות ליופי, שהכל בסדר גם אם על פניו זה לא נראה כך. כיוון שאין בשיר הזה שום אזכור לגבי מהות הקושי, כל אחת יכולה לתלות על הקולב את פגיעותה שלה. שיר מרים ברמות, מחורז לתפארת, שעושה פשוט עבודה טובה יותר מהסלוגן: השלום מתחיל בתוכי.        

דניאלה לונדון־דקל

אִם בָּהָר נָטַעְתָּ אֶרֶז בִּמְקוֹם דַּרְדַּר / לֹא לַשָּׁוְא אָחִי נָטַעְתָּ בִּמְקוֹם דַּרְדַּר / כִּי מִן הָאֲרָזִים הָאֵלֶּה יִבָּנֶה הָהָרׁ

מילים ולחן: נעמי שמר /מתוך: "שירו של אבא"

המנון חילוני מאוד ודתי מאוד, ובעיקר ציוני מאוד של נעמי שמר. הצעת הגשה: בליל שבת אחרי ארוחה משפחתית.

עמית סגל

איור: דויד פולונסקי

פַּטְפֵּט תֻּכִּי יוֹסִי נַחֲמֵנִי כְּזַיִת,לִבִּי הַיּוֹם רֵיק

מילים: אברהם חלפי / לחן: מיקי גבריאלוב / מתוך: "השיר על תוכי יוסי"

אהבתי ושנאתי את תוכי יוסי מיום שנכנס לחיי. אהבתי אותו כי הוא ביטא באופן הכי צורב מהי אמנות גדולה, שנאתי אותו כי הוא הידהד את צער העולם. צער חסר כל ייחוד, חיקוי של אותו כאב אנושי שמתגלגל כמו הד מדור לדור. אברהם חלפי היה רק בן 29 כשכתב את אחד השירים הכי עצובים בעברית, ורבים ניסו לפענח את סיפורו של התוכי, בן דמותו. בכל פעם שקולו של אריק איינשטיין נושא את קולו של תוכי יוסי, שנושא את קולו של חלפי, הלב מוצף בתמהיל לא ברור של חוסר אונים לצד תקווה זהירה. "השיר על התוכי יוסי" הוא שיר מנצח כי הוא כמעט מאגי. הוא לא זקוק לשום סייענים בשביל לאחוז באבסורד שנקרא אמנות. מנחמת ומשמעותית כמו שרק היא יודעת, חד־פעמית אבל בעצם צל חיוור של משהו אחר שלא ניתן לתפוס. תמיד־תמיד לא מספיקה. נשארה רק הבקשה הצנועה: נחמני כזית, ליבי היום ריק.

חן ארצי־סרור

יֵשׁ פֹּה מִטָּה מִתְקַפֶּלֶת / אִם נִרְצֶה שְׁלָשְׁתֵּנוּ לִישׁוֹן

מילים: יעקב גלעד / לחן: יהודה פוליקר / מתוך: "חלון לים התיכון" 

בכיתי בכל פעם ששמעתי אותו. בלי יוצא מהכלל. בדרך כלל הדמעות עולות איך שאני שומעת את פוליקר מתחיל לצבוט את הבוזוקי, או שאולי זו בגלמה? צביטות איטיות, מכאיבות. ממש כמו הגעגוע בעצמו. אבל השיא של הבכי מגיע דווקא בשורות האלו, הכל כך פשוטות. מיטה מתקפלת של שנות החמישים, ברזלים, חישורים, מזרון, כנראה עם סקביאס. וגבר בודד אחד, שהגיע לארץ ומצא לעצמו דירת חדר וחצי של פועלים על גג של בית נטוש ביפו. הימים הם "שנת חמישים, סוף דצמבר" וכולנו יודעים איזה מלחמה נגמרה, ואיזה זוועות היא הביאה איתה. כולנו גם יודעים מה כנראה קרה לאישה ולילד שהוא מתגעגע אליהם לאורך כל השיר. זו הגאונות של יעקב גלעד - הגבר שר את שיר הכמיהה שלו לאשתו ולבן הקטן, והוא נשמע כמעט אופטימי, מלא תקווה שיבוא היום והם יצטרפו אליו בארץ. זה מה שיפה פה, אפשר לשמוע איך הוא מתכנן במין רומנטיות פרקטית, ממש כמו כל גבר שהכרתי, איך הוא יפתח את המיטה המתקפלת ויארח אותם, ינסה לארגן להם תחושת בית בתוך הדירה הדלפונית. אבל אנחנו, שמאזינים לשיר, יודעים שיש סיכוי גדול שהאישה והילד שלו נרצחו ועלו כמו עשן בארובה במלחמה ההיא. וזה מרחף כמו עיט של אימה מעל כל שיר הגעגועים האוהב והמייחל הזה. תקוותו של גבר אחד, גלמוד, שרירי, כנראה סבל או פועל בניין, להתאחד עם משפחתו, תקווה שאנחנו כבר יודעים לפניו שעומדת להתרסק לאלף חתיכות. 

דנה ספקטור

וּמֻכְרָחָה אֲנִי לִנְגֹּעַ /בָּעֲשָׂבִים, בָּאֲדָמָה

מילים: יורם טהרלב, לחן: חנן יובל / מתוך: "שהשמש תעבור עליי"

בחרתי מבין מילותיו המדויקות של יורם טהרלב הגדול, בביצועה המופלא של ירדנה ארזי. זהו שיר ישראלי אמיתי, שהוא גם שיח אישי בין האדם לבין נוף מולדתו וגם תפילה לאלוהיו. השורה החביבה עליי במיוחד היא "ומוכרחה אני לנגוע בעשבים, באדמה". בעיתות סוערות ובעונות משבר אנו תרים אחר עוגנים שיחברו אותנו אל עצמנו. יש מי שימצא את התשובה בנשיאת עיניו לשמיים בתחינה, ויש מי שתושיט ידה אל האדמה משיבת הנפש. את השגרה היומיומית, השוכנת בתווך שבין השמיימי והארצי, זכינו לחלוק בארץ הטובה הזו. מילים אלו הן שורשיות ובו בזמן גם מתחדשות, כמו ישראל שאנו מבקשים לעצמנו. מי ייתן ובשנה הזו תעבור השמש מעלינו בברכה לשנה טובה.

נשיא המדינה יצחק הרצוג

איור: נעה כ"ץ

וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת / שֶׁלִּטַּפְתָּ אוֹתָן וְהוֹסַפְתָּ לֶכֶת

מילים: נתן אלתרמן / לחן: נפתלי אלטר / מתוך: "עוד חוזר הניגון"

יש משהו נוגע ללב ברגע שבו אלתרמן קורא לעובר האורח שלו לעצור כדי ללטף איילת וכבשה. הרי רק לפני שנייה השיר הזה התחיל בנזיפה על הניגון ש"זנחת לשווא", כמו מישהו שמפציר בך לחזור אל שיעורי הבית או להתאמן על הפסנתר. הוא מצווה עליו לצאת אל דרך לא נודעת עם רוח וברקים – זה מה שהדור הזה ידע לעשות – אבל רצוי לעצור לצד הכבשה והאיילת, שני בעלי חיים רכים ותמימים, ללטף אותן באהבה לכמה רגעים, ולהמשיך. בלי לאמץ אף אחד מהם, בלי לתת שמות לאף אחד (גם לשיר הזה של אלתרמן במקור אין שם), בלי לחשוב יותר מדי, רק רגע אחד של אהבה עם הטבע והסביבה, שדווקא הוא יכול אולי להזכיר מאיפה באנו ולאן אנחנו אמורים ללכת.

יואב ריבק

אֲנִי נִבְהָל וּבוֹרֵחַ / אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ לִהְיוֹת שָׂמֵחַ / גַּם לֹא לִהְיוֹת עָצוּב 

מילים ולחן: אביתר בנאי / מתוך: "תתחנני אליי" 

העולם סוף־סוף מוכן להכיר בקשיים נפשיים כמחלות אמיתיות, ולא מחביא אותם, לא מפחד לדבר עליהם, לא מתייג בסטריאוטיפים את מי שמוכן להיחשף. אביתר בנאי נמצא היום במקום אחר מזה שהיה בו כשכתב את השיר, והלוואי שהעולם שבו בחר נתן לו תשובות ושקט, אבל האמת שהייתה שם נכונה לכל אדם שחווה משבר.

כל המכלול האיום הזה שנקרא "דיכאון" מסוכם בשורה האלמותית הזו. דיכאון הוא יצור לא הגיוני, בלתי מוסבר, ולפעמים לא מתגלה בדמות עצב אינסופי כפי שרבים טועים לחשוב. רוב הזמן דיכאון הוא קהות חושים שהאדם לא מסוגל להתמודד איתה. בור עמוק, שאין בו רגשות ברורים אלא רק סבל שאין לו תשובה אמיתית. 

יאיר קטן

וּמִנִּי אָז כָּבוּ עֵינַי / כָּל עוֹלָמִי חָשַׁךְ עָלַי / כִּי לָעֲגוּ לִי יְדִידַי / טוֹב לִי מוֹתִי מֵחַיַּי

מילים ולחן: אביהו מדינה / מתוך: "כבר עברו השנים" 

"נכון להיום" היה האלבום שהתיך סופית את "המלך" לתוך פס־הקול הישראלי העל־זמני. ב־1983 קיבל זוהר ארגוב את "כבר עברו השנים" מאביהו מדינה, ראש השבט של המוזיקה המזרחית, ואיתו פרץ אל מסך הטלוויזיה הישראלית במאה אחוז רייטינג. האלבום הזה, שכלל גם את "הפרח בגני" ו"בדד", מכר מאות אלפי עותקים. אבל ההצלחה והנפילה של זוהר היו שזורות זו בזו. מדינה כתב במו ידיו את תסריט הקריסה הנורא של הפלא שלו. "כל עולמי חשך עליי", שר זוהר, ארבע שנים בלבד לפני שהבין סופית, בגיל 32 בלבד, בתא המעצר של משטרת ראשון־לציון, שטוב לו מותו מחייו.

נטע ליבנה

אֱלוּל בְּעֵין כָּרֶם עֲנָנִים רִאשׁוֹנִים / הַדִּכְדּוּךְ הֶעָמֹק שֶׁל רוּת עַכְשָׁו שׁוּב / חוֹמוֹת וּמַדְרֵגוֹת מְטַפְּסוֹת בְּלִי לְהַגִּיעַ / הַגֶּפֶן רֵיקָה וּמְאֻשֶּׁרֶת

מילים: יהודה עמיחי / לחן: מיקה קרני / מתוך: "אלול בעין כרם"

מדרגות שמטפסות בלי להגיע זה ביטוי מסקרן, קצת סולם יעקב כזה, ורות, הו רות, מציע לכל מי שאוהב את עמיחי לקרוא מי הייתה רות, ומה היא עבורו. שיר שעושה חשק להסתובב בעין כרם בסתיו, ולחיות.

חנוך דאום

הוֹלֵךְ נֶגֶד הָרוּחַ...  תָּמִיד הֲכִי חָשׁוּךְ לִפְנֵי עֲלוֹת הַשַּׁחַר

מילים ולחן: שלום חנוך / מתוך: "נגד הרוח"

השיר הזה של שלום חנוך הולך איתי שנים: בלילות ארוכים של ניווטים ומבצעים, כשהקמתי עסק ונגמר הכסף פתאום, וגם בימים הארוכים, הקשים שקדמו להקמת הממשלה. ידעתי שהרעל ברשתות, הדה־לגיטימציה, המתקפות האישיות על בני משפחתי ועליי - הכל זמני וחולף. 

השחר תכף יעלה, והממשלה החדשה, מורכבת אבל טובה, תושבע. ידעתי שיש בי את הכוח הפנימי לעמוד בלחץ ולתעל אותו לפעולה: להחזיר את המדינה שלנו לתפקוד אחרי ארבע מערכות בחירות שקרעו את העם שלנו מבפנים. 

אני מאחל לכולנו שנה מפויסת יותר, שנה שבה נלך מחיל אל חיל: נתקן את מה שהתקלקל ונמשיך לבנות את ארצנו, יחד, ברוח חדשה.

ראש הממשלה נפתלי בנט

וְאִם אַתְּ נוֹסַעַת לְאָן אַתְּ נוֹסַעַת/ הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק

מילים: יעקב גלעד / לחן: יהודה פוליקר / מתוך: "אפר ואבק"

יעקב גלעד כותב לאמו הלינה בירנבאום לקראת מסע השורשים לעומק האופל. המילים בוערות מתחושות המשלבות אימה ודאגה, מרכיבות זעקה בלתי נגמרת. 'לאן את נוסעת', תוהה גלעד מתוך בור עמוק בלב שלא יכול להיסגר, 'הנצח הוא רק אפר ואבק', כל  מה שנותר מארובות מחנות הריכוז, השואה בפשטותה. קשה להפריד בין המילים של גלעד ללחן המרהיב והעצוב, לצד ההגשה העוצמתית של יהודה פוליקר, המהדהדת את עוצמת הכאב. עברו שנים גם מאז האלבום המופתי "אפר ואבק", וכלום עוד לא נמחק. 

רז שכניק

וְאַבָּא תָּמִיד אוֹמֵר / תַּעַזְבֶנוּ יוֹם, יַעַזְבֶךָּ יוֹמַיִם / הָעֲגָלָה נוֹסַעַת, אֵין עָצוֹר / קָפַצְתָּ מִמֶּנָּה הַיּוֹם, חָלְפוּ שְׁנָתַיִם / וְהִנֵּה נִשְׁאֶרֶת מֵאָחוֹר

מילים ולחן: מאיר אריאל / מתוך: "נשל הנחש"

לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו / וּלְמֶתֶק הַקֶּצֶב הָרַךְ מִתְפַּיֵּס, מְוַתֵּר וְנִרְגָּע

מילים: לאה גולדברג / לחן: שלמה יידוב / מתוך: "ימים לבנים"

מִילְיוֹנֵי אֲנָשִׁים לְבַד / וְאִם כְּבָר לְבַד / אָז שֶׁיִּהְיֶה בִּתְנוּעָה

מילים ולחן: מיכה שטרית / מתוך: "אם כבר לבד"

את כל המילים האלה בחרתי, כי הן מהדהדות בתקופה הזו של הקורונה לייף ואי אפשר לנתק את עצמך ממי ששר ככה. למשל אצל מאיר אריאל ב"נשל הנחש" הוא מדבר על שנתיים שתקעו אותנו מאחור.

ב"ימים לבנים", שיר שאני מוצא את עצמי מפזם לא מעט, אומרת לאה גולדברג שהלב שלה כבר סופר בהבנה ובשקט כזה את דפיקות הלב של עצמו, ואז מתפייס ונרגע ובעיקר מוותר. מין מדיטציה פנימית שאני מנסה לעשות כל יום.

והאחרון - שורת הבדידות הזועקת של החברים של נטאשה. שהרי אין יום שאני לא חולף בפקקים ברחובות ובחיים ולא מהרהר במיליוני האנשים שעושים רעש, זזים, נוסעים, צועקים, מטיפים, צודקים ורוצים עוד, אבל בסוף הם לבד מול גורלם. וזו התנועה הכללית שלנו בחיים.

ויש עוד שורות בשירים הישראליים, מ"צבי אומר" ('סע לאט') ועד "ערב טוב לך את מושלמת" של גיספן. וכמובן, משל המזל של עמיר בניון שכתב כאילו על אישה והתכוון למוזיקה: מזל שיש אותך.

את מבינה אותי ואת מראה לי את עצמי. סיבה טובה לאהוב את השירים הישראליים.

שלמה ארצי

לוּ יָכֹלְתִּי - הָיִיתִי עָנָן / צָחֹר אוֹ אָפֹר, לֹא אִכְפַּת / הָיִיתִי נוֹטֵשׁ אֶת בֵּיתִי הַקָּטָן / וּמְרַחֵף בַּשָּׁמַיִם לְבַד

מילים: זמירה חן / לחן: נורית הירש / מתוך: "החולם הקטן"

הוא הופיע לראשונה ב"צעצועיה של אסנת" (1967) – תקליט שירי הילדים הראשון שהוציאה חוה אלברשטיין בת ה־21, והוקפץ בתחילת שנות ה־70 לתפקיד שיר הפתיחה של "טיול בספרי אגדות" – אחת מתוכניות הטלוויזיה האיכותיות שנוצרו בערוץ הראשון. עוד לפני שקיבל את החשיפה הטלוויזיונית והפך להיות מוכר בכל בית עם ילדים בישראל, זהר השיר הזה מעל כל השאר: האינטרו העדין והנוגע של הגיטרה – רק היא לבדה מלווה את אלברשטיין, המילים הקסומות שהזמינו אותי ככה סתם לעוף לשמיים, החיבור המושלם בין מילים קטנות ללחן פשוט, הריקוד הקטן שהרגשתי אז בלב. כשהחלו לשדר את התוכנית בה השתתפו שחקנים כמו שושיק שני, דליה פרידלנד, חנה מרון, עדנה פלידל, יורם ארבל ועוד, הפך "החולם הקטן" לתו תקן של תרבות איכותית ישראלית. הקלוז אפ על פניהם של הילדים שהשתתפו בצילומי הקליפ, חרט בתודעה הציבורית את המעבר לעידן החדש שבו הילד - לא המערכת - הוא שניצב במרכז, והוא זה שניתנה לו הזכות הטבעית לחלום. 

מרב בטיטו

שִׁיר לַמַּעֲלוֹת, אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי? / עֶזְרִי מֵעִם ה', עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאֶרֶץ

מילים: דוד המלך, ספר תהלים / לחן: יוסף קרדונר

מאיר בנאי ז"ל אמר לי פעם שאחרי שגילה את ספר תהלים שכתב דוד המלך, התקשה לכתוב טקסטים משלו. הכל נראה לו קיטש, תפל, לא מספיק. לשמחתנו בנאי התאושש והמשיך לכתוב, אבל אפשר להבין למה קפא. דוד המלך היה כנראה המשורר הלאומי, הרבה לפני שחזרנו לכאן. אלפי שנים המזמורים שכתב מלווים אותנו בכל הגלויות. אין גבול לפירושים ולביצועים שהמילים האלה מקבלות בכל דור, כי כל אחד, בכל תקופה, יכול למצוא במילותיו העתיקות של דוד המלך את עצמו, בשלבי חייו השונים. את הכאב, את השמחה, את החרדה, את התודה. בדורנו, יוסף קרדונר הלחין את "שיר למעלות" והלחן כל כך התפרסם שהוא כבר נחשב "עממי", כאילו מלווה אותנו מימי דוד המלך.

סיון רהב מאיר

כָּל הַתָּנָ"ךְ אָמַר תּוֹדָה וְהִתְרַגֵּשׁ /"אִם תִּרְצֶה לִהְיוֹת מַלְכֵּנוּ /תִּתְקַשֵּׁר מָחָר בְּשֵׁשׁ"

מילים: דני סנדרסון ואלון אולארצ'יק / לחן: דני סנדרסון /  מתוך: "גוליית"

סנדרסון ואולארצ'יק מכניסים לתוך השיר הטוב ביותר של כוורת את כל התשובות לשאלה "מהי ישראליות". ראשית, מנצחים ברגע האחרון אויב חזק בהרבה, בשילוב של אומץ ואלתור עם פרטאץ', קומבינה ותרבות הסמוך. נער, שחוץ משני גמלים וגדי אף אחד לא הכיר, תופס תחת על מי שבגיל חמש כבר הביא הביתה סלע, שולף רוגטקה ויורה לו בול בפוני. מכאן הכל מאוד דומה לישראל של היום. דודי היפה הופך סלב תוך דקה וכשייצא מהארון יקבל כתבת שער במוסף; והמדינה־סוגדת־הצבא מחליטה שגיבור מבצע נועז הוא שצריך לנהל אותה ומציעה לו את המלוכה, אבל תתקשר רק מחר בשש כי לפני זה אנחנו בחומוס.  

