הסוד שמאחורי השם שלי

אתגר קרת

נולדתי בחודש שישי בניתוח קיסרי. בלידה שקלתי פחות מקילוגרם וסבלתי מצהבת והרופאים אמרו לאמי שכנראה אמות. אמי קראה לי "אתגר" והסבירה לי, בעודי מיטגן באינקובטור, שהאתגר שלי הוא לשרוד. כמו כל תינוק שמכבד את שמו זרמתי אז עם האתגר, אבל היום, כשאני מספר לידידים בחו"ל שפירוש השם שלי בעברית הוא Urban Challenge, הם תמיד טורחים להעיר שזה שם מעולה לזוג נעלי התעמלות אבל קצת פחות מתאים לאדם.

גאולה אבן־סער

אמא שלי הייתה בהיריון איתי כשההורים שלי עלו לארץ מוילנה, וזמן קצר לאחר מכן אני נולדתי. הם לא ידעו עברית וחיפשו עבורי שם שיבטא את תחושת החירות והשמחה על כך שהצליחו לעלות לישראל ולהשתחרר מהשלטון הסובייטי. חיפשו במילון ומצאו את המילה: "גאולה". וכך הוכרע שמי.

מרים פרץ

הוריי קראו לי ימנה. זה השם שרשום בתעודת הלידה על שם סבתי ימנה. סבתא מצד אבא שלא הכרתי ולא שמעתי עליה דבר. אך הם וכל הדודים קראו לי תמיד מרי. אף פעם לא קראו לי ימנה. כשעליתי לארץ רשמו את שמי ימנה כפי שכתוב בתעודת הלידה. בכיתה ט' שאלה אותי מורה אם יש לי עוד שם, אמרתי, "מרי". "יופי, מעכשיו נקרא לך מרים ותצטרכי לשנות את השם בתעודת הזהות".

טהוניה רובל

כשנולדתי כל מי שראה אותי אמר לאבא שלי כמה אני שחורה ולא הפסיקו להגיד לו את זה. כולם כולל כולם אמרו לאבא שלי, "אוי היא שחורה, היא שחורה מדי", ואבא שלי מיד אמר, "טהון אובת" (שזה אומר, "לא אכפת לי, שתישאר, זאת הילדה שלי") ככה נולד השם טהוניה שפירושו שתישאר תמיד.

יצחק הרצוג

נקראתי על שמו של סבי, הרב ד"ר יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שהיה איש אשכולות, מדען, מדינאי ומורה הלכה עצום שנהג בענווה, בדרך ארץ ובאהבת האדם. הוא היה הרב הראשי האשכנזי הראשון של מדינת ישראל. אני חש תמיד שאופי ההנהגה של סבי, ובעיקר המחויבות הבלתי מתפשרת שלו לעם היהודי ולמדינת ישראל, הם דבר שהוטמע עמוקות גם בדורות שהעמיד אחריו. הרב עובדיה יוסף זצ"ל כתב עליו כי הוא "היה מנהיגם של ישראל, אהב צדק ושנא רשע, ותמיד לימד סנגוריה על ישראל", ובמידה רבה אני מרגיש שזו מורשתו שלפיה אני פועל בכל כוחי וממש בכל חיי הציבוריים, ובעיקר בכהונתי כנשיא המדינה.

אביב גפן

בהתחלה קראו לי אבשלום על שם השיר של אבא. אבל אחרי שיצאתי והייתי כזה היפראקטיבי אמרו שאני לא יכול לחיות עם השם אבשלום, שזה הכי לא מתאים לי בעולם. ואז קראו לי אביב, שהיה אז שם מאוד נדיר. 

רותי ברודו

קוראים לי רות רחל פרידלנדר ברודו. רות כי אבא שלי אהב את הדמות התנ”כית של רות וחשב שזה שם יפה ורחל על שמה של אחות אמי שנפטרה במחנה ריכוז במלחמה ההיא. זה מה שידעתי עד ששאלתי שוב את אמי בגלל הכתבה. היא הוציאה תמונה של רחל, אחותה, ושל רות, בת דודתה, שתיהן נהרגו במלחמת העולם השנייה ועל שמן שמי.

יוסף סוויד

פשוט מאוד: לסבא שלי קראו יוסף. ולסבא שלו גם. ככה זה במשפחה שלנו. לאבא שלי קוראים סולימן וגם לסבא שלו ולסבא של סבא שלו.

