אלוהים נא בָּרך את אמריקה

כל לילה ישבה מאמא מול המראה בחדר השינה, פיזרה את שערה הארוך והברישה אותו במברשת. הברישה והברישה. היא קראה ודיברה היטב את שפת ארצה החדשה, אבל רבקי יכלה לראות שהיא לא מפסיקה להתגעגע לפלשתינה. לפעמים פאפא העניק למאמא ליטוף של חיבה וברגעים כאלה מאמא נראתה לה שמחה, אבל רוב הזמן היא נראתה לה עייפה ועצובה | אמונה אלון בסיפור זיכרונות על משפחתה באמריקה

אמונה אלון
איור: צחי פרבר

(לאִמי, 1932־2006)

פ

אפא הזמין לארוחות ליל שבת פליטים יהודים שהגיעו לניו־יורק. השולחן הגדול כוסה במפה לבנה מאוד, נקייה ומעומלנת.

פעם אמר אורח פליט: "יש לי צ'ופּ".

"איזה סוג של שׁופּ (חנות)?" שאלו אותו בני המשפחה.

"יש לי צ'וֹפּ", השיב. "בבית חרושת. עכשיו שיש לי צ'וֹפּ, אני יכול לוקח דירה".

פאפא צחק ואמר, "טוב, לפחות יש לו ג'וֹבּ".

פליטים רבים עברו בביתם ורבקי ידעה שפאפא מסייע להם להסתדר בארץ הזהב, אמריקה. הוא עצמו הגיע לכאן מפלשתינה לאחר שאמו, ושלושה מאחיו, מתו בירושלים מרעב וממחלות. עכשיו באה בעקבותיו אחותו, דודה לאה, שלא היה לה בעל ולא היו לה ילדים. רבקי ידעה שפעם קרה לדודה לאה משהו חשוב: היא התגרשה.

---

"טיירע מלכהל'ה געזונט זולסט דו זיין/ לוסטיג און פריילאך א גלייזאלע ויין" (מלכהל'ה יקרה, תהיי בריאה ושמחה ושתהיה לך כוסית יין). פאפא התענג על בתו השמינית, שהייתה תינוקת מתוקה וצחקנית. רבקי הייתה מספר שבע, ופאפא הכה אותה בזעם כשמלכהל'ה ייבבה ודרשה את מה שבידי אחותה.

ופאפא תמיד נתן למלכהל'ה חתיכה מן הבייגל הטרי שמאמא הגישה לו לארוחת הבוקר. גם כשרבקי תתבגר, היא לא תשכח: פאפא יושב ואוכל ומאמא ממהרת הלוך וחזור עם צלחות. רבקי מתאפקת לא לבקש קצת מן הבייגל ומשחקת חרש בזמן שמלכהל'ה לועסת בעונג. "קחי את מלכהל'ה לטיול", אומרת מאמא. מלכהל'ה בת שלוש וחצי ורבקי בת שש. בחוץ רבקי אומרת למלכהל'ה: "תתפסי אותי" ומתחילה לרוץ, רגליה הארוכות יוצרות מרחק גדול בינה ובין אחותה הקטנה ומלכהל'ה רצה ובוכה: "אני לא יכולה לתפוס אותך, אני לא יכולה לתפוס אותך". כשהן שבות ומתקרבות לפינת ברודווי ורחוב 98, היא נוטלת את ידה של מלכהל'ה בידה ונכנסת איתה הביתה.

עוד זיכרון: רוז בת השלוש־עשרה מתאמנת בנגינה על פסנתר ורבקי מתבוננת בה בדריכות. כשרוז קמה, רבקי שולחת אצבעות משתוקקות אל הקלידים ולאט־לאט מלמדת את עצמה לנגן בשתי ידיים את השיר שניגנה אחותה הגדולה. הצלילים יפים, ומלכהל'ה הפעוטה מצטרפת ומוצאת באצבע אחת את התווים הראשונים של "טַיירע מלכהל'ה".

מאמא כל כך גאה בה.

---

בבית הספר היו אודרי, ג'ואן וברברה. אודרי גרה עם הוריה ברחוב 97 והיה להם כלב קטן, פחוס פנים, שצעד לצד אמה המטופחת. אודרי, בת יחידה, לבשה בכל יום ויום שמלה שונה עם גרביים ונעליים תואמים. כמוה גם ג'ואן שהייתה לה תסרוקת פוני, וברברה שהייתה בלונדינית והיה לה אח יחיד. כולן הסתובבו עם אינסוף עפרונות ועטים בקלמרי עור שנסגרו ברוכסן. הן היו "עשירות", ורבקי הייתה "ענייה" והיו לה יותר מדי אחים ואחיות. הן הסתודדו ורבקי נותרה בודדה. רבקי קראה בכיתה ספר שהחזיקה מתחת לשולחן, וחלמה שהיא נאהבת.

