"מה עבר בראש שלך?" - זאת השאלה הנפוצה ביותר בראיונות עיתונאיים בישראל. הנשאל מתקשה בדרך כלל להשיב: הוא לא בטוח שבראש שלו עבר משהו, ראש הוא לא גשר, ואם עבר, הוא לא זוכר מה עבר. דין דומה חל על שירים. שירים מיטיבים לתאר את הרגשות שלנו, אבל רק לעיתים נדירות נכתב שיר שמתאר באופן מדויק מה שעובר בראשם של ישראלים, ורק ישראלים: "ביקורת דרכונים", מפרי עטה של חוה אלברשטיין, הוא המטען שאני לוקח איתי לכל נסיעה לחו"ל. לא כבד, לא תופס מקום ומאוד מרגיע. מומלץ.
אלברשטיין מתארת את חרדותיה מול הפקיד של משטרת הגבולות בנמל תעופה בחו"ל. "הוא לא סובל אותי, הוא מסתכל בי בחשד. הוא הופך את הדרכון שלי מצד אל צד... הוא בטח שונא ישראלים, אלא מה, לכן הוא מתעלל בי כבר שעה תמימה".
את רגעי החרדה האלה מכיר כמעט כל נושא דרכון ישראלי. לפעמים נדמה לי שהריצה המוטרפת של הישראלים אל הדרכון הפורטוגלי לא נובעת מגעגועים נסתרים לגולה, אלא מדקות החרדה מול השוטר בנמל התעופה.
סוף השיר טוב: הדרכון מוחתם, ובשירת "ניצלתי, ניצלתי" אלברשטיין צועדת אל מסוף המזוודות. לאחרונה היא החזירה את "ביקורת דרכונים" להופעות שלה: לא בגלל החרדה מהשוטרים, בגלל החרדה מהתורים לקבלת דרכון במשרד הפנים, ואולי בגלל חרדה נוספת - על ביקורת הדרכונים התגברנו, אבל האם יגיעו המזוודות?
נחום ברנע
במוזיקה העברית, וגם בשיריו של מאיר אריאל, יש לא מעט שורות ליריות, נוגעות ללב ועמוקות יותר, אבל בחרתי ב"עברנו את פרעה, נעבור גם את זה" מפני ששבע מילים אלה נותנות ביטוי מדויק ותמציתי ביותר למה שהוא בעיניי הרוח הישראלית האותנטית. אותה רוח - מה שמכונה באנגלית "סטייט אוף מיינד" - שפעמה ביישוב היהודי בפלשתינה־א"י, והיא שאיפשרה להקים את מדינת ישראל. זו, לתחושתי, גם הרוח שמאפשרת לרבים מאיתנו היום להתמודד נפשית ופיזית עם האיומים והקלקולים מבית ומחוץ שממררים את חיינו.
"עברנו את פרעה, נעבור גם את זה" היא אמירה שאין יהודית ממנה, אמירה שעושה את ההווה לנסבל יותר כשהיא מגמדת בשיטת "קל וחומר" ובאמצעות הומור שחור צרות ואיומים קונקרטיים. המסר הוא שאם אבותינו, לפני יותר מ־2000 שנה, כנגד כל הסיכויים, הצליחו למרוד בפרעה ולהשתחרר מהשעבוד לשליט מצרי רוצח תינוקות, ואז לנדוד במדבר 40 שנה - אתה וגם אני בוודאי יכולים, כבנים לעם היהודי, להתמודד עם האיומים ובעיקר עם המצוקות האישיות המעכירים את חיינו כאן ועכשיו. לכך התכוון אריאל בשירו. עבורו, וגם עבורי, השורה הזו משקפת לא רק אופטימיות גנטית, אלא גם הבעת נכונות לעשות מעשה כדי להתמודד עם מה ומי שניצבים בדרכנו.
כבר בשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת, כמה עשורים לפני שאריאל ז"ל חיבר את שירו, הייתה המימרה "עברנו את פרעה..." בשימוש די נפוץ. הוא לא המציא אותה. אבל לזכותו תיזקף העובדה שמימרה זו נעשתה נכס קנוני של השירה העברית ומטבע לשון נפוץ בעברית היומיומית.
רון בן־ישי
זמרים רבים במקומות רבים שילבו בשיריהם קריאות למעריצים לפתוח במרי, במרד, במהפכה לשינוי פני הארץ והעולם. אריק איינשטיין, לעומתם, במילות שירו הצנוע, פונה קודם כל לעצמו, לא למפגיני הכיכרות. אני ואתה, הוא שר, אני ואתה, הבה ניתן דוגמה אישית ונתחיל לתקן את המציאות בחלקת האלוהים הקטנה שלנו. ואז, הוא בטוח, "יבואו כבר כולם". ההגשמה האישית שלי ושלך היא המפתח לשינוי - לא הסיסמאות, לא הנפנוף בדגלים ובוודאי לא הנפנוף ברובים.
בעיניי ובאוזניי, השיר הזה הוא ביטוי פיוטי עז לאחד העקרונות שהאירו את דרכה של הציונות מראשיתה - עיקרון ההגשמה האישית, הדוגמה הפרסונלית. אל נא תגייס אחרים למאבקיך באמצעות נאומים חוצבי להבות, אלא התחל לשנות את הדברים בעצמך, וכל האחרים כבר יבואו אחריך, מכוח הדוגמה.
אני מקשיב שוב ושוב לשירם של איינשטיין וגבריאלוב ושואל את עצמי, למה ולהיכן נעלם מחיינו אידיאל הדוגמה האישית, שבלעדיו לא נשנה, לא את העולם ולא את הארץ.
סבר פלוצקר
אם יש מראה שחורה ל"שיר משמר" של אלתרמן, זוהי כנראה "אהבה יומיומית" שכתבה בתו, תרצה אתר. הוא חרד לגורלה ומזהיר אותה מסכנות האורבות בחוץ, והיא רומזת שהסכנה הגדולה טמונה דווקא בבית המוגן לכאורה.
איזה מזל שבדיוק הגיעה יהודית רביץ הצעירה, שאספה חומרים לאלבום בכורה וקיבלה את המילים של אתר. המנגינה המתוקה וקולה הצלול והענוג היו מעין רטייה שנכרכה סביב מילותיה הפצועות של המשוררת. אתר, שסבלה מדיכאון במרבית חייה הקצרים, תיארה את השקרים הקטנים כבעלי נוכחות סרטנית מאיימת. שורות כמו "שקרים שקטים, שקרים קטנים בתוך ליבנו ישנים" ו"שטים הם הס על פני הזרם, שטים הם עצומי עיניים", מעוררות קונוטציה של תאים רדומים שמסתובבים במחזור הדם, וקשה לזהות אותם, אף שיודעים בוודאות על קיומם.
לרגע נדמה שהיא מעודדת את הפרטנר שלה, מרגיעה אותו: "ואור בהיר עולה וצף על פני החדר, אתה יודע מי אני, יודעת מי אתה. הכל בסדר" - אבל אז היא שוב מגחיכה את האינטימיות עם "היום נאמר תמיד אמת, עד בוא הערב" ועם התחייבות לשמור על הסדר הישן של השקרים הקטנים.
ואם אתר מתעתעת, רביץ לגמרי הצליחה להגביר את האפקט למקסימום. קשה לקבוע מי משתי היוצרות הייתה המשוררת.
מרב בטיטו
לפעמים שיר או שורה משיר מקבלים משמעות מיוחדת. השורה והשיר הזה מלווים אותי כבר 20 שנה, מאז שבשיא הלחימה בקסבה בשכם, במהלך מבצע חומת מגן, הוא נשלח אליי ואל חייליי ברדיו על ידי אשתי ובנותיי. השורה מבטאת בצורה פשוטה וישירה את התחושות של הורים, בני משפחה ואזרחים רבים במדינת ישראל, בזמן שחיילי צה"ל ומפקדיו עושים את מלאכתם לילות כימים בהגנה על מדינת ישראל: הכמיהה הפשוטה שישובו ויראו את יקיריהם, וההבנה באותם רגעים כי יותר מכך לא צריך.
הרמטכ״ל, רא״ל אביב כוכבי
התקרבתי לגיל 13. מתכוננים לבר מצווה. היה לי אז, מי היה מאמין, קול לא רע. פה ושם שרתי באירועים. אל דאגה: זה עבר. אבא שלי הירבה באותם ימים לספר את סיפורי המלחמות שלו. הוא הספיק להיות בש"י (שירות ידיעות של הפלמ"ח) וחיפש משהו שיתאים לאירוע ההולך וקרב. משהו עם גבורה וגאווה. חשב, חשב ומצא. "נתן, נתן", זה השיר שהוא החליט ללמד אותי.
מדובר בנתן אלבז, עולה ממרוקו שהתגייס לצה"ל ב־1952. במסגרת שירותו הוטלה עליו משימה של פירוק רימונים. לפתע הוא שמע נקישה. הוא הבין שהנצרה של הרימון שהחזיק בידיו, השתחררה.
האוהל מלא בחבריו ליחידה. הרימון עלול להרוג רבים מחבריו. הוא חשש לזרוק את הרימון, שמא יפגע בהם. שיקול דעת של שברי שנייה. הוא הספיק לצעוק לחבריו להסתתר, רץ עם הרימון החוצה ונשכב עליו. הרימון התפוצץ. אלבז נהרג. חבריו ניצלו. לתודעה הוא הגיע בעקבות השיר שנכתב עליו, שאותו ביצע ג'ו עמר.
הגיע יום בר המצווה. שרתי את "נתן, נתן". אבי הוסיף את ההסבר. הגרונות היו חנוקים, והעיניים דומעות.
בן־דרור ימיני
ילדי המחאה החברתית של קיץ 2011 רק נולדו כשאלי לוזון שר בקולו הענק את שיר המחאה הכועס שכתב והלחין יחד עם יוני רועה. זו הייתה המחאה החברתית גרסת 1986, מינוס האוהלים ברוטשילד, אבל אותו זעם ואותם הנושאים יכולים היו להופיע על שלטים גם בהפגנות של ימינו. לוזון שר על יוקר המחיה, על האינפלציה, על המסים, על נבחרי הציבור ("בכנסת הם יושבים, עלינו הם עובדים") ועל השרים ש"רק כיסא רוצים". רק לא ברור איך צמד המילים בשם השיר הפך ברבות השנים למטבע לשון ממשפחת "גאווה ישראלית" ולכותרת שסובלת משימוש יתר בגיליונות עיתון חגיגיים ליום העצמאות.
נטע ליבנה
בין שאר הפנינים שהותיר לנו המשורר יורם טהרלב, מופיע גם השיר "היה לי חבר, היה לי אח" - בלשון ציווי! ואנחנו כעם קצת שכחנו שמקור כוחנו הוא באחדותנו ובערבות ההדדית שבינינו.
אסור לנו לנוח על זרי הדפנה של הישגינו המופלאים ב־74 שנות קיומנו. חייבים אנו לשמור על נחלתנו ועל חוסננו הפנימי כדי להבטיח את עתידנו ואת עתיד ילדינו בארץ נחלת אבותינו אל מול אויבינו מבית ומחוץ, ולהבליט את המכנה המשותף החיובי המאחד את כולנו, ולא את המפלג ואת המפריד בינינו, שהם האויב המסוכן היחידי שיכול לנצח אותנו, כפי שההיסטוריה שלנו מלמדת אותנו.
כך ציווה לנו המשורר יורם טהרלב ז"ל.
אביהו מדינה
היה לי פעם פסיכולוג שאמר לי שאני פועל לפעמים כמו אדם שיושב באוטובוס ודוחף קדימה את המושב שלפניו כדי שהאוטובוס יגיע יותר מהר. זה היה נכון, וזה משהו שקורה לרבים. לפעמים אנחנו רוצים לקדם משהו, אבל אי־אפשר. צריך לתת לדברים להתגלגל, לכבד את התהליך, אבל האפשרות להמתין קשה לנו. אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו עושים משהו. אז אנחנו עושים, ממציאים משהו ועושים אותו, וזה נותן לנו תחושה שדברים זזים, נותן איזו אשליה של שליטה.
עברו שנים מאז השיחה עם הפסיכולוג ההוא, ונדמה לי שהתקדמתי מאז. משהו קורה לנו עם השנים. מגיע רגע שבו אתה אומר לעצמך שוואלה, איזה דבר יפה זה יכול להיות, להמתין, כמו הפרחים שמחכים באדמה, יודעים שהרגע שלהם יגיע.
על מה בכלל השיר הנפלא הזה, ששרו הדודאים? הנער הולך לצבא. הופך לחייל. גוזזים שם את מחלפותיו. שיערו מקוצר. בזמן שהוא בשדה הקרב, שיערה של עלמתו מתארך. לכאורה, לא קרה פה דבר. הוא הסתפר, היא האריכה שיער. אבל איזו דרמה. "חזרתי אלייך, אבל הייתי אחר".
עמיחי כתב פה סיפור אהבה ישראלי כל כך. מתוק כל כך. ומר. הנאהבים רוצים לשחזר את מה שהיה, אבל האם זה ניתן? מצד שני, יש גם תקווה, הרי כך מסתיים השיר: "השמיים נפתחו. נסגרו ספרי חוקים".
אבל עזבו עכשיו את השאלה מה כוונת המשורר. מה משנה כוונתו כשיש פה משפט שמעורר כל כך הרבה השראה ורגש: "כל הקיץ התאמנו פרחים לפרוח, בתוך האדמה הסבלנית וצברו כוח". אחח, איזה דבר זה. פרחים שמתאמנים לצמוח, מחכים באדמה בסבלנות, לא מחפשים מה לעשות כדי לזרז את העניינים, אלא מנצלים את ההמתנה כדי לצבור כוח לרגע הפריחה.
חנוך דאום
"רוצחת הילדים מארי פראר" הוא שיר מזעזע, יוצא דופן. הוא עוסק בבת 16, "כחושה, חולת רככת, מכוערת ויתומה", כלשון השורות הפותחות. היא משרתת שנכנסת להיריון, רוצחת את הרך הנולד ועומדת לדין. אלה לא בדיוק החומרים של שירי חג; זה גם לא טקסט מובן מאליו לפרויקט של שירים בעברית, משום שהוא תרגום מברכט. אך בעיניי, סביב המכלול שלו מתקיים דבר משמעותי.
בני אמדורסקי החד־פעמי מבצע את השיר כשאנסון - למעשה, כמעט מדבר אותו - והתרגום של אלמגור דרמטי והרה גורל. יחד עם המילים של ברכט נוצרת חוויה נדירה: זה שיר חשוב. מילותיו מפלחות אותך. זה אמדורסקי היוצר את הדרמה הזו, מוביל אליה, אל המילים שנמצאות כאן בראש הטקסט: התביעה שאנשים חזקים ושבעים לא ישפטו בחטף ובאדנות את "חולשות החלשים". שהם יבינו את הכוח של עוני, של השפלה ויגלו חמלה אמיתית - או לפחות רחמים. לא רק למסכנות, אלא גם לחטא.
נדב איל
בשיחה האחרונה שלי עם הרב אורי זוהר, שנפטר השנה, הוא שר את השיר הזה. הראיתי לו מהסלולרי שלי את אריק ז"ל שר, ואורי ישב מול המסך ושר איתו כל מילה ומחה דמעה תוך כדי.
"הלכת לי, חבר", כתב עליו אריק, והנה, אריק נפטר קודם. "זה מה שאני מרגיש עכשיו", אמר לי זוהר. "שהלכת לי, חבר".
השיר נכתב כשיר פרידה כשזוהר חזר בתשובה, אבל זוהר הסביר לי שעם השנים השיר הפך ללא רלוונטי. הם שמרו על קשר, דיברו בטלפון כל שבוע ואהבו מאוד, מתל־אביב ומירושלים, את הנכדים ואת הנינים המשותפים שלהם. זו גם ההנחיה שזוהר נתן לחוזרים בתשובה צעירים: שאף אחד לא יוכל לשיר עליהם "הלכת לי, חבר".
סיון רהב־מאיר
השיר הזה מוקדש לכל אחת שאמרו לה, "ככה בחיים לא תמצאי אהבה", לכל אחת שנזפו בה שהיא לא מספיק יפה, לא מספיק אישה, שהיא מוזרה מדי, גברית מדי. כמו מה שאמר לי הבחור ההוא, העיתונאי המפורסם שהכרתי לדקה כשהייתי בת 25: "בקצב הזה לא תתחתני בחיים. את תהיי עוד רווקה ממורמרת שאף גבר לא רוצה".
אני לא זוכרת איך הוא נימק את התחזית שלו. נדמה לי שהוא טען שאני מדברת עברית מליצית מדי ומתלבשת פרובוקטיבי. וכבר אז הזדקרה בי אצבע משולשת פנימית למשמע נבואת הזעם של הקושמרו־וונאבי הזה. בפנים ידעתי: לא רק שיהיו גברים שיאהבו אותי - יהיו גם אחד או שניים שממש יעופו עליי.
יהונתן גפן, שתירגם עבור דויד ברוזה את השיר הספרדי "La Mujer Que Yo Quiero", כתב על גבר שמאוהב באישה שרחוקה מהסטנדרט: לא מטופחת, לא עדינה, לא מתעקשת לרחוץ את גופה בבריכה מקודשת. אם אני מבינה נכון, הוא מדבר שם על סקס. האישה הזו לא צריכה שום טקס ושום חיזור כדי לעשות איתך אהבה זאבית ומיוזעת מתי ואיך שבא לה. לכן האמא של הגבר הזה לא סובלת אותה, והאבא שלו? הוא בכלל לא מבין. מה הבן השווה שלו מוצא באישה הרזה והמוזרה בג'ינס השיפוצניקים הזרוק שהוא הביא לארוחת השבת?
ובכל זאת, הוא מטורף עליה. מאוהב באישה העצמאית, העקשנית, שאיתו. הוא יודע שאין משהו מושך כמו אישה או גבר שהם הכי הם באקסטרים, ולכן כל החברים עושים לה עיניים, אפילו שבפרצוף הם אומרים לו, "אחי, מסוכנת זאתי. מי מתחתן עם אחת שמתחפפת לך לחודש כדי לטפל בחמורים במקסיקו?" הם בעצמם נמשכים ללהבת הפרא של האישה הזו.
"החברים, הכלבים, הזיונים, המשחקים, על הכל ויתרתי", הבחור מספר לנו. ככה זה: כשגבר מאוהב באמת, הוא דבק רק באישה שאיתו ומוותר על החברים שלו שמנסים לדרדר אותו להזמין נערת ליווי כדי שסוף־סוף יבגוד במכשפה המוזרה שאיכשהו הצליחה להפיל אותו.
דנה ספקטור
זו שירה נהדרת שהופכת לשיר פולחן מקסים.
אלכסנדר פן למד עברית בגיל מאוחר, ובכל זאת גדל להיות אחד מגדולי המשוררים הישראלים. מספרים שמי שלימד אותו עברית היה חיים נחמן ביאליק; שיריו של פן יעידו שביאליק עשה עבודה נהדרת.
בחרתי בשיר הזה כי יש בו קסם, במילים וברווחים שבין המילים. אהבה היא הכוח שמניע את העולם, היא הדבר הכי בסיסי בין בני אדם, אין לה זמן או מקום, גם לא הרבה תנאים.
אהבה היא הדבר הכי פשוט והכי יקר שיש שלנו.
ראש הממשלה יאיר לפיד
למרות העובדה שאני כבר בת 34, עדיין בכל טלפון עם ההורים אני מקבלת את התדריך המלא: להיזהר, להישמר, לאכול כמו שצריך, לישון מספיק שעות, לא להאמין לכל אחד, להרים טלפון לאחי הקטן ולבדוק שהוא בסדר - וכמובן, לא לצאת מהבית בלי כסף (מתי בפעם האחרונה החזקתם מזומן בארנק?)
התדרוך הזה, תוכו רצוף אהבה, אוחז בצורה מושלמת את הסיפור הבין־דורי בישראל. ההורים, מהגרים ובני מהגרים, תלו בילדיהם את כל התקוות והחלומות על מנת שהם ירגישו כאן בני בית. שק האזהרות והעצות שהניחו על כתפינו נועד לכך שנצליח, שנמריא, שנעוף רחוק. אבא ואמא שם, מאחור, רק מבקשים שניתן בדרך איזו נשיקה לדוד.
קובי אוז וטיפקס ניסחו כל כך הרבה שירים על התפר הזה, אבל "נשיקה לדוד" הוא זה שגורם לי לצחוק ולבכות ביחד. מה לעשות, כל מילה אמת.
