הגיעו הדברים לידי כך שלא נותרה שום דרך לעבור יום בלי שמישהו שאל אם ראית 'חזרות', למה לא ראית 'חזרות', מתי רואים את הפרק החדש ב'חזרות'. ובצדק מסוים; 'חזרות' הייתה הכל מלבד חזרה; היא הייתה הדבר עצמו, הרגע הממשי שבו הפכה נועה קולר מתפקיד המשנה החמוד לתפקיד הכי ראשי שיש - ככוכבת וכיוצרת - ולדארלינג של אומה שלמה. הסדרה צברה תאוצה מפרק לפרק, העמידה ארסנל דמויות שרק חיכית להגחתן, בראה את התיאטרון העבש כטלוויזיה מצוינת, ואפילו הסתבכותו של ארז דריגס בשלהי העונה, לאחר שתכתובות גילו שהתנהל בעבר באופן פוגעני כלפי נשים, לא חיסלה סופית את המותג. המעריצים לא שקטים: מתי 'חזרות' חוזרת?
כבר שנים שברור לכולם שמטבחי הגיהינום של מסעדות היוקרה המקומיות, על הרושפלדים והגרניטים ויקום שלם של משמרות כאוטיות וצוותים מוטרפי לחץ, אדרנלין, גיוזה על הגז וחלומות חלוּמי - ראויים לדרמה מקורית. אבל רק ארז קו־אל ואורית דבוש הצליחו לחצוב תסריט משכנע לתוך המקום הקשוח הזה. 'הטבח', בהובלתם של גל תורן וגורי אלפי, ידעה מה ומי ואיך, הקפידה על ניואנסים, והצליחה להכניס אתכם פנימה, למקום שבו מכינים את הנקניקייה והגברים בוכים בלילה ליד מקרר תעשייתי. התיאבון רק נפתח.
אם זה נראה כמו תוכנית לילדים, מרגיש כמו תוכנית לילדים, ונשמע כמו תוכנית לילדים, אז למה לא להניח אותה בפריים־טיים ולבדוק מה יקרה? קשת הימרה על 'הזמר במסכה' לפני השימוש הכפוי במסכות וגרפה את הקופה, בצדק. זה לא היה רק רייטינג, אלא הדיבור האינטנסיבי סביב התוכנית והניסיון הבלתי פוסק לפענח מי הדמויות. עידו רוזנבלום הצטיין כמנחה והשלים פאנל מדויק שכלל את אופירה אסייג, סטטיק ובן אל, צדי צרפתי ושחר חסון. בעידן שבו כבר אין מדורות שבט, 'הזמר במסכה' הייתה הדבר הכי קרוב לשם.
בישראל, עם שממילא מתחזק אובססיה עתיקה לאוכל, הקורונה הפכה אותו לסיבה ולמסובב. תוכניות הריאליטי בתחום עלו לדרגת פולחן וכוכב המישלן של אסף גרניט הכתיר אותו לכהן הגדול. העונה הנוכחית של 'משחקי השף', המגרש הביתי של גרניט, הייתה מפלט לכל מי שמאס בחריימה ברוטב דמעות אנושיות של 'מאסטר שף'. הפורמט הענייני והוותיק, שכבר עובד מעצמו, סגר לרשת עוד עונה מוצלחת. ותודה גם לאייל שני, שקרא לתוכנית 'רולקס ב־27 דולר' וקיבל בחזרה עגבנייה לפרצוף.
בעולם שבו 'המורדת' ו'שטיסל' הם חטיפי נטפליקס ועל רקע מתח חילוני־חרדי סביב ההתנהלות במגפה, סדרת הלהיט של הוט היא מפלט מענג בגוני שחור־לבן־זהב. העונה השנייה המשיכה ללהטט על קו התפר בין הציפיות של קהילה שמרנית, ובין הסקרנות ההורמונלית של צעירים שעדיין לא החליטו איך לכופף את החוקים. בין הרגעים הקומיים למורבידיים נפרסים סיפורי חניכה מתוקים בעולם ציני, שמזכירים שהתבגרות היא מסע מסובך, לא משנה אם אתה חובש מגבעת של בורסלינו או משתחל לטייץ יוגה.