בבית, כשאיש לא הסתכל, היא ישבה אל הפסנתר וניגנה סולמות ואקורדים בקלידים לבנים ושחורים. מלכהל'ה ציירה ללא הרף, והצליחה לרשום את הדברים כפי שהם נראים במציאות. לרבקי יצאו ציורים מסורבלים, אבל ממילא היא העדיפה לנגן מאשר לצייר. והפסנתר היה ידיד.

---

חג המולד התקרב. לשיר על ישו — אלוהים ישמור, פאפא הגיב בעוינות לכל מה שקשור למשיח הנוצרי. התינוק שנולד באורווה אינו ראוי לאהבה, שיננה רבקי לעצמה, תניעי את השפתיים אבל אל תשירי עם כולם "Silent Night" ואת יתר השירים הקסומים ההם.

אודרי, ג'ואן וברברה סיפרו על מתנות הקריסמס שלהן.

אודרי שאלה את רבקי: "מה את מקבלת לקריסמס?"

ורבקי השיבה בכנות: "אנחנו לא חוגגים את קריסמס".

שלושתן הפנו את האף בגועל.

"איך אתם יכולים להיות כל כך צרי אופק", אמרה ג'ואן, והאחרות הסכימו איתה.

ובכל זאת, רבקי חשבה, גם בבית שלהם יש חגים ובחגים פאפא במצב רוח טוב, שר ורוקד עם ילדיו ומחלק להם ממתקים. שום ישו אינו רצוי כאן. וכמה יפים גביעי הכסף. שלהבות הנרות. השירים שהם שרים בשני קולות, בניצוחה של רוז.  

---

"למה הרגתם את אדוננו ג'יסוס קרייסט?" שאל אותה נער מלוכלך, מנהיג חבורת נערים ששוטטו אל ברודווי מאמסטרדם־אָבֶנְיוּ.

באמסטרדם־אבניוּּ היו כנסיות רבות שהשמיעו צלצולי פעמונים בכל שעה וצלצולים מיוחדים בימי ראשון. "השעון של הכנסייה ממהר בחמש דקות", הייתה מאמא אומרת אחרי ששוב כיוונה את השעון הגדול שעמד על המזנון בחדר האוכל.

רבקי מעולם לא הרגה אדון של אף אחד, אבל הנער תפס בזרועה והיא שותקה מרוב אימה עד שלבסוף המשיכו הוא וחבריו בדרכם. האם יהודים רוצחים אלוהים של אנשים אחרים? היטלר רוצח יהודים, אולי. רחוק מאוד, באירופה. האם היהודים רעים? האם הגויים רעים? היא אהבה לשוחח עם ג'יימס שישב לפניה בכיתה. הוא היה נחמד והוא היה קתולי, ולפאפא לא היה אכפת.

היא שיחקה גם עם קתרין שגרה בקומה השנייה. ואכלה אצלה כריך עם בשר חזיר, פעם אחת ויחידה, בטעות. תשטפי את הפה, אמרה לעצמה, ולעולם אל תספרי. אולי אלוהים יעניש אותך, אבל בכל מקרה אסור שפאפא ישמע על זה.

---

האנשים חגגו את היציאה מן השפל הכלכלי. זמנים מרגשים הגיעו. "קְנו את הפורד 1939 החדשה", היריד הבינלאומי, הבטחות לעולם חדש של טכנולוגיית־על. המונים ביקרו בתצוגות, בבניינים, בכיכרות הדשא. ולפתע: מלחמה. אמריקה תמגר את הדיקטטורים הרעים. הלאה הרֶשע, God bless America. מלכהל'ה זימזמה: "כאן, שם/ צועדים חיילים לדרכם". פאפא השיג לאח הגדול מויש תעודה של תלמיד לרבנות שהצילה אותו מגיוס, אבל יום אחד נשמעו בבית צעקות והאשמות והתברר שמויש הצטרף לצבא האמריקאי כמתנדב. בעיני רבקי המדים הלמו אותו מאוד. מויש נלקח לחיל המודיעין, סיים את הקורס בהצטיינות ונשלח להודו.