ציפי שמילוביץ

איור: נעה כ"ץ

אֲנַחְנוּ כָּאן אוֹרְחִים לְרֶגַע / הַבֵּט סָבִיב / זוֹ לֹא הַמְּסִיבָּה שֶׁלָּנוּ / אַתָּה מַקְשִׁיב?

מילים ולחן: אהוד בנאי / מתוך: "זמנך עבר"

"זמנך עבר", אחד מהשירים הגדולים של אהוד בנאי - ושל הרוקנרול הישראלי אי־פעם - הוא המנון של אאוטסיידרים. החברה הישראלית של 87', רגע לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה, קידשה באופן גורף את השאיפה של היחיד להיות כמו כולם. והנה בא מישהו שמצהיר שזאת לא המסיבה שלו. בנאי העז לערער על כל נ"צ חברתיות של דורו: התיכון. מסיבת פורים. טיול שנתי. הנסיעה להודו. במקום שהזיכרונות יהוו נחמה הם גורמים לחרדה וניכור. התוצאה, לא מעט בזכות יוסי אלפנט ז"ל שהפיק, יותר אפלה מהדברים שבנאי עשה בהמשך. או כמו שאמר אלפנט, שחי ומת כמו פאנק רוקר, על אלבום הבכורה ההוא של בנאי, "לקחתי היפי עם מפוחית ותראה מה עשיתי".

להתבגר אף פעם לא היה כיף. אבל בנאי ניסח כאן במדויק את המתח הבלתי נסבל בין מי שהיינו פעם לאכזבה ממה שהפכנו להיות. ובתוך החיים האלו, אנחנו עוברי אורח. אורחים לרגע. אחרי שנה וחצי של פנדמיה די ברור שבסוף כולנו נמות, השאלה היא איך ננצל את הרגע בו אולי חיינו באמת. הצעת הגשה: "אני לא זז מכאן עד סוף הצד, זה קטע נהדר!".

גבי בר חיים

הֲרֵינִי מְקַבֵּל עַל עַצְמִי / לֶאֱהֹב

מילים ולחן: רביד פלוטניק / מתוך: "הריני"

בחרתי במשפט הזה מהסיבה שאדם חייב לאהוב הכל. כל סיטואציה שתבוא עליך, טובה או רעה - עליך לאהוב אותה ולקבל אותה. ככל שתהיה קשה והאינסטינקט לשנוא יצוף בעוצמה גדולה יותר - כך המעלה בלהתגבר עליה תהיה גדולה יותר. כאחד שמשתדל לעבוד על המידות שלו מדי יום אני מרגיש בשיפור התודעה שלי והרגישות לסביבה, ואין ממלא מזה. להבין שכולנו אותו הדבר ואם משהו נלקח ממני לטובת האחר זה עדיין לטובתי כי כולנו בסך הכל בשר ודם שמחזיקים בארעיות באורו של הבורא.

עדן חסון

פַּעַם יָכֹלְתִּי לִבְלֹעַ כַּדּוּר אָרֶץ שָׁלֵם / רָכַבְתִּי עַל אוֹפַנַּיִם כְּשֶׁהַיָּדַיִם בָּאֲוִיר / פַּעַם הָיִיתִי חַיָּה רָעָה וְאַתְּ הָיִית מֹתֶק / פַּעַם חָיִיתִי בֶּאֱמֶת

מילים: מיכה שטרית ומיקי זר / לחן: ברי סחרוף, יזהר אשדות ומיכה שטרית / מתוך: "מסמרים ונוצות"

אבל למה אהבות חייבות להיגמר? וכאילו לא מספיק שהן נגמרות ושוברות לנו את הלב ומכריחות אותנו לחפש דירה חדשה אחרי תשע שנים, שבהן גם הייתה עליית מחירים של 700 אחוז, הן משאירות אותנו עם זיכרון לעגני ומגחך של שני האנשים המרהיבים שהיינו פעם. אני הייתי חיה רעה כשהתאהבתי בך. גבר סקסי ומטורף מתשוקה אלייך שמציע לך כל מיני הרפתקאות כמו 'בואי ניסע בספונטני ליפו ואני ארכיב אותך על האופניים עם הידיים באוויר'. ואת, שהיית כזאת מותק, לא דיברת אליי בנביחות קצרות או באכזבה כזו של "הנה, הוא שוב שכח להביא לי אבוקדו מהמכולת". היית פשוט רכה אליי, נחמדה, והפנים שלך נמלאו באור כזה של 'מאמי, חזרת', בכל פעם ששמעת את המגפיים שלי בחדר המדרגות. 

בגלל התיאורים של איך היינו פעם, כשאהבנו, מול איך שהיינו היום, 'מסמרים ונוצות' היה ונשאר שיר הפרידה הטוב ביותר במוזיקה הישראלית. נקודה. מיכה שטרית הוא גאון ולו רק בגלל השם של השיר שלוכד בפינצטה של זהב את תחושת האהבה שהחמיצה. פעם, כשעוד אהבנו, עפנו, או כמאמר יהודה עמיחי: "חבל, היינו המצאה טובה ואוהבת: אווירון עשוי מגבר ואישה". אבל עכשיו? כל מה שנשאר מאיתנו זו ציפור תיאטרון בובות עלובה, מריונטה. מסמרים ונוצות, חשבונות חשמל וריבים על שטויות, לא עפים ביחד לשום מקום.

דנה ספקטור

בִּשְׁבִיל כּוֹס קָפֶה אִתָּךְ הָיִיתִי שָׂם גַּם אֶלֶף דּוֹלָר

מילים ולחן: שלמה ארצי / מתוך: "לאן לאן לאן"

תמצית מדויקת מאוד של געגוע נהדר, העובר בכל מילה בשיר שבו תוהה ארצי היכן אהובתו ומתחקה אחרי צעדיה האמיתיים בעולם מסחרי של קוקה־קולה, בכניסה לכביש המהיר שסוללים כל החיים. ליבו שבוי, סדוק, אינו מסוגל להכיל את הערגה. וכשהגעגועים פושטים, שוברים, הנפש מבקשת להחזיר לעצמה את היסודות הבסיסיים של מערכת היחסים, שכעת הופכים יקרים עד בלתי מושגים, בדיוק כמו כוס הקפה שכעת אין לה מחיר, אפילו לא אלף דולר.

רז שכניק

איור: יזהר כהן

צַעַר לָךְ וְצַעַר לִי / עַל כָּךְ מְעִידוֹת הָעֵינַיִם / בּוֹאִי אִשָּׁה בְּיוֹם זֶה אֱוִילִי / לַאֲרוּחַת צַעַרַיִם

מילים: אברהם חלפי / לחן: יוני רכטר / מתוך: "צער לך"

ישבתי ברדיו בשעת לילה ושמעתי ראיון עם אריק איינשטיין שהסביר שהכוונה ב"צער לך" זה ששני אנשים עם צער נפגשים לארוחת צעריים. משחק המילים המתוק הזה של חלפי הסעיר אותי. איזה קסם זה, אנשים בצערם אוכלים צעריים. אחרי שנים ראיתי בשירונט שכתוב צהריים ודאגתי שזה יתוקן. קצת טרחני מצידי, אבל מגיע לחלפי שההברקה תישמר.

חנוך דאום

לֵךְ עִם זֶה לְאַט / וְאָז תּוּכַל פָּשׁוּט לָרוּץ מֵהַתְחָלָה

מילים: שלום חנוך ואריק איינשטיין/ לחן: שלום חנוך/ מתוך: "למה לי לקחת ללב"

"למה לי לקחת ללב" זה בדיוק השיר שמתאים לי עכשיו. המילים האלו מצליחות לרגש אותי בכל פעם מחדש. אני זוכר מצוין את השיר יוצא לרדיו בתחילת שנות ה־70 ואחר כך את "שבלול" כמובן. וכמו ששלום ואריק כתבו, גם לי יש כל הזמן דברים חדשים שמתנגנים בראש וגם דמיון שעוזר לפעמים לשכוח.

צביקה פיק

כְּבָר רָאִיתִי נַחְלִיאֵלִי / וְאוּלַי זֶה רַק נִדְמֶה לִי / עוֹד חַמְסִין נִשְׁבַּר אֶתְמוֹל / תַּם הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל 

מילים: רחל שפירא / לחן: דני עמיהוד / מתוך: "שיר תשרי"

"כמו צמח בר" נחשב לאלבום הקנוני של חוה אלברשטיין. אבל ייתכן ש"התבהרות", שיצא שלוש שנים אחריו, הוא יצירת המופת האמיתית של זמרת הפולק הכי גדולה שלנו. עברו לרגע על רשימת הכותבים הבלתי נתפסת שגויסו לו ותבינו לבד. שמו - והשירים הנפלאים שהופיעו בו - המשיכו את הקו המנחם שאלברשטיין ביקשה להציע לעם מוכה היגון וההלם שלאחר מלחמת יום כיפור, ולהחליפה בשפיות יומיומית.
למרות שהוקלט באיטליה עם הפקה כמעט ג'אזית, הוא נשמע הכי ישראלי שיש. בטח כשהיא שרה את המילים היפות של רחל שפירא על ימי סוף הקיץ ותום החופש הגדול, כשכל מי שחי פה מרגיש בהם קצת כמו אחרי מלחמה.  

אמיר שוורץ  

איור: יזהר כהן

כִּי בִּלְעָדַיִךְ כָּל הָעִיר הַזֹּאת רֵיקָה

מילים: דן מינסטר/ לחן: יוני רכטר/ מתוך: "בלעדייך"

אתה יכול להגיד שאתה מתגעגע, שכלום לא אותו דבר, שמשעמם ותפל – ואפשר להגיד הכל במשפט אחד שמתאר את הריקנות שאחרי פרידה. לא ברור ב"בלעדייך" אם הפרידה זמנית או שלעולם לא תיפגשו שוב, אבל בזכות הביצוע הנונשלנטי, והמושלם, של גידי גוב ברור לגמרי כמה גבר היה מסוגל להתפייט בעבר כשהוא נתקף געגועים. פעם היו כותבים לאהובה שיר. היום שולחים ווטסאפ: ערה?

איתי סגל

הָרִמּוֹנִים חָזְרוּ לַשּׁוּק לַדּוּכָנִים / אֲבָל פָּנֶיךָ, נַעֲרִי, נוֹתְרוּ שׁוֹנִים 

מילים: דוד עתיד / לחן: יאיר רוזנבלום / מתוך: "הייתי נער"

קטלוג שירי המלחמה שלנו יפהפה ומייאש. שירים שקורעים את הלב מהמקום. לחלקם אנחנו בכלל לא מסוגלים להאזין ביום־יום, ומתמסרים
להם רק בימי זיכרון.
אבל רובם ככולם הם שירים על אלו שאיבדנו. הלחן הגאוני של יאיר רוזנבלום והביצוע העוצמתי של להקת הנח"ל (הקול הדומיננטי של שלום חנוך מתפוצץ באוזן) מלווים את הטקסט המדהים של דוד עתיד – שמדבר לראשונה על הלם קרב. זה רגע מכונן במוזיקה העברית. ומשפט המפתח הולך וחוזר: "פניך, נערי, נותרו שונים". הבחור שיצא למלחמה שב ממנה חי – אבל לעולם לא יהיה אותו הדבר. השגרה, הפלאפל, השירים ברדיו, המולת השוק - כל אלו חזרו לעצמם, אבל החייל לא. 

יאיר קטן

וְעוֹלָמִי מִתְחַכֵּךְ בְּעוֹלָמֵךְ, וַחֲלוֹמִי מִסְתַּבֵּךְ בַּחֲלוֹמֵךְ, שְׁנֵי כַּדּוּרֵי עָשָׁן, מִתְגַּלְגְּלִים, מִשְׁתַּכְשְׁכִים בָּרוּחַ הַקְּלִילָה, מִשְׁתּוֹלְלִים הֵם בַּגְּבָהִים, שִׂמְחָה גְּדוֹלָה

מילים ולחן: אריאל זילבר/ מתוך: "מסך עשן"

הכמה שורות האלה של אריאל זילבר, מתוך "מסך עשן", הן התיאור הכי יפה והכי מדויק של אהבה שאי־פעם שמעתי. נראה לי שכל מי שחווה אהבה אמיתית וחיבור נשמתי לאדם אחר ירגיש את המילים האלה חזק מאוד. הלוואי שיכולתי לצטט את השיר כולו או לפחות את השורות הבאות, אבל אסתפק בלהמליץ מאוד ללכת לשמוע את 'מסך עשן'. זה ירפא וישמח אתכם.

יסמין מועלם

נִשְׁבָּע / כְּמוֹ פַּרְפַּר לְאֵשׁ / כְּמוֹ גּוּפִי הַמִּתְרַגֵּשׁ / בָּאַהֲבָה נִשְׁבָּע

מילים: שמוליק קלוסקי / לחן: יאיר קלינגר / מתוך: "נשבע"

היו לו "לינדה", "עיישה", "כל נדריי", "עוד יום עולה" וכמובן "תודה על כל מה שנתת" למילותיו המופלאות של עוזי חיטמן. אבל דווקא "נשבע" הפך לסמל הבלתי מעורער של חיים משה. השיר, השמעת חובה בכל טקס השבעה צה"לי מאז ולתמיד, מזוהה לא פחות גם עם רגע הרבה פחות מטכ"לי: החתונה בהפתעה של צ'יקו וגליה בסצנת הסיום של "אבא גנוב 2". יהודה בארקן, על קביים (תזכורת למתקדמים: "אני לחופה נכנס רק על קביים" הוא מכריז כבר בסרט הראשון) מדדה לחופתו. אלונה קמחי מוחה דמעה מתחת להינומה. "עכשיו זה בא. ולטובה. ביום הבא אני נשבע". צליליו של חיים משה נכנסו סופית לפנתיאון הישראלי.

נטע ליבנה

עָדִיף כִּשָּׁלוֹן מְפֹאָר / מֵחֲלוֹמוֹת בַּמְּגֵרָה

מילים: דודו טסה וטלי כץ / לחן: דודו טסה / מתוך: "בסוף מתרגלים להכל"

לפעמים זה לא ייאמן, כמה אפשר לספר על משפט אחד, משיר אחד, של אמן אחד. העיתונאי בן זילכה העניק אותו לחברו הטוב, דודו טסה, שבאותה תקופה הרגיש שהוא יותר כישלון מאשר מפואר. השורה הזאת פתחה את "בסוף מתרגלים להכל", המנון בכל מובן, וגם השיר שהעלה את טסה על אוטוסטרדה אמנותית. דודו הפך לאמן מצליח ומוערך. בן, יחד עם זוגתו לינוי בר־גפן, הם סמל מעורר השראה להתמודדות עם קשיים שרובנו רועדים רק מלדמיין. ו"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" הוא המנטרה של אינספור אנשים שמחפשים את האומץ ומוצאים אותו במקום הכי יפה בעולם: שיר בעברית.

עינב שיף  

כָּעֵת אֲנִי מְאוֹד אֶחָד / וּמִסְתַּכֵּל מְאוֹד בְּשֶׁקֶט / אֵיךְ הַלְּבָנָה חוֹלֶצֶת שָׁד / מִקִּיר הַבַּיִת שֶׁמִּנֶּגֶד

מילים: נתן אלתרמן / לחן: יוני רכטר / מתוך: "ערב עירוני"

אני מתעלפת מהדימוי האדיפלי הזה. בעיניי, אלתרמן מתאר כאן מצב ילדי, טרום תודעתי, נרקיסיסטי, של תינוק המרוכז כל־כולו – "כעת אני מאוד אחד" - בהוויית השד הנחלץ עבורו מקיר הבית שמנגד. כל השיר הזה הוא קצת תיאוריית התפתחות הילד, אם תשאלו אותי. הוא מורכב מתמונות וחלקים מבותרים של הגוף העירוני, כמו היה אלתרמן בן ה־24 תינוק המביט באמו ומתקשה עדיין לתפוס אותה כאדם שלם. כתינוק שאך נולד הוא יכול להתרכז בכל פעם רק בחלק אחר ממנה: פנסים, רחוב, אספלט, עיני נשים נוגות. ושד. שד ענק. 50 שנה ישב השיר הזה במגירה עד שיוסי בנאי בא וחילץ אותו משם. איזה מזל. 

דניאלה לונדון־דקל

איור: נעה כ"ץ

חִכִּיתִי, חִכִּיתִי / בָּכִיתִי, בָּכִיתִי / וּמִי לֹא בָּא / מִי לֹא בָּא? / מִיכָאֵל

מילים: מרים ילן־שטקליס / לחן: נעמי שמר / מתוך: "מיכאל"

הציפייה המתוארת בשיר לבואו של מיכאל, אותו הילד שהבטיח לבוא, מתרוממת אל עבר החוויה הנשית בכללותה - זו המתמקמת בעמדת ההמתנה הפסיבית לבואו של האהוב. בשירים רבים, רבים מדי, יושבות נשים על ספסל, מיטה, כיסא צמוד למכונת תפירה; עומדות דומם ליד חלון, דלת, ספינה מתרחקת; מצמצמות את זהותן לציפייה חסרת פשר - סטייל "את חכי לי ואחזור". אבל כאן מדובר בילדה. כלומר, בראשית הדברים, ראשית ההסללה, ולכן זה שובר לב במיוחד. 

השיר נגמר מבלי לגלות דבר אודות הסיבות להברזתו המכוערת של מיכאל. וזה יפה בעיניי. כי זה לא בלתי חשוב. אולי הוא כן בא, אבל נפצע בדרך? אני חושבת שזו בחירה מכוונת של מרים ילן־שטקליס להישאר רק בחוויה המזוקקת של הציפייה והאכזבה, מבלי לפתור או לרכך אותה.

דניאלה לונדון־דקל

בַּסּוֹף אַתָּה תֵּצֵא לָעוֹלָם / וּמִיָּד אַתָּה תַּרְגִּישׁ כְּאֵב / אוֹר חָזָק יַכֶּה בַּפָּנִים / אֶעֱטֹף אוֹתְךָ בְּרַחֲמִים

מילים: אהוד בנאי / לחן: רמי קלינשטיין / מתוך: "עטוף ברחמים"

לא לגמרי ברור איך הצליח אהוד בנאי - שאין לו את הציוד הנדרש לגדל אדם חדש בבטן, לסחוב תשעה חודשים ואחר כך להתייסר כדי להביא אותו לעולם - להבין באופן כה מושלם את היחסים בין אישה הרה ליושב ברחמה, אבל התוצאה היא שיר כל כך מרגש שהוא צריך להגיע עם אזהרת תגובה אמוציונלית. "עטוף ברחמים" יצא לעולם בסוף שנות ה־80, וגם במקרה הזה הקדים בנאי, גאון חד־פעמי, את זמנו. הלחן הפופי הקליט של רמי קלינשטיין והאובר־דרמטיות של ריטה המבצעת איכשהו התיישבו באופן מושלם על השיחה האינטימית ביותר שאפשר לדמיין. אהוד בנאי הוא אמא נהדרת.   

