עד מתי קוביד 19

טירוני גבעתי לא מרימים אלונקה מחשש שיידבקו מהידית ("במקום זה סוחבים שקי חול") • רועי הגולנצ'יק סגר ארבע שבתות רצוף ("בליל הסדר אמא ערכה שולחן גם לאחותי ולי, אבל ישבה לבדה") • יהב למדה בקורס קצינים איך לתפעל מכונת כביסה ("גיליתי שצריך להפריד צבעים") • וכולם מתגעגעים לאוכל של הבית ("אנחנו מקבלים תפוחי אדמה בשמונה צורות שונות") • תיעוד משלושה בסיסי צה"ל בצל הקורונה: כך מתמודדים החיילים עם הריתוק הממושך, השביזות וההמתנה לאסטרטגיית היציאה

איתי אילנאי · צילומים: אביגיל עוזי

כבר יותר מחודש לא חיבקה יהב ברקוביץ' את בעלה. "36 יום", היא אומרת. "אבל מי סופר".

היא בת 22, חיילת מצטיינת שגדלה בבית דתי באשקלון, התגייסה ליחידת ממר"ם וסיימה קורס מתכנתים. לפני חודשיים נשלחה לבית הספר לקצינים ומאז היא מדלגת בין שבילי בה"ד 1 כאילו אין ייאוש בעולם. על כתפיה הצרות ילקוט עמוס ספרים ומחברות — "אני נושאת אותו תמיד איתי, לך תדע מתי ניכנס לשיעור הבא" — וחיוכה מדליק שתי נורות אדומות בלחייה.

רק בערב, כשהלו"ז הצפוף של קורס הקצינים מסתיים, החיוך של הצוערת ברקוביץ' מתהפך. היא לא מחשיבה עצמה בכיינית, אך בתקופה האחרונה, בכל לילה היא מתייפחת. "במהלך היום דואגים להעסיק אותנו אבל אחר כך, בחדר, זה מתפרץ", היא מודה, ומספרת כיצד היא יושבת על המיטה, רוכנת מעל אלבום החתונה הטרי ומרטיבה אותו בדמעות של געגוע. "אנחנו בסיר לחץ, הקורס אינטנסיבי, לכל זה מצטרפת הפרידה המתארכת מהבית, ואין איפה להתפרק".

יש כאלה שעבורם הריחוק הממושך מהבית אינו דבר חדש. "לסגור 28, אפילו 35, זו לא טריטוריה זרה עבורנו", אומר לנו לוחם גולני. אבל מתכנתת בממר"ם שסופרת חמישה שבועות בבסיס היא לא מחזה נפוץ בהיסטוריה הצבאית. עד שהגיעה הקורונה.

מאז 16 במארס, כאשר הכריז צה"ל על עוצר יציאות בגלל המגפה, עשרות אלפי חיילים ומפקדים לא ראו את הבית. גולנצ'יקים, ממר"מניקים או לוחמי גבעתי, הם לא ישנו במיטתם ולא טעמו מהאוכל של אמא. בבסיס האימון החטיבתי (בא"ח) של גבעתי, סמוך לגבול מצרים, תלו שלט על השער: "אין כניסה בלי שטיפת ידיים". שטפנו ונכנסנו.

האתגר הגדול של סא"ל טל אשור, מפקד הבא"ח, הוא להחזיק "קפסולה סגורה" של יותר מ־1,500 חיילים. "תמיד יכול להיכנס לכאן מפגע בודד", הוא אומר, ומתכוון לקבלן שיפוצים או נהג משאית שיחדיר לקפסולה שלו את הנגיף. הכניסות לבסיס מתבצעות לפיכך במשורה, כך גם היציאות. "בכל יום יש ישיבה שבה אני עובר על בקשות של חיילים שרוצים לצאת הביתה מסיבות אישיות", אומר אשור. "אני בוחר אותם בפינצטה ודואג לנהג שיסיע אותם עד דלת הבית".

הבסיס מלא בטירונים שהתגייסו בחודש האחרון. "דווקא עם החדשים קל לי יותר", הוא מפתיע. "כי הם חוו את מה שקורה בחוץ. אלה שפה יותר זמן חושבים שאני מונע מהם לצאת למסיבות, לעולם החופשי. אני מנסה להסביר להם שאין להם מה לעשות בחוץ".