חן ארצי־סרור
מעטים השירים שמצליחים למלא אותי בעצב ובאופטימיות בו זמנית כמו השיר הזה. עצב - על הזמן שעבר, על כל השנים והשינויים. הרי אפילו העיר שהיינו בה פעם שנינו, נראית אחרת. וגם האהבה. אותה אהבה שאהבנו "כמו שילדים יודעים". המילים והלחן מצליחים להעביר באופן מושלם תחושה עזה של געגוע למה שהיה ולא יחזור לעולם - אבל גם אופטימיות, על כך שגם באמצע החיים עוד ניתן להיפגש ולהתרגש. ולאהוב. גם אם זה רק ללילה אחד.
ויש השלמה, ואפילו סיפוק, על כך שלפגישה הזאת, באמצע החיים, אנחנו מגיעים מוכנים, ולא רק למפגש הרומנטי, האישי, בין גבר לאישה שאהבו פעם: גם אל עצמנו הגענו. כל אחד אל העצמי שלו. ועל אף שהזמן סוגר, ורואים עלינו את השנים, את עדיין יפה, ברזולוציה הכי גבוהה, זאת של פנים אל מול פנים.
סימה קדמון
קהלת אמר את זה לא רע לפניה, "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים", אבל תמיד כדאי להגיד את זה שוב. גם דניאלה ספקטור, בשעה שעבדה על אלבומה הראשון, ביקשה להזכיר לעצמה ברגעי הייאוש, תחת קלגסי המחסומים היצירתיים, שמה שנתפס כתהליך ארוך, חסר אופק, שרירותי, בלתי מפוענח, בלתי נשלט - ניחן בהיגיון משל עצמו. שאולי זה בסדר, אולי זאת הדרך, אולי כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם, האיטי, הבלתי מתחשב.
מנטרת הנחמה הקטנה של ספקטור, סוג של תפילת דרך שליוותה את תהליך העבודה על האלבום הראשון, התגלמה בעצמה, בזמנה האיטי, האוהב, הפועם בקצבו של הלב, כמה שנים אחר כך בשיר פיוט, 14 מילים בסך הכל, אקורד מוביל לאקורד, בזרימה איטית, כמו נחל מפכה. זהו אחד משירי הנחמה הישראליים היפים ביותר שנכתבו, ליטוף הרגעה לכל דבר המצופה עד כלות: אהבה, יצירה, אמהות, מימוש, והוא גם ההוכחה - למי שעוד זקוק לה - שתמיד האישי ביותר, האינטימי והקטן, אם הוא מדויק, פוגע בול בכל אחת ואחד מאיתנו.
דניאלה לונדון דקל
כל מי שגר תקופה משמעותית מחוץ לישראל יגיד לכם שהוא מוצא את עצמו מקשיב יותר ויותר לשירים שקודם עברו לו ליד האוזן, שהוא כמעט שכח או שבקושי הכיר. "ניגונה של השכונה" הוא שיר כזה בשבילי.
זו אחת הבלדות הכי יפות של עוזי חיטמן, מבוצעת נפלא בקול הקטיפה של יזהר כהן, אבל יש הרבה בלדות ישראליות יפות. מה שהופך את "ניגונה של השכונה" לשיר שבלתי אפשרי להאזין לו בלי להיחנק מעט, הוא היכולת הכמעט נבואית של חיטמן, שכבר בתחילת שנות ה־70, בהיותו חייל בצה"ל, כתב שיר געגועים למדינת ישראל מהחלומות: זו ש"שכונה" הייתה בה מקום מחבק ומטפח ולא שם נרדף לפרטץ'; זו שהייתה קהילה אמיתית; זו שאיש לא היה ציני מספיק כדי לנסות לפלג אותה. וזה גם שיר על כוחה של המוזיקה, על היכולת שלה לחדור אל מתחת לעור ולהישאר שם הרבה מאוד שנים, עד שתגלי אותה שוב אחרי שכבר תהיי ה"אחד היה למהגר".
ציפי שמילוביץ
אני מודה שאני לא יודע על מה השיר הזה. כאילו, ברור, הוא קשור לאהבה בין שניים, אבל מה מתרחש בין השניים האלה? מבסוטים אחד על השני? לא מבסוטים? לא ברור האירוע. כי בהתחלה האהוב הוא כמו לילה הבא אל האוח, שזה כנראה סבבה, ואחר כך עינויים, ותחנונים, ותנני ללכת, וברדק. ובין לבין - כלומר, לפני הכל - לשיר קוראים "סליחות". אבל על מה הסליחות? מה ההתרחשות? ואולי העניין פה הוא השילוב: אהבה טוטאלית, נגועה, מוכתמת, מטומטמת - עד "תנני ללכת".
אבל לא בגלל זה ההתמקדות בשיר הזה, אלא בגלל העניין של הריס והציפורן. והשערות. הדברים הכי קטנים שזוכים לשם. מישהי חכמה הסבירה לי שכשנותנים למשהו שם, נותנים לו משמעות. ואת סיפור האהבה שנמצא כאן, גולדברג טוחנת, ופורטת, ומפרקת לרמת האטומים, לשברים של רסיסים. האהוב שלה נלמד לרמת השערה.
גולדברג גילתה כמה מסודות החיים. אפשר לקרוא על זה בחלק מהשירים. ב"למדני אלוהיי" אלה התפילה וההתחדשות; ב"ימים לבנים" וב"החליל" זו אמנות ההקשבה ללב; ב"משירי הבן האובד" אלה סימני היקום; וב"את תלכי בשדה" וב"סליחות" שלפנינו זה כוחה של האהבה, ומשמעות הפרטים הכי הקטנים של החיים.
ליאור בן עמי
לא היה צורך ביותר מדי יחסי ציבור סביב השיר הזה. העובדה שהוא מושמע עד היום בתדירות שלא הייתה מביישת את מספר ההשמעות של עומר אדם בגלגלצ, היא תוצאה של מפגש מאורות על־זמני שבו הושקה זעקת הכאב הרשמית של הגבר הישראלי הננטש באשר הוא: "קול קורא הלילה, אין עונה הלילה".
אהוד מנור ומתי כספי יצרו ב־1976 סימפוניה רגישה של שנאה עצמית גברית, שכמותה לא נכתבה כאן קודם לכן. בחברה הישראלית רוויית הטסטוסטרון של שנות ה־70 זו הייתה סנסציה של ממש, ואחדים בלבד העזו לעסוק במה שמתחולל מחוץ לשדה הקרב.
כספי - האלטר־אגו של מנור, האח השכול, מלח הארץ, האופטימיסט הלאומי שמפתיע והולך כאן עד הסוף - מודה בלי בושה במצבו העלוב בקולו המיוחד והמוזר. "ואולי את עוד מעט חוזרת, רק הלכת לקנות כמה דברים", הוא מעז לקוות. מי שחשב שאביתר בנאי המציא את זה, מוזמן להסתכל שוב על המילים הפשוטות האלה ולהתפעם מכמה שזה גברי לשנוא את עצמך.
מרב בטיטו
לכל מאסטר שף יש רכיב אחד סודי במתכון. אצל יהונתן גפן, גדול בשלני השירים, כדי להביא לעולם שיר חדש יש מתכון מסודר: צריך לחבר שלוש מילים, לחמם על אש קטנה, לרוץ מהר להביא בצל מהשכנה, להוסיף שני חרוזים, קצת פלפל וקצת מלח, לערבב שלושה כבשים ולזרוק קובייה של קרח. והתוספת הגאונית הזו, עם הקרח החם, בקולו הכל כך מזוהה של גפן עצמו, מדוברת לה בשקט בין ה"לה־לה־לה" ששרים משתתפי הכבש: יהודית רביץ, גידי גוב, יוני רכטר ודויד ברוזה. לא שיר אחד נולד באלבום הזה, אלא שורה של מגה־שירים על־זמניים. רשימה חלקית: "גן סגור", "הילדה הכי יפה בגן", "ריח של שוקולד", "דוד אפרים" ו"ברקים ורעמים".
נטע ליבנה
חיים גורי אמר שהוא כתב את "פנס בודד" על שכונת בורוכוב בגבעתיים, אבל כמו השורה "ושם אמרתי לה את שאומרים כולם/ על מפתני כל הבנות שבעולם", גם השיר הזה מגיע למפתני כל הילדים שעברו את הנעורים שלהם בשנות ה־60 וה־70. גם אנחנו שיחקנו בחצר הבית המשותף "מחבואים", "הקדרים באים" (רק מאוחר יותר, כשהגיע הגוגל לעולם, הבנו ש"קדרים" הוא כינוי מתקופת המאה ה־17 לטטרים, שהיו פורעים ביהודי מזרח אירופה) ו"שוטרים וגנבים" עד רדת החשכה. היום הקול של אמא לא צריך לרוץ בתחנוניו "הביתה, בוא לארוחה, כבר מאוחר", כי הילד כבר בבית, בחדר שלו, קרוב לוודאי צמוד לאחד המסכים.
השיר נכתב בתחילת שנות ה־60 וכבר מלא נוסטלגיה לימים עברו. היום זה נראה כמו היסטוריה רחוקה. את ההתרוצצויות ואת הבעיטות בכדור על דשא אמיתי החליפו משחקי מחשב של שחקנים וירטואליים שבועטים בהינף אצבע על הג'ויסטיק.
והפנס? הוא בודד מתמיד.
משה מרקוס
השיר הזה לא מרפה ממני מאז שהכרתי אותו, גם בגלל המנגינה היפהפייה של גידי. הייתי בסביבה שלו בזמן שהשיר הולחן והופק ללהקת האחים והאחיות. אני שואל את עצמי, למה אני אוהב את השורה הזאת? כי אני שייך לאלה שלא בטוחים באהבה, והשורה הזו אומרת שגם אם לא היית בטוח שאהבת ושאהבו אותך, העובדה היא שבסוף־בסוף, בקצה הסיפור, מישהו ממלמל: הוא אהב אותי, ומישהו אומר: היא אהבה אותי. וזה שיא האהבה, גם כשהיא נגמרת. למרות הכל, הוא כנראה אהב אותי.
חוץ מזה, השיר מתחיל במילים: "אם זר קוצים כואב/ זה מה שאת אוהבת/ אלך אל המדבר/ ושם אלמד לכאוב" - מה שאומר שנתן יונתן, שהיה חברי, מוכן גם פה לעשות הכל בשביל האהבה שלו. וזה נפלא.
שלמה ארצי
עידן הפזמונאות של משוררים חלף־עבר מן הארץ אי שם בשנות ה־90, כשהמוזיקה שינתה את פניה, כמו גם החברה בישראל. אבל עד אז כיכבו ברדיו ועל הבמות שיריהם של גדולי המשוררים בארץ, מאלתרמן וזך, ותרצה אתר, ונתן יונתן, וגם דליה רביקוביץ, שבמתי מעט השירים שכתבה למוזיקה, לצד "עמק דותן" ו"רבי עקיבא", בלט "שובי לביתך", שיר אהבה־דאגה שנכתב ללחן קיים ונכלל ב־1981 באלבום הסולו השני של שם־טוב לוי, "התעוררות".
מעטים הכותבים שנשענו על המקורות בצורה כה וירטואוזית, כשכל משפט מהדהד עולם ומלואו הטמון בארון הספרים היהודי. "שובי לביתך", המרפרר אל שיר השירים, הוא מין קריאה אל הנשים כולן שתבואנה בשערי השקט. אינסוף לקריאות, אינסוף לאובדן הנפש.
רביקוביץ כתבה את המילים העדינות האלה, הציוריות האלה, כזעקה אל ייסורי הרוח. גדעון טיקוצקי כתב שייתכן ש"שובי לביתך", שנכתב שלוש שנים אחרי מותה הטרגי של תרצה אתר, מהווה חוליה שלישית בשרשרת של "שיר משמר" (של אלתרמן) ו"שיר הנשמרת" (של אתר). וכמו התאחדו כל "שירי הנשמרות" כולם בהדהוד אל שבריריותה של הנפש הפצועה וייסוריה. רביקוביץ הייתה שם במילותיה, בכל כך הרבה עדינות ושקט, ולו רק לבשר, ולו רק לרמוז אולי, על נפשה הפצועה והבודדה שליוותה אותה לאורך השנים, ושמשתקפת בין היתר בסיומת המטלטלת של השיר "היסטוריה של הפרט": "בי' בטבת הוטל המצור/ בי"ז תמוז הובקעה העיר/ בט' באב נחרב הבית./ בכל אלה הייתי לבד".
אלעד זרט
בנעוריי הייתי מנגנת בחוגים לריקודי עם. בין הניתורים ומחיאות הכף אף אחד לא שם לב למילים של השירים. היו כאלה שאפילו לעגו לשירים. "שירי סוכנות" קראו להם. ודווקא היום, כשהעברית הצטמקה כל כך, יפה לחזור לשירים האלה, שהם שירה של ממש. "השמש כתם וזהב"... מי כותב היום שירי טבע? וכמה אהבה ושמחה יש בשירים האלה.
אני זוכרת את הצמרמורת שאחזה בי כששמעתי את השיר הזה לראשונה. בא לי להגיד לנעמי שמר תודה על כל האוצרות שהיא השאירה לנו, מילים ולחנים, עולם שלם של שירים, שאצל עמים אחרים לוקח הרבה שנים עד שהם נוצרים והופכים לשירי עם, והנה נעמי בעצמה יצרה שירי עם. איזה עושר. וכמה מגוונת היצירה שלה. ובאופן מאוד אישי, זו גם הזדמנות בשבילי לומר תודה לכל האנשים שכתבו לי שירים לאורך השנים.
קורין אלאל הצליחה לחדד את השורות החזקות האלה והוסיפה להן את האירוניה המבוקשת עם החיוך הטיפה עצוב.
לעולם לא אבין איך רחל שפירא, האישה הקטנה משפיים, הצליחה לתאר שדה קרב בבוקר שאחרי בצורה כל כך מדויקת, כל כך כואבת. זה לא "הנה מוטלות גופותינו", זה "אחינו הנחים". מעולם לא שרתי את השיר בהופעות שלי. אני לא משתמשת בדרך כלל במילים כאלה, אבל בעיניי יש בו, בשיר, משהו קדוש.
מה עוד אפשר לומר. יש לדני סנדרסון לא מעט שורות מדהימות, אבל כאן בכמה מילים הוא פותר את כל הבעיות של העולם. אין מה למהר, להסיק מסקנות ולהביא פתרונות. אין לחץ: נחיה, נמות ואז נראה. מדהים.
חוה אלברשטיין
שנים על גבי שנים חיכו להן השורות האלה עד שמצאו את מיתרי הלב המדויקים, את חליפת העיבוד הראויה. שורה אחר שורה מצליף כאן חנוך לוין בחיים עצמם, בכמיהה הפתטית לאהבה, עד שהוא כביכול עוצר לשנייה, לוקח נשימה כמעט ללא רסיסי ציניות ומאפשר איזשהו חרך של אור. בסוף־בסוף הגיבורה הכבויה שלו יודעת מהו הקלף הבאמת שווה שלה: לא המראה החיצוני, לא רוח הנעורים, אלא האפשרות להבין את העולם. ולפיכך, משזכתה לקבל את יסודות התבונה, היא יודעת שנכון לה להעניק כל מה שתוכל - תמורת מילה אחת, שתאיין את כל השאר - אפילו את כל מה שכבר איבדה: השנים, היופי, כמעט גם את הפנטזיה לאהוב.
"אני חיה לי מיום ליום" מצא עצמו לראשונה אצל תיקי דיין בסרט "פנטזיה על נושא רומנטי", בלחן של רפי קדישזון, שהיה יפהפה לכשעצמו וכלל את השורה "לחיות זה דבר נורא". השיר לא נחרת בזיכרון. ב־1988 הלחין רמי קלינשטיין לריטה את השיר לאלבום "ימי התום", והפעם הופיעה השורה "להסתובב זה דבר נורא". הגרסה הראשונית הייתה פופית ומקפיצה והצליחה מאוד, אבל ריטה הרגישה שאפשר לטפס עוד שלב עם הטקסט הנפלא ולקחה אותו לעטיפה חדשה של לואי להב: בלדה מינימליסטית, בהגשה נוגעת ומרטיטה, עד לשאגה בסיום - "אתן כל כך הרבה", שמרסקת את כל חומות הציניות שבנה לוין לאורך השיר.
כשריטה יוצאת מהלחן לפעמים ושואלת את הקהל "אז מה?", באינטונציה מתריסה השמורה רק לה, אפשר להשתכנע שהיא באמת יודעת משהו על העולם הזה. בסופו של דבר נולד לחנוך לוין המנון של העצמה נשית.
רז שכניק
בצניעות וירטואוזית, יסמין מועלם צועקת קבל עם ועדה את מה שרוב האנשים בקושי מעיזים ללחוש לעצמם. כמה כבדות וכמה קלילות יש באישה הזאת. כמה חוזק וחולשה.
בראשית 2020 הכה את הרדיו הלהיט מלא הביטחון העצמי "מסיבה", שהפך את מועלם לאיט־גירל של סצנת המוזיקה ולהצלחה מסחררת. שנה וחצי אחר כך יצא "מחילה", טקסט שכל־כולו בהלה, עצב עמוק ולילות טרופי שינה. בניגוד להרבה אמנים אחרים, ששולפים דיכאון והתקפי חרדה כדי לקדם את אלבומם החדש, למועלם אני מאמין: היא באמת מתקשה להירדם.
אני מאמין, כי מועלם מבינה עד כמה האושר פריך. זה כתוב שם, שחור על גבי לבן. מועלם מבינה עד כמה המציאות היומיומית שלנו, הטובה, יכולה להתפורר באכזריות עיוורת, בלי סנטימנטים ובלי הודעה מוקדמת. עד כמה האהבה לאבא, לאמא, לילד, טומנת בחובה הרבה מאוד פחד. פחד לאבד את הכל בשנייה.
מועלם כל כך מבינה, עד שהיא לא נרדמת, ובצדק. אתם הייתם נרדמים?
איתי אילנאי
אם תיכנסו לעשרה בתי כנסת בליל שבת, תשמעו עשר מנגינות שונות ל"לכה דודי". גם אם תיכנסו לאותו בית כנסת שבת אחר שבת, לא ישירו באותה מנגינה. יש ספרדיות ואשכנזיות, שמחות ועצובות, קצביות ואיטיות. אבל כמעט בכל בתי הכנסת, בכל העולם, בכל שבת, יש ניגון אחד ל"ידיד נפש", הפיוט בן 500 השנה. זה פלא גדול בעולם היהודי: האדמו"ר של קרלין במאה שערים, הרבה הרפורמית במנהטן, בית חב"ד בתאילנד, בית הכנסת בבודפשט שבו גוי מנגן בנבל - בכולם ראיתי פלא: יהודים שלא מסכימים על כלום, אבל לשתי דקות בשבוע פס הקול שלהם מתאחד.
אם שבת הייתה תוכנית טלוויזיה, "ידיד נפש" היה אות הפתיחה שלה. "ירוץ עבדך כמו אייל", שרים באותה שעה מיליונים, והעולם דווקא לא רץ כמו אייל - הוא עובר להליכה. "מהר אהוב כי בא מועד וחנני כימי עולם", מסיימים, בדיוק כשהכל מסביב כבר האט ודמם. ואז, אחרי הפוגה של שנייה, בוקעות מכל בית הכנסת המילים הכי יפות בעברית: "טי לה־לי־לי־לי/ טי לה־לי־לי־לי/ טי לה־לי־לי־לי/ לי־לה־לה־לי־לי".
אורי אורבך דייק, כמו תמיד:
"אני שר בעל פה את 'אשת חיל' וגם את 'אל אדון'/ את 'לכה דודי' ו'ויהי בנסוע הארון'/ אבל הכי אני אוהב את המילים והמנגינה/ של ה'טי־לה־לי־לי' של אחרי 'ידיד נפש'/ לפני 'לכו נרננה'".
עמית סגל
כל כך הרבה שורות יפות יש בעברית, וכל כך קשה לבחור. אז לקחתי כמה שורות מתוך שני שירים של שתיים מגדולות המשוררות העבריות. חוט של חסד ויופי נמשך ביניהם.
כל אחד מהשירים יפה בדרכו, כל אחד מהם מפזר מקסמו, אבל נדמה שבשניהם אפשר להבחין בהזדמנות למצוא טוב ויופי ביום־יום. לא לחפש רחוק, לא לשגות בדמיונות גבוהים או בשאיפות מושלמות. הנה כאן קרוב - בריח התלם, באור השמש הניבט מראי השלולית, בענן המתגשם מעלינו וברגבים ההופכים ירוקים - נמצאת ההזדמנות לנשום ולאהוב.
חילי טרופר
רק פעם אחת הייתה לי אהבה כזו, שבה כל השקעים שלי התחברו במדויק לקמרים שלו. עד שפגשתי אותו, תמיד זה היה ככה: שתי נשמות נפגשות, מנסות להתחבר, להפוך לאחד, לשלם, אבל איכשהו תמיד נשאר איזה רווח, כמו פרצה בחלון שדרכה נכנסת רוח מייללת, בעיקר בלילות, והיא צורחת לך, "אבל הוא לא אוהב אותך באמת. העיניים שלו לא בורקות כשהוא מסתכל עלייך מתלבשת. הוא אחד מאלו שלא אכפת להם לשכב איתך, אבל הם לא נולדו לשכב איתך". וזה כל ההבדל.
