9.4.2021

נותרו עם המילים

על נייר מכתבים מצהיב בדף שנתלש ממחברת • בהודעת סמס מטלפון ישן או בתכתובת ווטסאפ • מילות אהבה על פתק לחברה ומילות תודה לאמא לצד תמונה של מנת פסטה • המסרים האחרונים ששלחו לוחמים ליקיריהם לפני נפילתם - ומכתבי התשובה שייוותרו ללא מענה

"המילים ששלחת הן סיכום של כל מהותך"

דקל סמוכה כותב לאחיו, רס"ר אלון סמוכה ז"ל

האח דקל

נולד בפתח־תקווה ב־13 בנובמבר 1971.

ביולי 1989 התגייס לשריון. לאחר שחרורו עבד בחברת "טבע". במלחמת לבנון השנייה שובץ כנהג בטנק מ"פ. ב־10 באוגוסט 2006, בקרבות הקשים בגזרת אל־חיאם־מרג'־עיון, נהרג מפגיעת טיל נ"ט.

בן 35 היה בנופלו.

• • •

אלון סמוכה ז"ל

אלון, אחי האהוב,

מה שלומך שם למעלה? אני כותב לך שורות אלו ומוצא את עצמי מסתכל אל השמיים, מחפש אותך בין העננים בתקווה לראות חלק קטן מהחיוך שלך שחקוק היטב בזיכרוני.  

ההודעה הקצרה שהשארת היא מעין סיכום פשוט לכל מהותך, להפוך את העולם למקום טוב יותר. היום אני יכול להגיד לך ללא צל של ספק, שעצם קיומך הפך אותו למקום שקל יותר לחיות בו. 

בננו, אחינו, גיסנו ודודנו, ריבוי התארים שלך מצביע על המשמעות האדירה שלך בעיני כל כך הרבה אנשים. אתה נוכח בקרבנו יומם וליל ואנחנו מספרים לך את קורותינו יום־יום.

אתה בטח יודע ומכיר את כל פעולות ההנצחה שנעשו להנצחת זכרך, אציין רק את "מרוץ אלון" שהתקיים לזכרך ואת קבוצת "אליצור אלון הוד השרון" בכדורעף, הקרויה על שמך.

אבא, שמעון ז"ל, הלך לעולמו כשש שנים לאחר נפילתך, הוא לא היה יכול לחיות בצער אובדנך, ואני כל כך שמח שאתם ביחד עכשיו. עדי ואילון, ילדיי שכה אהבת, הפכו להיות קצינה וחייל בצה"ל. התינוקות שהכרת בטרם נפילתך הפכו להיות נערות ונערים בוגרים. נולדו לחיק משפחתנו נכדים נוספים שמכירים אותך דרך תמונות וזיכרונות. ואמא שושנה עוד בוכה על אובדנך ובוחרת לחיות עם הכאב כל יום מחדש.

אני מבקש שתמיד תזכור: "החי בלב הנשארים אינו מת לעולמים".

אני רוצה להודות לך על מה שהיית ועודך בעבורי – עמוד האש שהולך תמיד לפניי ומאיר לי את הדרך, גם כשהכל חשוך. 

הגיבור שלי, של כולנו. 

מי ייתן ובע"ה שבזכות תפילתכם על כל עם ישראל יתקיים בנו מאמר הנביא ישעיה: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

אוהב ומתגעגע עד סוף ימיי, 

אחיך דקל

◆ ◆ ◆

"האהבה הפשוטה והעמוקה שלך הדביקה את כל המשפחה"

חנה מנצורי כותבת לבנה, סמ"ר אמיר מנצורי ז"ל

האמא חנה ותמונת אמיר מנצורי ז"ל

נולד בירושלים בי"ז בחשוון תשמ"א (27 באוקטובר 1980).

ב־1998 התגייס לעתודה האקדמית, אך כעבור שנה החליט לעבור לשירות קרבי בגבעתי. ב־18 בפברואר 2002 נפל בקרב עם מחבלים סמוך לכיסופים בגבול רצועת עזה. בהיתקלות נהרג גם רס"ן מור אלרז.