הצקצוק המוסרני התורן הופנה הפעם לסדרת המתבגרים 'בני אור', הגרסה הישראלית ל'אני והחבר'ה': ההורים נבהלו מהאלימות ומהסמים והמחנכים דרשו לצנזר, אבל הנוער (ולא רק הוא) בחר בשלט. עם קבוצת שחקנים בלי שום הכשרה וניסיון ועם הרבה אקשן, 'בני אור' הצליחה להיכנס ללב ולא סתם היא כבר בדרך לעונה שנייה. זה לא הסמים ולא האלימות שהיפנטו את הנערים והנערות, אלא תיאור של מציאות שבה אין היררכיה וסמכות ולכן כל אחד נדרש לדאוג לעצמו. ובמצבו של הנוער בתקופת הקורונה, היקום הכאוטי של 'בני אור' הוא אמירה כמעט דוקומנטרית.
מה יחדש לכם דוקו־ריאליטי על סלבס אחרי שהם כבר שפכו את כל הג'יפה בסטורי? בזמנים שהמפורסמים מתעדים כל רגע ביום ואז בלי לשים לב חולפים מול המראה ומצלמים בטעות גם ישבן חשוף, התשובה הייתה אמורה להיות פשוטה: כלום. אבל 'מחוברים' עמדה באתגר והוכיחה שיש סטורי ויש את הסיפור כמו שהיא תספר לכם אותו: עם קצת פחות בולשיט וקלישאות, הג'יפה כמו שהיא, לא כמו שנוח להציג אותה. העונה הזאת פתחה חרך למשפחת רפאלי (ע"ע) דרך האח דור, הסירה מעל דורין אטיאס את תדמית המכשפה, שיחררה את עברי לידר מעצמו, קירבה ללב את לוסי אהריש והפכה את מיכל אנסקי למעוררת אמפתיה. כזה, אין באינסטגרם.
לאורך שלושת הסגרים המקום הכי מבוקש בארץ היה הסופרמרקט. המרוץ אחרי נייר טואלט או ביצים, הרצון לפגוש עוד נפשות אבודות באזור היין והבירות, וכמובן: התקווה שאולי הפעם ניתקל בכוכבה או בראמזי. בשנה האחרונה 'קופה ראשית' הפכה מאופנה נישתית לקאלט כלל־ישראלי. עם הומור כמעט ילדי ושחקנים שהגיעו ליהנות, הסדרה של נדב פרישמן ויניב זוהר יצרה שפה פנימית מידבקת שהזניקה אותה ללב המיינסטרים.
התסריט מופרך והכל חשוך מדי, אבל ספק אם יש מי שהתיישב לראות את הפרק הראשון של 'פגע וברח' ולא גמע את כל הסדרה ביומיים. וזה בערך כל מה שנטפליקס רצתה מליאור רז כשנתנה לו תקציב אדיר וביקשה שישחזר את הקסם של 'פאודה'. בדיוק 20 שנה אחרי שהסדרה '24' ייצרה ז'אנר של גיבורים אמריקאים שמרביצים לאנשים עם צבע עור ומבטא מזרח־תיכוני, מתברר כי נפתחה בהוליווד הדלת לגיבור אקשן מזרח־תיכוני עם פיוז קצר ולב רחב. וליאור רז בעט בה, נכנס פנימה ומאז לא הפסיק לרוץ.
הכותרות על מותו המצער של "צנובר", הקיפוד של אבינועם (שחר טבוך בתפקיד פריצה מסחרר), מספרות את הסיפור כולו: 'שעת נעילה', ההפקה היקרה בתולדות הטלוויזיה הישראלית, הייתה אירוע שדיברו עליו, והרבה. היא עוררה דיון אמוציונלי בקבוצות פייסבוק תוססות, שהכילו התפעלות לצד כעסים על אי־דיוקים ובעיקר הרבה כאב אישי וקולקטיבי על הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. עם ערימות של אפקטים וקאסט מצוין (אביב אלוש, ליאור אשכנזי, אימרי ביטון, ג'וי ריגר ועוד) וגם מכירה יוקרתית ל־HBO מקס, הסדרה השאירה חותם למרות שלא הייתה מושלמת, בדרכו של תאגיד השידור הציבורי להפוך לנושא הדגל של היצירה המקורית בארץ.