ספיר ברמן

מאוד אהבתי את השם שגיא, אבל הוא קוטלג כשם של זכר ובהיותי צעירה אני זוכרת ששמעתי את השם שגיא לנשים בודדות. אמרתי יבושם להן וזה מהמם, אבל שגיא הוא שם גברי. בחרתי בספיר כדי לשמור על ה־S, ועל הברה פתוחה בהתחלה. האות י' היא באותו מיקום בשני השמות, שמורכבים מארבע אותיות. סכום האותיות יוצר את הספרה 8, שהיא מבחינתי אינסוף, כלומר המון תוכן. את השם האמצעי גאיה הוספתי כי אמא רצתה. לאורך השנים היא רצתה בת, ויצא שאנחנו שני אחים, עכשיו יש לה את הבת שהיא תמיד רצתה. החלטתי שאני מוסיפה את השם גאיה, לבקשתה.

מירי רגב

אני קרויה על שמה של סבתי מרים סיבוני, כאשר נהוג היה במשפחות המסורתיות לקרוא לנכדים על שם הסבים והסבתות. סבתי עליה השלום הייתה קרויה על שם מרים אחות משה, שם שקיווה להנחיל את תכונותיה של מרים המקראית שהייתה מחד עצמאית ודעתנית ומאידך מסורה למשפחתה ולעם ישראל. היא עלתה ממרוקו לאחר שייחלה להגיע לארץ הקודש אבל דרכה לא הייתה פשוטה. היא איבדה את בעלה בגיל צעיר וגידלה לבדה עשרה ילדים והייתה מודל להתמודדות עם הקשיים. אני נושאת את שם סבתי בגאווה, ודרכו אני מביאה לידי ביטוי את הערכים שהשם מבטא, גם בדרכה של סבתי וגם בדרכה של מרים המקראית.

עדן פינס

תחילה, ההורים שלי רצו לקרוא לי שאיין. לדעתי על שם ראש שבט אינדיאני - שבט השמש. שהייתה אישה חזקה. הם גרו אז בארה"ב, שנת 97', והגיעו חזרה ארצה כדי ללדת אותי בארץ הקודש. ברגע שנולדתי אמא שלי הסתכלה עליי ופשוט אמרה "עדן" בפה מלא. הם החליטו שזה השם שלי, שם יהודי, ישראלי, שמסמל את גן העדן הפרטי שלהם.

שלמור שטרוזמן

לסבא שלי קראו שלמה שטרוזמן והוא נפטר באותה שנה שנולדתי, אז ההורים קראו לי על שמו. איך הם הגיעו דווקא לשלמור? זו שאלה טובה.

דוריה למפל

עד חודש שלישי אמא שלי רצתה בן, אבל פתאום הבזיק במוחה השם "דוריה", על שם אמה דורה ז״ל. כשגדלתי לא היו דוריות, וכשיום אחד נאמר לנו שמסתובבת בעיר דוריה אחרת אמא שלי הפכה עולמות עד שווידאה שהיא צעירה מהדוריה שלה, כי הרי היא זאת שהמציאה את השם. לא קל להיות ילדה עם שם חריג (אם כי למזלי דוריה לא מתחרז עם כלום כמעט) ועד היום אני נדרשת לתקן לא מעט שמעוותים וקוראים לי ״דורית״ או ״דריה״ או דוריה במלעיל. אבל עזבו אתכם, הכל מתגמד מול הידיעה שיש כבר כמה וכמה הורים שהחליטו לקרוא לבתם על שמי, ואין מחמאה גדולה מזו בעולם.

