יצירות בראי המחאה

נעם פרתום

מישהו מושך לי את המדינה מתחת לרגליים

מִישֶׁהוּ מוֹשֵׁךְ לִי אֶת הַמְּדִינָה מִתַּחַת לָרַגְלַיִם

וַאֲנִי מְנַסָּה לִשְׁמֹר עַל יְצִיבָה רְחָבָה וּמְעֻגֶּנֶת

אֲבָל רֵישׁ לָקִישׁ צוֹוֵחַ כִּכְרוּכְיָה שֶׁיָּצְאָה מִדַּעְתָּהּ

וַאֲנִי מִתְמוֹטֶטֶת לָרִצְפָּה וְאִתִּי מְלוֹא הַהֲנָחוֹת

שֶׁהֶאֱמַנְתִּי שֶׁהֵן עוֹד בְּתֹקֶף, נִמְסָרוֹת בִּמְכִירַת

חִסּוּל לְכָל הַמַּרְבֶּה בַּמְּחִיר.

מִישֶׁהוּ מוֹשֵׁךְ לִי אֶת הַמְּדִינָה מִתַּחַת לָרַגְלַיִם

וּכְבָר חָשַׁבְתִּי לָקַחַת אֶת קֹמֶץ קִנְיָנִי הָרוּחָנִי וְלַעֲשׂוֹת

וַיִּבְרַח, אֲבָל דַּוְקָא עַכְשָׁו הֶחְלִיטוּ פֹּה לִמְשֹׁךְ לִי אֶת

הַמְּדִינָה מִתַּחַת לָרַגְלַיִם. אָז אֲנִי כָּאן. בָּאָרֶץ. לְבַדִּי בַּצְּרִיף

עִם פְּרִיטִי וְעִם הֶעָתִיד מִתְדַּפֵּק בְּתוֹכִי, עַל דַּלְתִּי, עַל

מִטָּתִי־בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת וּפְלָדָה וּמִסָּבִיב הַפְּגָזִים שׁוֹרְקִים

וְהַכֹּל מַכֶּה אוֹתִי בְּאֵימָה טְמוּמָה וּבְלִבִּי שׁוֹאֶגֶת חוֹמָה.

וְאֵין לִי בֶּאֱמֶת שָׂפָה אַחֶרֶת וַאֲנִי מִתְחַפֶּרֶת בְּצַעַר וּבְזַעַם,

נִרְתַּעַת מֵאַלִּימוּת שֶׁבַּאֲנָשִׁים, בִּמְכוֹנוֹת הַכִּבּוּשׁ וּבִנְחָשִׁים

שֶׁל רֶשַׁע פּוֹלִיטִי טָהוֹר וְגִזְעָנוּת וְאַפְלָיָה וְשִׂנְאָה מִשְׁתּוֹלֶלֶת

נֶגֶד נָשִׁים וַעֲרָבִים וְדָתִיִּים וְלָהָטַבָּ"קִים וְכָל מִי שֶׁחַלָּשׁ. וְנוֹאַשׁ

תִּי מֵהַהַרְגָּשָׁה הַמְּבַזָּה שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לְהוֹרִיד אֶת הָרֹאשׁ

וְלִסְתֹּם אֶת הַפֶּה בְּעִירִי, פֶּן יַבְעִירִי אֵיזֶה נִבְעָר דִּיקְטָטוֹרִי

עֲמִירִי, שֶׁיַּלְאִים לִי אֶת הַנְּשָׁמָה בְּקוֹל רִירִי וִינַתֵּץ אֶת מַעֲרֶכֶת

הַמִּשְׁפָּט בְּמַכַּת חֶרֶב שֶׁל סָמוּרַאי שְׁרִירִי אוֹ סְתָם בִּדְקִירַת

סַכִּין שֶׁל אֵיזֶה קְצִין צָבָא בֶּן אַלְמָוֶת עֲרִירִי, בְּעוֹדוֹ מַפְטִיר,

שֶׁיִּהְיֶה בָּרִיא, שֶׁהַהַפְרָטָה שֶׁל הַלֵּב זֶה כַּלְכָּלִי וּמַמָּשׁ לֹא חֲזִירִי

אוֹ אִישִׁי — הָאִינְטֵרֵס שֶׁל כֻּלָּנוּ הוּא הֲרֵי הַשּׁוּק הַחָפְשִׁי! תָּבִינוּ,

אֲנַחְנוּ בִּשְׂדֵה מוֹקְשִׁים, וּמִישֶׁהוּ פֹּה עוֹשֶׂה עָלֵינוּ סִיבוּב אַכְזָרִי לֹא

אֱנוֹשִׁי וּמוֹשֵׁךְ לָנוּ אֶת הַמְּדִינָה מִתַּחַת לָרַגְלַיִם. וְאֵין בְּרֵרָה.