---

פאני, האחות הבכירה, בכתה כשפאפא שילם את הוצאות חתונתה בצ'קים שהיא ובעלה ג'ק קיבלו במתנה. הם שכרו חדר מרוהט, ואז ג'ק גויס לצבא. ובעיני רבקי המדים הלמו גם אותו. מכתבים התחילו להגיע הביתה הן מג'ק והן ממויש, ורבקי כתבה לשניהם בפטריוטיות ואספה "בולי הגנה" של צבא ארה"ב. אל בית הספר הגיעו ילדות חדשות מאירופה והן היו תלמידות חרוצות, אם כי רגישות: אורסולה הקיאה בכיתה, יום אחד, אחרי שגברת טיילור נזפה בה.

בטנה של פאני תפחה, והנה התרחש נס והיא ילדה תינוק חמוד. החיוך של התינוק דמה בעיני רבקי לשֶׁמש ביום מעונן, וכמה היא נהנתה להניח את אצבעה בכפו ולהרגיש את לפיתתו הרכה. תצלום, שבו התינוק מונף בזרועותיה של פאני, התפרסם בעיתון במדור שהודיע לאבות מגויסים על התינוקות שנולדו להם בהיעדרם.

---

כל לילה ישבה מאמא מול המראה בחדר השינה, פיזרה את שערה הארוך והברישה אותו במברשת. הברישה והברישה. היא קראה ודיברה היטב את שפת ארצה החדשה, אבל רבקי יכלה לראות שהיא לא מפסיקה להתגעגע לפלשתינה. לפעמים פאפא העניק למאמא ליטוף של חיבה וברגעים כאלה מאמא נראתה לה שמחה, אבל רוב הזמן היא נראתה לה עייפה ועצובה. ופאפא צרח שהוא מוכן בהחלט להסתפק בלחם ובצל, אבל מאמא הגישה לו תמיד ארוחות גדולות ומשובחות. בערבי חגים עמדה איתה במטבח גם דודה לאה, ותוך כדי בישול ואפייה הן דיברו ודיברו ומדי כמה דקות גם התווכחו או התקוטטו.

דודה לאה הלכה ללימודי ערב, ולמרות זאת דיברה אנגלית משובשת ומעורבבת ביידיש. פאפא הִרבה להתרגז עליה, וגם יתר בני המשפחה אמרו שהיא שתלטנית ומעצבנת. אבל בדירה הצרה של דודה לאה, רבקי ראתה פעם שרשרת פנינים מוזרה ויפהפייה שהדודה קיבלה מהבעל שהיה לה בפלשתינה, עם פנינים קטנות ובלתי סימטריות. ורבקי ריחמה על דודה לאה כשהייתה מתעסקת ללא הרף במשלוח חבילות אל משפחת אחותה בירושלים, קונה להם סדינים ומגבות ובגדים בעוד היא עצמה לובשת בגדי יד שנייה, משתמשת בסמרטוטים כמגבות וכמצעי מיטה ולא מפסיקה להתרוצץ ולהודיע, "מיר דארף שעקען אַ פַּאקֶעג' צוּ חיה" (אני חייבת לשלוח חבילה לחיה).  

סיפורה של דודה לאה הסתיים ביום שבו קפצה מאחד הבניינים הגבוהים אל אחת המדרכות. היא השאירה אחריה מכתב פרידה מבולבל, מלא שגיאות.

מתוך ממואר משפחתי בכתובים

אמונה אלון, ילידת 1955. בין ספריה: "שמחה גדולה בשמיים", "ותכתבו: אהובתנו", "בית על מים רבים"

איזה ספר קראת לאחרונה?

"שני כרכים מסדרת 'המאבק שלי' של קרל אובה קנאוסגורד, ואת סיפור חייה של הנרייטה סאלד מאת דבורה הכהן. רומן חדש יחסית, שתפס אותי, הוא 'לעולם אל תיתן לי ללכת' של קאזואו אישיגורו: סיפור עוצמתי שמתאים למחשבות שכל אחד מאיתנו חושב בימי קורונה".

אילו ספרים השפיעו עלייך?

"מ'הרוח בערבי הנחל' ו'נשים קטנות' בילדות, ועד 'זעקי, ארץ אהובה' ו'החיים כמשל' בשנות הנעורים. הרבה ספרים השפיעו עליי אך בראש הרשימה עומד כמובן ספר הספרים, התנ"ך. חלקיו הסיפוריים מרתקים בכל גיל ואין יצירה ספרותית שמצליחה להתקרב אליהם".

איך את מעבירה את תקופת ההסגר?

"מחלונות דירתי שבמרכז ירושלים אני רואה את התמונות הסוריאליסטיות של גן סאקר השומם ורחובות העיר הריקים. אני לבדי, אם כי מחוברת כמו כולם לבני משפחתי ולכל דבר וחצי דבר שמתרחש ברחבי תבל ובארצנו הבאמת־נהדרת".