12.2.2021

"עברתי בית ספר בזמן הלמידה בזום, אז בחיים לא ראיתי את הכיתה. 
רוב הילדים עם מצלמה סגורה, אני אפילו לא יודעת איך הם נראים"

דניאל לא מצליחה להתרכז עם הצרחות של האחים הקטנים. מאיר יהודה משחק במחשב כשהמורים לא רואים. זינה נשארת בפיג'מה גם בזמן הלימודים. שי מתגעגעת לסוסים ולקבוצת הרובוטיקה • שבעה ילדים שנשכחו מאחור מספרים על הקשיים הנפשיים, הריחוק מהחברים, הבית שהפך לסיר לחץ, וגם על רגעים נדירים של כיף בתקופה מבאסת

סאלח אבו־עמשה (14) / טייבה, כיתה ט' בבית ספר סאלם טייבה

זינה אבו־עמשה (11) / טייבה, כיתה ו' בבית ספר אשפי

"השבוע יש לנו תחרות אונליין. זה ממש מוזר"

סאלח ואחותו זינה הם ספורטאים מצטיינים. סאלח שחיין וזינה מתעמלת אמנותית. "אנחנו כלואים בזום כבר כמעט שנה", אומר סאלח. "בסגר הראשון זה היה כיף שאין בית ספר, לא היינו חייבים לקום מוקדם ואפשר היה להישאר בפיג'מה. עכשיו זה פשוט סבל. אני כל היום מול המסך, בלי חברים".
זינה: "עברתי בית ספר באמצע שנה, כי בבית הספר הקודם לא הסתדרתי בלימודים. היה לי קשה שם עוד לפני הקורונה, אבל מאז המגפה זה החמיר. כשהיו לימודים מרחוק לא נכנסתי בכלל לזום ולא היה לי קשר עם אף חברה. זה היה סיוט. אחרי כמה שבועות ההורים הציעו לי לעבור בית ספר, למרות שבשנה הבאה אני כבר עולה לחטיבה. עברתי בזמן הלמידה מרחוק, אז בחיים לא ראיתי את הכיתה או את בית הספר החדש. בגלל שרוב הילדים עם מצלמה סגורה, אני אפילו לא יודעת איך הם נראים או נשמעים במציאות".
סאלח: "גם אצלנו הרבה ילדים בכלל לא נכנסים לזום, והרוב עם מצלמה סגורה. אני באמת משתדל ללמוד ולהצטיין, אבל לפעמים גם אני הולך לישון בשיעורים או מעדיף לשחק במחשב. אני מקווה שהמורים לא יכעסו עליי כשיקראו את זה. יש לי שלושה חברים מהכיתה שאין להם מחשב בבית ואין להם אפילו טלפון זמין. הם באים מבתים עם הרבה אחים ואחיות, אז אף אחד לא יודע מה קורה איתם. המורים מנסים לשמור על קשר, אבל אין ממש איך לעשות את זה. גם אם נחזור, הם לא יצליחו להדביק את הפער".

אתם ספורטאים תחרותיים. מה זה אומר?

סאלח: "אני שחיין בהפועל כפר־סבא ומתאמן כל יום. הספורט מציל אותי. זה הדבר היחיד שמוציא אותי מהבית. יש לי אימונים מסודרים, יש לי משמעת, יש שינוי אווירה וחברים. בשבתות הכי קשה לי כי אין לי אימון. השעמום מטריף אותי ואני נהיה עצבני. או אוכל או ישן".
זינה: "אני מתעמלת אמנותית ובסגר הראשון לא היו אימונים, אז התעמלנו בבית. זה היה מגוחך. עכשיו חזרנו להתאמן כקבוצה והשבוע יש לנו תחרות אונליין. זה ממש מוזר. קשה לי מאוד לקום בבוקר ולהתארגן ללימודים, אז אני נשארת בפיג'מה. בגלל זה אני שמחה לצאת לאימונים. זה כמו לקחת שלוק של כוח".

איך מצב הרוח?

זינה: "הלמידה מרחוק ממש קשה לי. אני לא מבינה כלום וקשה לשאול שאלות. הילדים כל הזמן אומרים שהם לא יכולים כבר, שהם נחנקים. מכל הכיתה יש לי חברה אחת שאני בקשר איתה. כשקשה לי אני לא נכנסת לזום והיא שולחת לי הכל. קוראים לה סאלי והיא שומרת עליי".
סאלח: "מה שהכי שובר נפשית זה להיות בין ארבעה קירות בלי חברים. לפני הסגר לפחות נפגשנו בשביל לשחק במגרש או לאכול פיצה. בבית ספר אמיתי יש מדי פעם טיולים, יום ספורט, פעילויות חברתיות והווי. כל זה נעלם עם הקורונה. כל הימים הם אותו הדבר".