בן 21 היה בנופלו. 

• • •

בכל בוקר אני לובשת את הבגדים וממלאה את הסירים בכל התבשילים שטבולים בזיכרונות מתוקים של חייל במדים.

והנה הם באים — האחים, הילדים, הנכדים — להריח ולטעום.

אותך, בני אהובי, איני פוגשת במטבח. כבר שנים שלא נכנסת עם המדים והמבט שלך, מלא הגאווה והגעגועים, אבל אתה נמצא אצלי
עמוק־עמוק בלב.

ומותר לי לבכות ומותר לי ְלבַכּוֹת, אבל מי ינגב את הדמעות?

מי יאחה את השברים?

מי יחזיר לי חלק ממני שאבד ואיננו עוד?

אבדה לי בגוף התחושה, הגעתי לתחתית הבור וזעקתי לשמיים, ומי יענני?

אבל אתה לא נתת לי ליפול, עמדת חזק ואיתן וכמו משום מקום לחשת באוזניי: "אמא, קומי לבשי בגדי תפארתך",

ובמותך, יקר שלי,

ציווית לנו את החיים.

בחרתי להמשיך בדרך, להסתכל כל בוקר על השמש שזורחת ולהאמין בטוב.

והוא הגיע.

לאט־לאט הבית התמלא בשמחה, בחתונות, בילדים, בתמימות, בשמחות גדולות וקטנות

ובכל פעם שהם פותחים את הדלת ונכנסים – יהלי אמיר, אראל שלום, מאיה, עתי אמיר, רועי ורז אמיר - כל אחד מהם הוא הניצחון הגדול שלנו.

ואי־אפשר שלא להרגיש אותך ביניהם, שמח ומאושר בשמחתי.

הרי זה מה שהיית מבקש עבורי.

ואני גאה בך ולא מפסיקה לספר עליך ועל מי שאתה.

על חייל אמיץ, שלא פחד ליפול למען עמו ומולדתו.

אדם נעים הליכות, אוהב את הזולת ומכבד את הבריות.

על האהבה הפשוטה והעמוקה שלך שהדביקה את כל המשפחה.

על השמחה והאושר שהיו חלק ממך.

ואתה כאן, נוכח, אמנם לא בגופך,

אבל רוחך נמצאת איתנו ומאירה לנו את הדרך.

היום, יום הזיכרון, עומדת אני בגאווה ומצדיעה לך, בני אהובי, על אומץ הלב והנכונות לעשות הכל למען העם והארץ.

ואני מודה לך יום־יום על כך שאתה ממשיך לפעום בתוכנו ולהפריח בנו חיים.

לפני כמה חודשים נולד לנו נכד חדש.

חיים חדשים, אור גדול והתרגשות עצומה.

ובדרך נס גלוי, ברית המילה שלו יצאה ביום מותך, חיבוק גדול שקיבלנו ממך, סימן שאתה איתנו תמיד, גם מלמעלה.

וייקרא שמו – רז אמיר

"עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ".

בני־אהובי אמיר – אוהבת, מתגעגעת, דומעת ומצדיעה.

אמא

◆ ◆ ◆

"מרגישה קרובה אליך גם אחרי 54 שנים"

מרית פכט כותבת לאחיה, רב"ט דני לנדאו ז"ל

האחות מרית ותמונת דני לנדאו ז"ל

נולד בפתח־תקווה ב־17 באוגוסט 1947.

בילדותו שמע משכנו, סא"ל משה (מוסא) קליין, סיפורי גבורה על הצנחנים וב־1966 התגייס בעקבותיו לחטיבה. במלחמת ששת הימים השתתף בקרבות בעזה וברמת הגולן. באותה מלחמה נפל סא"ל קליין.

ב־26 בספטמבר 1967, במהלך אימון, נהרג דני בהתהפכות ג'יפ.

בן 20 היה בנופלו.

• • •

דני יקירי, 

אני כותבת לך 54 שנים לאחר שכתבת לי את המכתב האחרון. אני קוראת אותו שוב לאחר כל כך הרבה שנים ומרגישה קרובה אליך מאוד למרות מרחק השנים שעברו והאדמה שבינינו.

