קפה וסיגריות

את הנסיעות המשותפות עם אבא אני זוכר מצוין: בחוץ עדיין חשוך, שנינו בפיג'ו 504 הכסופה שלנו, החלונות פתוחים ואבא מעשן קנט ארוך ומתאר לי יקומים מקבילים שמתקיימים ברגע זה בממדים אחרים, יקומים שבהם הכל בדיוק אבל בדיוק כמו ביקום שלנו, חוץ מדבר אחד. ואת הדבר האחד הזה אבא החליף בכל פעם: הנה אנחנו ביקום מקביל ממתינים באותו צומת לרמזור שיתחלף לירוק, רק שביקום הזה במקום בפיג'ו כסופה אנחנו רכובים על גב של דרקון | אתגר קרת בסיפור לזכר אביו

אתגר קרת
איור: דוד פולונסקי
כ

שהייתי בן שש אבא שלי עבד במזנון בבריכת שחייה לא רחוק מחוף הים בתל־אביב. בכל בוקר בחמש וחצי הוא היה יוצא מהבית לבריכה, שוחה שני קילומטרים, מתקלח במלתחה החמימה של המנויים ומתחיל לעבוד. לבית הוא היה חוזר עייף רק בתשע בערב. ארבע־עשרה שעות ביום, שבעה ימים בשבוע — פורק ארגזי משקאות קלים, מגהץ טוסטים ומכין קפה בכוסות זכוכית בוהקות במזנון הבריכה הצמוד לחוף גורדון.

שנים אחר כך אבי עדיין התעקש שזאת הייתה התקופה הטובה בחייו והיה מתאר בגעגועים איך האוויר המלוח שנשב מהים היה מתערבב לו בריאות עם הריח החזק של הקפה ושל הסיגריות המיובאות שמכר שם. קפה, ים וסיגריות תמיד היו שלושת הדברים שאבא שלי הכי אהב.

בשבילי זאת הייתה תקופה הרבה פחות מאושרת. כשאבי היה חוזר מהעבודה כבר הייתי במיטה, וחוץ מבשבתות, שבהן הייתי נוסע לבקר אותו בבריכה עם אמי, לא ראיתי אותו בכלל. ולא שהתמרמרתי על זה. אלה היו החיים שהכרתי. ילדים בני שש לא בדיוק מסוגלים לדמיין לעצמם עולם אחר שבו אבא שלהם פנוי יותר, הם מקבלים את המציאות כמו שהיא. ובכל זאת, הוא חסר לי מאוד, ואמי, שהרגישה בזה, הציעה שאסע איתו בכל בוקר לבריכה, שאשחה איתו יחד ושמשם אמשיך במונית לבית הספר.

חוץ ממכת הקור שספגתי בכל יום כשנכנסתי למים הקרים, אני לא זוכר כלום משחיות הבוקר האלה. אבל את הנסיעות המשותפות עם אבא אני זוכר מצוין: בחוץ עדיין חשוך, שנינו בפיג'ו 504 הכסופה שלנו, החלונות פתוחים ואבא מעשן קנט ארוך ומתאר לי יקומים מקבילים שמתקיימים ברגע זה בממדים אחרים, יקומים שבהם הכל בדיוק אבל בדיוק כמו ביקום שלנו — אותו הכביש, אותו הרמזור, אותה הסיגריה בזווית הפה של אבא — חוץ מדבר אחד. ואת הדבר האחד הזה אבא החליף בכל פעם, בכל בוקר הוא בחר את הפרט היחיד ביקום המקביל ששונה מביקום שלנו: הנה אנחנו ביקום מקביל ממתינים באותו צומת לרמזור שיתחלף לירוק, רק שביקום הזה, במקום בפיג'ו כסופה אנחנו רכובים על גב של דרקון. והנה עוד יקום, שבו מתחת למכנסי הטרנינג המהוהים שלי מסתתרים זימים שתכף יאפשרו לי לשחות מתחת למים בלי לנשום, כמו דג.

