דניאלה לונדון־דקל
·
דניאלה לונדון־דקל
·
7 ימים
·
28.2.2020

שמארי קונדו תעשה סדר

נדמה כי הכל בעיר הזאת נברא, נסלל, נחפר, נחסם, נחצה, הוזנח, סופח והסתבך כך שלא יהיה אפשר לזוז אף פעם לשום מקום

No items found.

אחת לכמה זמן אני מנסה להחזיר לתודעה שלי את השלום. סתם מתוך געגוע לזמנים אחרים. אני פשוט זוכרת אותו, או אותי בתקופתו, ואני מתגעגעת. אם אני לא טועה, השלום היה פעם עניין רלוונטי ששימש אפילו מצע להניח עליו מפלגות. אנשים הביאו אותו בחשבון כשהם הלכו להצביע. איזה מוזר?

בפעם האחרונה ניסיתי להחזיר אותו דרך ארגון ‘נשים עושות שלום’. קשרתי צעיף טורקיז על הצוואר, הלכתי לכמה ‘צעדות תקווה’ ושרתי יחפה, לבושה גלבייה, יחד עם יעל דקלבאום את ‘תפילת האמהות’ בגן העצמאות בירושלים עד שדרכתי על זכוכית.

הפעם נזכרתי בשלום בגלל יוזמת ז’נבה. הוזמנתי להצטרף - חולה על פילנתרופים שוויצרים -לכמה תפנוקים: ביקור ברמאללה, פגישה עם בכירים פלסטינים, הרצאות מעשירות וסיור בירושלים. גם היאוש יכול להיות מהנה. קבוצה מקסימה. תנאים מצוינים.

את הסיור בירושלים פתחנו בנבי סמואל. המקום משמש היום בית כנסת, אתר עלייה לרגל לשלוש הדתות, זיכרון קרב טראומטי שהיטיב לדמם יורם קניוק בספרו ‘תש”ח’ ובנוסף, מקום משכנו של חתול מסמורטט וקפוא שאחד מחברי הקבוצה, בחור בשם רותם, החליט לאמץ.

הנוף מפסגת ההר מסמא ביופיו. עוצר נשימה. אבל ביום טוב, אם שאול הוא המדריך שלכן, אפשר לראות יותר מנוף. אפשר לראות בצלילות רבה גם את סיפורה הגיאוגרפי של ירושלים. איך התעצבה שלמת הבטון והמלט ואיך נקבעו קווי המתאר של בירתנו המאוחדת לנצח נצחים בסיכות שדכן גסות.

את ירושלים הבנתי באותו היום קצת יותר טוב דרך עוד כמה נקודות תצפית: הר הצופים, הר הזיתים, רמת רחל, החומה באבו דיס. הייתי שם בעבר, בכל המקומות הללו, גרתי בירושלים שנתיים כסטודנטית, אבל אף פעם לא הסתכלתי על הסמטוחה. הסתכלתי נוף, מזג אוויר, מקומות בילוי, הדרך חזרה לתל אביב.

חוקר הסכסוך הישראלי פלסטיני, מומחה הגבולות ואיש אמנת ז’נבה, אל”מ שאול אריאלי, פרס מולנו מפות מנוילנות במהירות עצומה. השריר של המפות כנראה מאוד מפותח אצל אל”מים, שכן הוא עבר מהשרטוט הדו־ממדי שבידיו אל המציאות התלת־ממדית שמולנו בלי להתבלבל -מצביע ימה וקדמה, צפונה ונגבה. הנה מחסום, הנה מוקש, הנה מגלומניה, הנה מקום קדוש, הנה פצצה מתקתקת, הנה קוצר ראות, הנה אולי, לא לאורך זמן, פתרון אפשרי. לא פשוט, אבל אפשרי.