כשזה קרה לי, זה הרגיש כמו נס. איך הוא לא נגנב מגלריית התחתונים והמגבות שאני משאירה באמבטיה? איך זה שהוא בא ומרים אותם בשקט אחריי? ואיך זה שדווקא אני, הפגומה, מתיישבת כל כך בקלות על כל הזיזים המאוד בולטים באישיות הדומיננטית שלו? באמת, זה סוג של נס. כאילו שמסתובבות בעולם חתיכות בודדות של פאזל, והן מחפשות את החתיכה האחת שתתיישב בול בשקעים שלהן ולא תתנגד או תיקרע.
יעל טבת כתבה את השיר הזה בגיל 21, כסוג של התערבות עם יאיר רוזנבלום. היא טענה שלכתוב שירה זה קשה, אבל זה קלי קלות לכתוב פזמון, וכהוכחה, חזרה למחרת עם השיר המושלם הזה. כיצד ידעה ילדה צעירה לכתוב שיר שמתאר אהבה כל כך בבגרות? מאיזה חלק אלוהי שבתוכה הגיע משפט כמו "על דקויות שבי פורט/ עת במבט אותן תמצא"? כי זה כל כך ככה. באהבה טובה פורטים על הדקויות שלך, על כל הדברים הקטנים שאיש מעולם לא ראה, ואיש מעולם לא שאל אותך עליהן.
השקעים לכל קמריי יודע איך קראו לבובה הראשונה שלי, ולמה אני אוהבת לטמון את הראש בכפות רגליים של כלבים ולהסניף את הריח. הוא יודע להגיד לי, "תפסיקי", כשהיד שלי נשלחת אוטומטית לפתוח את הפצע באוזן, זה שאני תמיד מגרדת כשאני עצבנית.
ממש כמו שטבת כתבה, על נשמות שלי הוא שולט. וכשמישהו מכיר אותך ככה, מתיישב בנוחות בדיוק בשקע התכונה הכי מחורבנת שלך וחושב שהיא מצחיקה - בלעדיו אין בי מה.
דנה ספקטור
כמה עשיר הדמיון של הילד שמכין שיעורים ומדמה את ההיסטוריה המרתקת למאבק של המשפחה שלו להחזיק את הראש מעל למים. מעברים מרהיבים בין הנצחיות של הפלישה האתונאית לטרויה לבין הבנאליות של קריאת עיתון בסלון, בין האימפריה הבינלאומית לזו האישית שמתפרקת אל מול עיניו. ובבית האחרון הוא נרדם, והחלומות שלו לוקחים אותו הרחק מהיום־יום, אל תמונות מסעירות בנות אלפי שנים שהמוח יוצר.
אבל בישראל הדמיון הזה כבר אסור. הרוב המכריע של לימודי ההיסטוריה נוגע רק בנקודות ההשקה לעם היהודי ולתולדותיו, לעומת הילדים של קום המדינה שקיבלו היצע עצום של תרבויות, יבשות, תהליכים. גם כך הרפורמות דוחפות את המערכת להקים פס ייצור של מתכנתים ואנשי הייטק ומקטינות בלעג את מדעי הרוח, את הספרות, את התנ"ך, את המקומות שבהם יש כאלו שמרגישים יותר בנוח מאשר במשוואות ובאלגוריתמים ומוצאים את עצמם כבני אדם. גם האימפריה הזו, של הרחבת אופקים ומחשבה, גוועת לאיטה.
יאיר קטן
אהוד בנאי יודע לספר סיפור ולייצר רגש. מאמינים לו - גם כשהטקסטים סוערים ובועטים וגם כשהם עדינים ואוהבים. בזכות הצניעות, הכנות והנשמה מתאחדים סביבו חילונים ודתיים, ימין ושמאל, יהודים וערבים.
לא חייבים להיות ירושלמים כדי להזדהות עם הגעגועים לשוק ולבית החם ב"האגס 1"; וכשהוא נוסע בכביש המתפתל בין עכו לצפת, "נפלט, נמלט, מחפש עיר מקלט" - בא גם לך להיכנס לאוטו, לעלות צפונה ולחפש קצת שקט מכל הבלגנים. רק שלא יקדיש לי את "זמנך עבר", כי אני כאמור מאמין לו.
ב"אביא לך" הוא נוגע במקום הכי רגיש - הילדים. אנחנו אוהבים אותם, רוצים שיהיו מאושרים ודואגים להם ובגללם. מה לא נעשה למענם כהורים, מה לא תעשה כאבא כדי לשמח את הילדה שלך, להגן עליה, להרחיק ממנה את הרע ואת המפחיד. את כל העולם תביא לה. עם המוזיקה האיטית והשקטה, שהולכת ומתחזקת כמעט בלי להגביר ווליום, יצר בנאי שיר קסום שמרגש בכל פעם מחדש. מתנה.
יוסי אהרוני
לאבא שלי לא היה סולם שהגיע כמעט עד שמיים, והוא גם לא נהג לאכול ארוחה פעמיים, ושני ההבדלים האלה גרמו לי לנתק את דמותו מהשיר. כבת בכורה היה לי קל לאמץ את השורה "ורק בגללי הוא האבא שלי". ביום ההולדת בגן חובה לחש לי אבא, "תודה שהפכת אותי לאבא", והייתי המאושרת בתבל. רק אחרי שהוא נפטר, בגיל 52, לפני שהספיק לחוות את שאון הנכדים, לפני שהספיק להיקרא "סבא", היכו בי המילים האחרונות בשיר: "אבא, למה?"
אביה של תלמה אליגון נפטר כשהייתה בת 17. המילים עלו במחשבתה כשהלכה ברחוב. זה היה שירה הראשון. במשך שנים היא הכחישה שכתבה את השיר על אביה ולזכרו, עד שגילתה שזו הייתה דרכה להתמודד עם מותו.
כמעט ארבעה עשורים חלפו מאז שהתייתמתי, ואת השיר על אבא שלי עדיין לא כתבתי. אבי הולך איתי בכל הרחובות ובכל הדרכים, והייתי רוצה להציג לו המון שאלות כמו, "אבא, למה עבדת כל כך קשה? למה לא הלכת לרופא?" - אבל רק שתי מילים יוצאות לי מהפה: "אבא, למה?"
סמדר שיר
אין הרבה דברים נפוצים ומאוסים יותר בשיח הישראלי כמו פקודות - בצבא, כמובן, אבל גם בעבודה או במשפחה או סתם בין החבר'ה ("עזוב אותך, אחי, יהיה בסדר"). פוקדים עליך להיות שמח, להיות עצוב, "להתאבד" על המשימה, לסגור את הדלת. והרגע הזה, בשיר המופתי שכתב בארי חזק מקיבוץ אפיקים, ושבו ניבא את מותו במלחמת יום כיפור, הוא הרגע שבו מפסיקים לנבוח עליך פקודות. הרגע שבו אתה עוזב אותנו לנצח.
חזק הבין, כמו רבים וטובים לפניו ואחריו, את הקשר בין פקודות בעולם הממשי לבין אלוהים, שפוקד עלינו כל חיינו, מרוצה ובעיקר מאוכזב מאיתנו - והפך את שירו לשיר פילוסופי־קיומי, שקיבל ממד עצוב וטרגי כששרים אותו כשיר שכול.
ברי סחרוף, שהקליט את השיר במסגרת הפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" של גל"צ וכלל אותו באלבומו "האחר" (2001, שיאה של אינתיפאדת אל־אקצה), כבר חיבר אותו לדור חדש של שכול, מזכיר שבמדינה שלנו כל מלחמה היא הזדמנות להיזכר בקודמותיה וגם איך הן לא נפתרו למרות החיים התמידיים לצד המוות.
השופרות שבעיבוד המוזיקלי הם האקסטרה המדכא, שנועד להזכיר שאלוהים תמיד שם, מסתכל עלינו, בוחן אותנו, לא מרחם עלינו - ולרגע אחד, לפני המוות, אולי כן.
בנימין טוביאס
לקורין אלאל לקח זמן למצוא את הקול שלה, ואז גם החלה לשמש פה לאחרות. אחרי שעשתה קולות לאריק איינשטיין (ב"עטור מצחך", לצד יהודית רביץ) ולרמי פורטיס ("שמש לך מצפים"), עבדה קצת עם מיקי גבריאלוב והלחינה לאריק סיני ("דרך הכורכר"), היא התפנתה להקליט את אלבומה הראשון, "קורין אלאל" שמו, עם להקת ליפסטיק. "מותק" היה השיר שפתח אותו, וכנראה גם הרגע הזכור ממנו.
האלבום, שיצא ב־1984, לא הצליח. הרוק האגרסיבי שנע בין פוסט־פאנק כועס בואכה ניו־ווייב אפל, הרתיע את הרדיו הישראלי. ועדיין, האלבום עשה דבר חשוב: הוא הוכיח שגם בישראל נשים יכולות לעשות רוק, ושיש הצדקה לזעמן.
לא רק המעטפת המוזיקלית הייתה חדשנית: גם הטקסט הביא בשורה. "אל תקרא לי מותק", שרה שם אלאל. היא לא מבקשת או מתנה: היא דורשת. ומיד היא גם מספקת את ההסבר מדוע לא כדאי להתעסק איתה. כמעט 40 שנה אחרי, הדרישה הטבעית הזו עדיין בתוקף.
אמיר שוורץ
כל מה שאפשר להגיד בכמה שורות קצרות על הקשר שבין יצר ליצירה כסוג של גאולה והישרדות, ועל מעשה האמנות כסימון טריטוריה בעולם הישגי ונטול חמלה, שלא משאיר הרבה מרחב למתמודדי הנפש שבינינו.
אלה רק כמה שורות מתוך "עתיד", אחד השירים הכי כואבים שאני מכיר בעברית ובכלל. שיר של גבריאל בלחסן, איש להקת אלג'יר, זמר ייחודי ומשורר נדיר, מוזיקאי וגיטריסט אדיר שנפרד מאיתנו בגיל הרבה יותר מדי צעיר.
הכתיבה של בלחסן חשופה ומדויקת, רבת שכבות, חסרת מעצורים ומצמררת בו זמנית. הוא מגלגל את המילים שלו בטרנס שאסור להפסיק ולעצור אותו, עד שהוא, ורק הוא, יחליט לסיים את הנסיעה על הכביש המהיר שעלה עליו - רק כדי לתת לגיטרה שלו להמשיך להגביר ולהגיע לשיא שממנו אפשר רק להתרסק ולנחות. כמו אחרי צונאמי פיזי ורגשי.
יעקב גלעד
עם השנים פיתחתי שני סוגים של נסיעות עבודה לירושלים: יש את הנסיעות למערב העיר, שבהן אפגוש מקורות ממשרד החוץ, מזרחנים פסימיים מהדור הישן ואופטימיים יותר מהדור החדש, לצד חברי ארגונים שעוסקים במזרח התיכון; ויש את הנסיעות למזרח ירושלים, שמתחילות במרפסת יפהפייה של מלון ונמשכות בשיחות עם הצד השני ובביקורים בחנויות ספרים וממתקים בבית חנינא.
אני נוהגת במכונית. פנקס קטן, שני עטים, מטליות לניגוב הפנים, איפור קל - ותמיד יהיו איתי שני דיסקים של פוליקר. אני יודעת את כל שיריו בעל פה. תעירו אותי באמצע הלילה (שלא תעזו!), ואתחיל לזמזם.
מה מתאים יותר מלנסוע בירושלים ולהקשיב לשיר נוגה של פוליקר עם הבלחות אופטימיות. הוא שר, ואני מתחברת לכל מילה: "הבטחתי לכתוב כשנסעתי" (ברור); "לבן מזכיר לי נשכחות" (ועוד איך); "עוד הפצע פתוח" (למי אין?); "הייתי פשוט מספר לך את מה שלא יגיד מכתב" (אלא מה?). ואז מגיעות שתי השורות שבפזמון: "ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון" (תהיו אופטימיים); "ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון" - הלוואי.
סמדר פרי
אם הווידיאו קטל את כוכב הרדיו, הסלולר הרג את הרגע בזמן, את היכולת להשתעמם ללא תוכן, להיות שם, נוכח. אנחנו מצלמים לפני שטועמים; מתעדים לפני שמקשיבים; מחשבים לפני שחושבים; נכנסים למלון לפני שבכלל הגענו. הקלישאה על המרוץ המטורף של החיים הפכה לסחרור בעידן הרשתות, ואין כבר יכולת לאחוז באמת איזשהו רגע - מקסימום, סטורי ב־15 שניות. אם מצליחים באמת להסיר את רסיסי הציניות האחרונים לפני הצלילה לטקסט של ״לפני שייגמר״, אפשר אולי אפילו לנשום עמוק, למצוא מחדש את הרגע. זה הכל שאריות של החיים.
רז שכניק
מאיר אריאל ממשיך לתת לנו את המתנות שלו, הרבה שנים אחרי שהלך. "בשדה ירוק" הוא לא שיר אהבה פשוט, למרות הלחן הג'אזי של סנדרסון. בסוף הבית הראשון, הלכאורה פסטורלי, הוא כותב "אהבת חיי ליפול עוד עלולה". הם שניהם כל כך קרובים, או במילים הנפלאות, העבריות שלו: "הייתה תחושה של תפוח". אבל מצד שני, יש כל הזמן תהום בשיר, יש פחד, ובסוף, באורח ברור הוא מתחלף במעשה אהבה.
אלה אולי המילים היפות ביותר שנכתבו בפזמון עברי על שני אנשים ששוכבים אחד עם השנייה. ה"לדעת" של אריאל בשורות האלה - "היא נתנה לדעת לדעת, היא הפליאה להיוודע, ואני צמא דעת לגעת" - היא גם שימוש אמן יוצא דופן בעברית, אבל יותר מזה, היא דרך מכשפת לדבר על משהו יותר מרטיט מסקס: אינטימיות אמיתית, שבה בסוף יש רק שני אנשים, ומולם ולפניהם רק "הלא נודע", בתוכם, ובעולם.
כשאני שומע את המילים האלה, כמו הרבה פעמים שבהן אני מקשיב לאריאל, אני בעיקר אסיר תודה על כך שהוא היה פה בסביבה לפרק זמן ונתן לנו את כל הטוב הזה.
נדב איל
בנסיעותיי לקצות הארץ אני נוהג להאזין לפלייליסט שרובו מורכב משירי ארץ ישראל על כל גווניה מאז התקומה ועד היום. לכל דור יש סלנג, אופנה ושפה משלו, אך תמיד קיימת ערגה לשירים הראשונים שהתנגנו כפס הקול שעליו נבנתה המדינה.
הציטוט הקסום הזה מתמצת את הגעגוע לזמר העברי ולנופי ארצנו הקטנה והיפה. הפנייה לשיר בהאנשה ובאמירה "אל תהיה ביישן" פשוט קסומה ורגישה.
יוסי גיספן
אפשר למצוא אצל אלתרמן שורות יפות מאלה, אבל כמו שכתב אלתרמן עצמו באחד משיריו: "ישנן יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה" - וזה מה שאני חושבת על השורות האלה.
כשהייתי קטנה, התאהבתי בזמר הספרדי חוזליטו. כל כך אהבתי אותו, שכשביקר בארץ, לקחו אותי הוריי להופעה שלו על אף שהייתי עם חום גבוה. בסיום ההופעה ניגשה אליו ילדה ונתנה לו זר פרחים. במשך שנים הייתי בטוחה שזו הייתי אני שעליתי לבמה וזכיתי ממנו לנשיקה. יכול להיות. ויכול להיות שלא. אבל בחוויה שלי זו אני הייתי שם, עם שמלה ופוני וזר פרחים, והוא התכופף אליי ונישק אותי על הלחי.
זה מה שקורה לי עם "שיר משמר": בכל פעם שאני שומעת את השיר, אני בטוחה שהוא נכתב אליי. שזה לא אלתרמן שכתב אותו לבתו תרצה, אלא אבא שלי שכתב אותו לי. לא הייתה לי באמת סיבה לחשוב ככה. אבא שלי לא היה משורר, והדאגה שלו אליי הייתה הרבה יותר פרקטית. גם לא ממש נתתי לו סיבות לחשוש לבריאותי או לנפשי, והשורות היפהפיות "אמרי מדוע בו מפרפרים חייך/ כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד" לא היו יכולות בשום זמן להיות מכוונות אליי. ובכל זאת, כמו שרציתי שחוזליטו יאהב אותי, כך כנראה רציתי שידאגו לי. שישמרו עליי מעצמי, מהסכנות שאורבות לי, גם אלה המופרכות לגמרי.
ושמישהו יגיד לי פעם, רק פעם, את המשפט הזה: "אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד/ אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה".
סימה קדמון
חיפשנו אהבה, והיא חיכתה לנו מרחק נשיקה. מה יותר יפה ומדויק מזה. "ריקוד לאור ירח" הוא המנון רומנטי, כמעט קולנועי, לחיים האמיתיים. האווריריות המוזיקלית כמו עוזרת לטקסט לרחף כמה סנטימטרים מעל פני הקרקע, והרוח - שלקחה מה שלקחה - כמעט מורגשת מבעד למילים.
יש בחיפוש האהבה העונתי הזה ובאופן שבו הוא מתנקז לרגע בודד של קסם, לאור ירח, ולהתפוגגותו, או השתנותו, עם בוא האור - משהו תל־אביבי מאוד, שלהקת טנגו של שביב ידעה ללכוד. והטקסט הזה הוא עדיין אחד מסיפורי ההתאהבות היותר מקומיים ועדיין אוניברסליים שנכתבו כאן. קסם.
רענן שקד
"פה בארץ חמדת אבות", שכתב ישראל דושמן ב־1912, הוא תמצית החלום הציוני. "חמדת אבות 2", שכתבה ענבל פרלמוטר ב־1995, מתאר את שברו של החלום. את השיר ביצעו פרלמוטר ושותפתה ללהקת המכשפות, יפעת נץ, בתוכנית לזכר רבין ששודרה בערוץ 2. "כתבתי אותו לפני חצי שנה, כשהיו הפיגועים באוטובוסים", סיפרה באולפן. "אמרתי לעצמי: וואי, זה כזה ציוני, ומה פתאום, אבל אין בזה פסול להתרגש מדברים שקשורים לארץ שלנו, אין בזה פסול להגיד שאנחנו שייכים לכאן".
בסוף השבוע מלאו 25 שנה למותה של פרלמוטר. בת 26 הייתה כשהתנגשה עם מכוניתה בעמוד בטון. צעירה מכדי להיכנס למועדון ה־27; צעירה מכדי למות. הנערה השברירית והרגישה הייתה כוכב שזהר לרגע ודעך. חצי שנה קודם לכן הוציא אייל גולן, בן גילה של פרלמוטר, את אלבומו השלישי, "בלעדייך". הוא מכר כ־380 אלף עותקים - פי עשרה ויותר מאלבומן הראשון והמצליח ביותר של המכשפות. אך גם היום, בהופעות לזכרה של פרלמוטר, אפשר לראות נערות שנולדו אחרי מותה מדקלמות בעל פה את "סיגריות לייט", "פחד אמיתי", "עד העונג הבא" ו"חלום". והמילים "אי־אפשר לקנות גן עדן בדם" רלוונטיות בדיוק כמו אז.
יואב קרן
שיר האהבה של עמיר לב לאמו הוא לא פשוט. יש בו לא מעט התחשבנות של רוקיסט אנטי־בורגני עם האמא שהוא מציין לגביה ש"איך שלא תסתכלי על זה, אנחנו מתרחקים/ לא בא לארוחות, לא שומר על קשר עם כולם". בהמשך השיר אנחנו מבינים למה הוא לא שומר על קשר עם המשפחה: הוא לא הילד המוצלח שהלך להייטק להרוויח בוחטות. הוא העדיף להישאר מוזיקאי, שזה אומר להיאבק על כל שקל, לחיות בחור סגפני ולצאת להופיע בפאבים של קיבוצים בלילות. אמא שלו רואה אותו נלחם וסובל, והיא דואגת.
ואז מגיעות השורות שבחרתי, ואיתן המתיקות התמימה והנפלאה הזו. הוא נזכר בו ובאמו כשהוא היה ילד, איך הם היו הולכים לים יד ביד, ואיך היא הייתה קונה לו ממתקים כדי שיפסיק לצעוק. כמוהו, גם אני אזכור לנצח את הנסיעות עם אמא שלי לים, יד ביד, רק אני והיא. וכמה הערצתי אותה. לא משנה איך התחשבנתי איתה ופגעתי בה כשהייתי בת 20 ומשהו - תמיד אתגעגע לרגעים האלו.
