לא חוזר בו מהגדרת הליכוד "משפחת פשע", משוכנע שנתניהו צריך ללכת, ומתכוון להצביע לגנץ גם בבחירות הקרובות. איל ברקוביץ', הכדורגלן הישראלי הטוב בכל הזמנים, נזכר ברגעים הגדולים בקריירה שהביאו לו את הכינוי "הקוסם" ושולח מסר למירי רגב: ממש לא דחוף לו להיות מאמן הנבחרת • רז שכניק
הוא היה האיש שרואה על המגרש אפילו קצת יותר טוב מהכוכב של השנים האחרונות, ה־VAR. לאיל ברקוביץ' היו מערכות רדאר פנימיות מתקדמות שסללו נתיבים מהכדור לשחקן הפנוי במיקומים שקשה היה לצפות אותם, ולפעמים גם השחקנים בקבוצה שלו נראו מופתעים. לגאונות של המבט הצטרף כישרון מסירה עילאי, כך שהפעולה האחרונה של ברקוביץ' הייתה בדרך כלל מלוטשת מאוד, אסתטית, נוצצת וזריזה. תוסיפו לזה יכולת קבלת החלטות חדה ויוצאת דופן - וקיבלתם את הקוסם. וכן, גם פה ללא מעצורים, כוכב רוקנרול של ממש, עם כל מה שצריך בתוך ומחוץ למגרש, כולל השערוריות. איל ברקוביץ' הוא הכדורגלן הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. וזה לא רק אנחנו, בלבנט. ה'טיימס' באנגליה בחר בו ב־2009 כאחד מעשרת הקשרים הטובים בפרמייר ליג.
סאות'המפטון, ווסטהאם, סלטיק, בלקבורן, מנצ'סטר סיטי, פורטסמות' - אלה היו תחנות הקריירה של ברקוביץ' באירופה מ־1996 עד 2005, והקריירה שלו בקבוצות האלה היא לפחות בחלקה הסיבה לכך שהוא נבחר לכדורגלן הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. וזאת למרות שהנבחרת של מוטל'ה שפיגלר הגיעה למונדיאל, היסטוריה שהנבחרת של ברקוביץ' לא הצליחה לשחזר. זכורה לו גם ההובלה של אחת מהקבוצות המבריקות והטובות שידע הכדורגל שלנו, מכבי חיפה של 1994.
"אני לא נוטה להתרגש", הוא מתרגש, "אבל הבחירה הזו היא משהו מיוחד עבורי. אם היו שואלים אותי מה הייתי רוצה, עוד כמה מיליונים בבנק או בחירה כזו — מעדיף בחירה כזו. זה מסמל שעשיתי משהו, ושאנשים מעריכים, ואני מודה לכל אלה שבחרו בי. זה רגע מאוד משמח בקריירה שלי".
עד היום שפיגלר תמיד היה ראשון.
"משאלים יכולים להשתנות, אבל עצם העובדה שאתה בפסגה - ראשון, שני או שלישי - הכבוד הוא גדול".
אם אתה היית צריך להכריע?
"לא אובייקטיבי, וגם לא ראיתי את שפיגלר משחק כדורגל. אבא שלי אמר שהיה שחקן ענק".
הוא אכן הוביל את הנבחרת למונדיאל.
"עניין של הרבה מזל, מומנטום, טיימינג, ומול אילו נבחרות אתה משחק. הייתה לנו נבחרת מצוינת לפני יורו 2000. בהזדמנות לעלות, נגד דנמרק, הדנים היו מעלינו בכמה דרגות. זה כמו שהיום נקבל את גרמניה או אנגליה. דנמרק הייתה אז נבחרת מהדרג הראשון, אני מציאותי".
לא קשור לפרשת נערות הליווי?
"לא חושב. זה לא היה בלילה שלפני. הם פשוט היו בכמה דרגות יותר טובים וקיבלנו גול בדקה השנייה בבית. זה לא נחשב החמצה אצלי".
ערן זהבי שישי ברשימה, עדיין משחק. איפה היית מדרג אותו?
"זהבי שחקן ענק, סקורר גדול ומקצוען. כמו לכולנו, גם לו היו נקודות שחורות בקריירה, כשהסיר את סרט הקפטן ועוד משברים בדרך, אבל הוא ידע להתגבר עליהם והוא עושה קריירה ענקית. בתוכו אולי יהיה חסר לו תמיד העניין שהוא לא כיכב עדיין באחת הליגות הבכירות באירופה, אבל אין מושלם בקריירה. הוא מדהים, ללא ספק. אני הייתי מדרג אותו בין חמשת הגדולים. לפי מי שראיתי על המגרש, בעשירייה הראשונה צריכים להיות יוסי בניון, חיים רביבו, רוני רוזנטל, אלי אוחנה, אורי מלמיליאן וגם אלון מזרחי".
המסלול של ברקוביץ' אחרי הפרישה מכדורגל, מעבר להתעסקות בניהול או באימון, היה די מקובל לכוכבי עבר גדולים כמוהו: פרשנות, הגשת תוכנית ספורט מובילה ברדיו (102) לצד אופירה אסייג, השתתפות בפאנלים, פה ושם קמפיינים. אבל אף אחד לא היה יכול לנחש שהקוסם יהפוך לאחד המגישים היותר משפיעים בטלוויזיה, ועוד בנושאים פוליטיים, וייצור לעצמו קריירה מצליחה שאפילו משתווה לשנים שבהן שלט במגרשים.
הדואט עם אסייג הגיע למסך ב־2017, ומאז השניים חולשים על אחת התוכניות היותר מדוברות, בכל יום שישי בשש בערב, שעה צחיחה לגמרי עד כניסתם למשבצת. באוקטובר האחרון נרשם שיא השיאים, כמו שתגיד אסייג, כשמירי רגב וברקוביץ' נקלעו לוויכוח שבמהלכו הטיחה בו השרה הנזעמת שהוא מתהפך כמו סטייק ואף הוסיפה בטון מאיים שהוא לא יהיה מאמן הנבחרת עד שלא יתנצל על שקרא לראש הממשלה וסביבתו בליכוד 'משפחת פשע'. הרשתות סערו, ובתל־אביב אפילו נולדה מנה של סטייק 'ברקו בפיתה'.
הופתעת מהיציאה של רגב?
"לא, היא תיכננה את זה. כל מי שבא לתוכנית מתכונן אליי ולאופירה. נכנסים לגוגל, רואים איפה הצלחתי, איפה פחות. כשהם רוצים להתחנף הם מדברים איתי על כדורגל, אבל היחיד שמבין ויודע זה אביגדור ליברמן. אז ברור שרגב תיכננה את זה. אמנם הייתי במעין מגננה, אבל נתתי לה לדבר כי ידעתי שככל שהיא תדבר יותר ככה ידי תהיה על העליונה כי היא הייתה באטרף”.
נגעתם בעריכה במשהו?
"להפך. כשיצאתי מהאולפן הלכתי לעורכת והדגשתי שהקטע צריך להיכנס כמו שהוא, שלא יורידו בעריכה. ידעתי שהמשפט עם הנבחרת יעשה את הבלגן. אמרתי לעצמי, בוא'נה, אם היא אמרה משפט כזה - ניצחתי".
למה?
"כי אסור לעשות דבר כזה, נטו סחיטה באיומים. כמעט כל עורכי הדין במדינת ישראל התקשרו אליי אחרי השידור, הציעו שנתבע אותה. סירבתי. אני רואה את זה כשואו".
ועניין הסטייק?
"בגדול, היא לא שווה התייחסות ונקווה שהיא תיעלם כמה שיותר מהר. הסגנון שלה לא טוב, ושר לא צריך להתנהג ככה. אני לא מכיר כמעט אף בן אדם שלאורך חייו בחר אותה מפלגה. מי שעושה את זה הוא פנאט, כי האנשים מתחלפים וגם האג'נדות. רק חמור לא משנה את דעתו. מירי רגב הגיעה עם 400 דפים להקריא מהם ורק רבה איתי כל הראיון. עובדה שהיא די שותקת מאז. הורידו לה ולמיקי זוהר פרופיל".
אתה לא מאמן הנבחרת. אולי רגב ניצחה פה?
"אז שתנצח. לא מתחרה עם אף אחד. במסיבת העיתונאים ב־2010, כשאמרתי בפעם הראשונה שאני רוצה להיות מאמן נבחרת, זה בער בעצמות שלי בטירוף. זה כמו שאתה בן 18, יכול לראות בחורה ולהגיד 'זו אהבת חיי, איתה אני רוצה להתחתן ולהקים משפחה'. היום, אחרי יותר מעשר שנים, הבעירה הזו דעכה וזה כבר לא חלום חיי כמו שזה היה אז. זה לא אומר שאני לא רוצה, אבל אני לא אתאבד על זה. אהבת חיי הזו כבר לא מושכת אותי כמו אז, לא אטרקטיבית עבורי".