ציפי שמילוביץ

הָיֹה הָיָה / הָיֹה הָיָה פַּעַם מֶלֶךְ אֶחָד / רָחוֹק לְמַעְלָה בָּכָה אֱלֹהִים / הָיֹה הָיָה וְיִהְיֶה הוּא לְעוֹלָם

מילים: אריק איינשטיין / לחן: מישה סגל / מתוך: "היה היה"

אווירת פאב, שיעולים, שקשוק כוסיות אלכוהול, מוזיקה ברקע, 12 מילים בלבד, וכמעט שמונה דקות של יצירה מטלטלת שמוקדשת לזיגי סקרבניק, פסנתרן מחונן שהיה אחראי לעיבוד התזמורתי באלבום היחיד של 'החלונות הגבוהים' ונפטר מסרטן בגיל 24. "גאון", קרא לו אריק איינשטיין, שבין המילים שיחרר ממעמקי ליבו צרחה חד־פעמית, מאוד לא איינשטיינית, שהבהירה עד כמה סקרבניק היה חד־פעמי. 

יותר מזה אין מה לכתוב. חייבים לשמוע.   

אביב הברון

לֵב שָׁבוּר הוּא לֵב שָׁלֵם

מילים: ברי סחרוף, לחן: חיים לרוז. מתוך: "לב שלם"

לקח לי המון שנים להבין את המשפט הזה. הייתי אופטימיסט מוקצן, כזה שרואה את הטוב בכל דבר, בצורה מוגזמת לפעמים, אך עד שלא חוויתי שבר תהומי לא הייתי שלם. ידעתי בתוכי, עוד מזמן, שאני צריך לתת מקום לעצב ולשבר שבתוכי, להישיר אליהם מבט ולהפסיק לברוח מהם, להביט אל הבור. הבור שיש לכל אחד בפנים. הבור שמדי פעם מתגלה לנו עומקו ומפחיד אותנו, זה שאנחנו ממלאים כל הזמן ברעש, בשעות בנייד, בקשרים לא מדויקים, ומה לא. אנחנו עסוקים בלברוח מלהרגיש אותו. וזה דורש קצת אומץ, לעצור רגע, לעצום עיניים, לשקוע, אל הבור, אל החושך, כמו לצלול אל ים עמוק שככל שיורדים זה נהיה כהה יותר. ולשהות בו.

עם הזמן מגלים שהחושך כבר פחות מפחיד ושיש בו שקט של התכנסות. ולאט־לאט מתחילים להרגיש בו קצת יותר בנוח, קצת יותר בטוח, ויותר מזה – בשלב מסוים כבר מרגישים את שקט החסד שיש בו. בשנים האחרונות הרשיתי לעצמי להרגיש את כל העומקים האלה שאף פעם לא היה לי אומץ לצלול אליהם.

היום אני מרגיש שכמות העצב שיש בי שווה לכמות השמחה שיש בי ומכאן זה רק עניין של בחירה. כשאתה פועל מבחירה שלמה אתה שלם בעצמך. רק אחרי שגילית את כל הקצוות שבתוכך – אתה יכול למצוא את האמצע.

אברהם טל

איור ארכיון: ירמי פינקוס

לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כְּלוּם

מילים: יונה וולך / לחן: אילן וירצברג / מתוך: "לא יכולתי לעשות כלום"

מה לא נכתב ונאמר על השיר הזה, שנפתח בשש המילים המסתוריות והמהפנטות "לא יכולתי לעשות עם זה כלום". מאות הפרשנויות והניתוחים שניתנו בניסיון להתחקות אחר הסיפור מאחורי השיר של יונה וולך נידונו מראש לכישלון. ועדיין, הוא אחד השירים האהובים והמושמעים ביותר גם היום — 50 שנה אחרי שנכתבו הטיוטות הראשונות במחברת של המשוררת האהובה. אין הרבה שירים מוכמנים כאלה שהצליחו לפרוץ אל הזמר ולכבוש את הקהל הרחב. ואם אני נדרש להסביר את הקסם הטמון בו, יהיה זה דווקא היעדר המובנות, האפלוליות, אובדן המילים וחוסר האונים, האנושיות, האנושיות ועוד פעם האנושיות השברירית — לתת הסבר כלשהו לקיום.

אלעד זרט

פוֹגֶל הַמְּיֻזָּע דּוֹרֵךְ תַּ'זֶּה לוֹחֵשׁ עֲצֹר / וּמְכַוֵּן אֶל הַלָּבָן הַזָּז הַזֶּה / עֵקֶב הַוִּיבְּרַצְיָה בְּיָדָיו נִמְלַט לוֹ צְרוֹר / בֵּין הַנּוֹתְבִים חוֹמֵק לוֹ אֵרוֹל הַהוֹזֶה

מילים ולחן: מאיר אריאל / מתוך: "ארול"

משפטי המפתח של מאיר אריאל יכולים בקלות למלא את המוסף שבידיכם מקצה לקצה. להשאיר בחוץ, למשל, את "פתאום היא מתרגשת נורא, סף מאורע, זה יקרה, זה קרה", זה פשע מדרגה ראשונה. אבל אם חייבים להסתפק ביהלום אחד, הבחירה הולכת לשומר עם האצבע הרועדת על ההדק. בגלל המצלול – ת'זה, הזז, הזה, ההוזה – ובעיקר בגלל הדמות. אתה מקשיב למילים ולגמרי מדמיין את הסצנה בקיבוץ, ולא חשוב איזה - משמרות, בארי, לכל קיבוץ יש את הפוגל שלו – החשדן, המרובע, שמתעב את החורגים מהשורה, שמתפלץ מצרכני העשב המתוק, ונחוש לחסל את כל הארולים למיניהם.

פעם התמזל לי לראיין את אריאל. רק כעבור שנים הבנתי שלא מספיק התרגשתי. לפחות נשאר הפתק שכתב אחרי שקרא.   

אביב הברון

עַל יָדְךָ אֲנִי נוֹדֶדֶת / בֵּין שְׁנָתְךָ לִיקִיצָתְךָ / הַמִּלִּים שֶׁלִּי שְׁבִירוֹת הֵן / וְכַפּוֹת יָדִי קְטַנּוֹת הֵן / אַךְ הֵן לְצִדְּךָ

מילים: רחל שפירא / לחן: אלונה טוראל / מתוך: "אדבר איתך"

האלבום המושלם "כמו צמח בר" של חוה אלברשטיין יצא ב־1975, והדרך בה המילים הרחומות האלה של רחל שפירא נקראו אז שונה לגמרי מכפי שמבינים אותן היום. אז זה היה שיר אהבה בישראל של אחרי מלחמת יום הכיפורים, מדינה עם אלפי גברים חיוורים מצער, מתחפרים בשתיקתם. החמלה שפרצה תמיד מכל מילה שכתבה שפירא הגיעה כאן לפסגות שמעט מאוד שירים ישראליים נגעו בהן. ב־1975 הייתי צעירה מכדי להבין את המילים, אבל ללחן של אלונה טוראל אין הגבלת גיל, וחוה אלברשטיין יכולה להפוך דוח מס הכנסה לשיר מרגש. כמעט 50 שנה אחרי, "אדבר איתך" - שיר של העצמה ועוצמה נשית - רק משתבח. 

ציפי שמילוביץ

אִם תֵּלֵךְ מִי יְחַבֵּק אוֹתִי כָּכָה?

מילים ולחן: עידן רייכל, מתוך "אם תלך"

איך מגדירים אהבה בשש מילים? עידן רייכל הצליח לענות בצורה מבריקה על שאלה שמעסיקה את מיטב הפילוסופים. המחשבה הייתה: לו הייתה לי בת זוג, מה הייתי רוצה שהיא תחשוב עליי. אבל דווקא הפעם, רייכל כתב את השיר ממקום של בחורה.
השיר הפך לאייקון נוגע בימי אבל וזיכרון בעיקר בזכות השורה הזו. השילוב בין הרגישות המדויקת של רייכל למציאות המטורפת שבה אנחנו חיים, הפכה את השורה הזו לרוויית משמעויות.

רז שכניק

פִּתְאוֹמִית לָעַד / עֵינַי בָּךְ הֲלוּמוֹת / עֵת בִּרְחוֹב לוֹחֵם, שׁוֹתֵת שְׁקִיעוֹת שֶׁל פֶּטֶל / תְּאַלְּמִי אוֹתִי לַאֲלֻמּוֹת 

מילים: נתן אלתרמן / לחן: נעמי שמר / מתוך: "פגישה לאין קץ"

הכל, הכל יש כאן. עולם ומלואו. אלתרמן ומלואו במיטבו האלתרמני שאין שני לו, שנדמה כי עבורו המציאו את השפה העברית. אלתרמן עם הפאתוס, עם האוקסימורונים הכובשים החד־פעמיים – היש בלתי אפשרי יותר ונחשק יותר מאשר להיות "פתאומית לעד"? - עם האימאז'ים המתנפלים על הקורא מתוך הטקסט, כי היכן עוד אפשר למצוא "רחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל". שקיעות של פטל! כמה שזה יפהפה. והמוזיקליות המתגלגלת של הקריאה (אליטרציה), שהיא טבועה ומהותית בשירתו של העולה החדש והרומנטיקן לאין־קץ שהפליא לעשות אהבה במילים ולהודות שבסוף התשוקה להיאהב היא שמרפאה את כמיהת הלב שותת האכזבה. ומה אנחנו צריכים יותר בכל רגע נתון בחיינו מאשר את היד הזו, שבכל מצב תאלם אותנו לאלומות ותשכיח את פיזור הנפש והזמן.

ענת לב־אדלר 

אֲנִי רוֹצֶה לָגַעַת בָּהּ /  לְנַשֵּׁק אוֹתָהּ

מילים ולחן: ערן צור / מתוך: "אליסה"

לערן צור יש את הכישרון לנוע בטבעיות בין הביטויים הגבריים, הנשיים והילדיים שבו, ולפעמים לנכוח בכמה מהם בו־זמנית. בסוף תיאור כמעט קלסתרוני של אליסה, שעוד מעט תוציא אותו לקרב תרנגולים ברחבי הבארים של ניו־יורק סיטי, הוא מפיל את המשפט הפשוט, הבסיסי, הקיומי הזה: "אני רוצה לגעת בה, לנשק אותה", ומרעיד לי את הלב כל פעם מחדש.

שלומי שבן

איור: רותו מודן

הָלוֹ פְרֵדִי, הָלוֹ הָלוֹ / לָמָּה? /כָּכָה / טוֹב, תּוֹדָה, לְהִתְרָאוֹת

מילים: מיכה שטרית / לחן: ארקדי דוכין / מתוך: "הלו פרדי"

רדיו בלה בלה, החברים של נטאשה, 1994. "אלבום מופת" זה אנדרסטייטמנט למיקס שבישלו שטרית ודוכין מארבעה מגישים שמשדרים לאורך 24 שעות. הראשון, פרדי, הוא טיפוס דיכאוני שעוד תקעו אותו במשמרת בוקר. כשמתקשר אליו מאזין נולד דיאלוג בין שני גברים לא ורבליים, לא סגורים על עצמם, שבהתחלה מדברים בטלפון, בהמשך עוברים לשירה חורכת, וכך או כך נותנים קול להמוני נכים מילולית כמותם.    
ב־2019 חזר הרדיו לשדר, לציון 25 שנים לייסודו. גם שטרית כבר טיפח בינתיים בלון קטן מתחת לטי־שרט, אבל עוצמת הווליום והאיכות לא פחתו בכלום. כשהגיע תור פרדי, שני היוצרים היו מספיק גדולים כדי לפנות את הבמה לנינט – הו נינט - ולאמיר דדון. היא קרעה את הגרון והוא את הגיטרה, בביצוע שיכול לצמרר גם עור של פיל.

אביב הברון

אִמִּי אִמִּי / פִּתְחִי הַדֶּלֶת / כָּל גּוּפִי רוֹעֵד / מִקֹּר 

מילים ולחן: אהובה עוזרי / מתוך: "אמי אמי"

אהובה עוזרי כתבה שיר שלם בעקבות חייל שחזר הביתה מהטירונות ונתקע בלי מפתח. אבל כרגיל אצל היוצרת הדגולה, שמותה ללא פרס ישראל הוא עוד כתם על הקיר של הדרת המזרחיות, משפט אחד מכיל מהות גדולה ועמוקה בהרבה: זה הילד שיוצא מהבית המגונן, מאבד את הדרך וחוזר למקום היחיד שאפשר תמיד למצוא בו חום. זאת האמא שלעולם מחכה. זה הרגע שבו המרחק נסגר וכל מה שהיה נשכח. זה כל מה שצריך לדעת על הצורך האנושי הכי בסיסי. וזאת אהובה עוזרי, אגדה שהייתה באמת.

עינב שיף  

תָּמִיד לִזְכֹּר לְרֶגַע לַעֲצֹר / וּלְהוֹדוֹת עַל מָה שֶׁיֵּשׁ וּמֵאֵיפֹה שֶׁבָּאנוּ

מילים ולחן: עידן רייכל/ מתוך: "לפני שייגמר" 

השיר הזה מסמל המון עבורי. אני חושבת שהשורה הזאת מדברת בעד עצמה: נורא קל להישאב לתוך השגרה העמוסה, אבל חשוב בתוך כל הדבר הזה לדעת לעצור לרגע ולהודות על כל מה שיש לנו ולא רק לכאוב את שחסר, להודות על העשייה ולא לשכוח את הדרך שעברנו ואת המקום שבאנו ממנו. יום כיפור תמיד מסמל סגירת מעגל, שנה שנגמרת ואחת שמתחילה, וזה הזמן שלנו לעצור ולהגיד תודה.

אגם בוחבוט

כְּמוֹ הֲוַי צוֹעֵן, חָבוּר יָתֵד וְחֶבֶל / בּוֹ חֵרוּתָם שֶׁל מַסָּעוֹת וְחֵרוּמָם / בּוֹ הַכֵּלִים וְהַחֻקּוֹת בְּעֵירֻמָּם

מילים: נתן אלתרמן / לחן: יאיר רוזנבלום / מתוך "ליל חניה"

מה זה "צוען"? מה זה "חבור"? מה זה "חירומם"? ירדנה ארזי לא ממש הבינה על מה היא שרה בפסטיבל הזמר 1973. גם שני שותפיה להרכב התקשו בפענוח, ובכל זאת נתנו ביצוע מושלם בשידור חי בטלוויזיה ביום העצמאות.

את השיר פותח חנן יובל. בפזמון עוברת המצלמה לאפרים שמיר. ואז מגיע הבית השני, ואיתו הסולו של ארזי. נכון, היא יפה, אבל בקושי מחייכת ונראית קצת לחוצה מהסיטואציה, אולי גם מהטקסט, שלא לדבר על האתגר המוזיקלי: בהתחלה היא שרה את המלודיה, אבל לקראת סוף הבית, כשמגיעים ל"וחירומם", הסופרן שלה יורד לקול ב', ומכאן היא מזגזגת בהצטיינות בין התפקידים עד לאקורד הסיום.

"ליל חניה" לא הגיע למקום גבוה בפסטיבל, אבל במהלך השנים קיבל מעמד מיתולוגי, אולי דווקא בשל המילים הקשות. עם השנים גם התפרסמו לו פרשנויות, ושלושת הזמרים למדו על ההתגייסות של אלתרמן לחטיבה 8 במלחמת השחרור ועל הלילה שעבר עליו באוקטובר 1948, כשעקב אחר ההכנות למבצע יואב. רק שאת כל אלה הוא בחר לתאר בשפה גבוהה ומליצית במיוחד. "הווי צוען", לדוגמה, זה "הווי של צוענים" באלתרמנית - אותו הווי שארזי עצמה עשתה ממנו להיט ענק שנים אחרי "ליל חניה".     

יובל ניב

איור: רותו מודן

אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר, הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב / כְּבָר יָדְעוּ, הִיא לֹא בְּסֵדֶר, הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב

מילים: תרצה אתר / לחן: משה וילנסקי / מתוך: "בלדה לאישה"

האם הספרים בחדר באמת ידעו שתרצה אתר לא בסדר, ושהיא הולכת לבלי שוב? האם מישהו יכול היה לדעת שזה יהיה השיר האחרון שהיא תכתוב לפני מותה ב־8 בספטמבר 1977, בגיל 36?

על פניו, הדברים ברורים: אתר הייתה שרויה בדיכאון והחליטה לקפוץ אל המוות מחלון ביתה ברחוב שמעון התרסי 26 בתל־אביב, קומה שישית, לא לפני שכתבה שיר שנתן ביטוי למצוקתה. היו עדויות שהיא ניסתה להתאבד גם בעבר. מצד שני, העובדות מלמדות שהמשוררת נטלה כדורים משככי כאבים בעקבות תאונת דרכים שעברה יום קודם לכן, מה שמעלה אפשרות שהנפילה הייתה תוצאה של חולשה וטשטוש. לפי אותה תיאוריה, "בלדה לאישה" אינו שיר אוטוביוגרפי, שכן אתר כתבה אותו עבור הצגה שהיא תירגמה – "ארבע נשים" מאת פאם ג'יימס – והוא התאים למחזה, לא לחייה ובוודאי לא למותה.

המשטרה לא הצליחה לקבוע חד־משמעית אם הייתה זו תאונה או התאבדות, כך שתעלומת מותה של אתר תישאר כנראה בלתי פתורה לנצח. השורות האלה, שזכו ללחן נפלא של וילנסקי ולביצוע מפואר של נורית גלרון, הן חלק מהחידה.

יובל ניב

הָאֶזְרָח הַקָּטָן / נֶאֱלָץ לְשַׁלֵּם בְּגָדוֹל / וְאוֹתִי מְעַנְיֶנֶת / יַרְדֵּנָה יוֹתֵר מֵהַכֹּל / הוֹלֵךְ לַמִּלּוּאִים /וְסוֹפֵר אֶת הַכֶּסֶף שֶׁאֵין

מילים ולחן: שלום חנוך/ מתוך: "מחכים למשיח"

"מחכים למשיח" של שלום חנוך הוא שיר מחאה אולטימטיבי ובעיניי הוא בגדר יצירת מופת אלמותית שהבטיחה את מקומה בפנתיאון המוזיקה הישראלית. השיר לקוח מאלבום שכולו שלמות מוזיקלית וטקסטואלית אחת גדולה - אלבום שהציב רף חדש וכיוון חדש למוזיקה. התקופה הייתה מלחמת לבנון הראשונה, נפילת הבורסה הישראלית והמשבר הכלכלי. השיר שיקף את רוח התקופה, והטקסט המדויק מזקק בעיניי את תמצית הישראליות - עד היום. מבחינה מוזיקלית הקלאסיקה הישראלית הזאת עוטפת טקסט עם מילים חדות בלחן מהיר וקצבי, צעד נועז ויוצא דופן, כך שהיצירה מקבלת טוויסט רוקנרולי שתופס לא רק את האוזן אלא גם את הבטן ואת הלב. אני זוכר שב־1985 לא יכולת לפתוח רדיו בלי לשמוע את השיר מתנגן ברקע בכל תחנה אפשרית. עבורי השיא שנחרט בזיכרון היה שלאחר שצפיתי בשלום חנוך בהופעה בהיכל התרבות במופע הראשון של הסיבוב ההוא - השיר התנגן שוב ברדיו בדרך הביתה. השיר צבר אהדה והזדהות אבסולוטית, לא סתם הוא כבש את פסגת המצעדים וקטף את תואר שיר השנה. לי יש את האלבום המקורי מההדפסה הראשונה - זכיתי!

