חנוך: "אריק קיבל פנייה מפסטיבל הזמר ונחרד מאוד. בעיניו זו הייתה תחרות של רייטינג, האויב מס' 1 של אמנות. גם לא הרגשנו שזו תחרות אמיתית, כי ברגע שאתה נותן לקהל הרחב לבחור, ברוב המקרים ההצבעה היא למשהו שמאגד את כולם, די ממוצע. ואם אתה מגיע עם משהו אחר, זה יכול להפחיד ובטח באירוע לאומי כמו פסטיבל הזמר. אריק אמר לי, 'שלום, תגיד, אנחנו יכולים להביא שיר לפסטיבל כזה שיהיה שווה? כי אם יהיה לנו שיר טוב, אז אני אעשה את זה'. אמרתי לו, 'אני נוסע למשמרות לסוף השבוע ונראה'.
"הייתי אז בצבא, ישבתי בחדר של ההורים. באותו זמן התרחשה הפלישה הסובייטית לפראג וזה נורא השפיע עליי. יוסי בנאי היה הבמאי שלנו בלהקת הנח"ל, ואני זוכר שבאתי בבוקר ואמרתי, 'משהו מוזר לי, כאילו אני מפחד קצת'. יוסי קלט אותי והתחלנו לדבר על זה. אמר לי, 'בוא'נה, זה באמת מפחיד שהרוסים פתאום, צ'יק, נכנסו לשם'. בתת־ההכרה, הייתה לנו הרגשה של איום גם בארץ. בפסטיבל הזמר לפני כן היה את 'ירושלים של זהב' של נעמי שמר (בוצע מחוץ לתחרות — ר"ש) והיה ברור שעכשיו הרף הוא של דברים גרנדיוזיים. באותו סופ"ש בקיבוץ השלמתי את הכתיבה של 'פראג'".
ומה אריק אמר?
"השיר הרס אותו. הגעתי ושרתי לו והוא אומר לי, 'שלום, איזה מין שיר זה? מה זה פה? וואו. זה מתאים. נלך על זה'. לפני התחרות עשיתי לו יחד עם אלונה לוח כזה של ברכה והדבקנו כל מיני איחולי הצלחה. גזרתי משפטים מעיתוני ספורט כמו 'על המגרש תראו להם'. בסוף הגענו רק למקום שביעי, שזה נמוך מאוד".
ומאז אריק לא רצה להשתתף בפסטיבלים ובתחרויות?
"לא, לא. הוא לא רצה להשתתף גם לפני כן, ככה שזו ספציפית לא הסיבה. אריק לא אמר לי שהוא התבאס מזה. לשנינו לא היה ממש חשוב המיקום. לקחנו את זה די בקלות. מה היה לו בלב? אני לא יודע. שמע, בפסטיבל הזה היה את 'בלדה לחובש', שזה חתיכת דבר, ועוד שירים מלאי פאתוס. אבל הנה, 'פראג' נשאר עד היום. הוא מונומנט".
חנוך: "עבדנו אז על 'לול'. ישבנו כולם, אריק, אורי זוהר, צבי שיסל, בועז דוידזון, יהונתן גפן. אני ואריק עבדנו בעיקר על השירים. החבר'ה הגיעו יום אחד אליי לדירה בשדרות רוטשילד. ואורי דחק בנו, 'יאללה, נעשה כבר, נגמור כבר, מהר, מחר מצלמים'. ואז אמרתי, 'חבר'ה, יש לי מנגינה'. כתבתי שיר בעצם על אחותי, אבל לא הייתי מוציא אותו בחיים, כי זה היה נורא שלי. הצעתי להם את המנגינה, ושאלנו את עצמנו, 'איך כותבים יחד, כולנו?' נדמה לי שזה היה רעיון של יהונתן: כל אחד כתב שורה בנושא הכללי 'שלום' על פתק וקיפל. אחר כך חיברנו בין השורות. אנשים לא יודעים שאין קשר אמיתי בין שורה לשורה, אבל באופן מופלא נוצר שיר בכל זאת. תחשוב, 'יום אחד, שם נולד, לטייל ביער, ורקמה מחוטים של זהב בן מלך קטן אם חורגת וסוס לבן'. אף אחד מעולם לא שאל אותי, 'המילים האלה, מה זה צריך להיות?' כנראה ששיר לא צריך להיות הגיוני תמיד. 'למה לא עכשיו' שיש בטקסט הוא המשפט הכי לא שירי. הוא של אורי שהיה צועק מדי פעם, 'למה לא? למה לא עכשיו?'"
חנוך: "רציתי לכתוב רוקנרול לאריק, שמאוד השתעשע עם זה שאני לפעמים כותב עבורו דברים שהרבה יותר מעידים עליי. למשל, 'את אותם הדברים אבל לאט', כן? אני הייתי הבן־אדם האיטי בחבורה של לול. הם היו קוראים לי צבי–צב. צב בגלל האיטיות וצבי בגלל היציבה. אגב, קמתי מאוחר תמיד. מה זה משנה. בוא'נה, יום זה 24 שעות? קחו מה שאתם רוצים, תשאירו לאחרים את שלהם".