אחי היקר, כשהלכת בפעם הראשונה לצבא נזכרתי כיצד ב־1947 הובאה אמא מחולון דרך השדות במשוריין לחדר הלידה בבית החולים בילינסון וחזרה עם תינוק מתוק שכל כך ייחלתי לו. הייתי בת שמונה, מלאת גאווה, ונתתי לך את שמך דני משום שהייתי היחידה בבית שידעה עברית.

היית ילד יפה תואר ובעל מזג נעים אבל שובב גדול, מוקף חברים ואהוב על כולם. כשהתגייסתי לצה"ל היית רק בן עשר, כך שהפסדתי את שנות התבגרותך, אך אמא דאגה תמיד לעדכן אותי. בבית הספר לא אהבת להכין שיעורי בית בציור, אך כאחותך הגדולה נחלצתי לעזרתך וקיבלת ציון טוב מאוד.

ביוני 1967, בתקופת ההמתנה, אתה וישראל בן זוגי הייתם בכוננות אי שם, ואמא ואני היינו צמודות לחדשות. למרות שביקשת מאיתנו לא לדאוג לא יכולנו להתאפק ותמיד חששנו למשמע השידורים ברדיו. כל יום מודיעים שמות של הרוגים חדשים וכל יום גובר החשש לשמוע את השם שלך. כאשר חזרת מן המלחמה ראיתי עצב נורא בעיניך על נפול חברים קרובים. מיעטת לספר על הקרבות אבל ידעתי בליבי שנלחמת קשה. במהרה חזרת ליחידה וכרגיל התנדבת לקורס מ"כים וחיכית לקורס קצינים.

המוות הנורא בתאונת האימונים קטע את כל התוכניות. לא אשכח לעולם את הרגע שנציגי קצין העיר רחובות באו להודיע לי. ישבתי על המיטה של בתי והחזקתי את יובל בחוזקה בידי. שני הקצינים נכנסו בפתח דלתנו ואמרו את המילים שלא אשכח לעולם. 

"הכל יהיה בסדר", כתבת לי. ואכן, החיים היו בסדר. 

בפעם האחרונה שבה דיברנו הייתי חודש ימים לפני המעבר לגרמניה, להמשך המחקר של ישראל. בטח תשמח לשמוע שהגשמתי את חלומי ואני דוקטור לביוכימיה.

החיים חזקים מכל והמשכנו הלאה בזכות ילדינו. גל גדלה להיות אישה צעירה, יפהפייה יותר משתוכל לדמיין, אבל לצערנו היא לא איתנו ונזכור אותה לעד. יובל גדל לגבר לתפארת, הקים משפחה עם מירה וילדיהם מאי ועיליי, והוא בעל קריירה מצליחה. אני מתפוצצת מגאווה במחשבה על המשפחה שהקמתי, אך ליבי נשבר בכל פעם שאני חושבת על כך שלא זכית להכיר אותם.

מעת לעת אני מתבוננת באלבום התמונות שלך ושל חברתך קארין וחושבת איך הייתם יכולים להיות היום. אני משוחחת איתך ומספרת לך עדכונים מהנעשה במשפחה ובארץ שכל כך אהבת ושלמענה הקרבת את חייך. היום היינו יכולים כזוג זקנים לשבת בכורסה ולהעלות זיכרונות.

אתה חסר לי כל כך.

אחותך האוהבת לעד,

מרית

◆ ◆ ◆

"כאילו רק לפני שנייה שלחת את ההודעה האחרונה"

רוי פרוינד ורועי כהן כותבים לחברם, רב"ט ליהוא בן־בסה ז"ל

החברים רוי (מימין) ורועי

נולד בראשון־לציון ב־22 בספטמבר 2001. 

התגייס באוגוסט 2020 לקורס טיס. ב־24 בנובמבר 2020 נהרג בהתרסקות מטוסו במהלך טיסת אימונים. באסון נספה גם רס"ן איתי זיידן ז"ל, מדריך בבית הספר לטיסה.

בן 19 היה בנופלו.