אתה רואה את המשחקים של הנבחרת?
"כן, בטח. זה עדיין צובט לי, הריגוש הזה".
החרם מצד הליכוד קיבע עוד יותר את אופירה וברקו כתוכנית שהיא 'רק לא ביבי'. ברקוביץ' לא מסכים עם ההגדרה. "אני לא רוצה שביבי ייפול בגלל שאני לא אוהב את ביבי. אני רוצה שהמדינה תשתפר, ובגלל זה אני רוצה להחליף את ראש הממשלה ואת רוב חברי הכנסת. אין לי משהו אישי נגדו, אבל נהיה פה שסע ושנאה וצרות עין וחרדים נגד חילונים וערבים נגד יהודים ומרוקאים מול אשכנזים — וכמי שעומד בראש המערכת ביבי הוא זה שאשם. כמו שאת החיסונים ביבי לוקח על עצמו, ושאפו גדול. ביבי גאון פוליטי, אבל אני לא אוהב את הסגנון הזה. די, שחרר. המדינה ירדה מהפסים, צריך להחזיר אותה לשם".
אנשי הכדורגל בדרך כלל לא ממהרים לומר שנתניהו לא בסדר.
"למה בן אדם צריך לפחד להביע את דעתו? נראה לך שאם גנץ היה ראש ממשלה ואחד שהוא ביביסט היה אומר נגדו משהו, הוא היה מפחד? ממה הכדורגלנים מפחדים? מהצד הצועק של הביביזם, שיצעקו להם במגרשים 'יא בוגד, יא סמולני'. אם לא היו מפחדים ברור שהיו אומרים, כי הרבה לא מסכימים עם מה שקורה במדינה".
מה מעבר לשסע שהזכרת?
"מה זה ראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום? זוז הצידה ותטפל בעניינים האישיים שלך. בזה הוא ניצח. לא מדברים על זה. חמור מאוד. יכול להיות שהוא חף מפשע, אבל אל תתקע את כל המדינה לארבע־חמש מערכות בחירות רק כי אתה רוצה להתחמק מהמשפט".
למה באמת?
"כי הוא רוצה חסינות, זה ברור".
הליכוד נעלב כשאמרת עליהם 'משפחת פשע'.
"יכולים להיעלב. ממש לא חוזר בי. לא התכוונתי לבוחרים, והם יודעים את זה. התכוונתי לביבי ולהקתו - רגב, מיקי זוהר, ביטן, אוסנת מארק. ביבי שולח אותם לנבוח והם נובחים וצועקים ועושים אווירת מלחמה. לא התכוונתי לדיכטר ולכץ ולניר ברקת ועוד הרבה מהליכוד, יודעים בדיוק למי התכוונתי. ביקשו מהליכוד שאתנצל, זה התנאי שלהם להגיע לתוכנית. מאז הראיון של ברקת הם לא באים. אני לא מסכים להתנצל ואנחנו מסתדרים בלעדיהם".
אופירה כן קוראת כל שבוע לביבי להתראיין.
"הוא מוזמן בכל דקה, ויהיה ראיון מכובד. בלי שלושה כתבי אישום הייתי רוצה אותו לעוד עשר שנים. איפה נשמע שראש ממשלה נגד המשטרה והיועץ? אין מפכ"ל שנה שלמה. איפה נשמע שמוכרים צוללות ואין ישיבת קבינט. לא יכול להיות שמוכרים צוללות בלי ששר הביטחון יודע מזה והרמטכ"ל לא יודע, אבל בן הדוד של ראש הממשלה מעורב בעסקה".
למה לדעתך נתניהו לא בא לתוכנית?
"השאלות קשות אצלנו ואנחנו לא מסננים ואין שאלות מראש. כשאתה הולך למקום שנגדך, תבוא להוכיח שהם לא צודקים. מבטיח לך דבר אחד: אצלנו באולפן הוא יתעצבן".
מה השאלה הראשונה שהיית שואל אותו?
"על הצוללות. למה נתת לדוד שלך להיות עורך דין בנושא כל כך רגיש. והייתי שואל אם הוא מבסוט מהשסע שיש בעם. ואיך זה שהוא נסחט על ידי החרדים. איך זה שליברמן, לפיד, סער, גנץ וכולם לא מאמינים לו למילה. או הפוך: מי מכל ראשי מפלגות מאמין לך? למה אתה משקר? אין תקציב. למה?"
למי תצביע בבחירות?
"אני ממשיך עם גנץ".
למה?
"כל עוד הוא רץ, אני איתו".
אבל הוא לקח את הקול שלך ונתן לביבי.
"עשה את זה לטובת המדינה. הוא בן אדם ישר, הוא מלח הארץ, ועוד דבר: תסתכלו כולם במראה, תגידו אם גנץ ובן גביר שווים את אותם מנדטים. אם כן, ככה אנחנו נראים. מה בן גביר נתן למדינת ישראל ומה גנץ. אנחנו צריכים להתבייש בעצמנו אם זה מה שקורה".
התקשורת עשתה לגנץ הנחות?
"קרעו לו את הצורה, רמסו אותו. מרמטכ"ל הבן אדם הופך עוד שנייה לפאקינג רס"ר. מה הוא עשה? שיקר כשהלך עם ביבי, זה נכון, אבל זה יצא טוב כי הוא היה שומר הסף. אם לא גנץ, המדינה מתפרקת. להשפיל בן אדם כזה זה חוצפה. פוגעים בו כל הזמן".
תמכת בעבר בחברך משה כחלון. אתם בקשר?
"אנחנו חברים 30 שנה. הוא כעס עליי שהלכתי עם גנץ ולא בחרתי בו כשהיה בליכוד, אבל אני מאוד מעריך אותו. אנחנו לא בסכסוך".
יאיר נתניהו קרא להחרים אתכם, את הערוץ.
"אין לי שום טענה ליאיר נתניהו. גם אני, אם היו פוגעים בהורים שלי, הייתי מגן עליהם בכל העוצמה. לטעמי לפעמים הוא יורד נמוך מדי. עם אופירה הוא ירד נמוך מדי ובזה הוא טועה בענק, חוצפה ממדרגה ראשונה. אני מצפה שאבא שלו יחנך אותו ושיידע מתי לעצור אותו. גם הוא מוזמן לאולפן שלנו".
אברי גלעד אמר עליכם: אני מתבייש שהם באותו מקצוע איתי.
"למרות שהוא ליכלך, לא אתייחס לזה. לפני 15 שנה הייתי מגיב, אבל למדתי לא להעביר ביקורת על קולגות. יש מלא תוכניות שאני מעביר ערוץ כשאני רואה אותן ובחיים לא אלכלך עליהן. יש משהו בברנז'ה של הסלבס שאני שונא - נגיד אני ורותם סלע נריב, וצד שלישי מתערב. מה אתה מתערב? זה קורה בשביל לתפוס כותרות".
הוא הוכיח חושים עיתונאיים מפותחים כשתפס במהלך הצילומים את אביר קארה מתכתב עם שר האוצר, מה שחיזק את ההערכה שמוביל מחאת השולמנים מתואם עם השלטון. "בדיוק אופירה דיברה עם מישהו ואני קלטתי שאביר קארה מסתמס. פתאום אני רואה אצלו הודעה משר האוצר ישראל כץ. ואז אמרתי לו, 'אני מבין שאתה בקשר איתם'. אמר לי שלא, ועניתי שהרגע ראיתי. תכלס, קצת חוצפה שהסתכלתי לו בטלפון, אבל זה התבקש".
קרה משהו מעניין מאחורי הקלעים שלא ראינו?
"לפעמים אנשים מאוכזבים מהראיונות ונשארים, צועקים וחלק בוכים. נדמה לי שטהוניה רובל נפגעה כי אמרתי משהו שלא אהבה. איך שנגמרת התוכנית, אני באוטו. שלוש שעות צילומים, לא פשוט. לבן אדם עם הפרעת קשב וריכוז כמו שלי לשבת ככה זה קשה ואני לא לוקח ריטלין. אני יכול לתת לך סקופ: אני היחיד בכל הערוצים שעובד בלי אוזנייה. למה? זה מוציא אותי מהריכוז ואני לא מוכן שאף אחד יגיד לי שום דבר באוזן".
האמנת שתגיע יום אחד לעמדה כזו?
"אם היית שואל אותי כשהייתי שחקן, הייתי אומר לך שפוליטיקה זה הדבר שאני הכי שונא בחיים. היום אני רוצה לשנות דברים, וכאיש תקשורת אתה יכול לעשות את זה לפעמים יותר טוב מפוליטיקאי".
