שַאפֵל

הילדה שלי כורכת סביב הילדה שלו שתי זרועות והילדה שלו כורכת סביב הילדה שלי זרוע אחת, כי השנייה אוחזת במחבט. הן נולדו בהפרש של שבועיים. אנחנו מסתכלים על שתיהן יחד ומדמיינים איך זה יעבוד. ואז מסתכלים אחד על השני. משהו מהותי, שישפיע על המשך חייהן, עומד להיות מוכרע, ואין להן צל של מושג. אבל אולי זו המהות של להיות ילד | אשכול נבו בסיפור על חברות אמת שמתחזקת ברגעים הקשים של החיים

אשכול נבו
איור: גיא מורד
ה

יינו משחקים טניס. זה התחיל בתיכון ונגמר כשהברך שלו לא עמדה בזה. שיחקנו פעם בשבוע. בהתחלה בחיפה. אחר כך בקיבוץ שהוא גר בו בתקופת הלימודים. אחר כך, עשרים שנה, במרכז בהדר יוסף. פעם הוא היה מנצח, ופעם אני. ותמיד אחרי המשחק יושבים איפשהו, להשביע את הרעב לשיחה עם חבר.

עכשיו הבת שלו לומדת טניס, באותו מקום. הוא מביא אותה לחוג בארבע וצריך לאסוף אותה בשש. ובין לבין יש לו שעתיים חופשיות נדירות בלוח הזמנים הצפוף שלו.

אני מגיע פעם בשבועיים להדר יוסף. ואנחנו יושבים לשיחה שאחרי הטניס, בלי לשחק לפני זה טניס.

אנחנו מדברים כמו שהיינו משחקים. הכדור עובר מצד לצד במהירות. הוא נוטה יותר לעלות לרשת. להעז. אני נוטה יותר להישאר בקו האחורי. להיות קשוב. אבל בשיחה כמו במשחק, הכל תלוי במומנטום.

---

בחודשים האחרונים לחייה של אפרת אני דיברתי יותר. כשהוא התאהב נואשות בעובדת צעירה שלו ולא ידע מה לעשות עם זה, הוא היה זה שהתייסר מולי וניסה למצוא את המילים, ופעם אחת אפילו חבט באגרופו בשולחן והחריד מאפרה מרבצה.

אנחנו לא נוהגים לתת עצות אחד לשני.

ההחלטה הנכונה מתבררת מעצמה. בטבעיות. מעצם זה שאתה משוחח עם מישהו שמכיר אותך יותר משלושים שנה, שיחה אינטימית, נטולת הסחות והפרעות.

הפעם לא הייתה לי ברירה אלא להביא איתי את שי.

הוא קצת מופתע כשהוא רואה אותה, אבל לא עושה מזה עניין. זה מה שטוב עם חברים ותיקים. אין צורך להכביר.

אנחנו מזמינים את מה שאנחנו מזמינים תמיד. למרות שאני יודע שלא אגע בצלחת שלי. ומזמינים גם טוסט ושוקו לילדה.

הוא שואל את שי איך בבית ספר, ולפני שהיא מספיקה לענות "בסדר" הוא אומר, רק אל תגידי לי "בסדר" כמו הבנות שלי.

היא צוחקת. ואומרת שהולך לה טוב בספרות ובתנ"ך אבל לא במתמטיקה.

העלה לא נפל רחוק מהעץ, הוא אומר לשנינו.

התפוח, היא מתקנת אותו.

והוא מתקומם: חשבת פעם איזה מעפן הפתגם הזה, שיצ'וק? איך בדיוק תפוח יכול ליפול רחוק מהעץ?

היא צוחקת שוב.

השוקו שלה מגיע.

אבא, היא אומרת לי, הבטחת.

אני מעמיד פנים שזה נכפה עליי ומושיט לה את הטלפון שלי. וזוג אוזניות.

רק אחרי שהיא נכנסת לספוטיפיי ובוחרת שיר, רק אחרי שאני שומע את הצלילים הרמים בוקעים מהאוזניות — אני מתחיל לדבר.

