דניאלה לונדון דקל
·
דניאלה לונדון־דקל
·
7 ימים
·
5.2.2021

הטיימינג הנכון של היתמות

No items found.

כל מי שליוותה מקרוב אל מותו אדם שמוחו הפך לסוג של פירה - עקב סטרוק, אלצהיימר, או תאונה בפגוש - יודעת שיש שתי פרידות. יש את הפרידה הראשונה מהאדם שהצטמצם לצל חיוור, כלי קיבול של אישיותו המרוקנת, ויש את הפרידה הסופית.

בין שתי הפרידות מאמי הפרידו חמש שנים. בשנים האלה היחסים בינינו השתנו לבלי הכר. לא רק משום שהיא כבר לא הייתה אותה אמא, אלא משום שאני כבר לא הייתי אותה בת. דקה וחצי קודם, עוד הערצתי אותה, את אמי המפוארת. עוד כעסתי עליה, ביקשתי את אישורה, התחשבנתי איתה, הרחקתי אותה, שיוועתי לחברתה. אבל מאותו לילה שקמה ממיטתה ובדרכה לשירותים נפלה על הרצפה והובהלה לבית החולים, זה נגמר.

אחרי הסטרוק ובגלגולה כאם־תינוקת, נכה וסיעודית, שניסיונות השיקום שהורעפו עליה רק היוו תזכורת מכאיבה להיעדרה, לא נותרה לי ברירה אלא להכניס את כל מנעד הרגשות המסוכסכים שלי לתוך מאיץ חלקיקים ולהוציא מהצד השני רגש אחר, שאני לא יודעת בדיוק איך לכנות אותו, מלבד אולי רגש הורי. רק שרגש הורי לא כולל בתוכו את הצער על היפוך התפקידים.


הוקל לי מאוד כשנפטרה. שמחתי להתקדם הלאה, לעבר האבל. חשבתי שזה כבר ממש סבבה לי להיות יתומה. אמנם היה לי חזון אוטופי אחר לחלוטין בנוגע לטיימינג ולצורה שאתייתם. יותר כמו, אני בת 90, פותחת את דלת חדר השינה של הוריי ומוצאת את שניהם מחייכים, סביבם מיליון כדורי שינה וביניהם מונחת תעודת הפרופסורה שלי (שאין לי). אבל כשניסחתי בחודשים שאחרי מותה את חזון היתמות האולטימטיבי, כמו היה מצע של אחת ממפלגות השמאל החדשות - הרבה חזון , מעט היתכנות - הרגשתי בכל זאת ממוזלת. להלן המצע:


מפלגת אשרי יתום אני!

1. המפלגה תחתור ליתמות כשהיא כבר עומדת על רגליה, חתמה בליבה על חוזה שלום עם הוריה, עסוקה עד מעל הראש בעיסוקיה וזקוקה לכספי ירושה על מנת לשפר את איכות חייה. (צ'ק. התממש)

2. במידה והיתמות מגיעה בדרך ארוכה ומייסרת - מלאה בתי חולים, ביורוקרטיה, מטפלים, פיזיותרפיסטים, ספיץ' תרפי, עוד כל מיני תרפי ואביזרים מיד שרה - על ההורה השני מוטלת האחריות לשאת את כל האבוג'רס הזה על כתפיו. המפלגה מצידה תשאף לקפוץ לבקר. (צ'ק. התממש)

3. על ההורה הנותר מצווה לא לעשות שום בעיות רפואיות לעולם ולחיות את חייו בבריאות ובצלילות - אין מניעה שגם באושר - כדי לא לשחזר את הטראומה. (צ'ק. התממש)

4. ליתר ביטחון ועל כל צרה שלא תבוא, המפלגה תהיה רשאית לחתן את ההורה עם אם חורגת בריאה וצעירה, שנוהגת לרוץ עשרה קילומטר בבקרים, וששרירי הקיבורת שלה מותאמים להרמת מנשאים כבדים כדוגמת גוף האדם. (צ'ק. התממש)