מה עם חברי הכנסת הערבים? גם בהם פגעת.
"גם פה דיברתי על שלושה־ארבעה שלטעמי הם סוסים טרויאניים ופוגעים גם בציבור הערבי. השעו אותנו, וזכותה של קשת, אבל חברי כנסת ערבים מוזמנים לתוכנית והם באו, והם יודעים למי התכוונתי, לא לציבור הערבי. אני מקבל הודעות טובות מהציבור הערבי, ומאוד אוהבים אותי שם".
העימות האחרון של ברקוביץ' היה מול המגיש ליאון רוזנברג, שהתארח לראיון יחד עם איציק זוהר ולאחר מכן כתב פוסט זועם בפייסבוק. "שוב יצאתי תמים", סיפר רוזנברג, "הוזמנתי לאופירה וברקו להשתתף בפאנל בנושא גברים בשנת 2020, רציתי לספר איך שמעגל גברים כמו זה שאני מנחה יכול להיות מקום מצוין לכל גבר לבוא ולהתמודד עם האתגרים. בפועל בתוכנית מצאתי את עצמי מול דאבל־טים של ברקוביץ' ואיציק זוהר, שהטיחו בי שאני גבר חלש וכנוע, בעוד אופירה נקרעת מצחוק ברקע בשיח רועש כשלא היה לי שום סיכוי לסיים משפט".
ברקוביץ' נראה כועס. "ליאון ופאולה זו תוכנית שאני מעריץ שנים, אין בוקר שאני לא רואה. כל מה שנעשה בתוכנית עם איציק זוהר היה בצחוק וליאון יודע את זה ויצא מהאולפן בצחוק. לא יודע מה קרה שהוא התהפך וכתב פוסט. בעיניי זה ילדותי".
דיברתם אחרי?
"פאולה ניסתה לדבר איתי כדי שניישב את הסכסוך, ועניתי לה שצחקנו איתו וזה טמטום. אין לי זמן להתעכב על סכסוכים כאלה. אני כבר לא רואה את התוכנית שלהם. אם בן אדם לא מפרגן ומלכלך עליי בפוסטים, מה יש לי לראות את התוכנית שלו? אגב, הוא נעלב ובסוף עשה סיבוב על זה ועשה פרסומת שבה אומרים לו שהוא לא קובע כלום בבית. המבין יבין".
לברקוביץ' תמיד היה הרבה מזל. את תחילת הקדנציה האירופית שלו הוא היה אמור לעשות בקבוצת לוגרונייס הספרדית, ואם היה נוחת שם, הדלת המסתובבת שלו הייתה עשויה להוביל לקריירה לגמרי אחרת. "מזל? מזל גדול היה לי. רציתי לצאת לאירופה ב־1996 ושלחו אותי למבחנים אצל גרהאם סונס בסאות'המפטון. נסענו למחנה אימונים בנורווגיה. אחרי שרביבו נמכר ממכבי חיפה לסלטה ויגו הייתה בי קנאה מאוד גדולה, למה רביבו יצא ואני תקוע. אמרתי לעצמי, אני חייב להוכיח. והייתי מעולה במחנה האימונים".
לא בדיוק עזר.
"בא סונס ואומר לי, 'היית נהדר, אבל פיזית אתה לא מתאים לליגה האנגלית'. אמרתי לו, 'מה הקשר? אם הייתי מצוין תיקח אותי'. אמר לי, 'לך תתחשל ואולי בשנה הבאה'. חזרתי למכבי חיפה. אחרי חודש אני מקבל טלפון מקבוצה בספרד שנקראת לוגרונייס, ליגה ראשונה, 'בוא תחתום לחמש שנים'".
בום.
"אמרתי, ליגה ראשונה בספרד, אני לא רואה בעיניים, הולך לחתום. לוקח מטוס למדריד עם עו"ד יואל גולדברג, משם טיסה לבילבאו. מגיעים בלילה מאוחר, יודעים שלמחרת חותמים על החוזה. חמש שנים, 300 אלף יורו לשנה. בבוקר קמים, שואלים איפה הקניון לקנות כמה דברים. התקשרתי לטלי, אשתי אז, אמרתי לה שזה גן עדן למרות שהיה מקום שכוח אל, בלי כלום. רציתי שתתלהב. ואז אני הולך לאימון, לפני החתימה".
אבל משהו משתבש. "פתאום נכנס לחדר מישהו מהקבוצה ולוחש משהו ליו"ר שאמור לחתום איתי. ואז הוא אומר: 'רוצים שאיל יעשה אימון'. יואל קם ואומר: 'איל בא לחתום על חוזה, אין שום אימון'. מפה לשם הצליחו לשכנע אותו שאתאמן ואני עושה את זה בעצבים. אחרי האימון מכניסים אותנו לחדר ואומרים: 'העסקה לא תצא לפועל, החתמנו שחקן ארגנטינאי לתפקיד ברגע האחרון'".
איך הגבת?
"התחלתי לבכות שם, ממש. התחלתי לקלל את יואל, הפלתי עליו את התיק, כי חזרנו הביתה בפעם השנייה בבושת פנים. סאות'המפטון זרקו אותי, לוגרונייס זרקו אותי, בתקשורת בארץ קרעו אותי. למזלי סאות'המפטון הפסידה חמישה משחקים ברצף ובשישי קראו לי. באתי לחתום".
טיפת מזל.
"ולא היחידה. אחרי חצי שנה אני מקבל טלפון מהעיתונאי שלכם, אבינעם פורת. הוא אומר לי, 'איל, איזה מזל גדול היה לך בחיים. לוגרונייס פשטו רגל ויורידו אותם לליגה הרביעית'. אתה מבין?"
אחרי עונה מצוינת בסאות'המפטון ברקוביץ' מקבל הצעות נוספות. "ווסטהאם הציעה חוזה משלה, וגם טוטנהאם רצתה אותי. אני רציתי טוטנהאם בגלל הקשר היהודי. נסענו פיני זהבי ואני לטוטנהאם. יש לנו חוזה בכיס, חמש שנים, 350 אלף פאונד בשנה. איך שמתחילה הנחיתה פיני מעיר אותי ואומר לי: 'מה דעתך שבכל זאת נלך לווסטהאם?"
מניח שלא רצית.
"אמרתי לפיני: 'אני רוצה טוטנהאם. הם משלמים יפה, רוצים אותי לשלוש שנים. פיני אמר לי: 'ואם אני אביא לך חוזה כפול בווסטהאם לחמש שנים?'. אמרתי לו: עזוב, לא יקרה. בינתיים אנשי טוטנהאם מחכים לנו במלון הילטון בהית'רו כדי שנחתום. איך שנוחתים הוא אומר לי, 'איל, אני הולך לעשות כמה טלפונים. כשיצאתי הוא אומר: 'ווסטהאם החליטו להכפיל לך את החוזה לחמש שנים, 750 אלף פאונד לשנה".
ואנשי טוטנהאם מחכים.
"כן. עיכבנו את הכל. פוצצנו את הפגישה איתם אחרי שפיני אמר לי למצוא סיבה. כשהמנג'ר ג'רי פרנסיס אמר לי שהוא רוצה שאעשה הגנה, אמרתי שזה לא מוצא חן בעיניי, שאני לא חותם. אחרי יום פירסמנו שחתמתי בווסטהאם, הם התעצבנו והבינו שהיה פה תרגיל. אבל אלה החיים. אחר כך מכרו אותי בעשרה מיליון יורו לסלטיק. בדיעבד טעות, אבל הם פיתו אותי בכסף. קיבלתי 35 אלף פאונד לשבוע, 1.5 מיליון פאונד לשנה".
אז כסף הוא עשה. ונשאר לו מספיק בשביל לחזור לכדורגל דרך השקעה בהפועל פתח־תקווה מהליגה הלאומית. "אני מוביל את הקבוצה בארבע השנים הקרובות. אני רוצה להרגיש את הדשא. נמאס לי לשבת כל היום באולפנים. נולדתי על הדשא ואמות על הדשא. ראיתי מועדון גדול שנמצא במשבר ואפשר להרים אותו. אנחנו נאבקים על ההישארות בליגה ואני מאמין שאפשר להוציא אותם מהבוץ".
הבאת לשם את בנך, ליאור. זה לא התקבל יפה.
"אני מאוד מאמין בליאור, הוא בן 22, אני רואה את התשוקה שלו לכדורגל ואת הידע שלו והטכניקה ואת הבנת המשחק. אם אחרים לא מאמינים בו, זה לא אומר שאני צריך להגיד לו להרים ידיים".
אולי הוא סובל כי הוא הבן של ברקו?
