שניים סינים

הייתה סיבה לכך שלא פינה את הדברים שלו. גם הפסיכולוגית שלה הסכימה איתה. "אתה עושה טעות", אורנה התחננה. "זה בסך הכל גיל המעבר של גברים. אני יכולה לשלוח לך על זה כתבה. בשביל זה לא מפרקים משפחה. מה קרה פתאום? אני באמת לא מבינה". שלמה הסתובב אליה, "זה בדיוק העניין, אורנה", אמר. "זה מה שאת לא מבינה" | עמליה רוזנבלום על הרגע שבו הנישואים מתפרקים

עמליה רוזנבלום
איור: רות גוילי
״

אמא, לפני שהולדת אותי ואת זהרי היה לך ציצי יפה?" שאלה נגה את אורנה.

נגה הלבנבנה והארוכה בת האחת־עשרה ישבה על המיטה בחדר השינה של אמה וצפתה בה מתייסרת בתחתונים מול המראה. עברו שלושים־וחמש שנה מאז שאורנה התלבטה לראשונה כמה רחוק תלך עם בחור בדייט שלישי, והשאלה של הילדה הכריעה את הכף. באתר ההיכרויות כתבה על עצמה: "יד ראשונה מרופא", והוסיפה: "חד־הורית טרייה ומרירה מחפשת מישהו לשנוא איתו ביחד את כולם". כתמונת פרופיל העלתה תמונה של האוגרת של הבנות. להפתעתה היו כמה פונים.

אורנה עברה להיאבק במחטב, ותמכה בעצמה באמצעות המיטה. נגה רק הביטה בה בלי לעזור. ואילו זהר, ששכבה על בטנה על המיטה הזוגית, כדי שכנפי הפיה שלה לא יתקמטו, זזה מעט הצידה באינסטינקט, אבל לא הרימה את הראש מהטלפון, ובוודאי שלא התנצלה על שאכלה במיטה.

"אולי די כבר?!" צעקה אורנה על בתה הקטנה, "ותתארגני כבר".

"רגע, אמא", אמרה זהר, משחקת בשיער הזהב החלק שלה וממשיכה להעביר תמונות בטלפון של אחותה, מעכבת ככל יכולתה את הרגע שבו היה עליה לפשוט את התחפושת ולהתכונן לשינה.

אורנה הציצה מאחורי כנפי הפיה: הנה אבא והחברה החדשה שלו בפתיחה במוזיאון, והנה החברה החדשה נותנת הרצאה בכנס בלונדון. זה גמולנו על המאבק הפמיניסטי: עכשיו כשרואים בחורה עם ציצי יפה, לא מן הנמנע שיש לה גם דוקטורט מהרווארד. הפסיכולוגית אמרה לה ששלמה כנראה סובל ממשבר גיל המעבר. זה לא נושא כל כך ידוע. אבל האמת הייתה שלשלמה היו את כל התסמינים אחד לאחד, כולל ירידה בחשק המיני ושינויים במצב רוח.

"תביאי, נו", משכה בינתיים נגה את הטלפון מהידיים של אחותה הקטנה. זהר צווחה, כשנגה בדקה משהו בטלפון, מכווצת את גבותיה בריכוז ומשננת לעצמה, "להם הייתה שיטה... קודם זרקו רימון, אחר כך... ירו צרור, אחר כך נחו".

"אמא, תגידי לה!" צווחה זהר את שלוש המילים שבוודאי תחרוט על קברה של האם. אורנה ציינה לעצמה שחדר השינה מסריח.

הטלפון צילצל. שלמה. כנראה חש שהיא יוצאת לדייט. אין הסבר אחר לזה שבימים האחרונים הוא התקשר כל הזמן. אורנה החלישה את הצלצול ובדקה את השעה. שבע, שבע ועשרים. היא קבעה עם הבייביסיטר בשמונה. כבר לפני שנה, כששלמה הוריד לעצמו בלייזר את השערות בגב, חשבה, היא הייתה צריכה לגרור אותו באוזן לטיפול זוגי. היא גמרה להידחק לתוך שמלה ירוקה מפעם, לא כולל סגירת הרוכסן, ובחנה את עצמה בפרופיל: בשעה טובה, בן? בת?

