היום לפני 26 שנים (על פי לוח השנה העברי) נרצח ראש הממשלה יצחק רבין בכיכר מלכי ישראל בתל־אביב. מדינת ישראל הצעירה, רק בת 47, לא הייתה מוכנה לרגע המטלטל הזה. הרוצח, יגאל עמיר, סטודנט למשפטים מהרצליה, התעקש לאורך החקירה ובמהלך המשפט שהוא פעל לבד ומטרתו היא לעצור את תהליך השלום.
בשנתיים שקדמו לרצח רחובות ישראל רעשו. את הארץ מילאו הפגנות קשות של הימין נגד הסכמי השלום שכללו קריאות גנאי בלתי נסבלות נגד רבין. האווירה הציבורית הייתה קשה. מילים כמו "בוגד" ו"רוצח" לא היו נדירות, וגם קריאה חוזרת "בדם ואש את רבין נגרש". אבל למרות כל אלה מעטים בימין הציוני העלו על הדעת שיהודי באמת מסוגל לקחת כלי נשק ולרצוח את ראש ממשלת ישראל.
אלא שאז, באותו ערב קודר של ה־4 בנובמבר 1995, השלטים וקריאות ההסתה הפכו למציאות. בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו תחת הכותרת "כן לשלום, לא לאלימות" רבין ירד במדרגות האחוריות של הכיכר אל עבר מכוניתו ונרצח בידי יגאל עמיר ביריות אקדח. שלוש יריות מטווח קצר גדעו את חייו של ראש הממשלה והביאו לנקודת מפנה בחברה הישראלית.
ישראל הוכתה בהלם, אבל הממשלה, כמו גם גורמים האמונים על הפקת טקס הלוויה, היו צריכים להתחיל מייד בעבודה. לאחר שנקבע מותו בבית החולים איכילוב הועברה גופתו של ראש הממשלה למכון לרפואה משפטית באבו כביר.
יומיים לאחר מכן, ביום שני ה־6 בנובמבר, החל מסע הלוויה. זה היה אירוע שמאז לא נראה כמותו: נציגים רשמיים מכמעט 80 מדינות, 22 ראשי ממשלות, נשיאי ארצות־הברית, צרפת, גרמניה ומצרים, מלכת הולנד ומלך ירדן היו רק חלק מהמשלחת הנכבדה שהגיעה לחלוק כבוד אחרון.
רבין, שהיה גם רמטכ"ל בדימוס, זכה ללוויה צבאית ממלכתית: בתחילה הוסע הארון העטוף בדגל ישראל בקומנדקר צבאי, כשאלפים ממתינים לו בצידי הדרך בכביש ירושלים תל־אביב. בעת שהגיעה השיירה לשער הגיא, הציר המרכזי לירושלים שעליו נלחם רבין כמפקד גדוד בפלמ"ח, עבר הקומנדקר לנסיעה איטית וחלף על פני המשוריינים המוצבים במקום כאנדרטה לקרבות הפלמ"ח על הדרך לירושלים.
עם הגעת הארון לירושלים חנה הקומנדקר הצבאי ברחבת משכן הכנסת, שישה אלופי צה"ל ושני ניצבים במשטרת ישראל הורידו אותו מהרכב והוא הוצב בליבה של רחבת הכנסת.
באופן נדיר, במשך 24 שעות נפתחה רחבת הכנסת לכל מי שהיה חפץ בכך. מאות אלפי ישראלים גדשו את המקום. הם המתינו בסבלנות במשך שעות ארוכות כדי לחלוף לכמה רגעים קצרים על פני ארונו של ראש הממשלה.
המוני אזרחים באו לכנסת כשבידיהם נרות זיכרון וזרי פרחים. חלק כתבו גם מכתבי פרידה לרבין והכינו שלטים עם כיתובים לזכרו. אחרי יממה שבה הוצב הארון בכנסת יצא מסע הלוויה אל חלקת גדולי האומה בהר הרצל, שם נטמן רבין.
מאות עיתונאים מהארץ ומהעולם הגיעו לירושלים כדי לסקר את מסע הלוויה. שליחים מכל כלי התקשורת עמדו גם הם במשך שעות ארוכות ברחבת הכניסה למשכן הכנסת.
לאחד מעשרות הצלמים שתיעדו את מסע הלוויה הייתה גישה קצת יותר חופשית. יצחק הררי, הצלם הרשמי של הכנסת באותה תקופה, לא הוגבל לשטח מסוים והורשה להיכנס ולתעד גם את הרגעים הרגישים והמרגשים ביותר. בימים אלה, במסגרת פרויקט הדיגיטציה של ארכיון הכנסת, נסרקו כל סרטי הצילום של יצחק הררי. כחלק מהפרויקט נמצאו גם כל סרטי הצילום שלו מהלוויה של רבין. לרגל ציון יום השנה ה־26 לרצח העמידה דוברות הכנסת את הארכיון של הררי לרשות "ידיעות אחרונות".
"הייתי רגיל לצלם את כל האירועים הסוערים של אותה תקופה", אומר הררי בשיחה עם "24 שעות", "אבל בלוויה של רבין היו רגעים שהיה לי קשה לצלם. היה רגע שבו המשפחה הוכנסה להתייחד עם הארון. בחדר היו רק לאה רבין, הילדים והנכדים שלו, ואני נמצא שם עם מצלמה. זה רגע נורא קשה, היה לי קשה להרים את המצלמה ולהתחיל לצלם אותם".
הררי הכיר היטב את רבין עוד מאז שתיעד אותו כצלם עיתונות בשנות ה־70. מערכת היחסים של השניים התנהלה כמעט תמיד כשעדשת המצלמה חוצצת ביניהם. "בערך שנה או שנתיים לפני הרצח הגעתי עם כתב של אחד מכלי התקשורת לצלם אותו לראיון שהוא נתן", משחזר הררי, "אני נכנס לחדר של ראש הממשלה והוא רואה אותי עם המצלמה ושואל את העוזר שלו 'הצלם יהיה איתנו בחדר?'. העוזר השיב בחיוב, ורבין אמר בחיוך: 'אין בעיה, בתנאי שאתה לא מצלם אותי עם סיגריה'. קיבלתי את התנאי הזה, וככה, מתוך ראיון של 45 דקות, היו לי אולי חמש דקות פנויות לצילום כשהוא בלי סיגריה".
הררי אף ליווה את רבין בחייו בנסיעות רשמיות מסביב לעולם. "הוא תמיד חביב, תמיד מנהל איתך שיחת חולין", סיפר. עוד צילם אותו שלושה ימים לפני הרצח כשביקר באתר יד לשריון בלטרון, ותיעד מזווית מיוחדת את מסע הלוויה שלו: "ניתנה לי גישה למקומות אחרים. יכולתי לצלם את הלוויה מהקומות הגבוהות של הכנסת וגם לצלם את התור הענק של האנשים שחיכו לעבור על פני הארון. אני זוכר שם המון אנשים שמחכים שעות בתור כדי להיות קרובים לרגע ולהדליק נר, חלק גדול מהם צעירים. חוויתי רגע היסטורי כאוב ומיוחד מאוד, והתחלתי לעכל את כל מה שראיתי רק בסוף הלוויה כשחזרתי הביתה". †