·
נדב איל
·
המוסף לשבת
·
25.12.2020

הדרגות התכווצו בכניסה

12* רמטכ"לים לשעבר קפצו למים הפוליטיים. רובם דישדשו בהם. למה זה קורה ומה הלקח למועמד ה־13

הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור אמר פעם שחיילים זקנים לא מתים, הם רק נמוגים. המילים האלה נאמרו בנאום בקונגרס אחרי מלחמת קוריאה, כאשר הפוליטיקאים יושבים למרגלותיו בהערצה, והוא מופיע כאימפרטור מנצח ברומא העתיקה. זו הייתה רק אשליה. הנאום סימן את קץ הקריירה של מקארתור, שהאמין שיכבוש את אמריקה כפי שכבש את יפן. הפוליטיקאים שכיבדו אותו פתחו גם בחקירה על מעשיו, והוא אכן נמוג.

הגנרלים שלנו לא נמוגים. הם רק מתחלפים, בקצב סטקטו של מארש צבאי מהיר. צה"ל הוא הארגון היסודי והקונצנזואלי ביותר של החברה הישראלית, שעודה חיה על סיפור ההישרדות מול אויבים. זה טבעי שאלופים ורמטכ"לים שמבלים שנים מחייהם בישיבות ממשלה, מביטים בבוז בריבים הקטנוניים של פוליטיקאים שטחיים, יחושו אמביציה. זו תחושה שג'ון קנדי תיאר פעם בצורה פשוטה למדי - אם הוא יכול לעשות את זה, למה לא אני?

ואז הם חודרים אל הפוליטיקה, תקווה גדולה - בדרך כלל לבנה - אחת אחרי השנייה. כניסתם היא תמיד שידוד מערכות. יגאל ידין וד"ש. יצחק רבין שמוזעק להציל את תנועת העבודה. אמנון ליפקין־שחק ו"אלוף שלושת הפיקודים" יצחק מרדכי שבאים לנצח את נתניהו בסוף כהונתו הראשונה, רק כדי שרמטכ"ל אחר ייקח את הבכורה, אהוד ברק. ובין לבין יש עוד רבים כל כך. יש בהם אנשים אחראים במובן הטוב של המילה, שלא סטו לרגע מדרכם, כמו ליפקין־שחק או אלוף במיל' עמי אילון. אחרים יבגדו, ישפילו, יושפלו.

אבל זה לא נגמר טוב לאף אחד מהם, אם תחשבו על זה. קורותיהם קצרים ומלאי מרורים. רבין וברק, הם לפחות הצליחו להשלים כמה מהלכים גדולים. רבין נרצח. ברק הפסיד אחרי שנה וחצי. ד"ש של יגאל ידין התפרקה, מופז סיים כפי שסיים, בוגי יעלון כבר לא יהיה ראש ממשלה, אשכנזי שוקל לפרוש, גנץ השמיד את כל שמו הטוב. אלה שהגיעו לראש הפירמידה הצבאית לא ניחנו אף פעם ביכולת לטפס בסולם הפוליטי הרגיל, ויצחק רבין, הנערץ עליהם, קיבל את ראשות הממשלה בכהונתו הראשונה על מגש של כסף.

הפוליטיקאי הטוב מבין הגנרלים היה אריאל שרון, שהבין מוקדם למדי שלעולם לא יהפוך לרמטכ"ל, ולכן החל בונה קריירה פוליטית בעודו במדים. התכונות שגרמו לבן־גוריון להסתייג משרון כקצין צעיר הן שהפכו אותו לאחד מראשי הממשלה הפופולריים והאפקטיביים שישראל ידעה.  

החוכמה המקובלת היא שישראל המיליטריסטית נושאת עיניה לגנרלים, אבל תוצאות הבחירות מלמדות אחרת. האמת היא שהרמטכ"לים הם דמויות משנה קבועות, כאלה שמבקיעות מפעם לפעם כדי לנסות ולהדליק את מדורת השבט העצובה של השמאל הישראלי, שעוד חולם על העידן של פזצט"ה בפלמ"ח והבחורות ההן, עם הקוקו והסרפן. אפילו הנחמה של להימוג לא תינתן לגנרלים שלנו. הפוליטיקה תנפץ אותם אחד אחרי השני על הסלעים, ואז תדרוש עוד, כדי להשביע את רעבונה. והם ימשיכו לצעוד בסך; ישראל מחכה לאיזנקוט, ישראל רוצה ביטחון.

* צבי צור, הרמטכ"ל השישי, (1963-1961) כיהן כח"כ 17 ימים במפלגת רפ"י ב־65'. פרש לטובת "חיי מעשה"

יגאל ידין

הרמטכ"ל השני (1949-1952)

ב־76' הקים את "התנועה הדמוקרטית לשינוי" (ד"ש). היה סגן ראש הממשלה בממשלת בגין ב־77'. במהלך הכהונה התפוררה המפלגה. ב־81' פרש מפוליטיקה.

