אמנון ותמר

ישבנו על כיסאות גבוהים סדורים במעגל, שמונה נשים עוטות שחורים. יונדב הביט בנו נדהם. רגע הסב פניו לאחור כרוצה לנוס על נפשו, אך במשנהו חכך בדעתו. האיש כמוהו יברח? האם לנקבה יידמה? "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע", אמרה רצפה, אוחזת בידה מטה עץ מגולף. "ובאין מלך אשר יעשה משפט, באנו לעשות משפט צדק, כי במקום שאין איש, היי אישה" | יהודית רותם חוזרת לסיפור התנ"כי של אמנון ותמר מפריזמה של עידן MeToo

יהודית רותם
איור: ציפי ספרן
א

ספר את אשר אירע, דבר דבור על אופניו אספר, לזיכרון נצח ולמזכרת עוון, לבל יישכח מלב. כי הגברים הגיבורים היוצאים אל פני המלחמה אוחזים במוטות השלטון. גם בנו, הנשים, ישלטו. גם הזיכרון להם הוא. על כן ייקרא שמם זכרים, בעלי הזיכרון, ואנו הנשים, מועדות לנשייה, לשכחה ולמחיה.

ומיכל בת שאול ואביגיל היזרעאלית ורצפה בת איה, רעותיי טובות השכל, כותבות מפי את סיפורי, סיפור הנשים, וליבי אומר כי יונדב בן שמעה, בן אחי המלך, כותב את סיפור הזכרים. השיבו לי את קולי האבוד, אני מפצירה בהן, אל תיתנו לסיפורי הנשים לשקוע אל תהום הנשייה.

---

"כי גדולה השנאה אשר שנא אותך מן האהבה אשר אהב אותך", לחש באוזניי יונדב בן אחי המלך, אחרי אשר שילח אותי משרתו של אמנון החוצה והדלת נעל אחריי. חיוך קר מתח את שפתיו הדקות, הארוכות כשפתיו של חתול ביצות, בעומדו בחצר בית אמנון, צופה בי מוכת יגון, רואה בקלוני ואין בליבו חמלה. כציפור טרף העטה על הפגר המת לזלול את שיירי שייריו, ארב לי, לנעוץ בי את ציפורניו, לגרור אותי אל מאורתו, לשרוט, לנשוך, לקרוע את בשרי, לתלוש את שרידי כבודי אשר השחית בן המלך. חפצו כמעט עלה בידו, אך לפתע, כמלאך עליון, הופיעה רצפה בת איה והניסה אותו, כאשר הניסה את ציפורי הטרף מעל שבעת צאצאי שאול המוקעים.

זמן רב עבר מאז אותו יום מר ונמהר, כאשר באתי אל ביתו של בן המלך המתחלה, ולא ידעתי כי כוונות זדון בליבו. חזק היה ממני, והוא החזיק בי, ושכב איתי, ועינני, ולא שעה לתחנוניי.

לא פעם שואלת אני את עצמי אם שונות הן השנאות זו מזו, כמו האהבות, השונות זו מזו, ואת מי אשנא יותר; את יורש העצר אשר לא היה מעצור לתאוותיו או את בן הדוד, הרע הרע, אשר "איש חכם מאוד" ייקרא. האם זה אשר חכם הוא להרע, חוכמתו לחוכמה תיחשב?

ימים רבים ישבתי בבית אחי אבשלום ולא פציתי את פי. לילות ארוכים נדדה שנתי. הקרע בבשרי דימם בלי הרף. הקרע בנפשי לא חדל להיפרם. שוב ושוב עלו התמונות לנגד עיניי. יונדב, שליח המלך, קורא לי לבית אמנון בשפת חלקות, מילותיו נופת צופים. "חולה הוא יורש העצר ועוד מעט ונפשו תתעופף מגופו. נפשו יוצאת אלייך, ואם בחוכמה תנהגי, כתר ישים על ראשך בבוא היום. גם המלך מפציר בך לבקר את בנו בחוליו, אולי יחלים בראותו אותך. רק את, ביופייך, בחינך, בקסמך הזר, תשיבי לו את רצון החיים".