זאב נחמה

דּוֹר שָׁלֵם דּוֹרֵשׁ שָׁלוֹם / תְּנוּ לְצַהַ"ל לְנַצֵּחַ / עַם חָזָק עוֹשֶׂה שָׁלוֹם / תְּנוּ לְצַהַ"ל לְכַסֵּחַ

מילים: דויד גרוסמן / לחן: אמיר בן־עמי, גיא מר, דודוש קלמס, יאיא כהן־אהרונוב, משה אסרף, שאנן סטריט ושלומי אלון / מתוך: "שירת הסטיקר"

קשה לכתוב שירה פוליטית טובה. אבל השיר הזה, בשל כושר ההמצאה והמשחקיות שבו - חיבור כמו אקראי של סלוגנים שהודבקו על פגושים בשנות התשעים - ובשל הבחירה המצוינת להתיז את הסיסמאות בצורת שיר ראפ, כל הטירוף הישראלי, ייחודו הפנומנלי והקקפוניה האלימה של השיח הפוליטי, מזדקקת לתבהלה. דן פגיס עשה משהו דומה עוד קודם עם השיר "תרגילים בעברית שימושית", אבל בניגוד לתעלול של פגיס, שהשתמש בצירופים לשוניים בליווי פרשנות, בשירת הסטיקר הפרשנות נמצאת רק - חתיכת רק - במעשה הטלאים של האיסוף, המיון והעריכה, המתלכדים לכדי גיבוב מכוון הנותר באוויר כמו בעיטה קיומית. כמו מראה. 

דניאלה לונדון־דקל

בְּסוֹף כָּל מִשְׁפָּט שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים בְּעִבְרִית / יוֹשֵׁב עֲרָבִי עִם נַרְגִּילָה

מילים ולחן: מאיר אריאל / מתוך: "שיר כאב"

בישראל של 78' ערביי ישראל היו מיעוט מושתק, ומשפטים כמו "אין כזה דבר עם פלסטיני" (תודה גולדה) היו המיינסטרים. "שיר כאב", הסינגל הראשון מאלבום הבכורה של מאיר אריאל, נפל על התודעה הישראלית כמו פצצת תאורה. מי שהיה טרובדור ולהטוטן של מילים היה גם אדם עם תודעה פוליטית מחודדת. אולי האמן הראשון שהתייחס ישירות לטענה שהציונות קמה על הריסות הרעיון של מדינה פלסטינית. זה לא רק עניין גיאוגרפי, אלא גם עניין של מנטליות. איפה שאנחנו נגמרים הם מתחילים, ולהפך. נרצה או לא, הגורלות שלנו כרוכים זה בזה. ארבעים שנה עברו מאז. אריאל נפטר. בישראל הכל השתנה וכלום לא השתנה. ההתלקחות השנתית בעזה והגזענות משני הצדדים שהתפרצה בהתפרעויות בערים המעורבות חיזקו את הטענה שלא רק שאין פתרון לסכסוך, עכשיו גם לא מדברים עליו. ואחרי שאריאל הלך מאיתנו, אין גם מי שישיר (אימוג'י של חתול עם דמעה).

גבי בר חיים

מִלְחָמוֹת יֶשְׁנָן בְּשֶׁפַע / וְצָרוֹת פֹּה - לֹא חָסֵר / אָז בֵּין טִיל לְבֵין רָקֵטָה / תֵּן לִתְפֹּס רִילֵקְס בַּצֵּל

מילים: אסי דיין / לחן: נפתלי אלטר / מתוך: "תן לשים ת'ראש על דיונה"

לך תזכור, אבל בראשית בראה נעמי פולני את 'התרנגולים'. אחריה הגיע פשנל ויצר את השלישייה הגדולה מכולם. לצד התוכניות של הגשש החיוור, המערכונים והדמויות, הייתה כל הזמן מוזיקה באוויר. מז'קלין במספרת סימון עד החצאיות ב"מים לדוד המלך". מהביצוע המיתולוגי של "לו יהי" עם נעמי שמר, עד הגרסה שוברת הלב של "פנס בודד" ששרו גברי ושייקה בקול שבור, מיקרופון יתום ביניהם וארונו של פולי מאחוריהם. ובחולות ניצנים, בדיונות שסופחו למטבח של יוסיפון והפכו לכמה שבועות למוצב בחזית סיני ("אני ל־338, אמרו לי שזה אי שם פה בסביבה"), נולד שיר שהפך לא רק לקאלט קולנועי בזכות "גבעת חלפון", אלא לסמל הישראליות והמילואימניקיות. את השורות שמופיעות כאן למעלה שר במבטא רומני כבד סרג'יו קונסטנצה, כלומר פולי. זה היה זמן קצר אחרי שהעלה לבמה את סילביה המשתוללת ("זמרת מהשורה הראשונה, כיסא 23") והצליח להתחמק ממר חסון שהתקרב בצורת שופל. אסי דיין ונפתלי אלטר היטיבו לתאר את מה שכולנו רוצים גם בחלוף 45 שנים: בין טיל לבין רקטה, תנו לתפוס איזה רילקס בצל.

נטע ליבנה

אֵיכָה אֵרַע איפא כִּי יוֹם אֶחָד / הִשְׁכַּמְנוּ נִכְלָמִים זָרִים מִדַּעַת / גְּזָרוֹ שֶׁל דִּין הִשְׁפַּלְתִּי / הַמַּבָּט 

מילים: לאה גולדברג / לחן: חיים לרוז, קרני פוסטל ורונן הופמן / מתוך: "הלא ידענו"

בשיר אחד הצליחה לאה גולדברג - מי אם לא - להגיד את כל מה שצריך לדעת על קשר שמתחיל בזיקוקים מרהיבים ונגמר בדממה עצובה. ברגישותה המפורסמת, היא גם ידעה להצביע על הרגע העדין שבו שעון החול מתהפך: איך אנשים שכבר חשבו שצלחו את המסע ופירקו את החומות, קמים בבוקר ומגלים לפתע שהן נבנו מחדש והאינטימיות התחלפה בזרות מעיקה, עד שלא נותר אלא להשלים עם הסוף. הביצוע המבריק של קרני פוסטל (לחן של רונן הופמן, חיים לרוז ופוסטל עצמה) כולל גשר אינסטרומנטלי נפלא, שממחיש את המעבר מאור לחושך. ואז מגיע הפטיש. 

עינב שיף  

הַיֵּאוּשׁ נַעֲשֶׂה יוֹתֵר נוֹחַ

מילים: חנוך לוין / לחן: חוה אלברשטיין / מתוך: "לונדון" 

רק חנוך לוין ידע לנסח את תחושת הייאוש הישראלית – את עומק התסכול וההבנה שכלום לא באמת משתנה אלא רק נעשה יותר נסבל. לוין כתב זאת כחלק ממונולוג שנשאה תיקי דיין ב"אורזי מזוודות", מהמופתיים שבמחזותיו, כשהכריזה על כוונתה לעזוב את הארץ. חוה אלברשטיין הלחינה כמה שורות ממנו והפכה אותו ל"לונדון". שיר על הדחף ללכת רחוק־רחוק ולהתחיל מחדש, אבל בעיקר על התובנה המרה של ההתבגרות. הייאוש הוא אותו ייאוש, זו רק הקליפה שמשתנה.

איתי סגל

כְּתִינוֹק מְזַמֵּר שִׁיר עַרְשׂוֹ / טֶרֶם סְגוֹר אֶת עֵינָיו / עֵת הָאֵם הַלֵּאָה פָּסְקָה מִזַּמֵּר / נִרְדְּמָה

מילים: לאה גולדברג / לחן: שלמה יידוב / מתוך: "ימים לבנים" 

בדירה הקפואה בבון שבגרמניה ישבה הדוקטורנטית לאה גולדברג לבדה וכתבה את 'ימים לבנים', שיר שכולו בדידות. למרות הריקנות והכאב שמביא איתו הלבד, גולדברג ידעה לתאר במילים ספורות, פואטיות להפליא, גם מרחב שלם של יופי ורוך שנפרס על מרחב הנהר. השיר פורסם בספרה הראשון, 'טבעות עשן'. שיר של גולה, שהודפס בארץ ישראל. וגולדברג, כדרכה - תמיד הייתה גם וגם. בת המקום וזרה מוחלטת. בודדה להפליא, ואהובה בצורה יוצאת דופן. 

בשורה הזו ניסתה גולדברג לתאר את בדידותו של התינוק, שנותר ממלמל לבדו, וזה הפירוש הנפוץ שלה. לאחר לידת ילדיי גיליתי בו סוד אחר: הבדידות איננה של התינוק, אלא של האם הלאה. זו שמחויבת ברמ"ח איבריה ליצור חי אחר ועדיין מרגישה כל כך כל כך לבד. מאז לידת בכורתי, 'ימים לבנים' הפך עבורי להמנון האמהות הלאות והאוהבות. מי שבכל יום רואות על עצמן ועל עולליהן עד כמה ישרים וגבוהים הגשרים בין אתמול ומחר. 

חן ארצי־סרור

כֵּן, הָיָה זֶה לֹא טוֹב / הָיָה רַע לְתִפְאֶרֶת

מילים: אלכסנדר פן / לחן: סשה ארגוב / מתוך: "וידוי"

כל משפט בשיר "וידוי" של אלכסנדר פן יכול להצית מערבולות רגשיות שמשלבות רגעי אושר (מאוד קלושים) וייאוש (הרבה יותר בולט), רומנטיקה וקנאה, על רקע אלימות פיזית ונפשית שחווה בת הזוג. ובסוף כל זה 'היה רע לתפארת' מרחף מעל "וידוי" כתמצית מזוקקת של מערכת היחסים החולנית עד הרסנית, שבבסיסה היה רוע כה קיצוני עד שאפשר להגדירו אפילו כמפואר. הניגוד היפהפה מבליט את עוצמת החולי, ומצד שני מאפשר לבת הזוג הכנועה להסביר לשומעיה מדוע 'אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת'. כי, בכל זאת, עדיין היה שם משהו לתפארת.

רז שכניק

הָאֶצְבַּע עַל הַהֶדֶק / כָּל שִׁיר הוּא זִכָּרוֹן בִּלְתִּי נִמְנָע

מילים ולחן: שלמה ארצי/ מתוך: "שדות של אירוסים"

שלמה ארצי הענק, האחד והיחיד. המשפט הזה מגלם בתוכו את מה שהפך אותו למנסח של העברית החדשה, גבריות שהיא מצד אחד מאוד מחוספסת וישראלית ומצד שני רגישה, פגועה ומיוסרת. הוא מצליח לנסח את האופן שבו היצירה נובעת מתוך כאב אישי וזיכרון שהוא בלתי נמנע.

דודו טסה

בְּדַקָּה אַחַת שְׁפוּיָה הִצְלַחְתִּי לִרְאוֹת / אֶת אֳנִיּוֹת הַצַּעַר טוֹבְעוֹת / בְּיָם גָּדוֹל שֶׁל תִּקְווֹת קְטַנּוֹת וְיַיִן

מילים ולחן: מיכה שטרית / מתוך: "בדקה אחת שפויה"

בום. כאילו נאמר הכל. כאילו הפכו אותך באבחה עם הפנים החוצה. כאילו נוסח, באיזו דרך פלאית ושלמה, הקיום האנושי העגום והקסום, הנואש והנחוש כולו. כאילו הכל הונח על הדף במחרוזת מושלמת של מילים שסיכויי בחירתן והנחתן בסדר הזה נמוך מסיכויי הניחוש הנכון בלוטו. ועדיין, מיכה שטרית הביא את הרצף הזוכה, המטלטל, מחולל מפולת השלגים הרגשית.
גם בהילוך החוזר האיטי, כשנתעכב על "דקה אחת שפויה", "אוניות הצער", "ים גדול של תקוות קטנות ויין", לא נבין איך הוא עשה את זה, אבל נסתנוור משלמותו של כל צירוף. זה רגע שלמענו נולדה שירה; היכולת להכיל כמעט הכל בקרוב לכלום, לייצר ריאקציה רגשית מיידית מתוך לחש־קסם קצר, ותמיד להותיר מקום לתקווה: אלוהים לא מוותר עלינו עדיין.

רענן שקד

וְהִנֵּה עוֹלָמִי הִנֵּה אַרְצִי הִנֵּה עִירִי / הִנֵּה בֵּיתִי הִנֵּה אִשְׁתִּי וִילָדַי / הִנֵּה גּוּפִי וְאֵיבָרַי, הִנֵּה נַפְשִׁי וְכִשְׁרוֹנוֹתַי / רוּחִי, עֶשְׁתּוֹנוֹתַי, נְשָׁמָה שֶׁלִּי, חַיַּי - שֵׁם הַשִּׁיר: וְאֵיפֹה אֲנִי בְּכָל הָעֵסֶק הַזֶּה

מילים ולחן: מאיר אריאל / מתוך: "תקציר שירי החורף הבא"

מאיר אריאל במיטבו, מנפח ומנפח ומנפח ומנפח, ואז דוקר את כל החשיבות העצמית, ההון והמוניטין בסיכה קטנה.

עמית סגל

אַל תִּכְלְאוּנִי בְּשׁוּם כְּלוּב / אַל תְּסַכְּמוּ אוֹתִי בְּוִיקִיפֶּדְיָה 

מילים: קרן פלס וחנן בן־ארי, לחן: חנן בן־ארי. מתוך: "ויקיפדיה"

לפני יום הכיפורים אני חושב שהשורה שהכי השפיעה עליי, גם כאדם מאמין וגם כאחד שמאוד חשוב לו ליישם את הפתגם "ואהבת לרעך כמוך", היא זו של קרן פלס וחנן בן־ארי.

אנחנו כבר המון שנים שופטים אנשים בלי להכיר אותם ומתייגים אותם אם הם חיים לפי דרך שאנחנו לא רגילים לחיות לפיה. אנחנו חייבים לתרגל קבלה של האחר מתוך הבנה שכל אחד הוא עולם ומלואו, ולדעת שבטוח יש הרבה דברים טובים באדם שמולנו.

אני לא שואף לשלמות ולא מצפה שהיא תתגשם, אבל אם נעשה השתדלות ונתרגל הכרת תודה על מה שיש ולא על מה שחסר - נהנה מחיים שלווים, נהיה פחות כועסים ויותר מכילים את האחר מתוך הבנה שלכל אחד יש ייעוד בחיים והתפקיד שלו בעולם. לסיכום: אהבת חינם.

משה פרץ

יֵשׁ לוֹ דְּרָכִים מְשֻׁנּוֹת/ אַתְּ אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ

מילים ולחן: שלמה ארצי / מתוך: "גבר הולך לאיבוד"  

'גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת' הייתה השורה המנצחת והזכורה של השיר, שהחזיר את הקריירה של ארצי לחיים בסוף הסבנטיז, רגע לפני גניזתה הלא מפוארת. אלא שהשורה 'יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב' משמעותית אולי עוד יותר, בעיקר כי היא מזקקת באופן מבריק, נניח, את 'גברים ממאדים ונשים מנוגה', את הפער הבלתי נתפס לפעמים בין שני העולמות, שמבקשים להישען על אותה אהבה, אבל בתדרים שונים, בדרכים משונות. אז תבואי אליו, הוא נרגע כשאת פה.

רז שכניק

בָּא לִי בַּיָּמִים, בָּא לִי בַּלֵּילוֹת / בָּא לִי לִצְעֹק: אֲנִי פְרֵחָה

מילים: אסי דיין / לחן: צביקה פיק / מתוך "שיר הפרחה"

עפרה חזה שרה את השורות האלה בשתי צורות שונות: בסוף הפזמון הראשון, כשהשירה שלה עדיין מהוססת ועדינה, היא הוגה את המילה "ובא" עם שורוק ב־ו' ו־ב' רפויה, וה"פרחה" משייטת באזורים נמוכים; בשלוש הפעמים הבאות, כשהביצוע כבר תופס גובה, היא משמיטה מהמילה "ובא" את ו' החיבור ושמה דגש ב־ב', וה"פרחה" ממריאה לשחקים.
אבל הדיקציה של חזה היא רק חלק קטן בסיפור. בהתחלה היא בכלל לא רצתה לשיר את זה, מחשש שההכרזה "אני פרחה" תייצר לה דימוי זול, אף שהיא מיוחסת לדמות פיקטיבית בסרט "שלאגר" ולא לזמרת עצמה. לימים סיפרה שהתייעצה עם אביה בנושא, והוא הסביר שמשמעות המילה "פרחה" היא "פרגית", כך שאין לה סיבה לחשוש. לימים גם התברר שהכינוי "פרחה" הוא האחרון שנכון היה להדביק לחזה.
עם השנים נעשה "שיר הפרחה" קלאסיקה ישראלית, ובליינים נהגו לרקוד אותו ולצעוק "אני פרחה" בשמחה גדולה, מה שמעיד שאצל רבים מאיתנו, ללא הבדל דת, גזע ומין, מסתתרת כנראה פרחה קטנה – אבל רק מעטים מסוגלים לשיר עליה ברמה של עפרה חזה.

יובל ניב

כְּשֶׁאוֹהֲבַיִךְ יִשְׁכְּחוּךְ / וְכָל כְּלָבַיִךְ יִנְבְּחוּ / אַנְשֵׁי הַגֶּשֶׁם יֶאֶסְפוּךְ אֶל מִטָּתָם / וְהֵם יָרִימוּ אֶת רֹאשֵׁךְ וִיאַמְּצוּ אֶת יֵאוּשֵׁךְ / לְחַמְּמֵךְ בְּפֵרוּרֵי אַהֲבָתָם

מילים: רחל שפירא / לחן: נחצ'ה היימן / מתוך: "אנשי הגשם"

רחל שפירא היא מרואיינת החלומות שלי. היא כל כך נערצת עליי, שיום אחד התקשרתי אליה לבקש שתסכים להתראיין אצלי כשהעיתון עשה פרויקט על "האנשים שתמיד רציתם לדבר איתם". היא ענתה לי בנימוס, אבל סירבה בו במקום. זמן די קצר אחר כך ראיתי אותה בעיתון אחר, והבנתי שאני כנראה לא כוס תה הלואיזה החרישית שלה. אבל לא כעסתי, כי כזו היא רחל שפירא. מסוגפת, בלתי מושגת, בטח גרה באיזה קיבוץ, מגדלת קקטוסי מחמד ולא מתערבבת עם איש. מתאים לאישה שכתבה את "שיר של יום חולין", יש לה שורשים שמתארכים לאט. 

ב"אנשי הגשם" היא לוקחת את היכולת הזו שלה להזדהות עם האנשים השקטים והבלתי נראים ליצירת מופת. השיר מדבר על אישה צעירה, ובעצם על כולנו כשאנחנו צעירים. שחצנים, זוהרים, לוקחים את היופי שלנו כמובן מאליו, בטוחים שתמיד יאהבו אותנו ותמיד יהיה לנו כסף להזמין בוולט עוגת קראק פאי. זו דרכו של האדם הצעיר, הוא תמיד־תמיד שוכח את מי שהכי נאמן לו. ומי אלו האנשים שהכי נאמנים לנו? ההורים שלנו, אבא ואמא, אנשי הגשם שלנו ששוב שכחנו להודיע להם שלא נגיע לארוחת שישי ושוב שכחנו להתקשר אליהם חודשיים ושוב שמנו עליהם כזאת שחלה ענקית כי בדיוק פגשנו איזה זר שחום ומעניין בטינדר. 

אבל כשהוא יעשה לנו גוסטינג וירסק אותנו ואפילו לא ישאיר סמס, ואולי אפילו כמה שנים טובות אחר כך, כשנהיה בני ארבעים או חמישים, אל מי נרוץ בבקשה לעזרה? מי יאכיל אותנו מרק חם ויציע לנו את המיטה בחדר האורחים בסדינים לבנים, ויעשה את כל זה בשקט אצילי ועם המון אהבה, במקום להזכיר לנו איזה זבלים היינו? אנשי הגשם שלנו, מאירה ויעקב מיהוד, שחיכו לנו בסבלנות עד שנשוב ממסע ההופעות שלנו כנרקיסיסטים שטופי עלומים ופסטיבלי מידברן.