נגה הביטה בה, אבל רק המשיכה לשנן לעצמה, "להם הייתה שיטה: קודם זרקו רימון, אחר כך ירו צרור, אחר כך נחו..." הילדה ניסתה להיזכר איך השיר ממשיך, "...הייתי... ניגש לפתח הבונקר שלהם... אוף. שיט!" אמרה כששוב התבלבלה.

ואז הגיעה עוד הודעה: הבייביסיטר הבריזה. אורנה כבר שקלה לראות בזה סימן, כשזהר ניצבה פתאום בין רגליה והגישה לאמה כנפי זהב גדולות, בעודה מפזמת "שינים סינים עם כיניר גידיל" לתוך מיקרופון צעצוע. זה או היא או אני, אורנה חשבה, ושלחה בקבוצה של האמהות בקשת עזרה חירומית לבייביסיטר.

"פליז, מימוש", אמרה הקטנה, אדישה לאותות הלחץ של אמה. "את לא רוצה להיות פיה איתי?"

אורנה נכנעה. אך בזמן שקשרה את הכנפיים סביב מותניה, התלקחה עוד מלחמת עולם קטנה בין הבנות, והן יצאו מהחדר, הקטנה בבכי והגדולה במבט מאשים. "תשמרו על קשר", חשבה אורנה.

---

היא לא הצליחה לנשום עם המחטב ונשכבה על הגב בתקווה שכך ייכנס יותר אוויר לריאות, תוהה אם אדם יכול לחנוק את עצמו עם כרית. אבל הכנפיים הציקו לה, והיא התהפכה על בטנה, מניחה את לחיה על הכרית הרטובה מקורנפלקס. כשראשה על הכרית, ריחרחה את האוויר. שוב הסירחון הזה. לרגע חשבה שזה הקינמון המלאכותי של הקורנפלקס, אבל לא, מתחת לקינמון היה עוד משהו. יהיה יותר קל לעבור דירה מאשר לנקות את זאת. עוד הודעה הגיעה. למרבה ההקלה והאימה, אחת האמהות המקובלות הודיעה שהיא שולחת אליה בייביסיטר מעולה. המשבר נפתר. אין ברירה אלא לצאת לדייט. אורנה עצמה את עיניה. אמנם רק לרגע, אבל זו הייתה טעות. בעיניים עצומות, לבדה בחדר השינה שלהם, היה לה קל מדי לדמיין ששלמה בסך הכל מתעכב במרפאה. שהוא עוד רגע יגיע. שהיא תעשה לו פרצוף. שהוא יבקש סליחה. שכמו תמיד הם יריבו קצת, שאולי אפילו אחר כך ישכבו.

לכן זה היה כל כך מוזר לשמוע את דלת הדירה נפתחת, ואת הבנות קוראות בספונטניות, "אבא!"

אורנה קמה מהמיטה מבולבלת, יישרה את כנפיה ויצאה לסלון. כשהיא ראתה את שלמה עומד בדלת, במכנסיים הכי צרים שלו ובז'קט שהיא אוהבת, נעתקה נשימתה. הוא חייך אליה חיוך נבוך, ונראה מהוה אך עדיין שווה, כמו שטר של מאה שקל שהתכבס בג'ינס. אולי בגלל זה לא קלטה שבעצם הוא לא אמור להיות שם, ולא חשבה שזה די משונה שהוא מרכיב משקפי שמש בשבע וחצי בערב.

נגה חיבקה את אביה. הם היו דומים, עם העור החיוור שלהם והגובה הזה. זהר נצמדה אל הרגל של אמה. הכנפיים הקטנות דיגדגו אותה. אורנה לא ידעה מה להגיד, ולכן רק הסתובבה וסימנה לשלמה לסגור לה את השמלה מאחורה.