חנוך: "כילד בקיבוץ הייתי הולך עם החברים לפרדס חנה, שם היה קולנוע קֵיצי, פתוח כזה, רק קיר מסביב ומסך. היינו מתפלחים לסרטים ואהבתי את המערבונים עם ג'ון וויין וגרי קופר. ב'קח לך אישה' יש שורה, 'אולי אשוב בצהרי היום', שמתכתבת כמובן עם המערבון 'בצהרי היום'. השיר נכתב גם במחשבה על אריק, שהיה גם שחקן. לי יש נטייה לכתוב פרודיות וחלק גדול מהשירים שלי נכתבו כך, גם אם התקבלו ממש ברצינות. כשראיתי את המערבונים, חלמתי שכשאהיה גדול, אעזוב את העיר וארכוב על הסוס לעבר האופק. בהופעות אני נותן לקהל לשרוק וכשהם שרים, 'קח לך אישה' אני שר 'קחי לך'. למה? כי אנחנו יודעים מי לוקח, אנחנו יודעים מי יוזם".
חנוך: "ברור שמאוד הושפעתי אז מהביטלס. למשל, למדתי שאני יכול להכניס ליצירה שלי כל כל מיני דברים שלא נראים קשורים, נניח לשנות את הקצב, לשבור, להכניס פתאום קטע לגמרי אחר. את המילים כתבנו אריק ואני, ישבנו יחד, וממש על המקום יצאה לי המנגינה. פתחתי את הטייפ, שרתי ובכך הסתיימה המנגינה של 'למה לי לקחת ללב".
מה בדיוק לקחתם ללב אז?
"אריק לקח. מה היה לו על הלב? אני לא יודע. הוא היה מתוסכל מ־20 אלף דברים. השיר הזה נוצר בזמן שעשינו את הסרט 'שבלול'. לא מעט גם יצרנו מול המצלמה. אז אני זוכר שאריק בדיוק דיבר על איזה עניין ואני אמרתי לו, 'אתה בעצם שבלול', כמו השם של התקליט והסרט. אהבתי את השורה 'למה לי לקחת ללב', חשבתי שהיא פותרת המון שאלות בבת אחת ויכולה להתפרש להמון כיוונים".
הבנתם שיש לכם שיר עצום ביד?
"מאוד אהבנו את מה שיצא, אבל כשהשיר יצא, זה לא עשה רעש כמו שחשבנו. הוא לא הכי עבד, אבל גדל במשך הזמן".
.jpeg)
חנוך: "את המנגינה ג'וזי כץ ניגנה יום אחד כשישבנו אצלה ואצל שמוליק קראוס בבית. היא שרה, 'מה איתי מה איתי מה איתי', עד שם. יענקל'ה רוטבליט היה בדירה וגם אריק ואני. אמרנו, 'אפשר להמשיך את השיר הזה'. וזה מה שעשינו, על המקום. נדמה לי שאני הייתי דומיננטי במנגינה, ובמילים זה היה כולם יחד. גם אין שם יותר מדי מילים. את הקטע בסוף, 'דה דה דה', עשה שמוליק".
בעצם הכרת את אריק בזכות החלונות הגבוהים, שלוש שנים לפני.
"כן. בועז דוידזון ויוסי פולק היו חברים של קראוס. הגעתי איתם למועדון שבו החלונות הגבוהים הופיעו. הייתי אז חייל. התגייסתי קצת יותר מאוחר, כי למדתי בבית צבי מגיל 16 עד 19. עליתי לשיר אחריהם את 'לילה', שכתבתי כמה שנים לפני, ואז אריק שמע אותי בפעם הראשונה. עמדתי לצאת מהמקום ואריק בא אליי. המשפט הראשון שהוא אומר לי זה, 'תגיד, אתה — למה אתה לא שר?' אמרתי לו, 'הנה, אני שר'. והוא עונה, 'אתה שר יפה'. אמרתי 'טוב'. והוא ממשיך, 'ואתה גם כותב יפה'. מאז, כמו שאומרים, לא נפרדו דרכינו".
