2010 2019

מוסף צילומים לסיכום העשור בעולם | מאת נחום ברנע

סוכות תש"ף
·
13.10.2019

אין ארוחות חינם, והעשור שמתקרב אל סופו יכול להעיד על כך. רעידת האדמה בהאיטי, שפתחה את העשור, הותירה מאחוריה בין חמישים למאה אלף הרוגים. הטבע עשה את שלו; הממשלה לא עשתה את שלה. עשרות שנים של שלטון מופקר, מושחת, שדואג רק לעצמו, שללו מהתושבים את ההגנה הנדרשת בעת אסון. המראות הזכירו מלחמה: רובעים שלמים הרוסים, פליטים משוטטים ברחובות, רעבים, עירומים, הלומי אסון, איש לנפשו.
בעמודים הבאים ביקשנו לסכם את העשור בתמונות. ארבעה סיפורים בלטו בהשפעתם: ההתחממות הגלובלית, גל ההגירה מהעולם השלישי לראשון, הטרור ומשבר הדמוקרטיה. ארבעתם קשורים זה לזה: השינויים האקלימיים הולידו סופות קטלניות, אבל גם דחפו מיליונים באפריקה ובדרום אמריקה לחפש את מזלם בצפון; גלי ההגירה גאו בעקבות הטרור והיו בסיס לתנועות טרור איסלאמיות; האיבה שבה נתקבלו המהגרים במדינות היעד שיחררה שנאות ישנות, גזענות ישנה; מיליציות ניאו־נאציות, ניאו־פאשיסטיות, זכו לפריחה מחודשת; התנועות האלה סייעו לעלייתם של מנהיגים חדשים, לאומנים, בדלניים, אנטי־ליברלים, מכחישי ההתחממות הגלובלית. הגלובליזציה, שנחשבה למבטיחה כל כך בעשור הקודם, הסחר החופשי, הרשת החברתית, הנגישות למידע, קראה תיגר על ערכים אנושיים בסיסיים כמו אמת, יושר, שמירת הפרטיות.  
העולם כמרקחה, כתב פעם עורך חדשות שהתקשה לעכל את
כל הבשורות שהונחו על שולחנו. להלן מרקחת העשור.

נחום ברנע

12.01.2010

רבבות הרוגים ברעידת אדמה בהאיטי

צילום: Chip Somodevilla, גטי אימג'ס

שריידר אנילוס, בת 28, עם בתה מוניקה, בת תשעה חודשים, יושבות על הריסות ביתן בפורט או־פרינס, האיטי, לאחר רעידת האדמה שהחריבה את המדינה כמעט לחלוטין. המראות הזכירו מלחמה: רובעים שלמים הרוסים, פליטים משוטטים ברחובות, רעבים, עירומים, הלומי אסון.

05.05.2010

התפרצות הר הגעש באיסלנד

צילום: Brynjar Gauti, אי־פי

אייאפיאטלאייקוטל - זהו שמו הקשה להגייה של הר הגעש בדרום איסלנד, שהתפרץ באפריל 2010. האפר נע עם הרוח, וכיסה בענן שחור חלק גדול מצפון אירופה. כתוצאה מההתפרצות, שמי אירופה נסגרו לטיסות במשך שישה ימים שלמים, מה ששיבש את חייהם של רבים שנתקעו בשדות התעופה, והשפיע על מיליוני בני אדם ברחבי היבשת.

03.06.2010

דליפת הנפט הגדולה במפרץ מקסיקו

צילום: Charlie Riedel, אי־פי

מה שנחשב לאסון האקולוגי הגדול ביותר בהיסטוריה התרחש באפריל 2010. באר נפט תת־ימית התפרצה במעמקי מפרץ מקסיקו, דרומית לחופי לואיזיאנה. ההתפרצות גרמה לפיצוץ אסדת קידוח של חברת BP הבריטית. 11 מעובדי האסדה נהרגו. כתם הנפט כיסה שטח גדול פי שמונה משטחה של מדינת ישראל, וגרם לנזק סביבתי עצום (בתצלום: ציפור מכוסה בנפט). עברו שלושה חודשים עד שנמצאה דרך לעצור את הדליפה.

