"יום אחד בכיתה ד', אחרי שבדיוק חזרנו מארה"ב והעברית שלי הייתה חלשה מאוד, אמא נתנה לי לזרוק את הזבל בדרך לבית ספר. הייתי חולמני, שכחתי לזרוק, הגעתי למרכז אחוזה בחיפה, ועברתי חנות־חנות וניסיתי לבקש מהם לזרוק את הזבל אצלם אבל לא הצלחתי להסביר מה אני רוצה. לא זוכר איך זה נגמר. כנראה לקחתי את הזבל לבית הספר".
"לפני כמה שנים הוזמנתי ל'כוכב נולד' כזמרת. בחדר האיפור השתעשעתי ושמתי ניירות טואלט בחלק של החזייה. המפיק תפס אותי לפני שהייתי מוכנה ומשך אותי לבמה. כשצביקה הדר הציג אותי, הניירות פשוט נשרו לי. למחרת באינטרנט הייתה תמונה עם כותרת למעלה: 'מירי מסיקה. זמרת גדולה, ציצי קטן'".
"כשהכרתי את מירית, היא מילצרה בבית קפה בתל־אביב ואני הייתי בלהקת פנצ'ר. הסתובבתי כאילו אני האיש הכי חשוב בעולם, קבעתי איתה דייט ואמרתי שאאסוף אותה מהעבודה. היא אמרה לכולם שם: 'אתם לא מאמינים מי בא לאסוף אותי, הבחור מהטלוויזיה שעושה את האשם'. בקיצור, היא חשבה שאני יאיר ניצני. נראה לי שהיא דווקא שמחה להתבדות".
"הייתה לי פעם הופעה בירושלים, בבר־מצווה, וברגע שהגענו התברר ששכחנו את אחי בתל־אביב יחד עם כל הציוד של ההגברה. דקה אחרי זה התברר שגם המתופף נשאר בתל־אביב. בקיצור, רציתי שהאדמה תבלע אותי באותו רגע. איכשהו יצאתי מזה, אבל לא קיבלתי את כל הכסף על ההופעה".
"במהלך סצנת סקס בסדרה 'ג'וני ואבירי הגליל'. מאוד צחקתי ויצא לי פיפי על הפרטנר שלי. זה היה דבר מאוד משפיל אבל זה קרה, ככה זה לפעמים אחרי לידות. הוא אמר, 'מה זה' ועניתי, 'עשיתי עליך פיפי, סליחה'. הוא היה פרטנר מושלם".
"בתחילת דרכי נסעתי להופעה בקיבוץ כלשהו. יצאתי לדרך אחרי שהתרחצתי, הייתי חפוף ולבוש היטב. היה קיץ ולא היה לי מזגן. פתחתי את החלון ונסעתי. ההופעה הייתה מוצלחת מאוד, חזרתי וכשהתארגנתי לקראת השינה, ראיתי את עצמי במראה ונחרדתי. כל השיער שלי, והייתה לי רעמה רצינית אז, נראה כאילו עשו בו פן והיה מוטה באלכסון לכיוון אחד של הראש. הם חשבו שאני פשוט מוזר כנראה, כי אף אחד לא אמר כלום. מזל גדול שלא היה אז אינטרנט כדי להעלות את התמונה שלי".
"כשהייתי קטנה הלכתי לשכן ושיחקנו רובוטריקים עם עוד חבר. אחרי שעה ארוכה של משחק קולח, אני מרגישה פתאום שכל המכנסיים שלי מאחורה קרועים כולל התחתונים, והכל בחוץ. ואז צעקתי: 'כולם לזחול על הרצפה, מי שקם - מת!' כולם צייתו ואני זחלתי לכיוון הדלת, פתחתי ורצתי באמוק הביתה כמו מטורפת, בלי לומר שום דבר. זה היה רגע קשה. עובדה שאני זוכרת עד היום".
"כששכבתי בחדר לידה עם צירים של פילה יולדת, והיו לידי בחדר ההמתנה עוד שתי נשים שהשמיעו קולות מאוד מיוחדים ולא היה לי נעים לצרוח ולהפריע להרמוניה הנפלאה שהייתה בחדר. בסוף צרחתי, כמובן. כשהתחילו לי הצירים בבית, עשיתי את הנשימות, רציתי להתכונן ללידה טבעית והייתי הכי בקטע. בחצות נסענו לבית חולים. אני נכנסת ונדמה לי שכל העולם ואחותו שם. כל המבטים מופנים אליי ואני עומדת להתעלף ומשחקת אותה הכי קול, אבל בפנים מתה. ויש מסביב המון נשים ובני הזוג שלהן מסתכלים עליי, זזתי להתחבא מאחורי עמוד, ושוב חשבתי שאני מתה. ואז הכניסו אותי לחדר הלידה ושיחררתי כל רסן".