צָרִיךְ לַחְזֹר מֵהַנְּסִיגָה וְלֶאֱסֹף עֶשְׁתּוֹנוֹת וְלִשְׁלֹף צִפָּרְנַיִם

וְלִתְפֹּס פִּקּוּד וּלְהִתְגַּבֵּר עַל הַשִּׁתּוּק הַפְּנִימִי הַזֶּה שֶׁמְּמַלֵּא

אֶת הַמּוֹחַ בִּדְמָמָה שֶׁל תַּדְהֵמָה וְלָצֵאת לְמִלְחָמָה עַל הַלָּשׁוֹן

וְהַהוֹוֶה וְהָאֻמָּה, כְּלוֹמַר עַל הַבַּיִת.

‍

נוית בראל

כל אחד בשלו

שָׂדֶה קָטָן, לֹא יָדַעְנוּ לְאָן אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים, אֲבָל מָצָאנוּ עָלִים. בָּאוֹר נִשְׁמְעוּ צִוְחוֹת הַיְּלָדִים, הֻרְגְּשׁוּ יָדַיִם שֶׁשּׁוֹמְרוֹת עַל מַכְשִׁירִים. אֲנָשִׁים זָרִים, כָּל אֶחָד וְאֵל שֶׁלּוֹ, גּוֹרָל שֶׁלּוֹ, מוֹנוֹלוֹג שֶׁלּוֹ שֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ בּוֹ מִלִּים. לֹא לִהְיוֹת, לִהְיוֹת מַהֵר, כָּכָה נַעֲלֶה יוֹתֵר. לָקַחַת אֶת הַחַמְצָן בִּסְחִיבָה, כְּמוֹ לֶהָבָה. לַעֲצֹר וְלִשְׁאֹל אֶת הַדְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים. הַיֶּלֶד דּוֹמֶה לְאַבָּא שֶׁלּוֹ? לָמָּה הַיֶּלֶד מַרְבִּיץ? אֶת הַגַּן שָׁתְלוּ לְזֵכֶר חַיָּל? לֹא. לְזֵכֶר גֶּבֶר שֶׁמֵּת בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. בְּאַקְרַאי, בְּלִי הִתְנַגְּדוּת, בְּלִי לְהַפְרִיעַ. מָה שֶׁהַטֶּבַע רָצָה שֶׁנִּהְיֶה. יֵשׁ לָנוּ עַכְשָׁו חַיִּים. אִם תִּרְצוּ לְהַמְשִׁיךְ אֶת זֶה אִתָּנוּ כְּדַאי שֶׁתְּנַקּוּ אֶת הַפֶּה. נִלָּחֵם אָז נִלָּחֵם, אִתְּכֶם אוֹ לֹא אִתְּכֶם, בְּלִי מַגָּע וְשֶׁלֹּא נִפָּגַע. יֵשׁ לָהֶם לִפְעָמִים חֵשֶׁק לָתֵת מַכָּה וְלִרְאוֹת אוֹתָנוּ מִתְפַּתְּלִים. כִּמְעַט אֱנוֹשִׁיִּים, כְּמוֹ כְּלָבִים, מִי שֶׁתָּפְסוּ אוֹתָנוּ לָקְחוּ מִלִּים וְעָשׂוּ מֵהֶן רֶפֶשׁ. עֲזוּבָה, מִלַּת נֶפֶשׁ. מָה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא נָחוּץ, מִן הַפֶּה לַחוּץ. מִתְיַשְּׁבִים עַל הָרִצְפָּה, קוֹרְעִים בַּחֻלְצָה, בְּצַעַרְכֶם, בְּחַיֵּיכֶם וּבִימֵיכֶם, זֶה מִשְׁתַּתֵּף, הַמָּקוֹם יְנַחֵם. בְּמִסְתְּרֵי עֵינַיִם, בְּמַחְשַׁכֵּי גּוּף, הָרוּחַ בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים. פִּעְנוּחַ צְלִיל שָׁטוּחַ, הָאֹזֶן אֲדִישָׁה גַּם לָזֶה. לֹא מָה שֶׁהַטֶּבַע רָצָה שֶׁנִּהְיֶה. חֲלוֹם זְמַן, מֶרְחַב זְמַן, שֶׁטֶף שֶׁל עָלִים בְּעֹשֶׁר שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לְהִתְפַּעֵל. אַתָּה מִתְעַרְפֵּל, עוֹצֵר לְהַבִּיט בְּמָה שֶׁאַתָּה אוֹהֵב, מִסְתּוֹבֵב, מְחַפֵּשׂ אֶת הַמִּזְרָח וְנֶעֱמָד מוּל הַשֶּׁמֶשׁ. לֹא נִטְעֶה, אַתָּה מַבְטִיחַ לִי בַּאֲחִידוּת, בְּאַבִּירוּת, בְּלִי צְנִיעוּת. וְגַם אִם נִטְעֶה זוֹ לֹא טָעוּת.