• • •
ליהוא בן־בסה ז"ל

היי ליהוא,

מרגיש כאילו הפעם האחרונה שנפגשנו היתה לפני שנייה. כאילו שכמעט לא עבר זמן מאז שלחת לנו את ההודעה האחרונה שלך. חשוב לנו שתדע שלא שכחנו אותך לרגע. רצינו שתדע שאנחנו, החבורה הקרובה שלך מהבית, הכנו שרשרת לזכרך וכולנו הולכים איתה כל הזמן. זו שרשרת מכסף עם חריטה של השם שלך בעברית ובאנגלית משני הצדדים של התליון. גם אם אנחנו מתעסקים ביומיום שלנו, יש משהו שמשאיר אותך בזיכרון שלנו ונמצא איתנו תמיד, בכל מקום. כשמלא חודש לנפילתך עלינו לבית העלמין והמשפחה שלך ממש התרגשה מהשרשרת, אז הכנו מיד שלוש שרשראות נוספות והם הולכים איתן כמונו, לכל מקום. 

אם דאגת, אז תדע שאנחנו שומרים איתם על קשר. פתחנו יחד איתם קבוצה משותפת בווטסאפ שבה אנחנו מדברים מדי פעם, שולחים לפני החגים "חג שמח" ולפני השבת "שבת שלום". לפני שלושה שבועות הלכנו לאמא שלך שבולת הביתה, ישבנו איתה הרבה זמן והייתה אווירה מאוד טובה. היא שאלה מה הולך איתנו והראתה תמונות שלנו יחד איתך שהיא הדפיסה לזיכרון. גם אח שלך מאי היה. הוא בצבא וממשיך בדרך שלו, מתגעגע אליך. 

שנינו בעתודה קדם־צבאית, משתדלים להמשיך בחיים, חושבים עליך המון וגם אם הפצע קצת מחלים, הוא לנצח יהיה קיים. לנצח נזכור אותך ותהיה חרות בליבנו, ויש לנו הרבה תוכניות להנציח אותך, שייצאו לפועל בקרוב. למדנו ממך הרבה, היית אדם כל כך מיוחד והשפעת על כולנו.

אוהבים אותך, ליהוא

◆ ◆ ◆

"האחייניות כבר מכירות אותך ואת הג'יפ שלך"

בני המשפחה כותבים לסמ"ר מתן גוטליב ז"ל

האמא רוחמה 

נולד בראשון־לציון ב־21 במאי 1993.

בנובמבר 2011 התגייס ליחידה המיוחדת מגלן. ב־30 ביולי 2014, במבצע "צוק איתן", נכנס למרפאת אונר"א בחאן יונס במהלך איתור מנהרת טרור. המבנה הממולכד התפוצץ וקרס על הלוחמים. בתקרית נהרגו גם סמ"ר גיא אלגרנטי וסמ"ר עומר חי. 

בן 21 היה בנופלו.

• • •
מתן גוטליב ז"ל

ילד שלנו, מתני שלנו

אתה חסר. חסר כל יום, כל רגע, כל שנייה, כל נשימה. חסר במפגשים המשפחתיים, בארוחות השבת שכל כך אהבת ושאליהם התגעגעת כל כך בזמן הלחימה בעזה.

אנחנו ממשיכים להיפגש סביב השולחן שהפך מריבוע למלבן כי לא יכולנו להשלים עם החוסר והריק שלך באחת מהצלעות שלו.

מתן שלנו, בשנים האחרונות התמלא השולחן בארבע האחייניות המקסימות שלך – תאה, ריי, לילי ונור המדהימות, שאנחנו בטוחים שהיית מטורף עליהן והן עליך. אנחנו מדברים, מספרים להן עליך ומראים להן תמונות שלך שנמצאות ממש מול השולחן ומעליו. כולן מכירות אותך ואת הג'יפ שלך שבו הן הכי נהנות לנסוע, עם ה"שיגועים" של סבא.

אנחנו חנוקים. חנוקים מדמעות, חנוקים מגעגועים וחנוקים מהרצון לחבק, לנשק, לשמוע אותך ממלא את הבית בצחוק ואושר.

