נו, ודווקא בשבוע שבו עילת הסבירות עולה לגרדום, קרה הדבר הכי בלתי סביר: ג'קי איננו. פשוט איננו. אין טעם לחפש, הוא לא מסתתר בשום מקום. לא בין הענפים, לא בין חברבורות האריה, לא בתוך המים; לא, ג'קי – יהושע ג'קסון – האיש שהוא "הציור השבועי לילד" מזה 60 שנים קצרות בלבד, איננו.
ברגע הראשון זה נשמע לא רק לא סביר, אלא מופרך לגמרי; ממתי מישהו כמו ג'קי אמור, אי פעם, לחדול? ג'קי והציור השבועי הם נתון. אבן פינה. הנחת יסוד. כוח טבע. חוק פיזיקלי. נו, ציור שבועי אומרים לכם, כל שבוע, מאז ועד היום ולתמיד. ג'קי והציור היו שם בפעם הראשונה שפתחת עיתון, היו שם בפעם הראשונה שילדיך פתחו עיתון (וסגרו, וחתכו לנייד), ואמור להיות שם, כמו שנהוג לומר, גם כשהגיהינום יקפא (האיור באותו שבוע: "איפה כולם?").
מי יכול לערער על נצחיותו של "הציור השבועי לילד"? מי בכלל רוצה? מי לא מכיר, מוקיר וגם פותר, פתר או יפתור את ג'קי באיזושהי שבת בבריכה?
יש אנשים שבכלל לא יעלה על הדעת שלא יהיו עוד. ויום אחד הלא־יעלה־על־הדעת באמת לא עולה, אלא פשוט נופל עליך בבת אחת, משום מקום.
ג'קי הוא אחד האנשים האלה. הלא־יעלו־על־הדעת בהיעדרם. ג'קי הוא ודאות תמימה, ילדית, כל־ישראלית, שמאשררת מדי שבוע מחדש שכל מה שהכרת כיסודות המבנה עדיין שם.
וג'קי הוא כמובן הרבה יותר מהאיש הזה. הוא האיש שטייל את כל העולם וחזר עם כתבות, קריקטורות וצילומים הרבה לפני שישראל ידעה לאיית צ'רטר. הוא היה העורך הגרפי של "7 ימים", "7 לילות" ו"24 שעות" בכל הימים, הלילות והשעות שבהם עוצבו כל כותרות העיתון ביד וללא שום מחשב. הוא עיצב עטיפות תקליטים, היה חבר של כבוד במגזין הקריקטורות הניו־יורקי Cartoon News, הציג באינספור תערוכות, זכה בתחרויות, וכל זה מעולם לא הפריע לא לציור השבועי ולא לשום ילד, במדור שתמיד הייתה בו ההבטחה הנצחית היחידה שכולנו באמת זקוקים לה: שזה יימצא. זה שם. זה אפשרי. בוודאות. רק תמשיכו לחפש, אל תתייאשו.
והשבוע, משום מקום, ג'קי הלך לאיבוד הסופי. ואולי לא סופי, אולי הוא רק מסתתר באיזה ציור ממש גדול שאף אחד מאיתנו כאן למטה לא מסוגל לראות במלואו. אולי הילד הנצחי הזה עוד יימצא מתישהו, במקום לגמרי אחר, בדיוק כמו שמורשתו מחייבת. הותיר אחריו, יש לומר, את מדור האבידות והמציאות הגדול בתולדות המדינה, כזה שכל ישראלי סביר כבר חיפש ומצא בו הרבה יותר מפעם אחת. אלה היו רגעים קטנים, טריוויאליים, מענגים, של חיפוש ומציאה קטנים וטריוויאליים ומענגים, ולמעשה בכלל לא; צריך היה ילד מוכשר וקסום כמו ג'קי כדי לקיים, משך נצח או שלושה, את הילד האמיתי של כולנו; הילד שתכף יימצא.
ובמקרה של ג'קי – הילד שתמיד היה שם, במקום שבו היינו צריכים אותו.
בתחילת אוקטובר 2013 התקשרתי לג'קי, לטלפון הקווי שבביתו – כן, רק כך היה אפשר להשיג אותו – ולמרות שכבר שנים רבות הוא “השכן" שלי לתשבץ ההיגיון השבועי במוסף זה, שאלתי אותו כאחד האדם אם יוכל להקדיש את הציור השבועי לבן הבכור שלנו, שהיה צפוי לחגוג בר־מצווה בדצמבר. "למרות שעוד רחוק היום, אני מתקשר כבר עכשיו כדי לשריין את התאריך", הודעתי לו חגיגית, וג'קי, בחביבות האופיינית לו, השיב לי: "בשמחה רבה, רק חבל שלא התקשרת לפני כמה חודשים. אני עמוס בבקשות שנה קדימה, אבל אשבץ אתכם בכל זאת בדצמבר הקרוב".
הייתה זו אולי הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כמה פופולרי המדור המיתולוגי של ג'קי.
“הציור השבועי לילד” היה מהסמלים המובהקים ביותר של "ידיעות אחרונות" בכלל, ושל המוסף "7 ימים" בפרט. ג'קי לא היה רק מאייר וקריקטוריסט בכל רמ"ח איבריו; במשך 60 שנה הוא היה מותג, פשוטו כמשמעו, ובאיוריו הנפלאים ליווה בתחילת הדרך ילדים שסבא שלהם רכב על חמור, וכיום הנכד שלהם נוהג ברכב חשמלי.
במוצבים הצבאיים במלחמת ששת הימים, על השולחן בפינת האוכל בבית ההורים, במטבח עם ריחות התבשילים המהבילים של סבתא בבוקר יום שישי, בימים של שמחה ובתקופות של עצב – ג'קי תמיד היה שם, עם הציורים האלמותיים בשחור־לבן. יהלי ולירי שיצאו להפלגה בים בחברת הסבתא שושנה; ליאת ואלון שיצאו לנטוע שתילים בט"ו בשבט; השופר הנעלם של שליח הציבור בערב ראש השנה. עבור לא מעט קוראים נאמנים, צמד המילים "איפה הילד?" הוא קודם כל כותרת בציור השבועי ורק אחר כך להקת רוק.
פעם סיפר ג'קי על אישה מבוגרת שהביעה תמיהה על כך שהמדור נקרא "הציור השבועי לילד". ג'קי השיב לה מה שכולנו ידענו תמיד: “הכוונה לילד שבך". כי כולנו, הילדים מארגז החול שחיפשו פעם את הכובע של אמציה הטרקטוריסט, חיפשנו גם בשישי האחרון – כשאנחנו כבר יודעים לקרוא, אפילו על עילת הסבירות ועל פסקת ההתגברות – את המדריך שנעלם לחובבי הטבע פרופ’ עמיחי ורעייתו תמר.
נתגעגע אליך, ג'קי.
ציירתם מחוות פרידה מג'קי? שלחו אלינו וכמה מהטובות ביותר יפורסמו בהמשך.