מאז שאני זוכר את בית ילדותה של אמי בכפר אז"ר, הוא כבר היה ישן. על חלק מקירותיו סדקים בולטים, הרצפה היפה שקועה במקומות רבים, כנראה בגלל האדמה הרכה במושב. הסדינים על המיטות לבנים וקשים. ריח עצי הפרי בחצר משתלב עם ריח הנפתלין וסבון הכביסה בתוך הבית שהקימו סבי וסבתי, נחמיה וציפורה פייגין, ממייסדי המושב, ובו גדלו אמי, נחמה, ושני אחיה, הבכור עמוס והצעיר יורם. עמוס הלך לעולמו לפני 30 שנה, ואת הקריירה שלו עשה באקדמיה. אבל מבלי שידעתי, הוא היה בן המשפחה הראשון שעסק בעיתונות, הרבה לפני שבחרתי בדרך הזאת בעצמי.
כשהילדים של 2022 רוצים לפרסם משהו בין תלמידי הכיתה, הם שולחים אותו בקבוצת הווטסאפ, לרוב בליווי אימוג'ים, או, גרוע מכך, הודעות קוליות. כשיש להם משהו ממש חשוב לספר, הם כנראה יעלו אותו בטיקטוק.
לילדים של לפני 80 שנה, ב־1942, לא היו רשתות חברתיות ולא סמארטפונים, אבל כן היה קיר בכיתה. כשעמוס פייגין היה בן 12, הוא רצה לספר לילדים האחרים מה קורה בחדשות. אז הוא ייסד לעצמו עיתון ופירסם את גיליונותיו על הקיר.
בתחילת שנת הלימודים, פירסם עמוס את העיתון הראשון. הוא קרא לו "המתמיד" ומעל הלוגו צייר את מפת ארץ ישראל. "עיתוננו ייצא בכל יום שני, רביעי וששי. ביום ששי עם מוסף", כתב.
הסיפור המרכזי בעיתון הראשון עסק באיי טונגה שבאוקיינוס השקט, שכונו "איי הידידות", אבל הופיעה בו גם מחאה של התלמידים: "אנו, ילדי כיתות ז'־ח' מודיעים לחבר המורים שבשום אופן לא נעבור ללמוד בחדר הגדול, הדולף בחורף". הייתה גם פינת חידונים, שכללה תשבץ קטן ודגל שצריך לזהות.
אמי מספרת שעיתוני כיתה היו נפוצים באותם ימים בבתי הספר, אבל המתחרים של עמוס נעלמו די מהר. רק "המתמיד", כשמו, שרד לאורך זמן. קהל היעד היה התלמידים בכיתה בבית הספר הקטן.
למרות שהדפים התיישנו והצהיבו במשך השנים, אפשר לקרוא גם כיום את מרבית הכתוב בעיתונים, שלמרבה המזל נשתמרו, בעיקר בזכות כתב ידו העגול והמסודר של עמוס. המילים שבהם מספרות את סיפור התקופה דרך עיניו של ילד.
הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה. את החקלאים בכפר אז"ר, המושב שקם רק 10 שנים קודם לכן בין הבסיס הצבאי הבריטי בתל השומר לרמת־גן, הטרידו ההתמודדות עם השלטון הבריטי והמתיחות מול האוכלוסייה הערבית בכפרים שמסביב. רק שנים אחדות קודם עברו את תקופת המאורעות. "כשהיו מתחילות יריות היינו נשכבים על הרצפה בסלון, עד שהן היו פוסקות", מספרת אמי.
כשהילדים היו חוזרים מבית הספר, הם היו נרתמים מיד לעבודת המשק המשפחתי. בשעות הערב הן כללו שטיפת ביצים מהלול לקראת העברתן למכירה בבוקר. ילדות מלאת תמימות, אבל גם קשה ולא מפנקת.
בזמן שבארץ נאבקו בקשיי החיים שלפני המדינה, התרחש באירופה האסון הגדול של העם היהודי, השואה, אך הידיעות הקשות הגיעו לכאן באיחור. עמוס, שפירסם בתחילה בעיקר סיפורים שחיבר על חיי היומיום במושב ועל החדשות היומיות, החל גם הוא להתייחס לנושא. וכך כתב ילד בן 12 שניסה להעביר את המידע הנורא לחבריו לכיתה, בתוך מסגרת שחורה עבה:
מי יאמר למשחית הרף הלא יזדעזע מצפון עולם.
הידיעות המחרידות אשר הגיעו לארץ על מעשי ההשמד השיטתי של תפוצות ישראל בארצות השלטון הנאצי עוררו זעקה גדולה ומרה של היישוב העברי בארץ וחמת זעם מתפרצת מכל לב למקרא דבר גורלם האיום והנורא של מיליוני היהודים שבתוכם נמצאים רבבות של ילדים נשים וזקנים.
היו ערים שהיהודים לא פשטו צוואר לתליין אלא נאבקו על נפשם למרות שאין בכוחם להגן על נפשם. בעיירה אחת התקוממו היהודים בלי נשק והם התגוננו בכל דבר אשר מצאה ידם. שבעים השוטרים הנאצים שבאו לעיירה התגברו על המגינים שנהרגו כולם.