ומכל השורות, השורה הזאת, עם המשפט "לחממך בפירורי אהבתם", מביעה את ההסכם הלא פיירי אבל הכל כך מרגש הזה בינינו לבין מי שאוהב אותנו באמת. אתה תרוץ, ילד, תיהנה, צרצר שמח, אנחנו נחכה לחורף הקשה שבטוח יגיע לך, כדי לאמץ אותך בחיבוק גדול. והם לא חייבים אפילו להיות ההורים, זו יכולה להיות חברה אפורה אבל טובת לב, בן זוג מסור של רופאה כוכבת שלא מפסיקה לטוס להשתלמויות, סבתא. כל מה שחשוב הוא שנזכור שיש לנו אנשי גשם בחיים האלו, ונשתדל להכאיב להם כמה שפחות בתקופת השמש האגואיסטית שלנו, כי הם תמיד שם, מחכים לסלוח לנו ולנחם אותנו על מי שברח מאיתנו, על הכלבים שנובחים מרוב שכבר אף אחד לא בא לבקר. הם ילקטו מאיתנו דמעה אחרי דמעה, והן יהיו יקרות בעיניהם, כמו שאוספים יהלומים משרשרת שהתפרקה. 

דנה ספקטור

הַחֹק הַיָּבֵשׁ לֹא נִרְטַב אַף פַּעַם / אֲפִלּוּ לֹא מִדִּמְעָה שֶׁל יַלְדָּה 

מילים ולחן: יהלי סובול / מתוך: "כל החבר'ה"

כשמוניקה סקס הוציאה את "כל החבר'ה" בתור הסינגל הראשון שלה – עד היום אחת ההחלטות הכי אמיצות של להקה בראשית דרכה - "מי־טו" היה, במקרה הטוב, ביטוי מעולם השיווק. יותר מ־25 שנה אחרי, עם כל המהפכות החשובות שהתחוללו, השיר שכתב והלחין יהלי סובול הוא תיאור נאמן והופך קרביים של הסיוט שעוברות קורבנות אונס וכל תקיפה מינית אחרת. לכן הרגע הכי מטלטל הוא דווקא במקום שבו הצדק היה צריך להופיע במלוא הדרו - והכזיב. הרבה "ילדות" (ונערות. ונשים. וקשישות) הזילו דמעות מאז. האם החוק (משטרה, פרקליטות, בתי המשפט) יכול להסתכל להן בעיניים ולהצהיר שהוא קצת פחות יבש? 

עינב שיף 

מָאמִי יָא מָאמִי / תִּפְתְּחִי אֶת הָרַגְלַיִם / לְשִׁבְעָה מְדֻכָּאִים / שִׁבְעָה פָלֶסְטִינָאִים

מילים: הלל מיטלפונקט / לחן: אהוד בנאי ויוסי מר חיים / מתוך: "האונס"

סליחה על הסטייה מהחגיגיות ומקלאסיקות עתירות שקיעות, פרחים ולבבות שבורים. כאן בועטים עכשיו, היישר לבטן החשופה ולאוזניים שהיום לא רוצות לשמוע. אהוד בנאי, הרבה לפני שחבש כיפה, מתפקד על תקן טרום־חמאסניק ומודיע למזי כהן, מלצרית מעיירת פיתוח: נדפוק אותך מתוך אידיאולוגיה, נדפוק כי נדפקנו. כשהיא מתחננת על נפשה, הוא מציע: אל תיקחי את האונס באופן אישי.

השנה היא 1986. המסגרת: אופרת רוק. האולם: צוותא. על הבמה, בין היתר, גיל סמטנה – בלילה בסיסט בועט בממסד ובצבא, ביום טכנאי עם בייבי פייס בגלי צה"ל.

בקיצור, הרגשנו אז ממש נאורים. מארחים בלב תל־אביב את הנרטיב הפלסטיני ומזמזמים עם הדפוקים שדופקים כנקמה.

עד שהמילים התחלפו לטילים.

אביב הברון

הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְׁטִיחַ קְסָמִים / הַקִּירוֹת שֶׁנָּפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶׁהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים) / ְלָעִיר אֵין רֵאשִׁית וְאֵין סוֹף וְכָל הַמְּבוֹאוֹת חֲסוּמִים

מילים: דוד אבידן/ לחן: אסף אמדורסקי/ מתוך: "הרחובות ממריאים לאט"

"הרחובות ממריאים לאט" של דוד אבידן הוא אחד השירים האהובים עליי, על שלל לחניו. יש בו משהו מכשף ומכושף. מעין נבואת זעם עירונית לקראת אסון שלא קרה עדיין, העיר שקירותיה הכבדים הבינו דבר־מה ונפלו בשתיקה מוקמת מחדש על ידי אזרחים חכמים, אבל כל המבואות חסומים ורק ראשו של הדובר בסוף השיר צף באור העמוק ופיו שורק. זה היה השיר של שנת 2020 מבחינתי, ואין מתאים ממנו גם ליום כיפור.

רונה קינן

אָבוֹא בַּמִּנְהָרוֹת, וּבַמְּצָדוֹת וּבַמְּעָרוֹת / וּבְנִקְרוֹת צוּרִים וּבִמְחִילוֹת עָפָר / אֵי שָׁם בְּלֵב הַלַּיְלָה / דָּרוּךְ וַחֲרִישִׁי / אוֹרֵב לִי מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי 

מילים ולחן: נעמי שמר / מתוך: "שבחי מעוז"

יונית שוהם וברייני ויינשטוק עומדות מחויכות במעוז על התעלה ומזמרות על עוצמתה של ישראל. ברקע בניין של צבא מצרים. הקליפ בשחור־לבן מצמרר, שולח את המחשבות ללהבות שאפפו את התפאורה הזו מאוחר יותר, במלחמת יום כיפור.

השיר תמיד הואשם באובר־פטריוטיות, ונעמי שמר נשבתה כמו כל העם בקונספציה של קו המעוזים. אבל זה אכזרי לשפוט אותו במבט לאחור. הוא משקף תקופה. אשפית המילים, שמר, תופרת את סיפורי הנס של הגלויות שמופיעות בשיר החנוכה עם ה"מבצר עיקש וקישח" של זמנה, ורומזת בלי לדעת על עוד קרב עתידי של ישראל עם מנהרות הטרור. הפזמון החוזר מופתי – עברית משגעת ביופיה והכרה במעגל העצוב ממקום של כוח – האויב תמיד יאיים, אנחנו תמיד נילחם בחזרה.

יאיר קטן

איור: דוד פולונסקי

הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים / כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים / זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה / בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְּלָדִים

מילים: לאה גולדברג / לחן: מיקי גבריאלוב / מתוך: "ערב מול הגלעד"

לקראת סוף היום, יש רגע אחד כשהשמש נכנסת דרך החלון בדיוק בזווית הנכונה, הגוון של האור נעשה קצת פחות בהיר, קצת יותר כתום, ולשנייה אחת משתרר איזה שקט נדיר. על הרגע הזה כתבה לאה גולדברג. זו השעה המרגיעה בה נרדמים הילדים. האם זה באמת כך? הורים בטח יודעים שזה לא תמיד כך, או שמא לא כל הילדים נרגעים בשעה המרגיעה ונרדמים. יש ילדים שלא נרדמים בקלות, שמבקשים שלא נלך עדיין, ואנחנו מתים לעזוב את החדר, הרוגים בעצמנו, נרדמים לידם לפעמים, מנקרים, וכלום לא מואר בגוון הנכון. זו השעה של האנשים קשי היום. כעבור שנים הם אולי ישירו בגרון ניחר מסנטימנטים על השעה המרגיעה, ויתגעגעו למתיקות הזאת, כאילו כך באמת זה היה. אולי כך באמת זה היה? למה לא הקשבנו ללאה גולדברג!

יואב ריבק

לְכָל רְחוֹב / יֵשׁ שֵׁם פְּרָטִי / אֲשֶׁר מֵעִיד עַל טִיב יוֹשְׁבָיו

מילים: שמעון ספיר / לחן: נתן כהן / מתוך: "ברחוב הנשמות הטהורות"

באימפריית ישראל של תחילת 1973, מעצמה שעדיין הייתה שיכורה מיין הניצחון בציר 67', הבלדה הזו בלטה כמו כתם חלודה על כתר מוזהב. ארץ־ישראל־יפה־ארץ־ישראל־פורחת העדיפה להדחיק את העובדה שיש בה רחובות מוזנחים ומטונפים כמו רחוב הנשמות הטהורות, שבו הצדיקים היחידים ללא רבב מופיעים רק בשלטי הבתים. אבל שמעון ספיר שכתב, ונתן כהן שהלחין והעניק לשיר היפה הזה חיי נצח, בחרו להציב מול האומה גם את המראה הזאת. "ברחוב הנשמות הטהורות", בניגוד ליין הניצחון ההוא שהחמיץ באוקטובר 73', רק הולך ומשתבח. ונדמה שבכל עיר בישראל, גם בשכונות פאר, אפשר למצוא עד היום לפחות רחוב אחד כזה, ששמו הפרטי אינו מעיד על טיב יושביו.

שי ספיר

הִיא תַּגִּיד "אַתָּה עָיֵף מִן הַמַּסָּע / אַל תִּפְחַד אֲנִי חוֹבֶשֶׁת אֶת פְּצָעֶיךָ" / הִיא תִּקַּח אוֹתִי אֵלֶיהָ כְּשֶׁאֶקְרָא בִּשְׁמָהּ / אִמָּא אֲדָמָה

מילים: יעקב רוטבליט / לחן: מיקי גבריאלוב / מתוך: "אמא אדמה"

יש כל כך הרבה דרכים לקרוא את אחד השירים היפים ביותר של רוטבליט. אפשר למצוא בו פטריוטיות מאולצת, אפשר למצוא בו אהבה חסרת תנאים, אפשר למצוא בו דת, אפשר למצוא בו פטאליזם. מה שבטוח יש בו זו הבנה עמוקה של הזמן הקצר שלנו על האדמה הזו. אריק איינשטיין, נשמת צדיק רגיש לברכה, הוא הזמר היחיד שיכול היה לשיר את "אמא אדמה" בדרך שתשתלט על הלב ולא תעזוב גם עשרות שנים אחרי. וכמו כל שיר נצחי, גם "אמא אדמה" מקבל משמעות אחרת עם הזמן. האנושות אוהבת להשתמש באמא אדמה אבל לא לשמור עליה, ובכל זאת, כשנחזור אליה בסוף היא תביט אלינו טובה וחכמה, שקטה כל כך וכמו תמיד סולחת. 

ציפי שמילוביץ

כָּתַב סְתָו בִּדְיוֹ מְטָרָיו וּבִרְבִיבָיו / וּבְעֵט בְּרָקָיו הַמְּאִירִים וְכַף עָבָיוֹ

מילים: שלמה אבן־גבירול / לחן: רע מוכיח וברי סחרוף / מתוך: "כתב סתיו"

 זה לא משפט. זה כישוף, לחש קסמים עם מקצב פנימי משלו. זה פורטל לעולם אחר, אולי למה שהעברית ואנחנו היינו יכולים להיות אם רק לא היינו כאלה גסי רוח. לכאורה אין פה כלום. תיאור מזג אוויר. שיר טבע. בפועל, זו תמונת עולם מיניאטורית שעולה על גדותיה: בארוקית, מקושטת, מלאה. מנה מדודה מתפארת המזרח, שמשום מה הפכה בישראל לגרוטסקה של
שפע-שפע-שפע ואורן חזן. במדינה שבה לכל אחד נורא חשוב להגיד משהו – בדרך כלל מכוער - על מישהו אחר, מוטב היה לכולנו אם היינו מסתכלים קצת יותר לשמיים. כי חלאס, כמה אפשר לדבר על בני אדם?!

גבי בר חיים

שָׁם בַּמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי אֵין שָׁלוֹם / וְהַמַּסָּע הַזֶּה כָּבֵד וּקְצָת גָּדוֹל עָלַי / אֲנִי צָרִיךְ לִגְדֹּל מִזֶּה וְדַי

מילים: שחר הדר, לחן: אמיר דדון. מתוך: "בין קודש לחול"

קודם כל, כששמעתי את השיר שהולחן על ידי אמיר דדון ושרים אמיר ושולי רנד - התרגשתי מאוד מהכל. המילים חדרו לתוך ליבי ומיד יצרתי קשר עם שחר הכותבת. זה ציור כל כך יפה במילים, היא מצליחה לתאר את הקושי שבא מהעבר ומהרצון הגדול לעשות עם זה משהו טוב, במקום ליפול מזה כל הזמן. זה מתאר את הנפש של כל האנשים בכישרון גדול של מילים שמביאות את הרגשות העמוקים ביותר. זה שיר מחבר ומנחם.

לאה שבת

לִזְכֹּר לֹא רַק לְרַע, יְמֵי רָעָה

מילים: נתן אלתרמן / לחן: יאיר רוזנבלום / מתוך: "ליל חניה"

נראה לא פעם שהבחירה הגרועה שלנו היא בין להתגורר דרך קבע בטראומות העבר שלנו ובין להדחיק אותן. אלתרמן הציע פתרון אחר: לחלץ דברים טובים ממלתעות הזיכרונות הרעים.

עמית סגל

הִנֵּה אֲנַחְנוּ שְׁנַיִם / שְׁלוּבֵי צִלֵּי יָדַיִם 

מילים: אהוד מנור / לחן: מישה סגל / מתוך: "עד סוף הקיץ"

אהוד מנור היה ילד בנשמתו שחי באהבה כל שיר שכתב – שירי ילדים, שירים לאירוויזיון, שירי אבל על אחיו הצעיר יהודה ז"ל. הוא התייחס לכל טקסט באותה חרדת קודש, וצייר במילים שלו את החיים של דורות שלמים. אבל הוא עצמו הודה שמכל יצירות המופת שכתב, זו הייתה השורה האהובה עליו.

איך אפשר לתאר בצורה טובה יותר אהבה בלתי ממומשת? כל השיר מדבר על "כמעט", אבל זהו רגע השיא שלו. המגע כבר מתרחש שם, נוצר החיבור בין הכותב למושא אהבתו, אבל אלו רוחות הרפאים של הנגיעה האמיתית, רק צללים שמתחברים בלי להגיע באמת זה לזה. שלמות, מילים שמציירות תמונה שאי אפשר להתנתק ממנה. 

יאיר קטן

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל בַּרְזֶל / וְשֶׁל עוֹפֶרֶת וְשֶׁל שְׁחוֹר / הֲלֹא לְחוֹמוֹתַיִךְ / קָרָאנוּ דְּרוֹר

מילים: מאיר אריאל / לחן: נעמי שמר / מתוך: "ירושלים של ברזל"

כשהצנחן המזמר לקח את המילים של נעמי שמר ולש אותן מחדש אחרי האופוריה של ששת הימים, הוא לא רק תיאר את אימת המלחמה אלא גם זיהה את ירושלים בתור עיר כפולה. הזהב לא סותר את הברזל, האור מתערבב עם השחור. הריאליסטיות הזו הפכה את ירושלים לקרובה ורלוונטית הרבה יותר, כזו שאשכרה אפשר לנהל איתה מערכת יחסים אמיתית. 

המדרש המחודש על אחד השירים הקאנוניים בעברית מיתג את אריאל כיוצר מתוחכם ומרובד. מאז, ירושלים הוכיחה עד כמה היא מפתיעה, מרגשת ובלתי אפשרית. קצת כמו אריאל, שהשיר ההוא, שהוקלט בטייפ על ידי רבקה מיכאלי רגע אחרי הקרבות, היה יריית הפתיחה של הקריירה הסוערת שלו.  

חן ארצי־סרור

אָנוּ בָּאנוּ אַרְצָה / לִבְנוֹת וּלְהִבָּנוֹת בָּהּ

מילים: מנשה רבינא / לחן: עממי / מתוך: "אנו באנו ארצה"

קשה לדעת איך ומתי בדיוק השיר נולד. גוגל לא כל כך עזר לי, אבל בשנת 1920, בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית, החלוצים כבר שרו אותו בהתלהבות. יש בשורה הזו את כל הסיפור: לשון רבים ("אנו" ולא "אני"), הגעה לארץ לא רק כדי לבנות בה כבישים ובתים פיזיים אלא כדי להיבנות ולהתפתח, וכמובן לחן שהוא גם חסידי וגם חלוצי.

סיון רהב מאיר

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי / צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה

מילים: רחל / לחן: אלברט פיאמנטה / מתוך: "רק על עצמי"

ובהמשך לשיר הקודם, בעידן שבו הכל היה לאומי וציבורי, רחל המשוררת העזה לכתוב מילים כל כך אישיות. הקולקטיב לא יכול לרמוס את הפרט, ורחל, שעברית לא הייתה שפת האם שלה, היטיבה לבטא את העולם הפנימי שלה, באופן שמשקף את העולם הפנימי של רבים מאיתנו עד היום. אגב, עולמה של הנמלה אינו כה צר. זו אחת החיות המורכבות והמרתקות בטבע.

סיון רהב מאיר

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, / זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח

מילים: שאול טשרניחובסקי / לחן: טוביה שלונסקי / מתוך: "אני מאמין"

את מילות הקסם של השיר החילוני הכי דתי שנכתב בעת החדשה כתב המתבגר שאול טשרניחובסקי בזמן שהיה תלמיד תיכון באודסה, והשיר פורסם לראשונה ב־1892 בעיתון "השילוח". בצילום מאותה תקופה נראה טשרניחובסקי בשיערו המתולתל שצמח פרא ושפמו המעוצב והעבות כמו אחד שבא לקרוא תיגר ולשבור כבלי ברזל. אל מול "אני מאמין בביאת המשיח" הוא לא התבייש להעמיד את אמונתו באדם, ומול ההתמסרות לחיי תורה הציב את המחויבות לחופש האישי. כמו כל בן נוער, טשרניחובסקי סבל מיוהרה שגלשה לעיתים להטפה - "לא בעתיד בשמיים, חיי רוח לו אין די", אבל כיפר על החטא במשפטי זהב בלתי נשכחים כמו: "לא ברעב ימות עובד, דרור לנפש פת לדל". כל מי שניסה למסד את שיר השחרור של טשרניחובסקי – והיו במהלך השנים לא מעט הצעות להפוך אותו להמנון הרשמי של מדינת ישראל - נכשל, ולא במקרה. לקחת טקסט כזה ולרתום אותו לטובת הריבון זה בערך כמו לנסות לאלף סוס פרא, וטוב שהוא נותר בזירה הקנונית חינוכית של תנועות הנוער שאימצו אותו לחיקן – שם הוא נשמר ומשתבח כפי שראוי להבזק הנעורים הגאוני שהוא.   

מרב בטיטו

אַדָּמֶה אֶת דְּמוּתְךָ / מָתַי אֶשְׁמַע אֶת קוֹלְךָ?

מילים ולחן: אהובה עוזרי / מתוך: "היכן החייל"

מִי אֲשֶׁר שִׁלֵּם בְּיֹקֶר / אֵין גַּם לוֹ מְחִיר

מילים: אלון אבידר / לחן: מלי קוממי ומני קוממי / מתוך: "הגברים בוכים בלילה"

אחרי שמכתביו של לוחם השריון עדי שורק מהחזית המצרית חדלו מלהגיע למשפחתו בכרם התימנים בתל־אביב, התיישבה השכנה שלהם ומבעד לדמעות התחילה לכתוב. מילותיה של השכנה, אהובה עוזרי, ריסקו את הלב לרסיסים, אבל ניתצו גם את החומה הבצורה שהקיפה את אחד המוסדות המוזיקליים הישראליים המקודשים ביותר: שירי השכול, הפסקול של יום הזיכרון. כמעט עשרים שנים חלפו, ובדרך שפרצה עוזרי שעט אבנר גדסי עם "הגברים בוכים בלילה". "גבר לא יכול לצעוק מתוך האדמה", זעק גדסי למילותיו של אלון אבידר, שכתב על חבריו שנפלו במבצע שלום הגליל ועל הפצועים השקופים, הלומי הקרב שיצאו בחיים מהקרבות אבל לא שבו הביתה מעולם.