אנחנו חיים בעידן של ספקות. רשויות החוק, למשל, מוצגות שוב ושוב בתור גופים רקובים. כולם מושחתים. כולם אכזריים. כולם נגדנו. על הרקע הזה, 'השוטרים' נראתה כאילו נחתה מתקופה אחרת. הגיבורים בסדרה, שמבוססת על "פרשת השוטרים הנוקמים", נחושים לבער את הפשע שהשתלט על נהריה, גם אם זה אומר שצריך להשתמש במדים ולהתנהג כמו עבריינים. וזה עבד מצוין, גם בזכות קאסט מרשים, מצחי הלוי דרך דני שטג ועד מאור שוויצר, אבל לא פחות בזכות הכמיהה לעולם הולך ונעלם, בטח בכאוס של הקורונה.
אם 'חזרות' עשתה חשק להזמין מנוי לתיאטרון, אז 'המפקדת' הצליחה לעורר געגועים אפילו לטירונות. זאת הייתה לא רק אחת הסדרות הטובות של השנה - תזמורת קצבית של תסריט חכם, צילום נפלא, פסקול משגע וקאסט מדויק עם הופעה בלתי נשכחת של אלונה סער - אלא עוד הוכחה שבשביל עלילה אפקטיבית לא חייבים שוטרים מושחתים או מסתערבים חמומי מוח. מספיק להפנות זרקור על אוהל הטירוניות הקרוב למקום מגוריכם. המסדר אכן נמתח להקשב ועכשיו, אם אפשר, לפתוח שעון ותוך שבע קטנות הייתן כאן עם עונה שנייה. זוז!
מי שצפה ב'צל של אמת' נחשף לאיום חדש על אזרחי ישראל: א"ק. היא הייתה טרף קל: מהגרת, נטולת אמצעים ומתמודדת נפש. העדות של אדיר חבני, בן זוגה לשעבר, שאותו האשימה באונס ובאלימות, הכירה אותה לצופים בתור חשודה אפשרית ומציתת דמיון ברצח תאיר ראדה. ואז הגיע הבמאי עידו הר, שמצא אותה באוקראינה, לשם נמלטה אחרי שנזקקה לאשפוז פסיכיאטרי. ב'צל כבד' הוא מציג את העוול העצום שנעשה לה ואת ההחלטה האמיצה שלה: לסיים את עידן א"ק. קוראים לה אולה טימר קרבצ'נקו, והיא נקייה מכל חשד. ובמיוחד קרבצ'נקו העניקה לכולנו - ובעיקר ליוצרי 'צל של אמת' - שיעור מטלטל על המחיר של הפיכת הטלוויזיה לחוקר, שופט ותליין.
היה היה פעם תהליך שלום. אחר כך הוא נרצח. כי התהליך, כפי שמדגימה הסדרה של דרור מורה ('שומרי הסף'), היה האנשים שעשו אותו. רבין, ערפאת, קלינטון, והמתווכים האמריקאים כגון דניס רוס, מרטין אינדיק ודן קרצר. היעלמותם של חלק מהאישים, לצד דעיכת התהליך והסיכוי, מייצרת נראטיב שבו האידיאולוגיה והכוונות משניות לעומת האינדיבידואלים שנמצאים בזמן הנכון במקום האף פעם לא נכון - המזרח התיכון - ואומרים: עד כאן. כמו ב'שומרי הסף', גם פה ההפקה הגדולה והמהוקצעת משרתת הנחת עבודה מדכאת, לפחות במקרה שאתם מתגוררים בסביבה.