"ברור, זה מאוד מבאס. מפריע לי. היחיד שנתן לו הזמנות זה אייל לחמן בשישה משחקים ברעננה, והוא היה בסדר גמור. עוד לא היה מאמן אחד שבא ואמר לי 'הילד לא מוכשר'. הבעיה שלו היא שקוראים לו ליאור ברקוביץ' וזה עושה לאנשים אנטי. אז אני פה לתת לו הזדמנות. אגב, הוא ביקש לשים לו על החולצה בהפועל פתח־תקווה רק את השם ליאור ולא ברקוביץ'. אמרתי לו שאין דבר כזה".
ברמה האישית, ברקוביץ' כבר נמצא הרבה אחרי התקופה הסוערת שחווה בגירושים מטלי, אם שלושת ילדיו, והרומן מחוץ לנישואים שמנו נולד ילד נוסף, היום בן שבע. "אני רואה אותו ונפגש איתו. מאוד קשה שאני גר בתל־אביב והוא בחיפה. אני מגיע לבית הספר שלו, לא הרבה. הקורונה לא עזרה לקשר הזה. היה מאוד קשה".
מדורי הרכילות מדווחים שאתה ובת הזוג שלך, שרון כהן, נפרדים כל חצי שנה.
"אנחנו יחד שלוש שנים וחצי. היא גרה בראשון ואני בתל־אביב. ניסינו לעבור לגור יחד ולא הצליח. אני רוצה לגור בתל־אביב עם הילדים, היא רוצה בראשון, אבל בסך הכל יש אחלה זוגיות ויש אהבה".
אז למה מגיעות הפרידות?
"אני קורא לזה חילוקי דעות. נפרדנו שלוש־ארבע פעמים, אבל זה לא הרבה בשלוש שנים וחצי. זה לא נקרא להיפרד בעיניי, אבל כשאתה מפורסם כל דבר ישר מתפרסם. בתחושה שלי זו זוגיות לטווח ארוך. לא אני ולא היא רוצים ילדים או חתונה".
העתיד המקצועי, הוא מגלה, מעוגן בחוזה יפה בקשת. "חתמנו עכשיו לארבע שנים נוספות. היא פרטנרית מצוינת. לפעמים אנחנו רבים פיצוצים, אבל אנחנו בתקופה טובה מאוד עכשיו. יש לפעמים שבועות שאנחנו לא מדברים, אבל הכביסה המלוכלכת נשארת רק בינינו. אני מקווה שהזוגיות תימשך עוד הרבה זמן כי הרכב מנצח לא מחליפים".
חזית שהיא תחזור לבעלה, גילי.
"אני רציתי מאוד, כן".
לקחת צעד פעיל בזה?
"את זה היא יודעת. עשתה צעד נכון, אחלה גילי שבעולם".
אתה עדיין מגיע לאולפן בלי לעשות תחקיר?
"אף פעם לא הגעתי בלי תחקיר. לפעמים אני אומר דברים בצחוק, אז אולי בגלל זה הבינו אחרת. כל יום חמישי אני מקבל ליינאפ. אני כל היום באתרים של אקטואליה, אני בעניינים, יושב עם העורכת הראשית ורק אז עולה למשחק. אני בא מאוד מוכן".
שינית משהו?
"פעם הייתי בא רק עם שאלות בעל פה. אני מזדקן, אז מגיע עם דברים כתובים כדי לא לשכוח".
בשנת 1998, כשישראל חגגה 50 שנה לקיומה, בחר 'ידיעות אחרונות' במוטל'ה שפיגלר, לכדורגלן היובל – השחקן הטוב בתולדות המדינה.
עברו מאז 33 שנים ושפיגלר ירד רק במקום אחד. "בעוד 100 שנה, בקצב הזה, עדיין תהיה בחמישייה המובילה", אמרתי לו השבוע.
"אני כבר לא משחק יותר מ־40 שנה, מה אני אשם שאני לא בהרכב?" הסביר לי בהומור אופייני את הירידה למקום השני.
שפיגלר היה מסוג השחקנים שהקהל מוכן לשלם כסף טוב כדי לראותם. שלושה ואפילו ארבעה שערים במשחק לא היו אצלו תופעות נדירות. שלוש שנים רצופות היה מלך השערים של הליגה: בעונת 1965/66 סיים עם 17 שערים (יחד עם משה רומנו), בעונת 1966/68 ("העונה הכפולה") עם 38 שערים, ובעונת 1968/9 עם 25.
"באיזה תפקיד אהבת לשחק?" שאלתי, "מה היה מקור ההצלחה שלך?"
"התפקיד לא שינה לי דבר. בחוד, מתחת לחלוץ, קיצוני, הכל היה עבורי אותו דבר. חלק גדול בהצלחה שלי היה חשיבה עמוקה, רציפה, לפני כל משחק ובמהלכו. הייתי מתכנן בראש כל משחק".
בעונת 1970/71 הוביל את מכבי נתניה לאליפות ראשונה והפך לאייקון הגדול של הקבוצה.
"נתניה זה אתה, מוטל'ה?"
"נתניה זה הרבה שחקנים טובים. זה ויקטור סרוסי ויוסף היינה ששיחקו איתי, זה עודד מכנס. השתדלתי תמיד לתרום את חלקי לקבוצה ולהפוך אותה לטובה יותר. כך עשיתי בכל המקומות שבהם עברתי, גם בנבחרת".
הנבחרת שיחקה באותן שנים באזור האסיאתי של פיפ"א, קיימה פחות משחקים, ובכל זאת מוטל'ה הופיע בה לא פחות מ־83 פעמים. הוא גם מלך השערים של הנבחרת בכל הזמנים עם 33 כיבושים.
שני כיבושים נכנסו להיסטוריה של הכדורגל הישראלי: הראשון בסידני, אוסטרליה, ב־1969, שער היתרון מול אוסטרליה בתיקו 1:1 שהעלה אותנו בפעם הראשונה והיחידה למונדיאל במקסיקו 1970. השני באותו מונדיאל, בבעיטה נהדרת מ־25 מטר בתיקו 1:1 מול שוודיה.
ב־1972/73 שיחק עונה אחת באף־סה פריז. שנה אחר כך עבר לפריז סן־ז'רמן, ששיחקה אז בליגה השנייה וסייע לה לעלות ליגה. שפיגלר חזר לנתניה לעונה אחת וב־1975 יצא לשחק בניו־יורק קוסמוס. שבועיים לאחר מכן הצטרף לקבוצה פלה, שנחשב לכדורגלן הטוב בכל הזמנים.
"תגיד מוטל'ה", שאלתי, "מה היה הרגע הגדול בקריירה שלך? השער באוסטרליה? במונדיאל? ואולי הרגע שפלה הרים אותך על כתפיו, לאחר שכבשת בקוסמוס?"
האיש הזה תמיד מפתיע: "הרגע היותר גדול שלי היה באוגוסט 1960 בטבריה. הייתי בן 16 והמאמן שלנו, איציק שניאור, הכניס אותי להרכב בפעם הראשונה בחיי, במשחק הכנה לעונה. בדקה הרביעית היינה הרים כדור משמאל, עצמתי את העיניים ונגחתי. כאשר פתחתי אותן התברר שזה היה שער. היה לי מזל שאינני יודע לשחות, אחרת הייתי רץ עד הכנרת וקופץ למים שלה מרוב שמחה".
אולי ידע שהכנרת הייתה יבשה מאוד באותה שנה.
איתן עמית
הכותב היה עורך מדור הספורט, רכז הכתבים וסגן עורך 'ידיעות אחרונות'
תמונתו של הנער־שחקן, יוסי בניון, ממרר בבכי כשהפועל באר־שבע שלו ירדה לליגה השנייה הפכה אותו לדמות מפורסמת בכדורגל הישראלי כבר בגיל 17. למעלה משני עשורים מאוחר יותר בניון פרש אחרי קריירה שלא הייתה לאף כדורגלן ישראלי אחר. רבים מאמינים שהוא אפילו היה הגדול מכולם.
הרבה שחקנים ידעו לשלוט בכדור ברמה עילאית, אבל אף אחד לא שילב את אותה שליטה עם חוכמת משחק כמו בניון. השילוב הזה הביא לו הצלחות מרשימות גם בחו"ל. הוא העביר 12 שנים בספרד ובאנגליה, בין היתר באימפריות כמו ליברפול, צ'לסי וארסנל. אין עוד כדורגלן ישראלי שיכול להתגאות בכך שהבקיע שלושער בליגת האלופות (במשחק נגד בשיקטאש הטורקית), בשער ניצחון עם ליברפול על ריאל מדריד בסנטיאגו ברנבאו, בבישול לפרננדו טורס מול צ'לסי בחצי גמר ליגת האלופות, או בזכייה בליגה האירופית עם צ'לסי.
