סידור מגירות

הלב שלי דפק בהתרגשות, כאילו חזרתי להיות נערה. אני נשואה כמעט עשרים־וחמש שנה, ואף פעם לא נגררתי להרפתקה כזו. לא שהייתי כבולה בשלשלאות, חלילה. תמיד הייתי עצמאית, ובן הזוג שלי אף פעם לא בלש אחריי. היססתי, המחשבות שלי לא היו טהורות, ולכן לא השבתי מיד. לא יהיה בזה שום דבר רומנטי, תירצתי לעצמי, רק פגישה עם ידיד ישן. "כן, בשמחה", כתבתי לו. קבענו למחרתיים, אם הצבא לא יסגור עד אז את הרחובות. ופתאום הכל הואץ | ישי שריד בסיפור על רומן ישן שמתעורר בימי הסגר

ישי שריד
איור: שחר קובר
א

ני בכלל לא זוכרת שום דבר ממנו. כל כך הרבה אנשים חלפו בחיי מאז, והוא היה רק אפיזודה שולית, דמות חולפת. אף פעם לא הקדשתי לו באמת תשומת לב. ובכל זאת אני נוסעת עכשיו לפגוש אותו, אחרי שלושים שנה. "אהובתי, יפה שלי", אני נזכרת באחד המכתבים הישנים שלו. אולי הייתי יפה, אבל מעולם לא הייתי שלו. הוא רק העלה חיוך קצר של יוהרה על פניי הצעירות.

זה אמצע הבוקר והדרך פתוחה לגמרי. הפלייליסט שלי מנגן בלדות רוק ישנות שאני יודעת בעל פה. חדשות אני כבר לא מסוגלת לשמוע, נמאס לי מרשימות החולים ומהוראות הסגירה ומהפוליטיקה. לפני שיצאתי מהבית כמעט כתבתי לו שאני מבטלת, פתאום אחז בי ספק, אין בפגישה הזו היגיון, ויש בה שמץ מן הבגידה, ואני לא בוגדת. אבל הלב שלי אמר לי להמשיך קדימה. אני זקוקה לזה מאוד.

זה התחיל בארונית המסמכים שעלתה על גדותיה, כבר אי־אפשר היה להכניס אליה נייר אחד נוסף. פתאום נהיה לי המון זמן פנוי, בגלל המגפה הזו, והחלטתי לסדר אותה. חשבונות ישנים, דוחות מבנקים, עבירות תנועה, היסטוריה של טרדות החיים, הכל מעורבב באי־סדר נורא. שלפתי הכל ועברתי מסמך־מסמך, את רובם מעכתי וזרקתי בהנאה לפח. עד שהגעתי, בתחתית הערימה, למעטפה גדולה מלאה במכתבים ישנים — מהוריי, מחברים, מאוהבים שהיו לי. זה מעניין, אמרתי לעצמי, הכנתי כוס קפה והתיישבתי לקרוא. צללתי דרכם אל גלגול קודם שלי, כמו אל יבשת ששקעה מתחת לפני המים. מדי פעם צחקתי, לפעמים התרגשתי מהחיבה שרחשו לי אנשים. ואז נתקלתי באחד המכתבים ממנו.

כבר המילים הראשונות הכו בי, הן להטו באהבה עזה. בכל מקום אני רואה אותך, הוא כתב, ואיני רוצה ממך דבר, רק להיות לידך. היו שם חמישה מכתבים ממנו, שנהפכו יותר ויותר נואשים, עד שחדל. לפחות תעני לי, הוא ביקש. לא עניתי. מעולם לא כתבתי לו דבר. גם לא התקשרתי. שיחזרתי דרך המכתבים את פרטי ההיכרות הקצרה בינינו — הוא היה ידיד של השותף שלי לדירה, וכך יצאנו פעם שלושתנו לשתות יחד. כנראה שאחר כך נסענו לטיול בחבורה לגליל, אולי יצאנו רק שנינו לסרט, ועוד פעם הלכנו יחד לים, זה כל מה שהיה בינינו. אחר כך ניתקתי מגע, הוא לא עניין אותי מספיק. במכתב האחרון הוא התנצל שבכה בטלפון בתחנונים שאפגוש אותו שוב. לא אציק לך יותר, הוא כתב, אבל תדעי שלנצח אוהב אותך.