המהפכה הטכנולוגית הפכה את אחת השאלות הכי בסיסיות שיש - האם אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו? - להתקף חרדה בלתי נגמר. ו'בלקספייס' הייתה הכל מלבד כדור הרגעה: היא מתחילה בטבח מזעזע בתיכון, ממשיכה לחקירה שמטלטלת את התלמידים והתלמידות ומסתיימת במסקנה שהקצר בתקשורת בין הדורות מעולם לא היה חמור יותר. ועל כל זה מנצח הסקופ הגדול של הסדרה: אם גורי אלפי רוצה, הוא גם יכול להיות אחלה ליאור רז.
אפילו היציאה מהארון של רן דנקר לא הפתיעה את הקהל כמו הקאמבק המפואר שעשה השנה. 'בית משוגעים', השיר שהקליט בעיצומה של הקורונה, אחרי שהוציא אלבום שלא ממש תפס, החזיר אותו לימי התהילה של 'השיר שלנו'. להיט היסטרי בהפקת ג'ורדי, עם קריצות לאקסית המיתולוגית נינט והחתונה הלהט"בית שלו, מה שאישר סופית שדנקר שייך לקבוצה מצומצמת של כוכבים מקומיים נטולי תאריך תפוגה. ולא פחות חשוב: גם התברר שיש לו הומור עצמי לא רע בכלל.
זה היה מתבקש ששנת מגפה, שכפתה ריחוק, ביטולי חתונות וביטול כללי של שמחת החיים, תוליד שיר הלל למפגשים של רסס טיפתי. המועבט־בט־בט של עדן בן־זקן ודי־ג'יי איתי גלו השתלט על ישראל, אחר כך על ישראל של מיקונוס ואז על ישראל הראשונה שציקצקה עליהם. יחד עם הז'רגון, 'מועבט' הצעיד למיינסטרים גם את הטכנו, פעם נחלת מועדונים תל־אביביים ומעריצים של אגדות מדטרויט. כשבן־זקן המשיכה להפציץ עם 'ברחובות של תל אביב' ו'ממתק', האוזן כבר התרגלה.
רוב האמנים המקומיים מתבססים בישראל ואז חולמים על הצלחה מעבר לים. כשהיא חמושה בערימות של קולנס, שותף מוכשר (אורי רוסו) וחליפות במידה אחת יותר גדולה, נגה ארז הסתערה על המסלול ההפוך: אחרי הופעות בפסטיבלים יוקרתיים והשמעות מפרגנות בעולם, היא הוציאה את האלבום המעולה KIDS והומלכה גם בגלגלצ פינת קיסריה עם End of the Road הממכר. אפילו סקנדלון אחרי התבטאות רגישה נדחק בזריזות לטובת מה שבאמת חשוב כאן: מוזיקה, מהזן המקורי והמוקפד. אז אף אחד לא יודע מה יקרה בסוף הדרך, אבל במקרה של נגה ארז - ברור שזאת הולכת להיות חתיכת נסיעה.
זה עשוי לבלבל בשלב הזה, אבל 'טרילילי טרללה' לא נכתב כשיר ליום העצמאות, שמשקף נאמנה את מצב הרוח הלאומי. שיר הגאווה הזה, שיתוף פעולה של שני סופרסטארים מדורות שונים, הפך להמנון קיצי בזכות הקול המצוין והאטיטיוד של קירל לצד הקאצ'־פרייזים של פלד ("אל תרוצי כשיורים עלייך כי תמותי עייפה"). נסיקתו, במקביל להשקת הקריירה הבינלאומית של קירל עם Please Don't Suck גם ההצלחה של 'יהלומים', הם הוכחה שלא עלה לה ולא נעליים.
במהלך השנה האחרונה זה נראה כאילו אלה לי חיה כמו אותו בן זוג מבולבל שהיא מחקה בלעג בלהיט שלה, 'מה אתה רוצה': מצד אחד עוד מקבלת את הקרדיט ותשומת הלב שהרוויחה ביושר כפופסטארית ב'כוכב הבא'. מצד שני, כל הפוקוס הזה הופך להוריקן רכילות מתמשך ורב־נפגעים במסגרת היחסים המסובכים והמגה־מתוקשרים עם כוכבת הטיקטוק מאיה ג'ריס. קשה לקלוט ומאוד חשוב לזכור, שהיא רק בת 18 ויש לה את כל מה שדרוש כדי להיות כוכבת עוד שנים ארוכות. אבל קודם, שתחליט מה היא רוצה.