‍

שלמה ארצי

מיי ניים איז שלמה. פגשתי בחיים המון אנשים שלא אהבו את השם שנתנו להם הוריהם. פגשתי אחד שהיסס אם להחליף את שמו, ושניים שממש עשו את זה. מצד שני הרבה (כמוני) נותרו אדישים לעניין השם שלהם, וקיבלו באהבה את כינויי החיבה שהודבקו אליהם בבית, בצבא ובכיתה. אז עדיין אני הכי אוהב את זה שאמא קראה לי שלומקו, וסבא קרא לי שלויימלה, ונאוה קראה לי אחי, וחברים מובכים לא קראו בשמי אלא אמרו לי נניח: אתה. או ארצי. ואילו אני? אני שלמה אי שם בתוכי כשאני ילד. ושלמה ארצי כמבוגר. אז מאיפה הוא הגיע אליי השם הזה? אני חושב שהם קראו לי על שמו של סבא של סבא של אבא. אחד שחי פעם בגולת רומניה. אני זוכר שב־1986 נסענו לביקור שורשים ברומניה, והגענו לבית הקברות היהודי, ושם ליד קבר מט ליפול של שלמה אחד, שהיה עקום כמו מגדל פיזה באיטליה אמר לי אבא: בוא נצטלם ליד מי שאתה קרוי על שמו. ואחותי צילמה את שלמה ושלמה ויצחק (אבי). זהו. אין לי יותר מידע. אני גם חיים למי שזה מעניין אותו, כלומר שלמה חיים, זה שמי הפרטי המלא. לא מקבלים פרס נובל על שמות. ולא תמיד אנשים מתאימים לשמותיהם. אבל מבחינתי זה מה שיש. הייתי יכול להיות בנסיבות אחרות, איתן, יהוידע, או יובל. אבל לא יצא... 

אמיר אוחנה

יש למקור שמי שתי גרסאות משתלבות: הראשונה מדברת על חבר קרוב של אבי שניסה לשכנע אותו להסתפק בשני ילדים: "לעשות ילדים זה לא חוכמה, צריך גם לחנך ולדאוג לרווחתם". אך לאחר כמה שנים מאז שנולדו אחותי ואחי, החליטו הוריי בכל זאת להרחיב את המשפחה, וכך נולדתי. היות שהם קבעו לפרוש בשיא, וצמרת היא סמל לשיא, בחרו בשם נרדף: אמיר. השנייה נוגעת לאחותי הגדולה גלית, שהייתה מאוהבת בסתר בבן של השכנים. קראו לו אמיר והוא היה בן יחיד לאמו ויתום מאב. לא הוציא הגה מפיו ורק בהה שעות בחלון. אחותי ניסתה לשווא ללכוד את עינו אך הם מעולם לא החליפו מילה. גם לאמיר ההוא, ולאחותי, הייתה תרומה לשם.

ציון ברוך

נולדתי אחרי שתי בנות ובן. בהיריון שלי אמרו לאמי ז"ל שזה היריון של בת, וכבר הובטח לסבתי שלבת הבאה יקראו על שמה, רק שאמא ואבא שלי קצת לא ידעו איך להתמודד עם השם פלילה לבת. אז יומיים לפני שאמי ילדה אותי היא אמרה לה, "הנה הבת הזאת אני אקרא לה פלילה". אז סבתא שלי צעקה... "שלא תהיה לך בת ושלא תצטרכי לקרוא לה פלילה". אז סבא שלי קפץ ואמר – "אם זה בן, אני יכול?" אבא שלי אמר, "כן ציון". וכך קרה, נולדתי וקראו לי ציון על שם סבי שהיה מצחיק יותר ממני. לימים בלי לדעת על הסיפור קראתי לחברה שלי פלילה בע"מ וכשסיפרתי לאמי על שם החברה שבחרתי היא כל כך התרגשה וסיפרה לי את הסיפור ואמרה "בכל זאת השם שלה גם נמצא איתך". כוחה של הבטחה.

יולי אדלשטיין

כשנולדתי אסור היה לבקר בחדר היולדות בשל ההקפדה על היגיינה. סבי, אביה של אמי, העביר אליה פתק לחדר היולדות שבו ביקש שאקרא יואל על שם אביו, הסבא רבא שלי. לא מפתיע, בשנת 1958 בבריה"מ השם יואל לא היה קל ומזמין לביטוי.

המשפחה קראה לי יוליאן במסמכים הרשמיים בבריה"מ ובמהירות רבה קוצר השם בחיבה והפך להיות יולי או יוליק. כשלמדתי וכשלימדתי עברית מאוד הקפדתי על השם התנ"כי שלי וביקשתי מהתלמידים לקרוא לי רק יואל. בתחילת כהונתי בכנסת, בהצבעות שמיות, היו קוראים לי רק יולי. פניתי למזכיר הכנסת בכל מקרה כזה וביקשתי להקפיד על שמי המלא. יולי הוא חלק בלתי נפרד ממני, אבל כך גם יואל. לכן חשוב לי להקפיד על השם יולי יואל אדלשטיין שמבטא בצורה הנכונה והמדויקת את הזהות שלי.