"בנישואים הראשונים שלי הייתי צעיר מאוד ובגדתי באשתי פה ושם. זה נודע לחבר של הבחורה שאיתה בגדתי באשתי, והוא הלך וסיפר את זה לאשתי. הגעתי הביתה שאנן לגמרי ופתאום נתקלתי במציאות. זוכר את הרגע הזה עד היום".
"הייתי ילדה שמנמונת עד שמנה, הלכנו עם כל המשפחה לפיקניק ולקחתי איתי גם חברה. זה גיל שבו ילדים הם די דקיקים וחברה שלי הייתה כזו. התחיל המנגל ואנחנו הלכנו לנדנדה מרובעת מעץ, כזו שצריך להיכנס אליה וסוגרים מהצדדים. חברה שלי עלתה, אני נידנדתי אותה והיה כיף. ואז אני נכנסתי, התנדנדתי ואז הרחתי את הקבבים ורציתי לצאת אבל לא הצלחתי. הייתי תקועה. הגיעה כל המשפחה, ולא הצליחה להוציא אותי. הם אפילו הביאו את השמן של המנגל וניסו לשמן אותי החוצה, אבל גם זה לא עזר. בסוף שברו את הברזלים שם וניתקו אותי. אבא שלי סחב אותי עד לאוטו עם המושב־נדנדה ואז היו צריכים ללכת לנגרייה ולנסר אותי החוצה משם. מאז יש בי מתח כשאני רואה נדנדות כאלה".
"כשהייתי ללא בן זוג, תחילת שנות האלפיים, התיידדתי עם אדם בכיר שהיה פנוי גם הוא, לא מתחום הטלוויזיה. יש לי קוצר רואי, אני ממש לא מזהה אנשים ממרחק בלי משקפיים. יום אחד אני מתעוררת בבוקר מצלצול פעמון וכולי אפופת שינה, ניגשת לדלת, עומד אדם עם זר פרחים גדול. אני אומרת תודה, לוקחת את הפרחים, סוגרת את הדלת וחוזרת לישון. כשאני קמה, אני מבינה שהבכיר הוא זה שעמד בדלת עם הפרחים. התקשרתי להתנצל. אנחנו עדיין מיודדות".
"הופעתי בחודש תשיעי בהיריון הראשון בצוותא תל־אביב. להופעה הזו הגיעו אח ואחות של איתן, בן זוגי, בפעם הראשונה. בתחילת המופע הייתה מוזיקה עם ריקוד סטייל ביונסה והייתי מסתובבת לקהל ודופקת נענוע של כתפיים ושדיים. עשיתי את זה ולבשתי סוג של גופיית סטרפלס עם כתפיות מאוד דקות וכל אזור החזה היה כבד מאוד באותה תקופה. הגופייה פשוט גלשה עם החזייה עד שהחזה היה לגמרי בחוץ. לא ביצבץ, לא פטמה. הכל! ואני ממשיכה את הריקוד ומורידה את העיניים וקולטת שאני חשופה לגמרי. זה היה הרגע הראשון שהקהל רואה אותי. הצופים היו בהלם, לא מחאו כפיים והפרצופים היו עם הלסת למטה. ואז סידרתי את זה. נדלק האור ואני צריכה להופיע ורציתי לקבור את עצמי ברמות. אני זוכרת שרק להסדיר את הנשימה לקח לי עד אמצע המופע. כל כמה משפטים אמרתי, 'יו, יו, יו'".
"באחד הערבים בלונדון, כשסיימתי משמרת, הלכתי לישון במלון. בכניסה יש בר גדול שתמיד הומה והקבלה נמצאת מעבר לבר. הייתי ממש עייף ורעב, אז הזמנתי המבורגר ברום סרוויס. אמרתי לעצמי שעד שיגיע, אני אתקלח. יצאתי, לבשתי חלוק מגבת, אכלתי את ההמבורגר ויצאתי בתחתונים, לשנייה אחת, להניח את הצלחת המלוכלכת מחוץ לדלת. ואז, הדלת נטרקה מאחוריי. אני בתחתונים, אין לי איך להגיע לקבלה אלא לעבור דרך הבר עם כל האנשים. אף אחד לא עונה לי. כבר התכוונתי לרדת בתחתונים ללובי ובדיוק מישהו עלה לשירותים, הסתכל עליי חצי שיכור ואמר, 'אין לך בגדים!' הסברתי לו מה קרה והוא היה מספיק נחמד לרדת לקחת מפתח".