אכן, קסמי הזר. כשתי ציפורי שיר צבעוניות נדמינו אז, אמי, מעכה בת מלך גשור, ואני. באחת מאינספור מלחמותיו שבה המלך דוד את אמי, ואני בת שש כאשר נכלאנו בחדר השפחות אשר בהרמון. נתלשו בגדי הדרה מגווה של אמי והומרו בשלמה גסה, שערה הארוך המשיי גולח, תמרוקיה ובשמיה נגזלו מידה עם חריט הכסף המשובץ יהלומים שאין ערוך למחירו. רק בהיותי בת שתים־עשרה הסבירה לי אמי את פשר הדברים, שנפשי, נפש ילדה, לא יכלה להכיל: בכוונת מכוון כיערוה השפחות, לבל יחשוק בה המלך. אך לא עברו ימים רבים ושערה צימח וגופה התדקק והתעדן, ופניה נהרו לקראתו בבואו לדרוש בשלום אשת יפת התואר. "אותך רציתי להציל", אמרה לי אמי, "ועל כן שביתי את ליבו של המלך. שלושים יום מאז נכלאנו, כצו המקרא, לקחני המלך אל חדריו".

ויונדב המתין למוצא פי כאילו חיי הממלכה תלויים בי. "חדל מדברי חנופה ומתק", התרסתי לעומתו, "בתה של שבויה אני שייחוסה פגום. לא ארצה להיות 'אשת יפת תואר', כאשר הייתה אמי, ופילגש לא אובה להיות".

"אם לא תהיי לבן המלך, לי תהיי, בן אחי המלך", הבזיק אליי יונדב את חיוכו הרע, "אך עוד חזון למועד".

כל אותו לילה, וכל הלילות הבאים, ניצבה לנגדי כותונת הפסים שלבשתי בלכתי לבית אמנון, בגדי בנות המלך הבתולות, אשר שיסעתי מצוואר עד ברך. על ראשי שמתי אפר, דם שתת מגופי, וזעקות רמות בקעו מפי, ולא ידעתי כי אני היא הזועקת. הלומת אסון נפלתי לזרועות אחי אבשלום, והוא עטף אותי בחיבוקו. מבלי אשר אמרתי את שם האיש, ידע אחי מי הוא אשר חילל את תומתי.    

"עתה אחותי החרישי", לחש באוזני, "בן המלך הוא, האיש אשר יירש את כתרו. עוד יבוא יום נקם ושילם, אך טרם הגיעה העת". ועוד אמר, וחזר ואמר: "יד יונדב בדבר. אמנון איש עוועים הוא, תאוותו לפניו תהלך, אך סכל הוא מלפרוש מצודה לרגלך. יום אחד, ולא רחוק הוא, אהרוג את יונדב נפש. אך תחילה איפרע מאמנון, ולא ממנו בלבד אינקם, ונקמתי תלהט כאש הגיהינום". ועוד אמר: "המלך שמע וידע, וחרה לו מאוד, ושתק עד מאוד. כמוהו כיעקב אשר החריש על דבר דינה בתו. הכך נוהג מלך בישראל? האם אהיה כלוי ושמעון אחי דינה, אשר כלי חמס מכורותיהם?"  

---

אבשלום אחי איננו עוד איתי, נתלה בשערו המפואר בסבך האלה. את נקמתו באמנון ובדוד אביו, נקמת כבודי המחולל הגדיל לעשות למעלה מן הראוי, עד אשר ארב לו מותו. לא אוסיף עוד דבר. הו אחי, אחי אבשלום, מי ייתן מותי אני תחתיך, אבשלום, אחי, אחי.