עמיר לב הוא לב פראי אמיתי. אני, בהשוואה אליו, שמרנית, בורגנית, וכבר אין לי חשבונות עם האמא הנהדרת שלי. הפיוס המאוחר הזה הוא אחד הניסים הגדולים שקרו לי, ולכן בא לי לצרוח על עמיר לב שיתפייס עם אמא שלו, שיפסיק להתחשבן איתה, כי איך הוא לא רואה שכל מה שהיא אומרת לו זה מאהבה? נכון, זה יוצא החוצה במשפטים ביקורתיים, נוראיים, וזה מה שהורס את רוב קשרי ההורים־ילדים.
אני מכירה גברים בני 60 שעדיין חרדים כשהם רואים את המילה "אמא" על הצג. מכירה רווקות שלא עונות לאמא כי הן יודעות שהיא שוב תשאל מה בנוגע לחתן. וזה קורע לי את הלב, לראות איך הילדים רק רוצים מההורים שלא יכניסו אותם לחרדה על מה שמפחיד אותם ממילא, ואיך ההורים לא מבינים שהשפה הזו של "מה יהיה?" היא משהו מיושן שלא נשמע כמו אהבה. אז תופסים מרחק, ולא באים מספיק, וממשיכים להתגעגע לימי הכחול והירוק.
עצוב להבין שהילד זהוב השיער בבגד הים הכחול גדל להיות גבר קירח ומוכשר שמסוגל לצרוח על אמא שלו, ואין שום ארטיק שירגיע את טנטרום המבוגרים שלו. כי איך שלא נסתכל על זה, אנחנו מתרחקים.
דנה ספקטור
מילים ולחן: מאיר בנאי/ מתוך: "גשם"
סוף מאי 1988. מאיר בנאי באולם צוותא בתל־אביב, לובש מעיל גשם ארוך וחובש כובע מיושן שמסתיר מחצית מפרצופו, זורק איזו בדיחה שמוכיחה כמה הומור מסתתר מאחורי העצב והביישנות שלו, ואז, בקול שמרסק את הלב, מבקש מהגשם לשטוף את הכל.
34 שנים עברו מאז הלילה הזה, וכוחה של הזעקה של בנאי לא אבד. היא אפילו גברה. הקלידים של עדי דגני ממשיכים להכות בין הטיפות. יש לכלוך ויש זוהמה, ובנאי לא חושש להסתובב ביניהם, לבחון את הבדידות - שלו ושל אלה שעדיין ערים בלילה, בחוץ - ולקוות שהיא תיעלם.
יואב בירנברג
אם קובי מידן ישאל אותי, "איזה שיר היית רוצה שישמיעו בהלוויה שלך, במושב שבו נולדת?", אענה מיד, "כמו צמח בר", בביצוע המקורי, המופתי, של חוה אלברשטיין. כששמעתי אותו לראשונה - בסרט הטלוויזיה "דודי ורעי", שביים עמק פרי ב־1975 על פי ספרה של נעמי פרנקל - טולטלתי. מאז הקשבתי שוב ושוב לתקליט של אלברשטיין שנשא את שמה של הבלדה המלנכולית ואפופת הגעגועים.
כנער מתבגר שהתמודד עם סוגיות מגדר, זהות ושייכות בחברה חקלאית, שמרנית ומאצ'ואיסטית של שנות ה־70, ועם השלכות הפציעה הקשה של אבי במלחמת יום כיפור, לא יכולתי שלא להתחבר למילים, שדיברו על תחושת זרות. ידעתי מה זה ימים טרופים (וגם לילות) וכאב חבוי. בהחלט הרגשתי כמו צמח בר. לא היה פשוט להיות שונה באותה תקופה. בהחלט רציתי להיות כה רחוקה, לפקוח את עיניי במקום אחר, לצמוח לאיטי.
רחל שפירא סיפרה פעם שהשיר נכתב כפרשנות שלה לדמות המרכזית ב"דודי ורעי". "מה שלא כל כך הייתי מודעת אליו כשכתבתי אותו, זה שדרך הפרשנות לדמות כתבתי משהו די מדויק על עצמי", אמרה. "וכמו שקורה הרבה פעמים, השיר התנתק לחלוטין מהסרט". ואכן, במסגרת ההתנתקות הזאת נתפס "כמו צמח בר" כשיר על סוף החיים ונעשה מזוהה עם שכול וימי זיכרון, אף שעסק בכלל בסוף של מערכת יחסים.
לא מעט אנשים, ובהם חברי הקהילה הלהט"בית, בחרו שיתנגן בהלוויות שלהם. אני אמנם כבר לא סוד נסתר, אבל עדיין, תמיד, בכל מקום, מרגיש כמו צמח בר.
אמיר קמינר
את השחר הענוג כוורד שומרת המשוררת בין דפי הספר, ובתמונה הזו מיוצגת נוסטלגיה מתוקה לפעולה שכבר לא מכירים יותר. כמה רבות יש כמותה בחיינו: לסובב את חוגת הטלפון, להפוך תקליט, להסתכל במפה לפני שיוצאים לדרך.
"המדיום הוא המסר", אמר חוקר התקשורת מרשל מקלוהן, והאימג' של גולדברג מזכיר לי שיחה שהייתה לי לפני עשור וחצי עם בתי. היא הייתה אז בת שמונה או תשע, ואני סיפרתי לה שכאשר הייתי בגילה, נהגנו לייבש פרחים בתוך האנציקלופדיה. "את יודעת מה זה אנציקלופדיה?" הקשיתי, והילדה ענתה ש"בטח". לאחר כמה דקות חזרה לסלון ושאלה: "אבל אמא, איך הייתם מכניסים את הפרחים לתוך המחשב?"
ענת לב־אדלר
ברי סחרוף לא מרבה לכתוב מילים. את רוב הטקסטים שהוא הלחין ושר, כתבו אחרים. אבל כאן הוא הכותב, יחד עם דן תורן.
"הזיות" מצליח לגעת באזור הכואב באופן שבו כותבים גדולים לא נוגעים. זהו אזור הדמדומים שבין ערות לשינה, בין זוגיות לפרידה, בין הלילה לאור היום העולה, בין הסאחי למסומם - שם נאמרים המשפטים הכואבים:
"אני זוכר שסיפרת לי שנולדת
מחדש/ הוא מלמד אותך לגעת/
הוא מלמד אותך לרקוד בשבילו/
אני מאבד אותך בזרועותיו".
והמילים הללו נאמרות בחלל חדר השינה, על המיטה, רגע לפני שהם עצמם שוכבים, אולי בפעם האחרונה. ואז הוא שולף את הקלף הפשוט והאפקטיבי ואומר לה, "אל תשכחי שיש לך אותי", וככה מנסה להשאיר אותה.
הבית השני של השיר, שמופיע למעלה, עוד יותר חזק, כי בו אנחנו נכנסים עמוק לתוך האינטימיות הזוגית רגע לפני הסוף. היא כמו אומרת לו, די, תפסיק, רק תוריד ממני את הבגדים ותחבק ותהיה איתי פעם אחרונה ודי. אחר כך הם צוללים לתוך השינה.מה יקרה מחר? זאת לעולם לא נדע. אחרי לילה שכזה אפשר רק לנסות לדמיין את תחושת הריקנות עם היקיצה.
ערן צור
אם היא באמת עיניים שלך, איך אתה קם ללכת? איך אפשר לנטוש עיניים בכלל? אבל אחרי שצוללים לעומקי הטקסט, איך אפשר לכעוס מול מכתב פרידה מרהיב שכזה? הגיבור מתפתל בהסברים ומודה שבחר בחופש המוחלט, בנדודים שסופם רחוק ושגדולים עבורו מאהבתו ואינם מאפשרים לו מנוח.
לזכותו יש לומר שהוא לא מעוניין להשאיר את אהובתו על אש קטנטנה ומדכדכת, ומבקש, כמעט מתחנן, שלא תחכה לו שנים אינספור. קולו החרוך והמאובק של פוליקר הופך את הטרגדיה היוונית לדמעות עבריות, מהולות בבוזוקי הפורט על הנשמה.
באווירה הקודרת שלו, ברוחות הרעות המנשבות בין השורות, כמו גם בשורה הפותחת - "עיניים שלי" הוא הפרק המקדים של האלבום "אפר ואבק", שפרק את טראומות הדור השני לשואה. במקור היה אריק איינשטיין אמור לקחת את "עיניים שלי" כסולן, כחלק מפרויקט של זמרים המבצעים שירים מתורגמים מיוונית לצד פוליקר, ובהם גם גידי גוב, מזי כהן, יהודית רביץ וריקי גל. אבל חברת התקליטים לא אהבה את הרעיון, גם לא מימנה, ופוליקר נאלץ להקליט את כל השירים בעצמו, כמו גם לנגן ברוב הכלים, וכך הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו.
"עיניים שלי" הוא השער של גלעד ופוליקר לעיניים ולנפש של המיינסטרים הישראלי. כלום לא יאבד מזה.
רז שכניק
כדי לאהוב שיר ולהאזין לו עוד ועוד, הוא צריך קודם כל לרגש אותי. הלחן והמילים צריכים לדבר אל ליבי. זו יכולה להיות מנגינה פשוטה ומלודית שעומדת בפני עצמה גם כששרים אותה ללא עיבוד וללא הפקה גרנדיוזית - סתם מנגינה שמרטיטה את הלב.
הפסוק מתוך ספר תהילים מבטא את מצוקתו של האדם הזקן, הפונה לאלוהים, לחברה, למשפחתו, לילדיו, בתחינה שלא יפקירו אותו לעת זקנתו. המילים האלה נוגעות לכל אחד ואחד מאיתנו ומהוות מסר חשוב מאין כמוהו. אביהו מדינה השכיל להלביש את הטקסט במנגינה יפהפייה, ועל כך, שאפו!
נורית הירש
"מחאה" היא לא המילה הראשונה שקופצת כשחושבים על משינה. אבל ב"אז למה לי פוליטיקה עכשיו", כששלומי ברכה ערך סיכום ביניים רגע לפני הניינטיז, הייאוש והתקווה התערבבו. אחרי האינטרו הפינק־פלוידי מגיעים שכירי החרב המתכנסים במסגד, ההמונים שהפילו את החומה בברלין, הגשרים הרעועים בסן־פרנסיסקו והמחלה החדשה שמפחידה את העולם.
ברכה לא טיפל רק בענייני החוץ. גם האבן שסוטה ממסלולה ברמאללה והמיאוס מהפוליטיקה המקומית נכנסו לשיר. הפוליטיקאים אצלו נפגשים הרחק מעיני הציבור, כמו סוכני חרש - או גרוע מכך, ראשי משפחות פשע - ומוצאים דרך להסתדר ביניהם.
השיר יצא ב־1990, אחרי תקופת הרוטציה בין פרס ושמיר, רגע לפני התרגיל המסריח. הפלונטר הפוליטי ההוא נפתר איכשהו, אך "המצב הנוכחי" הפך לקבוע די מייאש, ואיתו גם התהיות לגבי היותנו עם סגולה.
"אז למה לי פוליטיקה עכשיו" נותר אחד משיריה הכי אהובים של משינה. עסקי הרוקנרול שעליהם שר יובל בנאי פה, הם כנראה התשובה למיאוס מהחדשות, שלא באמת משתנות.
אמיר שוורץ
שני כותבים גדולים, רעיון אחד. שני המשוררים חדי הלשון, רוטבליט ואריאל, מיטיבים לתאר את העובדה שהאדם, יותר מאשר הוא עצמו, הוא בעצם איך שהוא נראה בעיני אחרים, והוא משול לשחקן על במה שמשחק את תפקיד חייו. רוטבליט כותב בשירו על ההצגה הקומית של החיים עם בכיר הבמאים של היקום, האלוהים בכבודו ובעצמו, ואילו אצל אריאל יש שתי דמויות שהן לא טיפשות ולא חכמות אלא מה שאומרים שהן. רק בשירותים, כשהדלת נסגרת, המכנסיים משתלשלים למטה והאדם נמצא רגע לפני ניקוי הפסולת מהגוף - הוא משאיר את תדמיתו מחוץ לדלת ונשאר נטו הוא עצמו.
הדי בירן
יש משהו בורגני להפליא בדואט הרומנטי הזה, ולא בקטע רע בהכרח. אחרי הכל, כל מי שכותב שורות בסגנון "כל היום אני חושב ונזכר/ ברחובות של פריז, איך היה לנו קר" מסתכן בהיותו גלוית תיירים, וזה עוד לפני שדיברנו על הדי השאנסון בלחן ובעיבוד שמוסיפים לארומת הקרואסון. אבל דווקא מכיוון שהדואט הזה כל כך מ"שם" ומחתן שני זמרים כל כך שונים - נסיכת האינדי של ה־2000 וגידי גוב, שהוא, טוב, פאקינג גידי גוב - אז הרומנטיקה בו היא בהכרח לא מציאותית: השניים לא ייצאו זה עם זה בשום קונסטלציה בחיים האמיתיים.
יש בנאיביות ובניתוק שלו משהו מרענן כל כך על רקע השירה הישראלית שמתעקשת כמעט תמיד להיות גסה ותובענית. וגם אם בשמיעה ראשונה השורות לעיל נראות מתאימות לחליפת מכתבים מספר של ג'יין אוסטן מתחילת המאה ה־19, הן כמובן מתאימות להפליא גם לדור שבו כל שורה ואימוג'י בווטסאפ הופכים לתהייה על טיב היחסים, על הסבלנות שלנו אחד לשני, וכן, גם על האישיות השונה שמתגלה בפסיק ובנקודה.
לא הרבה שירים ישראליים אוהבים כל כך את מי ששר אותם. לא הרבה שירים ישראליים אוהבים ככה, נקודה.
בנימין טוביאס
הקב"ה הוא לפעמים מלך. מלך מלכי המלכים. אתה עובד אותו ביראה. אבל לעיתים הוא גם אב. אנחנו מבקשים ממנו שירחם עלינו כרחם אב על בנים. גם אביתר בנאי מבקש את זה. הוא רוצה אלוהים שהוא אבא.
זה שיר תפילה. אדם מול בוראו. כך לפחות נדמה לי. ובכל זאת, אף שאני מעריך שאביתר שר את השיר לאלוהיו, אני חווה אותו גם כשיר פשוט של ילד שפונה לאביו, אביו הביולוגי. לא משל ולא נמשל. לא מטאפורה ולא האנשה. ילד אומר לאבא שהוא זקוק לו.
הייתי בן 17 כשאבא שלי מת. כמעט 30 שנה עברו עליי בלעדיו. ואני חושב עליו לא מעט. תוהה אם הוא היה מקבל את מי שאני. האם היה מעריך את הדרך שבה אני הולך, שאיננה בדיוק הדרך שבה הוא הלך. וכשאני שומע את אביתר שר לאבא, אני חושב על אבא שלי, היכן שלא יהיה, ואני אומר לו יחד עם אביתר: אבא, אני רוצה לדעת שאתה איתי, ככה סתם, כמו שאני, כמו שאתה, אבא טוב.
חנוך דאום
בזמן שנינט טייב הפכה לכוכבת הגדולה של ישראל, משהו בה הלך ונמוג. ככל שהצטברו ההצעות לקמפיינים ולהופעות, כך היא נבלה. הביקוש העצום למאמי הלאומית החדשה לא תאם את מה שהיא הייתה יכולה להציע. ליתר דיוק, היא העדיפה להציע משהו אחר. הקהל רצה יותר "ים של דמעות", אבל היא התעקשה להתרחק מהרעשים כדי להתקרב אל תוך עצמה.
הפער החריג הזה התפוצץ ברגע מכונן על הבמה של פסטיבל ערד, כשהופעה שלה עם להקת רוקפור התקבלה על ידי הקהל בקללות, בשריקות בוז ובבקבוקי פלסטיק. כמה שנים לפני כן ניסח בשבילה אביב גפן את הטקסט שהפך לסיפור חייה, על הזמרת המפורסמת שהגיעה לעיר הגדולה, טיפסה עד לפסגה, ואז "המוזיקה שקטה, והתחלפה בזיופים שלא הפסיקו, ונשארתי די לבד".
לנינט יש והיה תמיד את כל מה שצריך כדי לכבוש את המיינסטרים בקסמיה ולהיות מושמעת בכל תחנות הרדיו על בסיס יומי. היא בחרה לוותר על כל זה כדי להישאר נאמנה לעצמה.
סער גיט
"איש וכינור" הוא שיר שמבקש לקדש, לנצור בזמן תמונות ורגעים מהעיירה של פעם, למרות המרחק בזמן ובמרחב. "אני יכול עוד לזכור/ בית קפה קטן אפור, כשהיינו ילדים", אומר השיר, אבל בעיניי, המילה שמקפלת בתוכה את כל העוצמות הרגשיות שאליהן נחשף כל מי שגדל בעיירה קטנה ורחוקה, היא "מרחוק", שבאה בהמשך.
"כל טיפוס עם שם מוזר/ אומר שלום לכל מכר", כותבים אוליאל וביטון. על אף שהאדם הוא "טיפוס", והשם שלו בקונטקסט הישראלי הוא "מוזר", עדיין הוא אומר שלום לכל מכר. עדיין הטיפוס מכיר בזולת ואומר שלום. וכאן מגיעה המילה "מרחוק", ואני בצמרמורות. מטיילים בשדרות הרחבות של תל־אביב, בדרך כלל עם כלב, בדרך כלל באופניים, בדרך כלל עם סמארטפון - אדם צריך כמעט להתנגש בך כדי שתוציא מעצמך ברכת שלום. בעיירה שאולי הייתה ואולי היא חלום, הטיפוס אומר שלום "מרחוק". בעיירה כמו שדרות אתה מחפש מרחוק לראות מי זה, לאן הוא הולך, בת של מי היא, אבא של מי הוא. מרחוק אתה מחפש את מבטו של הזולת כדי להגיד שלום.
אולי זה ההבדל בין מקום קטן ורחוק למקום גדול ומרכזי, ואולי זה ההבדל בין האנשים של פעם לאנשים של היום. פעם היו מחפשים את מבטך מרחוק כדי להגיד שלום, והיום - לייק.
קובי אוז
האישה שהליכתה מסגירה את סודה, באה מאהבה. לא הולכת. באה. היא הייתה שם וחזרה על מנת שלא לספר לנו דבר. והצורה שבה היא חוזרת ושותקת את קורותיה, מלווה ברעם תופים, היא ניואנסית: קצב, אבל גם קמט, עשב, אור, חיוך. הסוד נגלה בפרטים הקטנים. כי האלוהים והאהבה נמצאים שם.
אבל בניגוד לאינספור שירי אהבה נשיים המבליטים את צד הנרפות, הציפייה, חוסר הביטחון, השבריריות או הכאב - האישה הזאת בטוחה בעצמה. אין בה סבל. כל הווייתה משדרת ידיעה ברורה שמה ששלה שלה, שמה שקרה קרה. איזה כיף, גיבורה לא מיוסרת.
"רוצה עוד פעם לטעום את טעם האהבה", צורחת רביץ, שבהופעותיה מלווה את התביעה הזו בנגינת כינור דמיוני בשקע צווארה. אבל אין כינורות בשיר, וזוהי בסך הכל מחווה הומוריסטית, המגחיכה עולם יבבות רומנטי שמקומו לא יכירנו כאן. את הפנטומימה הקצרה מסיימת רביץ באגרוף קשוח המכה באוויר בזמן שהתופים מתקדמים לאורגזמה.
דניאלה לונדון דקל
בשתי שורות מצליח אהוד בנאי לזקק איזשהו מצב נפשי חמקמק וכל כך ישראלי. "ילד" בן 30 שנמצא במצב של השהיה, חושש להתבגר, חוזר לחדר נעוריו, מתרפק־זועף על אמא, מתגעגע אבל רוצה לצאת. המשפט נפתח במילה "כן", כאילו הדובר עונה לדמות כלשהי, אולי לתובענות הישראלית שדורשת: ראבק, תחליט כבר מה אתה רוצה לעשות בחיים. פה אין זמן להרהורים, חביבי, חם מדי, עצבני מדי, ויש מלחמות וצבא ובלגנים. 30 שנה, זוז!
והוא לא יודע לאן לזוז. בוהה בארון הספרים ובמדף התקליטים ומנסה להבין מה עושים עכשיו. רק לפני שנייה הוא גמר צבא, והנה הוא כבר בן 30. פלא שיש לו חום גבוה?
והנימה הזו נמצאת גם בשירים אחרים של בנאי. דוגמה טובה מגיעה בשיר מוקדם יותר ופחות מוכר, שנקרא "כל הזמן באוויר". מדובר בשיר־סיפור מדובר, כשברקע גיטרה מנסרת, ואז מגיעות השורות: "הגיע מישהו עם קפה ושאל אותי, 'במה אתה עוסק?' ואני אמרתי, 'אני במילואים כרגע, אחר כך נראה'".