"הילד מדימונה", אהבו לקרוא לו, וגם "היהלום". בניון אמנם היה היהלום של המדינה. נכון שבתקופתו הנבחרת לא הגיעה להישגים גדולים – את זה אפשר לומר כמעט על כל כדורגלן – אבל היו לו הופעות מרשימות בכחול־לבן, כמו אותו צמד שהבקיע נגד שווייץ במוקדמות המונדיאל ב־2006, ובמשחקים רבים אחרים שבהם סחב את כל הנבחרת גבו. לקראת סוף הקריירה הפך בניון לשחקן עם מספר ההופעות הגבוה ביותר בתולדות נבחרת ישראל – נתון שרק מחזק את מעמדו כאחד הגדולים.
אורי קופר
ביקשו ממני לכתוב 200 מילה על אלי אוחנה. התבאסתי. 200 מילה אני צריך רק לתיאור השער שלו באוסטרליה, באפריל 1989. בחוצפה הישראלית שלו היתל בהגנה האוסטרלית הקשוחה (צ'רלי יאנקוס, זוכרים? ההוא מ"ככה לא בונים חומה" של יורם ארבל), עבר את השוער, גילגל לרשת ושלח אותנו להתמודדות מול קולומביה על מקום במונדיאל 1990, הזדמנות שהחמצנו.
עוד 200 מילה אני צריך לשני שערים גדולים במכלן, הקבוצה הבלגית הצנועה שבה שיחק והביא לה ב־1988 את גביע אירופה למחזיקות גביע: השער בחצי הגמר מול אטאלנטה והבישול הנפלא בגמר מול איאקס, אז אחת הטובות באירופה. אוחנה היה אז בן 24 וזכה בפרס האירופי לשחקן הצעיר המבטיח.
השערים האלה מלמדים גם על אופיו: למשחקים הגדולים אוחנה היה מופיע. זה יכול היה להיגמר בשער כמו נגד אוסטרליה, אבל גם בתנועה מגונה לקהל ובהרחקה שלוש שנים וחצי קודם, גם כן באוסטרליה. גם העובדה שלא היסס לבקר את האוהדים הקיצוניים של בית"ר ירושלים עוד כשחקן מלמדת על אופיו החזק.
אלי היה כדורגלן וירטואוז: שליטה יוצאת דופן, בעיטות טובות בשתי הרגליים, כדרור טוב מאוד וטאץ' רך ומדויק במסירה. כרטיס הביקור שלו מרשים: ארבע אליפויות מדינה ושני גביעים עם בית"ר, אליפות בלגיה, גביע אירופה למחזיקות גביע והסופר־קאפ האירופי עם מכלן.
כשמדברים על שחקן שהיה אייקון של קבוצה, בבית"ר ירושלים זה אלי אוחנה. כשחזר מאירופה הפגין נאמנות ולא היסס ללבוש את החולצה של בית"ר גם בליגה השנייה.
סלח לי אלי, נגמרו 200 המילים ויש עוד הרבה לספר עליך.
איתן עמית
עכשיו זה חלק מהשגרה שלנו. כל ילד ישראלי בן חמש מבדיל בין גליסיה לאנדלוסיה, ויודע להסביר לכם בחוסר סבלנות שבשמות של הכוכבים הספרדים שהוא מעריץ מבטאים את ה־Z בתור ס'. אבל לא תמיד זה היה ככה. חיים רביבו הביא את זה אלינו הביתה – והביא את הכדורגל שלנו לשם.
בתור הישראלי הראשון בליגה הספרדית, יעד שב־1996 נראה היה כמו כיבוש האוורסט, רביבו פתח בפנינו עולם חדש בזמן ששרף את המגרש. אלו היו שנים מעצבות מבחינת הטעם המקומי, כי האוהדים בארץ התחילו לקבל מנות גדושות יותר ויותר של כדורגל שלא הכירו בעבר. ורביבו היה הישראלי הכי ברזילאי שאפשר מבחינת שמחת החיים והביצועים על הדשא, מה שמשך גם את תשומת הלב של ברצלונה וריאל מדריד, ותמיד הצליח להשוות בין איכות הכדורגל שלו לבין הרף הבא שעבר בקלילות.
כמובן כולם פה ידעו לדקלם את ההרכב של סלטה ויגו באותה תקופה, אבל זה היה רביבו שכבש נגד בארסה, שהביא לסלטה 1:0 באנפילד על ליברפול בגביע אופ"א, שמאוחר יותר, כשכבר שיחק בטורקיה, הפך לשחקן הראשון מישראל שמופיע בשלב הבתים של ליגת האלופות – וכל אלה כשחקן מוביל ולא כעוד שם בסגל. לא שהיום הדברים האלו שכיחים בכדורגל שלנו, אבל אז? זה שבר את כל החוקים מבחינת האוהדים בכחול־לבן.
שחקן מסעיר, שלפניו ואחריו לא היה בכדורגל שלנו מישהו בדיוק כמוהו.
יאיר קטן
זהבי לא סומן מראש כמי שיהפוך לכדורגלן הטוב בדורו. אבל כשהתחיל לפרוח, הוא שבר כל שיא אפשרי בכדורגל הישראלי, כבש את הליגה הסינית ומוכיח את עצמו גם במועדון הפאר ההולנדי פ.ס.וו איינדהובן.
העשור המצוין של זהבי נפתח עם השער שהבקיע להפועל תל־אביב באצטדיון טדי נגד בית"ר ירושלים, שהביא לה את האליפות. הוא זכה עם הפועל גם בשני גביעים, כבש שלושה שערים במסגרתה בגביע האלופות, ואז נרכש ב־2.5 על ידי פלארמו. פציעה במשחק אימון הרסה לו את הקדנציה באיטליה והוא חזר לישראל, הפעם ליריבה הגדולה של קבוצת נעוריו, מכבי תל־אביב.
מהר מאוד הפך זהבי מאדום לצהוב, עם שלוש אליפויות וגביע ועלייה לשלב הבתים של ליגת האלופות שנזקפת בעיקר לזכותו. הוא נבחר פעמיים לכדורגלן העונה והיה במשך שלוש עונות רצופות מלך השערים של הליגה. בעונה הגדולה שלו הבקיע 35 גולים. הרזומה המפואר הזה הביא לזהבי חוזה של שמונה מיליוני דולר בגוונז'ו הסינית. גם במזרח הרחוק הוא המשיך להבריק עם שיא של 29 שערים לעונה. אחרי שהשתכר שם יותר מ־50 מיליון דולר, ולמרות שכבר התקרב לסוף הקריירה, זהבי עבר לשחק באיינדהובן, והפך גם בה הפך לשחקן משמעותי עם 13 כיבושים. בכך הפך זהבי לכדורגלן הישראלי עם מספר השערים הגדול ביותר אי פעם (225).
בשנתיים האחרונות זהבי הפך גם לשחקן נבחרת משמעותי. מי שפעם זרק את סרט הקפטן והושעה, ידע למצוא את השער שוב ושוב במאני טיים. במוקדמות היורו האחרון הוא הפך לסגן מלך השערים באירופה וגם הפך לשחקן הישראלי הראשון שכבש שלוש פעמים שלושער במשחק בינלאומי.
נדב צנציפר
כשרוני רוזנטל היה מתחיל לרוץ עם הכדור אף אחד לא היה יכול לדעת איך זה ייגמר. האמת, אפילו רוזנטל עצמו לא היה יכול לדעת. לא סתם כינו אותו "רוקט רוני", טיל שנורה לכיוון השער ויכול להתפוצץ בכל מקום. טיל שאחראי בין היתר לשער שנחשב לגדול ביותר של נבחרת ישראל בכל הזמנים, אותו סלאלום משוגע מול אזרבייג'ן, מהלך שהחל מקצה הרחבה הישראלית והסתיים בשער האזרי.
לפעמים השם רוזנטל מזכיר דווקא החמצה — אותה החטאה מפורסמת במדי ליברפול מול שער ריק — אבל האוהדים האדומים בהחלט זוכרים את רוזנטל לטובה כמי שיש לו חלק גדול בזכייה באליפות אנגליה בשנת 1990. רוזנטל לא היה ה־כוכב, אבל סיפק את הסחורה מהספסל, כבש שבעה שערים בשמונה משחקים, ולדעת רבים אלה בדיוק היו השערים שדחפו את ליברפול אל התואר.