---

כשהייתי בן תשע אבא שלי החליף עבודה. הוא כבר לא היה צריך לקום כל כך מוקדם בבוקר, ובערבים היינו אוכלים יחד ארוחת ערב ורואים חדשות. רק כשמלאו לי עשרים־ושתיים עזבתי את בית הוריי, אבל עדיין הקפדתי לבקר אותם לפחות פעמיים בשבוע, ובשבתות הייתי שוחה עם אבא שלי בבריכת השחייה שפעם עבד בה. כשהייתי בן ארבעים־ושלוש גילו אצל אבא שלי סרטן. זה היה סרטן בשורש הלשון, תוצאה של חמישים שנות עישון. כשהרופאים גילו אותו הוא כבר היה בשלב מתקדם, ולמרות שלא דיברנו על זה בכלל היה ברור לשנינו שהוא עומד למות.

בכל יום שני הייתי לוקח אותו לטיפול פיזיותרפי, וכשהיינו ממתינים בחדר ההמתנה בקליניקה של הפיזיותרפיסט בעל הקול החומל והמבטא האנגלוסקסי, אבא שלי היה עדיין מספר לי לפעמים על יקומים מקבילים שבהם הכל בדיוק אבל בדיוק כמו ביקום שלנו, חוץ מדבר אחד. נניח, שכלבים יכולים לדבר. או שאנשים קוראים מחשבות. או שהשמיים סגולים, אבל ממש, כמו סלק, וכשהעננים הלבנים כמו חלב שטים על פניהם הם נראים כל כך טעימים שמתחשק לנגוס בהם.

בסוף כל טיפול הפיזיותרפיסט היה מראה לי שוב איך אני צריך להחזיק את הזרוע של אבי כשאנחנו הולכים יחד, ומה אני צריך לעשות במקרה שהוא מאבד את שיווי המשקל. בדרכנו הביתה, כשהיינו מגיעים לרחוב שלמה המלך פינת ארלוזורוב, אבא תמיד היה נעצר. "אתה מריח?" הוא היה שואל ומצביע על בית הקפה החדש שנפתח בפינה, "רק מהריח אני יכול להגיד לך שזה הקפה הכי טוב בעיר". בשלב הזה במחלה, הסרטן בשורש הלשון של אבי כבר היה כל כך גדול, שאבי לא היה יכול לאכול או לשתות שום דבר, ואת המזון והנוזלים הוא קיבל דרך צינורית פלסטיק שקופה שהוליכה ישר לקיבה.

ביום שני אחד, אחרי הפיזיותרפיה, כשחלפנו ליד בית הקפה בשלמה המלך פינת ארלוזורוב, אבא שלי, במקום לעצור ולהחמיא למקום כהרגלו, הציע שניכנס ונשתה קפה. "אבא", אמרתי אחרי היסוס של שנייה. "אתה לא יכול לשתות כלום, הגידול חוסם לך את הוושט".

"אני יודע", אמר אבא שלי וטפח לי על השכם, "אבל אתה יכול".

התיישבנו בשולחן פינתי בחוץ. אני הזמנתי מהמלצרית היפה קפה הפוך וכוס מים, וכשהיא שאלה את אבי מה ירצה להזמין הוא ביקש אספרסו כפול. תקעתי בו מבט תוהה, והוא חייך ומשך בכתפיו. המלצרית, שקלטה את החיוך האשם של אבי, פנתה אליי במבט שואל, וכיוון שלא ידעתי מה לומר לה הזמנתי עוגיית שיבולת שועל.

עד שהקפה הגיע שתקנו. רציתי לשאול את אבא שלי למה בכל זאת הזמין קפה, ואם איכשהו זה קשור לזה שהמלצרית יפה, אבל שתקתי. אבא שלף מכיס החולצה את קופסת הסיגריות והמצית ששמר תמיד בנרתיק למשקפיים, הניח אותם על השולחן וחייך לעצמו. חיכינו.

כעבור כמה דקות המלצרית חזרה והניחה את ההזמנה על השולחן: הפוך, כוס מים ועוגייה בצלוחית לידי, ואספרסו כפול ליד אבא.

אדים נעימים עלו מהקפה שלי. רציתי לשתות ממנו, אבל לשתות אותו ככה, ליד אבא, נראה לי לא הוגן, אז סתם המשכתי לבהות בו, כשבזווית העין קלטתי פתאום את אבא שלי חוטף במהירות מהשולחן את ספל האספרסו ושותה את כולו בלגימה.