"בטקס יום הזיכרון, בכיכר רבין, התבלבלתי במילים של 'התקווה'. שרתי 'כל עוד בלבב פנימה עין לציון צופייה', ואחר כך 'ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופייה' חגגו עליי שלא שרתי 'נפש יהודי הומייה' וכבר היה מי שאמר שעשיתי בכוונה".
"מבוכה זה חלק ממני. בשנות ה־70 ביימתי את ערב היחיד של רבקה מיכאלי, 'שעות נוספות'. היא התקשרה אליי יום אחד אחרי החזרה וחיקתה את מבקרת הטלוויזיה המפורסמת הדה בושס. היא חיקתה אותה ממש במדויק, אחד לאחד, ואמרה, 'נו, תגיד, איך רבקה?' ואני אמרתי, 'ככה', אז היא אמרה לי, 'אז מה, תעשה ממנה זמרת?' אמרתי, 'נו זמרת, היא חצי תדבר את השיר' ואז היא אמרה לי, 'ותעשה ממנה יפה', עניתי, 'יפה, נו, את יודעת', ואז פתאום רבקהל'ה נבהלה מהתשובות ואמרה לי, 'צדי, זו רבקה'. אמרתי לה, 'לא עושים דברים כאלה'. היא סחפה אותי בלשון ואני כמו אידיוט דיברתי עליה. מזלי שלא אמרתי דברים איומים. זה היה מאוד מביך".
"הייתה לי סדרת הופעות במועדון 'נובמבר' ביפו בשנות ה־80 ארבעה חודשים בשנה. הופיעו שם חשפניות במופע להטוטנים, וביניהן שרתי את 'אתה לי ארץ'. הרגשתי מבוכה כל פעם מחדש".
"אני אמן חושים שמנסה לנחש את המחשבות של האנשים שמולי, החיים שלי רצופים ברגעים מביכים עם התשובה 'דווקא לא', אבל השיא היה בהופעה כשביקשתי מאדם בקהל לעלות ולהצטרף אליי לקטע על הבמה והוא סירב. אני המשכתי ללחוץ והוא התמיד בסירובו. התקרבתי אליו ורק אז ראיתי למה הוא מתעקש. לא היו לו רגליים. גם כן אמן חושים".
"במתיחה שעשתה לי שירי כץ ב'מי רוצה להיות מיליונר' הייתי המום. היא ידעה את כל התשובות מהאוזנייה ואני נפלתי בפח. היה גם משהו שלא פורסם, על מתמודד שהונה את המערכת ולקח כסף, לדעתי, במרמה. הייתי די נבוך בשידור כי לא היו הוכחות, אבל ידעתי שהוא מרמה. עד היום אני חושב שלא תפסו אותו והוא זכה במאות אלפי שקלים. התוכנית שודרה וזה היה מביך שוב, כי אתה יודע שאין לך מה לעשות".
"כיתה י"א. רציתי להתחמק ממבחן במתמטיקה, מקצוע ארור. הלכתי לאחות בית הספר, שיפשפתי חזק את העיניים לפני הכניסה לחדר שלה, השתעלתי בכוח וביקשתי להשתחרר. היא נתנה לי מד חום, ולידי הייתה מונחת כוס התה שלה. כשהאחות הסתובבה, הכנסתי את המדחום לכוס, שנייה אחת יותר מדי. המדחום התפוצץ והכספית נכנסה לתוך התה. רציתי שהאדמה תבלע אותי. אבל ידעתי להזהיר את האחות לא לשתות".
"המון פעמים אנשים מדקלמים לי ברחוב טקסטים של הגשש או 'גבעת חלפון' ואני אומר לעצמי: 'היי, זה מוכר לי', אבל לא זוכר מאיפה".