הבסיס הזה הרוויח ארבע מכונות כביסה מתוך שלל המכונות שפוזרו במחנות צה"ל בשל אילוצי הקורונה, והן עובדות בלי הפסקה. "התעצמנו בתחמושת", אומר מומי בן־שימול, מנהל הלוגיסטיקה, שמתחם העבודה שלו נודף ריח של מרכך כביסה. "הרבה חומרי ניקוי, כלים חד־פעמיים בכמויות אדירות, אקונומיקה. אנחנו מחטאים פה כל היום. החיילים נהיו מודעים, כי לדעתי הם שמים שני פסים של נייר על האסלה לפני שהם יושבים. אני מרגיש את זה בכמויות של הנייר טואלט". בגלל הריחוק מהציוויליזציה, אולי לא שמעו כאן כמה הנייר הזה הפך לנדיר בימי המשבר.

לירון מלקו, טירון שהתגייס ב־22 למארס ומאז לא חזר הביתה, מכרסם שאריות של מצה. הוא גר בראשון־לציון ואמא שלו, אשת צוות באסף הרופא, הייתה עד לא מזמן בבידוד אחרי שאחת הקולגות שלה נדבקה. גם עילי און מאשדוד ונדב אילוז ממודיעין הגיעו איתו לבקו"ם באותו יום, ומאז לא הייתה להם הזדמנות להשוויץ במדים שלהם. "רק בווטסאפ", אומר און.

הם שומרים על מרווחים של שני מטרים בשלשות, מקבלים פרגון של עוד 20 דקות לשעת ט"ש (טרום שינה) כדי שיוכלו לדבר כמו שצריך עם ההורים, ועד היום לא זכו להרים אלונקה, כדי לא להידבק חלילה מהידית. "במקום זה אנחנו מרימים שקי חול", מרגיע אילוז.

מילא זה, אבל החבר'ה האלה אמורים להילחם כתף אל כתף ועדיין לא נתנו אחד לשני כיף. מקסימום נגעו מרפק במרפק. "זה מאוד קשה, בעיקר הקטע של היציאות, אבל אנחנו מבינים שאין ברירה", אומר מלקו. "אם נצא ונחזור עם קורונה, נשבית פלוגה שלמה. העוצר זה כרגע הדרך הכי טובה להגן עלינו".

און: "חוץ מזה, אין מה לעשות בבית. פה לפחות עושים משהו, נושמים אוויר".

מגורי הצוערים בבה"ד 1. מי שלא שוטף ידיים, מסתכן בהדחה מהקורס
לירון מלקו (מימין), עילי און ונדב אילוז בבא"ח גבעתי. "פה לפחות נושמים אוויר"
אביבית מולונך. "למשפחה בבית יותר קשה"

חיילי דור ה־C

עם כל הכבוד לאיראן, חמאס וחיזבאללה, האיום הגדול ביותר על צה"ל בשבועות האחרונים הוא נגיף. תנאי המגורים והעבודה הצפופים, יחד עם השהייה הממושכת של עשרות ואף מאות חיילים זה לצד זה, הופכים את בסיסי הצבא למועדים לפורענות. בצה"ל הגיבו במהלך אסטרטגי רחב היקף שאפשר לפצלו, כרגיל, לשלושה חלקים.

מעגל ההגנה הראשון הוא עוצר היציאות הכמעט הרמטי, שנועד לבודד את מרבית החיילים מהעולם החיצון. בבסיסים הסגורים וביחידות המבצעיות נאסרה יציאה של חיילים בסדיר שלא לצורך מבצעי אלא במקרים חריגים. אפשר לומר שבצה"ל אימצו את הסיסמה הרווחת בעולם בימי הקורונה, רק הפוך: במקום "אל תצאו מהבית" הודיעו לחיילים: "אין יציאות הביתה".

בבסיסים הפתוחים, אלה שלא לנים בהם, הועברו חיילים לעבודה מרחוק במידת האפשר והיתר קיבלו פקודה לצמצם את נסיעתם בתחבורה ציבורית, תוך הסתמכות על מערך היסעים חדש של הצבא או על הורים שהוסבו לנהגים. המדיניות הזו, שבמסגרתה עשרות אלפי חיילים ממשיכים לבוא ולצאת מבסיסים מדי יום ולשבור למעשה את הסגר הצבאי והאזרחי כאחד, עוררה ביקורת על צה"ל.