גבריאלוב: "את אריק הכרתי דרך להקת הצ'רצ'ילים. הוא שמע אותנו, התלהב, ביקש מאיתנו לעבוד איתו. אף אחד כמובן לא סירב. נסענו לאילת יחד להופעות, דיברנו קצת אריק ואני, ויום אחד הוא שאל אותי אם אני רוצה לעבוד איתו, לכתוב שירים ולהקליט. אמרתי לו, 'אני לא יודע לכתוב שירים', אמר לי, 'יופי, גם אני לא יודע'. מפה יצאנו לדרך. הלחן של 'אני ואתה' נולד קודם, כמו רוב האלבום 'בדשא אצל אביגדור'. גרתי אצל הוריי בשכונת שפירא בדרום תל־אביב. לא ידעתי לכתוב תווים, אז הייתי מניח לידי טייפ־רקורדר, מתעורר עם רעיונות ומקליט בלילה. אחד מהם היה הלחן של 'אני ואתה'. השמעתי אותו לאריק, והוא חזר עם טקסט שכתב. זה מצא חן בעיניי, ונשאר בדיוק כמו שכתב. התלהבנו מהשיר, חשבנו שהוא יצא טוב, אבל לא תיארנו לעצמנו שזה יהפוך לסוג של המנון שינתחו את המסרים שלו עם השנים. אני זוכר שיום אחד חזרנו מהופעה, באוטו שיסל ואריק, פתאום השיר עולה ברדיו, ואריק אומר, 'שקט־שקט בואו נשמע'. לא שמעתי עד אז שיר שלי ברדיו וקיבלתי פיק ברכיים. 50 שנה אחרי, עדיין אוהבים את השיר".
גבריאלוב: "את הלחן לשיר הזה כתבתי על גיטרה ונתתי לאריק. הוא השמיע את הלחן לבחורה בשם דליה שהייתה עוזרת לו ולאלונה בבית. אם האגודל של דליה היה למעלה, זה אומר שהשיר סבבה. ככה היה עם 'בדרך לגימנסיה', ומשם המוזיקה עברה ליענקל'ה שגר לא רחוק מגימנסיה הרצליה. נכנסנו לדירה של יענקל'ה, אריק, אני ושיסל. יענקל'ה יצא אלינו מדדה על רגל אחת. ככה הכרנו. לדעתי, השיר היה עובר גם היום, עם אותן מילים. לא היה פה שום סוג של הטרדה, רק השראה שקיבל יענקל'ה".
רוטבליט: "מאשר את המסר, כמו שאומרים. זה אכן הסיפור. אני תמיד מופתע מההצלחות של השירים, וזו הייתה פעם ראשונה עם אריק, שאהב את הטקסט ושר אותו בכיף. היום יותר קשה להעביר דברים כאלה והיו בטח אומרים לי, 'עזוב אותך, זה לא לעניין'".
גבריאלוב: "כתבתי את המילים על חיים רומנו, השותף שלי בצ'רצילים. בא לי מין קטע כזה אחרי שראיתי שאמא שלו מפנקת אותו. השמעתי לאריק אבל הוא לא אהב את המילים ונתן ליענקל'ה רוטבליט שכתב משהו אחר ובכל זאת השתמש במשפט שכתבתי, 'אמא מבשלת בשבילך'. יענקל'ה כתב שיר הרבה יותר טוב ממה שאני כתבתי. טוב, זו הייתה פעם ראשונה שניסיתי לכתוב מילים".
רוטבליט: "אריק היה מתווך בין מיקי לביני ונכון, היה דיבור על רומנו בשעתו. כתבתי את זה בהשראת ביטויים של שגרת היומיום, 'צא מזה, מה איתך' היה מאוד פופולרי אז".
גבריאלוב: "שניהם מבוססים על טקסטים שיענקל'ה כתב בעיתון 'הארץ' במסגרת טור שלו. אריק ואני היינו מחפשים טקסטים, ויום אחד הוא אומר לי, 'קראתי בעיתון טקסט טוב של יענקל'ה. תוכל לעשות עם זה משהו?' נבהלתי מהעובדה שאני צריך להלחין מוזיקה למילים שכבר כתובות, אבל זה היה אתגר בשבילי וככה יצא 'קפה טורקי', אחד לאחד לפי המילים שרוטבליט כתב בטור. גם 'היא תבוא' נולד ככה, אחרי שהופיע בעיתון. אני רק הוספתי את ה'קוקוקו היא תבוא'".
רוטבליט: "זה היה טור שבועי בכל יום שישי, והיו מדי פעם פזמונים שם. את 'קפה טורקי' כתבתי באחת הפעמים הראשונות, וזה היה על אחד כמוני שצריך להגיש טור שבועי לעיתון ואין לו כוח לזה, יש דדליין, אתה צריך להביא את הנייר למערכת והלילה מתקצר ושום דבר לא נכתב, אז התשובה היא קפה טורקי".
גבריאלוב: "הלחנתי אותו באנגליה כשהייתי עם הצ'רצ'ילים, איפשהו ב־1972. חזרתי לארץ לביקור והשמעתי לאריק. הוא לקח את זה, והשמיע לאותה דליה, ואמר, 'הפעם דליה לא רק עושה עם האצבע למעלה, היא אפילו אומרת שזה אחלה'. משם זה עבר לרוטבליט שכתב את המילים. אחר כך עשינו לשיר עיבוד מוזר, ועם השנים זה קיבל בהופעות מעמד של המנון. המילים מאוד דיברו אליי אז וחיברו אותי לארץ".