"לפני ארבע שנים לבשתי שמלה שחורה חדשה ליום הולדת של עידן יניב. הגעתי והיה חשוך. הפפראצי התחילו לצלם בפלאשים מאוד חזקים וגרמו לשמלה שלי להיות שקופה לגמרי. אני שם, כולי מחויכת עם קארה חדש, ולא יודעת מה מתחולל. היו נשמות טהורות שדאגו שהתמונה תעלה כמו שהיא, בעירום. לא אשכח את השיחה על זה עם אבא שלי, שמאוד חששתי ממנה. חשבתי מה אגיד לו, 'אבא, מחר תראה את הציצי שלי בעיתון?' ואז הוא אמר לי שהכל בסדר, שלא גנבתי מאף אחד. למדתי שלא כל שחור אטום".
"הקלאסיקה, כמובן: לשלוח סמס מתלהב על בחור שיצאתי איתו לחברה ולגלות ששלחתי אותו בטעות אליו. אלה נסיבות שלטעמי מצדיקות פריצה לביתו של המסומס כדי להרים את הסלולרי לפני שהוא שם לב ואני מניחה שיש ציבור גדול מספיק שיסכים שאלה מהוות נסיבות מקילות בעמידה לדין על הסגת גבול וגניבה".
"עשיתי פעם סטנד־אפ מול נשים ערביות. שאלתי, 'איך אתן משרתות את הבעלים שלכן ולמה אתן כל הזמן מרצות אותם?' ואז מישהי אמרה, 'אני שוטפת את הרגליים לבעלי וגם קוצצת לו את הציפורניים'. אמרתי לה: 'פראיירית, למה את עושה את זה?' והיא ענתה, 'יש לו סוכרת, הוא לא יכול לקום'. גמר לי את ההופעה".
"עליתי להופעה באחת החתונות עם שתי נעליים שונות. אחת הייתה בלי שרוכים והשנייה כן. צבעים אני פחות רואה טוב עם השנים. יכול לקרות, לא?"
"דיברתי על מישהי בעברית בחו"ל באיזו חנות, ירדתי על הבגד שהיא מודדת ופתאום היא אומרת לי, 'כפרה, אני מבינה עברית'. רציתי לשתול את עצמי ברצפה. זה קרה גם לי. לא מזמן הייתי בחנות בחו"ל ומישהו אמר, 'נו ומה זאת קונה עכשיו' ועמד להוסיף איזו מילה מעליבה. אחרי שעניתי לו בעברית הוא זיהה וגם רצה לשתול את עצמו".
"באחת ההצגות, כשאני על הבמה, צילצל טלפון. ניסינו להתעלם וזה ממשיך. עצרנו את ההצגה ואמרנו לקהל, 'אבל ביקשנו לכבות טלפונים', ואז בזווית של העין אני קולט שזה הטלפון שלי. הרגשתי מאוד מטומטם".
"לפני כמה שבועות אירחנו מישהו בתוכנית הבוקר ולפני שעלינו לשידור ישבנו מחוץ לאולפן וקישקשנו. השתעשענו על חשבונו, עד פסים מביכים, ואז קלטנו שקרוב משפחה שלו עומד ליד ושומע את כל השיחה. ממש לא נעים".
"מעריצה אחת הייתה מאוד אובססיבית אליי וסימסה לי עשרות הודעות. באחד המקרים צילמתי את המסך שלה והתכוונתי לשלוח לעדי השותפה שלי עם רצף תמונות אמוג'י מזעזעות וקללות עסיסיות. בטעות שלחתי את זה בחזרה אליה".
"בראיון בתוכנית בוקר ייחסתי פעם בביטחון רב ובשידור חי את שואת הארמנים לכורדים. המומחה שהביאו לאולפן נראה מזועזע. יצא שהטורקים ואני מכחישים את השואה הארמנית".
"הופעתי בפני חיילים ברמת הגולן מיד אחרי מלחמת שלום הגליל, בחדר אוכל קטן. תוך כדי הופעה אני מוצאת עצמי משלשלת במכנסיים מהאוכל ומהקור. לא אשכח בחיים. ואני הולכת לאחור לשירותים תוך כדי. מזל שהיו לי גומיות בקצה המכנסיים. ככה סיימתי את ההופעה".
"הגעתי פעם להופעה שלי באילת, והשומר לא נתן לי להיכנס. לא זיהה אותי. כמעט שעה אני עומד, אנשים מסתכלים, מסבירים לו שהם הגיעו להופעה שלי, אבל הוא מתעקש".
"עבדתי בקשת כמנהל מחלקת הפרומו. היה ערב, עבדתי במשרד. נעלתי את הדלת, ביקרתי בפייבוריטס באינטרנט, באתר מסוים שהיה חביב עליי באותו זמן. עשיתי מה שעשיתי. ואז יצאתי. היה שמונה בערב והבניין היה נטוש. הלכתי להגיד שלום לידידה מהארכיון. היא מסתכלת עליי ושואלת 'מה זה' אני מסתכל על הכתף ומגלה דרגת סג"מ. החלפתי צבעים. מזל שזו הייתה ידידה שלי".