מעבר לכך ששלושתם שופטים בריאליטי (אצל ברזילי זה תכף קורה), יש עוד קו שמחבר בין סטטיק, בן אל ונטע ברזילי: שלושתם הגיעו לצומת. מצד אחד כבר יש קבלות. מצד שני, דור חדש וצעיר נושף בעורף. באיחוד כוחות הם הוציאו את 'אפס מאמץ', מניפסט עצלנות וצ'יל, שכולו שיר הלל לסדר העדיפויות שבו שנ"צ לפני הכל. אפשר לחלוק על המסר, אבל קשה להתווכח עם איכות ההפקה של ג'ורדי, הקול של נטע כפי שעוד לא שמענו אותו ועל היכולת שלהם לגרום לכם לזמזם הכל תוך האזנה אחת. הכי קלאס.
די מצחיק להיזכר שפעם עוד כתבו ואמרו על חנן בן ארי שאולי הוא יהיה, בסך הכל, רק הזמר מ'החיים שלנו תותים', וואן היט וונדר. השנים הבאות לא רק שענו בהפגזת להיטים על התזה הזאת, אלא גם מיצבו את בן ארי בתור כוכב המיינסטרים הגדול ביותר שצמח כאן בעשור החולף, עם בונוס בצורת שני פרסי אקו"ם יוקרתיים. 'אמן על הילדים' המשיך את הקו החשוף והפגיע של בן ארי, בדומה ל'אלוף העולם', והתקבל באהבה רבה. גם 'חולם כמו יוסף', דגם ייצור מאי האחרון, התאקלם יפה בשנה המצוינת שלו. כלומר, עוד אחת.
האיש שהצליח לפרשן את רובי וויליאמס בקאבר מצוין ב'כוכב הבא' הפקיד את עצמו בידיה הטובות של קרן פלס, שדייקה בכתיבתה את החוויות הטראומטיות שכנר עבר כמאגיסט בצוק איתן. החיבור עם אבי אוחיון כבר הפך את היצירה להמנון. כשהושמע לראשונה, כנר עבד בתור נגר, בהמשך כמאבטח בבית מלון ורק אחרי שבירת השיאים שוכנע שמוזיקה היא באמת המקום שלו. אחר כך בא גם 'רוצה שלום', שלא בייש בכלל את ההתפוצצות של 'רסיסים'. ובתור כוכב גדול בהתהוות, נדמה שהקריירה בנגרות ובאבטחה תהפוך רק לעוד שאלת טריוויה טובה.
מה שיפה בטריק של עדן חסון – חוץ מזה שהוא עובד בכל להיט מחדש – זה שאין שום יכולת לא להאמין לו. כן, גם כשאחד היוצרים הכי מוכשרים וכריזמטיים שידע הפופ הישראלי זה שנים שר על "המוזר הזה בראי" שהיה דחוי ומופנם ורק הגיטרה פתרה לו את הבעיות. מפה לשם מדינה שלמה מגדלת קצת זקן, אולי ככה הופכים להיות עדן חסון.
עבר קצת זמן מאז שמכונת הלהיטים של עידן רייכל נתנה עבודה בקצב שהפך אותו לאימת המצעדים. זה לא עבד עם עדן בן־זקן ושיתוף הפעולה עם אייל גולן הביא לו רק תגובות זועמות. ואז רייכל פשוט חזר למקום הכי נכון: הוא עצמו, עם הפקה סטייל אביצ'י המנוח וטקסט שאמור להיות הפסקול של 'חתונה ממבט ראשון'. וככה, מיום ליום, רייכל ממשיך. עד הלהיט הבא.