אך שערה לא נפלה משערות יונדב. האם דרך רשעים צלחה, ישלוו כל פועלי אוון? שאלתי את רעותיי החכמות. יום ביומו יצאתי מבית אחי אבשלום, ותמר יתומת אחי, אשר שמי נקרא עליה לנחמני, אוחזת בידי. אל בית הנשים הלכתי, לפגוש את נשות המלך הנטושות, הנבגדות, מאז הביא המלך את בת שבע אשת אוריה החיתי אל ארמונו. יום ביומו נפגשנו להשיח את ליבנו — מעכה אמי, אביגיל הכרמלית, אחינועם היזרעאלית, עגלה אם יתרעם, אביטל אם שפטיה וחגית אם אדוניהו — ועל כולנו מיכל בת שאול אשת דוד, אשת חיקו הראשונה, אשר מילטה את חייו מיד אביה. גם רצפה חברה אלינו. גדולות ונצורות דיברה אמי ברצפה. רצפת אש אוכלה היא ואין מי אשר יעמוד ביקוד עיניה המכשפות. גם שאול, גם אבנר דבקו בה לאהבה.

על השביל המשורג ענפים ופארות כסוכה, נקרה יונדב על דרכי. רציתי לסוב לאחור ולהימלט, אך הוא אחז במרפקי ומשך אותי אליו. חרדתי על הילדה ולא עצרתי בעדו. דימיתי את ידי עושה לו כמעשה יעל אשת חבר הקיני בהורגה את סיסרא. האם בין רגליי יכרע, ייפול שדוד?

"הזו הבת אשר נולדה לך מאמנון?" ההין יונדב לדקור אותי בחצי לשונו. "אם כן, לי מגיעה התודה והברכה, כי בי נועץ אמנון כאשר חשק בך עד כלות".

לא יכולתי דברו לשלום. שמעתי את קולה של מיכל מקוננת, "מה בצע לי באהבתי אותו? הוא שלח את בניי למוות ופצעי לא יעלה ארוכה כל ימי חיי". ראיתי לעיניי את רצפה סוככת על גוויות הבנים המוקעים לבל ינעצו בהם חיות הטרף את שיניהם וציפורניהם, וידעתי כי לא כמיכל אני. כרצפה אהיה. רצפת אש.

"אבדו לך המילים, תמר?" שבר יונדב את שתיקתי וחיוכו הרע שב ונמתח על שפתיו הדקות, "לפני כל אשר אירע, גאוותך הייתה יאה לך ואת היית יאה לגאוותך, אבל היום, במה תתפארי, באחיך המורד שמת כראוי לו, בבתולייך העקרים שחוללו? תני תודה על יופיך הגדול שלא נס ולא דהה, והילדה לצידך, כמוה כמוך. גם היא יפת תואר תהיה".

"גם בילדה רכה בשנים תנעץ עיניים?" שצפתי.

"כלל וכלל לא. אותך אני רוצה, לאישה או לפילגש. בחרי".

ופתאום ירדה עליי שלוות השקט, והמילים שבו לפי, כאילו ירדה עליי נשמת אחי ומילותיו בקעו מפי.

"מחר, בשעה הזאת, בוא נא לבית מיכל בת שאול ובקש את ידי מרעותיי נשות המלך".  

---

ישבנו על כיסאות גבוהים סדורים במעגל, שמונה נשים עוטות שחורים. רק אני עטיתי לובן מכף רגל ועד צעיף הכלולות הלבן. יונדב הביט בנו נדהם. רגע הסב פניו לאחור כרוצה לנוס על נפשו, אך במשנהו חכך בדעתו. האיש כמוהו יברח? האם לנקבה יידמה?

"מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע", אמרה רצפה, אוחזת בידה מטה עץ מגולף. "ובאין מלך אשר יעשה משפט, באנו לעשות משפט צדק, כי במקום שאין איש, היי אישה".