נטע ליבנה

מָתַי בְּדִיּוּק כָּל זֶה מִתְרַחֵשׁ? / בִּזְמַן שֶׁכְּתַבְתֶּם שִׁירִים /  וּמָה אִתָּם, אִם כְּבָר מְדַבְּרִים? / נוֹתְרוּ לְמִי שֶׁזּוֹכְרִים 

מילים ולחן: שלומי שבן / מתוך: "תרגיל בהתעוררות"

כל הגאונות של "תרגיל בהתעוררות" טמונה בניואנסים של הדיאלוג בין שלומי שבן (שכתב והלחין) וחוה אלברשטיין. היא המלכה־האם של המוזיקה הישראלית, אבל במקרה הזה גם נציגת הדור שנלחם, בנה, יצר ובאמת שאף לטוב. והוא זה שהיה אמור לקטוף את הפירות, אבל לאט־לאט מבין שהם הלכו ונרקבו. ואז, ברגע נוקב כמו דקירת מחט, היא חושפת את הניתוק שבגללו המצב הסתבך. והוא, שעד עכשיו היה דווקא הצד הנאיבי בשיחה, עונה לה בפיכחון מריר, שעוקץ לא רק אותה אלא גם את עצמו, כלומר את היומרה לייחס לשירים כוח שקיים רק במקום אחד: אצל מי שזוכרים אותם. גם "תרגיל בהתעוררות" לא יינצל מגורל דומה. 

עינב שיף  

אַל תַּגִּידוּ: יוֹם יָבוֹא/ הָבִיאוּ אֶת הַיּוֹם/ כִּי לֹא חֲלוֹם הוּא/ וּבְכָל הַכִּכָּרוֹת/ הָרִיעוּ רַק שָׁלוֹם

מילים: יעקב רוטבליט / לחן: יאיר רוזנבלום / מתוך: "שיר לשלום"

באחת הכיכרות בתל־אביב הריעו רק שלום ב־4 בנובמבר 1995. בסוף הערב נרצח ראש הממשלה, ובכיס החליפה שלו נמצאו השורות האלה, מוכתמות בדם. 

רצח רבין הפך את "שיר לשלום" לאייקון, לשיר שקשה לראות בו יצירה מוזיקלית נטו: הזיכרון תמיד יגיע לתמונה של מירי אלוני על הבמה בכיכר, בין רבין לפרס. בעיניי, זהו אחד משני השירים האיקוניים ביותר במוזיקה הישראלית, לצד "ירושלים של זהב" של נעמי שמר: שני השירים טבועים בהיסטוריה המקומית יותר מכל שיר אחר, והטקסטים שלהם נוגעים בנושאים האקוטיים ביותר שמרחפים על המדינה מאז הקמתה, ושממשיכים להעסיק, להדאיג ולפצל אותה ממלחמה למלחמה ומהסכם להסכם.

רוטבליט ורוזנבלום לא התכוונו ליצור סמל לאומי כשכתבו שיר ללהקת הנח"ל ב־1969: לכל היותר ביקשו לנעוץ סיכות בבלון האופוריה שהתנפח כאן אחרי מלחמת ששת הימים. אבל עם השנים נהפך שירם למעין המנון והיה לשיר סיום קבוע בכל ההפגנות הרלוונטיות.

גם היום מתמלאות מדי פעם הכיכרות באנשים שמריעים רק שלום, מאמינים שלא חלום הוא, ורוצים להביא את היום. בינתיים, זה לא כל כך עובד.

יובל ניב

מָה עוֹד בִּקַּשְׁתְּ/ פִּתִּית וְאָז הִכַּשְׁתְּּ

מילים ולחן: אריק ברמן / מתוך: "מה עוד ביקשת"

אני מתה על אריק ברמן. ניהלתי איתו כמה שיחות וגיליתי בו את אחד הבחורים הכי רגישים ועמוקים שפגשתי. אבל בתרבות הישראלית הנוכחית מספיק שאתה גבר שנראה טוב וכותב שירים לא מספיק מהללים על נשים, וזהו - יגזרו את דינך בטוויטר: אתה דוש. זה די מדהים, כי אתה יכול להיות זמר ים־תיכוני שמבלה עם קטינות במועדונים, אבל בגלל שאתה כותב שירי אהבה מתקתקים שבהם אתה מתגעגע, חח, לאקסית שלך, לא יגידו עליך חצי מזה.

מצידי, אני ממשיכה לאהוב את ברמן, ובעיקר את כישרון הכתיבה המדויק והבוב דילני שלו, כי הוא פשוט משורר הגבריות הכי טוב שהיה לנו. הוא לא מנסה להעמיד פנים שהוא רומנטיקן, יש לו אומץ להסתכן ולהודות שכן - יש הרבה שנאה כבושה ורגשות פחות אסתטיים בזירת הרווקים והרווקות.

השיר הזה, שאריק כתב לאקסית שלו, הוא שיר אהבה לאישה הבלתי מושגת, זאת שחמקה ממנו, זאת שאת פניה אתה מחפש בכל אישה מעשרות הנשים שאתה פוגש בטינדר. זהו שיר סיפור - ברמן מספר שם על החברה שלו שבגדה בו ואז נסעה לחו"ל, ואיך היא פתאום מוצאת לה דרך לחזור למחשבות שלו (אחרי כמעט שנתיים / שהיית בשבילי כמו מתה כבר / או לפחות מונשמת מכשירים). זה קורה כשחבר שלו יהודה מספר שהוא עומד לפגוש אותה בפראג. ואחרי זה מגיע מייל, והפאם פטאל שלו מספרת מ"צ'כיה החורפית" שהיא עצובה כי החבר החדש שלה בגד בה כמו שהיא בגדה באריק. עכשיו היא כמובן רוצה את אריק שוב, כלומר "רצה לאבאל'ה בחזרה".

השיר מחורז ברמה עילאית, והחריזה המבריקה ביותר היא בשורות האלו: ביקשת, והכשת. יש פה את כל הסיפור של האישה שהייתה בשבילו נחש יפהפה וארסי, הבחורה שתחזור אליך ושוב תנטוש אותך, תבטיח לך אהבה, ואז תרצח אותך שוב. כן, יש פה בשיר את השורה שבגללה חשדו בברמן שהוא שונא נשים: "פתאום את ממלמלת ש... אני הכי טוב שהיה לך במיטה / לא שזה כזה קשה / כל השאר בטח עשו אותך בעמידה / באיזה מועדון בפראג / כששמלתך מופשלת לעקבם". אבל מה לעשות שזו האמת הכואבת - האישה האהובה והנכספת של אחד יכולה להיות הסטוץ' הסתמי בשירותים של האחר, ואלוהים יודע שמותר לברמן לכעוס עליה, אחרי שהוכש וננטש. 

דנה ספקטור

שֶׁהַמַּשְׁמָעוּת לִחְיוֹת / הִיא לִשְׁאֹל אֶת הַשְּׁאֵלוֹת וְלַעֲנוֹת

מילים ולחן: אביב גפן / מתוך: "יומן מסע"

בחרתי את השורה הזו מתוך "יומן מסע" של אביב גפן. זה משפט מקסים, שכתוב לכאורה בפשטות, אבל יש בו אינסוף עומק, רגש וחוכמה.

עידן רייכל

עוֹמֵד עַל הַבָּמָה חָשׂוּף, מוּכָן לְהִשָּׂרֵף 

מילים ולחן: שלום חנוך / מתוך: "הדרכים הידועות"

אם שלום חנוך יחליט להוציא יום אחד אוטוביוגרפיה - השורה הזאת בהחלט יכולה לשמש ככותרת שלה. אף אחד לא כתב אלבומי רוק כה חשופים, ישירים ועוצמתיים לפני "חתונה לבנה". מעטים מדי עשו זאת אחרי. גם 40 שנה לאחר שיצא, אלבום הקונספט המיתולוגי ההוא מתאר מסע עצוב וטעון. גיבורו (חנוך) עוזב את הבית ויוצא למצוא את עצמו. בדרך הוא שר (וצועק) על הצלחה, כסף, אהבות ואכזבות כשהוא מוקף בנגני־על ובהמון דציבלים.
גם באמצע העשור השמיני לחייו חנוך ממשיך לעלות על במות. שריפה אולי כבר אין שם, אך למרות שדיבר אז על "הדרכים הידועות" הוא ממשיך – באומץ נדיר – לחפש את הדרך שלו. 

אמיר שוורץ 

הוּא יִזְכֶּה בָּהּ בְּמִלָּה אַחַת / מִזְּמַן כְּבָר מִלִּים לֹא נָגְעוּ בָּהּ

מילים ולחן: שלמה רוזנבלום, אלי שאולי, יוסי בבליקי ושלום גד / מתוך: "ונדמה שישוב"

זו בעצם המהות של כל הפרויקט שאתם קוראים עכשיו. מדוע אנשים מתלוננים לפעמים על רדידות השפה, במיוחד בכל הנוגע ליצירות תרבות – מוזיקה, ספרות, שירה? כי הכוח של המילה הנכונה במקום הנכון ובזמן הנכון בלתי ניתן למדידה. 

אני לא יודע מי מהחבר'ה של להקת פונץ' הנפלאה אחראי לשורה הזו, אולי כולם יחד הגיעו אליה, אבל מה שחשוב זה שהם הבינו בדיוק את העניין: לא צריך יותר מדי קשקושים, התחנפויות, מחוות גדולות ויקרות. כל מה שהבחורה בשיר חיפשה, כל מה שצריך באמת, זה את המילה המתאימה. היא מפילה את הקירות ומגיעה ישירות ללב, ללא תיווך.

יאיר קטן

נַעֲמִיד פְּנֵי יְתוֹמִים / נֶחֱצֶה אֶת הַגָּדֵר / נִשְׁכַּב בָּעֲשָׂבִים הַלּוֹחֲשִׁים /  נִישַׁן וְנִתְעוֹרֵר

מילים: צרויה להב / לחן: יהודית רביץ / מתוך: "נעמיד פני יתומים"

זו בריחה כמעט פוקנרית למקום שנמצא, אולי, בראשך בלבד, ואולי לא, אולי הוא שם, אפשרי באמת. אולי עשבים לוחשים, אם רק נתמסר לתוכם – נישן ונתעורר – יידעו לספוג אותנו לתוך מציאות חלופית נחוצה, אם גם זמנית. "ואת המציאות נסגור מאחורי הדלת, היא מחכה כי היא נמל והיא תהום, ומתגנבת דרך הסדקים ממילא" – זה ההמשך. צרויה להב מנסחת שביל בריחה של ילדים, של אוהבים, של נואשים, של חוזרים למקום שבו הכל מתחיל ונגמר. בתוספת הלחן וקולה של רביץ, הקסם הנוזלי הזה מציף אותך מהשנייה הראשונה. שיר שכולו אקס־טריטוריה.

רענן שקד

איור: רותו מודן

אִתָּךְ אֲנִי יוֹדֵעַ / אֵיךְ לֹא לַהֲרֹג אוֹתִי / כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ

מילים ולחן: עמיר בניון / מתוך: "סופה"

אוהבים לייחס לאהבה תכונות קטלניות. היא שורפת, כואבת, צורבת, הורגת. עמיר בניון, בחוכמתו, רואה באהבה קודם כל הצלה. הדרך הבטוחה, המשמעותית, שיכולה להושיע את האדם מעצמו. בסוף, עם כל השדים הקטנים והגדולים, בשותפות הזו יש גם רפואה דווקא כי היא לא מחפה על הפגמים והחסרונות. "איתך אני יודע איך לאהוב אותי אפילו שאני אני", מבטיח בניון בהמשך השיר, ומבהיר שבסוף אהבה זו עבודה קשה ודרך ארוכה, אבל היא ידיעה שיכולה לאחוז כל טלטלה. לאחרונה ביצע בניון את השיר יחד עם בתו נעמי ועם משפחות נפגעות טרור והמילים קיבלו משמעות חדשה. אהבה פירושה לבחור בחיים.

חן ארצי סרור

וּכְבָר אַתְּ לְבַדֵּךְ, כְּבַנְק בָּעֶרֶב / עִם הַזָּהָב שֶׁבְּתוֹכוֹ, שֶׁבְּתוֹכֵךְ / וְלֵיל הַשִּׁכְחָה יָבוֹא לוֹחֵךְ

מילים: יהודה עמיחי / לחן: שייקה פייקוב / מתוך: "לאורך השדרה שאין בה איש"

רק יהודה עמיחי יכול לעבור ליד סניף בנק הפועלים ולראות בו דימוי יפהפה לאישה. ואולי זה בכלל שיר על נוראות האלצהיימר, שמשאיר כספות זיכרון נעולות, ללא מפתח?

עמית סגל

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ / כּוֹחֵךְ שִׁמְרִי / שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ

מילים: נתן אלתרמן / לחן: סשה ארגוב / מתוך: "שיר משמר"

מה עומד לנגד עיניו של אב, אשף מילים, שרואה את בתו השברירית כעלה נידף? את "שיר משמר", אולי שירו היפה ביותר ואחד השירים היפים והחשובים בעברית, כתב נתן אלתרמן לבתו, המשוררת תרצה אתר. השיר, שפורסם ב־1965 בספר "חגיגת קיץ", מגולל את כל הסכנות הניצבות בפני הבת אל מול התחינה "שמרי נפשך". ומנגד עולה התיאור האלתרמני, העדין והפשוט, שבכוונתו להניח את הדעת: "זֶה עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה, זֶה לִכְאוֹרָה רַק עֶרֶב קַיִץ טוֹב, יָדוּעַ וְיָשָׁן, שֶׁבָּא לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לֹא לְמוֹרָא". כששמעתי לראשונה את השיר הזה הייתי בסערת רגשות. הכינורות, קולה של חוה אלברשטיין, העולם שממשיך מנהגו כמו אתמול. אלה לא דברים שמניחים את הדעת. ממש כפי שביטא זאת משורר קהלת: "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל־מְקוֹמוֹ — שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם".

אלעד זרט

אַתָּה כָּל כָּךְ מִתְגַּעְגֵּעַ לַשְּׁרִיקָה / הַמְּתוּקָה שֶׁל הַפְּצָצָה

מילים ולחן: רונה קינן / מתוך: "כשהקוצים היו קוצים"

קווי הדמיון בין גיבור "שירים ליואל", אלבומה המבריק של רונה קינן, לאביה עמוס ברורים. שניהם נציגים של דור תש"ח (כולל הקרבות, הקורבנות והמיתוסים), ולשניהם סוף עצוב - קמילה כואבת, איטית וחסרת הוד מאלצהיימר. ב"כשהקוצים היו קוצים" הגיבור יואל, עמוס, או שניהם יחד, מתגעגע ל"שריקה המתוקה של הפצצה", בחיבור רומנטי־טרגי, בהביטו על חייו לאחור.
"אָז הָיוּ הַמִּלְחָמוֹת יָפוֹת / קוֹצִים הָיוּ קוֹצִים וְהַשּׁוּחוֹת הָיוּ שׁוּחוֹת / הָאוֹיֵב הִסְתַּכֵּל לְךָ בָּעֵינַיִם", ממשיכה קינן בשיר שמשלב את המנון הלח"י. עכשיו, הגיבור־לשעבר מתקשה למצוא את ביתו. ההפקה המוזיקלית של אסף תלמודי, בעלת הגוון הצרפתי, המתפקדת כמחווה לימיו של קינן האב בפריז, מנסה לעזור לו בכך.

אמיר שוורץ  

אַחֲרֵי מוֹתִי עוֹד יִהְיֶה מַשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם / מִישֶׁהוּ יֹאהַב מִישֶׁהוּ / מִישֶׁהוּ יִשְׂנָא 

מילים: לאה גולדברג / לחן: מתי כספי / מתוך: "זה מכבר"

אין דבר בלתי נסבל יותר מהמחשבה שהחיים יימשכו בלעדינו אחרי שנסתלק מהעולם. אנחנו רוצים שיהיה קצת עצוב למישהו, שאולי יתגעגעו, יעלו פעם בשנה לקבר, אבל אין דרך לעקוף את העובדה שהעולם ימשיך אחרינו מאותה נקודה גם בלי שנהיה חלק ממנו יותר. אנשים יאהבו, אנשים ישנאו, אנשים ישתכרו, ישכבו, יתפייסו, יתייאשו, יטיילו, יבלו שעות מיותרות באינסטגרם, יחיו את החיים שנדמה להם שהם צריכים לחיות ואז יתפיידו מהעולם ויגיע תורם של אחרים. לאה גולדברג כתבה כמה שירים עצובים ביותר, אבל זו אולי אחת השורות האכזרית מכולן – כי היא נכונה, ומכאיבה, ומזכירה את מה שכולנו מעדיפים לשכוח: הכל חולף. גם אנחנו.  

איתי סגל

אֵיךְ לוֹמַר לְךָ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ / לֹא מוֹצֵא אֶת הַמִּלִּים / אָז אֲנִי שׁוֹלֵחַ לְךָ / סִרְטוֹן שֶׁל חֲתוּלִים

מילים: ג'ימבו ג'יי ורביד פלוטניק / לחן: ג'ימבו ג'יי ואוריה ויצטום / מתוך: "חתולים"

חלק מהרגעים הדרמטיים ביותר בזוגיות עברו לסמארטפון, וג'ימבו ג'יי הצליח ללכוד אחד מהם. במקום לשלוח מכתב סוחט דמעות לאקסית או לשיר לה מתחת לחלון, אתה שולח לה הודעה באחת מהרשתות החברתיות ופותח בסמול טוק מאולץ. במקום לנסות להבין את הבעות הפנים, אתה הופך לפרשן אימוג'ים ובוחן כמה זמן לקח לה לענות. המסך עוזר לך לשמור על הקלאס במקום לפרוק את מה שיש לך על הלב. בכל רגע נתון יש בעולם מישהו שמקליד הודעה סופר־רומנטית, אבל מקבל רגליים קרות ושולח סרטון של חתולים.

גיא לייבה

תֵּן לַשִּׁנּוּי לִצְמֹחַ / אַל תְּפַחֵד מֵהַפַּחַד

מילים ולחן: אביתר בנאי / מתוך: "מתנות"

האמת היא שיש לי חולשה לאביתר. לכל מילה ופסיק שהאיש הזה מוציא מתוכו, דרכו אל העולם, בכל שלב בקריירה הענפה שלו, בכל גיל ובכל מגזר. המשפט הזה מלווה אותי מאז ששמעתי אותו לראשונה, כמו איזו מנטרה שמצילה אותי ברגעים שקשה להכיל, בכל כך הרבה תזוזות ומעברים משני חיים.

הפחד תמיד מגיע כשהשינוי דופק בדלת. כל שינוי - באורח חיים, בתפישת המרחב, באהבות שמתות ונולדות מחדש, בלב המתכווץ למגע אוהב, בקסם שנולד והפחד מלאבד. יש במשפט הזה איזו מין שלווה וקבלה שמחזירה אותי הביתה כשאני שוכחת את הדרך חזרה.

אני יכולה להגיד בזהירות שבעיניי זוהי הפרשנות העכשווית (שלי לפחות) לפרשת "לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). כשישנה קריאה ללכת אל הלא נודע - באמונה מלאה - לתת לשינוי לצמוח מבלי לפחד מהפחד.

