קלוז אפ משני מטרים

הצלם זיו קורן קיבל אישור נדיר לתעד את החולים ואנשי הצוות בתוך מתחם הקורונה בבית החולים איכילוב, בין הלחץ התמידי והדאגה הגדולה לרגעי המנוחה המעטים · תמונת מצב חירום

זיו קורן

בהילות, זו המילה. לא בהלה, לא פאניקה, אלא תחושת פעילות בלי פוסקת, רוחשת, בחוסר ודאות ובתנאים משתנים כל הזמן. כמו מרוץ חימוש אינסופי במטרה להישאר צעד אחד לפני האויב הבלתי נראה הנושף בעורף.

יותר משבוע חלף מאז שקיבלתי את האישור המיוחד לצלם בתוך המתחם המבודד לחולי קורונה בבית חולים איכילוב בתל־אביב, ומאז אני שם כמעט בכל יום, כמעט בכל שעה. מדובר באופרציה ענקית, בלתי נתפסת, עם מעטפת לוגיסטית שעובדת מסביב לשעון – מכונה לטיפול בקורונה.

החולים הקלים מוחזקים במתחם ישן, מבודד, המכונה "הצריף". בשבת בלילה הקפיצו אותי עם הודעה שפותחים את מחלקת הקורונה המיועדת למטופלים קשים יותר, בתוך בית החולים. אנשי המיזוג והחשמל עוד אספו את הציוד שלהם ושלוש דקות אחר כך נכנסה למחלקה החולה המורכבת הראשונה. כל שלב בתהליך דורש אינספור החלטות. לאחר שהחולה נקלטה במחלקה, נשאר כיסא הגלגלים שלה בין אזור הבידוד לשטח החיצוני. מי ייקח את הכיסא? מה יכלול ציוד המיגון שלו? איך צריך לחטא את הכיסא? ואת כל המסלול שעשתה החולה במסדרונות? אם לא תקבל את ההחלטה הנכונה בתוך דקות, אתה בסכנת הדבקה לחצי בית חולים. לכל דבר נבנה נוהל מסודר תוך כדי תנועה כדי למנוע טעויות.

בשלושת העשורים האחרונים צילמתי באינספור זירות פיגועים ואזורי אסון בארץ ובעולם. הייתי כמעט בכל קו חזית. וזו בדיוק התחושה כאן: שדה קרב. חמ"ל שמקבל החלטות קריטיות, אנשי צוות שמתמודדים פנים מול פנים, ונוהל יציאה ללחימה, כולל פק"לים.

מי שלא עבר את תהליך המיגון יתקשה להבין זאת. יש מגינים לנעליים, בגד ניתוח סטרילי עד מתחת לברך, כפפות שעולות מעל לקו השרוולים. מורידים שעון ומשקפיים, חובשים כיסוי ראש, שמים מסכה ומוודאים שהיא יוצרת ואקום, ומעליה מתלבש כיסוי הפלסטיק שמכסה את כל הפנים. וההתלבשות היא עוד החלק הקל. יש דרך מיוחדת להתפשט: הכפפות יורדות ראשונות, אתה קורע ממך את ציוד המגן מבפנים כלפי חוץ, ובכל שלב מחטאים את הידיים שוב ושוב בספטול. את ציוד הצילום המצומצם אני מחטא במטליות אנטי־בקטריאליות. כל פריט מזוהם משמעו תקלה.

מאוד מורכב לצלם בבית חולים בימים רגילים, ובימי קורונה עוד יותר מסובך. אי־אפשר להתקרב (כלל שני המטרים), כולם נורא מכוסים, יותר קשה לשמוע, לראות פנים. זה האתגר, איך לשבור את הריחוק. לאט־לאט אתה הופך לחלק מהתפאורה, זבוב על הקיר. מבחינתי, זה המפתח לצילום דוקומנטרי – כשהנוכחות שלך לא משפיעה על הסיטואציה. כך יכולתי לראות את השיחות של הרופאים עם החולים, כשצריך להסביר ולהרגיע; לראות את העייפות העמוקה, הנפשית והפיזית, של הצוות, שכולו בסוג של בידוד מרצון, מודע לגודל הסכנה שהוא חשוף לה; את הרופאים והאחיות דרוכים תמיד ומנצלים את ההפסקות הקצרות כדי לאכול מנה חמה או משהו דמוי מנות קרב, לפשוט את האיברים ואת ציוד המגן המכביד; את המסירות שלהם, את ההקרבה, את האומץ ותחושת השליחות.

אבל ה־תמונה שלי עדיין לא צולמה. להתרשמותי, אנחנו עדיין רחוקים מהשיא של האירוע הזה. בינתיים, זו הצצה אותנטית למה שקורה היום בקו החזית.

דוהרים קדימה \\ צוות מד"א מביא חולה למיון קורונה
שח רחוק \\ ראש מחלקת קורונה בתדריך לחולים במתחם "הצריף"
נא להתנהג בהתאם \\ הצוות מול המוניטורים במחלקה המבודדת
טראומה מתמשכת \\ פצוע בטיפול נמרץ מטופל תחת חשד לקורונה
חיובי נורא \\ תוצאות בדיקת קורונה חיובית
בזהירות \\ עובדת מעבדה מטפלת בדגימה של חולה קורונה
מנוחת לוחמים \\ חדר האוכל סגור, אז הרופאים והאחיות עושים את הפסקת האוכל בחוץ, על הרצפה
עבודה שהיא שליחות \\ אחות ממחלקת הקורונה מכניסה ארוחת צהריים לתוך המתחם המבודד
ניקוי יסודי \\ איש מד"א מחטא את האמבולנס לאחר שהעביר חולה קורונה לבית החולים