משה דיין

הרמטכ"ל הרביעי (1953-1958)

ב־59' הצטרף למפא"י, היה שר החקלאות בממשלת בן־גוריון והתפטר ב־64'. ב־67' מונה לשר הביטחון תחת אשכול ופרש
ב־74' בעקבות מחדל יום הכיפורים. ב־77' מונה לשר החוץ תחת בגין ופרש ב־79'. ב־81' נבחר לכנסת כראש מפלגת תל"ם ונפטר באותה שנה.

יצחק רבין

הרמטכ"ל השביעי (1964-1968)

ב־74' מונה לשר העבודה בממשלת גולדה ובאותה שנה החליף אותה בתפקיד. פרש ב־77' בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של אשתו. ב־84' מונה לשר ביטחון בממשלת האחדות, עד לפירוקה ב־90'. נבחר לראשות הממשלה שוב ב־92' ונרצח ב־95'.

חיים בר־לב

הרמטכ"ל השמיני (1968-1972)

ב־72' מונה לשר המסחר והתעשייה בממשלות גולדה ורבין, על אף שלא נבחר לכנסת. בהמשך היה שר המשטרה בממשלת האחדות של 84' ועזב את החיים הפוליטיים ב־92'.

מוטה גור

הרמטכ"ל העשירי (1974-1978)

ב־81' נבחר לכנסת מטעם העבודה. ב־84' מונה לשר הבריאות בממשלת האחדות. ב־92' נבחר שוב לכנסת וכיהן בה עד מותו ב־95'.

רפאל איתן

הרמטכ"ל ה־11 (1978-1983)

ב־84' נבחר לכנסת ברשימת התחיה־צומת וב־09' כיהן כשר החקלאות בממשלת האחדות. ב־96' הצטרף לליכוד והיה שר החקלאות ואיכות הסביבה תחת נתניהו. ב־99' לא עברה צומת בראשותו את אחוז החסימה.

אהוד ברק

הרמטכ"ל ה־14 (1997-1995)

ב־95' מונה לשר הפנים ולאחר רצח רבין כיהן כשר החוץ. ב־99' נבחר לראשות הממשלה וב־2000 התפטר. ב־2001 הפסיד לשרון ופרש מהפוליטיקה. ב־2007 נבחר שוב לראשות העבודה והיה שר הביטחון בממשלת אולמרט. ב־2009 המשיך בתפקיד תחת נתניהו. ב־2011 הקים את מפלגת העצמאות וב־2012 פרש שוב מהפוליטיקה. ב־2019 הקים את המחנה הדמוקרטי, הוצב במקום העשירי ולא נבחר לכנסת.

אמנון ליפקין־שחק

הרמטכ"ל ה־15 (1995-1998)

ב־99' היה ממקימי מפלגת המרכז, נבחר לכנסת ומונה לשר התיירות ובהמשך גם לשר התחבורה. ב־2001 פרש מהחיים הפוליטיים.

שאול מופז

הרמטכ"ל ה־16 (1998-2002)

ב־2002 מונה לשר הביטחון על ידי שרון. ב־2005 עבר בעקבותיו לקדימה. היה שר התחבורה וסגן ראש הממשלה תחת אולמרט. ב־2012 נבחר לראשות קדימה, הצטרף כשר בלי תיק לממשלת נתניהו ופרש כעבור כ־70 יום. ב־2015 פרש מהפוליטיקה.

משה (בוגי) יעלון

הרמטכ"ל ה־17 (2002-2005)

ב־2008 הצטרף לליכוד וב־2009 מונה לשר לעניינים אסטרטגיים ולמשנה לראש הממשלה נתניהו. ב־2013 מונה לשר הביטחון. ב־2016 התפטר מהממשלה ומהכנסת בעקבות החלטת נתניהו לתת לליברמן את משרד הביטחון. ב־2019 הקים את מפלגת תל"ם, שהתמזגה בהמשך עם חוסן לישראל לכחול לבן. ב־2020 התפצל מכחול לבן ונותר מחובר ליאיר לפיד.

גבי אשכנזי

הרמטכ"ל ה־19 של צה"ל (2007-2011)

ב־2019 הצטרף למפלגת חוסן לישראל שהפכה לכחול לבן. משמש כשר החוץ בממשלה הנוכחית, שמכהנת מהשבוע
מול כנסת מפוזרת.

בני גנץ

הרמטכ"ל ה־20 (2011-2015)

ב־2018 הקים את חוסן לישראל. ב־2019 התאחדה המפלגה עם יש עתיד ונולדה כחול לבן. ב־2020, כבר בלי יש עתיד, מונה לשר הביטחון ולראש הממשלה החליפי בממשלת האחדות. בימים אלה, לאחר מרד במפלגתו, ממשיך לצלול בסקרים.

צילומים: שאול גולן, אפי שריר, דן בלילטי, גיא אסיאג, דוד רובינגר, דוד אלדן לע"מ, דובר צה"ל, זום 77