שלושה גירושים איומים עברו על העיר רדום. הריגות רציחות ושפיכות דמים.
שמשנו לא תשקע.
מתוך החורבן וההרס עוד יש אודים, והגדול שבהם הוא ארץ ישראל.
בגיליון נוסף, מספר "המתמיד" על גטו ורשה והשמדת היהודים בו, וביום אחר הוא לא מסתיר את זעמו על גורלם של ילדים יהודים בני גילו.
זוועה איומה עוברת על ראש ישראל. החיה הנאצית תקעה את ציפורניה הדורסניות בלב אומתנו הדוויה. היא אומרת לעקור אותנו מתחת לשמיים. ילדי ישראל נערפים יום יום בגטאות לעיני אבותיהם ולפעמים גם יחד איתם.
איכה נחיה את חיי הנעורים שלנו במולדת ורבבות מאחינו ואחיותינו הרכים בשנים נטבחים ונרמסים. נקומה אחים ונשבע! ננקום נקמת ילדי ישראל.
אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו (תהילים קלז)
בעיתון הופיעו גם דיווחים חדשותיים על הקרבות ברחבי העולם, ועל ההתגייסות של חיילים יהודים מארץ ישראל למלחמה. באחד הגיליונות מסופרות עלילות ילדי טהרן, שהוברחו מאירופה והגיעו לארץ דרך פרס (שמה הקודם של איראן).
הוריו של עמוס, נחמיה וציפורה, היו ממקימי הכפר. נחמיה עלה כנער מהעיר גומל שבבלארוס של היום, בעקבות הפוגרומים שהיו בה בסוף המאה ה־19. הוא החל לעבוד בחקלאות והוכשר כפרדסן מומחה. ציפורה עלתה מאוחר יותר מעיירה אחרת בבלארוס. עמוס היה היחיד מבניהם שהקים את ביתו בכפר אז"ר.
פייגין הקדיש גיליון מיוחד בשם "אדמה" לחגיגות העשור להקמת המושב. עם תמונה גדולה של פועל אוחז בגרזן, מכריז עיתון הקיר "לא נותקה עוד השלשלת".
כפר אז"ר מונה כ־70 משפחות. הראשונים מצאו אדמת חול שוממת מלאה שיחים ואוהלי בדואים. כעבור שנה היו לכפר פנים אחרות לגמרי. אחד הבדואים שגר פה הלך לכמה זמן וכששב לא הכיר את המקום וחשב שטעה בדרך.
"המתמיד" מונה את הישגי המתיישבים בעשור הראשון: הבאר שנחפרה, הצרכנייה, המועדון שעשוי מפחים לצורך אסיפות וחגיגות, גן הילדים ששכן במחלבה ישנה מעצים רקובים, והספרייה שהתפזרה וחיכתה למבנה קבע.
אחת מחוויות השיא מבחינת הילדים הייתה הטיולים ברחבי הארץ. כשילדי כיתות ו', ז', ו־ח' יצאו לראשון־לציון, מרחק של כ־30 ק"מ, הם צעדו ברגל דרך הכפר יזור, שעליו כותב עמוס "שהיה כפר רוצח במהלך המאורעות". רק אחרי שהלכו שעות ארוכות, נתקלו במשאית שאספה אותם עד לראשון־לציון. הטיול כלל ביקור בבתי חרושת לסכיני גילוח ולכלי זכוכית, וגם ב"בית ספר לילדים פושעים", והשיא: סיור ביקב. לשמחתם, בדרך הארוכה חזרה, אסף אותם רכב צבאי בריטי "עם נהג יהודי טוב לב".
מתוארים גם שני מסעות אל הגליל, שבאחד מהם זכו לשמוע את דוד בן־גוריון נואם בתל חי, בטקס לזכרו של יוסף טרומפלדור. הוא מספר שהילדים "חזרו הביתה ובליבם מצלצל נאומו של בן־גוריון".
חוויה נוספת שהותירה רושם עז על הנער המתעד הייתה כשהילדים עברו בתחנת רכבת צפופה בדרך לירושלים, שם, לדבריו, נדחסו בין המבוגרים והוכו על ידי נוסעים ערבים.
ב"מתמיד" היה מפרסם גם חידות ותשבצים קטנים. בגיליון הבא היה מציין את הפותרים, ובמקרים רבים זאת הייתה נחמה הקטנה. למדור שבו היה מעדכן באירועים שקשורים לכיתה או לבית הספר קרא "ידיעות אחרונות".
מפעם לפעם היה כותב ומפרסם גם עיתון באנגלית, ככל הנראה לבקשת המורה.
קריירה עיתונאית לא הייתה האידיאל בעיני מתיישבי כפר אז"ר, אלא ציונות וסוציאליזם. באחת הידיעות החדשותיות מספר עמוס שכאשר רוקנו את הקופסה הכחולה של הקרן הקיימת שהוצבה בכיתה ראו שהסכום שנצבר בה גדול, והחליטו לטעת שני עצים על שם אישים חשובים לכפר. "הביאו כסף לקרן הקיימת", כתב באותיות דפוס הילד שחי בצניעות רבה, כמו חבריו לכיתה.