הוא התקשה להגיע לרוכסן, שהתחבא מעבר לכנפיים, וכשגמר, היא ראתה שהוא מבחין בלק השחור החדש שלה, ובולע את הרוק. "אין חיבוק לאבא?" פנה לזהר. אבל הילדה התרחקה בשירת "שָׁנָם סָנָם עם כנר גדל" ושניהם ראו שהיא שוב מתגרדת בראש.

זה היה סתמי ומספיק טוב בשבילה בדיוק כמו פעם, ולכן אורנה כמעט לא הבינה מה שלמה אומר, כשרעם על הפיה הקטנה, "תחליפי למשהו נורמלי. את לא יכולה ללכת ככה לסבתא".

"מה סבתא?!" אורנה קפצה מעורה. "מה אתה בכלל עושה פה? הן חיכו לך אתמול כמו אני לא יודעת מה". זאת הייתה טעות להוציא לו את העיניים עם השמלה הצמודה והלק. כרגיל, במקום להסביר את עצמו כמו בן אדם, שלמה תקף אותה. אמר שהיא שקרנית. קישקש משהו על זה שמנסה להשיג אותה כבר כמה ימים. היומולדת של אמא שלו. בלבולי מוח.

"סליחה שלא ראיתי", אמרה, "הייתי עסוקה בלגדל את הילדות שלך".

"את מסננת אותי!" הוא הרים את הקול, מנסה לחטוף את הטלפון שלה כדי להוכיח משהו.

אבל כשעמד צמוד אליה, היא הריחה את הבל פיו המתוק, ואת ריח הים של האפטר שייב שלו. לרגע בהתה בעצמה משתקפת במשקפי השמש החדשים שלו, אבל אז נפל לה האסימון, והיא הסירה את משקפי השמש בחטף.

"מה את עושה?!" הוא צעק, מזועזע.

"עשית לייזר בעיניים".

"אז?!" הוא ענה, ממצמץ.

"אז?!" אורנה התרתחה, מביטה בעיניו המוזרות חסרות המסגרת, "קודם הסרת שיער בלייזר, ועכשיו הסרת משקפיים בלייזר. באמת חבל שאין ניתוח להסרת האישה והילדות שלך בלייזר".

ואז זה קרה. היד שלו עלתה והתקרבה אליה, לופתת אותה בצוואר ומתהדקת. אורנה הרגישה את הלחיים שלה מתלהטות. כן, היא לא איבדה את זה. היא עדיין הייתה מסוגלת להוציא אותו מדעתו. זה היה כמו לרכוב על אופניים, התענגה, ואז הישירה מבט לתוך עיניו ולחשה באיטיות את מילות הקסם, "אני מכירה אותך". אבל הקסם לא עבד.

להפתעתה שלמה התעשת והוריד ממנה את היד, כמו נגעל מעצמו. היא לא הספיקה להבין מה קרה, כששניהם שמעו קול זר ונמוך מכיוון דלת הדירה הפתוחה.

"היי", אמר האדם הצעיר, ספק בחור ספק בחורה, שעמד בדלת. הם לטשו במעיין את מבטם. היו לו או לה שיער ארוך, לסת מרובעת, עיניים ירוקות יפהפיות, אייליינר שחור, חותמת שפם ופיקת גרון גברית. אורנה ניסתה ליישב את הדברים כמי שנאבקת במגירת גרביים שלא נסגרת. "אני מעיין, הבייביסיטר?!"

"היי", אמרה אורנה, ושלושתם שמעו את הטלפון של אורנה רוטט עם הודעה חדשה.

"העיקר שאת עסוקה בלגדל את הילדות שלי", סינן שלמה.  

הילדות. אורנה חיפשה אותן במבטה. נגה נבלעה בחדר שלהן, וזהר הדליקה בינתיים את הטלוויזיה בסלון.

שלמה התרחק בינתיים לכיוון חדר השינה, וסימן לה לגשת אליו.

"אני מתפלא עלייך", הוא לחש לה. "אף קוקסינל לא שומר על הבנות שלי".