לאורך כל הדרך של 'מה קשור' ריחפה מעליהם ההשוואה הבלתי נמנעת לשלישיית 'הגשש החיוור'. רק אלמנט אחד היה חסר שם כדי להסתכל למיתוס בעיניים: להיט קולנוע. נתוני הפתיחה לא היו מדהימים: הקהל עדיין לא נהר לאולמות בין גלי הקורונה, ותנאי ההצלחה של סרט קיץ ישראלי ממילא קשים לעומת מותגי־העל מהוליווד. אבל כשעשן החיסונים התפוגג, התברר ש'לשחרר את שולי' פרץ את תקרות המגפה, שבר שיאי צפייה היסטוריים והעמיד את 'מה קשור' בפסגת התרבות הישראלית. לגמרי במפה.
בסרטו הרביעי, שקיבל מספייק לי את פרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, נדב לפיד ממשיך לעשות את מה שהוא מצטיין בו: להפוך לשיחת היום בפסטיבלים, עם סרט שנכנס לקרביים של עצמו ושל המדינה שבה הוא חי (לפחות עד לאחרונה). אם גילגלתם עיניים ודילגתם לסרט הבא ברשימה, כדאי שתדעו ש'הברך' הוא סרט על במאי מתנשא וקופצני, שיורד לנגב כדי להציג את סרטו ומתלונן על משרד התרבות בעידן רגב עד שכולם מקיאים. גם הצד בסרט שעוסק במות אמו של לפיד הופך את 'הברך' ליצירה הכי קומוניקטיבית ומרגשת שלו, ובטח זו שהקהל הישראלי הכי מתחבר אליה.
הסרט המדהים של גידי דר בא קצת משום מקום והפיל את הקהל לרצפה. הבמאי השתמש ב־1,500 ציורים מרהיבים של שני יוצאי 'ואלס עם באשיר' - דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט - שמציגים את סיפור חורבן בית המקדש השני בצורה שהיא הכי קרובה לסרט אפי ישראלי. העובדה שהוא יצא גם בשיאה של תקופה שבה תומכי נתניהו ובנט צורחים אלה על אלה ברחוב, רק מוסיפה לרלוונטיות של יצירה על שנאת חינם שהתרחשה לפני 2,000 שנה, ולא הזדקנה אפילו ביום.
מסלול מוזר עבר 'אסיה', סיפור על אם ובתה שחולה במחלה סופנית. בהתחלה, איש לא שמע על הסרט הרגיש והנונשלנטי להפליא, עד שהתגלה בפסטיבלים ממש כשהקורונה הורידה מסך על הקולנוע. ואז הוא כבש את פרסי אופיר עם זכיות של הצוות הכל־נשי מאחורי המצלמה (בראשות הבמאית רותי פרי־בר) ומלפניה (אלונה איב ושירה האס). אפקט האס, שהפכה לכוכבת בינלאומית, רק הוסיף לבאזז. ואז חזרה לממדים צנועים: הסרט יצא בתחילת הגל הרביעי וקהל היעד, שנמצא גם בקבוצות הסיכון, לא הסתער. הלוואי שהם, וגם אחרים, ייחשפו אליו בהמשך.
"משבר הסרט השני" מעולם לא היה ממשי יותר כמו בסרט החדש של טליה לביא. הבמאית מאחורי ההצלחה ההיסטרית של 'אפס ביחסי אנוש', עשתה לכל הפחות בחירה אמיצה: משהו שונה לגמרי. במקום עוד סאטירה כל־ישראלית קורעת - קומדיה ממזרית ומאוד ירושלמית, על זוג מהבירה (רן דנקר ואביגיל הררי) שעובר ליל כלולות מהגיהינום, כולל קפיצה למעון בבלפור. הפעם הקהל פחות נהר והתגובות היו יותר מפוצלות. אבל אולי, עם קצת מזל, ייצא מזה קאלט ישראלי (ובעיקר ירושלמי).
