האשורים

היא מנסה להאזין להם מבעד לדלת הסגורה. היא יודעת, הבחור שלה, לא בדיוק שלה, נכון יותר לומר שהוא שייך לאשורים ולאשתו החוקית. בדרך כלל הוא מנהל איתה את שיחת האהבה היומית שלהם מדי בוקר כשההיא מתרחצת. כמובן, מוגבלת מפאת הנתונים. לחדרי אמבטיה יש שימוש כנראה כלאותה מערה נסתרת בלב הסידור הבורגני | נורית זרחי בסיפור על יחסי כוחות בין פרופ' באוניברסיטה לפילגש שלו

נורית זרחי
איור: רות גוילי
ה

יא לא יכלה להתקומם, הכל נעשה בדיוק לפי ההסכם. צלחת האוכל עם השיירים שהותיר לה ממנתו בחדר האוכל של המרצים. גם זה שלא יצאה מן הדירה הזאת, אף לא לדקה קצרה, כדי שאיש לא יגלה שהיא פה. וגם שברגע זה היא סגורה בחדר האמבטיה מפני המרצה החבר שבא לנהל דו־שיח עם האשורי שלה, זה שבעקבותיו הגיעה הנה. זה שהורה: "עלייך להישאר בחדר האמבטיה עד שהאורח ילך".

היא מנסה להאזין להם מבעד לדלת הסגורה. היא יודעת, הבחור שלה, לא בדיוק שלה, נכון יותר לומר שהוא שייך לאשורים ולאשתו החוקית. בדרך כלל הוא מנהל איתה את שיחת האהבה היומית שלהם מדי בוקר כשההיא מתרחצת. כמובן, מוגבלת מפאת הנתונים.

לחדרי אמבטיה יש שימוש כנראה כלאותה מערה נסתרת בלב הסידור הבורגני. היא פותחת חריץ כדי זרת להאזין לשיחה. מלומדים אומרים לעיתים דברים מעניינים, אבל לא הפעם. היא סוגרת בזהירות את הדלת וסוקרת בענייניות את סביבתה. נניח שזו קטקומבה אשורית, מה תגלה מברשת השיניים לחוקרים העתידיים? והפצירה? מעין מסורית קטנה לנכש את הזקָנים המרובעים של האדונים הקדומים. הכל משנה פניו במסע לאחור.

ופתאום טראח, משהו נופל מלמעלה, כנראה מבעד לפתח האוויר שבתקרה. ולפני שהיא מספיקה להבחין מה זה, נפתחת דלת האמבטיה בלחישה רועמת: "את לא מבינה מה זה שקט? מה את זורקת דברים?! את הרי לא פה! את רוצה להרוס לי את החיים?!" והדלת נסגרת חרש.

על קצה אצבעותיה היא ניגשת לצרור שנפל. זו ציפור שנחבטה וצנחה פנימה. היא מוטלת כעין חבילה דוממת עטופה בנוצותיה.

ושוב נפתחת הדלת. "כן, כן, את תהרסי הכל".

האשורי שלה לא משתמש באותו קול שבו פרש לפניהם בזמנו את תוכניתו המרהיבה.

"אנה פרנק, את לא מבינה מה זה אומר?"

היא כבר לא תיכנס איתו למיטה הלילה, למרות שמותר לה כבר להתנהל בחדר השינה בחסות החשכה.

הוא ישֵן. פניו הכועסים מוטים לקיר. היא תשב על ארונית הלילה ותראה איך עולה אור הבוקר בחלון. לא. היא תנסה לטפל בציפור החבוטה. לפעמים פתח אוויר הוא מלכודת, היא חושבת.

---

בבוקר כשהוא מתעורר, הוא מנסה להאיר לה פנים. כנראה כדי שתיישר איתו במיטה את ההדורים. היא מהססת, שיתוף פעולה זה מאוד חשוב בנתונים כאלה, אבל מה לעשות שלפעמים השיתוף הזה פועל נגדך.

לפני שהיא מחליטה, דפיקה בדלת הכניסה. היא ממהרת להסתתר. אלו המנקים ההיספנים.

"בוקר טוב", הם אומרים בשפתם למרצה שלה המופתע, הנפחד, המובך. היא מנחשת את זה אפילו מן האמבטיה.

"לא, לא את החדר ההוא", הוא אומר. והיא יודעת שהוא מצביע על המחבוא שלה. ואז טריקת דלת והוא יוצא בעודם מנקים, ודאי לבוש בז'קט ובעניבה האפורה, לשוות טבעיות ליחסיו עם העולם. היום תתרחש ההרצאה הגדולה שלו, הרצאת הפתיחה, והוא מאוד נרגש. קריירה זה צעד מובהק זהיר אחרי צעד זהיר אחר, ואסור למעוד. היא יודעת את שורת הפתיחה מהשינונים שעשתה איתו.

בעוד היא תוחבת גרגירים לעוסים לגרונה של הציפור, שלא מגלה סימני חיים, נפתחת הדלת.