מעגל ההגנה השני הוא "שיטת הקפסולה": ביחידות השדה השאיפה היא ליצור הפרדה פיזית מוחלטת בין מחלקות, כך שאם יש הדבקה במחלקה אחת, היא לא תשבית את האחרת. ביחידות המטה חולקה העבודה למשמרות נפרדות ועצמאיות.
המעגל השלישי נוגע להתנהלות בתוך אותן קפסולות. ההנחיות לחיילים הן לא להתקהל, לשמור על מרחק של שני מטרים זה מזה ולהקפיד על היגיינה. הכללים האלה אמנם נשמעים הזויים לכל מי שהזיע אי פעם במדי ב', אבל אחרי כמה הפרות של ההוראות הם נאכפים בחומרה. בשבוע שעבר, למשל, הודחו מפקד פלוגה, מפקד מחלקה ועשרה לוחמים מקורס קשרים של חיל התקשוב לאחר שהעזו לרקוד מחובקים בליל הסדר.

מכלול המעגלים והעונשים הוביל, נכון לאתמול, לנתונים הבאים: 155 משרתים בחובה, בקבע ועובדי צה"ל חלו בקורונה, כולם במצב קל. 2,119 נמצאים בבידוד.

אין מקום בצה"ל שבו ההקפדה על המשטר החדש בולטת כמו בה"ד 1. השבוע נערך הצבא לשחרור מוגבל של העוצר וטפטוף של חלק מהחיילים הביתה, אבל בבית הספר לקצינים מעדיפים להישאר פסימיים כדי לא להתאכזב. "אנחנו עתידים לסיים את הקורס ב־22 באפריל", אומר הצוער דוד מזרחי מאשדוד, ששירת קודם כראש צוות טכני בטייסת העטלף של חיל האוויר. "כרגע הדיבור הוא שמכאן נחזור ליחידה או שנמשיך להשלמה החילית. לא שמענו משהו על הבית".

אחת המפקדות בבסיס אומרת שמגפת הקורונה גרמה לה "להצמיח דור של קצינים מתוך משבר", אבל נדמה שמה שצומח עכשיו בבה"ד 1 הוא דור ה־C: אנשים צעירים שלומדים כיצד להתנהל בעולם לצד המחלה Covid 19.

זה מתחיל כבר בכניסה. מחוץ לש"ג הוקם אוהל שבו נבדק חום גופם של חיילים חדשים הנקלטים בבסיס. גם כל המבקרים הארעיים עוברים תשאול בידי חובש, שמברר אם בימים האחרונים סבלו מחום, ביקרו בחו"ל או היו במגע עם חולה מאומת. מי שעונה בחיוב לאחת השאלות או מדווח על תסמינים, מוחזר הביתה או מופנה לחדר מבודד במרפאה.

השיעורים בכיתות מתנהלים בשיטת ה"כיסא מלא, שניים ריקים" כדי לשמור על מרחק בין חניך לחניך. מאחר שלא כל הכיתות מספיק גדולות, חלק ניכר מהשיעורים נערכים באוויר הפתוח והפינות המוצלות של הבה"ד נתפסות בידי צוערים שמשתדלים לשבת במרחק בטוח זה מזה.

ליאור ויצמן, דניאל רונדרביץ' וסגן לי תורג'מן. "כבר 34 ימים בשבי"
רועי דן בנימין. "מוודא שאמא שומרת על חיוך ושהיא חזקה"
דוד מזרחי. השיג סבונים נוזליים לכל הגדוד

פטרול קורונה

אפילו מגרש המסדרים, הניצב במלוא הדרו בלב המתחם האפרורי, עבר מהפכה: בדרך כלל חל איסור על הצוערים לדרוך בשטח המגרש והם נאלצים להקיף אותו. אבל עכשיו, בניסיון להפחית את העומס בשבילי הבסיס, סומנו שני מסלולים החוצים את המגרש לאורכו, וצוערים פוסעים בהם בנונשלנטיות בלי חשש שיינזפו בידי הרס"ר האגדי יצחק טאיטו.