ניבר מדר

ניבר זה רבין בהיפוך אותיות, על שם יצחק רבין. האופטימיות ששררה במדינה בזמן כהונתו של יצחק רבין השפיעה על אמי ואבי רבות. הם היו אמורים להשתתף בעצרת השלום בערב הרצח ומאחר שאמי הייתה בסוף חודש שמיני להיריון איתי, הם הקשיבו לעצת מקורבים ונמנעו להגיע למקום עם התקהלות. כשהודיעו על רציחתו בטלוויזיה כבר באותו ערב אמי ידעה שיקראו לי על שמו. היא שיחקה עם האותיות עד שהגיעה לשם ניבר - ניבר מדר נשמע לה קליט ויפה. בהתחלה היה לא קל עם השם. זה תמיד הפך להיות ענבר? ענבל? בארומה השם שלי הפך להיות בר. רגע השיא שלי בחיים היה כשהלכתי לארומה ואמרתי בר ואז קראו לי ניבר בכל זאת, ושעכשיו יש עוד ילדים במדינה שנקראים ניבר. גאווה גדולה. 

‍

ישראל אהרוני

אבא שלי היה איש דתי, אבל לא פחות מכך, ציוני נלהב, ויעידו על כך שמות ארבעת בניו: הבכור זכה לשם הרצל, אחריו, נולד ויצמן. אני - תקשיבו טוב - כמעט זכיתי בשם בן־גוריון. אבל אמא שלי למרבה המזל הטילה וטו. הרצל וויצמן היא עוד איכשהו הצליחה לבלוע, בן־גוריון היה לה כבר יותר מדי. הפשרה נגמרה ב"ישראל" כי "נולדתי עם קום המדינה", כלומר, שלוש שנים אחריה, אבל מי סופר. עד סוף היסודי הייתי "ישראל". בתיכון למדתי חוק חדש שנמשך באופן טבעי גם בצבא. אם יש בכיתה או במחלקה שניים או יותר אנשים עם אותו שם פרטי, מיד עוברים לשמות משפחה כדי להבדיל ביניהם. וככה הפכתי באחת ל"אהרוני", המעבר מישראל לאהרוני היה חלק וזה תפס כל כך חזק, ככה שאפילו אשתי שנושאת את אותו שם משפחה, קוראת לי אהרוני.

‍

‍ניר ברקת

הוריי היקרים, שייבדלו לחיים ארוכים, מספרים שהשם ניר הגיע מהשיר 'שיבולת בשדה' שהפתיחה שלו הייתה השריקה של הוריי בתקופת החיזור שלהם. תוך כדי ההיריון אמא שלי שמעה המון את השיר שבתוכו כתובות השורות: "הָבוּ הָנִיפוּ, נִירוּ לָכֶם נִיר, חַג לַקָּמָה, עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר". לאחר הלידה סבתא שלי הכריעה והוחלט שאהיה ניר. ניר הוא שדה חרוש, שהתברך ביבול עשיר וטוב שצמח בארץ. הייתי יזם בהיי־טק וברוך השם התברכנו בהצלחה גדולה, בהמשך הייתי ראש העיר ירושלים במשך עשור של שגשוג לבירת ישראל וכעת אני כאן כדי לשרת את מדינת ישראל ולהביא אותה לשגשוג ולהצלחות.‍

‍

טום אביב

ההורים שלי החליטו לקרוא לו ככה כי רצו שם בינלאומי, כי כבר מהלידה ידעו שהילד יהיה כוכב. בהתחלה קראו לי תום אבל בגלל שאם הופכים את האותיות יוצא "מות" החליטו לשנות לטום עם ט'. מעבר לכך, יש לי שם פרטי נוסף - דובי, על שם סבא שלי. אז בעצם השם האמיתי שלי הוא טום דובי אביב.

עמר בר־לב

אמא שלי הייתה מורה לספרות, לכן כמובן היא הייתה זו שבחרה בשם, ורצתה לבחור בשם ישראלי מקורי. הכתיב החסר היה הכתיב החוקי בזמנו, בגלל זה השם שלי נכתב בלי ו', כמו גם של אחותי זהר. הקטע לאורך הילדות שלי היה שמכיוון שזה היה שם נדיר, בכל תחילת שנה בכיתה חדשה, הייתי נלחץ כשהמורות היו מקריאות את שמות הילדים בפעם הראשונה כי תמיד הן היו הוגות את זה "עומאר". האמת היא שאפילו עד היום כשמתקשרים אליי סוקרים וטלפּנים, יש מי ששואל האם הם מדברים עם "עמאר ישראל?" (ישראל הוא שמי השני, על שם הסבא שלי), ואולי זה קצת מוצא חן בעיניי, כי אני לא מנסה לתקן. אבל אם תכתבו את השם שלי עם ו', יש לכם בעיה עם אמא שלי, שתיבדל לחיים ארוכים.