אלה היו רגעי השיא של קריירה עצומה, שהחלה במכבי חיפה בזמן שעוד שיחקה בליגת המשנה (רוזנטל כבש צמד בבכורה), והמשיכה בעלייה לליגה הלאומית, זכייה בשתי אליפויות בירוק ובהמשך עוד אליפות במדינות אחרות — בבלגיה עם קלאב ברוז' וכאמור עם ליברפול. ככה זה היה אצל "רוקט רוני": הוא היה מתחיל לרוץ בהתקפה רחוק מהמטרה, אבל בקלות, לפעמים בהפתעה, היה מוצא עצמו במקום שכולם רק חולמים עליו.
אורי קופר
התבוננו שוב ברשימת 20 הגדולים בכל הזמנים: אבי כהן ז"ל הוא שחקן ההגנה היחיד הכלול בה. היו לנו שחקני הגנה מצוינים – מוצי ליאון, מיקו בלו, דוד פרימו, צביקה רוזן, איציק שניאור - אבל רק הבלם אבי כהן נכנס ל־20.
זה לא מקרי. במונדיאל 1966, כשאבי היה בן עשר ועשה את צעדיו הראשונים בילדים של מכבי תל־אביב, שיחק בגרמניה בלם צעיר, פרנץ בקנבאואר, שכבש אז ארבעה שערים לזכות נבחרתו. "הקייזר" הביא לעולם הכדורגל מושג חדש – הליברו. לא עוד הבלם הנוקשה, המתקל, הפיזי, אלא שחקן בעל יכולות טכניות גבוהות, עין טובה, מסירה איכותית ויכולת לכבוש שערים.
אבי כהן היה כזה, ליברו אמיתי. מי שזקוק לתזכורת יואיל לחזור לדרבי של עונת 1978/79: בגשם שוטף ובמגרש בוצי עסקה מכבי בהתגוננות עקשנית כדי לשמור על יתרון 1:0, בלמה בשיניים לחץ מסיבי של הפועל ולפתע יצאה להתקפה מהירה: מושיק שוייצר הגביה כדור משמאל לרחבה של הפועל. ומי הגיע אליו ראשון ובעט מהאוויר כדור אדיר שגמר את המשחק? הבלם אבי כהן.
היו לו 64 משחקים בנבחרת, דאבל (1976/77) ואליפות המדינה (1978/79) עם מכבי, 63 משחקים בליברפול, כולל זכייה באליפות אנגליה וזכייה בגביע אירופה לאלופות, ועוד שנה בגלזגו ריינג'רס, שש שנים לאחת שיבתו הראשונה מהאי הבריטי.
אבי היה שחקן נשמה, מנהיג על המגרש, ומעבר ליכולתו ככדורגלן היה גם אדם יוצא דופן: חייכן, לבבי, ג'נטלמן – מענטש אמיתי. תאונת האופנוע שקיפדה את חייו, כשהוא בן 54 בלבד, הותירה את כולנו המומים.
איתן עמית
קחו את אחד ממשטחי הדשא הכי מזוויעים שניתן לדמיין. שימו עליו שחקן די צנום. עם משחק ראש זניח. רגל שמאל כמעט לא רלוונטית, תיקולים שהם בבחינת טאבו עבור מי שמשב רוח היה עלול לפצוע אותו ותוסיפו גם אישיות סגפנית. עכשיו, ברצינות, מה הסיכוי שמכל אלה ייצא כוכב כדורגל ענק?
מה כן היה לו? רגל ימין נדירה, ראיית משחק של גאון, מנהיגות שקטה וצנועה, בעיטות חופשיות עם זוויות שרק מחשב־על מסוגל לנפק, ביטחון עצמי שאיפשר לכל כך הרבה כישרונות לצמוח ולפרוח לצידו, פרופורציות בריאות לגבי מהלך חייו על המגרש ומחוצה לו, ואפס סקנדלים.
אורי מלמיליאן היה שחקן נדיר. לא בגלל השלמות, אלא על אף שלא הייתה שם. נסו לחשוב כמה שחקנים אז והיום הצליחו להחזיק אתכם 90 דקות בציפייה לבלתי אפשרי וכמעט תמיד הפכו אותו לאפשרי? כמה שחקנים מתויגים אצלכם כנדירים? כמה שחקנים גורמים לכם להעריץ את הפעולות שלהם שלא צלחו לפחות כמו אלה שעלו יפה? כמה שחקנים מסוגלים תוך כדי תנועה, מול שומר, על מגרש שעדרי בקר מעדיפים לא לדרוך עליו, למסור כדור מ־40 מטר, שיגיע בתזמון מושלם לחלוץ שישכין אותו ברשת?
לא הייתה למלמיליאן קריירה אירופית, מספר התארים הקבוצתי לא הרקיע שחקים וגם הנבחרת איתו הותירה את מקסיקו 70' כזיכרון יחיד. אז מה. הבסטיונרים בשוק מחנה יהודה (כל בננה/ מלון/ שזיף מלמיליאן) ויוצרי 'גבעת חלפון אינה עונה' (כל אוקטן מלמיליאן) איימו להפוך אותו למשהו שניתן לשעתק, למרות הכוונה לדבר בשבחו. אבל אורי מלמיליאן יש רק אחד. וזה מושלם.
שלומי ברזל
גיורא שפיגל ספג הרבה כדורגל מאבא אליעזר, כוכב בפני עצמו. מתחילת הקריירה שלו הוא נחשב לכדורגלן אינטליגנטי, כזה שכל מהלך שלו היה מלאכת מחשבת ומי שידע להפיק מעצמו ביצועים של קוסם עוד לפני ש"קוסם" היה כינוי מקובל לכדורגלן פה. שפיגל ומוטל'ה שפיגלר היו צמד השינים שהובילו את הנבחרת האגדית של עמנואל שפר למונדיאל ההיסטורי במקסיקו ב־1970 – הופעה ראשונה ואחרונה במפעל הזה. לא מפתיע, לפיכך, ששפיגל הוא זה שבישל לשפיגלר את שער העלייה לטורניר במשחק נגד אוסטרליה. ובאופן לא פחות סמלי, שפיגל בישל לשפיגלר גם את שער השוויון נגד שוודיה במונדיאל עצמו, השער היחיד שישראל הבקיעה אז.
שפיגל היה הכוכב הגדול של מכבי תל־אביב בשנות ה־60 וה־70. הוא זכה עם הקבוצה בארבע אליפויות, בארבעה גביעי מדינה ובשני גביעי אסיה. ותיקי האוהדים זוכרים אותו גם מכמה הופעות מופלאות בדרבי נגד הפועל. השיא היה שכבש שלושה שערים במשחק שהסתיים 5:0 ב־1970. שפיגל גם היה מראשוני הכדורגלנים הראשונים שהצליחו באירופה: הוא שיחק חמש שנים בשטרסבורג הצרפתית ועונה נוספת בליון.
עם תום קריירת המשחק הוא פנה לאימון וגם שם רשם הצלחה גדולה. הוא הביא לבני־יהודה את האליפות הראשונה והיחידה שלה ב־1990 וארבע שנים אחר כך חזר על ההישג עם מכבי חיפה של 1994. כשחקן וגם כמאמן הוא היה ונשאר סמל לכדורגל אסתטי, חכם ומלהיב.
רפאל נאה
נחום סטלמך נכנס להיסטוריה המקומית בזכות העובדה שהוביל את קבוצתו, הפועל פתח־תקווה, לשש אליפויות בסוף שנות ה־50, תחילת שנות ה־60, חמש מהן ברצף. הוא היה גם שחקן מצטיין בנבחרת, שבמסגרתה הבקיע 22 שערים, מספר גבוה במיוחד בהתחשב בעובדה שלא בעט פנדלים. השער המסעיר ביותר במדי הנבחרת הובקע דווקא במשחק הפסד – מול ברית־המועצות באצטדיון רמת־גן ב־1965. אוהדי כדורגל ותיקים עדיין זוכרים את שאגתו של השדרן המיתולוגי נחמיה בן אברהם, "גולללל!" לאחר השער של סטלמך.
חמש האליפויות הרצופות של הפועל פתח־תקווה העבירו לראשונה את מוקד הכדורגל הישראלי אל מחוץ לתל־אביב. בסך הכל הוא הבקיע לקבוצתו 152 שערי ליגה. אחד המעריצים הגדולים שלו היה שלמה שרף. כשהתמנה למאמן הנבחרת בחר בו שרף לאחד מעוזריו, יחד עם יצחק שום, ובמהלך שירותו בנבחרת הלך לעולמו לאחר שלקה בהתקף לב.
אבינעם פורת
בשנים הראשונות של המדינה היה השוער יעקב "יענקל'ה" חודורוב הכדורגלן הישראלי הנערץ ביותר. השליטה שהפגין בשער הייתה כל כך דומיננטית, שבמשך שנים בכל פעם שאיזה ילד זינק לכדור במשחק שכונתי, כל החברים היו שואגים בהתלהבות "חודורוב".