‍

נורית זרחי

העמק הנעלה

בדרך כלל יש לילדים חוש צדק. לפעמים חוויית אי־הצדק נשארת תקועה כמו אבן בזלת באמצע הזיכרון.

*

באחד מעיקולי הדרך פרחו שקדיות כעדת פרפרים והאור ריפרף בעדם כמו מבעד למים.

*

דווקא שם נתקלתי בסלע ההוא והידרדרתי מבעד לחריץ בזמן. תמיד אפשר לקרוא לאי־הצדק אי־הבנה. זה היה המסלול של המלך. עקבתי אחריו. ברור שהנוף היה קדמוני, אבל אי־הצדק חודר מבעד לזמנים.

*

יש שלא, אבל אני מאמינה ביכולת לראות את העתיד. האם אפשר לראות משהו מבלי לקחת צד? בעלת האוב לקחה את צידו של אי־הצדק. מודעת לצורך שלה לנקום? אפילו העתיד נגוע בעבר.

*

אולי מבלי להתכוון אפשר לדרוך על נמלים. כבר הותקלנו, ולא פעם אחת, באלה שהחשיבו אנשים כנמלים ודרכו עליהם ללא כל הסתייגות. מה שאני לא מאמינה בו זו אמירה שאין בה פקפוק. מה שחושף הפקפוק זה את הצד השני. ההזדהות עם תפקיד או אפילו כללים שמכתיבה האמונה יש שהם נשענים על צד אחד בלבד. שלא נדבר על היכולת לקרוא מציאות, שמטבעה היא מרובת פנים.

*

נניח שהייתי אומרת למלך "החמלה הייתה הדרך הראשה". רציתי לצעוק לשמואל, "מי שעיוור זה אתה", אבל העיוור אינו יכול לראות. עקבתי אחריו גם בעלותו לגלבוע. הוא היה אפוף בתחושת סופו.

*

אהבת יונתן מרככת את התמונה מפני שהיא מערבבת את בניו של שאול בממלכתו של דוד. זה הצד השני. בשעת חסד האהבה היא הצד השני.

*

בגלל שריחמת על העמלקים ולא הרגת את התינוקות, את האמהות, את הגברים, תילקח ממך המלוכה, כפי שציווה שמואל. זה הרי היה צריך להיות ההפך. הקו הזה אינו נוגד את המוסר התנ"כי — כובשי כנען בסערה — אבל הוא נוגד את הלב האנושי, את יכולת המחילה. זאת תמונה אדולסנטית, שמה שעומד בדרכי עליי להשמידו. אפשר למצוא במקרא קווים התבגרותיים. היו אלה באמת חבלי ההתבגרות של עם, אבל הם נשארו חקוקים כמו הדיברות מהר סיני. עולם הדין התנ"כי אולי כולו מופעל בהתאם לשיפוט ההוא. ובאים הפלשתים והורגים את שאול ובני ביתו. קינתו של דוד מאזנת את הדין.

*

כשעליתי, השמש עוד עמדה באמצע השמיים. זמזום הדבורים שיצאו ובאו באבקני השקדיות נדמה היה לי כשיר ערש ששרים הצהריים להר. כילדה גרתי אל מול ההר ההוא, וכשפעמון הקיבוץ היה רועם במכותיו התכופות וקורא לאנשים לכבות את השריפה, ידעתי — זה לא יעלה בידם. ההר ההוא נשאר נאמן כל כך לקללת דוד, עטוי שחורים ומפויח. זו הייתה נקמת האהבה: "הרי בגלבוע, אל טל ואל מטר עליכם".

‍

רילוקיישן

בְּנוֹגֵעַ לְיַבָּשׁוֹת לֹא שָׁאַלְתִּי  

אֶת אִמָּא, וּבְאָמֵרִיקָה?

יָדַעְתִּי, זוֹ לֹא תַּעֲבֹר בֶּחָרִיץ

בֵּין הַכִּיּוֹר לַשֻּׁלְחָן. אָמֵרִיקָה

בַּסָּלוֹן וַדַּאי תִּפְלֹשׁ הַחוּצָה

דֶּרֶךְ הַסְּדָקִים. וְאִם הַזָּהָב

שָׁפוּךְ — אֵיךְ תַּצְנִיעַ־לֶכֶת?

וְאוּלַי אֵלֶּה הַמֵּתִים יוֹשְׁבִים

סְבִיבֵנוּ לַשֻּׁלְחָן מִדּוֹר לְדוֹר.

