זיכרון חי

זיכרונות אינם מצייתים לציר הזמן. הם מסודרים אחרת. אין בהם מוקדם ומאוחר, אין חשוב ולא חשוב. הם מזדהרים בבהירות מתוך אלפי הרגעים והשנים, כמו תמונה צרובה על מפת הנפש. ספרו לי זיכרון יפה, ביקשתי מארבעת קרובי המשפחה שיקיריהם נפלו במערכות ישראל, זיכרון חי. אין כאב גדול יותר בשעת אבל מזיכרון של שמחה, אמר אייסכילוס, המחזאי היווני בן המאה ה־5 לפנה”ס. אבל הנה, ביקשתי ונעניתי.

יותם אליהו סיפר על ההפתעה שהפתיע אותו אחיו פז באחד מימי השישי. יעקב יקותיאל סיפר מה היו נוהגים לעשות הוא ובתו יעל בסלון ביתם. לאה עזוז חזרה לרגע שחיכתה לדוד, בעלה לעתיד, על המזח. ואסף אמתי סיפר על אביו ירון, שנוכחותו המוחשית ליוותה את חתונת אחותו לפני שמונה חודשים. אספתי את הזיכרונות וציירתי אותם כפי שהיה נדמה לי שאני שומעת אותם: אינטימיים, צבעוניים, פשוטים ומעוגנים בחולין. השתדלתי להניח את חרדת הקודש ואת האבל הלאומי בצד. השתדלתי לצייר זיכרונות של אנשים חיים.

‍

סגן פז אליהו ז"ל

נולד: 6.4.1992
נפל: 23.7.2014

בנם של רחל ואורי. אח בכור למתן ויותם. שירת כלוחם מצטיין בצנחנים. במבצע צוק איתן נכנס עם חייליו לביתו של חשוד ברצועת עזה. נהרג ממטען רב־עוצמה שהופעל נגדם. בן 22 במותו. 

ההפתעה

אחיו יותם מספר:
"אחי הגדול, פז, כבר היה בצבא, אני הייתי בכיתה ז'. ביום שישי חורפי אחד, אמא שלי מעירה אותי בבוקר ואומרת לי: 'יותם, קום, קום, צא מהר החוצה, מחכה לך הפתעה'. חצי ישן אני קם מהמיטה ויוצא החוצה. אני לא מספיק לראות הרבה - וטראח, אני מרגיש מכה של שלג על הפרצוף. זה היה נורא מפתיע. גם נבהלתי; וגם, מה פתאום שלג? אין עכשיו שלג. מתברר שפז היה באותו יום בבוקר ברמת הגולן עם חברים והביא איתו ארגז שלג בטנדר של הקיבוץ. כשחזר הביתה שלח את אמא שלי להעיר אותי, וחיכה לי בחוץ בהיכון. מה אמא שלי עשתה בזמן הזה? נראה לי צחקה. ואז המשכנו לזרוק עוד כדורי שלג אחד על השני".

‍

‍

סגן יעל יקותיאל ז"ל

נולדה: 15.6.1996

נפלה: 8.1.2017

בתם של שלי ויעקב. אחות צעירה לנדב ונגה. שירתה כמורה־חיילת ובהמשך כקצינת הסברה. ביום שבו החלה להוביל סדרת חינוך לצוערים, נהרגה בפיגוע דריסה שהתרחש בארמון הנציב. בת 20 במותה.

הריקודים

אביה יעקב מספר:
‍"בימי שישי בצהריים, כשהבית היה לרשותנו, יעלי ואני היינו רוקדים יחד בסלון. כל המשפחה שלנו אוהבת לרקוד - את שלי, אשתי, פגשתי על רחבת הריקודים בחיפה כשהיינו סטודנטים - אבל אפילו היא לא ידעה על הרגל יום השישי שלנו. יעל הייתה בוחרת את השירים, ומפעילה את המחשב בעוצמה כזו שהייתי צוחק ואומר שאפשר לשמוע את השיר עד רחוב בורוכוב, חמישה רחובות מהבית שלנו. איזה שירים? היא אהבה המון סגנונות ותמיד הייתה מתאימה את השירים לאירוע. למשל את השיר של אהוד בנאי 'השביל הזה מתחיל כאן', היא הייתה שומרת לנסיעות הארוכות שלנו למכינה בצפון. אבל גם שירים ישנים, שירים שאני הייתי שומע כבחור צעיר. היא אהבה את חוה אלברשטיין, ואת פרנק סינטרה, ואת ה־Doors. אבל בימי שישי, אני זוכר את יעל מקיפה את השולחן בסלון ואני אחריה, לצלילי שיר איטלקי קצבי ושמח משנות ה־60: We No Speak Americano".