נינט טייב

זוֹהִי שְׁקִיעָתָהּ שֶׁל הַזְּרִיחָה

מילים ולחן: רמי פורטיס / מתוך: "שקיעתה של הזריחה" 

לפני 20 שנה בדיוק, כשהמטוסים של בן־לאדן התרסקו לאמריקאים בפרצוף, היו מי שהעלו על נס את יכולותיו הנבואיות של רמי פורטיס שכתב שנים קודם לכן: "קאבול נראית קצת מטושטשת בין מייקל ג'קסון לחברון". ב־2021 אפשר כבר לדבר על עוד שורה שלו שצפתה די במדויק את העתיד. "שקיעתה של הזריחה" נכתב אמנם על היום שאחרי פצצת האטום, אבל בעולם שבו מיליארדים מסתגרים בבתיהם מאימת נגיף קטלני, כשבחוץ גלי חום, שיטפונות ועוד מגוון אסונות טבע הרסניים משנים ללא הכר את הכדור שמקיים אותנו – המילים המזוקקות, המדויקות כל כך, של פורטיס, נטענות במשמעות חדשה ומבעיתה. אין ספק ש, אין ספק ש, זו לא זריחה שם בחוץ.

יולי סקר

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי אִמִּי וְאָבִי / נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים

מילים: פניה ברגשטיין / לחן: דוד זהבי / מתוך: "ניגונים"

על פניו, הייתה פניה ברגשטיין נערת הפוסטר של הדור החלוצי הצעיר: נולדה וגדלה ברוסיה לאב שהיה מורה לעברית, כשהייתה בת 18 השתתפה בסמינריון ראשון של "החלוץ" בוורשה, בגיל 22 עלתה עם בן זוגה לישראל, הצטרפה לקיבוץ גבת והפכה למשוררת הבית הנערצת של תנועת העבודה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשהיא כבר אם לילד ובשנות ה־30 לחייה, הבינה - כמו עשרות אלפי צעירים שעלו מאירופה - שלא תפגוש יותר לעולם את משפחתה שנבלעה "בחשכת התהום". ב־1944 שלחה למערכת "דבר הפועלת" את 'ניגונים' – שיר כאב על געגוע והחמצה, וחשפה באומץ את הסדקים שנבעו בשריון הפועלי־חילוני שטיפחה עד אז באדיקות.
זהו שיר ההתבגרות של ברגשטיין שלא מוכנה יותר לזמר לפי מנגינה שכתבו גברים, שמסרבת להמשיך ולהתכחש לזהותה ומעדיפה להתוודות בפומבי על כמיהתה ל"איכה וזמירות של שבת" מאשר להמשיך לעבוד בשירות התנועה, שממנפת את מעמדה ככותבת מוכרת כדי לפרסם את דברי הכפירה שלה בעיקר הקיבוצי. הלחן הסמי־אופראי ואפוף היגון של דוד זהבי, חבר קיבוץ נען, שהותאם ביד אמן לרעיון הטרגי של מחיקת העבר, תרם גם הוא למיצוב הפנתיאוני של השיר ששרד עשרות שנים וזכה לביצועים מכל ז'אנר אפשרי.  

מרב בטיטו

הִגִּיעַ הַזְּמַן אוֹמֶרֶת אִמִּי / הַכֹּל כְּבָר מוּכָן לז**ן אֶת מַכַּבִּי

מילים (מלבד השלוש האחרונות) ולחן: שלמה מחדון / בהשראת: "המורי הזקן"

נכס צאן ברזל זה נולד כנראה מגרונותיהם של אוהדי הפועל ת"א, אבל אומץ על ידי אוהדים אדומים בכלל, בעלי מכנה משותף שזורם בדם כולם: שנאה למכבי ת"א, לווינריות, לכוחנות וללאומיות שמחוברת בדבק סופר־אפוקסי לצבע הצהוב. אם תציע לאדום ממוצע את כל ארונות הגביעים של מכבי לדורותיהם, את ההזדמנות להיות חלק מרבבת אוהדים שמרימים יחד את תקרת ההיכל ביד אליהו, הוא יוותר על התענוג המפוקפק בלי להתלבט. אין בעולם אושר מזוקק כמו לוזריות. ניצחון של הפועל אמנם יקפיץ אותו ביציע, אבל הוא ייזכר מיד שזו תקלה רגעית שתתוקן במחזור הבא.

אגב, אוהדי מכבי המציאו קונטרה משלהם: "הגיע הזמן לז**ן ת'אדומים". לא סתם היא נשמעת חיוורת – ככה זה כששרים בפה מלא שמנת.

אביב הברון

יִהְיֶה לִי / יִהְיֶה מָה שֶׁלִּבִּי מְבַשֵּׂר לִי / עוֹד יִהְיֶה לִי / יִהְיֶה לִי קְצָת מִמָּה שֶׁחָסֵר לִי

מילים: רחל שפירא / לחן: ירוסלב יעקובוביץ' / מתוך: "עוד יהיה לי"

תפילות מגיעות תמיד עם איזו תחינה, בקשה שנשלחת למרחבים של חוסר ודאות. כך כתבה נעמי שמר את 'לו יהי', ובועז שרעבי שר את 'הלוואי' של אהוד מנור. אבל השילוב הקטלני של המילים של רחל שפירא עם השירה של מרגול מייצר תפילה מסוג אחר. לא כזו שמקווה, מתחננת, מבקשת, אלא כזו שתובעת בלב וגם בפה: יהיה לי! יהיה מה שליבי מבשר לי! למה לא, תגיד לי? למה לא? בשבילי וגם בשבילו. 

זו תפילה שדורשת, מעמידה עובדה, אבל גם יודעת להיות צנועה: יהיה לי קצת ממה שחסר לי. לא ראוותנית וגרגרנית. זו תפילה נדיבה וקרובה שאומרת: מגיע לי דווקא כי מגיע לכולם, ובדיוק בגלל זה אני מאמינה. בימים האלו, בהם בתי הכנסת מלאים מתפללים ומתפללות, התביעה לפתיחת שערי פרנסה, בריאות, הצלחה וברכה היא בסך הכל עוד גרסה ל"יום אחד אולי אפרוש כנפיים".

חן ארצי־סרור

הֲכִי קָשֶׁה לָתֵת לְמִישֶׁהוּ קָרוֹב

מילים: חנן בן־ארי, לחן: חנן בן־ארי ונתן גושן / מתוך: "אלוף העולם"

לאורך עשר שנותיי כמוזיקאית, הדבר שהכי פחדתי ממנו זה להגיע ליום בו לא אזהה את עצמי, את אנשי ביתי. עד היום, כשיש שבועות עמוסים בהופעות בהן מכוונים את התאורה בדיוק עליי, דואגים לי לחניה הכי קרובה לבמה, שחלילה לא אלך צעד אחד מיותר והקהל שוטף אותי באהבה - אני קצת מפחדת. מפחדת לא לראות את הקרובים אליי, שמרוב ה"אני" לא יהיה לי אותם, לתת לכולם ורק לא להם. לרדת מהבמה בזמן, זו משימת חיי. הקרובים נשארים קרובים גם כשהשנים מתרחקות, והשירים מנצנצים פחות, ואת זה אני רוצה לזכור ולפי זה מבקשת להרגיש ולהיות. שתהיה לנו שנה טובה וקרובה.

יובל דיין

יֵשׁ לִי סִכּוּי לְהִנָּצֵל / אֲנִי חוֹשֵׁב

מילים ולחן: אביתר בנאי / מתוך: "יש לי סיכוי"

זה פלא שהיצירה הכי מדוברת ומצליחה של גאון כמו אביתר בנאי עוד לא הפכה לקלישאה, גם 24 שנים אחרי שיצאה. בקול דק וגבוה, נשי משהו, בנאי הצעיר שיגר הצהרת כוונות בשיר הראשון של הדיסק הראשון שלו: יש לי סיכוי. פגום ופרוע ומרוסק הוא מציג את כל חלקיו, מאפשר הצצה אל התהומות בהן שום דבר לא הרמוני, ועדיין, יוצאת מתוכם דמות של אדם שלם. אולי הכי שלם שהמוזיקה העברית יצרה. 

הדיסק הראשון של בנאי הפך לפסקול של דור, והשיר הראשון בו היה הדבק המרפא של מועדון השבורים. שיר שהציע גאולה דווקא כי היא לא כזו זוהרת ומושלמת. דווקא כי היא עשויה מספקות ומכאבים. לימים, בנאי יחזור בתשובה, וינתב את כל המורכבות הזו לשירה שהיא שיחה צפופה עם אלוהים. במקביל, בעולם אחר, צעירים וצעירות ייקחו את הלחן של 'יש לי סיכוי' וילבישו אותו על הפיוט 'יעלה תחנונינו' שמושר ביום כיפור בקהילות אשכנז. אם תקשיבו היטב תוכלו לשמוע בבתי הכנסת את הציבור עובר באופן הרמוני ממילות הפיוט העתיק אל מילות השיר, מישירים מבט אל על ומתפללים: יש לי סיכוי להינצל. אני חושב. 

חן ארצי־סרור

וְכָל נְשִׁיפָה הָיְתָה אוֹי / וְכָל נְשִׁיפָה הָיְתָה אוֹי יוֹתֵר / וּבְכָל נְשִׁיפָה הָפַכְתִּי לִהְיוֹת אוֹי / וְאוֹי כְּשֶׁהָפַכְתִּי כֻּלִּי לְאוֹי

מילים: יונה וולך / לחן: אילן וירצברג / מתוך: "כל נשיפה"

אם יונה וולך הייתה שומעת את חמי רודנר שר "אין רוקנרול בעברית", היא הייתה מורידה לו מכונת כתיבה על הראש. כי אם יש רוקנרול עברי הוא חי ובועט בשירה שלה. חוץ מזה, אם את יונה וולך וכבר יש לך מכונת כתיבה ביד, למה שלא תשתמשי בה? זאת גם הייתה האג'נדה שלה לגבי גברים, נשים וחומרים משני תודעה, מהסוג שבכל נשיפה הופכים אותך לאוי. אלה מילים שמריחות מעשן וסיקסטיז ומחיי מין גליים עד גבה גליים, לפני שהגיע האיידס ושינה הכל. בעידן הנוכחי, שבו עשן ועישון הם מפגעים תברואתיים, מי־טו הגדירה מחדש את גבולות השיח ודור הזי ויתר על מין לטובת סלפי ופילטר ולנסיה, ההיפיות מתה. מצד שני, זה לא שוולך בין החיים.

גבי בר חיים

וְהָיָה לָנוּ רַע, וְאָהַבְתִּי אוֹתָךְ לֹא פָּחוֹת

מילים: יעקב רוטבליט / לחן: יהודה פוליקר / מתוך: "דברים שרציתי לומר"

בתוך כל הטעויות, החרטות, הדברים שלא נענו, הסודות שלא מובנים, הקשיים, לילות הייסורים, הטבעת הצער באלכוהול והדמעות הזולגות - יש בכל זאת נקודת אור עגולה ושלמה המסרבת לדעוך, מגדלור המאפיל על הכל, ציר טהור שאי אפשר לנפץ. ולכן, כשהיה לנו רע, אהבתי אותך לא פחות. שיר אהבה מושלם. 

רז שכניק

אַךְ אִם חָלִילָה יְאַחֵר לָבוֹא הָאוֹר / כְּמוֹ סִיסְמָה יְהֵא הַשִּׁיר מִדּוֹר לְדוֹר

מילים: הירש גליק / לחן: דימיטרי פוקרס / תרגום: אברהם שלונסקי / מתוך: "שיר הפרטיזנים"

עוצמת המילים הכתה בי כשפגשתי אותן לראשונה בכיתה ד', כשהמורה שושנה לימדה אותנו את השיר בקולה הנמוך והמאנפף ואנחנו חזרנו אחריה במקהלה עליזה משוחררת מכבלים של יגון משפחתי או לאומי. עברו עוד כמה שנים עד שאשמע את הביצוע האלמותי של שמעון ישראלי, אבל מילות השיר כבר הספיקו להיחרט בנפשי שם בשיעור מולדת, ולהשאיר סימנים עמוקים של התפעלות מ"עוז רוחם", מחוצפת הנעורים של הצעירים היהודים שהצטרפו לשורות הפרטיזנים, מתשוקתם לנקום ולהשיב מלחמה, מייאושם הנורא שהתלקח לנקמה על רצח משפחותיהם. מילותיו של הירש גליק בן ה־22, שכתב את השיר בגטו וילנה לזכר חבריו לוחמי גטו ורשה והפך להמנון שהתפשט בין קבוצות הפרטיזנים, תקפו שנית ללא הכנה מוקדמת כשעמדתי בשנת 2000 עם התלמידים שלי בכיכר השילוחים בוורשה, פולין. שם, באומשלגפלאץ, המקום ממנו נשלחו היהודים אל מותם, קיימתי את הבטחתו של גליק: "אך אם חלילה יאחר לבוא האור, כמו סיסמה יהא השיר מדור לדור", ולימדתי אותם את השיר. 

מרב בטיטו

זוֹ יַלְדָּתִי הַתְּשׁוּבָה גַּם לְסַעֲרַת נַפְשֵׁךְ / הַלִּמּוּדִים שֶׁלָּךְ הֵם הַמִּטְעָן עַל סִפּוּנֵךְ

מילים ולחן: אריאל הורוביץ / מתוך: "המכתב של רבקה לנעמי"

אריאל הורוביץ, הבן המוכשר של נעמי שמר, אחראי לשיר המופתי "המכתב של רבקה לנעמי". זהו מכתב שרבקה, אמא של נעמי שמר, כתבה לה בנעוריה, מקיבוץ כנרת, כאשר נעמי התקשתה בלימודי המוזיקה בירושלים ורצתה לפרוש. אמא רבקה הסבירה שכאשר צריך לייצב סירה שלא תיטלטל בלב ים, צריך מטען כבד על הסיפון. וזוהי התשובה שלה גם לסערת הנפש של נעמי – הלימודים הם המטען על סיפון הנפש. שמעתי על מוסדות לימוד שאימצו את השיר הזה כהמנון, כי המסר כל כך חשוב ועקרוני: כדי להתמודד בעולם הסוער שלנו, צריך להוסיף עוד עומק ותוכן, וגם כשזה לא זוהר, כדאי להשקיע וללמוד. איזה מזל שנעמי לא עזבה אז את לימודי המוזיקה.

סיון רהב מאיר

יַאלְלָה לֵךְ הַבַּיְתָה מוֹטִי / שָׁלוֹם וְתוֹדָה / וְאַל תִּתְקַשֵּׁר אֵלַי / אֲנִי לֹא עוֹנָה

מילים ולחן: קובי אוז / מתוך: "יאללה לך הביתה מוטי"

צמד הלהיטים של קיסר ונסיכת המוזיקה הישראלית שלטו כמעט ביחד בתחנות הרדיו בקו התפר שבין סוף המילניום הקודם לתחילת הנוכחי. בצד אחד של הזירה: "לב של גבר", השיר שזאב נחמה ואתניקס כתבו לאייל גולן באלבום "בלעדייך" (שהזניק אותו למעמד של מגה־סטאר והעשיר את קופת התמלוגים שלהם). אבל מולו, בצד השני, ניצב השיר שקובי אוז כתב והלחין לשרית חדד. "יאללה לך הביתה מוטי" הכתיר את חדד לזמרת השנה, הפך בעצמו לשיר השנה וכבש את טבלאות הרינגטונים לסלולרי, אבל היה בו הרבה יותר מזה. הלגלוג שליווה אותו בתחילת הדרך פיספס לגמרי את המסר שלו ובעיקר השילוב פורץ הדרך, בטח אם אנחנו זוכרים שהשנה היא 2001: פופ נשי מזרחי ופמיניסטי. זה היה, בעצם, שיר על העצמה נשית. "הייתה לנו אהבה קצרה - אבל אתה הפכת לצרה", חזר הפזמון בין הבתים שמתארים איך גיבורת השיר משליכה, פיזית, את מוטי מחייה, מבטיחה שאם "יתקשר מלמטה" היא תקרא למשטרה וחותמת: "אז תשיג לך חיים - כי אין לך ברירה".

נטע ליבנה

שְׁקִיעָה וְרֻדָּה עַל סַף הָרְחוֹב וּרְחוֹב / כְּמִנְהָרָה שֶׁל תְּכֵלֶת / מִי שֶׁיַּגִּיעַ עַד הַסּוֹף / יִרְצֶה לִבְכּוֹת מֵרֹב תּוֹחֶלֶת

מילים: נתן אלתרמן / לחן: יוני רכטר / מתוך: "ערב עירוני"

ערב עירוני התפרסם לראשונה ב־1934, ועברו יותר מ־50 שנה עד שנמצא מי שידע לחבר לחן ראוי למילים של אלתרמן. זה השיר שאני מעלה על הדוכן כעד ההגנה הראשי בכל פעם שמישהו אומר שהעברית שפה דלה; שיר שגורם לרצות להיוולד בתל־אביב של לפני גורדי השחקים, בה אפשר לראות את הפנסים פרחי העיר מלבלבים באור ניחוח; אבל בעיקר זה שיר שכאשר הכל הופך כמעט מעיק מדי אני חוזרת לביצוע המקורי והכה פומפוזי של יוסי בנאי, מזכירה לעצמי שגם אם גופי נקטן ומתנמך, אין סיבה שראשי לא יישאר גבוה, וגם 35 שנה אחרי ששמעתי אותו בפעם הראשונה מזילה דמעה עם מי שמגיע עד הסוף.    

ציפי שמילוביץ

כָּל אָדָם הוֹלֵךְ לוֹ מִבֵּית אַבָּא / כָּל אֶחָד כִּמְעַט עוֹקֵד אֶת בְּנוֹ / עָמֹק בִּפְנִים יֵשׁ סְדוֹם קְטַנָּה / שֶׁהוּא רַק רוֹצֶה לִמְחֹק כְּבָר / וְיֵשׁ מַלְאָכִים שֶׁיְּמַלְּטוּ אוֹתוֹ

מילים: חנן בן ארי ונריה בן ארי / לחן: חנן בן ארי / מתוך: "חולם כמו יוסף"

וזה רק בית אחד מהשיר של חנן בן ארי. לפני שני עשורים אמרו שהחל העידן היהודי במוזיקה הישראלית. וג'קי לוי העיר על זה יפה: לא, הסתיים העידן הלא־יהודי. חנן בן ארי הוא אחד הקולות החשובים בעידן הזה.

עמית סגל

איור: דוד פולונסקי

רוֹמָנִים, מָרוֹקָאִים, פּוֹלָנִים / הִתְעַרְבְּבוּ בַּחוֹלוֹת

מילים: ברי סחרוף / לחן: ברי סחרוף ורע מוכיח / מתוך: "כמה יוסי"

בניגוד לכאב ולאפליה שעליהם מדברים לא פעם חלק מאנשי הפריפריה, זיכרונות הילדות של ברי סחרוף משכונת רמת יוסף בבת־ים (על שם יושב ראש הכנסת, שפרינצק) הם די תמימים ("גשם של גוגואים" והצגה יומית של סרטי טרזן) וחפים מהאשמות. המבוגרים מאוד שונים אך גם דומים - כולם מתערבבים עם כולם, וממילא הם תקועים בחולות ומסתפקים בחלומות על הדבר האמיתי שקורה בצפון (מדינת תל־אביב).
כמעט מרגע צאתו הפך "כמה יוסי" לנקודת השיא בהופעות של סחרוף, מהמוזיקאים שידעו לערבב פה מזרח ומערב בלי לקפח אף צד: את הגיטרה החשמלית של שלמה (מזרחי) עם הצלילים של אהובה (עוזרי, שנתנה את כל מה שהיה לה). 