איך האווירה בבית?

זינה: "זה שאנחנו גדולים ולא מפריעים להורים, זה לא אומר שאפשר לשכוח אותנו. חשבתי על זה שכשאני אגדל, אני אספר על התקופה הזו ובטח יכתבו על זה וילמדו את זה".

סאלח: "אבא שלנו עובד חיוני, אבל אמא עובדת מהבית והרעש משגע אותה. יש לה ממש כאבי ראש".

תגיד, יש לך חברה?

סאלח: "לא. בלי בית ספר זה יותר מסובך להתחיל עם בנות".

● ● ●

דניאל מור (10), הרצליה, כיתה ה' בבית הספר יוחנני

"רק השנה החליפו לנו ארבעה מורים לאנגלית"

"אני האחות השנייה מתוך ארבעה. אחי הגדול, תומר, נמצא בחינוך מיוחד. בסגר הראשון לא היה לו בית ספר, אז אמא שלי הייתה כל הזמן איתו ועם אחי הקטן ולא היה לה זמן אליי. עכשיו להורים יש יותר זמן לשבת לי על הווריד, אבל כיף לאכול איתם צהריים. לפני הקורונה הייתי חוזרת הביתה ומחממת לעצמי אוכל".

איך עוברת עלייך הלמידה מרחוק?

"אני לא אוהבת את זה שאני לא פוגשת חברים וחברות, אבל אני אוהבת את זה שאני יכולה להיות תמיד עם הטלפון ולא רק בהפסקה. כשמשעמם לי אני מתעסקת איתו ואף אחד לא שם לב. מה שקשה זה שמחליפים לנו מורים לאותו מקצוע, בגלל הקפסולות. יש הרבה בלגן במערכת, אז החליפו לנו ארבעה מורים לאנגלית, ואף אחד לא מצליח לעקוב איפה אנחנו בחומר. גם לא המורה. אני גם לא אוהבת את זה שבזום אני שומעת רעשי רקע של כל הבתים בהרצליה בערך. שומעים את הצרחות של האחים הקטנים וזה מחרפן, אבל אני לא יכולה להתלונן כי גם אחים שלי צורחים. אם יש לנו שיעורים במקביל הבית נשמע כמו בית משוגעים".

את פותחת את המצלמה בשיעור?

"לרוב כן, חוץ משיעור אמנות שאני שונאת. אני הולכת לישון מאוחר, אז קשה לקום בבוקר, אבל אני מקפידה להחליף בגדים ולהתארגן. לפעמים אני לא מספיקה לאכול ארוחת בוקר אז אני אוכלת בזמן השיעור".

איך את מעבירה את הזמן?

"אני מתגעגעת מאוד לחוגים שלי. הכי חסר לי זה חוג הכדורסל. אני מתאמנת לבד בחצר, אבל זה לא אותו דבר. בגלל שאין לי עם מי לשחק אני לא יכולה לתרגל מהלכים, רק קליעות. החלטתי לצאת יותר החוצה כי זה שומר על המצב רוח. אני אוהבת לשחק מחבואים עם חברות ולנגן באורגנית. חוסר הוודאות זה מה שמשגע, אז אני מעדיפה לא לחשוב מתי נחזור".


● ● ●

בניה־יצחק זמיר (11), פני קדם, כיתה ו' בתלמוד תורה מעיינות

"בזמן הקורונה גם ילדים גדולים בוכים"

"אבא שלי עובד חיוני אז הוא חוזר רק בערב. אמא מורה, וכשהיא לימדה מרחוק זה היה ממש־ממש קשה. היא בקושי ישנה בלילה בשביל להכין שיעורים, וגם לה היו זומים. וגם צריך הרבה מסכים. עכשיו אמא בשמירת היריון, אז היא לא מלמדת וזה קצת יותר קל. יש פחות לחץ בבית. הדבר הכי קשה זה שיש תסכול של כולנו ביחד. במצב כזה כל אחד הולך לפינה שלו להירגע".

איפה אתה נרגע?

"כשאני רוצה להירגע או לשכוח מהקורונה אני הולך למחנה שבניתי עם שני חברים שלי. אני יושב שם ועושה עוד כל מיני שדרוגים עם ברזלים ובדים. זו גם הסחת דעת וגם שובר את השגרה. לילדים בעיר יש בקושי חצר או מרפסת בבית הפיצי שלהם, אז אני באמת מרחם עליהם. אנחנו ביישוב קטן ויש לנו פה הרבה מקום. יש פה חווה וגם תרנגולות בחצר, אז יש לי איפה להסתובב. הטבע מרגיע אותי ואני יכול להוציא אנרגיה. אני גם אוהב מאוד לנגן בפסנתר".