---

הנחתי את הניירות על השולחן, נדהמת. את צריכה לכתוב לו, אמרתי לעצמי. איש לא אהב אותך כמוהו. גם אחרים רצו בך, אבל לא נדלקה אצלם להבה כזו, אפילו לא אצל האיש שנישאת לו. ידעתי שאם אחכה, ההיסוסים יגברו ואחזור בי. לכן ניגשתי מיד למחשב וחיפשתי קשר אליו, וכשמצאתי שלחתי לו בקשת חברות. כשלא השיב הוקל לי, תיארתי לעצמי שהוא לא רוצה שום קשר, ולמה לי לפלוש מחדש אל חייו. אולם כעבור כמה שעות ראיתי שאישר, וגם כתב לי שהוא שמח לשמוע ממני. "איפה את, מה את עושה?" הוא שאל.

צחקתי, לכי תסכמי שלושים שנה, על כל התהפוכות שלהן, לאדם זר. כתבתי לו שאני גרה בעיר, נשואה, ושיש לי שני ילדים גדולים, הגדולה כבר יצאה מהבית והצעיר בצבא. סיפרתי קצת על העבודה שלי, ושאני עכשיו בבית בגלל המגפה הטיפשית הזו. דברים רבים לא סיפרתי, כמובן. "אני גר בכפר", הוא ענה לי. "גם אצלי הילדים גדולים, נשארנו רק עם שני כלבים זקנים. אני ארכיאולוג, את בטח זוכרת כמה בילבלתי לכם במוח על עתיקות בטיול שלנו". זכרתי במעומעם שהוא למד משהו יוצא דופן.

רציתי להמשיך בהתכתבות, שהייתה נעימה לי. שנינו נזהרנו מכל נימה אישית, המילים היו שבירות תחת אצבעותינו כמו קליפות ביצים. אם נותר בו עלבון, הוא הסתיר אותו היטב. ההתנסחות שלו הייתה נבונה ונקייה, והדברים שסיפר על עבודתו היו באמת מעניינים. הוא כתב שההתמחות שלו היא בתקופה הכנענית, ושזה עתה סיים חפירה מרתקת באזור הכרמל, שעדיין לא פורסמה בציבור. אחר כך שאל אם אני בקשר עם הידיד הישן שלו, זה שהיה שותף שלי בדירת הסטודנטים. "לא שמעתי ממנו מאז הלימודים", השבתי והוא כתב, "גם אני. זאת באמת פרה־היסטוריה".

הוא בנה את חייו יפה ולא הותרתי בו משקעים, חשבתי, והייתי מאוכזבת. לא לשם כך כתבתי לו, אלא כדי לעורר מחדש את הלהבה, שמישהו ישתוקק אליי כמו פעם. לא המשכתי לכתוב. זהו, נגמר, אמרתי לעצמי, ואיפסנתי מחדש את המכתבים בתחתית המגירה. עד שכעבור כמה ימים הופיע אות חיים ממנו: 'בוקר טוב, גם אותי שלחו הביתה, רוצה לראות את האתר שחקרתי, לפני שכל עם ישראל ינהר אליו?'

הלב שלי דפק בהתרגשות, כאילו חזרתי להיות נערה. אני נשואה כמעט עשרים־וחמש שנה, ואף פעם לא נגררתי להרפתקה כזו. לא שהייתי כבולה בשלשלאות, חלילה. תמיד הייתי עצמאית, ובן הזוג שלי אף פעם לא בלש אחריי. לפעמים אפילו קיוויתי שיהיה קצת יותר קנאי. היססתי, המחשבות שלי לא היו טהורות, ולכן לא השבתי מיד. בלילה, לפני שהלכתי לישון, הבטתי בעצמי במראה מקרוב, הסתכלתי אל תוך עיניי, ניסיתי להחליק את הקמטים, סרקתי את השיער המאפיר. לא יהיה בזה שום דבר רומנטי, תירצתי לעצמי, רק פגישה עם ידיד ישן. "כן, בשמחה", כתבתי לו. קבענו למחרתיים, אם הצבא לא יסגור עד אז את הרחובות. ופתאום הכל הואץ.