‍

נירה רוסו

בשם שלי אין משהו מיוחד. למעט הדרך שבה נבחר. כל בני החברים והמשפחה ישבו אז סביב אמי היולדת בבית החולים בילינסון במלחמת קרים. סליחה, השחרור.
סביבם היו קירות מנותצים וחלונות מנופצים, באדיבות הלגיון הירדני, וכולם רבו בצעקות אם יקראו לי נירה או מיכל. לא הייתה לי דרך להתערב.
השם מיכל נפסל כי "הוא לא נשי" וכך זכיתי לשם שמסביר בדיוק איך ומתי הקמתי את דגניה, ושטרומפלדור היה רעי לנשק. וזה במקום מיכל העל־זמני.
אחרי תקופה, אירחנו זוג אמריקאי, לא זוכרת מאיפה, האורח הרים כוס: הוא התרשם ממני עמוקות בביקורם הקודם ועל כן קרא על שמי את הפרה החביבה עליו בדיר. לכן, אם תראו פרה מסתובבת, בגלאזגו או באוהיו, עם השלט NIRA לצווארה, תדעו בדיוק מאיפה כל זה בא.

‍

רותי רוסו

בתעודת הזהות השם שלי הוא "רות", ולא "רותי". אמא שלי אהבה את השם רותי בגלל השיר של חיים חפר עם הלחן הרוסי ("לי כל גל נושא מזכרת"), וחשבה שהשם הזה קלאסי ולא מתיישן אף פעם. בתעודת הזהות אבל הם שמו רות, כי רותי היה שם חיבה. כמו יעל־יעלי או מיכל־מיכלי. אני חשבתי שהשם הזה לא מתיישן אף פעם כי הוא כבר כל כך ישן, שברדיוס של עשרה קילומטרים מהבית שלנו לא פגשתי ילדה רותי אחת עד שמלאו לי 16. לקחו לי מעל 20 ומשהו שנה, עד שאהבתי את השם הזה בעצמי. אולי התבגרתי וקיבלתי אותו (וגם אותי), ואולי פשוט העובדה שהאפרתי בגיל צעיר, הפכה אותו ברגע למתאים.

‍

פיטר פלצ'יק

כל פעם כששואלים אותי למה בחרתי בג'ודו, אני תמיד עונה שהג'ודו בחר בי. נולדתי במשקל 5.1 ק"ג (משקל של תינוק בן שלושה חודשים ולפעמים קצת יותר), בלידה מורכבת שלקחה מספר ימים כולל סיכונים לא קטנים שהרופאים לקחו על חיי אמי וגם על חיי. לאחר הלידה סבא שלי פיטר (הוא המקורי), לקח אותי לאינסוף רופאים עד שאחד מהם (במרחק כמה שעות מעיר לידתי ברוסיה) הסכים לטפל לי. לאחר מספר שבועות של טיפולים, זריקות לגב ופיזיותרפיה הוא אמר לסבא שלי, "הוא יהיה בסדר, אתם עוד תתגאו בו". כעבור ארבע שנים בראשון־לציון, כדי לחזק אותי ‑ סבא פיטר החליט לקחת אותי ללמוד אמנויות לחימה, ומשם הדרך אל מועדון הג'ודו שליד ביתנו הייתה קצרה. בלי סבא שלי, זה לא היה קורה. לא הייתי פוגש במזרן, לא הייתי מגיע לאולימפיאדה, לא הייתי אלוף אירופה ולא הייתי מדורג מקום ראשון בעולם. סבא שלי הוא השראה יום־יומית בשבילי, הוא נותן לי כוחות להמשיך כל הזמן בכל הכוח ולא להתפשר על הזהב. אין גאה ממני להיקרא על שמו, פיטר.