רוטבליט: "זה לא שיר שמח, זו לא חפלה. אמא אדמה תיקח אותי. או שהיא מוציאה אותך כשאתה פרח או שהיא לוקחת אותך ואז אתה מת".
לוי: "שיר ההיכרות שלי עם אריק. אני אחרי שחרור מהצבא, גיל 21 וחצי, אריק כבר עשה הרבה דברים עם שלום ועם מיקי. אני ילד שהגיע מרחובות לתל־אביב ובאותה תקופה הייתי חלילן קלאסי, מנותב לפילהרמונית. בימי שישי הייתי מנגן סונטות של באך עם ידידה פסנתרנית. יום אחד כשאנחנו מנגנים, מגיע השכן מלמעלה ודופק בדלת, קוראים לו אריק איינשטיין. היא סיפרה לו שאני כותב מנגינות ושאלה אם מעניין אותו לשמוע. הוא אמר שכן, קבענו איזה יום והוא בא עם טייפ קסטות קטן והשמעתי לו שלוש־ארבע מנגינות שהיו לי, אחת מהן 'שיר של אחרי מלחמה'. נפרדנו לשלום, היה נחמד, עברתי לרמת־גן וחלפה חצי שנה. פתאום טלפון, אריק על הקו ואומר לי, 'שמע חביבי, כתבתי מילים לאחת המנגינות היפות שלך, אני יכול להקריא לך בטלפון?' מההלם לא יצאה לי תשובה. אריק איינשטיין כתב מילים למנגינה שלי? הוא מקריא לי את הטקסט וכשהוא מסיים הוא שואל, 'מה אתה אומר?' אני בקושי עונה, עדיין מופתע מאוד. השיר נכנס לאלבום 'יסמין'. משם הרומן התחיל ונמשך 25 שנה. היינו בקשר מאוד חזק, מקצועי ואנושי".
לוי: "אחרי 'יסמין', אריק המשיך להמר עליי, מוזיקאי צעיר שעוד לא עשה הרבה, ורצה שנעשה תקליט של ארץ ישראל הישנה והטובה. הוא גם הביא לי טקסט של יהונתן גפן, שלא הכרתי באופן אישי. אני שם את הטקסט מולי על הפסנתר, וזה נראה כמו פרוזה, לא צורה של שיר. המון מילים. היה קשה מאוד להלחין, עבדתי על השיר המון, ניסיונות, כיוונים, היתקעויות. יש בו למעשה שלושה שירים, שלוש מנגינות שונות. לאריק היה חוש לדעת מתי יש חיבור אמיתי בין המנגינה והמילים, כישרון מולד".
גבריאלוב: "עבדנו על האלבום אחרי מלחמת יום הכיפורים, היינו משהו כמו חודש בקווים, נסענו לסיני, לגולן, לבסיסים ברחבי הארץ. הראש היה מלא בחוויות. אריק התחיל לכתוב והביא לי את הטקסט של 'סע לאט'. אותי מאוד הדליק העניין של לצאת מהמסגרת של הלחנת משפטים שנחשבים שירה ורציתי ללכת על משהו שהוא יותר כמו סיפורים. גרתי אז בהרצליה והייתי נוסע באוטובוס לפגוש את אריק ב'כתר המזרח'. באוטובוס עלו לי כל מיני לחנים. בסופו של דבר השיר הורכב מחמישה לחנים שונים שמורכבים יחד איכשהו, סלט רציני.
"מה עמד מאחורי המילים? הנסיעות שלנו כמובן. היינו אז נכנסים לעזה, לפעמים נתקעים בגלל הגשם, או שהיינו עוצרים לאכול חומוס. שיסל היה אומר, 'תיסע לשם', מישהו אחר היה אומר, 'עזוב, קח את הדרך ההיא'. יצא גם שנסענו לאילת ובאמת תמיד היינו שרים ביטלס בקולות. את החיילים בבוץ ראינו כל הזמן, והפועל שוב הפסידה, כי גם אז זה הכי התאים הפועל, האהדה שלנו. ככה שכל עולמו של אריק נכנס לתוך הטקסט. המכונית הישנה הייתה של שיסל".
רכטר: "בתחילת הקשר שלי עם אריק הוא רצה שנקליט אלבום שירי ילדים וכך יצא שהלחנתי עבורו את השיר הזה. בסופו של דבר האלבום 'האהבה פנים רבות לה' לא יועד לילדים אבל היו בו בכל זאת שלושה שירים מהז'אנר, כולל כמובן 'מה עושות האיילות'. בשיר הזה ניגנו איתי שלושה מחבריי לכוורת, יצחק קלפטר, מאיר פניגשטיין ואלון אולארצ'יק, שגם שר איתי בקולות הרקע. זה השיר הראשון שהקלטתי עם אריק ותמיד אזכור את החוויה המופלאה שהרגשתי כששמעתי את הקול שלו, שעליו גדלתי, שר לראשונה מנגינה שאני כתבתי".