וּכְשֶׁנְּכָדַי תּוֹהִים אֵיךְ לְהֵחָלֵץ

מִפֹּה, אֲנִי לֹא אוֹמֶרֶת. שׁוֹתְקִים

גַּם הַמֵּתִים שֶׁהָאָרֶץ שׁוֹתָה

אֶת חַיֵּיהֶם.

‍

ערן צלגוב

היסטוריה

הַקֵּיסָר רוֹחֵץ דָּמוֹ

בְּדַם עֲבָדָיו. לָמָּה

רוֹחֵץ הַקֵּיסָר בְּדַם

עֲבָדָיו? הַקֵּיסָר

רוֹחֵץ כִּי הֵם עֲבָדָיו.

אִלְמָלֵא הָיוּ עֲבָדָיו

לֹא הָיָה רוֹחֵץ הַקֵּיסָר

בְּדָמָם. כָּךְ הָעוֹלָם:

הַקֵּיסָר וְהַדָּם —

הַכֹּל בִּגְלָלָם. הוּא

הַקֵּיסָר וְהֵם עֲבָדָיו.

‍

שום לילה אינו בא, ראו:

הַיּוֹם מַחֲוִיר אֶת פָּנֵינוּ

כְּמוֹ הַפַּחַד בְּיָמִים אֲחֵרִים,

וְהַשֶּׁקֶט מַחֲרִיד אֶת שְׁתִיקָתֵנוּ

כְּמוֹ הַפַּחַד בְּיָמִים אֲחֵרִים.

אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים אֶת הַמַּצָּב

וְהוּא לוֹמֵד אֶת צְעָדֵינוּ

וְאַף אִם נָקוּם וְנִצְעַק

יִבְלַע הַלּאֹ־לַיְלָה אֶת כָּל קוֹלֵנוּ.

‍

אשכול נבו

תשובה לצופיה

אשכול יקר,

מצער אותי לראות התבטאויות פוליטיות כאן בעמוד הפייסבוק שלך, ולגלות שאתה גם מפרסם מאמרים פוליטיים ומדבר בהפגנות. כימנית, אני מרגישה שזה מרחיק אותי מהכתיבה שלך שאותה אני דווקא אוהבת. למען האמת, אני לא בטוחה שארכוש את הספר הבא שלך.

צופיה ברבי

צופיה יקרה,

מצער אותי שמצער אותך, זאת אומרת, אני מבין לליבך, ומבין גם לליבם של אמנים שבוחרים לא להתבטא בענייני השעה, כי הם חוששים לפרנסה שלהם, או חוששים לאבד את אהבת הקהל, אבל תביני גם את לליבי, צופיה, ההתקוממות הפנימית שאני חש אל מול החדשות בשבועות האחרונים כל כך חזקה, שהיא יכולה להביא דמעות לעיניים שלי, סתם ככה, באמצע היום, בפקק באיילון, את מבינה צופיה, אני דווקא בן אדם שנוטה להבין את הצד השני, שמעדיף חיבורים על עימותים, ובכלל, מאמין שהמקום הזה, ששנינו חיים בו, הוא פסיפס עדין ושברירי שאי־אפשר להתקיים בו מבלי לוותר ולהתפשר ולהיזהר בכבודו של האחר מבוקר עד ערב, ואני משתדל, צופיה, אני באמת משתדל, להגיע לכל מקום שאליו מזמינים אותי, להכיל דעות ששונות משלי בתכלית השינוי, להיות פתוח כל הזמן לאפשרות שאני טועה, אבל תביני, צופיה, חייבים להיות גם כמה ערכים בסיסיים שכולנו מסכימים עליהם, כאלה שמופיעים בחזונו של הרצל ובמגילת העצמאות, כאלה שהם מעבר לכל ויכוח, והסיבה שאני כותב מאמרים בעיתון ומדבר בהפגנות בזמן האחרון, היא שאני מרגיש שהממשלה הנוכחית מנסה למחוק את הערכים האלה בדיוק, הערכים שאמורים לחבר ביני לבינך — דמוקרטיה, מערכת משפט עצמאית, חופש ביטוי, שוויון זכויות — כל אלה לא אמורים להיות חלק מהמשחק הפוליטי של ימין ושמאל, הם בליבת הישראליות, ואם ישראל תפסיק חס וחלילה להיות דמוקרטית, שוויונית, ושומרת חוק, צופיה, היא כבר לא תהיה אותה מדינה שאני גאה לחיות בה, לצידך, כי אני לא יודע מה איתך, צופיה, אבל לי ברור שאחיה כאן עד מותי, אין לי ולא יהיה לי דרכון פורטוגלי, ואין לי אשליות בקשר ללונדון, לונדון לא מחכה לי, ואני מכור, מכור לשפה העברית, לא מסוגל לדמיין את עצמי אוהב, כותב ומתלהב בשפה אחרת, אין לי שפה אחרת, צופיה, ואין לי ארץ אחרת, אז אין לי ברירה אלא להיאבק — בכל המילים שיש לי — על דמותה ועל נשמתה של הארץ הזאת, עד שתפקח את עיניה, ואם זה אומר שלא תרכשי את הספר הבא שלי, זה יצער אותי מאוד, אבל לא יעצור אותי.