בנאי מצליח לא רק לצייר פה תמונה ישראלית ולעטוף אותה בגעגוע מדמיע: בלי שתיכנן הוא כתב המנון ללייט־בלומרים, לאלה שצריכים זמן נשימה, הרהור. הוא עצמו לייט־בלומר ששוטט לא מעט עד שהפך לזמר הנפלא שהוא.
צביקה נעים
אין עוד שיר שהצליח ללכוד ככה את תחושת הדיכאון השקוף והדק, זה שהפסיכולוגים מכנים "דיסתימיה". זה לא דיכאון "אמיתי", שמפיל אותך למיטה: זו תחושה יומיומית של עצב וחידלון, עם השאלה "בשביל מה כל זה טוב בכלל" שלא מרפה. כאילו שמישהו לקח את הכאב וחילק אותו להמון תשלומים קטנים. את מתפקדת, והולכת לעבודה, ומכינה אוכל לילדים ואפילו צוחקת איתם, אבל מתחת לזה את בובת סמרטוטים רפה: אין לך חשק, ולא רעב, ולא תשוקה או להט.
בלי חלום, אבל גם בלי געגוע. ככה הגדירו כנסיית השכל את התחושה הזו. מצד אחד, את לא חולמת על כלום יותר: כבר היית בחופשה בפריז והבנת שגם מזה חוזרים, אז למה לפנטז על מה שבא עם תג מחיר מבאס. מצד שני, אין לך געגוע לתקופה אחרת. את לא זוכרת שפעם היית בן אדם נוכח, מעורב בעולם.
אולי זה העניין עם אנשים שלא מוכנים לחלום כדי לא להתאכזב. הם שמים על עצמם מין קונדום רגשי כזה של "אני אשב כל ערב מול נטפליקס ואוכל תאנים, וזה מספיק. למה לנסות להשיג דברים כשאני בטוח אכשל, ויצחקו עליי?" הקונדום הזה הוא אף פעם לא רק בצד אחד, זה שמונע מהכאב לחדור: הוא גם בצד השני, איפה שנמצא העונג. מי שלא מוכן לבכות, לא יצחק. מי שמפחד מסכנה, לא ירגיש אושר. חיים בלי התנעה, בלי חשק או טעם, שטים כמו אצה מדוכדכת בזמן שממשיך לנוע כאילו שאין לנו שום השפעה בעניין.
"איך זה מרגיש?" שואלים כותבי השיר. זה מרגיש לא משהו, אנחנו עונים, וממשיכים לאלחש את צל הדיכאון הדק, הכמעט בלתי קיים, עם ויכוחים ברשת ושופינג אונליין.
דנה ספקטור
את השירים של שלום גד צריך לא רק לשמוע, אלא גם ללמד. בתיכונים, באוניברסיטאות, בכנסת. צריך ללמד כי אפשר להבין כל כך הרבה על המצב הישראלי דרך יוצר שאף פעם לא הצטרף לשום טרנד ומעולם לא חיפש את המלוכה, כי האתונות שבדרך הרבה יותר מעניינות.
ב"שיר ישראלי" (ששואב השראה משיר של פול סיימון), הוא שוב המהגר שניצב מול רוח הזמן המתבדלת כדי לנופף בגאווה בזהות ההיברידית שלו - וגם בצלקות שמעטרות אותה, ומכניס הכל תחת הנס המפעים שנקרא "שיר ישראלי". אשרי העם שככה לו.
עינב שיף
לא משנה כמה נמוך, כמה רע, כמה אבוד; לא חשוב מה נלקח, מה נגרם, מה צפוי. המילים של גלעד כהנא הן כל מה שאתם צריכים לקחת איתכם כדי להמשיך קדימה כל הדרך עד לחוף מבטחים.
"האור הזה לא קטן", שיר ממעמקי הייאוש והאובדן שכהנא ראה מקרוב, לא מדבר על שום מקרר; הוא מדבר על האופן שבו אור היום נשקף, בקושי, מתחתית באר עמוקה מאוד. אבל הוא שם. עדיין שם. וכל מה שאתם צריכים זה לדעת שלא ככה, לא עכשיו, לא היום, יגיע הסוף. זה לא הסוף. זו רק נקודה שבה אתם נמצאים.
רענן שקד
שנים לפני שדיברו על הטרנד היהודי במוזיקה, צביקה פיק הלחין את הפסוק היהודי המכונן "שמע ישראל". שנים לפני שאברהם פריד שר דואט עם אביב גפן, זמרים לא דתיים הופיעו באופן קבוע בפסטיבל הזמר החסידי. כנראה זה לא טרנד: זה פשוט חלק אינטגרלי מאיתנו.
פיק הלחין את הפסוק לפסטיבל של 1972. הוא לא ניצח אלא זכה במקום השלישי, אבל השיר הצליח בענק. פיק אומר שם "אדושם" כדי שלא לבטא את השם המפורש, ובעצם שר שוב ושוב את אותו משפט, כמו מנטרה, אבל בלחן מאוד פופי, מאוד שלו, שהולך ומתפתח לאורך השיר. ביום שבו נפטר השנה, רבים הלכו ליוטיוב לשמוע את השיר הזה שוב, לעילוי נשמת צבי הנריק בן בוריס.
סיון רהב מאיר
רק אדם רדיקלי כיצחק לאור יסחט מהשוליים את הדמות השקופה ביותר ויטיל עליה זרקור מסנוור. בטקסט פורץ דרך, בועט, מבריק ומבעית, ברא המשורר וחוקר הספרות לאור את נערת הרוק האולטימטיבית: מסוממת, מזדיינת, מאוננת, אולי בכלל היא מפגרת. הוא רקם לה סיפור מוטרף שנמתח בין רומא לקאבול, בין קוקאין למריחואנה לניצול מיני ואנורקסיה, בין פחד לתיעוב - ואז הניח אותה במרכז הבמה ונתן לנו להסתכל ולהתבייש בעצמנו.
אנחנו לא יודעים הרבה על נערת הרוק של לאור, גם לא עם מי היא שוכבת (עם כולם או עם אף אחד? אפילו את השורה הזו הכניס לאור לסוגריים). אבל מרגע שסומנה, יושבת על אבן חדה מחוץ למעגל, בפנים יפות ופטמות בולטות, אנחנו לא מצליחים להסיר ממנה את העיניים. גם, ובמיוחד, כשלאור משרטט בפראות את עומק התהום שאליו יכולה להישמט נערה אפופת חלומות. סיכה בבלון התמימות, חץ מושחז שמכוון אלינו, השותקים.
ללאור הייתה החוצפה לפרסם את השיר הזה בישראל השמרנית של שנות ה־80, למתי כספי הייתה התעוזה להלחין אותו, ולריקי גל היו הביצים לשלב אותו באלבום הבכורה שלה. השיר נפסל לשידור מיד עם צאתו, כראוי לחברה שמעדיפה לטאטא את פגמיה מתחת לשטיח. הוא הפך ללהיט רק בהמשך, ושנים אחר כך דילג מהדף אל החיים האמיתיים, לאחר שלאור הסתבך בסדרת פרשיות מיניות, שמהן יצא אשם בתקשורת וטהור מכל בחינה משפטית.
ואם אתם מחפשים שורה תחתונה, היא מופיעה בסוף השיר: אין דבר כזה, נערת רוק.
איתי אילנאי
שיא הסכסוך בין נעמה לנופרית במחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", כשממש בתחילת השיר מגיע רגע מהותי בוויכוח: "איך זה הספקת, גברתי נופרית, כל כך מהר עברית ללמוד?/ איך? באולפן, פשוט מאוד". השפה היא זו שמאזנת בין בת פרעה לירושלמית האסלית, וזו לא סתם שפה.
אחד הדברים הטובים בישראל הוא שאנחנו נפלאים בלבטא את עצמנו בקללות, בניבולי פה ובעלבונות, הרבה יותר מחברות מערביות אחרות בעלות פוליטיקלי קורקט וכללי טקס מחמירים יותר. אין כמו "ססעמק" טוב (איזרחנו בעברית לא מעט נציגים זרים כדי להגדיל את המאגר) כדי להביע מיליון מצבים שונים, ואין בזה רע. כשעולה חדש או מישהו מבחוץ משתלט על העניין הזה ויודע להחזיר לך בירידה איכותית, אתה יודע שהוא נטמע מצוין בתרבות. זה חלק מקסים בשפה.
נעמה ונופרית משגרות קטילות יפהפיות זו בזו: "ספחת", "צרור שומים", "פרצוף מלוח", "חושחש חמוץ", "דבלה נדבקת". האולפן עזר למצרייה לפגוע עם החריזה היצירתית של אלתרמן - אבל השיר והתנ"ך מרמזים שבאולפן הזה קרו גם דברים אחרים לגמרי.
יאיר קטן
גם הנוסטלגיה לא מה שהייתה: כבר בשנות ה־70, כשנעמי שמר כתבה את המילים האלה, האמירה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל הייתה שנויה במחלוקת - "ובעיקר מחוץ לאופנה", כמו שנוזפת שמר עצמה בשעשוע ב"איש המוזר" שמשמיע אותן באוזניה.
הימים ימי הדכדוך הגדול שאחרי מלחמת יום כיפור. תנועת המונים אחת דרשה נסיגות עכשיו, ותנועה אחרת - התיישבות עכשיו. שמר גדלה במחנה ששבר שמאלה, בעוד היא הולכת ימינה. יום אחד גילתה את שמה מתנוסס במודעה בעיתון כמי שתוביל את הצעדה לתחנת הרכבת בסבסטיה, בלב השומרון. שמר כעסה שלא שאלו אותה, אבל הגיעה. בהדרגה הפסיקו לארח אותה. היו מקומות שהפסיקו להזמין אותה, ואת חלק משיריה הלאומיים היא נאלצה לפרסם במודעות, כי לא נמצא העיתון שיארח אותם. אבל האנשים המוזרים לא שכחו אותה. עם השנים יש יותר ויותר מוזרים כאלה.
עמית סגל
אלה כנראה השורות הכי לא נעמי־שמריות של נעמי שמר. הן נכתבו במקור לגבר, אבל כשהוסבו ללשון נקבה ובוצעו על ידי זמרת, נעשו הרבה יותר מעניינות וגם הציגו את שמר באור מפתיע.
אילו היה זה טקסט של יונה וולך, שכתבה לא מעט על אותו חטא, לא היו בו כל כך הרבה קווקווים. אבל שמר הייתה עשויה מחומרים אחרים, ומי שלא בטוח במה מדובר - או שאולי הוא סבור ש"לא יכול להיות שמי שכתבה את 'ירושלים של זהב' כתבה על דברים כאלה" - מוזמן להיכנס ליוטיוב ולראות קליפ שמציג את חוה אלברשטיין כפאם־פטאל זוהרת בשמלה אדומה עמוקת מחשוף, ובו היא מתוודה על חטאה בעודה מתחרמנת מחליפות גבריות התלויות על בובות שעווה.
אבל למרות הביצוע המבריק של אלברשטיין, השיר לא הצליח, ושמר לא כללה אותו באף אחד מספריה, מה שחסך ממנה את הצורך להסביר בראיונות למה התכוונה המשוררת. סביר להניח שגם אם היו שואלים אותה בנושא, היא הייתה נותנת תשובה מתוחכמת ומעורפלת, ובשום אופן לא מוציאה מפיה מילים כמו "סקס", "זיונים" או "נימפומנית". בכל זאת, נעמי שמר.
יובל ניב
אחת השורות הכי יפות בעברית נכתבה בכלל באנגלית, על ידי אחד המשוררים היהודים הכי גדולים שקמו - לאונרד כהן.
הימים היו ימי מלחמת יום כיפור, כהן תפס מטוס מביתו ביוון וחיפש את המלחמה. הוא הצטרף לקבוצה של מוזיקאים ישראלים שנדדה בין בסיסים לשמח חיילים, והגיע עד סיני. שם, מול מבטים חלולים וכואבים, ניסה את שירו החדש, "Lover lover Lover", והמילים נצרבו יחד עם אימת המלחמה. שלומי שבן תירגם (וגם התלבט: "אנא אהוב" או "אנא אהובה"?), שי צברי ביצע באופן מרהיב - ויחד נולדה תפילה כה ישראלית.
השיר, כמו קמע, מחזיק את הבקשה להגנה אבל גם את המבט האירוני הדק של כהן. מי עזב את מי: האדם את האל או להפך? מי מיהר להסיט את מבטו מהקודש? כהן מזוהה ביום כיפור דווקא עם שירו "מי באש", הלקוח מהתפילה, אבל "אנא, אנא, אנא", שיר שכולו תחינה אנושית, מתאים יותר ליום הזה בעיניי. בכל זאת, לאונרד, כהן בן כהנים, יצר את השיר במרחב רצוף מלחמות ודם וביקש לשים בו, לרגע, שלום.
חן ארצי־סרור
כמה נכון, כמה יפה, כמה סנדרסון. זכיתי לראות מקרוב את ההתהוות של כוורת, כי חמישה מחברי ההרכב שירתו איתי בלהקת הנח"ל: גידי, מאיר, אלון, אפרים ודני. בנסיעות הארוכות באוטובוס הם היו מנגנים ושרים ובעיקר צוחקים. דני נולד בארצות־הברית, אלון ואפרים בפולין, והם הסתכלו על ההווי הנח"לאי בעיניים זרות ומשועשעות. בלהקה האכילו והשקו אותנו בשיעורי מורשת, אבל את החבר'ה של כוורת המורשת הזו הצחיקה, ומדובר באנשים מצחיקים מאוד עם הומור פנטסטי וחוש למשחקי מילים: "זוהי הבלדה על ארי ודרצ'י", "טובעים השניים מן האחד" וכמובן הביצוע הנפלא שלהם ל"הורה היאחזות" שהופק במיוחד לכנס להקות הנח"ל והפך את ההורה ואת ההיאחזות לרוק אנד צחוק.
ויש את "מדינה קטנה" - על פניו, מהשירים ה"רציניים" של כוורת, אבל כמה חן וכמה קסם יש בתוכנית המדינית שלהם: "שכרנו קצת שמיים, דמעות הביאו מים, פתחנו ארץ חדשה", ובהתרסה ישירה לאותם רגעי מורשת של הלהקה הצבאית מוסיף סנדרסון - "נוסעים תמיד ברגל, שרים שירים בלי דגל". ודווקא בלי להתכוון, השירים של כוורת הפכו להמנונים, לסמל ישראלי, לחתיכת דגל שמסמלת הומור ופשטות ומוזיקה נהדרת.
תמיד ייחסו לשיר הזה מחאה פוליטית. הלהקה שבה שירתנו שבה להופיע יחד במלחמת יום כיפור, וחווינו שם רגעים קשים, כשמולנו בקהל חיילים שאיבדו את חבריהם. כשאני קוראת את הפזמון החוזר, אני נזכרת דווקא ברגעים האלה, ברצון ובכמיהה לקצת שקט ושלווה. האם החזון הזה עוד אפשרי? נחיה, נמות ואז נראה.
ירדנה ארזי
בשיר הלא־מספיק מוכָּר הזה, אריאל הורוביץ כתב המנון להורים בדור שלנו. הוא חוזר מהעבודה עייף, אבל המתיקות של הבת שלו ממיסה אותו. היא קולעת צמות מול המראה ואז חוזרת לפזור, הולכת איתו ביישנית יד ביד עד למסיבת הכיתה, והוא כרוך אחריה. מצד אחד טרוד, מצד שני מתמלא הודיה מול הקסם הזה. בין הבית לעבודה הוא אסיר, אבל אסיר תודה.
סיון רהב מאיר
הומור הוא לא אחד ממאפייני המוזיקה הישראלית. מאז ומעולם העדיפו כאן את הנוגה ואת הכבד. בשנים האחרונות החליט הפופ הישראלי לזרוק את העניבה, והשיר "תסביכים" ששר מושיקו מור הוא אחד התוצרים היותר־מגניבים של התופעה הזאת.
"תסביכים", כמו שאפשר להבין מהשם, עוסק בבחורה שמאכילה את המחזר שלה סרטים ויכולה לתת שיעור במשחק אפילו לגל גדות. פעם אוהבת ופעם לא. פעם מנשקת ופעם מתהפכת. כששומעים אותו לראשונה, חושבים שהוא דבילי לחלוטין, אבל זה רק כי האוזן לא רגילה לשפה יומיומית בשירים. בשמיעה השנייה והלאה מתברר שהשיר הזה הוא בעצם סיפור ששומעים מחבר טוב, בלי פילטרים ורמיזות, עם הפרטים הכי עסיסיים ומשעשעים ("אוהבת את זה עדין אבל פוגעת בי חזק"). בסוף מתחשק לומר לזמר: מושיקו, אחי היקר, יהיה בסדר.
גיא לייבה
האם מישהו ניסח אי פעם את הייאוש הישראלי, העירוני, האובדני, בדרך ישירה או אכזרית יותר? מותר לקוות שלא. אבל הדיוק חסר הרחמים של אלון אולארצ'יק אחראי למה שעשוי להיות השיר האפל, הנוקב והבלתי אופייני ביותר של כוורת.
"ילד מזדקן" היא בלדה ללוזר שהקדימה ב־23 שנה את "הילד בן 30, יש לו חום גבוה" ("מהרי נא") של אהוד בנאי, ונותרה חריפה ונבואית ממנו ונוגעת לכולנו בשלב זה או אחר. ואם האנשים בתל־אביב של 1973 עלו ביוקר, מה תגידו עליהם עכשיו, כשהיוקר של אז הוא נוסטלגיה נאיבית, חמימה וכל כך הרבה יותר זולה?
רענן שקד
דסי רבינוביץ', חולת הסרטן שנאבקה על זכותה לקבל טיפול רפואי ונתנה למיכה שטרית את ההשראה לכתיבת השורות האלה, לא זכתה להגיע לגיל 20. שלושה שבועות לפני מותה, ב־14 בספטמבר 1996, באה לבקר אותה בבית החולים משפחה ובה בנות תאומות, ששרו לה שירים. דסי התרגשה וביקשה מהן ללכת לשיר לכל המחלקה. כשהן חזרו אליה, שאלו אותה למה ביקשה מהן לשיר לכל המחלקה. היא לא ענתה להן מיד. בערב התקשרה למשפחתן. איש לא ענה, והיא השאירה במשיבון מילים מופלאות שהתגלו אחרי מותה.
"לכל אדם יש עיגול בלב, עיגול שמחה", אמרה. "לפעמים העיגול קטן, אך הוא יכול לגדול, לגדול ולגדול. ככל שיש יותר עיגולים קטנים - פחות מקומות כואבים. יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן, ולנו יש תפקיד - לעזור לו לגדול. שתזכו לעשות הרבה עיגולי שמחה לאחרים, ובזכות זה שתגדילו עיגולי שמחה של אחרים, גם העיגול שלכם יגדל". אחר כך שמעתי את מיכה שטרית מספר: "ראיתי אותה, הייתי בתקופה רעה בחיי ושאבתי ממנה כוח, כי היא דיברה עם כזאת אהבה לחיים ולשמחה, שהרגשתי די עלוב לעומתה".
מאז, כשאני מחפש עיגולי שמחה בתוך הכאב, אני מתנחם בשורות האלה.
יואב בירנברג
מפתיע לחשוב שהשיר היפה הזה של יהונתן גפן - המנון הגאווה ההורית והקנאה הילדית - נכתב לפני האינסטגרם, לפני המשוואה שלימדה אותנו שאם זה נראה יפה ומצטלם יפה, זאת תמצית האושר כולו.
לילדה הכי יפה בגן יש אפקט מהפנט על מי שמתבונן בה. היא "הכי" בכל הפרמטרים - עיניים, צמה, פה. לא פלא שכשהיא מחייכת, מתחשק לדבוק בחיוך שלה. אז רגע, איך זה יכול להיות שהיא עצובה לפעמים? לרגע נראה שהכל הרמה להנחתה להורים כדי שיוכלו להסביר לילדים ש"חיצוניות זה לא הכל", אבל הדידקטיות מעייפת, והמנגנון פשוט הרבה יותר: החיים יפים, הילדים ברוך השם יפים, וגם טיפה קטנה של עצב לא תסדוק את זה.
אפרת זמר־ברונפמן
אנשים סופר־מוכשרים שעושים היפ־הופ מצליחים להגיע בטקסטים לרבדים כמעט בלתי נתפסים של הנפש. בשיר הזה, שהמוטיב החוזר בו לקוח מתוך "חסידה צחורה" העתיק והמופתי של צלילי העוד משנות ה־70, פותח רביד פלוטניק דיאלוג חשוף והופך קרביים עם אמו, שנפטרה בצעירותו.