"היו לי הרבה, כי אני בן אדם קלמזי, אבל מה שאני זוכר כרגע זאת החזרה הגנרלית ל'טרזן' עם קהל מלא. התייבש לי הפה בקיצוניות, כאילו הכניסו לי חול לפה, כי נטלתי כדורים שמפסיקים עישון ואחת מתופעות הלוואי היא התייבשות די קיצונית בפה. בחזרה הגנרלית, בכל זאת, יש התרגשות גדולה, ומשהו שם עם המיקס של הכדור והאדרנלין לא השתלב טוב, אני עומד חמש דקות על הבמה, שנמשכו כמו חמש שעות בחוויה שלי, אני צריך לשיר ולא יוצא לי קול. מהלחץ קיבלתי בלאקאאוט וממש קפאתי. ביקשתי עם העיניים מהפרטנרית שלי שתעזור לי, היא מסתכלת עליי כמו עגל, הקהל מסתכל עליי גם, מחכה שאעשה משהו, ואני רק רוצה שהאדמה תבלע אותי ושנמצא דרך להחזיר את הדקות האלה אחורה בזמן. זו הייתה מבוכה גדולה עבורי. לא רציתי לצאת מהחדר הלבשה. היום אני מסתכל על זה כמובן בפרופורציה לגמרי אחרת. הטרגדיות שלנו של פעם הן הצחוק של היום".
"נתנו לי כתובת של רופא בלונדון והיה שם שלט קטן. ראיתי איש הולך לפניי ומחפש, אמרתי לעצמי שגם הוא מחפש את הרופא. הלכתי אחריו ונכנסתי לבניין שהיה נראה לי כמו המקום הנכון. דפקתי על הדלת שבה הוא נכנס והתיישבתי. הייתי בטוחה שזו המרפאה. הוא מסתכל עליי, אני עליו ואז הוא אומר לי, 'איי בג יור פרדן, אני לא בטוח שאת במקום הנכון'. זה היה כמובן הסלון שלו ואני רציתי למות".
"ישבתי בארוחה משפחתית ולפתע קיבלנו הודעה בקבוצה של הגן, שאחת הסייעות עוזבת. מיד כל הקבוצה התחילה לשלוח לסייעת הודעות בסגנון 'הילד מאוד אהב אותך', 'תחסרי לנו' וכו'. לעומת זאת, אני התחלתי ללכלך עליה עם היושבים בשולחן. אחרי כמה דקות לירון שאלה אותי, 'מה שלחת בקבוצה של הגן?' הסתכלתי על הטלפון וראיתי ששלחתי בקבוצה קובץ סאונד של דקה! הטלפון היה לי בכיס ופשוט נלחצה הקלטה בטעות. דקה עם מיטב הטינופים הגיעה לכל ההורים, צוות הגן, וכמובן לסייעת. גאווה גדולה".
"על הבמה של 'הכוכב הבא' ברגע שבו נפלתי לתוך הפיר של המצלמה. זה היה תוך כדי צילומים, אל מול קהל רב וזה שודר. זו הייתה נפילה כואבת אבל ההשפלה הפומבית הייתה כואבת יותר. הצחוק המתגלגל של קרן פלס לא יוצא לי מהראש עד היום. מצד שני, אם היא הייתה נופלת סביר להניח שגם אני הייתי נקרע עליה שם".
"אני מגיע למיקרופון והקול פשוט נעלם. אתה מעדיף למות בשנייה הזו וזה קרה לי לפחות שש פעמים. זכורה לי פעם אחת במיוחד, בהופעה בפרנקפורט לפני 37 שנה. עשרות אלפים בקהל, הטלוויזיה מצלמת, אני ניגש למיקרופון ושומע קולות מוזרים יוצאים לי מהפה. ברחתי מהר מהבמה והמנהלים התנצלו. הלכתי מיד לרופא שנתן לי תרופה. זה היה רגע מפחיד".