ינואר 2011

נשיא טוניסיה מבקר את המפגין שהצית את עצמו

צילום: רויטרס

מוחמד בועזיזי, בן 26, רצה רק למכור ירקות בשוק בעיירה שלו, סידי בוזיד, בתוניסיה. השוטרים הרסו את הדוכן שלו והוא, במחאה, הצית את עצמו בכיכר העיר. האירוע, בדצמבר 2010, הצית הפגנות מחאה של צעירים בתוניסיה, ואחר כך בחלק גדול ממדינות ערב. האביב הערבי לבלב על כנפי סיסמאות דמוקרטיות, אבל הלבלוב היה קצר. דיקטטורים החליפו דיקטטורים, משטר צבאי החליף משטר צבאי. המדינה היחידה שהצליחה לקיים כללי משחק דמוקרטיים היא תוניסיה, שבה התחיל הכל.

10.02.2011

מחאות כיכר תחריר במצרים

צילום: Amr Dalsh, רויטרס

האביב הערבי מגיע לקהיר. ההמון קרא להתפטרותו של הנשיא מובארק ולכינון משטר אזרחי, דמוקרטי, במצרים. מאחור המתינו אנשי האחים המוסלמים, שהשתלטו על ההתקוממות. במקום מובארק נבחר מוחמד מורסי האיסלאמי, שהודח לאחר שנה על־ידי הרמטכ"ל, גנרל א־סיסי. הצבא חזר לשלוט במצרים.

01.05.2011

ההנהגה האמריקאית צופה בחיסול בן לאדן

צילום: הבית הלבן, רויטרס

כמעט עשר שנים, ושתי מלחמות יקרות, מיותרות, נדרשו לארצות הברית כדי לסגור את החשבון עם האיש שהורה על פיגועי התאומים, ראש ארגון אל קעידה, אוסמה בן לאדן. זה קרה ב־1 במאי 2011. בן לאדן הסתתר במתחם מבוצר בפקיסטן, חמישים קילומטר מהבירה, איסלמבד. האמריקאים לא שיתפו בסוד המבצע את ממשלת פקיסטן, בעלת בריתם. הנשיא אובמה, סגנו ביידן מימינו, מזכירת המדינה קלינטון ושר ההגנה גייטס משמאלו, עקבו אחר המבצע מחדר המצב בבית הלבן. התצלום נועד לשקף את המתח, את האי־ודאות ואת מקומו המרכזי של הנשיא בהישג. בן לאדן נורה למוות במקום. גופתו הושלכה לים.

20.10.2011

שליט לוב, מועמר קדאפי, נהרג

צילום: Saad Shalash, רויטרס

הוא היה אחד השליטים המחוזרים ביותר בעולם, בזכות הנפט ובזכות החוצפה. 42 שנה שלט מועמר קדאפי בלוב, נתן חסות לארגוני טרור, התערב בפוליטיקה של מדינות ערביות ואפריקאיות והתקבל בכבוד מלכים בבירות העולם. את המשגה הגדול שלו עשה ב־2003, כשהסכים להתפרק ממלאי הנשק הלא קונבנציונלי וסגר את תעשיית הגרעין. בכך איבד את השכפ"ץ הבינלאומי שלו. כשפרץ האביב הערבי, ב־2011, קואליציה בינלאומית בהנהגת ארצות הברית סייעה למורדים בלוב. באוגוסט 2011 הוא נתפס על ידי המורדים, עונה, נרצח וגופתו היתה טרף לעשרות צילומי מזכרת. בצפון קוריאה ובאיראן למדו את הלקח.

11.03.2011

רעידת אדמה וצונאמי ביפן

צילום: רויטרס

צ'רנוביל ביפן: רעידת האדמה מול חופי יפן, במארס 2011, הולידה צונאמי, שתקף את החופים בגלים שגובהם עד עשרה מטרים. 16 אלף נפש נספו, אבל האסון נכנס להיסטוריה מסיבה אחרת: מערכת הקירור של תחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה התמוטטה. שלושה מששת הכורים התחממו והותכו. חומר רדיואקטיבי חדר לקרקע, לאוקיינוס השקט ולאטמוספירה. 160 אלף תושבים פונו מבתיהם ושטח גדול הוכרז כמזוהם ונסגר. האסון הגרעיני, שני רק לאסון בצ'רנוביל, הנחית מכה אנושה על תעשיית תחנות הכוח הגרעיניות ועורר שאלות לגבי הבטיחות בכורים גרעיניים צבאיים ובכורי מחקר.