כשאני דומע את השיר הזה, געגועיי לאמי מתערבבים באהבתי ליוצרים חשופים, אמיצים ומבריקים. וגם אני מאמין אדוק בלהגשים חלומות דרך מוזיקה ולעזור לכל מי שיכול ורוצה לעשות את זה. זה עושה את העולם הלא־פשוט שבו אנו חיים, נסבל מעט יותר. שורות נפלאות.
דני רובס
מתברר שבתוך מאיר אריאל, הטרובדור והצנחן והקיבוצניק יפה העיניים, הסתתרה אישה. ולא סתם אישה, אלא אחת שלא מוכנה שידרכו לה על הלב. או כמו שקראו לכזו בקיבוץ, "קלפטע". אחרת איך אפשר להסביר את ההמנון החתרני הזה, שעבר בגרון של הניינטיז בעיקר בזכות עטיפת הצלופן הפופית של נחמה וקליסקי?
הרבה לפני שחצבנו לעצמנו העצמה נשית ואסרטיביות, היה שם אריאל, עם ההבנה שכל האהבות, גם הרעילות, יכולות להיגמר. שרון חזיז, המבצעת, סיפרה שהיא הגיעה אליו עם שתי מילים, "הולכת ממך", והופתעה מהתוצאה הפמיניסטית. גם בחירת המילים לא אופיינית לסגנונו המפותל. כאן הוא פשוט, בדרך שכל אחת יכולה להבין, אבל זו פשטות שאין בה פחיתות ערך, ואריאל הוא עדיין יוצר מתוחכם ומרובד: "אם כן למה זה אנוכי" הוא רפרור לסיפור התנ"כי של ייסורי רבקה בלידת יעקב ועשו.
לפי אחת הטיוטות של השיר, שמוצעת עכשיו למכירה באתר מכירות פומביות תמורת 400 דולר, המילה המקורית הייתה "התפרפרת", לא "התברברת". מילה מקסימה, לא מתחייבת או מחויבת, והכי לא פי.סי, בדיוק כמו אריאל. איפה הוא ואיפה אנחנו.
גבי בר חיים
רק אחרי ששבתי לארץ מברזיל, שם חייתי כילדה, גיליתי את המשמעות של בית. רק אז הבנתי את הגעגועים שחוו הוריי כל השנים לבית שלהם. "אני ישראלית, בלב ובנשמה, בשפת אמי וגם בשמי, בחלומי ובדמי", כתב עבורי דודו ברק. ואין מילים יפות, ענוגות וחודרות ממילות השפה העברית כדי לתאר את יופייה של הארץ הזאת ואת הכאב שהיא נושאת בבטנה.
זה הבית שלנו, היחיד. אין לנו בית אחר, וכולי תפילה שנשלב ידיים ונשמור עליו.
אילנית
הדור שגדל על גלילה רון־פדר זוכר את הרגע הזה מ"אל עצמי" היטב: הילד ציון כהן עוזב את בית־שאן לטובת משפחת אומנה בחיפה. ערב לפני שהוא עולה למכונית שתיקח אותו אל חייו החדשים בבית משפחת שרוני, במקום שהוא לא מכיר, עם אנשים זרים שאמורים לשמש לו הורים ואחים, מעניקים לו החברים מהשכונה מתנת פרידה: כדורגל חדש שקנו לו בכסף שאספו איכשהו.
הסיפור של "ציון כהן" הוא בעצם הסיפור של הנער מיכה ביטון. בתפקיד בית־שאן הייתה העיירה שבה נולד וגדל מיכה, שדרות, ומשפחת האומנה שקיבלה אותו הייתה ירושלמית: גלילה רון־פדר ובעלה דאז, אברהם.
בפודקאסט הנפלא "שיר אחד" סיפר ביטון על הרגע הזה: הלילה הראשון במיטה משלו, לבד בחדר, הכי רחוק שאפשר משדרות. לימים יקים להקה משלו, טאנארא, וגם ישיר את שיר הנושא בגרסה הקולנועית של "אל עצמי". אבל השיר הזה, "איש וכינור", הוא תוצאה של איחוד הכוחות בין ביטון לחיים אוליאל, שדרותי ותיק עוד יותר, מייסד להקת שפתיים ואולי האב המייסד של המוזיקה בעיר הדרומית – זו שהוציאה מתוכה גם את כנסיית השכל ואת טיפקס. יחד הם כתבו שיר געגוע לעיירת ילדותם, לבתי הקפה עם הקלפים, הלהקה, האיש והכינור.
נטע ליבנה
במדינה לוהטת כמו ישראל, מזג האוויר והנוף הם רק שיקוף של הטמפרטורה החברתית. נעמי שמר כתבה את "אל בורות המים" כשיר אהבה לארץ ולנופיה, אבל כדרכה, הפכה את המראה השגרתי לייחודי ויקר ערך. אהבה, מלמדת שמר, יכולה לעמוד מול כל אתגר בטבע. כמו מים מתוקים היא מחלחלת לעומק, מחזקת את הקשר ומעניקה משמעות. הכל נכון גם לישות המוזרה הזו שנקראת "ארץ", אבל גם ליושביה - בניה ובנותיה, שמזיעים ב־36 מעלות, אבל מוכנים להתייצב למענה בכל הזדמנות.
עבורי, "אל בורות המים" הוא גם שיר נחמה. אני מאזינה לו ביום הזיכרון, חושבת על דודי ז"ל, אריה (הנרי) סרור, שהִרבה לכתוב על יופיה של הארץ וטייל לאורכה ולרוחבה. אהבה, מתברר, נצרבת גם דורות קדימה, וגם כשסערת החול הנוראה טרם שככה.
חן ארצי־סרור
כנראה שרק הבת של עמוס קינן ונורית גרץ מסוגלת לכתוב קינה כל כך חדה, ועם זאת מלאת חמלה, על החלום הציוני ועל הסדקים שנפערים בו ככל שחולפות השנים. ומה מייצג טוב יותר את החזון הזה אם לא התפוז? כזה עם מדבקה של "ג'אפה" עליו, ומחשבות על הבית הלאומי והטרגדיה הפלסטינית, ההישגים האדירים והניוון שבא אחר כך.
קינן, כחלק מאלבום המופת "זמן התפוז", רואה את המראות ושומעת את הקולות, ובמשפט אחד לפנתיאון היא מצליחה להסביר איך תקווה גדולה הופכת לייאוש משתק.
עינב שיף
קיץ 1996 היה עונת ההירואין של ענבל פרלמוטר. מתישהו במהלכו היא פרצה לדירתו של שכן ומצאה אותה מוצפת בדם, ואותו משוסף גרון אחרי התאבדות שצלחה. לא ברור מה עשתה לפרלמוטר הסיטואציה בזמן אמת, אבל השיר שכתבה עליה קר כמו מחט של מזרק, ומתחתיו מבעבע זרם תת־קרקעי של כאב שאי־אפשר לשים במילים. הכמיהה למוות לעומת הנראות המכוערת שלו. הדודא לעשן לעומת הרצון לא להיות כמו כולם.
זה שיר כאב. שיר ששונא את עצמו. שיר שאומר שהוא דרעק. שיר שבו הכל מתערבב, המה והאיך, הסגנון והמהות. הזוועה היא הטרנד, לא המוות. התקף חרדה והדחקה משמשים בערבובייה. ומעל הכל מרחף העורב השחור של הבדידות. פרלמוטר מתה כשנה אחר כך. הטקסט הזה עדיין חי.
גבי בר חיים
התאהבתי בשיר הזה בגיל 25, כשהייתי הילד שהשיר מדבר עליו, זה ש"יוצא שכבר חושך/ לבוש בשחור/ נוסע ונוסע במהירות האור". כן, הייתי הילד הזה. חיה בדירה שכורה ומכוערת, מעבירה ימים שלמים בלרבוץ על הספה המתפרקת, חושבת מה יהיה איתי, מתי אמצא עבודה טובה יותר מלברמן.
בערבים הייתי יוצאת לשוטט ברחובות תל־אביב, לרוב לבד, הולכת והולכת במהירות האור, מחפשת מישהו שיאהב אותי, שיראה אותי, אבל אף פעם לא מצאתי חבר. לפעמים הייתי מרימה ראש ונתקלת באור צהוב, חם, שבקע מאיזו מרפסת, ואז הייתי מציצה ורואה משפחה יושבת לארוחת ערב - האבא פורע בחיבה את השיער של הילד, האמא מוסיפה בדאגה עוד כמה קרעי מקושקשת לצלחת של הקטנה - וזה שרף אותי. וקינאתי. כמה קינאתי באנשים שבעיגול האור הצהוב.
היום אני כבר בת 50, לא ילדה בשום דרך. כבר יש לי בית משלי, וגבר שמניח בצלחת שלי קרעי חביתה, וילדות. אבל בכל פעם שאני שומעת את השיר הזה, הוא עדיין נוגע בי בסימנים הכי כחולים של הנפש. עדיין לא הצלחתי לסגור את הכפתור ההוא, הכפתור "שרק אתה יכול לסגור". ומה זה הכפתור הזה? סוג של דיכאון, של חרדה. ואני גם עדיין הילד שעליו נכתבה השורה "לפעמים אתה פוגע ביקר לך מכל". ואני גם זוכרת "פרטים קטנים שאחרים מזמן כבר שכחו", כמו את החברה הטובה שבגדה בי, את צהלות הלעג ששמעתי מאנשים כשנפלתי.
במהלך השנים נודע לי שהאחיין של פוליקר, קובי, נפל בשירותו בצה"ל, ושאחיין אחר, שגם שמו היה קובי, התאבד כי לא יכול היה לשאת את הכאב. ולכן אני רואה בשיר הזה שיר שכנוע להמשיך לחיות, שמיועד לקובי השני. פוליקר מפציר בו להבין שעל אף שהוא מכורסם מרוב יגון, והכפתור של העצב שלו נשאר דלוק כל הזמן, יש עדיין חיים שהוא לא הספיק, ואהבה שהוא לא אהב.
תמיד כשרע לי, אני מזכירה לעצמי שיש חיים שלא חייתי, ושתמיד יש לפחות עוד אפשרות אחת פתוחה. בשיר הזה הכפתור מופיע פעמיים: פעם ראשונה ככפתור שרק אתה יכול לסגור - העצב, האובדן, השנאה העצמית; ופעם שנייה ככפתור ש"אף אחד אף פעם לא יסגור" - כפתור הלהט, האמונה והתקווה. אז תחזיקי מעמד, אני אומרת לעצמי. תתמקדי בכפתור הטוב, זה שאף אחד לא יצליח לכבות אף פעם. וזה מה שמשאיר את הילד שבתוכי חי.
דנה ספקטור
הכישרון של אדם ממין אחד לכתוב בגופו של אדם ממין אחר הוא נדיר ואינו מוערך מספיק. אהוד בנאי עשה את זה כנראה הכי טוב בזמר העברי - "עטוף ברחמים" הוא עדיין שיר ההיריון המרגש ביותר שנכתב כאן - ורחל שפירא לא נמצאת הרבה מאחור.
מה שמרשים במיוחד בשיר היפה ביותר של להקת הכל עובר חביבי הוא לא רק היכולת של שפירא להיכנס לנפשו של גבר, אלא גם האינטליגנציה הרגשית יוצאת הדופן שהיא מעניקה לו. "אם ניסיתי את ליבך לקנות במה שלא שייך לי" זו רמת כנות ומודעות עצמית שלא כל גבר מגיע אליה, ושפירא, שכנראה מעולם לא כתבה שיר לא־מושלם, נותנת ליובל דור את המתנה הזו.
הלחן שלו, כמו גם אחד הקולות היפים והפחות מנוצלים במוזיקה העברית, משלימים שיר אהבה כל כך יפה ועדין, שאם היה נכתב היום, היה כנראה מושמץ כ־Woke. למזלנו, הוא נכתב כבר ב־1983 ומתיישן כמו היין האפל וטעם ארוחת הבוקר.
ציפי שמילוביץ
מעטים שמו אז לב, אבל שיר האירוויזיון של ישראל ל־1974 כלל את השורה המחתרתית, הפוליטית, הפייסנית, שתוהה לגבי האפשרות לחיות כאן לצד עוד מדינה, ואפילו מפלרטטת עם הרעיון הזה. המשפט המבריק של סנדרסון ואולארצ'יק מזקק במדויק את הסכסוך הישראלי־פלסטיני בעיניים של הציבור הישראלי בסבנטיז וגם אחרי: הצד היותר ימני והפחות מתפשר יטען שנגמרים לו השמיים; הצד האחר יסביר שיש מספיק אוויר אפילו לשתי מדינות. ועד שכולנו נחליט מה נכון יותר, אומר המשורר, נמשיך לסבול ממלחמות עד שניתן את חיינו, מילולית. זו הייתה קריאה אמיצה לשלום שהושמעה מעל הבמה הגדולה באירופה.
שלמה ארצי שיכלל את הטיעון ב־1988. "יש לנו ארץ, למה עוד אחת?" מבקש ארצי להבין בשורה קצרה שגם היא מכילה סכסוך שלם. ארצי לא עונה לשאלה. אולי כי תל־אביב חסומה מכדי להשיב, וכך גם חיפה, ואם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים - למשל, לערבים מתפללים כי "איזה חג", אנחנו הרי לא מכירים אותם מספיק כדי לדעת - לא נגיע לארץ חדשה.
רז שכניק
הבית שחדל לנשום נמצא ברחוב השניים 6 בבנימינה, וגרו בו בני משפחת ויינר: האם רחל, האב ישראל והבנים זאב (ניר), אהוד (מנור) ויהודה. במלחמת ההתשה, 8.9.1968, נהרג יהודה ויינר בסיני, והאבל הכבד נפל לא רק על בני משפחתו וחבריו, אלא גם על הבית ליד המסילה בבנימינה שבו הוא גדל.
"יש אבנים עם לב אדם", כתב יוסי גמזו בשירו "הכותל", ולפי אהוד מנור מתברר שיש גם שערים, דלתות ותריסים כאלה. מנור כתב את השיר אחרי שבית הוריו נמכר ואמו עברה לגור ברמת־גן, אבל הכל קשור לאסון המשפחתי: האם החליטה שאינה יכולה להישאר בבית אחרי שבנה נהרג; "הבית דומם, ודומעים חלוניו/ התמונות נצמדות אל הקיר" - לא בגלל עסקת נדל"ן.
הרבה שירים כתב מנור בעקבות נפילת אחיו. שניים מהם, "אחי הצעיר יהודה" ו"בן יפה נולד", תפסו מקום מרכזי בקנון של שירי הזיכרון הישראליים. דווקא השיר הזה פחות התבלט, למרות הלחן והעיבוד הנפלאים של נורית הירש והביצוע הקריסטלי של רבקה זהר - אולי משום שעם כל הכבוד לכאב של קירות ובתים, הרבה יותר קל להתחבר לדמעות של בני אדם.
יובל ניב
בשורות האלה יש סוף־סוף נחמה. משפילה, ועדיין נחמה. אחרי העליבות והאלימות, אחרי הניצול והאכזבות, אחרי 1,300 מילין מצליחה "הוד מעלתה" לראות לפניה בן אנוש. אדם. אפשר לדמיין את פנקס הקטן - גבו קעור, מכנסיו המרופטים מלחכים את האספלט הלוהט, אגלי זיעה מנקדים את מצחו - כורע מותש והמום לפני כיסא הגלגלים. "הגיע יום?" הוא תוהה, מכווץ את ליבו המדמם עוד פעם אחת. וברגע המנחם הזה, מול הכיסא, הרף עין של אושר, אנחנו אוהבים אותו יותר מאי פעם.
הטקסט מבוסס על סיפור מאת דיימון ראניון, שחי ופעל בניו־יורק בראשית המאה ה־20. דמותו של פנקס הותכה אל הקדרה הישראלית בזכות מילותיו החדות כתער של אלמגור, הלחן המושלם של כספי, נגינת הפסנתר הקברטית של שלמה גרוניך ושירתו של תמיר אילנות הזמר העברי, ששי קשת, עם הופעת אורח של אבירמה גולן כ"הוד מעלתה". בעזרתם הוכיחה ישראל של ראשית שנות ה־70 שהיא יכולה לתת סנוקרת אפילו לג'ק, ספסר ההימורים. שלפעמים אנחנו יודעים לעשות אמריקה יותר טוב מברודוויי.
איתי אילנאי
אהבה נכזבת היא נושא שפירנס משוררים וזמרים מאז ומעולם, אך מעטים השירים שהצליחו להעביר את הזעם ואת התסכול, כמו גם את חוסר האונים, בשפה כל כך בוטה ומלאת ארוס ואנושיות בו בזמן.
הרבה לפני הכיפה והציציות, לפני "אבא, אני רוצה לעמוד מולך" ו"פרגולה למעלה, פרגולה למטה", התפוצץ אביתר בנאי - גרסת הפסנתר המלנכולי פינת שינקין - על במת הבארבי במילים: "אני כועס ומקווה שתיכשלי/ שתמשיכי לרעוד ולפחד משיגעון/ אמן תישארי לבד לנצח". זה היה זעם בלתי נשלט, וולקנו של רגשות, כזה ששמור רק לגדולי שירי השנאה והכאב, מ־"The Final Cut" של הפינק פלויד, שאולי אף השפיע על בנאי הצעיר, כפי ששדרן הרדיו בועז כהן סיפר לי, ועד למניפסטים תסכוליים שכלולים באלבום "Over" של פיטר האמיל או בשיר "Hurt" של ניין אינץ' ניילס, בגרסתו שוברת הלב של ג'וני קאש.
25 שנה מאז יצא אלבום הבכורה הנהדר של בנאי, ובהופעות הרגילות שלו לא תשמעו אותו מבצע את השיר הזה, את המילים הממוטטות. לא תשמעו את איחולי הבדידות לזוגתו בימים ההם, השחקנית אפרת בן־צור. אבל גם היום, ואולי בעיקר היום, משהו ברוח השיר כולו מזכיר תקופה טרום־אינסטגרמית, שבה לכולם חיים טובים מבעד לתמונות, כשאפשר היה לחשוף את מעטפת החסינות ולהגיד בשם האמנות: רע לי, אני שונא אותך.
אלעד זרט
טוב, אין פה שקיעות של פטל וכאלה. זה לא אלתרמן, המילים כאן, וכדורגל כבר כמעט לא משחקים בשבתות. אבל כן יש פה זיקוק טהור של סיפור האהבה לכדור. הסיפור של כל מי שלקה בנגיף הכדורגל, והלב שלו שט ונסחף ומיטלטל בנהרות ההתרגשות לקראת משחק, ומתקשה להסביר לעצמו. למה? מה? על מה?
ואולי לא פחות מהמילים, זה ההוא ששר אותן. לא היה ראוי מהרצל קביליו ז"ל לשיר את המנון האהבה הגדול למשחק. שוער מכבי יפו המיתולוגי חי בתקופה שהייתה רומנטיקה במשחק הזה, ומת כשזו החלה להיגמר. את מרבית שנותיו העביר בקבוצה שהייתה אהבתו. לא היה לו רצון לשחק במקום אחר. כי קבוצה, כל אוהד יודע, לא מחליפים. ואז, כשאולץ לעזוב, כתב מהפועל ירושלים, הקבוצה החדשה שלו, שיר געגועים ליפו. "אני אחלום אותך עם הכאב", שר. וחודשים אחר כך נפטר מסרטן, משאיר אחריו סוד.
סוד התשוקה לאהבה שמתגלגלת לה.
ליאור בן עמי
הבטתי במראה, ראיתי את עצמי והרגשתי שאני רואה ציפור רבת יופי. ראיתי משהו מאוד מיוחד, מישהי מאוד מיוחדת. דווקא בגיל שבו אני נמצאת - 75 עוד מעט - אני רואה סוג של יופי שלא ידעתי עליו בגיל שבו הייתי יפה באמת.
בתקופה ההיא לא ידעתי שאני יפה. גם לא הסתכלתי במראה. היו אומרים לי, "את מאוד יפה", ואני בכלל לא שמתי לב. אומרים לי, "בטח היו לך הרבה מחזרים", אבל אני לא ידעתי, לא הרגשתי.
עכשיו אני רואה בעצמי ציפור רבת יופי, וציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד עד יום מותי, כי היום אני נראית בדיוק כמו שאמא שלי נראתה ביום מותה.
שרה'לה שרון
ישראל, למיטב ידיעתי, היא המדינה היחידה בעולם שמתייחסת לחלליה כאל פרחים. אולי זה מפני שהם כל כך צעירים, אולי זה מפני שהם כל כך רבים, ואולי זו מראה לאמא היהודייה שעודרת, משקה ומטפחת את ערוגת ביתה, ובעת הצורך אף תגן עליה בגופה מפני הקוטפים.