---

מה אלבש? מצאתי כמה תמונות מהתקופה ההיא, שפותחו על נייר מבריק של פעם. הנעורים שנשקפו מהן סינוורו אותי — הנה אני במכנסיים קצרים וטי־שירט רחבה ונעלי התעמלות שטוחות, בחיוך תמים ושובה לב. הבנתי למה התאהב בי. אבל ידעתי שלא אוכל לשחזר את הבחורה המקסימה הזו, אני כבר לא נראית כמוה, אפילו החיוך שלי אחר. הרגע הראשון הוא המכריע, אמרתי לעצמי. אם ייבהל ממני ויראה בי את כל האימה שבזמן החולף, זה יהיה אסון. שוב ושוב הפכתי את הארון, החלפתי את כל הבגדים ארבע פעמים, עד שמצאתי את השמלה המתאימה, והנעליים הנכונות, והתאפרתי רק מעט ובעדינות, ויצאתי לדרך. בעלי לא היה בבית, הוא נמצא בתפקיד החיוני שלו, ולא יחזור עד מאוחר בערב. אם יעצור אותי שוטר, חשבתי, אשקר שאני בדרך לאמי להביא לה אוכל, שהיא כמעט גוועת ברעב. "אקו והבאנימן" שרו במכונית על ירח קטלני, ומאחורי המנגינה נזכרתי איך בכה אז בטלפון והתחנן שאפגוש אותו שוב. רק שלא יתנקם בי עכשיו, חשבתי, שלא ישפיל אותי.

כיוונתי את המכונית לפי הוראותיו למגדל תצפית של קק"ל בלב היערות, הוא אמר שיחכה לי שם. הקדמתי. איש לא היה שם מלבדי. יצאתי מהמכונית להביט אל היער הסבוך שמסביב. עצמתי את העיניים להרגיש את הרוח, לשמוע את השקט, להניח לשמש ללטף את פניי. רעש של אופנוע העיר אותי. הוא הסיר מעל ראשו את הקסדה, התקרב בצעדים מהוססים ונעצר במרחק שתי פסיעות. איש עם מבט עצוב של נער. לא הייתי מזהה אותו ברחוב וגם את קולו לא זכרתי. "בטוח שזה אתה?" שאלתי, "כן, זה אני", הוא ענה. היו לו פנים טובות והמבט שלו עטף אותי בחיבה. "היית כאן פעם?" הוא שאל, ועניתי שאני לא זוכרת, אולי באיזה טיול בצופים כשהייתי ילדה. הוא הצביע באופק אל הבתים של חיפה, והראה לי במרחק את גגות היישוב הקטן שבו גר. "בואי נלך", אמר. "זה נמצא בתוך היער. אין עדיין דרך מסודרת לשם".

הוא הלך לפניי בשביל הצר. זו הייתה ירידה תלולה לוואדי, ולא הייתי מוכנה אליה. כשכמעט מעדתי הושיט מיד את ידו לעזור, והמגע שלו היה עדין ונעים. "סליחה", הוא נבהל. "זה בסדר", עניתי. בדרך הוא הסביר לי על בני האדם הקדומים שחיו כאן, שהתפרנסו מחקלאות ומדיג, והצביע אל הים שניצנץ פתאום מבעד לעצים. מדי פעם העיף אליי מבט לאחור לוודא שאני מקשיבה לו, שהפעם הצליח למשוך את תשומת ליבי.

"זוכרת שהלכנו לים ביחד?" הוא שאל פתאום כשהגענו לתחתית הוואדי, בין שרכים ושיחי פטל קוצניים, "כן, בטח", עניתי בחשש. עכשיו תגיע הנקמה, אמרתי לעצמי, המילים הרעות, ההשפלה, הוא יכול לרצוח אותי כאן בתוך הסבך ואף אחד לא יידע. "זה היה יום נהדר", הוא אמר. "הייתי מאושר", והתחיל לטפס בצידו השני של הוואדי.