אני לא זוכרת, כמובן, את שמות הכפרים שהוא מנה, את שמות ההתנחלויות, השכונות והרכסים ובטח לא את הנתונים הדמוגרפיים וסקרי דעת הקהל. גם כי הייתי עסוקה כהרגלי בדברים אחרים: ביחסים המתרקמים בין רותם לחתול, באיפה עושים פיפי, במתי נאכל ועם מי כדאי לי להתיידד, וגם כי השטחיות עוזרת לי לראות רק את העיקר. וראיתי. ראיתי באופן ויזואלי ובבהירות גדולה את הבדיחה המגולמת במילה “מאוחדת”. נדמה כי הכל בעיר הזאת נברא, נסלל, נחפר, נחסם, נחצה, הוזנח, סופח והסתבך כך שלא יהיה אפשר לזוז אף פעם לשום מקום.

החתול של נבי סמואל

שבועיים לפני הסיור בירושלים הלכנו לעשות גם קצת שלום ברמאללה, להיפגש עם בכירים במנגנון הפלסטיני ולנגב כבשים במסעדה. שמענו את ג’יבריל רג’וב ועוד שניים ששמם לא יגיד לכם הרבה, כי גם לי הוא לא אמר. הפלסטינים דיברו ואנחנו הקשבנו. הם דיברו כמו פוליטיקאים: הפריחו סיסמאות, הפגינו ביטחון וחשיבות עצמית, האשימו את הצד השני בכישלון השיחות. אוי, חשבתי בשמחה, הם בול כמו הפוליטיקאים שלנו. נורא דומה. מיד הרגשתי בבית. אחים אנחנו.

בין הבכירים מהממשל שבאו לכבד אותנו בנוכחותם, הייתה גם אישה. היא לא ישבה על הבמה, אלא בקהל, לידנו, עטויה חיג’אב. או. הנה הזדמנות להרגיש נאורים ולהשקיט את האשמה השמאלנית. “איך אתם רואים את השתלבותן של נשים בפוליטיקה?” שאלה דפני, אחת מבנות הקבוצה שלנו, את שורת הגברים. “אנחנו מאוד שמחים”, אמר אחד מהם והחווה בידו בגאווה לכיוונה של האישה. “כן, אבל היא יושבת כאן, ואתם על הבמה”, ענתה מישהי בכעס. יש מצב שאני.

טעות. כי את הנאום הכי משעמם, הכי בנאלי, הכי כלום ושום דבר נתנה האישה שהחלטנו “להציל” מציפורני הפטריארכיה ולהעלות לבמה במחיאות כפיים קצביות. נו, חשבתי בליבי, בעצם גם זה נורא דומה. לשאוף לכניסתן של נשים לפוליטיקה הישראלית ואז להתאכזב שזה מה שיוצא להן מהפה.

אבל אז פגשנו את ניווין, פעילה פמיניסטית פלסטינית מבית חנינא. היא הייתה חכמה, מעניינת, ביקורתית, אמפתית, מפוכחת. למה הפוליטיקאים האמיתיים לא נמצאים אף פעם בפוליטיקה? ניווין אמרה שגם אצלם השלום וחלום שתי המדינות נגמר. אז מה האופק? אין, היא אמרה, האופק של הצעירים היום הוא יאוש.

 

החתול שפגשנו בנבי סמואל עיוור להיסטוריה של המקום, מעניין לו את קצה הזנב אם שמואל הנביא נקבר פה ואם המצודה היא צלבנית. אין לו שום יחס לקדושה, לדת, למתים שנפלו כמו זבובים מסביב. ובכל זאת, כשרותם עטף אותו במעילו והלך לכיוון האוטובוס והיידה לתל אביב, החתול של נבי סמואל זינק מידיו ורץ מוכה אמוק חזרה. כאילו שתישכח כפתו אם ישכח את ירושלים. וזה חתול, רבאק, רק חתול. מה נעשה אנחנו עם כל הרגש הזה לעיר?

כדי לסדר את הבלגן שפיזרה ירושלים על השטיח שנשמט לנו מתחת לרגליים, צריך את מארי קונדו, כוהנת הסדר של העולם המערבי. או לוותר על מדינה דמוקרטית. או שלום. נכון שהוא כבר לא מגניב כמו פעם, אבל אין ברירה. הוא צריך לחזור. מארי קונדו פול בוקט עד שנת 2060 ובמדינת אפרטהייד אנחנו לא רוצות לחיות.

טורים אחרונים