נתן יונתן היה כנראה הראשון שקיבע את המונח הזה, ב"יש פרחים", שבו כתב: "הראית מה הלובן?/ נערי, זה שדה בוכים/ דמעותיו הפכו לאבן/ אבניו בכו פרחים". יוני רועה, שכתב את "פרי גנך" לזכר סגן חן ברוד ז"ל, חבר ילדות מנתניה שנהרג ליד גדר המערכת בצפון, בחר להתמקד בדמותה של האם שיושבת בגן שהתרוקן ומחכה לבן שיחזור - או לפרח הנבול שלפתע יצמיח עלים טריים.
רועה סיפר שעד "פרי גנך" לא הייתה בארץ לגיטימציה לשירי שכול מזרחיים. "כאילו היה איזשהו מונופול שכול שנטה רק לצד אחד - קיבוצניקים ומוזיקה מערבית", אמר. "השיר הזה הביא מוטיב שמחבר את המזרח והמערב". כמה שהוא צודק. וכמה שזה כואב.
אני לא מסוגלת להקשיב לשיר הזה בלי טישו ביד. ואני זקוקה לחבילה שלמה כדי לעמוד בביצוע של אביבה אבידן עם אלי לוזון, ששואג את הצער כאילו היה שומר הגן שנכשל במילוי המשימה.
סמדר שיר
אהוד בנאי הוא בן למשפחת אצולה ישראלית. ילד טוב רמת־גן גבול גבעתיים, קן בורוכוב של הנוער העובד והלומד, גרעין נח"ל, גיטרה על הדשא בקיבוץ ניר אליהו. הכי ישראל הראשונה. וגם הכי לא. כי בנאי תמיד היה מחובר לפריפריה, לשקופים, לדפוקים. וכשאחד, יאיר לפיד, כתב על זאתי שגרה בשינקין ושותה בקפה תמר, בנאי כתב ושר על אנשי הבמה האלמונים שקורעים את התחת מאחורי הקלעים ("פועל במה"), על לוחמים בגבול לבנון ("הופעת מילואים"), על פועלים פלסטינים ("ערבב את הטיח, אחמד") ועל העולים שהגיעו מאתיופיה אחרי מסע תלאות שגבה את חייהם של אלפים - רק כדי למצוא עצמם מול ממסד רבני אטום שמטיל ספק ביהדותם.
"הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות/ כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות", הוא שר באלבום הבכורה שלו עם הפליטים, מיצירות המופת של הרוק הישראלי. לפני שלמה גרוניך ומקהלת שבא, לפני הפרויקט של עידן רייכל, היה זה אהוד בנאי שהטיח באלה הרואים את עצמם נציגיו של אלוהים עלי אדמות: "ומי יידע אם אברהם לא היה שחור?"
יואב קרן
במהלך הקריירה המפוארת שלו כתב אהוד מנור שירים רבים שהפליאו ללכוד את ילדותו בבנימינה: הנופים, הטבע, ההווי, הריחות, הטעמים וכמובן המרפסת, שבה נהגה משפחתו לשבת.
השיר המרגש ביותר מבחינתי, וגם הכי אוניברסלי, הוא "ימי בנימינה", הכלול באלבום המופתי "כמו צמח בר" של חוה אלברשטיין. קשה שלא לדמוע ממנו. החיבור המושלם בין המילים המרגשות של מנור, השירה הנוגעת והחכמה של אלברשטיין והלחן המלנכולי של כספי גורם לכל מי שמתגעגע לעברו, להזדהות עם הקינה של מנור על ילדותו האבודה: הילד המנומש שנרדם בחול החם, קם ונעלם יום אחד. מה קרה לו? ובעצם, מה קרה לנו, לכולנו?
האלבום "כמו צמח בר" יצא אחרי מלחמת יום כיפור וביטא את האווירה הקשה ששררה אז בארץ. "ימי בנימינה" הלם את התחושות באותן שנים. הארץ שינתה את פניה. אפשר היה רק להתגעגע לימים שבהם אנשים אמרו שלום, וחבר היה חבר, והשכנים הזמינו הביתה לטעום ריבה מתות גינה - והשמש לא מיהר.
אמיר קמינר
נונו לא צריכה שתבינו אותה. גם לא חשוב לה איזה ציון היא תקבל מכם בלשון והבעה. למעשה, נונו שוברת את תבניות הדקדוק והביטוי, כי גם החיים שלה, ממש כמו הטקסטים, מיטלטלים בין כנות לציניות, בין כמיהה לאדישות, בין פנטזיה למציאות.
אם בניינטיז איגי וקסמן לכדה ב"אדום" את חוסר השלווה עם "אולי נפעיל מאוורר כי חם לי", לנו יש את ה"דרים" הניהיליסטי והעצוב של נונו. כל דור והקול שלו.
עינב שיף
חשבתי למה בחרתי דווקא בשורות האלה, ואז הבנתי: על המשפטים האלה בניתי את כל תורת השמחה שלי. המסע שלי בחיי. רגעי האור. הפרנסה.
בדצמבר אחגוג 60, ומי שמכיר אותי יודע שאני לא עושה חשבון נפש. אני פשוט חיה: קמה בבוקר וחושבת איך אני ממצה את האמ־אמא של היום הזה. לפעמים אני קמה לא טוב. לא ירוק ולא כחול, רק שחור, ואז נשמתי נעצבת. כל הכלים שלי לשמח אחרים מתפוגגים כשמדובר בי. אבל עוברות כמה שעות, והירוק והכחול חוזרים אליי וממלאים אותי מחדש כמו מכל תערובת.
בכוונה בחרתי בדימוי הזה, מכל תערובת. משפחתי גידלה עופות, ומילדותי אני זוכרת מכל תערובת ענק שבסופו ברז, ואנחנו באים עם דליים וממלאים אוכל לתרנגולות שמחכות רק לזה. אמא שלי הייתה נעמדת לידי, וממרומי המטר־שמונים שלה הייתה מצביעה על המכל ואומרת, "את רואה? זה מה שמחזיק את התרנגולות בחיים". זה היה הירוק והכחול שלהן.
גם אני מחכה תמיד לירוק ולכחול, שהם בעצם תפארת הבריאה, היכולת שלנו להחליט שאנחנו רוצים לחיות, וכמה שיותר בשמחה. כולנו נולדים, וכולנו נמות. בין לבין אני אשמח להרבה ירוק וכחול, ואז ארגיש שאולי אני באמת יכולה לחיות לעד.
עינת שרוף
עם שמות של בנים לא הייתה לי בעיה. ככל שהתקדם ההיריון, התארכה רשימת השמות הפוטנציאליים. הבעיה הייתה עם שם לבת. שנים הייתי בטוח שאם תיוולד לי בת, יש רק שם אחד שבא בחשבון: שם של זמרת ישראלית מפורסמת. התחלתי לאהוב את הזמרת בגלל השם שלה. אחר כך מצאתי בה עוד יתרונות.
כשהתברר שזו בת, נכנסתי למאגרי שמות ברשת והצלחתי לגרד עוד ארבעה־חמישה שמות סבירים. השם "איה" משך את תשומת ליבי בזכות כמה זוגות שאני אוהב שקראו ככה לבתם, אבל זה לא הספיק כדי שייכנס לרשימה.
כשהאמא של התינוקת ואני השווינו רשימות, התברר שהשם של הזמרת מופיע גם אצלה, אבל לא במקום גבוה. היה עוד שם שהופיע בשתי הרשימות, אבל נזכרנו שידוענית ששנינו לא סובלים נתנה אותו לבתה, והחלטנו שאנחנו לא רוצים שום מכנה משותף איתה. ואז אמרה האמא, "ויש גם איה". נזכרתי שוב באַיות המוצלחות שהכרתי. נזכרתי גם בשיר ששרה גליה ישי בפסטיבל שירי משוררים לילדים 1974. אז מה אם רק אני זוכר אותו? זה שיר שמח על ילדה עליזה. מנגינה פשוטה, קליטה, בסולם מז'ורי, בלי סיבוכים מיותרים. כמו שצריך.
ב־27.12.2021 היא נולדה. בשיחתנו הרצינית הראשונה, שנערכה רבע שעה אחרי שיצאה לאוויר העולם, שאלתי אותה איך היא רוצה שנקרא לה. לא קיבלתי תשובה. כשאמה שאלה איך נקרא לה, מיד אמרתי, "איה". וזהו, קוראים לה איה, והיא ילדה עליזה, תודה לאל. כמו שצריך. רק שתישאר כזאת.
יובל ניב
קל לטעות בו, בשיר הכאב שכתב ופירסם אלתרמן ב"דבר" שבוע לפני הכרזת המדינה. הלחן היפהפה של רוזנבלום, שהולבש עליו כעבור 23 שנים עבור מופע של להקת הנח"ל, אמנם האיר אותו בפנסי ענק והעלה אותו לרמה של יצירה אפית, אך קיבע אותו בטעות כשיר השמור לימי זיכרון.
אל תתנו למוזיקה לבלבל אתכם. מדובר בתחפושת. גם "מסביב למדורה", שם נרדף להתכנסות ישראלית, אינו יותר מהטעיה מכוונת. לא שיר גבורה לפניכם, כי אם פואמת חרטה נוקבת שנכתבה בשיאו של הוויכוח על פירוק הפלמ"ח, ובה מציב אלתרמן את האומה בתפקיד האם שמתנכרת לבניה. "אומתם לא הייתה להם אם, לא ידעה בצאתם לדרך", טוען המשורר, וגם מאשים אותה בכפיות טובה כלפיהם ("לא תקע לפניהם השופר") ובהזנחתם ("לא לוטף קודקודם בליל חורף").
הקארמה המשונה של הטקסט, שנגאל מן הכתובים לעולם שכולו מצעד פזמונים, כללה גם פרישה של רוזנבלום מהעבודה עם להקת הנח"ל ומחלוקות אמנותיות ואישיות שונות. לבסוף הועבר תינוק המריבה מסולן להקת הנח"ל גידי גוב לסולנית להקת פיקוד מרכז דורית ראובני, שגידלה אותו בכישרון אדיר והביאה אותו עד הלום.
מרב בטיטו
הזמן. הנה הוא, בהכי מוחשי שיש, בהכי בוקס לבטן. מזדחל לו. אחורה, קדימה, באלכסון. ממערב למזרח. נע עם כיוון מילות השיר. נגד כיוון חיינו.
חתיכת שיר, "האגס 1". שבע דקות וחצי, ועוד 170 שנה. מחזורי חיים שלמים מתנגנים בו: לידה, מוות, לידה, מוות, דורות. וביניהם מסורות עתיקות. ודת, וסעודת חג, ופיוטים בארמית. מקצועות שפגו מהעולם, כמו מורטות העופות. וריח יסמין שספוג בקירות. וספרי קודש ישנים. ובסוף, אין עצה ואין תבונה כנגד הזמן - הולך לו הגדול, מגיע הקטן.
לא מכיר עוד דרך להעביר תחושה כזאת. אלוהים ישמור, כמה שבריריים ונזילים ורגעיים חיינו המופלאים. אתמול היינו ילדים, ועכשיו, תביטו בבית הישן ברחוב האגס 1 בירושלים ותראו שאת מקומנו תופסים אחרים.
ליאור בן עמי
לא קל להבין את המלים היפהפיות של חדוה הרכבי, משוררת ירושלמית בת 81, עד שקוראים שירים אחרים שלה ומתחילים לקבל תמונה רחבה של הזעם שנמצא בהם ושל המוח הסוער שיילד אותם. היימן ייצר לחן יפהפה לשיר כל כך עצוב על אובדן וגעגועים וכאב שמחפש מוצא, אבל ההחלטה של נורית גלרון ללכת לעיבוד רוקנרול היא שעשתה את "סוס מעץ" לאחד השירים הכי יפים ששמעתי בחיי.
גלרון היא כנראה הזמרת הישראלית היחידה שהייתה יכולה לשיר את השיר הזה, בעיבוד הכמעט אלים שלו, לגמרי כמו הייתה אחוזת תזזית של שיגעון. היא לא רק זמרת ווקאלית שבאמת אין דומה לה במוזיקה הישראלית - היא גם אדם אינטליגנטי שמבין את כל הכעס במילים של הרכבי ומעביר את תחושת המצוקה. הביצועים שלה לשיר הזה בהופעות היו אפילו יותר אגרסיביים מגרסת האולפן. בכל פעם שאני שומעת את השיר הזה - וזה קורה הרבה - אני מבינה איך נשמע קול אדם על סף דמעות.
ציפי שמילוביץ
כמו הנשיקה שלפני השינה, כמו הכיסוי בשמיכה אחרי שנרדמו, כמו כל הרוך האפשרי: "שיר לשירה" הוא תזכורת לעובדה הבסיסית מכולן, גם אחרי יום שבו התישו אותך עד זוב, שהילדים הם הלב הפועם של חיינו מרגע שהגיעו. הם תועפות הסוכר שמצליחות להמתיק כל אגם של מרירות. הם הפחד וחיסון הנגד. הם השפתיים, העיניים, החיוך, החיבוק. הם הסיכוי שיש לנו להינצל.
לא מדובר באהבה או ברגש שניתן לכנס בקלות למילים ספורות, אבל אם מישהו עשוי להצליח, זה יהונתן גפן. "שיר לשירה" הוא מנורת הלילה היפה ביותר שנוצרה לחדר הילדים שלנו, והוא נוטף אהבה כמו החלב מחיוכך.
רענן שקד
"פולארויד" לא משודר הרבה ברדיו, ופרט להופעות נדירות, הלהקה נוהגת להתעלם ממנו. גם כשהוא יצא, ב־1988, באלבום "משינה 3", הוא לא הצליח. ועדיין, "פולארויד" הוא כנראה השיר הכי גדול של משינה שלא הפך ללהיט, כזה שהגרעין הקשה של אוהדיה מאוהב בו עד היום.
אפשר להבין למה. הקלידים האייטיזיים של אבנר חודורוב, התיפוף המדוד של איגי דיין והחיבור שלהם לבס הדינמי של מייקל בנסון, שמחזיק את השיר - כל אלה יוצרים את אחד הרגעים היפים ביותר של משינה הפופית. כן, כולל סולו הסקסופון של חודורוב שלקראת הסוף. רק ארבעה אקורדים יש בשיר, ועדיין הוא הצריך משהו מכל חמשת חברי הלהקה שהשתתפו בהלחנתו.
משינה הצעירה לא רק ריעננה את הצליל הישראלי (גם השפעות צריך לדעת כיצד לתרגם, והם ידעו), אלא גם ניערה את השפה של הרוק המקומי. הכתיבה של יובל בנאי ושלומי ברכה הייתה לרוב רזה ודיבורית, והשורות האלו מ"פולארויד" הן דוגמה מובהקת לכך, בוודאי כשבנאי שר "מתעורר את לידי" במקום "ואת" המתבקש.
כמו המצלמה שעליה הוא נקרא, גם "פולארויד" מנציח רגעים שניות לאחר התרחשותם, ובמקרה שלו - מחשבות שעוברות. אחת מהן היא שפעם היה די קל לרכוש דירה בבניין המונצח על עטיפת האלבום, ושנמצא בשדרות רוטשילד 96, תל־אביב.
אמיר שוורץ
את צמד המילים "חומות חימר" כתבה בשנות ה־60 נערה צנומה מקיבוץ שפיים שנתנה מבט אלכסוני, ביקורתי, על החברה צפופת השורות וכחולת המדים שבה גדלה. בתיווכו של עולה חדש, עריק מהצבא הצ'כי, ניתנו חומות החימר כעבור עשרות שנים לזמרת תימנייה אדירה, בת בכורה למשפחה בת תשע נפשות מנתניה.
רחל שפירא, ירוסלב יעקובוביץ', מרגלית צנעני, כל אחד ממקומו הוא, מגלמים הלכה למעשה את חומות החימר הנפרצות כתגובת נגד לניסיונות השליטה והדיכוי מטעם השבט. שפירא הוכיחה שעדינות מלאכת הכתיבה יכולה להיות ענף חקלאי מצליח; ירוסלב, העולה החדש עם הסקסופון, התברג בקצה הפירמידה של המוזיקה הצברית; ואילו מרגול, שהפכה לטינה טרנר הישראלית, ניפצה כל סטיגמה ותקרת זכוכית של מי שהחלה את דרכה כזמרת חתונות.
אבל הקסם של השיר הזה הוא לא מוסר השכל, והוא לא תזכורת לחיבור מוצלח בין מזרח למערב. "חומות חימר" הוא פשוט שיר טוב. שיר רוק שורף, כואב, שמבקע בכפל ח' גרונית, באפלה ובזעם, את חריץ הלב. יש שירים שיכולים להיות מבוצעים על ידי מספר זמרים; את "חומות חימר" רק למרגול - שהקליטה אותו בטייק אחד - מותר לשיר. הוא שלה כמו שהיא שלו.
דניאלה לונדון דקל
ב"איך הוא שר", הלהיט הכי גדול של דני רובס, לא ברור את האובדן של מי הוא מבכה. ב"רכבות 68־80־88", השיר הכי יפה שלו, האגדה שאליה הוא מתגעגע מופיעה בשמה ובשיריה.
רובס הוא מעריץ של הביטלס, ולאורך השיר הוא תופר את הקשר בין חייו להשפעה של לנון והביטלס עליהם: ההתחלה שלו היא גם הסוף של לנון. כל שיר של הרביעייה מליברפול מזכיר לו רגע מהחורף של 1980 בתל־אביב. באותו הרדיו שבו הוא האזין לשירים שהוסיפו הרבה אושר לחייו, הוא שומע את הקריין שנשבר כשהודיע על רצח לנון. רובס, עכשיו כבר מעריץ שכול, מחפש נחמה באהבה, אך גם לתוכה לנון מצליח להיכנס. שמונה שנים אחרי, כשהזמר המת חוזר בסרט "Imagine", הזמר החי צופה בו ומבין שיש מערכות יחסים שלא מסתיימות.
אמיר שוורץ
יעקב אורלנד לא חסך דבר מהקורא ומהמאזין והטיח לו בפנים את מה שקודר וכואב. כמו עמיתיו בימים שהובילו לקום המדינה ולגיבוש זהותה, גם הוא הגה שירים פטריוטיים ("שיר הבוקרים", "אנחנו שרים לך"), אבל הרגעים שבהם נסק לעולמות יצירה אלמותיים הגיעו כשהנשמה שלו היא שכיוונה את היד הכותבת. הוא צייר מציאות צורבת של בדידות ודיכאון ב"מיהו המיילל ברוח" וב"שלכת", חיבק את שדי הפרעות והשואה ב"אני נושא עימי", והגיע לפסגה כשפנה בייאושו ל"אחות", מושא אהבתו בת־אל, שלמדה אז בבית הספר לאחיות והפכה לימים לאשתו.
בניגוד לשירי אהבה נכזבת אחרים, שמדברים במתק שפתיים על געגוע, אורלנד רוצה שהסיפור שלו יהיה המכוער והמצולק ביותר, שירוויח דרך סבל נפשי בל־יתואר את הסוף הטוב (וזעירא מסייע בכך בלחן מצמרר). עד שהוא יגיע - לא רוצה את הרחמים שלך, תני לי להרגיש בעצמות כמה אני נקרע.
יאיר קטן
אם הייתי מקעקע על גופי משפט אחד, זה היה "הפחד הוא שער". כל השיר הזה, "מתנות" - אלוהים ישמור. השורות הפותחות החזיקו אותי כשסבלתי מדיכאון: "כשאני יוצא מזה, אני קונה מתנות לכולם/ כשאני יוצא מזה, אני איש חדש בעולם/ כשאני יוצא מזה, ואני יוצא מזה". ובפזמון - משפטים שצריכים להיות כתובים על שלטי חוצות בישראל: "תן לשינוי לצמוח", "אל תפחד מהפחד".
הפחד הוא שער. לא דלת: שער. הרבה יותר גדול, מפחיד, הרבה יותר מורכב לפתיחה. לפעמים, כדי לעבור אותו, צריך עזרה שמימית, צריך הרבה חוצפה, ידיים, אמונה, עיניים לעצום - ואז ליפול אל זרועותיו המושטות, ובסוף להסתכל אחורה: מזה פחדתי?
אביתר הוא בנאי: בונה הופעה כמו בית מקדש. אביתר הוא בנא"י: בן ארץ ישראל, בן אלוהים. הוא מרחיב תודעה ולב. הוא מרפא. מחבר. הוא מתנה.
במיוחד ביום כיפור, כדאי לעשות רשימת פחדים, להפנים שהפחד הוא רגע, רגע בין לילה ליום, ולהגיד בקול רם: הפחד הוא שער. הפחד הוא שער. הפחד הוא שער.
עד שהוא ייפתח.
דורון מדלי
התחושה הזו, של להיות על הבר אחרי ששתית בירה אחת יותר מדי, בחורה יפה מברברת מולך ואתה מסתכל עליה בלי אומץ לגשת לדבר איתה, ובמקום זה מזמין עוד בירה שאתה יודע שהיא העוד־אחת יותר מדי - זו שתגרום לך להקיא בסמטה ולהתעורר מחר בהנגאובר נורא, לבד - ממוצה כל כך טוב בשיר של הבילויים מ"שכול וכישלון" (2007).