14.01.2012

שקיעתה של הקוסטה קונקורדיה, איטליה

צילום: Filippo Monteforte, אי־אף־פי

פרנצ'סקו סקטינו, הידוע בציבור בשם "האידיוט המופקר" ובשם "קפטן פחדני", רצה להרשים רקדנית מועדון לילה. במהלך קרוז מול חופי איטליה הוא קירב את האונייה שלו, "קוסטה קונקורדיה", אל החוף, והעלה אותה על שרטון. האוניה נטתה על צידה, 32 מנוסעיה נהרגו והאחרים, 4,000 יחד עם אנשי הצוות, חזרו הביתה בשלום. הקפטן נדון ל־16 שנות מאסר. האוניה, בבעלות חברת־בת של קרנבל קרוז, החברה של משפחת אריסון, נמכרה לגרוטאות. האירוע לימד שבתעשיית הקרוזים, שזכתה לפריחה בעשור השני של המאה, יש עוד הפתעות חוץ מקזינו והופעות בידור.

30.10.2012

הוריקן סנדי תוקף את ניו־יורק

צילום: Charles Sykes, אי־פי

מיליוני אמריקאים שמתגוררים לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי הוזהרו מראש. הם אטמו את בתיהם בלוחות עץ ובשקי חול. אף על פי כן, הוריקן סנדי הכה בהם בכל כוחו. הסופה חוללה שמות בקאריביים, בג'מאייקה, בקובה, בהאיטי וברפובליקה הדומיניקנית. לקראת סוף אוקטובר 2012 הגיעה מאיי בהאמה, פנתה צפונה, לכיוון ניו־ג'רזי, והתחזקה לקראת המגע עם היבשה. נסעתי לאורך החוף האטלנטי ערב הסופה. בבתים בכל היישובים הקרובים לחוף, כולל בניו־יורק, אטמו דלתות ודיפנו חזיתות בשקי חול. המים שטפו הכל: טיימס סקוור, הכיכר המרכזית של מנהטן, הפכה לאגם. בארצות הברית לבדה הסופה פגעה ב־24 מדינות והסבה נזק בסך 65 מיליארד דולר. 233 אנשים נהרגו בנתיב הסופה. מאז ידעה יבשת אמריקה הוריקנים גרועים ממנה.

21.01.2013

אובמה מושבע לכהונה שנייה

צילום: Evan Vucci

הנשיא ה־44 של ארצות הברית, ברק חוסיין אובמה, כאן עם רעייתו מישל בטקס השבעתו לכהונה שנייה בתחילת 2013, נכנס לבית הלבן בינואר 2009. נבון, רהוט, כריזמטי, שחור. בחירתו אמורה היתה להניח את היסוד לעשור חדש בעולם, לאמריקה חדשה, מפויסת, משוחררת מגזענות, פטורה ממלחמות, מקדשת זכויות אדם ושוחרת טוב. זה לא קרה. המתח הפנימי רק החריף והתגלגל לטרור נגד זרים ומיעוטים, משבר כלכלי ענק איים על יציבות המערכת הגלובלית והמלחמות נמשכו. השלום היחיד שהשיג אובמה היה פרס נובל לשלום שקיבל בראשית כהונתו. הרבה דברים טובים הוא ביקש להנחיל לארצו ולעולם, אבל בסופו של דבר הוא ייזכר במה שהתחיל: הנשיא השחור הראשון.

28.05.2013

מחאות פארק גזי בטורקיה

צילום: Osman Orsal, רויטרס

פארק גזי הוא גן ציבורי לא גדול במרכז איסטנבול, טורקיה. ב־2013 עמדו להרוס חלק מהפארק לצורך בניית מרכז מסחרי. בחודש מאי פתחו התושבים בהפגנות, שהתגלגלו במהירות למחאה המונית נגד משטרו של ארדואן. שתי טורקיות התייצבו זו מול זו: המורשת החילונית של אטאטורק, מייסד טורקיה המודרנית, מול המורשת האיסלאמית; איסטנבול המערבית, הליברלית, וערים גדולות אחרות, מול הפריפריה הכפרית, השמרנית; אופוזיציה מדוכאת מול שליט כריזמטי, כל יכול; אירופה מול אסיה. הייתי שם. המשטרה פעלה בכוח. אחד השוטרים תועד מרסס גז פלפל ישירות לפניה של מפגינה. המחאה דוכאה - רק כדי לצוץ מחדש בהמשך.