"נסעתי עם חברים למקסיקו קצת אחרי הצבא, מגיעה במצב רוח לחגוג בכיף שלי, והגעתי עם חברים למועדון בשם קוקו בונגו. יש שם מלכודת תיירים/תיירות כשמישהו מהמועדון לוקח את אחת התיירות ומציע לה לרקוד יחד עם הלהקה. הציעו לי לרקוד ואני אומרת לחברה שלי, 'מאיה, אני הולכת לרקוד עם כולם'. מתברר שממקמים אותי במיקום ספציפי, בקצה, והם מפעילים בכוונה מאוורר שמעיף לי את השמלה למעלה ואז רואים לי את כל התחתונים. תוך כדי שאני מספרת לך את זה עכשיו אני קולטת כמה זה עצוב, מביך ומנצל. המאוורר היה כל כך חזק שהשמלה נתקעה לי על הפנים, ניסיתי להעיף אותה, ועוד פרט קטן מביך, אלה היו תחתוני סבתא. כי מי לעזאזל לובש חוטיני, זה הדבר הכי לא נוח בעולם".
"הייתה לנו פדיחה גדולה בתוכנית עם הכיתוב על המסך שהציע כרטיסים להופעה של דנה ברגר, למי שתספר על הטרדה מינית. אנחנו מתעסקים כל יום כמעט בנושאים שקשורים להעצמה נשית, נותנים במה לנשים שקולן לא נשמע. זה היה רגע לא נעים והתבאסתי מאוד".
"הייתה לי לפני שנתיים שן קדמית זמנית. היו לי שיניים בחוץ ויישרתי אותן. תקופה מסוימת אתה הולך עם שן שמדביקים לך. הופעתי במסיבת הפתעה במצדה, 300 איש, והשן נפלה באמצע ההופעה על הקהל ומישהו החזיר לי אותה. אחר כך נפלה לי שוב. אני רציתי למות ומנהלת ההצגה הלכה למות, לא עזרה לי. הקהל נקרע, הייתי בלי שן קדמית, וההופעה הלכה. אנשים כותבים לי מאז באינסטגרם, 'הייתי בהופעה שלך עם השן'".
"בסוף ההצגה 'לרקוד ולעוף' בהבימה הגיעו זוג מבוגרים לבמה עם זר פרחים, הרגשתי שהם מסתכלים עליי ואז הם צעקו לי, 'את, את'. ניגשתי בגאון לקדמת הבמה, לקחתי מהם את הפרחים והשתחוויתי במלוא הדרי מול הקהל. אבל התברר שהם צעקו 'רינת, רינת', והתכוונו לתת את הפרחים לרינת מטטוב. שמעתי מה שרציתי לשמוע, כל אחד חי בסרט הפרטי שלו. הפרחים הגיעו בסוף לרינת".
"היה איזה בחור שחיזר אחריי תקופה ארוכה ולא הייתי בעניין. בסוף הוא הקסים אותי, אמרתי שניתן צ'אנס ונצא לדייט. השתכרתי בדייט, שלוק יותר מדי, ואז במונית הביתה עצרנו בצד הדרך, הקאתי את נשמתי ונעלמו עקבותיו של הבחור. אם אתה שואל אותי, הוא טיפש ואני מקווה שהוא מצטער על זה. אני מקיאה בצורה חיננית דווקא. מה שהיה מביך זה שבכלל לא הייתי בעניין שלו ורק בגלל שהקאתי הוא גיזגז אותי".
"נפלו לי המכנסיים בשידור חי בערוץ הילדים. זה היה אחד השידורים הראשונים שלי, הייתי צריך להחליף ב־27 שניות מבגדים של מנחה לבגדים של זמר אופרה. אמרו לי לפני שלא אספיק אבל עניתי שזה קלי קלות. אכן לבשתי את הבגדים של זמר האופרה, וטסתי לאולפן. אני מתחיל לשיר, גאה שהצלחתי, ושומע את כל הקהל מתפוצץ בצחוק. מתברר שהמכנסיים נפלו. למזלי היו תחתונים, אחרת לא הייתי סוגר 18 שנה בערוץ הילדים והקריירה שלי הייתה נגמרת הרבה לפני".
"נרדמתי פעם בהופעה של מתי כספי, כשהייתי בקהל. אני מעריץ שלו אבל באתי כזה שפוך, שפשוט לא יכולתי להחזיק את העיניים פקוחות. אנשים ראו שנרדמתי ואשתי כל הזמן נתנה לי מרפקים בצד. מצד שני זו מחמאה להירדם כי מוזיקה שמצליחה להרדים אותי היא מוזיקה טובה וכזו שלא נותנת לך לישון היא רעה. מתי, קח את זה כמחמאה".