"שגר פגר" הוא שיר שיכורים, אבל לא סתם שיכורים, אלא לוזרים כרוניים בחברה ובאהבה, אנשים שנונים בעיני עצמם שברגע בדידותם מחברים מחשבות ומספרים בדיחות שמצחיקות רק אותם ("מאזדה לאנטיס, ננסי ברנדס, איש נדל"ן בלב אטלנטיס"). מה שגורם להם להתעורר ולצאת ב־200 קמ"ש למונולוג מבריק וטיפשי בו־זמנית, הוא לא איזו מודעות פוליטית גדולה, אלא אישה בלתי מזוהה ("שיער קצר, חזה זקור, ז'קט יקר, מחרוזת כורדית לצוואר"), שהרומנטיקן חסר התוחלת היה מת להיות אבק לרגליה.
"לא הייתי נוגע בך עם מקל" היא קריאת הבוז השובניסטית האחרונה של התרנגול הישראלי, בת דודה של ה"למה מי את" וה"יאללה יאללה, חפשי, יא מכוערת", רגע לפני הכניעה הגדולה וההבנה שנועדנו לסיים את הערב הזה בגפנו.
במדינה לא־נורמלית אין משהו יותר נורמלי מהשיר הזה של הבילויים - רוק־פופ־קצת אינדי שממתיק את גלולת העצבות.
בנימין טוביאס
עברו יותר מ־50 שנה מאז שמעתי את חוה אלברשטיין, חמושה בגיטרה, שרה בחדר האוכל בקיבוץ שלנו את "משירי ארץ אהבתי", והרגע הזה צרוב בי עד היום. אלה לא רק המילים הנהדרות של גולדברג, המשוררת הכי גדולה שחיה בינינו, אלא גם הקול של אלברשטיין שיודע לספר סיפור כמו מכשף מארץ רחוקה ומרסק לי את הלב עד היום.
אז עוד הייתי משוכנע ש"ארץ נוי אביונה" היא הארץ שבה אנחנו חיים (לימים למדתי שטעיתי), וכל הדרך חזרה הביתה זימזמתי את המילים האלה, עם המנגינה שאין שנייה לה, של דפנה אילת, ודמיינתי איפה נמצאים כל שוק וחצר וסמטה וגינה וכל אבן קטנה.
יואב בירנברג
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על פלירט? ב־2022 המקסימום הוא "ערה חח". אנחנו בוודאי לא מדברים על יעקב שבתאי. אחד הסופרים הגדולים שהיו כאן, האיש שכתב את "זיכרון דברים", נודע בעיקר בלשון סבוכה ובתיאור עגום של התפוררות עירונית ורגשית. מספיק להיזכר במשפט הראשון מתוך "זכרון דברים" בשביל לרצות לתחוב את הראש לתנור: "אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר". והנה, הפתעה. השירים שחיבר שבתאי הם ההפך המוחלט. רומנטיים. פלאיים. תמים. עולים על גדותיהם מתיאורים ארוטיים של טבע.
"אהובתי שלי לבנת צוואר" הוא, לדעתי, היפה שבהם, וכולו מלאכת פיתוי מפוארת: הוא מבטיח לה הכל, אבל יקיים מחר. דומה הדבר להבטחות של אוהבים בשעת לילה שמתפוגגות כמו מקסם שווא למחרת בבוקר. או להתאהבות חסרת סיכוי. אולי למאהבת שמאסה בהמתנה לגבר תפוס. או על דפוק וזרוק.
גרסה קודמת של השיר, שנקראה "פרידה", מספקת פתרון מדכדך, במיטב המסורת השבתאית המוכרת, שבה האהוב עוזב ואולי לא יחזור, ואולי כן. מחר. אני קצת שמחה על הגרסה הסופית והאופטימית. זה אומר שלמרות הכל, יש למה לחכות.
גבי בר חיים
הגבר ההגון בעיני עצמו אף פעם לא ישלה אותך. מהשנייה הראשונה הוא יזהיר אותך: תמיד יאהב אותך עם כוכבית של הסתייגות, עם מלא אותיות קטנות שהוא ישחיל לך ברגע שבו אתם הכי קרובים. דווקא אז, כשאת שוכבת לידו ומרגישה כאילו נהפכת לבלון הליום כסוף וזוהר שכולו מלא באושר, הוא ייזכר להגיד לך משהו כמו "שתדעי שיש לי נטייה להתקרר דווקא כשהכי טוב לי", או "אל תשכחי שיש לי בעיות קשות ביצירת אינטימיות".
על סצנת הפרידה מהמַשלֶה הקוגניטיבי - זה שחושב שהוא לא משלה אף אחד רק כי הוא מודע לכך שהוא חרא ואף יידע אותך בנושא - כתב עלי מוהר את "נגיעה אחת רכה". במקור זה נכתב לאישה שנפרדה ממוהר ושברה לו את הלב, מה שאומר שיש גם נשים כאלה, אבל בגרסה הסופית מתואר גבר שבא להיפרד מאישה, יושב מולה ושוטח את הנימוקים המוכנים שלו לעזיבה. אנשים קרים תמיד מוכנים עם נימוקים מראש ולא מבינים כמה זה כואב. הוא לא מרגיש רע עם זה שהוא שובר לה את הלב. הוא הרי אמר לה מראש שלא תצפה ממנו. לכי תסבירי לו שפיתחת ציפיות בגלל הדרך הארוכה, המרוכזת, שבה הוא נישק אותך. משום שכל הגוף שלו הבטיח לך שזו אהבה אמיתית. והאישה רואה כמה הגבר הזה עף על עצמו כי הוא אמר מראש, כי הוא היה כן, מגדלור מוסרי ממש, ופה מגיעות שורות המחץ שבחרתי, שורות מלאות לעג על התעופה העצמית הזו.
וזה כאילו נכון: הגבר הזהיר אותה מראש, ובכל זאת, היא כועסת עליו, כי זה דבר אחד להיות כה ישר וכל כך הגון, ודבר אחר להיות פאקינג קפוא ולא אנושי. הרי הוא רואה איך היא יושבת שם, עצובה ומושפלת, ובכל זאת הוא אפילו לא שם יד על הכתף שלה, לא נוגע בה אפילו לשנייה אחת רכה. ככה זה עם האנשים ההגונים והישרים כמו סרגל: הם גם מתכתיים וקרים כמוהו.
דנה ספקטור
אחד משירי הזיכרון היפים והנוגים ביותר בעברית פורסם ביום האחרון של 1948 במדורו של אלתרמן "הטור השביעי" ב"דבר". כמעט ארבעה עשורים אחר כך, ב־1985, זכה השיר ללחן של שם טוב לוי ולביצוע מצמית לב של אריק איינשטיין.
כ־20 אלף עולים חדשים השתתפו בקרבות מלחמת העצמאות. רבים מהם גויסו מיד כשירדו מהאונייה, בלי שידעו אפילו מילה בעברית. 1,462 ניצולי שואה נפלו במערכה, מהם 129 שהיו נצר אחרון למשפחותיהם. אלתרמן הביא בשיר את סיפורו של אחד מאותם אנשי גח"ל (גיוס חוץ לארץ): "מסיפון אונייה מתנודדת/ הוא ירד אל רציף הנמל/ וחיכתה ברציף לו מולדת/ בדמות אוטו צבאי וסמל". עולה אלמוני, חייל אלמוני, חלל אלמוני.
יואב קרן
כששמעתי את השיר לראשונה, אחרי מלחמת ששת הימים, הוא ריסק לי את הלב לפירורים והטביע אותם באוקיינוס של דמעות. הקלטתי אותו מהרדיו, על קסטה - כפי שקראו פעם לקלטת - ולא עבר יום בלי שעמדתי מול החלון, הנעתי את גופי לצלילי הכינורות ותהיתי מה אעשה אם ביום מן הימים אהובי ילך ל"שם" ולא יחזור: קושיות הרות גורל של ילדה בת עשר, שהצמרמורת אחזה בה לנוכח החלום ושברו.
למזלי, ולמזלו של השיר, הוא לא אוחסן בתיקייה של שירי יום הזיכרון. הקול של חוה אלברשטיין והבוסה נובה של אלונה טוראל תפסו אותי פעמים רבות בסתם יום של חול והחזירו אותי לקסטה ולחלון. כששמעתי את החידוש של לירון עמרם, שמתי לב שטעות בידי ובגרוני. במשך שנים שרתי, "אך היא עוד מתפללת", אבל התברר שבמקור נכתב, "והיא עוד מתפללת". כשמחקתי את המילה "אך", הרגשתי שהשיר לא עוסק באהבה אחת שלא הסתיימה בהפי אנד, אלא בשגרת חיינו בארץ: דרכם של הגברים ללכת, ודרכן של הנשים לחכות. כשראיינתי את יורם טהרלב, שאלתי אותו אם הוא כתב "והיא" או "אך היא". הוא צבט את זקנו והשיב: "לא זוכר. זה משנה?"
ביני לבין עצמי אני ממשיכה לשיר, "אך היא עוד מתפללת", כאילו השיר מתייחס למקרה אחד, נדיר. בליבי נדרתי לעשות הכל כדי שהנכדים שלי כבר לא יהיו חיילים.
סמדר שיר
עד שסבי דניאל ז"ל הלך לעולמו, לא הבנתי את השיר הזה. הדמות שבניון שר אליה לא נגעה אליי. "אל תפגע בשום אדם, גם לא בעצמך"? עצה גנרית. אבל אחרי שמאבדים אדם אהוב, האסימון יורד. המורה מגיע רק כשהתלמיד מוכן. פתאום השיר הזה חודר לעצמות עד שאתה לא מסוגל לשמוע אותו, כי כל מילה מזכירה אירוע. כל חיי היה לי מורה, והשתדלתי להקשיב לו. עכשיו המורה הלך והותיר בליבי חור. אולי הליכה בדרך שלו תוכל לסגור אותו.
גיא לייבה
כן, שמוליק צ'יזיק ז"ל הוא זה המחכה מול חלון ביתה של מושאת אהבתו ומקווה שבלילה הוא מופיע בחלומותיה. הוא זה שקורא לה, מבקש שלא תיתן לו לחכות יותר מדי ואף שולח אלף נשיקות. ביני לבין עצמי תהיתי לא פעם אם מדובר בסוג של אהבה לא מושגת, האם שמוליק בולש אחר אותה אישה או שמא זו אהובתו, שאליה הוא חוזר אחרי יום עבודה ארוך.
צ'יזיק כתב שירים בגובה העיניים, בשפה יומיומית, הפליא להנפיק להיטים כמו "סיוון", "מה תאמרי", "החברה להגנת הטבע", כתב ללהקת הנח"ל את "שרית הספרית" ולפסטיבל שירי הילדים את "סיבה למסיבה". שיריו נוגנו שוב ושוב ברדיו ובטלוויזיה, בעיקר אלו שכתב לאריאל זילבר. הוא קיווה לפרסם את שיריו דרך עוד אמנים, אך נענה בסירוב רוב הזמן ולא ממש קיבל את הכבוד הראוי לו בחייו הקצרים כל כך: שמוליק נפטר ב־1987, בגיל 42 בלבד.
ב־2010 הקלטתי אלבום משיריו. הסקרנות סביב דמותו שלחה אותי לצאת ולחפש שירים שאולי השאיר אחריו, להתחקות אחר משפחתו, גם אחר נשים בחייו. הרי הוא היה כישרון ענק: גם היום, 35 שנה לאחר מותו, קשה שלא להצטרף בשירה כש"רוצי שמוליק קורא לך" מתנגן, וזה כנראה הניצחון האמיתי שלו.
פיטר רוט
את שירו הפסימי של חיטמן, המסתיים במילים "ולא היה מלאך, ולא היה שלום/ הוא מזמן הלך, ואני עם החלום", הביאו ילדינו מגן הילדים, ואחר כך גם נכדינו, ועם ההקשבה לשיר מפתה להשמיע אנחה ולכתוב שבכל פרק הזמן הארוך הזה שום דבר לא זז: שלום־שלום, ואין שלום.
אבל זה לא נכון. השיר הושמע לראשונה בפסטיבל שירי ילדים 1977, שיא הייאוש הישראלי אחרי מלחמת יום כיפור. מאז, במאמצים לאומיים כבירים, ישראל הרחיבה את מעגל המדינות סביבה ה"עושות עימה שלום". כמעט כולן כבר נירמלו את יחסיהם עם ישראל והכירו בה כעובדה מדינית קיימת וכשותפה להסדרים אזרחיים. לגבי יחסינו עימן, החלום האבוד של חיטמן כן התגשם. אבל אין שלום, אין אפילו חלום על שלום, עם העם הפלסטיני השכן. נותר פתוח מעגל העימות ההיסטורי המדמם עימו. לכן, אני מייחל להתיישנות מלאה של שירו צובט הלב של חיטמן: הלוואי שהוא יהפוך במהרה לבלתי רלוונטי לגמרי כדי שילדים כבר לא יביאו אותו מהגנים ומבתי הספר ולא יבינו את מילותיו.
סבר פלוצקר
את השיר הזה, בביצוע המושלם של חברתי נורית גלרון, ביקשתי להשמיע בעלייה לקבר של חברה אחרת שלי, דנית, שנפטרה ממחלה כשהייתה צעירה מדי. לא מצאתי מילים שיכולות לבטא באופן יותר מוחשי את החודשים האחרונים בחייה של דנית, ילידת קיבוץ אפיקים שבעמק הירדן, שמרבית חייה הבוגרים אמנם עברו בתל־אביב, אבל אי־אפשר היה להוציא ממנה את הקיבוץ: האהבה הראשונית והעמוקה לעמק שבו נולדה, לשירים הישראליים; הכאב והגעגוע שהיו אופפים אותה בימי הזיכרון; האהבה לפרחים ולצמחים שטיפחה וגידלה; הצורך שלה להיות מוקפת תמיד באנשים; דלת הכניסה לבית, הפתוחה תמיד לרווחה - ככה חיה, וכך גם מתה. את חודשי חייה האחרונים היא העבירה בחדר, על כורסה, וממש כמו בשיר, אפילו הספרים ידעו שהיא לא בסדר. וכמו בשיר, גם הם ידעו שהיא הולכת לבלי שוב.
השיר שכתבה אתר אולי לא מדבר על ייסורים ממחלה פיזית, אלא על מועקה נפשית שכנראה הביאה למותה של המשוררת, ואילו דנית שלנו הייתה אדם שמח, עם צחוק מתגלגל ואהבת חיים גדולה. אבל המועקה ותחושת המחנק מאותם חודשים ארוכים של ייסורי גוף היו כמו בשיר, וכך גם הידיעה שלנו, אולי גם שלה, שלמרות שבעמק עוד פורחות חבצלות הבר - הכל נגמר.
סימה קדמון
ג'ו ביידן סיפר פעם בדיחה כל כך אירית שהיא בעצם יהודית: שני מהגרים אירים יושבים בפאב בניו־יורק. "היי ג'ו", אומר אחד מהם לשני, "אתה לא מתגעגע לימים שבהם היינו יושבים בפאב בדבלין וחולמים שיום אחד נשב בפאב בניו־יורק?"
במקום "לונדון לא מחכה לי" השחוק, שילה פרבר תיארה במדויק את החוויה הישראלית מכולן: להגשים את החלום הישראלי, לגור בחו"ל - ולהתגעגע לארץ. השיר הזה נכתב רגע לפני הווטסאפ, שמחק סופית את האפשרות להתנתק. עוד היו מכתבים, כבר היו כרטיסי סים מוזלים, אפילו סקייפ, אבל אפשר היה איכשהו לשבת בלונדון ובאמת להתגעגע:
לרוץ בהליכון ליד עשרה מקומיים ולדעת שאתה היחיד שבאוזניות שלו יש אריק איינשטיין, או אברהם טל, או אברהם פריד; להתעצבן מגשם בלי ייסורי המצפון שיש בארץ, כי בכל זאת, זה הגשם שממלא את הכינרת; לקרוא בסנט ג'יימס פארק "ידיעות" בן שבוע שהתגלגל איכשהו מהארץ; לשמוע שידיד רחוק נמצא בלונדון ולנסוע שעה בטיוב לפגוש אותו, גם אם בירושלים לא היית הולך ברגל שלוש דקות כדי להגיד לו שלום; להגיע לשדה התעופה הית'רו השומם באחת בלילה ולקוות בלב שמישהו, איכשהו, יחכה לך באולם הנכנסים עם שלט בעברית ובלון.
עמית סגל
הקלידן המבטיח של להקת שפתיים הקים להקה משלו, שב־1992 כבשה ברגע את אולפן "סיבה למסיבה" של רבקה מיכאלי עם "הרבי ג'ו כפרה" ("בין הרים ובין סלעים/ חי צדיק, מלאך בחסד" והפזמון הבלתי נשכח "טו טו קראת"). אבל שנה לאחר מכן הגיח למסך ערוץ חדש שניתץ את ההגמוניה של רוממה. אוז וטיפקס בדיוק הוציאו אלבום שני ובו שיר עם מילים עצובות למדי, על אנשים שחיים בתוך שמיכה ליד רמזור ועל אלו שקופצים מבניינים והופכים לסטטיסטיקה בעיתון. המילים הולבשו על לחן של מחרוזת מרוקאית, שידורי הניסיון של ערוץ 2 הקרינו בלופ את הקליפ שצולם בשחור לבן - ולהיט חדש נולד.
נטע ליבנה
"אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי, הידוע גם כ"שחקי, שחקי", ו"מעיין" של חנה גולדברג, אהובים עליי כבר שנים רבות ומעוררים בי מחשבה ועניין. שניהם מתארים אותו דבר עצמו: את כוחו הפנימי של האדם ואת היכולת לעורר ולגייס אותו בשעת הצורך. אבל מאה שלמה מפרידה ביניהם, על כל מאורעותיה חסרי התקדים. זה נכתב ב־1894, וזה ב־1992. זה באודסה הצארית, וזה במדינת היהודים, ואך טבעי שיציגו זוויות מבט שונות: במרכזו של "מעיין" העמידה חנה גולדברג את הפרט, וב"אני מאמין" שח טשרניחובסקי ב"אדם", שהוא שם כללי לחברה האנושית. היא כתבה על אדם מסוים במצוקתו האישית, והוא על קבוצת אנשים, מעמד או עם, שנאבקים למען יציאה מעבדות לחירות.
סביב האדם האחד של גולדברג שורר חושך. צריחת עורב וצחוקה של מכשפת היער ממלאות אותו תחושת אסון ופחד. אבל אז, כמו מעצמו, פורץ מתוכו מעיין, הוא מתגבר ומתגבר ומחזק את בעליו. ה"אדם" הקבוצתי של טשרניחובסקי ניחן ב"רוח עז", שנפשו שואפת דרור, והוא לא נכנע לפיתוי או לאיום.
מעניין, שני השירים נשענים על סיפורים ועל שפה בני אלפי שנים. "עגל פז" של טשרניחובסקי הוא כמובן עגל הזהב, ו"רוח עז" מזכיר את הרוח העזה שבקעה את ים סוף, ושניהם לקוחים מאותו מקור, מספר שמות, שעניינו החופש מעבדות. המעיין המתגבר של חנה גולדברג שאול מהתיאור שתיאר יוחנן בן זכאי את תלמידו אלעזר בן ערך. העברית של שני השירים משמחת אותי, ממלאת אותי הערכה: אלוהים עוד לא בלל את שפתנו. יש לנו דברים אחדים ושפה אחת ואסוציאציות דומות.
אבל חוץ מכל הנכבדות האלה, בשני השירים יש שתי זרויות של הגיה, שנוסכות עליי קסם שקשה להסבירו: האחת היא ההגיה האשכנזית המלעילית הנשכחת והמושכת, ש"אני מאמין" נכתב בה, ואשר גם מלחין השיר, טוביה שלונסקי, שימר אותה; השנייה היא השיבוש הנפלא שתרמה קורין אלאל ל"מעיין", שאותו הלחינה ושרה - בשורה "כשצוחקת מכשפת היער" היא מבטאת את המכשפה במ' קמוצה במקום בשווא. כששמעתי אותה שרה את השיר הזה בראשונה, לפני 25 שנים, שבה המבטא המיוחד הזה את ליבי. לא אחת, כשהשמש לא מנסה לגעת, אני לוחש את המכשפה הקמוצה הזאת ונרגע.
אבל אלו הן זרויות אישיות וחסרות חשיבות. החשיבות האמיתית נודעת לרוח העז, לשאיפה לדרור, לחולם ולחלומו, להתגברות המעיין שבנפש ולעצם קיומו. כל אלה הם תכונות שאני מבקש למצוא בבני אדם. גם בעצמי.
מאיר שלו