הוא לא היה גבוה במיוחד, רק 1.78 מ', אבל חיפּה על החיסרון הזה בגמישות מדהימה ובאומץ חריג. בשני מקרים המשיך לשחק על אף שנפצע. בפעם הראשונה זה קרה מול ברית־המועצות הגדולה באצטדיון רמת־גן ב־1956. חודורוב שבר את אצבע, ואחרי דקות ארוכות של טיפול שבהן נותרה הנבחרת עם עשרה שחקנים חזר לעמוד בין הקורות. שנתיים אחר כך חודורוב שבר את הכתף במשחק מול וויילס במוקדמות גביע העולם. בסיומו של משחק הירואי, הוא הובהל לבית החולים.
חודורוב שיחק במשך 16 עונות במדי הפועל תל־אביב, שאיתה זכה באליפות אחת ובגביע אחד. ב־1962 הוא עבר לשחק בהפועל רמת־גן, ובהמשך סייע לקבוצה לזכות באליפות מיד לאחר שעלתה מהליגה השנייה. באחד המשחקים הזכורים מאותה עונה, נגד הפועל טבריה, חודורוב אפילו הבקיע (!) את שער הניצחון בבעיטה חופשית.
הוא שיחק בנבחרת עד גיל 37. לא פעם קיבל הצעות לשחק בקבוצות בחו"ל, אבל סירב. "לא העליתי על דעתי לתת את שירותיי לזרים", הסביר אז. "שיחקתי בשביל הסמל והגאווה הלאומית, לא בשביל כסף".
אבינעם פורת
מכבי תל־אביב היא הקבוצה הגדולה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. מבחינת אליפויות, גביעים, הישגים ושיאים – אין לה מתחרות. יש הרבה טוענים לכתר הסמל הגדול של מכבי תל־אביב לדורותיה: רפי לוי, שייע גלזר, יוסל'ה מירמוביץ', אלי פוקס, צביקה רוזן, גיורא שפיגל, אבי כהן, בני טבק וגם ערן זהבי (למרות העבר בהפועל), אבל אף אחד מהם לא הגיע למעמד של אייקון צהוב כמו אבי נמני.
לפני הכל חתום נמני על הקאמבק המרהיב של המועדון אחרי 13 שנים ללא אליפויות, מ־1979 עד 1992. את זה הוא עשה כבר בגיל 20, במקום לחוץ שהיה בדרך לסל המִחזור המעופש של הכדורגל הישראלי. הייתה לו בעיטה קטלנית ומדויקת, יכולות הטעיה שעירערו הגנות, נגיחה מצוינת, ראיית משחק פנומנלית וטונות של כריזמה. התמהיל הזה הביא אותו להיות הכובש הגדול של מכבי בכל הזמנים עם 174 שערים, ושלישי בכדורגל הישראלי עם 194 בסך הכל. נמני היה גם קלף יקר ערך של משחקים גדולים. הוא לא נבהל מהם, הוא הכריע אותם. יש לו ארבע אליפויות במכבי, ארבעה גביעים ודאבל אחד.
הקהל של מכבי תל־אביב הרעיף על מספר 8 אהבה שמעטים ראו פה – אולי רק מיקי ברקוביץ' – ורצה להיות איתו בכל דקה, גם כשנזרק לבית"ר ירושלים, והוא החזיר מחוץ למגרש. הטלפון שלו היה זמין לכל אוהד שביקש גיחה קצרה לעוד בת־מצווש: נמני לא החליף מספר כדי להתחמק, וגם לא היה אומר לא. המכביסט הגדול מכולם.
רז שכניק
הילד מיפו, שבגיל שמונה נאלץ לעבוד בניקיון של בלומפילד כי בבית לא היה מספיק, הגיע כעבור עשור לבמה הכי יוקרתית של הכדורגל הישראלי, הפעם ככוכב הראשי. משה סיני, 7 לב אדום, הפועל תל־אביב.
קלישאה ידועה על כוכבים טוענת שהם הקדימו את זמנם. משה סיני הגדיר את זמנו. מהרגע הראשון היה ברור מי בעל הבית החדש של הפועל תל־אביב, קבוצת פאר שקשה לשלוט בה בגיל צעיר. שפת הגוף שלו שידרה את זה בכל תנועה, בכל מבט, בכל ליטוף של הכדור. היו לו בעיטות חופשיות שלא ייאמנו. הוא שיגר כדורים עם גלולת רעל בקצה, מתריסים, מייאשים את מי שבצד השני. סיני גם הגיע במארז נוצץ עם יכולת מסירה עילאית ושליטה נדירה בכדור. ובניגוד לקשרים טכניים כמוהו, הוא היה מתקל קשוח ולא נרתע מקרבות חפירה על המגרש.
אחד ממשחקי השיא שיזכרו לו אוהדי הפועל נרשם בנובמבר 1980, כשהוא מוביל את התבוסה הגדולה ביותר לצהובים אי פעם במפגשי דרבי בעיר, 3:0. סיני לקח את הפועל לעשור מוזהב במיוחד עם שלוש אליפויות והראה כמה גדול כוחו גם מחוץ לקבוצת הבית, כשהגיע לבני־יהודה והעניק לה את האליפות היחידה בתולדותיה, ב־1990.
סיני היה דמות מיתולוגית הרבה לפני שפרש, כי הייתה לו אישיות מיוחדת, מרתקת, נערצת, שמעוררת פחד והערכה גם אצל יריביו המרים. הכדורגלן הגדול של הפועל תל־אביב בכל הזמנים.
רז שכניק
במכבי תל־אביב לבשו את החולצה מספר 9 שניים מספורטאים מהגדולים בישראל: לאחד קראו מיקי ברקוביץ'. השני היה יהושע, שייע, גלזר, החלוץ הגדול בהיסטוריה של הצהובים.
"לא יודע מה יהיה ההרכב שלנו, אבל בטוח שזה אני ועוד עשרה", היה אומר גלזר לעיתונאים. זה לא היה רחוק מהמציאות: הוא כבש בלי הפסקה, זכה בשש אליפויות מדינה, בשישה גביעים והבקיע 139 שערים בסך הכל (130 במדי מכבי). בנבחרת הוסיף 18 שערים.
גלזר גדל בסמוך לאצטדיון המכביה, שהיה מגרשה הביתי של מכבי תל־אביב. מספרים שקהל צעק אחרי כל גול שלו 'שייע שייע', ואז אביו היה יוצא לחלון וצועק: 'שייע לא בבית'. ללכת הביתה גלזר הבן לא היה צריך. האוהדים לקחו אותו על הכתפיים.
הוא התחיל דווקא כמגן, אבל מהר מאוד זז לעמדת החלוץ המרכזי. היתרון שלו היה מהירות גדולה ויכולתו לבעוט מצוין בשתי הרגליים, משהו שנחשב אז די נדיר לחלוצים. הכוכבות לא עלתה לו לראש, וגלזר נחשב לאחד מאלה שעובדים הכי קשה על המגרש, פעם אפילו שיחק עם שבר ברגל שהתגלה אחרי המשחק. בשלב כלשהו הציעה פנרבחצ'ה הטורקית חוזה לגלזר עם דירה, אבל במכבי הציעו מניה באגד, וגלזר נשאר. הוא גם התעורר ב־5:30 בבוקר לעבודה באוטובוס בקו לירושלים, והספיק לחזור לאימון. בדצמבר 2018 הלך לעולמו בגיל 91, וכמעט עד יומו האחרון המשיך לבוא למשחקים של מכבי בבלומפילד.
משה שיינמן
הכדורגל הישראלי הצמיח לא מעט שוערים איכותיים, אבל מביניהם לדודו אוואט הייתה הקריירה המרשימה והממושכת ביותר בחו"ל. במשך 11 שנים הוא שיחק בליגה הספרדית הבכירה. במקביל הוא גם נכנס להיסטוריה כשיאן ההופעות כשוער במדים הלאומיים.
אוואט התחיל בנצרת־עילית הצנועה. אחרי כמה עונות במכבי חיפה, שם החלה היריבות הגדולה בינו לבן ניר דוידוביץ', הוא השיק את הקריירה שלו בליגה הספרדית, כשחתם בסנטאנדר, שבה שיחק גם יוסי בניון. כעבור שלוש שנים הוא עבר לדפורטיבו לה קורוניה ובהמשך למאיורקה. במשך התקופה הזאת הוא תואר לא פעם כאחד משני השוערים הטובים ביותר ששיחקו בלה־ליגה.