יש פעמים שזה לא עובד?

"כשהייתי בבידוד, אחרי שנחשפתי לחולה, זה היה ממש נורא. סבל טהור. השתעממתי נורא והייתי כל היום בטאבלט. הייתי מבודד בקומה למעלה לבד, וזה גם נפל על ראש השנה. איך שהבידוד נגמר אמא נתנה לי חיבוק ענקי. הרבה פעמים יש בבית עצבים ובכיות בגלל העומס. בקורונה גם ילדים גדולים בוכים".

מדברים איתכם על זה?

רק בשיעור כישורי חיים, אבל זה שיעור שיותר מראים בו סרטים ופחות מדברים איתנו. אמא שלי מדברת איתנו וזה עוזר. בסוף הכי קשה זו השגרה. אני מתגעגע לחברים ורוצה לפגוש אותם פנים אל פנים. אני מנסה מאוד להתרכז, אבל לא תמיד מצליח. אני מתפלל שנחזור ללמוד השנה. פשוט צריך שכל המבוגרים יתחסנו. מה שמעצבן אותי זה שהולכים לבחירות. פעם זה היה כיף כי זה אומר יום חופש, אבל בקורונה כל הימים אותו דבר. צריך שהשרים יטפלו בבעיות שלנו, לא שלהם".


● ● ●

שי קרוננפלד (14.5), מדרשת בן–גוריון, כיתה ט' בתיכון רמת נגב

"מנסה להדחיק את זה שאין לזה סוף"

"יש לי הפרעות קשב וריכוז, אני על ריטלין מכיתה א' ועם דיסלקציה. מבחינתי, זום זה קרוב לגיהינום. אין לי שום יכולת להתרכז, שום תחושת הצלחה, שום רצון לקום בבוקר. השגרה אפורה ואין את המעברים הקטנים של לשבת עם חברים בהפסקה, לעבור בין הכיתות, לעשות פעילות בקהילה. הצוות מתאמץ לשמור על קשר ולבדוק מה שלומנו. לפעמים הם מביאים לבית הספר את מי שקשה לו בזום כדי ללמוד בקבוצות קטנות. זה רעיון ממש טוב".

את פותחת מצלמה בשיעור?

"ברוב השיעורים כן, כדי שהמורה לא תהיה לבד. היה שיעור אחד שכל התלמידים היו עם מצלמה סגורה, אז המורה סגרה גם את המצלמה שלה מרוב תסכול. זה הזוי".

איך את מרגישה?

"מיואשת. אין לי כוח לקום בבוקר ואני הולכת לישון ממש מאוחר. יש לי חברים ממש בדיכאונות. הסגר החמיר את הצרות שהיו קודם ולקח לי את כל דרכי ההתמודדות".

למשל?

"לצאת לבתים של חברים, לרכוב על סוסים או להישאר עד מאוחר עם קבוצת הרובוטיקה ולעבוד יחד. עכשיו אני בעיקר מציירת".

אביה של שי נהרג כשהיתה ילדה קטנה. "אמא עובדת מהבית ואני ואחי עם הפרעות קשב. הוא צריך להוציא המון אנרגיה, אז הוא מוציא אותה עליי. מה שמחרפן אותי זה שאני גרה במועצה ירוקה ועדיין תקועה בבית. אני מוכנה להיבדק פעם ביומיים בשביל לחזור ללמוד. לא מסוגלת להמשיך ככה".

מה היית רוצה להגיד לשר החינוך וראש הממשלה?

"שהם מתנהגים כמו ילדים בגן. הם לא סופרים אותנו. הייתי קרובה לנשור מהמערכת ומה שהחזיק אותי היו החברים. עכשיו גם את המפגש האנושי הזה אין. אני מודה שקצת ויתרתי על הלימודים כדי להישאר שפויה. אני משתדלת להסתובב, לדבר עם אנשים, לצייר על קנבסים ולהדחיק את זה שאין לזה סוף".

● ● ●

שקד גולשני (11), רמלה, כיתה ו' בבית הספר קשת

"הייתי רצה בין חוגים לחברות. הקורונה שיבשה הכל"

"בזכות הקורונה התחלתי לבשל ממש רציני ועכשיו לאמא שלי יש פטור. אני מכינה שניצלים, מגלגלת קובות, מכינה מוסקה, קוסקוס. בדיוק עכשיו היה לי יומולדת וחשבתי לקחת קורס אפייה".

איך חוגגים יום הולדת בסגר?