5. בנושא הלגליזציה של הגראס הרפואי, המפלגה תמליץ להורה הנותר לחתור לרישיון - בין אם הוא נזקק לו עקב כאבים קלים במפרק הירך ובין אם המפלגה תשמח בו עקב חיבתה לסוטול - לקדם את העניין במהרה. (אוקיי, זה לא התממש. הוא לא קיבל)


עוד מעט חל יום השנה ה־11 למותה ובטח נעלה אל קברה ונקרא כמו בכל שנה קצת קודש, כדי להישען על פיגום מסודר ויעיל וקצת חול, כי בכל זאת באנו ליהנות. ואז נאכל משהו. ואז נחזור. לגמרי שגרה. אז מה פתאום הצער החדש הזה אחרי כך כך הרבה שנים?

השנים. זה העניין, זה מה שקרה. כי כבר המון שנים יש לי הורה אחד מת מאוד והורה אחד חי מאוד ודווקא מתוך שני הקצוות האלה ומתוך התבוננות על מערכת היחסים שרקמתי במהלך השנים האלה עם אבי, התפרץ לו הצער. כי בשנים שחלפו מאז סיימתי בעצמי את שלב גידול הילדים, התחלתי לקחת כדורים נגד לחץ דם והפכתי להיות פחות או יותר בגילו, שמתי לב שהגעתי לשלב הכי מהנה ומתגמל שיש לשירות הורים־ילדים להציע לעולם: שלב החברות. ואיתה לא הגעתי. איתו כן ואיתה לא. ועל זה הצער. שלא הספקנו אמי ואני לשחרר את רסן יחסי האם־בת המתוחים שלחצו לנו על הדיבור האותנטי. לא הצלחנו להיות מספיק נפרדות כדי להתקרב זו אל זו ממקום שוויוני. לא היינו גלויות לב, נינוחות, מונחות. לא הספקנו להתפקע מצחוק. לא הספקנו להתווכח. לריב דווקא הספקנו, זה בטוח - ואת אותם ריבים שהתגלצ'ו תמיד לעלבון - אבל להתווכח לא. היא לא סיפרה לי דבר על עצמה, לעומק, ואני לא סיפרתי לה. היא חלתה בשלב שעוד דרכנו על ביצים.

ואמא שלי, דווקא היא, יותר מכל אדם אחר שהכרתי בחיי ידעה להיות חברה. למען האמת, זה היה הכישרון הכי מובהק שלה. האימהות שיעממה אותה, הסבתאות עוד יותר. כשהייתי באה עם הילדים, על מפתן דלת הכניסה, היא כבר הייתה מודיעה לי שהם נראים לה מותשים מהביקור ומוטב שאקח אותם הביתה לישון. היא רצתה כבר לחזור לדבר בטלפון עם איה, או זיוה, או דליה. לשמוע מה חדש, או אולי להשיא עצה בנוגע לנכדים.

מאז שאני זוכרת את עצמי התקנאתי בחברותיה. כי איתן היא הייתה הכי מצחיקה, הכי אכזרית, הכי נדיבה, הכי פרו־עה, הכי גאון בתובנות אנושיות ובעצות מדויקות. פעם, כשהייתי קטנה, שאלתי אותה מתי היא תרשה לי לשבת איתן. אמא שלי, שמעולם לא הייתה תקינה פוליטית וגם לא כל כך תקינה באופן כללי, אמרה לי חד וחלק: כשתהיי מספיק מעניינת.


אני חושבת שלא כל ההורים יודעים ללוות באותה מידה של הצטיינות את כל מחזור החיים של ילדיהם. יש הורים שטובים לקטנים, יש שטובים לגיל ההתבגרות ויש כאלה שטובים בלהיות הורים לילדים קשישים. חבל שחלון ההזד־מנויות של האחרונים לממש את הכישרון ההורי שלהם הוא כל כך קצר. כי זה בעצם מה שיכולנו לעשות הכי טוב, מה שהכי רציתי להיות מולה - לא בת. חברה. בהנחה שהייתה מוצאת אותי מספיק מעניינת, כמובן.

טורים אחרונים