נינה הכלבה בסדר, היא גדלה ומתגעגעת אליך.

החברים שלך מתגעגעים לישיבות שלך איתם בבית ובגבעה. לטיולי הג'יפים שכל כך אהבתם. הם נסעו וטיילו ברחבי העולם, ראו, חוו חוויות מדהימות, למדו, התאהבו, נפרדו ושוב מצאו אהבה, חלקם נישאים בתקופה הקרובה וגם עבורם החוסר שלך גדול מאוד. הם מאוד מתגעגעים אליך, ליופי הפנימי שלך, לצחוקים שלך ובעיקר לכיף שהיה להם איתך, לבית שלנו, שהיה עבורם מקום חם וכיפי, מלא שמחה ורעש, לגינה שבה אהבו לשבת איתך, כולם יחד.

אוהבים המון ומתגעגעים

אמא רוחמה, אבא שמואל

עומר, טל, תאה וריי

ניצן, בר, לילי ונור 

◆ ◆

"אתה ואני נפגשנו רק כי הלכנו לאיבוד יחד"

תמי נחמיאס כותבת לבן זוגה, סגן ניסים בן־דוד ז"ל

החברה תמי

נולד באשדוד ב־20 בדצמבר 1979. 

התגייס בפברואר 1999 לקומנדו הימי. לאחר שנה פרש בגלל פציעה, עבר לסיירת גבעתי ויצא לקורס קצינים. 

במבצע "חומת מגן" התנדב לגולני. ב־4 באפריל 2002, בקרבות הקשים בג'נין, נפצע אנושות מאש מחבלים. חולץ על ידי סגן מפקד הפלוגה, אלירז פרץ, שנשא אותו על גבו למחסה, שם נקבע מותו. 

בן 22 היה בנופלו.

שמונה שנים אחר כך נהרג רס"ן אלירז פרץ ז"ל בקרב עם מחבלים ברצועת עזה.

• • •
ניסים בן־דוד ז"ל

"וכל היום וכל הלילה

בלא משים

ניסי ניסים

עוברים עליי עוברים עלינו

אני יודעת זה מלמעלה

ולא הכל ורוד

אבל הכל זה טוב

טוב בחיי"

(זוכר אני/ישי ריבו)


ניסי ניסים חבר אהוב יקר שלי,

בפתק שהשארת לי ערב בדיקת חמץ כבר היה רמז לאיך שהקשר שלנו ייראה מספר ימים לאחר מכן,

מרחק של חיים ומוות,

דרך של געגועים

וירח אחד שמביט ושומר מלמעלה. 


19 שנים שאני מפלסת את דרכי והיא שזורה בך לכל אורכה כמו פסים צהובים של חרציות בצידי הדרך. אני מרגישה אותך בכל, מלווה ומנחה את צעדיי.


זוכר שהכרנו ביום הולדתך התשע עשרה? כמו אז, גם השנה תאריך לועזי ועברי חברו יחד. נזכרתי בנו במדבר, ללא מים, נחל חווה, קור של דצמבר, מחכים שהשמש תעלה והדרך תתבהר.

הרי אתה ואני נפגשנו רק כי הלכנו לאיבוד יחד.

וכמה סקרנות, אמונה, שמחה וחיות הבאת עימך לחיי בחייך.


אתה מכיר ויודע שהגעגועים העזים ביותר שמלווים אותי הם לחייך שלך, 

לדרך שבה חיית.

הם ניבטים אליי מכל עבר


הם בפריחת שפלת יהודה 

הם בחולות הדיונה הגדולה

הם בקופסת שימורים של לוף 

הם בגלשן משופץ בדבק נגרים 

הם בזוג אופניים לצד הדרך 

הם בריצה מיוזעת לפסגת הר תבור 

הם במפת סימון שבילים לא עדכנית

הם במכונת התספורת על המדף

הם ביציאה מבית הכנסת לאחר תפילת מנחה 

הם במכנסי החאקי וחולצת פלאנל

הם בטנדר טויוטה 

הם בריסים הארוכים של בני הבכור

הם בצמד העצים לצד הדרך 

הם בתלתלים הצפופים של האחיין שלך 

הם בריח כביסת החיילים 

הם ברגע של הומור 

הם בחוברת הצהובה של נשיונל ג'יאוגרפיק

הם בצלילות 

הם בתפוח מקולף על שולחן הבית

הם בהתכנסות בהבדלה 

הם בעשרים לכל חודש 

הם בשביל הגישה
לחוף הבונים

הם במעשים הקטנים למען 

הם בקרירות של הבוקר 

הם בים המחבר ובירח שקם מעלינו.