---

הפנים של החבר שלי השתנו עם השנים. יש לו קמטים בצידי העיניים. כתמי שמש על הלחיים. והלסת הקשוחה התרככה קצת. אבל הבעת הפנים שלו כשהוא בהלם נשארה די אותו הדבר. הוא מביט בי עכשיו כמו שהביט במסך הטלוויזיה כשאנדריאס הרצוג הבקיע את גול השוויון נגד ישראל וחיסל את הסיכויים שלנו לעלות למונדיאל. אפרת צילמה אותנו באותו רגע. יושבים בסלון. אני תופס בשערות שעוד היו לי אז והוא רק בוהה במסך. עיניו שקועות בחוריהן. שפתיו פשוקות מעט. לחייו אפורות.

אז כמה זמן נשאר לך...? הוא שואל כשאני מסיים. במילה "זמן" קולו נשבר.

שלושה חודשים גג.

ואין סיכוי שימצאו בינתיים איזו...?

אין, אחי. זה אותו אחד שהיה לאפרת.

רק פעם אחת בכל שנות החברות שלנו ראיתי אותו בוכה. היינו בני עשרים ומשהו. גרתי במעוז אביב עם אפרת, והוא בדיוק יצא עם מישהי שמצאה חן בעיניו עד כדי כך שהוא הכריז שהיא תהיה אשתו. היינו אמורים להיפגש במגרש, אבל פתאום הוא צץ אצלי בדירה. התיישב על הספה. שיחק במיתרים של הרקטה בלי לומר מילה. אחר כך הוא טמן את הראש בין הכתפיים שלו. אחר כך הכתפיים התחילו לרעוד. אחר כך בקעה ממנו נהמה כזו. של חיה.

עכשיו הוא מתאפק. אני רואה שהוא מתאפק לפי זה שהוא נושך שפתיים ואני מבין למה הוא מתאפק מהמבט שהוא זורק לעבר שי.

הילדה שלי מזיזה את הראש לפי הקצב של המוזיקה וכשהיא רואה שהוא מסתכל עליה היא מחייכת אליו את החיוך הטהור שלה.

הטוסט שלה מגיע באיחור ניכר.

בלי שהיא מבקשת אני חותך אותו בשני אלכסונים לארבעה משולשים. בלי להוריד את האוזניות מהאוזניים היא לוקחת משולש אחד ומתחילה לאכול.

אתה שומע, רציתי לבקש ממך משהו, אני אומר.

הוא רוכן קדימה, מייצב אגרוף תומך מתחת לסנטר, ואני יכול לראות שהוקל לו קצת שעברנו מבשורות מרות לבקשות. בקשות — אפילו בקשות גדולות, אפילו בקשות גדולות מאוד — הן משהו שאפשר להיענות לו. או לא. לשומע יש לפחות איזו בחירה.

הוא מהנהן בזמן שאני מדבר. אבל אני מכיר את ההנהון הספציפי הזה. זה הנהנון שאומר, "אני מקשיב" ולאו דווקא, "אני מסכים". ככה הוא היה מהנהן כל פעם כשהייתי פורש בפניו תוכניות לנסיעה משותפת של שתי המשפחות לחופשה. עד שהבנתי שלא הוא זה שמטיל עליהן וטו אצלם בבית.

כשאני מסיים, הוא לוגם מהבירה שלו. בפעם הראשונה מאז שהתחלנו לדבר. אבל זאת לגימה קצרה והוא ממהר להחזיר את הבקבוק לשולחן, כאילו נבוך שהרשה לעצמו לשתות ברגע כזה.

---

לפני שמכים את חבטת הפתיחה בטניס מקפיצים את הכדור כמה פעמים על המשטח. כמעין הקדמה. עכשיו הוא מתופף באצבעותיו על השולחן במקצב קבוע ואני כבר יודע שהוא עומד לומר משהו שלא קל לו לומר. אבל אז הילדה שלי מורידה את האוזניות וצוהלת: איזה שיר מהמם! מכירים?

ומיד שולפת את האוזניות מהטלפון והצלילים נשמעים:

Ready or not

Here I come

You can't hide

Gonna find you

And take it slowly

Ready or not

Here I come

You can't hide

Gonna find you

And make you want me


מ־כי־רים?

הוא מגחך גיחוך נטול שמחה ואומר לה: מותק, רקדנו את השיר הזה כשאת עוד היית רעיון בראש של אבא שלך.