"או־הו", אומרת המנקה ההיספנית באנגלית רצוצה. "היא יש פה להסתתר. גבר זה הלך החוצה". האנגלית של הבחורה במסתור גם היא אינה רהוטה, זאת שפה שקיבלה מן האוניברסיטה. זו שמולה ממשיכה לנופף בזרועותיה.

"גברת, החוצה, החוצה".

דומה מאוד לבחורה בתזה שלה הקרויה "נשים ברגע התעוררות התודעה", העוסקת במטורפת הג'מייקנית מעליית הגג. טירוף או חופש, או טירוף החופש — זה היה הנושא שלה. והעיוורון של מר רוצ'סטר הוא חוסר ראיית המדכא את המטורפת נעולה בתוך בועתה.

בצעדים מלאי חיים ורִתחה חוזרת המנקה עם האוכל שאספה ממגשי האוכל שהוציאו האורחים למסדרון. הנה גיבורת התזה שלה מגישה לה עזרה. המנקה הולכת כשהיא משאירה מאחוריה את דלת האמבטיה פתוחה ואיתה את דלת הדירה.

---

הגיבורה שלנו, נושמת לרווחה. עכשיו היא משתרעת על הספה בחדר האורחים ואת חבילת הציפור משאירה בכיור. מפֹּה זווית הראייה אחרת. לרגע היא חשה כאילו הוזמנה לא להסתתר אלא לחיות.

אולי היא נרדמת לשעה קלה, כי כשהיא מתעוררת כבר חושך בחלונות. מה קורה בהרצאה שלו, למה הוא טרם חזר? כנראה מאוד הצליח. אנשים אוהבים אשורים. ודאי הקיפו אותו משתתפי ההרצאה אחרי שגמר לדבר והמלומדים בירכו אותו, כיוון שנתן להם עוד חוליה ל־footnotes בספריהם העבים. עכשיו הוא יקבל את הפרופסורה שלו, ואז, כפי שהבטיח לה, יוכל להתגרש ותתחיל התקופה החדשה המאושרת. אבל היא רצתה לנסוע איתו עוד לפני, לשוט איתו בעולם התשוקה. תמיד באהבה טבוע רצון לעולם אחר. חלום האהבה מתחולל באלטנוילנד.

מישהו בדלת. זו גיבורת התזה. היא תופסת את ידה של הבחורה שלנו ומושכת אותה החוצה. "לא, לא", אומרת הבחורה בעברית. "את לא מבינה? אני אהרוס לו את החיים. האישה והילדים שלו, לא יודעים שאני פה. והפרופסורה". אבל אשת התזה מדליקה את כל האורות בבית, לוקחת את הציפור מן הכיור בחדר האמבטיה, מניחה אותה בכפיה של המסתתרת, תוך שהיא אומרת לה: "באדמה לשים, עמוק לשים". והיא נעלמת.

מכאן לשם, הבחורה שלנו מוצאת את עצמה בחוץ עם הציפור המתה בידיה. נושמת את אוויר הלילה ספוּג הלחות. אנשים אחדים מתהלכים שם, מתחת לזרקור נע האור חליפות על פני השדרה ופתאום נשפך כולו על עצי המגנוליה הנחשפים בשיא פריחתם. אגרופיהם מתנשאים כלפי מעלה כאילו עוד רגע יעופו. מה זה? האם הציפור נעה בתוך כפותיה או נדמה לה? האם זה הרוח שמפלשת לה בנוצות? לא, לא, אמת, הציפור מתנערת לחיים, היא פורשת כנפיים ועפה. הבחורה עוקבת אחריה בעיניה, כשהציפור חגה מעל פרחי המגנוליה ובמטס אחד טסה כלפי כיפת המתכת של הזרקור. האם היא מטיחה עצמה למוות או בחיבוט כנפיים נעלמת בחשכה?

נורית זרחי, ילידת 1941. בין ספריה: "מי מכיר את תנינה?", "עצמות ועננים", "אוטוביוגרפיה של דלת"

איזה ספר קראת לאחרונה?

"את ספרו של איל מגד 'חיים שנעזבו'. ספר לקוי מהרבה בחינות ולמרות זאת קראתי אותו בעניין רב. שלא כדרך הספרות הישראלית ברובה, הספר דן בסופר עצמו וביחסיו האינטימיים עם בני משפחתו. הוא מפתיע באופן כתיבתו ונושב רוח של כנות, אולי קצת יתר על המידה במובן שחסרה פרספקטיבה. גם אני כאיל מגד מרגישה שהילדות היא אבן הפינה, אבל אין להכחיש שאנחנו מתבוננים בה מנקודת מבטנו כיום ושמאז הילדות חלפו פרספקטיבות רבות".

למה דווקא סיפור קצר?

"בגלל קוצר המשיג יותר מאשר קוצר המושג".

איך את מעבירה את תקופת הסגר?

"נושמת ומפסיקה, נושמת ומפסיקה. בינתיים האוויר מתייחס אליי בסבלנות, ובכל זאת אני חוששת".