"איך אתה מדבר?!" היא גערה בו בחרישיות ובחרדה, "קוראים לה מעיין. היא הבייביסיטר של קארן קפלן".

"א־הא", אמר שלמה. "ואם קארן קפלן תקפוץ מהגג? נו באמת, אורנה, תני לי לקחת אותן, זה נוח גם לך. שום בייביסיטר ביזארי, תצאי לך ל..." הוא שוב בלע את הרוק, מהסס, "לדייט שלך, תחזרי מתי שתרצי, תשני עד מאוחר".

היא נכנעה.

---

שלמה פקד על הילדות לארוז תיק לסופ"ש. הן כבר היו שבויות בטלפון של מעיין, שהקסימה אותן עם משחק שלא הכירו, והביטו באביהן כאילו הוא מוכר להן רק במעורפל.

"רעיון טוב", חשבה אורנה וברחה גם היא לרגע לתוך הטלפון. היא פתחה את ההודעה מהדייט. הוא לחץ עליה לבוא אליו. הבטיח שיבשל לה. היא חששה מהרעיון אבל לא הספיקה להשיב משום שבזווית העין קלטה ששלמה נכנס לחדר השינה. היא נכנסה אחריו בלב הולם בזעם ותקווה. בפנים, ראתה את שלמה עומד על השרפרף, ומחטט בארון שלו.  

"מסריח פה", הוא אמר, "מה זה, מת לכן שליח של פיצה מתחת למיטה?"

"זהרי חזרה להרטיב", ענתה, מנסה שלא להישמע מאשימה. "מאז שעזבת".

"כמובן", הוא ענה. "וגם ההתחממות הגלובלית זה בגללי".

"אין לדעת", אורנה מילמלה, "כל הלייזר הזה".

שלמה השליך מתוך הארון בגדים, שמיכות וחפצים.

"מה אתה מחפש?" שאלה.

"את העיטור", הוא ענה.

היא ציחקקה בלי כוונה.

"אמא שלי רוצה את זה בחזרה, ליומולדת. מה מצחיק?" שאל.

"סתם", אמרה, מגרדת בראש, "אין לי מושג איפה זה".

הוא המשיך לחפש את העיטור עוד כמה רגעים, מאבד מומנטום. ואורנה הביטה בחפצים שהושלכו לשטיח: צעיף של הפועל תל־אביב. ויברטור מוזהב שקנו ברגע של תעוזה ביום הנישואים העשירי ונשאר באריזה. חזיות הנקה you-never-know. פוסטר מגולגל. אורנה פתחה את הפוסטר. זו הייתה מודעה של מלחמת שוורים. זירת לס ונטס. מדריד. מאי, 1998. שטרות מהוהים נפלו ממנה. משום מקום הכה בה הזיכרון. בדרך לקרב השוורים רבו ריב נוראי והיא חזרה למלון מבלי לראות את הקרב. כן, הייתה להם תשוקה. ושום דוקטורית מהארוורד לא תיקח להם את זה. אורנה הראתה את השטרות לשלמה, מחייכת. "אלפיים פזטות", בחנה את השטר. "אתה יודע מה אפשר לקנות בזה?"

"כינים", הוא אמר לה.

"הדבר היחיד שיש לי ממנו מספיק", אמרה. אם שלמה מנסה להצחיק אותה, אז מכת המוות עוד לא הונחתה.

הוא ירד מהשרפרף. לקח נשימה, ואז הביט סביבו על הבלגן, מרים חפצים באופן אקראי, כמתקשה לזהות אותם.

"תיזהר על הכלוב", אורנה אמרה לו. "היא ילדה אתמול".

"המליטה", שלמה אמר, והתקרב אל הכלוב. "היא לא זזה", אמר.

"ככה היא מהבוקר. היא טיילה בכלוב ושמה נעצרה. נחה נראה לי. הלידה גמרה אותה".

לרגע עמדו בשקט, ליד הכלוב הדומם. הגלגלת עמדה ללא נוע.