אשכול נבו

‍

טל ניצן

ירוק

שרר קור צורב, כאילו היקום לועג למאבקנו בהתחממות. בדרך להפגנה נתקלנו בחבורה פרועה קולנית שכינתה אותנו אנרכיסטים הזויים ושטופי מוח. ניסיתי לדבר אליהם ברוגע, לפקוח את עיניהם אל האסון המרחף מעל כולנו. הם צחקו וחטפו ממני את השלט — "אתה מזהם את הסביבה!" — קרעו אותו והסתלקו. חבריי כבר המשיכו הלאה ונבלעו בחושך. נעלמו. זכרתי שההפגנה נקבעה בפארק, פיסת טבע נדירה ששרדה בלב העיר, מכותרת אתרי בנייה, אבל ככל שחיפשתי לא ראיתי אותו, הפארק כמו נמחק. מבנים אימתניים התרוממו לכל מלוא העין, כאילו צמחו סביבי ברגע זה. לא מצאתי אלא פיסת דשא צהבהב בפתח בניין. נשכבתי עליה, התעטפתי בשלט הקרוע שלי ונרדמתי.

זאבים

אדם קלט ראשון, אני רגע אחריו, כשהרגשתי שהוא מתאבן. הצצתי אחורה. שני בחורים ובחורה, מדים אפרפרים ורובים, צחנת השׂררה. אנחנו נראינו רגילים, ממתינים בתחנה — טרנינג, נייקי, משקפי שמש — ושתקנו כמובן, אבל אלה קולטים אותך תמיד, לא היינו באיחור כזה למסיבת האירוסין אם לא היו מעכבים אותנו קודם עוד שלושה כמוהם בדרך מהצפון. ודווקא עכשיו הגיע האוטובוס. אדם הזהיר אותי בעיניים אבל הייתי מוכרח. ניגשתי. "מגיע ליפו?" שאלתי בשקט, אבל הנהג סימֵן "תגביר", ואז נפלט לי בקול רם, "מגיע ליאפא?" "לא, רק ליפו", צחק וסגר לי בפרצוף, ונסע. ובלי להסתובב, לפי הצמרמורת בעורף, ידעתי שהשלושה נעצרו, והסתובבו, והם צועדים אליי.