מועדון "החורבה", אני נזכר. בעיר התחתית בחיפה. תור הזהב הקצר מדי של המוזיקה ששנינו הכי אוהבים. אחר כך היינו צריכים להתחנן לדיג'יים שישבצו איזה "נו דיגיטי" בתוך כל ההאוס המחורבן שהשתלט על הרחבות במועדונים ובחתונות. היה לנו ריקוד כזה. עם הרבה עבודת רגליים. אנשים היו זזים הצידה כדי שלא נדרוך עליהם והיה נוצר סביבנו מעגל. הוא היה שותה כמו משוגע לאורך הלילה ואני הייתי מעמיס־חבר־מחוק־לאוטו־תורן. לא בטוח שהייתי מצליח לסחוב אותו היום, אני חושב, עם המצב שלי וכרס המנכ"ל שלו.

אבל מאיפה את מכירה את השיר הזה? הוא שואל את שי.

זה מה שמגניב בספוטיפיי, היא מסבירה. הוא עושה לך שאפל.

שאפל?

מערבב לך. מציע לך שירים חדשים שאת לא מכירה.

הוא מסתכל על השעון. ומסמן למלצר.

נלווה אותך, אני מציע. הבנות לא התראו מזמן.

---

אנחנו יוצאים מבית הקפה וחוצים את מגרש החניה הענקי לכיוון מרכז הטניס.

אני מניח יד על כתפה של שי, להגן עליה ממכוניות תועות, והיא מסירה אותה מחמת הפדיחה. הפרוז'קטורים דולקים ומאירים את המגרשים. בימים הטובים היינו משחקים עד השנייה האחרונה ממש, עד שפקיד הקבלה היה מכבה את האורות בבת אחת, באמצע נקודה. ואז, בעלטה, היינו אוספים את הכדורים והתיקים והבגדים, מהר־מהר, כדי להספיק למקלחות לפני שינעלו אותן.

הילדה שלו מגיחה משער היציאה, כמו מלאך. היא לובשת בגדים לבנים ונעליים לבנות. והיא שמחה מאוד לראות את הילדה שלי. הן מתחבקות. הילדה שלי כורכת סביב הילדה שלו שתי זרועות והילדה שלו כורכת סביב הילדה שלי זרוע אחת, כי השנייה אוחזת במחבט. הן נולדו בהפרש של שבועיים. אם האמהות שלהן היו מחבבות אחת את השנייה הן בטח היו מתראות הרבה בחופשת הלידה. עכשיו שתיהן בנות עשר וקצת. הילדה שלי מתחילה להיראות כמו נערה. הילדה שלו עוד לא. עוד יש בגפיים שלה איזו שבריריות. הן מדברות אחת עם השנייה. עולצות. אנחנו מסתכלים על שתיהן יחד ומדמיינים איך זה יעבוד. ואז מסתכלים אחד על השני.

משהו מהותי, שישפיע על המשך חייהן, עומד להיות מוכרע, ואין להן צל של מושג. אבל אולי זו המהות של להיות ילד.

לבסוף החבר הכי טוב שלי מהנהן.

הראש שלו עולה ויורד באיטיות.

זה מה שטוב עם חברים ותיקים. אין צורך להכביר.

אשכול נבו, יליד 1971. בין ספריו: "ארבעה בתים וגעגוע", "משאלה אחת ימינה", "הראיון האחרון"

איזה ספר קראת לאחרונה?

"'ארכיפלג הכלב' של פיליפ קלודל. אגדה מעוררת מחשבה למבוגרים, על האופן שבו חברה יכולה להידרדר מרגע שעוולות שמתרחשות בה מושתקות על ידי השלטון".

אילו יצירות השפיעו עליך?

"רוב ההשפעות הן לא מודעות. לעיתים נדירות אפשר להצביע ולומר: זה. מה שכן, בזמן האחרון אני שומע הרבה פלמנקו
(פאקו דה לוסיה ועוד), ואני חושב שזה מחלחל לתוך הקצב של הפרוזה שלי".

למה דווקא סיפור קצר?

"כי זו הסוגה שמשאירה הכי הרבה מקום לדמיון של הקורא. החלק החשוב ביותר בסיפור הקצר מתרחש בלבן של הדף, אחרי משפט הסיום".

איך אתה מעביר את תקופת הסגר?

"כותב המון. אני חושב שלא כתבתי בכזה בולמוס כבר שנים. פזמונים, תסריטים, סיפורים, נובלות. אבל אני מוכן לוותר על כל אלה בשביל מפגש אחד (לא בזום) עם החברים שלי".