כמו במכבי חיפה בראשית הקריירה, אוואט פגש גם בנבחרת את הנמסיס הגדול שלו, דוידוביץ'. פעם אוואט אפילו עזב בהפגנתיות את מחנה הנבחרת לקראת המשחק מול שווייץ לאחר שהתברר לו כי המאמן אברם גרנט בחר ביריב הגדול שלו לעמוד בין הקורות. אבל אז דוידוביץ' פרש ובארבעת הקמפיינים הבאים, תחת דרור קשטן, לואיס פרננדס ואלי גוטמן, הוא כבר הפך לשוער הבכיר של הנבחרת, עם 87 הופעות בסך הכל, הישג שעדיין לא נשבר.
נדב צנציפר
קלאסה, נוהגים להגיד על שחקנים כמוהו. כדורגלן שהתמצא בקלות ברחבת היריב, הבקיע שערים בלי סוף ולאורך שני עשורים של קריירה לא הורחק ממשחק אפילו פעם אחת. עודד ואחיו התאום, גדי, השלימו האחד את השני: גדי היה מגן וקשר אחורי קשוח, עודד היה סקורר שהבקיע שערים גאוניים מהסוג שבשבילם הקהל מגיע למשחקים. במשך תקופה ארוכה הוביל בדירוג הכובשים של הליגה עם 197 שערים, עד שאלון מזרחי עקף אותו.
מכנס שיחק בשנות השיא של מכבי נתניה, לצד שחקנים מצוינים אחרים כמו דוד לביא ובני לם. על המשחקים במגרש "הקופסה" הישן היה נהוג לומר כי היריבות מפגרות בשני שערים עוד בזמן הנסיעה בכביש החוף לפני המשחק. הוא היה שותף לארבע אליפויות, שעל האחרונה שבהן, ב־1982/83, אמר המאמן דאז מוטל'ה שפיגלר את המשפט שהפך למטבע לשון: "נתניה ועוד 15".
וזו אפילו לא הייתה האליפות הגדולה ביותר של נתניה. ב־1978 לקחה הקבוצה "טרבל" כשזכתה באליפות, בגביע (בפעם הראשונה והאחרונה) ובראש בית באינטרטוטו – המפעל שבו שיחקו הקבוצות הישראליות לפני שהצטרפו לגביעי אירופה. העונה הזו הפכה את מכבי נתניה למועמדת לגיטימית לקבוצת הכדורגל הישראלית הגדולה בכל הזמנים.
למרות הצטיינותו בליגה, מכנס השתתף רק ב־14 משחקים בנבחרת. הסיבה לכך הייתה הקושי שלו לסייע במשחק ההגנה. מה לעשות שהקהל אהב אותו בזכות ההבקעות.
אבינעם פורת
כשאלון מזרחי התחיל לשחק בבני יהודה הוא העריץ את קארקה, הכוכב הברזילאי של נאפולי. אז הוא החליט לחקות את הדרך בה קארקה מבקיע שערים – עם תנועת האווירון. 'אווירון' היה הכינוי שדבק במזרחי, שעלה לקבוצת הבוגרים של בני־יהודה בעונת האליפות ההיסטורית ב־1989/90.
לאחר תקופת השאלה קצרה בהפועל תל־אביב מזרחי כבר היה לאחד מכוכבי הקבוצה הנהדרת שבה שיתף פעולה עם חיים רביבו וניקולאי קודריצקי. בשנים אלה זכה פעמיים רצופות בתואר מלך שערי הליגה. אבל בני־יהודה הייתה רק התחנה הראשונה בקריירה שארכה 17 שנה ובמהלכה הוא שיחק ב־11 קבוצות שונות. ובכולן הוא עשה בעיקר דבר אחד: הבקיע שערים. ואין ספק, הוא היה סקורר מלידה.
לקראת סיום הקריירה נותרה ל'אווירון' משימת חיים אחת: לשבור את השיא של עודד מכנס ולהפוך לכובש הגדול ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. הוא עשה זאת, ועם 206 שערי ליגה קשה לראות מי יצליח לשבור את השיא שלו.
מזרחי הפך לדמות קאלט, לא רק בשל השערים הרבים שכבש, אלא לא פחות בשל אמרות הכנף שלו. הצלחת סדרת הספרים 'הוצא מהקשרו' באה הרבה בזכותו ובזכות משפטים כמו "אין לי מה להוכיח, והוכחתי את זה היום על המגרש", או "אני רוצה לשחק באירופה או בספרד".
נדב יעקבי
הדבר המדהים לגבי זאהי ארמלי זה שאת הקריירה האמיתית שלו הוא החל רק בגיל 26, כשהתחיל לשחק באופן קבוע במכבי חיפה. עד אז הוא קרע רשתות בעיקר במדי מכבי שפרעם בליגות הנמוכות. אין כמעט ספק שאם היה מקבל את היסודות הנכונים בגיל צעיר, ואם היה מתחיל את הקריירה בקבוצה גדולה, ארמלי היה גדול המבקיעים של הכדורגל הישראלי בכל הזמנים.
למרות שנראה לעיתים מעט מגושם, ארמלי היה חלוץ מלידה: קר רוח ברחבה, בועט בעוצמה בשתי הרגליים ונוגח נפלא. הוא הבקיע במכבי חיפה 90 שערים ב־179 משחקים, יותר מכל שחקן אחר בהיסטוריה של הירוקים, למרות ששיחק בקבוצה רק שש עונות מלאות.
האמת היא שארמלי כבר סיכם בהפועל תל־אביב, וכעבור כמה שנים היה קרוב לחתום במכבי תל־אביב – אבל המשפחה לחצה עליו להישאר בצפון, קרוב לשפרעם. זאהי נשאר - והפך לאגדה.
העונה הגדולה ביותר שלו הייתה 1987/88 כשהוכתר כמלך שערי הליגה. זו הייתה העונה שבה הבקיע שלושער מול הפועל ת"א ורביעייה נגד מכבי ת"א, ב־10-0 המפורסם. בסך הכל הוא זכה עם מכבי חיפה הגדולה של שנות ה־80 בארבע אליפויות, לפני שעזב ב־1989. הוא סיים את הקריירה במקום בו החל, במכבי שפרעם, בגיל 47.
גם לנבחרת ישראל הגיע ארמלי רק בגיל 26, אבל איזו בכורה מדהימה זו הייתה: שלושער בניצחון הידידותי 3-2 על בלגיה. הוא הספיק לשחק במדים הלאומיים שלוש שנים בלבד, כבש עשרה שערים, והחליט לפרוש לפני מוקדמות מונדיאל 1990, כי הרגיש שהוא מבוגר מדי.
נדב יעקבי
"חזרנו מחיפה עם הפנים בין הידיים", כתב יובל בנאי על היום ההוא, 26 בפברואר 1994, כשמכבי חיפה הפסיקה להיות קבוצת כדורגל והפכה למשהו אחר, בטח לא ישות שמכבי תל־אביב מסוגלת להכיל. בדקה ה־30 של אותו משחק המוח של איל ברקוביץ' שוב תיווך בגאונות בין עין עקומה לרגל מדויקת והכדור הגיע לראובן עטר. תלתלי הרעם של הכדורגל הישראלי חתכו משמאל ומצאו את עצמם בצבת של שלישייה צהובה ומאוד לא פראיירית: ניר קלינגר, אלכסנדר פולוקארוב ונועם שוהם.
מה שקרה משם לא לקח הרבה זמן, כמה שניות, אבל נצרב בזיכרון כמו בשר על הגריל. עטר, בעקשנות כמעט לא רציונלית, אזק את עצמו לכדור עם הרגל. באותו רגע זה נראה כאילו נשארו רק שתי אופציות מבחינתו: לצאת עם הכדור ולדהור לשער או למות תוך כדי ניסיון. ומכיוון שזה היה היום שבו חיפה התמזגה עם המשחק, זה נגמר בטיל מהפנט לחיבורים, שלוש־אפס, שיהפוך לחמש, שיהפוך למיתולוגיה. והרבה מזה כיוון שבדקה ה־30 ראובן עטר לא ראה בעיניים, רק בלב.
זה אולי שער פחות חשוב מהגול ההיסטורי וההיסטרי במדי הנבחרת בפארק דה פראנס, אבל יש בו כדי לזקק את הסיפור של ראובן עטר: התמדה ותשוקה, טכניקה ועוצמה, וירטואוזיות ותכליתיות. היה שם גם צד פרוע – כולל הסטירה, היריקה ושאר העימותים המכוערים עם המקום הראשון ברשימה – וגם הוא חלק מהאישיות. אבל בסוף, כשהאש כוונה למקום הנכון והייתה בשיאה, ראובן עטר היה כל מה שמלהיב בכדורגל; מישהו לחזור בגללו עם הפנים בין הידיים ועדיין להרגיש שהיה כדאי.
עינב שיף