‍

‍

יקיר בן־משה

כל עוד בוערים

לְבַסּוֹף רַצְנוּ. רַצְנוּ לְלֹא הֶרֶף. שָׁאַלְתִּי לְאָן, וְאַתְּ אָמַרְתְּ אֶל הַגֶּשֶׁר. מֵרְחוֹק רָאִיתִי אֶת בֵּית הָאוֹפֶּרָה, רָחוֹק יוֹתֵר אֶת חוֹף הַיָּם. רַצְנוּ לְלֹא פַּחַד. עַל הַגֶּשֶׁר עָמְדוּ שְׁלוֹשָׁה אֲנָשִׁים. אֶחָד הֶחְזִיק כֶּלֶב עִם רְצוּעָה, שֵׁנִי הֶחְזִיק דֶּגֶל שָׁחֹר, הַיַּלְדָּה לְיַד הַמַּעֲקֶה הִתְכּוֹפְפָה לְהַבִּיט. תִּזָּהֲרִי, צָעַקְתִּי, אֲבָל כְּבָר הָיָה מְאֻחָר. מְכוֹנִית חָלְפָה וּבָלְעָה אֶת צַעֲקָתָהּ. שְׁנֵי עֲנָנִים הִנְמִיכוּ וְהָרוּחַ שָׁרְקָה בַּשְּׂעָרוֹת. אַתְּ מָשַׁכְתְּ אֶת יָדִי לְהַבִּיט. מְכוֹנִית שְׁחֹרָה עָצְרָה לְצִדֵּנוּ, הַנַּהָג נוֹפֵף וְיָרַק. הַכֶּלֶב נָבַח. צָחַקְנוּ, לֹא בִּגְלַל הַפַּחַד. הַדֶּגֶל הַשָּׁחֹר נוֹתָר שָׁחֹר. הַדְּמָמָה שֶׁלְּאַחַר הַיְּרִיקָה הָיְתָה קָשָׁה יוֹתֵר. הָעֲנָנִים הִמְשִׁיכוּ לְהַנְמִיךְ וְאַתְּ סֵרַבְתְּ לַחְזֹר. יָדַעְתִּי שֶׁבַּבַּיִת אֵין לָנוּ כְּלוּם. זֹאת רַק הַמְּחָאָה שֶׁמְּלַבָּה אֶת הַזּוּגִיּוּת, אֶת הַגֶּחָלִים שֶׁעוֹד נוֹתְרוּ. מְכוֹנִית נוֹסֶפֶת עָצְרָה, שְׁנֵי אֲנָשִׁים יָרְדוּ וְאָמְרוּ לָנוּ לְהִתְחָפֵף, עוֹד מְעַט תַּחְלֹף הַמְּחָאָה וּמָה אָז? בַּחֹשֶׁךְ הַסָּמִיךְ מָצָאתִי אֶת יָדֵךְ. הִצַּעְתִּי שֶׁנֵּלֵךְ. הִזְדַּעֲזַעְתְּ, מִכָּאן הֲרֵי אַתְּ לֹא חוֹזֶרֶת. רַק אָז הֵעַזְתִּי לְהַבִּיט מַטָּה. הַמְּכוֹנִיּוֹת שָׁעֲטוּ עַל הַכְּבִישׁ אֲשֶׁר נִרְמַס לְלֹא הֶרֶף בְּאַלְפֵי גַּלְגַּלִּים. הוּא קָרָא לִי, נִשְׁבַּע, קָרָא לִי לָבוֹא. אֶת הֶמְשֵׁךְ הַמְּחָאָה כְּבָר לֹא שָׁמַעְתִּי. הֵקַצְתִּי בַּבֶּהָלָה בַּדֶּרֶךְ לְבֵית הָאוֹפֶּרָה. מֵרָחוֹק שָׁמַעְתִּי אֶת מוֹצַרְט מְכַחְכֵּחַ עַל הַבָּמָה, שָׁב וּמְנַגֵּן אֶת צְלִיל הַפַּעֲמוֹנִים שֶׁל פָּפָּגַנוֹ. חַשְׁתִּי אֶת הָרֹגַע, אֶת חֲלִיל הַקֶּסֶם הָרַךְ, הַסְּפוֹגִי, וְיָדַעְתִּי שֶׁכָּל עוֹד הַגֶּשֶׁר קַיָּם, כָּל עוֹד מִתַּחְתֵּינוּ בּוֹעֲרִים גַּחֲלֵי הַיַּחַד - הַמְּחָאָה תַּמְשִׁיךְ, בְּכָל כּוֹחָהּ. זֹאת רַק הַמְּדִינָה שֶׁנּוֹפֶלֶת עַל צִדָּהּ. חֲלוֹם מַר לְתוֹךְ תְּהוֹם הַלַּיְלָה.

‍

תהל פרוש

חופש

הוּא מִתְעוֹרֵר בְּשָׁמָיו הַגְּדוֹלִים

אַף פַּעַם לֹא הָיָה תָּחוּב כָּכָה בֵּין מַדָּפִים

מְמֻשְׁמָשׁ בַּיָּדַיִם הָרַבּוֹת הַמֻּכְתָּמוֹת

כָּכָה נִמְחָץ וְנֶעֱלָץ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה

הֶרֶף הוּא מַגִּיעַ אֶל לִבָּם הַקָּשׁוּי וּפוֹעֵר שָׁם פֶּצַע זָב

מְחַלֵּק חֲתִימוֹת בְּלוֹרִיתוֹ עֲנֵפָה מִתְעוֹפֶפֶת

גְּדוֹלָה כְּשָׁמַיִם

יָדָיו הַגְּדוֹלוֹת כְּמוֹ שֶׁל אֱלֹהִים בּוֹרְאוֹת

בְּמִטָּתוֹ הוּא אוֹכֵל מַמְתַּקִּים סֻכָּרִיּוֹת מְתוּקוֹת וַחֲמוּצוֹת

וְזוֹרֶה עַל סְבִיבוֹתָיו אֶת הַמָּתוֹק חָמוּץ הַזֶּה

שֶׁמִּתּוֹכוֹ הוּא עָשׂוּי שֶׁכֻּלּוֹ מְחֹרָר כִּכְבָרָה שֶׁאֵינוֹ כְּלָל

וּבְכָל זֹאת הִנּוֹ וִידֵיהֶם הַמּוּשָׁטוֹת

לֹא תּוֹפְסוֹת

כָּכָה הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהִצְלִיחַ בָּעִנְיָן הַזֶּה לְפָחוֹת

לֹא יוֹדְעִים מִמֶּנּוּ בִּכְלָל וּבְכָל זֹאת יוֹדְעִים

כְּמוֹ אִידֵאָל שֶׁאֵינוֹ רָצוּי כְּלָל בַּחַיִּים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים

כָּכָה זֶה. כָּכָה זֶה

הוּא נֶאֱלָץ לְהַסְכִּין עִם הַמַּצָּב הַזֶּה

דָּפוּק מְאוֹד וְכָכָה זֶה

אוֹמֵר לְעַצְמוֹ בִּזְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם רוֹכְנִים מֵעָלָיו

כְּמוֹ מְאַהֲבִים מְנֻסִּים, לָשִׁים אֶת עוֹרוֹ

הַמָּתוֹק בְּסֻכַּר כִּלְיוֹנָם בְּכִתְמֵי אַהֲבָתָם

מְשַׁכְנְעִים אוֹתוֹ לִהְיוֹת בִּשְׁבִילָם לֶאֱהֹב אוֹתָם

רַק כָּכָה הוּא יָכוֹל לִחְיוֹת בְּהֵד נְשִׁימָתָם

בְּלַחַשׁ לַחֲשֵׁי יְעָרוֹת וּנְהָרוֹת בְּמָה שֶׁעוֹלֶה מֵהַמַּיִם

מֵהָאֲדָמָה כָּכָה הוּא חַי בְּכָל זֹאת

חַי בְּצִפּוֹרִים שֶׁלֹּא יוֹדְעוֹת מַדּוּעַ הֵן עָפוֹת זְמַן כֹּה רַב

חַי בְּנוֹלָדִים הַנִּדְחָפִים הַחוּצָה אֶל הָעוֹלָם

חַי בִּפְעִימוֹת לִבְּךָ

חַי בִּפְעִימוֹת לִבֵּנוּ

בְּזֶה שֶׁמְּסָרְבוֹת לִדֹּם

בְּזֶה שֶׁהַדָּבָר קָצוּב מְאוֹד

כְּלוֹמַר הַחַי

שֶׁנָּמוּת לְבַסּוֹף

חַי אֶת סוֹפֵנוּ

‍

מאיר ויזלטיר

תרגיל בקוממיות

אִם חוֹזְרִים לַהִיסְטוֹרְיָה זֶה כְּמוֹ בַּהִיסְטוֹרְיָה

כַּוָּנוֹת טוֹבוֹת מוֹבִילוֹת לְחַתְחַתִּים

שֶׁמוֹבִילִים לְסוּג שֶׁל גֵּיהִנּוֹם מְאֻלְתָּר

שָׁם פּוֹעֲלִים

חוּקִים קַטְלָנִיִּים, חַסְלָנִיִּים

הַבִּצָּה טוֹבְעָנִית, לֹא סַלְחָנִית

חֲלוּצִים אֵינָם מְחַלְּצִים

נַחְשׁוֹנִים אֵינָם מְנַחֲשִׁים

נִסִּים אֵינָם מִתְרַחֲשִׁים

הַגָּאוֹן הַלְּאֻמִּי עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו

מַשְׁרִיץ אֶת עֲלוּבָיו מִפְלְצוֹתָיו

מַצְמִיחַ זִיז מֵעֶצֶם הַזָּנָב

אֲפִילוּ פֶּלֶא תְּחִיַּת הַשָּׂפָה

מִתְמַּלְמֵּל פִּתְאוֹם בְּמִין שָׂפָה רָפָה

כְּתוּשָׁה וּבְלוּלָה בְּאַשְׁפָּה בֵּינְלְאוּמִית

אָבוֹי לָנוּ הִגַּעְנוּ עַד הֲלוֹם

הַזְּמַן כְּמוֹ מִּתְעַקֵּם. אֲבָל זָכוֹר:

אָדָם הָלוּם נִרְדַם, אוּלַי יַחֲלֹם.