רכטר: "באותו אלבום, 'האהבה פנים רבות לה', הופיע גם השיר הזה. הייתה לי מנגינה מאוד פשוטה שהשמעתי לאריק והוא ביקש ממני להקליט ולתת לו. כעבור כמה ימים הוא חזר עם טקסט שקרא לו 'זו אותה האהבה'. זהו טקסט רגיש ויפה על זוג שמשמר את אהבתו בצל הזמן החולף. בשיר יש סולו סקסופון ואריק קרא למורטון קם, שהיה סקסופוניסט עוד בשלישיית גשר הירקון, כדי לנגן אותו".
רכטר: "אברהם חלפי היה ידיד וקולגה של יעקב איינשטיין, אביו של אריק. כשאריק הביא לי את הטקסט הזה הוא סיפר לי על הקשר המיוחד עם חלפי. התחברתי מיד לשיר והלחנתי במכה אחת את החלק הראשון, ואז נתקעתי. ניסיתי במשך זמן די רב להלחין את הקטע שמתחיל ב'את אוהבת', אך ללא הצלחה. אריק, שליווה את התהליך, הציע לי להפריד בין המילים, כך שיישמע כביכול כשורה־שורה: את / אוהבת / להיות / עצובה ושותקת" ופתח בפניי אפשרות שעליה לא חשבתי. די מהר המשכתי לעבוד וסיימתי את הלחן. השיר הוקלט פעמיים. בפעם הראשונה בסוף שנות ה־70 כשהולחן, והשנייה כחלק מהאלבום 'משירי אברהם חלפי' ב־1988. העיבוד והזמרים בשתי ההקלטות היו זהים, ההבדלים היו בניואנסים מוזיקליים כמו מהירות ודינמיקה".
חנוך: "לא מעט פעמים אריק היה בא והיה מראה לי במחברת שורות כאלה ארוכות, כל מיני הגיגים. אני הייתי לוקח משפטי מפתח שלו ועושה מהם שירים. הטקסט הזה היה אחר מאלה. זה בא לפני שאריק ואני נסענו להופיע בארה"ב. היו שם משפטים שרק הוא היה אומר, כמו 'קארים עבדול ג'באר נוגע בשמיים'. בהמשך היו קטעים גדולים. היינו בארצות־הברית ואריק רוצה לראות איזה שידור של משחק NBA, רצה להגיע במיוחד מלוס־אנג'לס לסן־פרנסיסקו. אני נהגתי, אבל נגמר הדלק והיה אז משבר הדלק בארה"ב. נתקענו באיזה דיינר שלא הייתה בו טלוויזיה בכלל, בעיר בשם גילרוי שכולה מגדלת שום. אז הכל היה מלא בריח כזה. למחרת בבוקר מילאנו דלק והמשכנו. אחרי פקקים איומים הגענו לגולדן־גייט. ירדנו, וגם לאריק זו הייתה הפעם הראשונה שם. ואני אומר לו, 'תגיד לי, זה לא אמור היה להיות זהב, הגשר?' הוא היה הרוס מהשאלה שלי, כי באמת הייתי תמים נורא וחשבתי שאולי זה מזהב או אפילו יש צבע זהב כזה. אבל לא".
גבריאלוב: "אריק נכנס לשירותים עם ספר שירים של ביאליק שהיה אצלי בארון. הוא יושב שם, קורא ופתאום צועק לי, 'מיקי, מצאתי אחלה שיר של ביאליק, תבוא לפה'. אז חיכיתי שייצא, בכל זאת שירותים וכו', ואריק שם לי אצבע על הדף. אמרתי לו, 'זה אחלה שיר אבל ביאליק, בחייך, מי מתעסק עם ביאליק'. והוא אומר, 'תנסה' וככה יושב בסלון מחכה. חשבתי קצת, ותוך חמש־עשר דקות השיר היה לי בראש, ישבנו יחד לנגן, הוא מתחיל לשיר איתי וזהו זה. רציתי להוסיף כמה דברים במהלך ההקלטות אבל אריק אמר, 'תיזהר לא לגעת'".
קלפטר: "אריק התקשר אליי באיזה יום במפתיע לגמרי, והציע לי לכתוב לו שיר. התברר שהוא אהב את סגנון הכתיבה שלי. באותו זמן הקלטתי עם גלי עטרי את השיר 'טירוף במה', הוא הקשיב, זה מצא חן בעיניו והקליט אותו גם כן. ואז הציע לי לעשות איתו תקליט שלם. הייתי חסר ביטחון עצמי ואריק דירבן אותי לכתוב, אמר לי שהיצירה שלי טובה ושאאמין בעצמי. אז יצאנו לדרך. 'יושב על הגדר' נכתב בהשראת המצב הפוליטי בזמנו בארץ, על רקע המצב בלבנון שהחריף למלחמה. הייתה תחושה של ישיבה על הגדר, רגל של שלום מצד אחד, עם מצרים, ורגל שנייה במלחמה בלבנון, וכאוס פוליטי בגלל כל מה שקרה".