"תבדוק שהיא בסדר".

"איך בדיוק?" הוא שאל. "אני אשים לה מראה קטנה מול הפה?!"

"אתה הרופא בינינו".

שלמה הסתכל סביבו ואז לקח את הוויברטור.

"מה אתה עושה?" אורנה התחלחלה.

שלמה לא ענה, ורק הוציא את הבטריות מהמיקרופון צעצוע, והכניס אותן לוויברטור. אחר כך הצמיד את המוט הדק והמוזהב לפרוות האוגרת והפעיל אותו. החיה הקטנה נרעדה, ופרוותה סמרה. שלמה כיבה את הרטט והניח אצבע על החיה. אחרי רגע אמר, "היא גוססת".

"אוף", אמרה אורנה. "למי יש עכשיו כוח ללכת לווטרינר?"

"בשביל מה וטרינר?"

"לא יודעת, שירדים אותה", אמרה. "שלא ייתן לה לסבול".

הוא הביט בה כשבכתה. "חבל שאמהות לא מתות יותר בלידה כמו פעם", אמרה, ואחרי רגע נבהלה והוסיפה, "לא שהייתי רוצה למות, אבל לפחות זה היה שם דברים במקום".

שלמה הקשיב.

מה השעה כבר? חשבה. הכל נעשה חשוך יותר.

"אני יכול לשאול אותך משהו?" שאל בהיסוס. ליבה של אורנה החסיר פעימה, והיא הינהנה. "למה בכלל היית איתי אם אני בן אדם כל כך גרוע?"

אורנה חשבה רגע ואז אמרה, "התחלת איתי כשהייתה לי שעורה".

שניהם צחקו. אחרי רגע ניגבה את הדמעות ונתנה לו את ה־מבט. לרוע המזל, בדיוק אז שלמה קיבל הודעה, וגם קרא אותה. כששב להביט בה, אורנה ידעה שהרגע עבר.

"מצטער", אמר, "אבל אני לא זורק עכשיו שום אוגרת".

"חבל", אמרה לו ביובש. "אתה דווקא טוב בלזרוק".

---

נגה עמדה ליד דלת הכניסה עם תיק ארוז כיאה לגיס חמישי. "יופי לך", אמרה לבת. "תוכלי ללמוד עם סבתא את גבעת התחמושת".

"ציניות זה של הֶיְיטֵרִים", אמרה מעיין, מגינה על נגה.

"זה בסדר", אמרה הילדה, מרגיעה את מעיין, ולאמה ענתה, "מעיין ואני כבר על זה". ואז חייכה ודיקלמה באיטיות אך במדויק, "להם הייתה שיטה: קודם זרקו רימון, אחר כך ירו צרור, אחר כך נחו..." שלמה החזיק ביד אחת את נגה, ובשנייה את צעיף הפועל, וקרא למעלית.

"ביי זהר," קראה נגה לעבר הבית.

"את בטוחה שאת לא באה לסבתא?" שאג שלמה לכיוון בתו הקטנה אבל לא קיבל תשובה.

מעיין פנתה פנימה לזהר, ואורנה נותרה במסדרון איתם. דלת הבית נסגרה קלות מאחוריהם. בזמן שחיכו למעלית, שלמה קיבל שלוש הודעות ברצף.

"החברה שלך מתייבשת באוטו", אורנה אמרה.

"רדי ממני", אמר. ואז כמו התעשת לפתע ודחף לכף ידה את צעיף הצמר האדום.

"מה אני אמורה לעשות עם זה?" שאלה בכעס.

"תתרמי לפליטים, תשרפי מבחינתי", הוא אמר, "מה שתיכננת לעשות עם כל היתר".

המעלית הגיעה.

כל היתר? לא יכול להיות שהוא התכוון לזה. הרי הייתה סיבה לכך שלא פינה את הדברים שלו. גם הפסיכולוגית שלה הסכימה איתה. אורנה איבדה שיווי משקל, ונאחזה בריב ההוא במדריד. "אבל מה שאני לא מבינה", שאלה אותו, "זה... הרי שום דבר לא הידרדר בעצם..." היא ניסתה לבנות את הטיעון שלה, אבל הכל החליק.