סוכן הדוגמניות שי אביטל היה עד לאחרונה שם שרק אנשים מתעשיית הבידור מכירים באמת. מי יודע כמה מהם ידעו לא רק איך קוראים לו ואת זה שהוא מייצג סופרסטאריות כמו נטע אלחמיסטר ואסתי גינזבורג, אלא גם מה הוא מעולל לנשים כשהדלת נסגרת. התחקירים שפורסמו הפילו את חומת השתיקה והביאו כמות בלתי נתפסת של עדויות קשות על הטרדות ותקיפות מיניות. זו הייתה (ועודנה) טלטלת מי־טו בסדר גודל שעוד לא הכרנו, והיו כבר מי שהכריזו על "הארווי וויינשטיין הישראלי". היא גם חשפה את המנגנון המקולקל של מערכות האכיפה בישראל: הסרטון של גל גברעם, שבו גוללה את היחס המשפיל שקיבלה אחרי שביקשה להתלונן נגד אביטל בטענה שהטריד אותה מינית, הסעיר את כל המדינה וגם שימש תזכורת - יש עוד הרבה עבודה.
ולפעמים היה נדמה שהחגיגה נגמרת. נגמרה. לא תחזור. ענף שלם התייבש והתחיל לנשור. ואז - תודה לך, דוד אלברט (בורלא) - הכל חזר. ופתאום לעמוד מול פורטיסחרוף הרגיש כמו הכרת תודה. רגע לנצור. ניצחון. והאולמות חזרו, והקהלים חזרו, והכרטיסים אזלו, ועולם אולי לא כמנהגו נהג, אבל תל־אביב כן וגם קיסריה והאמפי בשוני. היו פה ושם הופעות זורמות פחות - משהו כאילו לא השתחרר שם עד הסוף - אבל היו גם מי שנתנו הכל על הבמה, ויותר מאי פעם. ואז הגיעה הופעת הבכורה של זן הדלתא.
לפעמים המסך יורד בגלל כל הסיבות הנכונות. למשל, כשניקוי האורוות שהביאה איתה מהפכת מי־טו מגיע גם לעולם הבידור. משה איבגי היה אייקון ישראלי, אבל ברגע שנפרם קשר השתיקה התגלתה דמותו האמיתית: מטרידן, תוקפן ומניפולטור, שניצל ופגע בנשים באופן סדרתי. גם דמעות התנין שהוריד ב'מקור' לא הרשימו את השופטים, ששלחו אותו למאסר. סיפורי מי־טו אחרים סוף־סוף מציפים את התקשורת ומקבלים את הבמה, אבל נדמה שהדרך לתיקון יסודי עדיין ארוכה.
הכל התחיל מחיקוי ביתי של אבישי בן חיים בהקלטה קולית שהגיעה לטוויטר. הלייקים והשיתופים הביאו עוד חיקויים מעולים של האיש, הקוקו וההגמוניה שאינה מודעת להגמוניותיה. יניב ביטון, שכבר היה שחקן קומי מוערך ('היהודים באים'), לא ידע שהתחביב החדש יזניק אותו היישר ל'ארץ נהדרת', שם דילג בחינניות בין אריה דרעי, יולי אדלשטיין, בן חיים ויעקב ברדוגו. וכך, בזמן שרוב השחקנים ליקקו את פצעי הקורונה, ביטון הפך לתרנגולת שמטילה ביצי זהב, וכרגיל עשה את זה בדרכו החיננית והנונשלנטית, שבה הוא עצמו הופך למודל לחיקוי.
מי יותר מסוכן למדינת ישראל, יחיא סינוואר או בלה חדיד? אם אתם גרים באינסטגרם כנראה הלכתם על הדוגמנית בת ה־24, בת לפלסטיני־אמריקאי, שבימי מבצע שומר החומות פירסמה סטוריז אנטי־ציוניים, בלשון המעטה, שסחפו אחריה גם סלבס כגון דואה ליפה ודה וויקנד. בתוך שניות נפתחו המבערים של כוכבי הרשת הישראלים, שהבינו - או הכריחו אותם להבין - שמאות אלפי העוקבים שלהם הם כתב מינוי לתפקיד קציני ההסברה החדשים. ומה קורה כשהמבקרים הם משלנו? מהמקרה של מיה לנדסמן, כוכבת 'המפקדת' שהזדהתה עם תושבי שייח' ג'ראח, אפשר ללמוד: עמודי הבידור באינסטגרם יטפלו בך, יציפו חומרי עבר מפוקפקים שיביאו אותך ללינץ' וי־איי־פי של גולשים זועמים וחלקם גם יגלגלו עיניים אחר כך. שנאמר: שקט, מתייגים.