תופעה שהכעיסה את עמוס הצעיר הייתה שהילדים מהכפר ניגשו אל החיילים הבריטים בבסיס הסמוך לבקש מהם מתנות. באחד המקרים הוא כתב על "חזירים" שהתחננו וקיבלו מהחיילים בולים, מטבעות וסוודרים. "עכשיו חושבים אותנו למקבצי נדבות", כתב.
את הגאווה הלאומית הציונית הביע גם באזכור אירועים, כמו יום השנה להצהרת בלפור ב"הוצאה מיוחדת" של גיליון שכלל את ההצהרה עצמה ואת הפרשנות - לפיה "הבשורה על ההצהרה עוררה התלהבות בכל העולם היהודי שהיה מושך בעול חייו העלובים...".
בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר צבא ברית־המועצות לחם נגד הנאצים, גם העיתונאי הצעיר התמלא הערכה לשלטון הסובייטי. בגיליון לציון 25 שנה למהפכת אוקטובר הקומוניסטית, הוא מציין כי זאת הייתה "נקודת מפנה במלחמת מעמד הפועלים". לצד הכתבה מופיע המנון האינטרנציונל הסוציאליסטי בנוסח העברי שכתב אברהם שלונסקי.
אבל חוץ מהתלהבות יש בגיליון גם ראייה ביקורתית על ברית־המועצות. "גורל העם היהודי ברוסיה לא הוטב... רוסיה נקראה ארץ החופש אבל... נאסר עליהם הדיבור העברי והשאיפה הציונית".
לא רק מה שנכתב בעיתוני "המתמיד" עצמם מעיד על החיים בארץ ישראל של 1942, גם מה שהופיע בצד האחורי של דפי העיתון. בכפר לא היו דפי נייר רבים ועמוס השתמש בניירות ישנים שהיו ברשות אביו, שנשא בתפקידים שונים בכפר, והיו מודפסים בצד אחד. כך אפשר למצוא מאחור פרוטוקולים של ישיבות הנהלת קרן היסוד, תעריפים של שכר עבודה לפועלים ופועלות והוראות השקיה שחילקה ההסתדרות הכללית למושבים.
עניין מיוחד בימים אלה של דיונים על יוקר המחיה אפשר למצוא בטבלה שמשווה את מחיריהם של מוצרי מזון במדינות שונות באירופה. מתברר שגם אז מוצרים כמו לחם לבן, חמאה, בשר עגל, תפוחי אדמה, חלב ואורז היו יקרים יותר בארץ ישראל. לעומת זאת תה, קמח וביצים היו זולים יותר כאן מאשר בארצות הניכר.
אחרי שפירסם כמה עשרות גיליונות של "המתמיד" על קיר הכיתה נעצר הפרסום, ככל הנראה בסוף שנת הלימודים. שנים ספורות לאחר מכן, עוד לפני גיל 18, התגייס עמוס פייגין לפלמ"ח. הוא השתתף בקרבות הנגב במלחמת השחרור, ואחריה שירת בצה"ל והגיע לדרגת רב סרן. הוא היה ממקימי קיבוץ ארז בדרום ואז החל ללמוד בפקולטה לחקלאות.
לאחר מלחמת ששת הימים ב־1967, החל עמוס לחקור את קרקעות רמת הגולן והתאמתן לגידולים חקלאיים. הוא קיבל תואר ד"ר והיה מהחוקרים הראשונים שזיהו את הפוטנציאל החקלאי של הטוף הגעשי בגולן. ב־1992 הלך לעולמו.
נחמה מספרת שעמוס, הגדול ממנה בשלוש שנים, התעניין בנושאים רבים ואפילו לימד אותה לקרוא כדי שתוכל לבחון אותו במבחני ידע. "הוא ידע את שמות כל המדינות בארצות־הברית".
"הוא היה קורא עיתונים שהגיעו לכפר, בעיקר 'דבר', שהיה עיתון הפועלים, והיה שומע רדיו", מספרת האחות נחמה. "היה לנו את מכשיר הרדיו הראשון בכפר, וכולם היו באים להתעדכן בחדשות".
רעייתו לאה, לייקה בפי המשפחה, מספרת שאת הגיליונות של עיתון "המתמיד" מצאו בערימה בבית הוריו. "הוא נהנה לקרוא בהם ולהיזכר", אמרה. הדפים נאספו ונשמרו שנים ארוכות בין כל המסמכים בבית הוריו של עמוס, עד שהתגלו כעבור שנים. אחיו, פרופ' יורם צפריר, הפקיד אותם בבית הספרים הלאומי בירושלים. באחד הדפים הקרועים שנמצאו מופיע חלק מהמנון העיתון:
הידד חברה בבית ספרנו
פלא קם בין יום אחד
הנה תלוי כבר בכיתה
עיתוננו "המתמיד" מה נחמד