דלת המעלית נפתחה. שלמה החזיק את נגה חזק מדי בפרק היד ומשך אותה פנימה.

"אתה עושה טעות", אורנה התחננה. "זה בסך הכל גיל המעבר של גברים. אני יכולה לשלוח לך על זה כתבה. בשביל זה לא מפרקים משפחה".

דלת המעלית התחילה להיסגר, אבל אורנה כפתה עליה להישאר פתוחה. "שלמה", היא הפצירה בו, בזה לעצמה בעודה מנופפת בצעיף כעורכת דין, "אתה זה שתמיד הסברת לי שגבר אמיתי לא יכול להחליף קבוצה".

שלמה הביט בה נבוך.

"אבל למה עכשיו?" אמרה יותר בשקט, "מה קרה פתאום? אני באמת לא מבינה. הרי תמיד היינו ככה, עם כל הריבים, ו..."

שלמה הסתובב אליה, "זה בדיוק העניין, אורנה", אמר. "זה מה שאת לא מבינה". והוא לחץ על "ק".

כשהמעלית נסגרה, אורנה הביטה בהשתקפות המעוותת שלה בדלת המתכת. לק שחור, שמלה ירוקה צמודה מדי וכנפי זהב. הטלפון אותת על הודעה חדשה. זה שוב היה הדייט. אורנה קראה אותה בתקווה שההודעה תפיג מעט את הכאב הזה. אבל בניסיון לפתות אותה הדייט שלח תמונה, שגרמה לאורנה להרגיש כאילו אדם זר נצמד אליה באוטובוס. ואז, במהירות שהפתיעה אפילו אותה, היא שלחה לו הודעה שאין ממנה דרך חזרה.

אחר כך הסתובבה בחזרה אל דלת הדירה. ואז הבחינה בו, בשלט: "אורנה, שלמה, נגה וזהר ראובני", כתבה עליו גננת אחת פעם מזמן, בטוש שחור ועבה, ונגה הדביקה מתחת ארבעה צדפים ים־תיכוניים סתמיים. עכשיו באור היעיל של חדר המדרגות, השלט לעג לה. על התמימות שלה. על המשאלות הבנאליות שלה. על כך שדמיינה שתימלט מהקללה. בידיה החשופות אורנה התחילה לתלוש אותו. שלמה הדביק אותו בזמנו בסופר־גלו אל הפלדלת. "אלף שנה לא יצליחו להיפטר מזה עכשיו", צחק אז באהבה. אבל מתברר שאין לך דבר שאי־אפשר להיפטר ממנו. היא לא ידעה כמה זמן עמדה שם, מכלה את זעמה בשלט, כי האור בחדר המדרגות כבר כבה. היא לא הפסיקה גם כשנשברה לה ציפורן, אלא רק עטפה את יד ימין שלה בצעיף של הפועל, ולא הפסיקה לחבוט בשלט ולמשוך אותו עד שדלת הדירה נפתחה מבפנים, והיא ראתה מולה את מעיין.

למרות שכישורי הבייביסיטר שלה לא נדרשו, מעיין התעקשה שאורנה תשלם על כל החמש שעות שהיו בתכנון. בפעם השלישית באותו ערב, אורנה נכנעה אך לפחות הצליחה לעמוד על כך שבתמורה, בדרכה החוצה, מעיין תלווה את האוגרת האומללה בדרכה האחרונה אל פח העירייה.  

הבקשה התקבלה, ורק כשחיכתה עם מעיין למעלית, אורנה הבחינה שמהנייר המגולגל שהבייביסיטר החזיקה ביצבצו לא אחד, כי אם שני זנבות — שמוטים כגבעולי פרחים נבולים.

"מה זה?" אורנה שאלה בחלחלה, מצביעה על שני הזנבות.