קלפטר: "זה היה האלבום השני שעבדנו עליו. אריק החלים מהפציעות שלו לאט־לאט אחרי התאונה שעבר. הטקסט היה בהשראה של מה שקרה. אני נסעתי שלוש מכוניות אחרי המכונית של אריק. היינו באותה מסיבה, לא ראיתי ממש את ההתנגשות אבל אחדי דקה־שתיים ראיתי את האוטו שלהם מועף בצד, ניגשתי, עצרתי, ראיתי את אריק בתוך האוטו, סימה אליהו נפצעה גם היא. מכבי אש הגיעו כדי לחתוך את המכונית עם מסור חשמלי. השיר הוא למעשה חלק מתהליך ההחלמה של אריק, המחשבות שלו שנפרשו. באותו אלבום הוא כתב שיר על המטפלים שלו, הרופאים והאחיות, 'אחותי הלבנה'".
לוי: "אריק כתב את המילים ועבדנו על השיר יחד, עם הרבה מאוד שמחה. זו הייתה יותר השתעשעות ובעבודה הזאת פגשתי את הצד ההומוריסטי שלו. וצריך להגיד, אפרופו הטקסט, שאריק היה איש של עבודה, הוא היה מעורב מאוד ביצירה, בהקלטה, והיה מאוד אכפתי לגבי כל צליל".
לוי: "אריק רצה לעשות אלבום שלם משירים של נתן אלתרמן. הוא בא עם טקסט ארוך, שקראו לו 'תוצרת הארץ', אבל זה התלבש על בלוז כזה טוב והשיר הצליח מהר והושמע מאוד ברדיו. 'תוצרת הארץ' הוא עוד דוגמה לרבגוניות של אריק, ליכולת שלו לגעת בהמון ז'אנרים, כמבצע וגם ככותב".
גבריאלוב: "גם אריק וגם אני אנשים של בית. פחות אוהבים לצאת, לחרוש את העיר. אריק כתב את המילים, העביר לי בית, הלחנתי, אחר כך פזמון, הלחנתי. בבית השני לא הייתה לו שורה אחרי 'יש אנשים שצדים נמרים', אז הצעתי לו, 'יש אנשים שדולים פנינים'. הוא אמר לי, 'מה הכוונה', והסברתי שיש עיסוק שלם סביב מציאת פנינים. את ההצעה הזאת הוא לקח".
אוהב להיות בבית הוא גם ההסבר בדיעבד לסירוב שלו להופיע?
"לא ממש. אחרי שעשינו את האלבום 'חמוש במשקפיים', בשנת 1980, אריק לא ממש רצה להמשיך להופיע. הוא דיבר איתי ועם מיכאל תפוח ואמר, 'החלטתי להפסיק להופיע'. הוא לא אמר למה. פשוט הסביר: עד פה".
גבריאלוב: "שמעון פרנס רצה שאריק ישיר כמה דברים יווניים ואריק התלבט. אמרתי, 'מה אכפת לך, בוא נקשיב למה שהוא מציע ונראה מה יוצא'. שמעון הביא לנו כמה שירים, בהם 'שכשנבוא'. אריק ואני החלטנו שזה כן מתאים, שרנו את זה יחד בחדר העבודה ואת הלחן נתנו לעלי מוהר ז"ל שכתב את הטקסט והפך את השיר למשהו הרבה יותר ישראלי. באולפן קצת השתוללנו ויצאו כל מיני דברים כמו 'מיקיס גבריאליס וגם אריק איינשטיינטיס מקליטימוס עם מורנוס'. יהודה פוליקר אז היה חזק ביוונית, ואמרנו צריך בוזוקי, בוא נביא את יהודה. נפגשנו איתו בדירה שלו, השמענו לו את הקטע ויהודה אמר, 'בטח, אני בא לאולפן'. בתוך השיר אריק רצה לפרגן לו, והרים לו עם 'יאסו יהודה'. כזה היה אריק, לא שכח להגיד תודה לאף אחד".