זה היה בלתי אפשרי. ידעתי שזה בלתי אפשרי. הרי הייתי שם בחדר כשהאונקולוגית הראתה לאמי ולי את תצלום הרנטגן ובו הגידול המונח מעל הוושט החסומה כמו כדור גלידה־וניל על גביע וופל. אבא שלי, היא אמרה אז בקול סמכותי וחנוק, לא יוכל לשתות יותר לעולם. והנה אנחנו, יושבים יחד ביום שמשי נעים בבית הקפה הכי היפסטרי בעיר, אני עדיין בוהה בספל הקפה המהביל שלי והוא, לצידי, מחייך אחרי שחיסל את האספרסו הכפול שלו, ולרגע חשבתי שאולי אנחנו עכשיו בכלל ביקום מקביל, שאולי מרוב הסיפורים שסיפר לי עוד מאז שהייתי ילד נפתח איזה פתח בלב הכואב של היקום הזה ונשאבנו דרכו ליקום מקביל שזהה לו בדיוק, רק שביקום הזה אבא שלי יכול לשתות ולאכול כמה שירצה והוא לא עומד למות בעוד כמה חודשים.

---

הקפה הרותח החליק במורד קנה הנשימה של אבי לעבר הריאות, וכשהגיע אליהן אבא שלי התחיל להיחנק. הוא נעמד באמצע בית הקפה ולפת בשתי ידיו את גרונו. קולות החרחור שהשמיע היו איומים, קולות של אדם שריאותיו מוצפות בקפה רותח. המלצרית שעמדה לא רחוק מאיתנו הביטה בו מבועתת, וגבר ממושקף בשולחן לידנו נעמד ושאל את אבי אם הוא צריך עזרה.

המשכתי לשבת קפוא. היקום המקביל שבו הייתי עם אבא שלי רק לפני רגע, נעלם וזרק אותי בחזרה ליקום פחות מוצלח. חלפו עוד כמה שניות של חרחורים שלאחריהן אבי רכן קדימה ופלט על רצפת בית הקפה את כל האספרסו האיטלקי המשובח שמילא את ריאותיו. כשסיים הזדקף שוב בכיסא כאילו כלום, סנטימטרים משלולית הקפה והליחה, והדליק לעצמו סיגריה. האנשים בשולחנות שלידנו המשיכו להביט בו כמהופנטים. "אין מה לדבר", הוא חייך אליי חיוך רחב ופלט עשן מנחיריו, "זה באמת הקפה הכי טוב בעיר".

אתגר קרת, יליד 1967. בין ספריו: "צנורות", "געגועי לקיסינג'ר", "תקלה בקצה הגלקסיה"

איזה ספר קראת לאחרונה?

"האמת היא שבשנה האחרונה אני קורא מעט מאוד, ובעיקר ספרים שכבר קראתי בעבר. הספר האחרון אליו חזרתי היה 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה' שבו כדור הארץ מושמד, אבל בקטע טוב".

אילו ספרים השפיעו עליך?

"הסיפורים הקצרים של קפקא, 'בית מטבחיים חמש' של קורט וונגוט, 'הקול והזעם' של פוקנר, 'צל הימים' מאת בוריס ויאן, הסיפורים הקצרים של ג'נט פריים, של סלינג'ר, של קארבר, של אורלי קסטל־בלום ושל יואל הופמן".

למה דווקא סיפור קצר?

"כשאני כותב סיפור אני חושב על העלילה שלו, על הדמויות בו, על התחושות שהוא מעביר — והדבר האחרון שמעניין אותי הוא אורכו. עבורי כתיבת סיפור היא עוצמתית כמו פיצוץ. אולי פעם אלמד כיצד מתפוצצים לאט יותר".

איך אתה מעביר את תקופת ההסגר?

"אני חושב וכותב, כמו תמיד. בכלל, התחושה הסובייקטיבית שלי היא שלא הרבה השתנה בחיי מלבד העובדה ששאר האנושות החלה לחיות כמוני".