"אה זה? כן... זה קורה הדבר הזה... שהאמא הורגת את הגורים", היא שמעה את מעיין מרחוק. "אולי זה היה יותר מדי בשבילה, לטפל בכולם. או אולי סתם לא היו לה מספיק חלבונים".

המעלית הגיעה. מעיין והאוגרים צעדו פנימה. אבל רגע לפני שהדלת נסגרה, מעיין לקחה פתאום את ידה הפצועה של אורנה, "סליחה שאני אומרת לך", אמרה בקולה הנמוך, מביטה בעיניה היפות היישר לתוך עיניה של אורנה. "אבל את צריכה לשים עליו הרבה יותר זין".

---

בדירה השקטה אורנה חיפשה את זהר ומצאה אותה, לשמחתה, ישנה במיטת האם. אורנה נשכבה לידה בזהירות, מציינת לעצמה שמרגע שהכלוב פונה, החדר כבר לא הסריח. היא כמעט נרדמה בעודה מחשבת איך תמצא למחרת שני גורי אוגרים חלופיים, כשפתאום שמעה אוושה מטרידה. הגלגלת. סוב וסוב, סוב וסוב, רצה לה האוגרת הקטלנית לשום מקום.

"מימוש", אורנה שמעה פתאום את זהר. אורנה ניסתה להעמיד פני ישנה.

"מימוש?" חזרה הקטנה, "את רוצה שאני ארדים אותך?"

אורנה היססה, "רק אם יש לך כוח".

"מה, תמיד יש לי", אמרה הילדה, מזדקפת על הכריות, "מה בא לך?"

"כל דבר".

"אפילו שניים סינים?"

אורנה חייכה. היא הניחה את ראשה על ירכיה של זהר. כנפי הזהב שלה התקפלו כנגד בטנה של הבת. הילדה הניחה עליה יד רכה, והתחילה לשיר. כשהפרש הראשון מת בחרב, אורנה עצמה את עיניה. כשהפרש השני נפל טרף, נשימתה של האם נעשתה כבדה. וכששרה לה זהר על הפרש השלישי, אורנה כבר כמעט לא שמעה אותה.

"לילה, לילה, כוכב מזמר", קולה המתוק של הבת התערבב בריח החלב ותמצית הקינמון על הכרית, "נומי, אמא, כבי את הנר".

עמליה רוזנבלום, ילידת 1974. בין ספריה: "ונדמה שהכל אפשרי", "עד קצה המושב", "זמן שאול"

איזה ספר קראת לאחרונה?

"אני קוראת במקביל את 'משכילה' של טארה וסטאובר, 'טירת הזכוכית' של ג'אנט וולס, 'תפוזים הם לא הפרי היחיד' של ג'נט וינטרסון, וספר חדש שנקרא Wow, No Thank You של סמנתה אירבי. כל הספרים האלה הם באופן כלשהו אותו ספר; טקסטים אוטוביוגרפיים של כותבות שגדלו במשפחות חריגות, בתנאים מאתגרים, והצליחו לפלס לעצמן דרך בסבך הזה".

אילו ספרים השפיעו עלייך?

"אני נדלקת בקלות והרבה דברים משפיעים על הכתיבה שלי. השבוע למשל, בערבי הסגר, ראינו את הקומדיות השחורות 'מתחת לפני השטח' ו'חתול שחור, חתול לבן' של הבמאי הסרבי אמיר קוסטוריצה, וכרגע אני פתאום מרגישה שהוא משפיע עליי, ובא לי לכתוב משהו בהשראתו".

איך את מעבירה את תקופת הסגר?

"למזלי הרב אני עובדת. אני פסיכולוגית ומטפלת זוגית, ואני עובדת בטלפון או בזום עם הרוב הגדול של הלקוחות שלי. בנוסף, אני כותבת כבר כמעט ארבע שנים מדור אישי שמאלץ אותי לכתוב, וגם מאפשר לי לכתוב, ובכתיבה יש יסוד מלא חיוּת מבחינתי, תמיד מתרחש בה משהו לא צפוי".