ומיכל לחשה: "ואלוהים יבקש את הנרדפת, ואלוהים הלוא הם השופטים. נהיה אנו השופטות".

"על היותך סרסור לדבר עבירה, על שבעטיך חוללה תומת בתי וילדיה שלא נולדו נגזלו ממנה, תיענש, איש חכם להרע", אמרה מעכה אמי בגרון חנוק.

"על כל הנשים הרבות אשר טימאת, על רוב הכאב אשר חוללת כדי ביזיון וקצף, תיתן היום את הדין", קראה אביגיל מתוך כתב האשמה אשר כתבנו.      

"שמך לא יהו־נדב יהיה, כי חטאיך בזים לאלוהים הנדיב. מעתה בן־בושת ייקרא לך", הכריזה אחינועם.

"השולח יד באישה, נבל ייקרא לו", הרימה רצפה את קולה ורמזה לנשים לקום ולסגור על בן הבושת. רק אני נשארתי מתוחה על כיסאי. דממת מוות שררה בחדר ואני חיכיתי לבאות. פתאום נשמע שאון רם, צליל רועם, כבד כסלע. האיש צנח על רצפת האבן, ולא חלף רגע ומעומק המעגל לרגלי הנשים עלתה יבבה, שהפכה לבכי מרוסק, רצוף שיעולים ואנחות. רצפה רמזה בעיניה והנשים חזרו לאיטן למקומותיהן, ורק היא היתמרה מעליו ובידה המטה.

"ועכשיו קום, איש בושת, קום, כי כבר באת על עונשך. לא נכה אותך נפש כגברים, לא נשחית את תוארך כגרועים שבהם, אך מרגע זה אבד לך אונך ולא ישוב. לך אל ביתך לחשוב מחשבות".  

באי־אמון צפיתי באיש השנוא המתקפל ומתעוות כתולעת, מקרטע על הארץ שפוף ונלעג, נאבק להתרומם כחרק שרוסקו רגליו. רצפה הושיטה לו את המטה והוא נשמט מידו באין אונים. "הנה, קח", אמרה מיכל ונתנה בידיו כיסא קטן להיתמך בו. מעוקם וכפוף כמחצית קומתו יצא האיש את החדר, דוחף לפניו את הכיסא, משענת קנה רצוץ.      

תם סיפורי, אך לא נשלם סיפור הנשים.

יהודית רותם, ילידת 1942. בין ספריה: "קריעה", "אחות רחוקה", "שובי נפשי"

איזה ספר קראת לאחרונה?

"אני קוראת עכשיו את 'שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים' של אליס מונרו. לא מחמיצה אף ספר שלה, ובמיוחד לא ספר עם כותרת כזאת".

אילו ספרים השפיעו עלייך?

"התנ"ך — חלקים ממנו (בראשית, נביאים ראשונים ואחרונים, תהילים, שיר השירים, קהלת, איוב) — וסליחה על הקפיצה הקיצונית: 'אנה קרנינה'. היא הייתה דמות ההזדהות האולטימטיבית שלי בחיי האחרים כאישה נשואה חרדית".

למה דווקא סיפור קצר?

"כי כל יסודות הרומן נדחסים בסיפור הקצר לתוך מרחב מצומצם: עלילה, דמויות, קונפליקט, סגנון, קצב, רגש ויופי. זה מאתגר, ואם זה מצליח — מעניק תוך זמן קצר תחושה של הישג".

איך את מעבירה את תקופת הסגר?

"לנכדיי בקבוצת הגילים הצעירה אני כותבת סיפור בהמשכים, לבן זוגי שנותר ביפן אני כותבת מכתב יומי, שבחלקו הוא מעין מסה. שעות אחדות ביום אני מקדישה לעבודות עריכה, ובערב, אחרי צפייה ארוכה מדי מול הטלוויזיה, אני שואלת את עצמי למה לא הספקתי לעשות כל מה שתיכננתי בבוקר".