במבואת חדרי המגורים הוצבו עמדות לשטיפת ידיים. מי שלא משתמש בהן, מסתכן בהדחה. על הרצפה בכניסה לחדר האוכל סומנו ריבועים במרחק של שני מטרים זה מזה, ורק עליהם מותר לדרוך בהמתנה לארוחה. השולחנות בחדר האוכל רווחו ומספר הכיסאות סביבם צומצם. ארוחות שישי איבדו מהקסם שלהן וליל הסדר התנהל ברמה הצוותית, כלומר בקבוצות של עד 15 איש. זו המשפחה הגרעינית החדשה של צוערי בה"ד 1.

"ריווחנו גם את זמני הארוחות כדי שכל פלוגה תאכל בנפרד", מספרת סגן רוני גבע, מפקדת צוות. "ארוחת הצהריים, למשל, מוגשת עכשיו מ־11 עד אחת". כדי שחייל מסוים לא יאכל ארוחת בוקר בשמונה וב־11 כבר יתיישב לצהריים, מסנכרנים את הפלוגות. "אבל יש לנו פריבילגיה", מציינת גבע. "הצוערים שלנו רואים עיניים, פוגשים אנשים. הם עומדים בתור לאוכל ומדברים אחד עם השני. זה משהו שלא קורה בחוץ".

עוד משהו שלא קורה מחוץ לצבא הוא מה שזכה לכינוי "פטרול קורונה". מדובר בשלוש תורנויות שמירה חדשות, שכל מהותן לסייר בשטח הבסיס באפודות צהובות ולהזהיר אנשים לבל יתקרבו למרחק של פחות משני מטרים זה מזה. לא נתקלנו בפטרול הקורונה ובמו עינינו ראינו כמה חיילים ששוברים את מחסום המרחק. אפשר להבין זאת: הם אמנם צוערים, אבל בכל זאת בני אדם.

מה שאין בבה"ד 1 הוא מסכות וכפפות חד־פעמיות. "אבל אין בהן צורך", אומר הצוער דוד מזרחי, שמשמש גם כקצין הלוגיסטיקה בגדוד ארז. ככזה, הוא ניצל קשרים והשיג סבונים נוזליים לכל הגדוד, ואלו פוזרו בנדיבות בעמדות הטיהור שבכניסה למגורים ולכיתות. גם האקונומיקה מחולקת כאן בשפע. "לכל צוות יש שפריצר, ולפני כל שיעור אנחנו מחטאים את השולחנות", מעדכן מזרחי.

סוגיה נוספת נוגעת לכביסה, שעכשיו אין אפשרות לדאוג לה כשיוצאים הביתה. לכן גם בה"ד 1 זכה לנתח מ־400 מכונות כביסה, 400 מייבשים ושש טונות של אבקות ומרככי כביסה שפוזרו בבסיסים בחודש האחרון. "בדרך כלל בעלי עושה כביסה", מספרת הצוערת ברקוביץ'. "רק פה גיליתי שצריך להפריד צבעים, לבחור תוכנית במכונה, לשים מרכך. אחרת, מתברר, אין ריח".

בגלל הביקוש הרב, השימוש במכונות הכביסה נעשה רק בהרשמה מראש. מי שאין לו כוח לחכות לתורו מכבס בכיור ותולה לייבוש מחוץ לחדרים. וכך, מסדרונות אגפי המגורים בבה"ד 1 התמלאו בחודש האחרון בכבסים המתבדרים ברוח.

הצוער רועי דן בנימין מגדוד 51 של גולני, שנמצא עכשיו בקורס קציני החי"ר, הוא מאלה שמכבסים ביד.  דן בנימין מתגורר עם אמו בראשון־לציון, תמונתה מתנוססת על מסך הטלפון שלו והוא מתקשר אליה פעמיים ביום, לעיתים קרובות גם בשיחת וידיאו. "אני בודק שהיא שומרת על חיוך ושהיא חזקה", הוא אומר. אחותו הגדולה גרה עם בן זוגה, ומאז שהחל הסגר האמא חיה בבית לבדה. "ארבע שבתות רצוף", הוא אומר. "אבל החלק הכי קשה היה ליל הסדר. אמא ערכה את השולחן גם בשביל אחותי ובשבילי, אבל ישבה לידו לבדה".