‍

‍אמיר שורוש

ההורים שלי רצו שיהיה לי שם שהוא בעברית וגם בערבית ואמיר זה נסיך בערבית ובעברית זה צמרת של עץ.‍

‍

סיון רהב־מאיר

קוראים לי סיון כי נולדתי בל' בסיון, היום האחרון בחודש. ההורים שלי אהבו את השיר 'סיון' של יגאל בשן שהיה אז להיט, וגם שמו לב לתאריך העברי. תמיד אומרים אצלנו במשפחה שעוד יום אחד, היו כבר קוראים לי תמוז רהב־מאיר. לא נשמע משהו.‍

‍

שולי רנד

גם לי כמו לאביב גפן רצו לקרוא אבשלום, אבל סבי זיכרונו לברכה התנגד בשל היותו של אבשלום בן שמרד באביו ולכן קראו לי שלום יוסף. שלום יוסף היה שמו של הסבא רבא שלי שהיה עובד השם מופלג מחסידות רוזי'ן והוא נקרא על שמו של בנו של רבי ישראל מרוז'ין ‑ שלום יוסף. בינתיים נשאר שולי, אבל כל מי שרוצה לקנות אותי ושאהפוך לעפר לרגליו רק צריך לקרוא לי שלום יוסף. 

‍

חילי טרופר 

השם שניתן לי בברית המילה הוא יחיאל משה. יחיאל על שם סבא של אמא שלי ומשה על שמו של משה רבנו. מכיוון שנולדתי למחרת ליל הסדר ושמו של הגיבור הגדול משה כלל לא מוזכר בהגדה של פסח, הוריי מלאי התודעה ההיסטורית החליטו לקרוא לי על שמו. אבל כבר למחרת הברית החלו לקרוא לי חילי. נראה שגם הבינו שהשם יחיאל הוא מעט כבד מדי. עם השנים התברר שגם חילי לא תמיד מובן ונקלט. עבור חלק מהאנשים אני חיליק, עבור אחרים חילו, בארומה אני בכלל גילי. ותכלס, הכל פחות חשוב כל עוד עבור הילדים שלי אני אבא.

‍

צרויה שלו

אבי בחר לי את שמי שנים לפני שנולדתי. הוא אהב את ייחודו ואת ייחוסו התנ"כי: אחותו של דוד המלך. אחת הנשים היחידות בתנ"ך שבניה נקראו על שמה. לימים כשסיפר לאמי על תוכניותיו, היא הייתה מאוד לא מרוצה והוסיפה לי שם שני שגם הוא היה נדיר אז, בטח כשם לבת, עומר. אבל צרויה ניצחה. לטוב ולרע.

‍

נורמן עיסא

קוראים לי נורמן בגלל דודי שחי בארצות־הברית והיה לו חבר בשם נורמן שנהרג במלחמת וייטנאם. כשנולדתי שאלו, "איך נקרא לילד?" והוא אמר "נורמן". שם יפה, אני מרוצה ממנו. אבל היום אנשים מחברים את השם ל־"נורמנעיסא".

‍

רענן שקד

קראו לי רענן כי אמא שלי חיבבה את השם ולאף אחד לא הייתה עם זה בעיה – לא, הבעיה הייתה עם שם המשפחה, צ'רבינסקי, שקצת הפריע כשהתחלתי לכתוב בעיתונים בצבא בלי אישור עבודה צבאי, ולפיכך נדרש שם בדוי, ואם אפשר שאני אחליט על אחד תוך דקה כי הדדליין כבר כאן. לא היו לי התלבטויות; מיכאל שקד, הפרקליט מטעם המדינה, כיכב אז במשפט דמיאניוק בתפקיד המנצח הוודאי. רציתי שם של מנצחים והלכתי על זה. מיד אחר כך שקד הפסיד במשפט. נשארתי שקד בעיקר כדי לעודד אותו.

‍

חנוך דאום

קוראים לי משה חנוך, שני שמות. משה היה אבא של אמא וחנוך היה אמא של אבא. סתם. הוא היה אבא של אבא, אבל רציתי לכתוב את המשפט בדרך הזאת, ליהנות מהמצלול הקומי. נתקדם: אני קרוי על שם שני הסבים שלי. לא ממש מאריכים ימים אצלנו. חצי קדנציה. סיפרו לי שהתלבטו על שם איזה סבא לקרוא לי, והיה מתח משפחתי באוויר, אז הפְשרה הייתה שיקראו לי על שם שניהם. ובגלל שחנוך נבחר לשם שבו ישתמשו, את משה הגדירו כשם הראשון. לכן, כשמעלים אותי לתורה אומרים "יעלה משה חנוך", וגם בתעודת הזהות משה מגיע קודם. משחר ימיי, אם מצלצלים ושואלים "משה מדבר?" אני מבין שזו קצינת קישור או מישהו מהרשויות.  סבא משה היה איש חינוך ואדם מסודר ודייקני. סבא חנוך היה איש אדמה, שהיה לו לול, ולימד חקלאות. יצא שבעניין הדייקנות אני דומה לסבא חנוך, כלומר, אני ממש לא דייקן; ובעניין החקלאות, אני דומה יותר לסבא משה. אין לי מושג בזה. 