גבריאלוב: "את רוב השירים שיצרתי הלחנתי על גיטרה, חוץ מ'התוכי יוסי' ו'הכניסיני תחת כנפך'. אריק אהב נורא את אברהם חלפי, הביא לי את הטקסט הזה ושאל מה אני אומר. אמרתי לו, 'שמע, זה טקסט יפה מאוד, רגיש מאוד, לא יודע איך אני אתמודד עם זה אבל תן לי לשחק'. באיזשהו שלב הלחנתי ושרתי לאריק. והוא אומר, 'אל תיגע בכלום, זהו. יש לנו את זה'. הצעתי לו לוותר על השורה 'כמוך נולדו להנעים פטפוטים עם כל משורר, שלבו אש וזעם, בין לבבות אדישים וחוטאים', אבל הוא אומר לי, 'עם חלפי אנחנו לא מזיזים כלום'. אחרי יומיים פתרתי את זה. 'התוכי יוסי' היה אתגר גדול, טקסט לא פשוט, הנשמה של הבן־אדם שם מרחפת לך מול העיניים כשאתה מלחין, עם תחושה של בדידות. באמצע העבודה אמרתי לעצמי שהפעם נכנסתי אולי למקומות יומרניים מדי. בן־אדם כותב שיר כזה, טקסט נפלא, הרגשתי שאני חייב להלחין משהו שלא יהיה סתם, לא חארטה, משהו שיישאר. זה אולי השיר שעבדתי עליו הכי קשה בקריירה".
גבריאלוב: "האלבום האחרון שאריק ואני יצרנו יחד. הוא היה בא אליי הרבה הביתה, גרתי בבן יהודה בתל־אביב, קומה חמישית בלי מעלית. אריק היה עולה במדרגות, נכנס ואומר, 'עשיתי את הספורט היומי'. ואז היינו מדברים על מה שעושים. יום אחד הוא אומר לי, 'התחלתי לכתוב שיר', הוציא פתק מקופל מהכיס שלו והקריא לי, 'עוף גוזל, חתוך את השמיים'. חשבתי שהוא כתב את המילים על רקע החיים שלו, הילדים וכו', אבל אריק סיפר לי שקיבל את ההשראה מיונה לבנה שקיננה על חלון בדירה שלי והוא היה רואה אותה בכל פעם שבא. את המילים הוא הסביר גם במצוות שילוח הקן, שאומרת שאם אדם מוצא קן של גוזלים אסור לו לקחת את האם ולהשאיר את הגוזלים חסרי ישע. בספר הזוהר מוסבר ששילוח הוא מעשה סמלי, הנועד לעורר רחמי שמיים על עם ישראל, מאחר שהציפור מצטערת על שנלקחו אפרוחיה וקול בכיה מגיע לשמיים, ואז גם ה' נזכר שנלקחו בניו לגלות מהקן".
רכטר: "אחרי שבסבנטיז דיברנו על אלבום ילדים, כעבור יותר מעשור הקלטנו את מה שאריק רצה, וקראנו לו, 'הייתי פעם ילד'. 'אדון שוקו' היה אחד הדיירים הבולטים בו. יש בשיר קצב שקצת מזכיר מוזיקת קאנטרי וגם קצת השפעות מג'אז. אריק ואני הרגשנו שהחזרתיות של הטקסט והמוזיקה יוצרות יחד עניין, ולמרות שיש הרבה שינויים בין הבתים, אמנם קלים, יש בשיר הזה משהו קליט".
רכטר: "צורת העבודה שלי עם אריק באלבום 'הייתי פעם ילד' הייתה קבועה. אריק הגיע כל בוקר במשך כמה חודשים עם שקית ובה ספרי שירים לילדים, ושנינו היינו מדפדפים ומנסים כל מיני טקסטים.
כך הגענו לשיר הזה של תרצה אתר ומיד התחברנו אליו, כי יש בו משהו תל־אביבי חילוני שמאפיין אותנו. הלכתי בשיר הזה קצת לכיוון המוזיקלי של רנדי ניומן עם פתיחה שמזכירה את Short People. ויש פה כמובן את האִזכור של 'גן סגור' מהכבש השישה־עשר".
דוכין: "השיר נכתב כשהייתי בערך בן 25. הייתי בתקופה נאיבית מאוד, הרבה יותר רגש, פחות רציונל. הקלטתי אותו על קסטה ישנה, הצעתי את השיר לשלומי שבת, הייתי בטוח שהוא יאהב כי יש בזה איזו נימה ים־תיכונית, אבל הוא לא ממש התחבר. אז שכחתי מהשיר. ואז הגיע שם טוב לוי ואמר, 'ארקדי, אני מפיק לאריק אלבום, יש לך חומרים?' התחלתי לחטט בקלטות ומצאתי את 'יש לי אהבה' ואת 'בגללך' שכתבתי עם מיכה שטרית. שם טוב הציע לאריק, חזר ואמר, 'אריק מתחבר'. הוא הזמין אותי להקלטה ומאז התחיל קטע ממש יפה ביני לאריק שהמשיך בעוד שירים. הטירוף של 'יש בי אהבה' היה גדול, עד שברגע מסוים אמרתי לעצמי, 'לא יכול להיות שכתבתי את זה'. זה היה שיר אינטימי שלי, ופתאום שרים את זה אלפים וזה נהיה סיפור, משהו גדול ממני. אגב, יש שם בית שלא נכנס: 'בין האיבה לשלום, בין הסכין לאטום, תדעו שיש עוד תקווה קוראים לזה אהבה ומחכים לבואה. בין הרגיל למיוחד, בין החיבוק ללבד, תדעו שיש עוד תקווה..." אריק לא רצה את הבית הזה כי הוא לא אהב את הדעתנות שבו, שאולי יכולה להשתמע כפוליטית. גם כשהוא דיבר פוליטיקה זה היה מאוד מעורפל אז הוא פחות התחבר".