הדאגה של הגולנצ'יק לאמו היא רק אחת התופעות האבסורדיות שהולידה הקורונה. "כשהבן שלי יוצא להפלגה זה כמו לצאת לקרב, רק הפוך", אומרת אם ללוחם המשרת על ספינת דבור בחיל הים. "הוא נפרד מאיתנו, כי בזמן שהוא בים אולי נחטוף קורונה והוא לא יראה אותנו יותר. היוצרות התהפכו – הדאגות של הילדים שלנו במלחמת הקורונה זה שאנחנו שורדים. התפקיד שלי כאמא זה לעודד אותו. להגיד לו: 'הכל בסדר, אל תדאג לי'".

כבר חודש שהבן לא ירד מסיפון הדבור. "בדרך כלל, כשהספינה חוזרת לחוף הם יכולים ללכת לשק"ם, לאכול בחדר אוכל", אומרת האם. "אבל היה חייל בבסיס שאמא שלו חלתה בקורונה, ומאז החמירו איתם מאוד. ההוראה היא להשאיר אותם על הספינה כל הזמן. הילד משתגע. הם מריחים ורואים את אותם אנשים כבר חודש, ומתאווררים רק על הסיפון. זה כמו בצוללת".

אבסורד נוסף הוא מה שקורה כשהחיילים כן יוצאים הביתה. כרגע ההנחיות הצה"ליות קובעות שגם בעת חופשה בבית, אסור לחייל המשרת בבסיס סגור לצאת משטח הדירה שבה הוא מתגורר עם משפחתו. "אנחנו חותמים על טופס מאוד ברור בעניין הזה", אומר הצוער בנימין.

ומה קורה בתוך הבית עצמו?

"זו כבר אחריותנו האישית. אני לא יודע אם יש לי את הנגיף, גם אם אני נמצא סגור כאן חודשיים. בגלל זה, כשאחזור הביתה לאמא זה יהיה שלום עם פתק. בלי חיבוק". הפתק כבר מוכן אצלו בחדר: "אמא התגעגעתי, אני כאן".

בבה"ד 1 כללי הזהירות האישית יצוקים בסלע, אבל זה לא המצב בכל צה"ל. "אני לא מתרשמת שהצבא אחיד בהנחיות שהוא נותן", אומרת אם לחיילת שמשרתת כתצפיתנית וחזרה השבוע הביתה במפתיע. "היא חתמה על מסמך שאסור לה לצאת מהבית, אבל לא היה כתוב שם איך היא צריכה להתנהל בתוך הבית. בעלי בקבוצת סיכון והוא לא מתקרב אליה, אבל אלה הנחיות שקבענו לעצמנו. אף אחד לא הסביר לנו מה מותר ומה אסור. אני שמחה מאוד שהיא בבית, אבל ממש לא ברור לי מה קורה".

חיבקת אותה כשהיא באה?

"רק מאחורה. זה מאוד קשה, במיוחד אחרי כל כך הרבה זמן. משתדלים להתאפק, אבל יש פספוסים. לפעמים מחבקים ואז נזכרים שאסור".

אסור לחבק. בפקודה

פקודות הקורונה הצה"ליות מתנגשות לפעמים עם מציאות סוריאליסטית. למשל, במוצב ללא שם על קו דיווח 104 בגבול מצרים. המוצב הזעיר, בין שום מקום לשום דבר, נמצא על גבעה המשקיפה על גדר הגבול האימתנית, על מרחבי סיני ועל חולות חלוצה. מגדל שמירה, גנרטור, כמה בלוני גז ושירותים ניידים. החיילים גרים באוהלים והמים מגיעים בעוקב. בעת ביקורנו איכלסו אותו ארבעה לוחמים ולוחמות מגדוד קרקל ועוד ארבעה לוחמי שריון. גם אם ירצו להתקהל, לא יוכלו.

סגן לי תורג'מן, מפקדת המחלקה מגדוד קרקל, אחראית פה על העניינים. לצידה נמצאים סמל וסמלת – דניאל רונדרביץ' ממעלה אדומים וליאור ויצמן מבאר־שבע. הפעם האחרונה שבה ראו אנשים בשר ודם שאינם חברים למחלקה או חיילים מצרים הייתה לפני חמש שבתות. פניה של ויצמן נפולים אבל נמתח עליהם חיוך קטן של ציניות שמעדן את השביזות, כמו שכבת שוקולד דקה על מצה. "אנחנו כבר 34 ימים", היא אומרת, ואז מוסיפה בלחישה, "בשבי".