‍

‍זיו שילון

המשמעות כמובן היא דברים שמתקשרים לאור, זיו השמש, אומרים בקבלה שיש הבדל בין נוגה לאור. נוגה זה האור הפנימי של הבן אדם וזיו זה האור החיצוני שנובע וקורן מתוך האדם. אמא שלי בהתחלה רצתה לקרוא לי מתן, אבל בגלל שנולדתי ג'ינג'י ויש לי אחות ג'ינג'ית שקוראים לה הילה, היא גם רצתה שזה יהיה שם שקשור לאור, אז הם החליטו על זיו. אני ועדי אשתי התחייבנו שאם תהיה לנו בת שישית נקרא לה גם זיו.‍

‍

יעל ארד

ההורים שלי החליטו לקרוא לכל הילדים שלהם בשמות מאוד ישראליים - אייל, דרור, יובל, יעל ומיכל. את השם יעל הם מאוד אהבו כי יש לו חיבור ליעל מהתנ"ך - זו שהרגה את סיסרא ומהמעשה הזה השם שואב עקרונות כמו אומץ ונחישות - תכונות שהם רצו שיהיו באופי שלי. תמיד כששואלים אותי בחו"ל מה פירוש השם אני מיד מספרת את סיפור יעל וסיסרא ואומרת שנולדתי עם יתרון של כוח היסטורי של לוחמת עם תחכום.‍

‍

יעל שלביה כהן

יעל זה שם ששני ההורים שלי מאוד אהבו. ושלביה (השם השני שלי) זה על שם סבתא רבתא שלי, שקראו לה שלביה. המשמעות של השם הזה הוא דג שיש בו ברכה ומזל. שלביה היה השם השני שלי מאז שנולדתי, בתור ילדה התביישתי בו, כי הוא לא ברור כל כך ולא מוכר והייתי מבקשת מהמורים בכיתה שלא יקריאו אותו. היום לפעמים כשאני ממלאת טפסים אני בטעות רושמת שלביה במקום כהן כי זה כבר ממש השם שלי. אם יש משהו שלמדתי ממנו זה שהמקום שממנו באת, המשפחה שלך, הוא שנותן לך עומק ושוני.

‍

אנה זק

לסבתא של סבא שלי קראו אנה, כשנולדתי אבא שלי וסבא שלי החליטו שיקראו לי על שמה, בנוסף אנה זה חלק מהשם של אחותי דיאנה. כשעליתי לארץ רצו לעברת לי את השם לחנה, חנה זה בעצם השם העברי ל"אנה".

‍

בל אגם

לא נולדתי עם השם בל כמו שכולם יודעים, הייתי צריכה לבחור אותו לעצמי. היו לי עוד שמות לפני התהליך לשינוי מין, כל חודש החלפתי שם ואז הגעתי לשם "בל". בחרתי בו כי בילדות הייתי מעריצה של בל מ'היפה והחיה' וחלמתי גם יום אחד להיות נסיכה וכשהגיע הרגע קראתי לעצמי בל על שמה.

‍

דניאלה לונדון דקל

השם שלי, הוא דניאלה אלכסנדרה. את השם דניאלה קיבלתי מהסיבה הפשוטה שאמא שלי אהבה שמות ארוכים. היא חשבה שכך יאה לו לאדם להסתובב בעולם - בלוויית ריבוי הברות. ואלכסנדרה, זה כי אלכסנדר. ואלכסנדר היה אביה שנהרג במאורעות כשהייתה בת שלוש. הבעיה היא שלא קראו לו אלכסנדר. קראו לו זוסייה. אבא שלי חקר ומצא, או שנדמה היה לו שהוא מצא, או שהחליט על דעת עצמו שזוסייה בתרגום לקווקזית או משהו זה אלכסנדר. היום הוא טוען שזו טעות. לא בדקתי. כי מה קרה? מקסימום אני מכבדת את זכרו של מישהו אחר שאינני מכירה. אני מקווה שהוא היה נחמד.