אני יודעת שלו יכולת היית נשאר לחיות את חייך

ומשנה לשנה אני חיה את חיי באהבה

ומנסה להדחיק את עצבותי ולהמתיק בכך את געגועיך.

תמי

◆ ◆

"ארבע מילים שהפכו להיות עבורי כמו צוואה"

ספיר אשכנזי כותבת לבן זוגה, סרן עמרי שחר ז"ל

נולד בכפר־סבא ב־10 במאי 1987.

התגייס ב־2006 לקורס חובלים. בתפקידו האחרון פיקד על סיירת "בזק" בגבול הימי עם רצועת עזה. ב־27 ביוני 2012 נהרג בתאונת דרכים בנסיעה מערב גיבוש יחידתי בחזרה לבסיס. 

בן 25 היה בנופלו.

• • •
החברה ספיר ועמרי שחר ז"ל

היי בוזו,

קצת מוזר לענות לך על הודעה שהפכה להיות הצוואה שלך עבורי. ארבע מילים — "בוזי אל תהיי שבוזי" — שהיו המהות שלך כבן אדם שבמקרה (או שלא) גם היו המילים האחרונות שכתבת למישהו, ובמקרה (או שלא) כתבת אותן לי.

אתה יודע שאחרי שעניתי לך "טוב", ישר שמתי את הטלפון על שקט. הייתי קצת עצבנית שלא נשאר לך זמן לדבר איתי כי צוות המפקדים שתחתיך היו איתך בערב גיבוש, ואתה תמיד היית צוות הווי ובידור. תיארתי לעצמי שעכשיו חשוב לך להתרכז בהם ולהשקיע את הזמן המועט שהיה לכולכם ביחד לגיבוש וכיף. אז את ההודעה האחרונה שלך ראיתי רק בבוקר, אותו בוקר שבו החיים שלי השתנו מקצה לקצה, שקמתי אליו כעוד בוקר שגרתי ואתה בעצם כבר לא היית. חייכתי כשראיתי את ההודעה הזאת ממך — בגישה הכל כך מוכרת שלך של "תמיד לקחת הכל בקלות, כל עוד אף אחד לא מת", כמו שכתבת לי פעם; הבוקר שבו העולם הזה איבד נפש יקרה מפז, מלאת שמחת חיים, אופטימיות ותמימות שלא תחזור יותר; עולם שכבר לא יחזור להיות אותו הדבר עבורי, עבור המשפחה המדהימה שלך, עבור עשרות החברים, עבור החיילים שלך וכל מי שלא הכיר אותך. עולם שהפך עצוב.

אז תדע שמאז ועד היום, כבר כמעט תשע שנים, אני לוקחת ברצינות את הצוואה הזאת שייעדת לי. כנראה ידעת כמה אני אזדקק לזה בהמשך הדרך... וזה קרה לא מעט פעמים, כמו שאתה בטח יודע מהמקום שלך אי שם בגן עדן.

אני לא יודעת כמה אנשים מצליחים באמת להשאיר חותם בחייהם, ובטח לא אחרי מותם, וכמה מאלו שכן מצליחים, מצליחים לעשות זאת בגיל 25. אבל אתה הצלחת. והצלחת לעשות את זה עבור כל כך הרבה אנשים! ואני כמובן אחת מהם.

אז תודה לך, בוזו, על מילים שקיבלו תוקף ומשמעות עילאיים שמלווים אותי מאז ועד היום ומזכירים לי כל פעם מחדש מי אתה עבורי.