המוטו של הפלוגה שלהם הוא ציטוט מתהילים, "ולא אשוב עד כלותם". ואכן, נראה שלוחמי הפלוגה לא ישובו עד כלותם של כל נגיפי הקורונה. "זה מרגיש לי הזוי שאי פעם בכלל נצא מפה", אומרת תורג'מן. "אני לא מכירה את החיים בחוץ בקורונה. זה נשמע לי בדיחה שאנשים מסתובבים עם כפפות ומסכות. אמא שלי קיבלה דוח כי יצאה מהבית לצורך לא חיוני, ואני פה במין בועה".

הסיכוי שנגיף קורונה יטריח עצמו עד למוצב המרוחק הזה הוא אפסי, אבל החיילים משתדלים בכל זאת לשמור על היגיינה ועל כללי הריחוק. "בליל הסדר הפרדנו שולחנות כדי לא להצטופף. זה היה קצת מוזר", מודה תורג'מן. "גם אין חיבוקים, שזה משהו שלוחמים רגילים לעשות".

מה שבעיקר חסר להם זה לא חיבוקים, אלא האוכל של הבית. ויצמן מתגעגעת לקוסקוס ותורג'מן לקובה. "אני מגיע ממשפחה בלרוסית", אומר רונדרביץ', ורומז בכך שהוא מסתפק במה שיש. הצרה היא שבגלל הפסח, גם ההיצע הצה"לי צומצם מאוד. "אנחנו אוכלים תפוחי אדמה בשמונה צורות שונות", מדווחת תורג'מן.

מלוחמי קרקל לא תשמעו בדל טענה על האוכל הצבאי, אבל משיחות עם הורים עולה שבשבועות האחרונים מורגש מחסור במזון בצבא, אם בגלל הקושי הכללי להשיג מוצרים או כי הבסיסים מאוכלסים במצבת כוח אדם מלאה. "היינו בהלם מהאוכל שיש להם בבסיס", מספר אב ללוחם המשרת בבקעת הירדן. "לפני פסח נתנו להם לארוחת צהריים לחמנייה מעפנה עם נקניק, וזהו. אין אוכל חם. בלית ברירה הכנו אוכל ונסענו עד לבסיס כדי לחלק לחיילים. זה היה ביזיון". סא"ל רמי מזרחי, מפקד גדוד אריות הירדן שבו התרחש האירוע, אומר בתגובה: "כשהמטבחים היו בהכשרות לקראת פסח החיילים קיבלו מענה אחר, כמו כריכים, אבל זה היה לארוחה אחת בלבד. אין מחסור באוכל או היעדר אוכל חם, לא אצלנו ולא בשאר הצבא, למעט המגבלות של פסח".

והנה עוד היפוך תפקידים בין המשפחה בבית לחייל בצבא: במרומי מגדל השמירה של קו דיווח 104 נמצאת לוחמת קרקל אביבית מולונך בלבוש קרבי מלא. ציפורים מקננות בגג המגדל ומסביב נפרש עולם ומלואו. בביתה בקריית־מלאכי, לעומת זאת, מצטופפים אמה וששת אחיה. היא ממש לא מקנאת בהם. "אמא שלי הולכת לעבודה כי היא חיונית במפעל והאחים נשארים בבית, מנסים להעביר את הזמן יחד. יותר קשה להם שם מאשר לי פה".

כחלק מהמלחמה בקורונה, הקצינה תורג'מן ביקשה ממשפחות החיילים לשלוח להם מכתבי עידוד מהבית, וכך לעודד גם את עצמם. מולונך מסכימה לחלוק את המכתב שקיבלה מאמה: "גם בימים אלו אני סומכת עלייך שתהיי חזקה ואמיצה... בתי היקרה והחברה הכי טובה שלי, שעמדה לצידי בטוב וברע, יש בך כל כך הרבה איכויות. הכל בחיים האלה זמני וגם אלו ימים שסופם להסתיים".

מתי באמת זה יסתיים? ומתי ייגמר הנתק הארוך מהבית? כשהצגתי בסוף היום את השאלה הזו לעילי און, בבסיס האימונים של גבעתי, הוא נגע בכיפה, משך כתפיים והעיף מבט למעלה. גם שם, כנראה, לא יודעים. ×

יהב ברקוביץ' ותמונות החתונה. "נמצאים בסיר לחץ"
מנוחת הלוחמות מקרקל במוצב על גבול מצרים