‍

יונית נעמן

ובתחבולות תעשה לך יריב לוין

בֻּטְּלוּ זְכוּיוֹת הָאָדָם מִשֵּׁת וְעַד זָנָב

בֻּטְּלוּ זְכוּיוֹת הָאִשָּׁה מֵהַשָּׁד עַד הַלַּבְלַב

יוּקְעוּ הַמְּלִינִים וְהַנּוֹהִים עַל פִּי צַו

יִשְׂנָא אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ כָּאן וְעַכְשָׁו

יַעֲלוּ מְנָיוֹת הֶחָדָ"פ מֵהַיָּם עַד הַנָּהָר

יְבֻטְּלוּ הַדְּרוֹרִים וְצִפּוֹרֵי הַשִּׁיר לְאַלְתָּר

עַל הַצִּבּוּר יֻרְעֲפוּ מַשְׁקָאוֹת עִם סֻכָּר

לַשְּׂבֵעִים יְבֻטְּלוּ הַמִּסִּים

לִרְעֵבִים יִתְרוֹקְנוּ הַכִּיסִים

יְשַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ נַעֲרֵי הָאוֹצָר

יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר

יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר

וְהַשּׁוֹפְטִים, הַדַּיָּנִים, הַשָּׂרִים הַמְּכַהֲנִים, הָרַבָּנִים

וְהַמַּהֲדוּרוֹת וְהַפַּרְשָׁנִים

כֻּלָּם אוֹנִים וְאוֹנִים

‍

אודיה רוזנק

האבא הלא נכון

כְּשֶׁנָּשַׁכְתָּ אוֹתִי בַּצַּוָּאר וּמָצַצְתָּ

מִמֶּנִּי אֶת כָּל הַדָּם שָׁמַעְתִּי אֶת הַדְּפִיקוֹת

עַל הַדֶּלֶת

חָשַׁבְתִּי שֶׁבָּאתָ לָקַחַת אוֹתִי הַבַּיְתָה

נָשַׁכְתִּי אוֹתְךָ בַּחֲזָרָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּאַבֵּד לִי בַּכִּכָּר הַהוֹמָה

כָּךְ חָלְפוּ לָהֶם יָמִים שֶׁל אֹשֶׁר מָתוֹק טבוּל בְּחָלָב.

וּבְכָל לַיְלָה כְּשֶׁבָּאתָ

הִפְשַׁטְתִּי מִמְּךָ אֶת תַּחְתּוֹנֵי הַכֻּתְנָה הַתְּכֻלִּים,

אֶת הַחֻלְצָה הַצְּהֻבָּה בְּצֶבַע הַחַמָּנִיּוֹת שֶׁל וָאן גּוֹךְ

והכנסתי אוֹתְךָ.

וּבְכָל לַיְלָה אַחֲרֵי שגמרת הִבְטַחְתָּ שֶׁמָּחָר תָּבוֹא

לָקַחַת אוֹתִי הַבַּיְתָה. וַאֲנִי הֶאֱמַנְתִּי

אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא קִיַּמְתָּ וְאָז נֶעֱלַמְתָּ.

וּפִתְאוֹם אֲנִי יַלְדָּה בְּהַפְגָּנָה פּוֹלִיטִית אַלִּימָה וְסוֹעֶרֶת

שֶׁהֶחֱזִיקָה בְּטָעוּת אֶת הַיָּד לָאַבָּא הֲלֹא נָכוֹן

וְרַק עַכְשָׁו שַׂמְתִּי לֵב

וְאֵין לִי יוֹתֵר סִימָנֵי נְשִׁיכוֹת לְזַהוֹת אוֹתְךָ בַּכִּכָּר הַהוֹמָה

וַאֲנִי רָצָה בֵּין הַגְּבָרִים הָעֲנָקִיִּים, נוֹזֶלֶת מִכָּל הַחֹרִים

מִסְתַּכֶּלֶת לַשָּׁמַיִם מִתְיַפַּחַת בְּאַקְרַאי

אַבָּאאאאא!

אַבָּאאאאא!

מִישֶׁהוּ רָאָה אֶת אַבָּא שֶׁלִּי?

וְכָל הַגְּבָרִים הָעֲנָקִיִּים מֵעָלַי מְרִימִים זְרוֹעַ נְטוּיָה

וּמְסַמְּנִים אֶגְרוֹפֵי בַּרְזֶל אֶל אֹפֶק שֶׁאֲנִי לֹא מַכִּירָה

צוֹעֲקִים סִסְמָאוֹת בְּשָׂפָה שֶׁאֲנִי לֹא מְבִינָה

לֹא מַבְחִינִים בִּי, שֶׁהָלַכְתִּי לְאִבּוּד.

‍

תהילה חכימי

סיסמוגרף

הַקַּרְקַע נִשְׁמֶטֶת לְאַט

בִּתְחִלָּה רְעִידָה קַלָּה,

סֵיְסְמוֹגְרָף שֶׁנִּתְקַע לָךְ בַּגָּרוֹן

אַתְּ מַצְלִיחָה לִנְשֹׁם, אֲבָל הַדִּבּוּר,

לְבַטֵּא אֶת הַדְּבָרִים בִּמְלוֹאָם

הַמִּלָּה מְאַבֶּדֶת תֹּקֶף, אוּלַי תְּנַסִּי אַחַר כָּךְ.

בַּלַּיְלָה אַתְּ מִתְכַּסָּהּ בַּשְּׂמִיכָה

קַר לָךְ, לֹא מְשַׁנֶּה אִם חַם אוֹ קַר

הָרַעַד מֻרְגָּשׁ שׁוּב

מִתְחַזֵּק, הַמִּטָּה, הַחֶדֶר, הַבִּנְיָן, הָאָרֶץ

אַתְּ נוֹפֶלֶת לְשֵׁנָה עֲמֻקָּה 

*

קִרְאוּ לָאוֹהֲבִים

זוֹ הָעֵת