◆ ◆

"רונצ'וק אהב אוכל של ילדים, שניצל ופסטה"

לבנה קוקיא כותבת לבנה, סמל רון קוקיא ז"ל

האמא לבנה

נולד בירושלים ב־23 במארס 1998.

בנובמבר 2016 התגייס כלוחם לגדוד 932 של הנח"ל. ב־30 בנובמבר 2017 נרצח בידי צעיר בדואי־ישראלי כשהמתין לאוטובוס בתחנה בערד. 

בן 19 היה בנופלו. 

• • •
רון קוקיא ז"ל

רון שלנו, רונצ'וק, הבן הצעיר, אח לשני, לדור ולנוי. 

רון שירת בקרבי וכשהיה אמור להגיע הביתה הוא היה מתקשר ומבקש ממני להכין לו את מה שהוא הכי אוהב לאכול. הוא אהב מאוד פסטה בכל צורה, לבנה או אדומה, עם בשר או עם גבינה. פסטה בולונז של אמא ופסטה אדומה של סבתא רחל. אהב גם שניצל וסטייק. רונצ'וק היה רק בן 19 וחצי כשנרצח. ילד. זה אוכל של ילדים, שניצל ופסטה. הוא רק התחיל לפתח טעם אישי משלו בגלל הצבא אבל אהב לאכול בבית את הדברים הכי בסיסיים ומוכרים. למרות זאת הוא בחיים לא התלונן על האוכל של הצבא. היה ילד מאוד סתגלן ולא מפונק. 

אחרי שנרצח העברתי את המתכון לאמא מבית הספר שביקשה להכין לילד שלה את הפסטה ש"רון הכי אהב". היא סיפרה שהילד שלה כל כך אהב את הטעם שהוא אכל ישר מתוך הסיר, בדיוק כמו שרון היה יושב לאכול.

רון היה אמור להיות השנה בן 23. הוא נולד ברווח מאוד גדול מהאחים שלו ולכן הם היו שותפים מלאים בגידול שלו. בינו לבין האחות הגדולה יש 14 שנים הפרש והיום כבר יש לו אחיין ממנה.

רון התאפיין בחיוך הגדול שלו, רצה תמיד להצחיק, וכשמישהו לידו היה עצוב, הוא היה בא לעזור לו מיד ומעודד אותו. הייתה לו חבורה מהתיכון, ואחרי שנהרג הם התפזרו כל אחד לכיוון אחר. כששאלתי אחד מהם למה זה קרה, הוא אמר שרון היה הדבק וברגע שהדבק הלך — הכל התפרק. 

אחת מאהבותיו הגדולות הייתה למחשבים. רון פיתח עם חברו אדיר אפליקציה לבילוי של צעירים בתל־אביב והסביבה, NightParty, והיא הושקה שנה אחרי מותו. 

חשוב לי שרון יידע שאנחנו מנציחים אותו בדרכים רבות והן כולן עוסקות באור, באושר, בחידוש. אף אנדרטה לזכרו היא לא שגרתית ולא מאבן. אנחנו לא רוצים שהיא תזכיר בית עלמין. גם אין לנו נרות זיכרון בבית. אנחנו רוצים שסביב הזיכרון שלו תמיד יהיו חיים, כי החיים ממשיכים והמים זורמים ואנחנו מוצאים את רון בכל מיני מקומות שעדיין צומחים מסביבנו. בכיכר שבה נרצח הצבנו ספסלים מעץ על שמו כדי שילדים ישחקו לידם, יקפצו עליהם וישמחו סביבם. במרכז הכיכר יש חנוכייה גדולה שתרם האמן איציק גמליאל מערד, והיא מסמלת את האור של רון שהשבעה שלו הסתיימה בדיוק בנר ראשון של חנוכה. מאז, בכל שנה את הנר הראשון של חנוכה אנחנו מדליקים שם. 

זו התמונה האחרונה ששלח אליי והיא משלבת את שתי האהבות שלו.

צילומים: אביגיל עוזי, אלכס קולומויסקי, קובי קואנקס, דנה קופל, גדי קבלו, צביקה טישלר, באדיבות המשפחות