אמיר שוורץ  

לֹא חוֹלֵם לִהְיוֹת הַמֶּלֶךְ לֹא חוֹלֵם לִהְיוֹת כְּלוּם / רַק לִהְיוֹת עַצְמִי

מילים ולחן: רביד פלוטניק / מילים ולחן, פזמון: שי אור / מתוך: "בדיוק כמו שאני"

"בדיוק כמו שאני" הוא שיר ילדים מתוק על קבלה עצמית. רביד פלוטניק לקח ממנו את הפזמון והפך אותו לשיר שיכול לגרום גם למבוגר הכי קשוח בסביבה לבכות. פלוטניק לוקח אותנו למסע בנשמה שלו, ושם את חוסר הביטחון ואת המאבק הבלתי נגמר עם החולשות שלנו. אבל החולשות שלנו תמיד יהיו שם, כמו גם הפחדים, החששות, הקנאה וההשוואה לאחרים. כל אדם בעולם מרגיש באיזשהו מקום לא מספיק טוב, לא מספיק מוצלח ולא מספיק יפה. העולם ייראה יותר טוב אם במקום להתחפר במחשבות הללו נבין שזה מבוי סתום, כמו שכותב פלוטניק, ונרשה לעצמנו להיות בני אדם.

גיא לייבה

אוֹהֵב אוֹתָךְ, אֲבָל מַרְגִּישׁ כְּמוֹ אִידְיוֹט / שֶׁמֵּרִיחַ פֶּרַח מִפְּלַסְטִיק מְשֻׁבָּח / מְשַׂחֵק לְפָנַיִךְ אֶת דּוֹן קִישׁוֹט / וְנֶעֱלַם בְּטַחֲנוֹת הָרוּחַ שֶׁלָּךְ

מילים: מירי פיגנבוים / לחן: קורין אלאל / מתוך: "פירות אסורים"

לא משנה כמה תנסו לדייק את חוסר האונים שבמערכת יחסים שבה צד אחד רוצה כל כך הרבה יותר, לא סביר שתגיעו ל"פלסטיק משובח" ו"נעלם בטחנות הרוח שלך". הדימוי מרוחק ומוחשי בו־זמנית, הזיוף הפלסטיקי והמלחמה האבסורדית, האבודה, שמוכרחה עדיין להתגלגל עד סופה הידוע מראש – אם הייתם שם אי־פעם, והייתם, אתם מבינים בדיוק על מה מדברת מירי פיגנבוים, שכתבה. אבל ההגשה הקורין־אלאלית הנמוכה, העוצמתית, עם הפרייזינג המלהטט, טוענת את השורות באבק השריפה שמתפוצץ בפזמון.

רענן שקד

וּמַחְשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ / יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת / אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים / יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם

מילים: לאה גולדברג / לחן: חיים ברקני / מתוך: "את תלכי בשדה"

הייתי בוחרת כל שורה בטקסט המופלא של לאה גולדברג. השורה הזו בשבילי היא תמצית תחושת החופש שלי כאדם ובחיבור עם הטבע, להיות כאן ועכשיו ובהודיה.

ריטה

וּמוּזָר אֵיךְ בֵּין שֶׁמֶשׁ זוֹרַחַת / לְשֶׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת בַּיָּם / לֹא מָצְאוּ תְּרוּפָה לַנְּשָׁמָה הַפְּצוּעָה / שֶׁל בְּנֵי הָאָדָם

מילים ולחן: שלמה ארצי / מתוך: "אבסורד"

שלמה ארצי הוא בית. אני מקפיד ללכת להופעה שלו אחת לשנתיים, כשם שאדם מקפיד לבקר במקום שבו גדל. וגם בעיניי זה מוזר שהעולם מתקדם כל כך מבחינה טכנולוגית, אבל עדיין לא מצאנו נחמה (אם כי השירים של שלמה הם נחמה).

חנוך דאום

שֶׁמֶשׁ אַט יוֹצֵאת מִנְּדָנָהּ

מילים: אהוד מנור / לחן: נורית הירש / מתוך: "בלדה לשוטר"

בימים שבהם תדמית המשטרה לא בשיאה, נדמה שבמטה הארצי היו שמחים אם היה להם עוד פרזנטור אהוב כל כך כמו השוטר אזולאי. ישר כל כך, אנושי כל כך, תמים במובן הטוב של המילה.
נורית הירש העניקה ל"בלדה לשוטר" לחן מכושף - לטעמי מנגינת הוואלס הכי יפה שנוצרה כאן - שמתאים באופן מושלם למילים המופלאות שכתב אהוד מנור. עצמו את עיניכם, האזינו לשיר ותוכלו ממש לראות את התמונה: לילה, הרחוב ריק, ורק פסיעותיו של אדם אחד, מדודות וקצובות, מפירות את הדממה. בעולם הציני שבו חי השוטר אזולאי הסמטאות הן היחידות שכולן שלו, וגם זה רק במשמרות הלילה. עד שהשמש, כמו חרב מלובנת וחדה, יוצאת מנדנה. 

שי ספיר

הַכֹּל נָכוֹן מְאוֹד / אֲבָל בְּעֶצֶם / יֵשׁ לָךְ חוֹזֶה עִם מְנַהֵל קִרְקָס גָּדוֹל

מילים: צרויה להב / לחן: רמי קלינשטיין / מתוך: "על הגשר הישן"

אחת התעלומות הכי גדולות שיש היא איך האישה, יצור כל כך מרהיב, מיני, רודף סערות ולהוט אחרי שינויים, הפכה דווקא היא בתרבות הישראלית (היוש, פרסומאים של גבינה לבנה) לטיפוס ביתי משמים שמת על אקונומיקה ושכל חלומו הוא להתחתן. בשיר הזה צרויה להב מתקנת את הרושם השגוי הזה. זה בעצם שיר לכל אישה, לנשיות הסודית והקפריזית - כמו נדידת ציפורים - שמסתתרת מתחת להעמדת הפנים של כל אחת מאיתנו. השיר נפתח במכתב שכותבת אישה לגבר שאהב אותה, פתאום, אחרי שנים שבהן לא דיברו. הדובר בשיר מכיר את האישה טוב מאוד. היא הייתה פעם המאהבת שלו, והוא כבר יודע את הנפש חסרת המנוחה שלה ובאמת מהר מאוד מגלה שהיא שוב המציאה את עצמה מחדש, ועכשיו היא אמא מסופקת ש"מגרשת ענפים מתנועעים" מהעריסה של התינוק שלה. יש גם רמזים לכך שהיא, האישה האדומה של פעם, חזרה בתשובה. 

בכל תפקיד נשי כזה שלה היא משוכנעת שזה הסוף, זו הזהות הסופית שלה, עד שהיא שוב משתנה, עוד פעם רודפת אחרי פנטזיה חדשה, כי זו בעצם תמצית הנשיות שלה ואולי גם של כולן - תמיד לרצות עוד, להתכרסם מספקות כמו "מה, אני באמת רוצה להישאר נשואה לו בלי להרגיש מאוהבת לעולם יותר?". 

"כי את ליצן ואת בולעת אש נועזת / אישה מגומי שנולדה לקרקסים", הוא מתאר אותה. ואז מגיע המשפט המריר הזה שבחרתי, שעם כמה שהוא מריר הוא עדיין מלא באהבה אליה. "הכל נכון מאוד", הוא כמו אומר לה, "כל הדיבורים שלך על כמה את מאושרת בזהות החדשה, כל הנאומים על איך מצאת את אלוהים ואת מסתפקת בלהיות אמא שמרתיחה בקבוקים, אבל בסופו של דבר יש לך חוזה עם מנהל קרקס גדול. בפעם הבאה שהרוח תשתנה, את שוב תברחי עם להקת הקרונות למקום חדש, לעיניים חדשות שמסתכלות עלייך בהערצה, למכור לאיזה פראייר שעוד לא מכיר אותך כמוני שואו מן הדברים הכי כמוסים".

דנה ספקטור

אִם אָדָם הָיָה יָכוֹל לִזְכֹּר / אֶת הַחֲסָדִים, אֶת הַטּוֹבוֹת / אֶת כָּל הָרַחֲמִים / אֶת כָּל הַיְּשׁוּעוֹת / בֶּטַח כָּךְ הָיָה מוֹנֶה, אַחַת / אַחַת וְאַחַת

מילים ולחן: ישי ריבו / ע"פ "סדר העבודה" הנאמר במוסף יום הכיפורים

זוהי יצירה שבה ישי ריבו שבר את השיאים של עצמו. "סדר העבודה" היה במשך שנים טקסט עתיק במחזור התפילה מתוך המשנה במסכת יומא, שקוראים ביום כיפור. תיאור מפורט של עבודת הכהן הגדול בבית המקדש. בזכות ריבו, "סדר העבודה" הפך לשיר עם מיליוני צפיות ביוטיוב. בשיר יש שילוב מילולי מבריק בין העבודה הפנימית והרוחנית של כל אחד מאיתנו ביום כיפור, לבין העבודה של הכהן הגדול, ופתאום אלפים בקיסריה שואגים את מה ששאגו אבות אבותיהם במקדש.

סיון רהב מאיר

יֵשׁ לָנוּ אַהֲבָה / הָיִית מַאֲמִינָה?

מילים ולחן: ערן צור / מתוך: "לילות של ירח מלא"

יש לנו אהבה, קובע צור, ואז מבין את גודל ההישג ומבקש לוודא: היית מאמינה? רק מי שהתאהב על באמת – עם הפרפרים בבטן, הסחרחורת בראש, והאשליה שהכל אפשרי – מבין כמה האפשרות הזו נדירה. אנשים נפגשים, מתחתנים, מביאים ילדים, קמים כל בוקר לעבודה, חיים חיים שלמים, אבל מעטים זוכים להרגיש את הדם שלהם משתולל וסוער מתחת לעור. צור, כמעט בלי להתכוון, כתב את אחד משירי האהבה הישראליים הכי יפים. במקור, סיפר בעבר, כתב את השיר על פלירט. החלפת מבטים שלא הגיעה לידי מימוש בינו ובין מלצרית בית קפה שפקד באותן שנים. רומן לא נולד מזה, אבל פליאה כנה על הקסם החד־פעמי הזה, שבו שני אנשים נפגשים לרגע ומשהו בתוכם מתרגש – הונצחה בשורה של שיר.

איתי סגל

גַּן נָעוּל, לֹא שְׁבִיל אֵלָיו לֹא דֶּרֶךְ / גַּן נָעוּל-אָדָם / גַּן נָעוּל /הֲאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע עַד זוֹב דָּם? 

מילים: רחל / לחן: שוקי שוקי / מתוך: "גן נעול"

כמה יפה. כמה מעודנת. כמה תוגה רכה יש בעברית של רחל. עברית שלא נשמעת כמו עברית. בטח לא יחסית למשוררים של תקופתה, שהתייחסו לשפה החדשה ולאדמת הארץ באותה תפיסה חלוצית, כאובייקטים שצריך להכניע, לבעול ולגאול כדי להפוך אותן לשלהם. זה לא שיר אהבה, אלא רקוויאם לאהבה נכזבת. היא גם לא כתבה שיר שמח באמת בחייה. כשכבר ביטאה שמחת חיים, היא בקעה מתוך צרחה או ייאוש. לא מפתיע כשלוקחים בחשבון שאת רוב שיריה כתבה כשהיא כבר חולה בשחפת, המומה מבגידת חבריה מדגניה שסילקו אותה
בשל מחלתה. גן נעול, דימוי שפרויד היה חותם עליו כמתאר את נפש האדם, מסתיר במקרה שלה את מה שהיום מכונה דיכאון. אבל במקום לשקוע, הפתרון שלה הוא להיאבק באין עד הכאב ועד הדם שיגיע, ואולי יגרום לה להרגיש משהו. זאת יכולה להיות אחלה פרסומת לציפרלקס.

גבי בר חיים

אֲנִי בְּתַפְקִיד הַמֹּתֶק שֶׁלָּהּ / מַגִּישׁ לָהּ קָפֶה חָזָק לַמִּטָּה / הִרְכַּבְתִּי מִשְׁקָפַיִם נֶגֶד קְמָטִים / וְהִיא מִשְׁתַּזֶּפֶת בְּחוֹף הַנָּכִים

מילים: חנה גולדברג / לחן: עופר אקרלינג / מתוך: "לא רוצה לזמביה"

"לא רוצה לזמביה" היא הכרזה אבסורדית ונטולת קונטקסט מספיק כדי להכיל בהמשך כל צירוף מילולי שמצליח לייצר איזו משמעות מתוך הנונסנס. אבל זה לא שום דני סנדרסון, ושום דבר פה לא בא להצחיק; אנחנו במצב חרדתי אקוטי, תל־אביבי, משהו בדחיפות ובנואשות קולו של עופר אקרלינג מבהיר כי השורות נזעקות החוצה מתוך חדר מרופד במועדון שיברון־הלב, וזמביה היא כל־מקום שאליו נאספים השברים. קפה למיטה כבר לא יעזור, משקפי הסתרה יועילו יותר. חנה גולדברג, בשיר הראשון שכתבה והתפרסם, נותנת אקורד פתיחה בלתי נשכח; אף אחד מעולם לא כתב או איית ככה את סוף הדרך.

רענן שקד

הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי / בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת / וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים / עַד יָפִיתִי מְאוֹד 

מילים: לאה גולדברג / לחן: נחצ'ה היימן / מתוך: "אני הולכת אליי" 

ראשית, אני אוהבת שירים ששולחים אותי אל המילון לחפש את שלא הכרתי. אז כשקראתי לראשונה את השיר, בדקתי ולמדתי ש"פירכסו" פירושו קישטו, ובאופן מילולי השתמשו בעבר במילה זו לתיאור תהליך האיפור - אישה מפורכסת הייתה אישה שאיפרה את פניה. ומה מייפה את פניה של הדוברת בשיר? זיכרון האהבות שהיו לה, כלומר חלוף השנים. גולדברג, גדולת המשוררות בשפה העברית, זו שדוק של עצבות לירית תמיד יימשך לאורך כתיבתה, מקפידה לצקת יופי וחמלה על תהליך ההתבגרות של אישה באמצע החיים, גיל שכיום מנסים להטביע במעיין הבוטוקס ושלל מסכות. והנה היא לובשת אותו בגאון, ואף מתהדרת בחוטי הכסף הקלים שעונד הזמן לראשה והופך אותה – בעיניה – כל כך יפה. וזה המבע והמבט החשובים כאן – של האישה על עצמה שהולכת אל עצמה – מזהה את היופי שטמון בהתבגרות שאנחנו מעדיפים לפלטר ולטשטש בעידן שלשווא מקדש את הנעורים.

ענת לב־אדלר 

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לָתֵת / רַק מְעַטִּים יוֹדְעִים אֵיךְ

מילים: נתן זך / לחן: אילן וירצברג / מתוך: "כולנו זקוקים לחסד"

כל שיר זקוק לגאולה שתקים אותו לתחייה מתוך הספר ותישא אותו למרחקים, לאם מולידה שתביא את בשורת קיומו להמוני אדם, לרוח טובה שתהדהד את מילותיו בנאמנות אוהבת. במקרה של "כולנו זקוקים לחסד" זאת נורית גלרון. השיר הופיע בתקליטה השני מ־1981, "שירים באמצע הלילה", שנכתב כולו על ידי נתן זך, ונדמה כאילו היה שלה מאז ומעולם: היא מהלכת כבת בית בחדרי הלחן המופלא של אילן וירצברג, מכירה כל פינה בכוונת המשורר, פותחת מזנונים של חמלה לציבור הרחב, מחבקת באופטימיות כשנגמר.

הקול שלה שומר עד היום על הרעננות של המילים, וההזמנה הפתוחה "בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לחלום" עדיין גורמת לי עד היום, בדיוק כמו בגיל 17, להמשיך ולחפש את המקום הזה.   

מרב בטיטו

הֵלֶךְ עָבַר בְּדֶרֶךְ עָפָר

מילים: יעקב רוטבליט / לחן: שמוליק קראוס / מתוך: "ימי ראשית הקיץ"

השורה הזו נכללת בשיר על ימי ראשית הקיץ, אף שהיא לא קשורה לראשית הקיץ או לסופו, וגם לא לסתיו, לחורף או לאביב. כשבוחנים אותה על רצף הטקסט, קשה להבין את המשמעות שלה ואת מקומה בשיר. הכוח של השורה הוא במצלול המיוחד שהיא יוצרת: המילה "הֵלֶךְ" מתחרזת בצורה מושלמת עם "דרך", והמילה "עבר" נשמעת כמעט בדיוק כמו "עפר".

שורה כזו יכולה להיכתב רק על ידי פזמונאי עם אוזן רגישה במיוחד, ויש לה ערך (אופס: הנה עוד מילה שמתחרזת מצוין עם "הלך" ו"דרך") בעיקר כשהשיר מולחן ומבוצע, לא רק כתוב על דף. וכשהמבצעת היא ג'וזי כץ, בעלת המבטא האנגלוסקסי הכבד, שאצלה ממילא קשה להבדיל בין ב' רפויה ל־פ' רפויה - האפקט רק מתגבר. גם העונג.

יובל ניב

וְאִם לֹא מָחָר אָז מָחֳרָתַיִם

מילים ולחן: נעמי שמר / מתוך: "מחר"

כל פעם שתזמורת צה"ל פוצחת בקצב המארש בשירה של נעמי שמר "מחר" - משהו בהיר, אופטימי, רענן, ממלא את האוויר. "מחר" נכתב בתחילת שנות השישים של המאה שעברה. מדינת ישראל הייתה אחרת, לפני השסע העמוק שיצר הוויכוח על השטחים; נעמי שמר הייתה אחרת. חשבתי אז שזה השיר שראוי להחליף את "התקווה" כהמנון לאומי. בשנות השישים להיות עם חופשי בארצנו לא הייתה תקווה שעוד לא אבדה – זאת הייתה המציאות היומיומית. באוזני נער שנולד בישראל נשמעה השירה בהברה אשכנזית כזרה, גלותית. היא התאימה לקונגרסים ציוניים בערי נופש באירופה, לא לשמש הקופחת שלנו. הלחן יובא מרומניה או מצ'כיה. אגב, אין ישראל בהמנון הלאומי של ישראל. גם מדינה אין בו. רק המיה בת אלפיים.
המילים של נעמי שמר הבטיחו לישראלים של השנים ההן מחר מפויס, אזרחי, צבעוני, פשוט. על המשחתות יטעינו תפוחי־זהב, בארץ יקומו אלף שיכונים, הצבא יפשוט מדיו וכל איש יבנה בשתי ידיו את מה שהוא חלם היום. יש חן אפילו בשורה המופרכת הבאה: "כשהצבא יפשוט מדיו ליבנו יעבור לדום". אם ליבנו יעבור לדום נחלום על אמבולנס של שחל, לא על פריחת הכלניות.
החלומות של אז רחוקים מהחלומות של העשור השלישי של המאה ה־21. אף על פי כן האופטימיות עדיין כאן, בכל עוזה. מלחמות לא יכלו לה, משברים פוליטיים לא יכלו לה, מגפות לא יכלו לה. הישראלים מאמינים שהשנה הבאה תהיה שנה טובה, ואם לא השנה, השנתיים. 

נחום ברנע

עורך המוסף: יואב ריבק • עריכה: טל זרביב, יובל ניב • הפקה: ליאור אוחנה • צילומים: אביגיל עוזי, אלכס קולומויסקי, שלום בר טל, משה נחומוביץ', אוהד רומנו, אוהד צויגנברג, אלעד גרשגורן, שי פרנקו, דותן רותם, יאיר שגיא, רותם לבל, פיני סילוק, טל שחר, אוראל כהן, דנה קרן, לע"מ, שאול גולן, יובל חן, אריאל פדהצור, מיכאל קרמר, דוד רובינגר, באדיבות מכון גנזים, שמואל יערי, ארז יששכרוב, שאטרסטוק, ויקיפדיה