לא הייתי צריכה ללבוש שמלה, חשבתי, כי היא הסתבכה בענפים מסביב והרגליים שלי נשרטו ונגלו יותר ממה שתיכננתי. הוא טיפס בצעדים גדולים והותיר אותי למטה מאחור. "חכה רגע", קראתי אליו, והוא עצר. "סליחה", אמר, וירד חזרה במדרון. יש לו ראש גדול ויפה, אמרתי לעצמי, וגם המשקפיים העבים שלו מצאו פתאום חן בעיניי. עלינו עכשיו יחד, צעד אחר צעד, עד לקצה העלייה, שם היה האתר שלו; בורות חפורים ובהם יסודות של מבנים קדומים. הוא הציג אותם בפניי בגאווה, הסביר היכן היה ארמון השליט, ואיפה גרו פשוטי העם, וכשהגענו לפסגת הגבעה, אשר ממנה נשקף הים במראה מרהיב, הראה לי את גולת הכותרת — כמה אבנים מסותתות מונחות זו על פני זו. "זה היה המזבח", הוא אמר. "מצאנו מתחתיו עצמות של בעלי חיים, וגם פסלון נהדר של אלת הפריון, שכבר שלחנו למוזיאון בירושלים".

"זה יפה", אמרתי, ונגעתי בעדינות באבן העליונה של המזבח. "מה קרה לאנשים שחיו כאן?"

הוא פרש ידיו לצדדים ואמר, "אני לא יודע. נעלמו. אולי הובסו בקרב. או במגפה. או שסתם התייאשו ועברו למקום אחר". אחר כך הייתה דממה, רק הרוח נשבה. והוא התיישב על סלע והביט למרחק, עד שקם ללכת, ותוגתו מילאה את העולם.

"אני מצטערת", אמרתי. "הייתי צעירה וטיפשה".

הוא הביט בי בעיניים כלות ואמר בשקט, "זה כבר לא משנה. אני שמח שנפגשנו שוב. עכשיו אוכל לזכור אותך לנצח. אני לא צריך יותר מזה".

"אל תדבר שטויות, בטח שאתה צריך", נשענתי על המזבח הקדוש שלו ופתחתי לקראתו לרווחה את זרועותיי.

ישי שריד, יליד 1965. בין ספריו: "לימסול", "גן נעמי", "מפלצת הזיכרון"

איזה ספר קראת לאחרונה?

"את 'שעות הערב' מאת חררד רווה. זה ספר צעיר, מודרני מאוד ובועט, שנכתב למרבה הפלא בשנת 1947, מה שמוכיח שספרים טובים לא מזדקנים. האווירה הקודרת שמתוארת בספר, והלך הנפש המבולבל והמוטרד של הגיבור, מתאימים גם לתקופה שבה אנו חיים כרגע".

אילו ספרים השפיעו עליך?

"כילד אהבתי יותר מכל לשחק כדורגל ולקרוא ספרים. הספרים שהשפיעו עליי ביותר בילדותי היו הספרים של אריך קסטנר, דבורה עומר וגלילה רון־פדר, 'הנערים מרחוב פאל' מאת פרנץ מולנאר, וסיפורי שרלוק הולמס. בבגרותי היו אלה 'הזר' של קאמי, 'כל אתמולינו' מאת נטליה גינצבורג, 'על כפות המנעול' מאת ש"י עגנון ורבים נוספים".

למה דווקא סיפור קצר?

"סיפור קצר אפשר להתחיל ולגמור בכמה ימים, מבלי לוותר על העומק. דווקא התמציתיות שבסיפור הקצר מעניקה לו עוצמה וכוח".

איך אתה מעביר את הסגר?

"מכין ארוחות מושקעות לילדים, משחק איתם שש־בש ודמקה, עושה כביסות, מטאטא, מקפל גרביים, משפר את הפלייליסט שלי, מתכתב עם המשפחה המורחבת ומחדש קשרים שהתנתקו עם חברים, מתנדב בחלוקת אוכל לאזרחים ותיקים, מתעדכן יותר מדי בחדשות, חושב על הספרים הבאים".