גפן: "אריק התקשר לאמא שלי אחרי שהוא שמע שירים שלי ברדיו ואמר לה, 'מה שאביב שם בפח, תביאי אליי'. התקשרתי אליו וקבענו פגישה. היה לי שיר על חבר שלי, ניר שפינר ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים ונפשית היה לי קשה מאוד לשיר את זה. ישבתי אצל אריק על הפסנתר והשמעתי לו, הוא אהב את השיר והלכנו לאולפן. העבודה עם אריק הייתה מאוד מרגשת כי למרות שהוא היה עם חבורת לול בבית שלי, בתור מוזיקאי זה היה חדש לי, אחר. ביקשנו מיוני רכטר שיפיק את השיר כך שיהיה מלא בכינורות. הגעתי עם אריק ל'אולפני המון' להקשיב לשיר ואריק אמר, 'מרוב הכינורות העיירה בוערת'. אמרתי, אוקיי, יהיו פחות כינורות. לימים ביצעתי את השיר בעצרת האחרונה שבה הופיע יצחק רבין ז"ל בהחלטה של הרגע האחרון. הייתי אמור לבצע את 'מיליארד טועים' ושיניתי לפני ההופעה, אין לי מושג עד היום למה".
חנוך: "השיר נכתב באותה ההסתכלות של, 'היי חבר'ה, בואו נעזוב את השטויות, בואו רגע נגיד את האמת. כל אחד רוצה אישה יפה, ואם לא יפה אז חכמה'. וכל אחד רוצה להיות זמר, כל אחד רוצה שלום עכשיו. זה התקבל בהתחלה איום ונורא, לא הצליח. אני זוכר שאיזה פרסומאי אמר לי, 'מה זה השיר המצחיקול הזה?' טוב, אריק ושלום, כן? אולי היינו צריכים לשיר את 'התקווה' בשביל שמשהו יהיה בסדר. אבל מאז, בכל פעם שאני רואה את הקליפ לשיר, אני נהנה כל כך. זה שיר עם הומור. אמירה פשוטה, ביקורתית, גם על עצמנו, ואני הכי הייתי גאה בבית האחרון, ששרתי אני. 'כל אחד רוצה שלום עכשיו. ואם לא עכשיו אז מחר. אם לא מחר אז מתי? כשיהיה מאוחר?'"
חנוך: "עבדנו על האלבום 'מוסקט', היה לי מוכן את 'אהבת נעוריי' ואת 'גיטרה וכינור'. אחר הצהריים אחד ישבנו בבית שלי, אריק ואני, השמעתי לו את שני השירים האלה. והוא אמר: 'את אהבת נעוריי אתה תשיר'. הוא חשב שזה מתאים לי הרבה יותר מאשר לו וזה מעיד על היכולת שלו לבחור את השירים שהוא מרגיש שמתאימים לו. עברו כמה ימים ואז אריק שאל, 'מה זה היה השיר השני שהשמעת לי?' אמרתי, 'אני קורא לו גיטרה וכינור', והתחלתי לשיר לו. במקור: כתבתי, 'בדירה קטנה, חשוכה מעט, לא רחוק. גר בחור אחד עם ילדה אחת'. אריק אמר לי, 'לא טוב ילדה אחת'. אז אמרתי, מה? אישה. נאלצתי לוותר בצער. אני התכוונתי בכלל לילדה שמנגנת בכינור וגרה באותו בית, והכל התחבר. אבל גם ככה יצא לנו טוב".
גפן: "ביקשתי מאריק שיבוא להקליט איתי דואט לאלבום שלי. הוא בא, הקשיב ומאוד אהב ופירגן. נפגשנו ב'אולפני זזה', הוא הגיע, הקליט כמה טייקים. ביקשתי תיקונים והוא סירב. אמר לי, 'תולה את הנעליים', כלומר, זה הטייק ולא לגעת. הוא הלך הביתה, עבדתי על השיר באולפן ואז אמרתי לו, 'שמע, אולי תבוא עוד פעם בערב לתיקון קטן?' הוא אמר, 'ברור, אגיע אחרי עם האופנוע'. חיכיתי שעות עם הטכנאי אבל רק אחר כך הבנתי שהוא צחק עליי. הרי איזה אופנוע. לא התקשרתי שוב, השיר יצא והוא מאוד אהב. את הטקסט כתבתי על המסע של החיים שלי ורציתי את אריק ספציפית לשיר כי חיפשתי משהו שיהיה נצחי בו".