‍

‍

רב־טוראי דוד עזוז ז"ל

נולד: 31.3.1945

נפל: 8.10.1973

בנם של לאה ואהרן. בן זוגה של לאה ואביהם של רונן ואורית. במלחמת יום כיפור נקרא דוד למילואים ונשלח למוצב "מפצח" שעל גדות תעלת סואץ. לאחר שלושה ימי לחימה, נפל המעוז ודוד נהרג. בן 28 במותו.

המצלמה

אשתו לאה מספרת:
‍"את דוד הכרתי בנאפולי. כל אחד מאיתנו הגיע במסגרת טיול מאורגן, והכרנו כששתי הקבוצות התאחדו לטיול משותף. דוד התעקש לשבת לידי באוטובוס, וברגע מסוים לקח לי את המצלמה. 'אני אצלם אותך', הוא אמר לי, 'אבל אני לא מחזיר לך אותה. תבואי לקבל אותה בנמל חיפה כשאני אחזור לארץ'. מבינה? הוא שמר אותה כפיקדון. וזה באמת מה שעשיתי. הייתי בת 20 אבל ידעתי שבנמל מחכה לי העתיד ולא התכוונתי לפספס אותו. 

"בנמל, לא רחוק ממני עמדה אישה נוספת עם זר פרחים. מרחוק ראיתי את דוד רץ אליה. הוא חשב בטעות שזו אני – גם לה היה שיער קצר – ואז בבת אחת הוא נעצר והסתכל עליה באכזבה גדולה. עד היום אני לא אשכח את המילים שלה. היא אמרה לו: 'דויקו, ככה מקבלים את אמא?!' ואז הבנתי שזו אמא שלו. 

"האם הוא החזיר לי את המצלמה? היא הייתה ביד שלו כשהוא ירד מהאונייה, אבל הוא עוד המשיך להחזיק אותה אצלו עד שהיה בטוח שאני כבר לא אלך".

‍

‍

רב־סמל מתקדם ירון (יורי) אמתי ז"ל

נולד: 21.9.1961

נפל: 13.8.2006

בנם של שרה ומאיר, בן זוגה של מירב, ואביהם של יובל, גל ואסף. גויס בצו 8 למלחמת לבנון השנייה. חובש קרבי בחטיבת הצנחנים. נהרג מאש כוחותינו בכפר קנטרה שבדרום לבנון. בן 45 במותו.

החתונה

בנו אסף מספר:
‍"יכול להיות שאני לא מתאים לפרויקט. אין לי ממש זיכרון חי מלפני. הכל מחוק. לא, גם לא מהיום הראשון של כיתה א'. לכיתה א' נכנסתי בלעדיו – שבוע אחרי השבעה. אבל יש לי זיכרונות חיים אחרי מותו אם זה מתאים. מתאים? אוקיי. אז לפני שמונה חודשים כשאחותי הגדולה התחתנה, הוא פשוט היה איתנו. אחי ואני עבדנו קשה על החתונה – כי זו הייתה חתונת שטח כזו – והגענו הביתה ממש לפני החתונה לתוך ההכנות האחרונות. רעש, בלגן, כולם מתכוננים, מלא אנשים. אבל כשאחותי ירדה במדרגות, לבושה ומאופרת, הרגשתי שאבא שלי עומד איתנו ושברגע הזה, זה רק אנחנו. אין אף אחד חוץ מהמשפחה. מה הוא עשה? הוא היה פשוט מאושר. חבל רק שבאותו רגע אמא שלי בכתה".