"לא חוגגים. ישבתי בבית מבואסת, אז אחיות שלי הפתיעו אותי עם בלונים ונשיקות וחיבוקים". לשקד שלושה אחים, שניים מהם מנישואים קודמים של אמה. "המשפחה זה הדבר היחיד שעוזר לי בתקופה הזו. מי שאין לו את זה, בכלל הלך עליו. הם אלו שמשאירים אותי חזקה. אני משתדלת לא להפריע, לא להכביד עליהם, כי זה קשה לכולנו".

איך נראה היום שלך?

"אני קמה מאוחר, עשר דקות לפני הזום. השגרה שלי די נהרסה. פעם הייתי רצה בין חוגים לחברות, אבל הקורונה שיבשה הכל. אני תלמידה טובה אבל הלימודים לא פשוטים. המורה לא מולנו וקשה ללמוד ככה נושאים חדשים. פעם ילד נרדם באמצע השיעור ובגלל שהמיקרופון היה פתוח שמעו אותו. זה היה די מצחיק. בכל כיתה יש סיפורי זום מצחיקים".

איך מצב הרוח?

"קשה לקום מהמיטה. מנסים להיאחז בטוב ולדמיין איך זה ייראה כשהכל יגמר. לתרגל חשיבה חיובית. זה לא תמיד עוזר. הילדים בכיתה מדברים הרבה על הקושי הרגשי והמורות הפכו להיות פסיכולוגיות יותר ממורות. הכי קשה היה כשהייתי בבידוד. הייתי לבד בחדר וטיפסתי על הקירות. מרוב חרפון הוצאתי כל יום את כל הארון וקיפלתי אותו מחדש".

זו שנת הבת־מצווה. כבר חגגת?

"החגיגות עם הכיתה מתבטלות בגלל המגפה. אני הבת הבכורה של אבא שלי, ולקחו לנו את החגיגה. חלמתי לחגוג בווילה עם חברים וחברות ועם המשפחה. אני יודעת שאין לי זכות הצבעה, אבל אני מבקשת מראש הממשלה שלא יתעסק רק בבחירות, אלא גם בילדים. איך נשלים את השנים האלה?"

● ● ●

מאיר יהודה חובב (13), ירושלים, כיתה ז' בישיבת חורב

"ממש מבאס שחלק מהמשפחה לא תהיה בבר־מצווה שלי"

"עברנו דירה בחופש הגדול והתחלתי בבית ספר חדש, אז בעצם אני עוד לא ממש מכיר את הכיתה. יש יתרונות ללמידה מהבית כי אני קם יותר מאוחר והמקרר קרוב, אז אפשר לאכול מה שרוצים. בישיבה צריך לחמם אוכל, פה יש אוכל של אמא. אבל הכי קשה זה הניתוק מהחברים. הפעם האחרונה שפגשתי חבר הייתה לפני חודש".
מאיר הוא האח הבכור מתוך שישה. "הבית הפך להיות כמו בית ספר קטן. לכל האחים יש זומים ולפעמים זה באותן שעות. כשהמורים לא שמים לב אני קצת משחק במחשב, ולפעמים גם קשה לי לקום לתפילות. אבא שלי רוב היום בעבודה ואמא שלי דולה, אז היא יוצאת מהבית בלי התראה. אני חייב לעזור ולשמור על האחים שלי. כשהקורונה התחילה קיוויתי שהיא תיגמר לפני שאני אהיה בר־מצווה ושנחגוג כמו שצריך. כל הבר־מצוות בכיתה היו בזום או במתכונת מצומצמת. עכשיו גם שלי. פיספסנו את אחת השנים הכי היפות שלנו".

מתי אתה חוגג?

"בדיוק עוד שבוע. היה ממש קשה לתכנן כי לא ידענו מה יהיה מותר. אנחנו עושים קריאה בתורה, אבל אפילו מהמשפחה לא כולם יכולים לבוא בגלל הקורונה וזה ממש מבאס אותי. אני אקרא בחוץ, אז אני צריך לקרוא ממש בקול רם וזה די מלחיץ. סבא שלי שוחט בחו"ל ואין לו איך לחזור לארץ לחגוג איתנו. גם זה מעצבן".

מתי לדעתך תחזרו לבית הספר?

"הילדים מכיתה ה' עד י' לא מעניינים אף אחד, התרגלנו לזה שבכלל לא יזכירו אותנו בחדשות. חזרנו שבוע לפני חנוכה, ואז הייתה חופשת חנוכה. גם אם נחזור עכשיו – נצא שוב לחופשת פסח. בטח גם חגיגות פורים ייהרסו לנו. זה חג של שמחה, אבל השנה זה פשוט יהיה חג מבאס".

צילומים: אביגיל עוזי, אלכס קולומויסקי, חיים הורנשטיין