תמונת הניצחון של זהבה בן לא הייתה הרגע שבו נפתחו הדלתות בבית 'האח הגדול' וגשם של קונפטי הכתיר אותה בתור הזוכה של העונה הקודמת. כן, היא לקחה את המקום הראשון, אבל תמונת הניצחון האמיתית תועדה לפני כמה שבועות, כשבן עלתה לראשונה בקריירה לסדרת מופעים - סולד־אאוט כמובן - בקיסריה. על הקול הענק שלה איש אף פעם לא עירער, אבל את אפקט החשיפה המחודשת בריאליטי, שהזכיר לכולם איזו אישיות היא, אי־אפשר היה לנחש.
"התאמה" שהיא שידוך בין שמן למים. "תהליך" שהוא בעצם שם אחר למרתף עינויים סובייטי. תמהיל שמורכב ממגוון של הייטקיסטים ואשכנזים. "מומחים" שמשרתים בעיקר את הפורמט. והרבה מאוד מחזות יותר ביזאריים ומעיקים מפוליטיקאים ישראלים בטיקטוק. אבל 'חתונה ממבט ראשון' ממשיכה להיות אחת הטוענות הבודדות לכתר מדורת השבט. כי אהבה זה כואב, אבל כשזה קורה לאחרים, פשוט קוראים לזה רייטינג.
לכאורה כל הסיכויים היו נגדה: הסגר הראשון הרס את המומנטום של אלבום הבכורה, סגירת התרבות החריבה את האופציה למקסם את ההצלחה של הלהיט 'מסיבה' ונראה שהאווירה המדכדכת לא הותירה הרבה מקום למשהו חדש ומרענן באמת. אבל מועלם לא סתם קראה לאלבום 'אריה': היא נאבקה, השירים חילחלו, הביצוע עם טונה ל'אור הירח' נתן בראש ואז ההופעות חזרו והתמלאו בקהל שרק חיכה לה ולסיום - פרס אקו"ם מהמוצדקים. ועכשיו, אין אחד שלא יודע שמועלם נמצאת בשורה הראשונה של המוזיקה הישראלית. כמה מתוק.
רצה הגורל ובסוף השבוע שבו נפטר לופו, צ'רלי ועזריאל שגדלנו עליו, סשה בארון כהן הוציא את סרט ההמשך ל'בוראט', שעליו זכה למיליון שבחים וגם קיבל מועמדויות לאוסקר. בארקן מעולם לא חיפש כיבודים כאלה, מבחינתו כל עולמו היה אהבת הקהל, אבל אפשר לנחש שגם הוא מחייך בשמיים כשהוא מחכה לראות עד לאן ז'אנר המתיחות יכול להגיע. הייתה לבארקן קריירה מלאה בטוויסטים, שנעה בין סרטים רציניים ומרגשים לצד הבורקס הכי שמנוני ובאמצע 'אבא גנוב', שדור שלם הזיל בגללו הרבה יותר מדמעה אחת. אחרי שנפטר מהקורונה הארורה, היא חזרה לביקור עצוב על הלחי.
כבר תקופה שבר רפאלי עוברת האנשה באינסטגרם עם סטוריז באווירת 'אמהות מבשלות ביחד', אבל הכניסה של ציפי לכלא, והחשיפה מקרוב של הדינמיקה הפתלתלה - כולל דירוגי איזה הורה מעדיף איזה ילד בלונדיני ב'מחוברים' - הושיבה אותנו סוף־סוף לשולחן עם משפחת רפאלי. האחוזה המסקרנת בהוד־השרון, החיבה לכלבים גדולים, נשקים ורגשות מוכמנים פתחו את התיאבון לגבי אחת המשפחות האניגמטיות, שוודאי יושבע בריאליטי המשפחתי המצטלם בימים אלה.