20.02.2014

הפגנות באוקראינה מציתות מלחמה עם רוסיה

צילום: Jeff J Mitchell, גטי אימג'ס

נהר הדנייפר חוצה את אוקראינה מצפון לדרום. הוא גם חוצה את המדינה פוליטית: הגדה המזרחית פוזלת לרוסיה השכנה; הגדה המערבית למערב. בתחילת 2014 נשטפה קייב, הבירה, בסדרה של הפגנות אלימות שהביאו להדחתו של הנשיא הפרו־רוסי ויקטור ינוקוביץ'. המחאות הפכו למלחמת אזרחים. רוסיה התערבה, בנשק, בתמיכה במליציות פרו־רוסיות ובפלישה לשטחי אוקראינה. חצי־האי קרים, לחוף הים השחור, נכבש ללא התנגדות ממשית. הייתי שם. בתוך לילה נעלמו דגלי אוקראינה מעל חרטומי המכוניות, ממרפסות הבתים ומבנייני השלטון, ודגלי רוסיה הונפו במקומם. מאוחר יותר סיפח פוטין את קרים לרוסיה. בקייב התנחלו אנשי מליציות פרו־מערביות, ניאו־פאשיסטיות, ברחוב הראשי, והטילו את מוראן על הפרלמנט. רציתי לאחל הצלחה לשני הצדדים.

20.01.2015

הטרור המצולם של דאעש

צילום: אי־אף־פי

אם אל־קעידה הסוני היה ארגון הטרור שהפחיד את העולם בעשור הראשון של המאה ה־21, דאעש, הסניף העיראקי שלו, החליף אותו בהצלחה בעשור השני. דאעש קם ב־1999 ופרש מארגון האם ב־2014. בסוף יוני הכריז על הקמת המדינה האיסלמית והעניק למפקד שלו, אבו בכר אל־בגדדי, תואר חליף. המדינה האיסלמית שלטה בשיאה בחלק גדול משטחי סוריה ועיראק, גייסה מתנדבים ממדינות רבות, הוציאה לפועל פיגועי טרור קשים במערב אירופה, טבחה, הוציאה להורג, אנסה, דיכאה אלפים בכל מקום שהצליחה לכבוש. ההוצאות להורג תועדו והופצו. כך היה גם במקרה של שני העיתונאים היפנים, הארונה יוקאווה וקנג'י גוטו, שנפלו בשבי דאעש והוצאו להורג ב־2015. מטרת הארגון הייתה לגייס, להפחיד ולהרתיע. התוצאה הייתה הפוכה. קמה קואליציה בינלאומית שחיסלה בהדרגה את המאחז הטריטוריאלי שלו. אבל תנאי הבסיס שהזינו את דאעש נותרו בעינם, ויש לו סיכוי טוב לחזור, אם לא בשם הזה אז בשם אחר.

02.09.2015

התמונה שזיעזעה את העולם

צילום: אי־פי

מה שקורה בסוריה לא נשאר בסוריה. יותר מחמישה מיליון סורים, כשליש מאוכלוסיית המדינה, הפכו במלחמת האזרחים לפליטים. הם ברחו לכל המדינות השכנות, לבד מישראל. תמונה אחת, שבה נראית גופת הילד הסורי בן השלוש איילן כורדי לאחר שנפלטה מהים מול חופי טורקיה, הפכה לסמל לזוועות המלחמה ולייאושם הנורא של הפליטים.
הלחץ המיידי היה על ירדן ולבנון. טורקיה הייתה יעד מבוקש, בעיקר כגשר לאירופה. הפליטים המתדפקים על שערי אירופה אילצו את האירופאים להתעמת עם ההיסטוריה שלהם ועם ערכיהם. תנועות פוליטיות ואידיאולוגיות שנדמה היה שנעלמו עם נפילת גרמניה הנאצית, תפסו מחדש את מקומן בזירה הפוליטית. מדינות חישבו מסלול מחדש. הפליטים נשאו עיניהם לגרמניה, המדינה החזקה באיחוד האירופי. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל פתחה לפניהם את השערים. זאת הייתה הדרך שלה לומר לעולם, אנחנו, הגרמנים, למדנו את לקחי השואה. השתנינו.
אבל עמי אירופה וממשלותיה לא הלכו בעקבות מרקל. הפחד ממהגרים שישנו את פני היבשת, השנאה לזרים באשר הם, בעיקר לזרים שדתם אחרת, הפחד מהמחיר הכלכלי של קליטת הזרים, הפחד משינוי, הפכו לנשק בידי מפלגות לאומניות, ניאו־פאשיסטיות וניאו־נאציות. במרכז אירופה, בהונגריה, פולין, סלובקיה ועוד, קמו ממשלות סמכותניות, אנטי־דמוקרטיות. מרקל עצמה נאלצה להודיע על פרישתה, על רקע הביקורת על החלטתה לפתוח את השערים.

26.06.2015

היסטוריה בארה"ב: העליון אישר נישואי להט"ב

צילום: Joshua Roberts, רויטרס

פסק הדין של בית המשפט העליון של ארצות־הברית רשום בתיקים כ"אוברגפל נגד הודג'ס". ההחלטה, ברוב של חמישה נגד ארבעה שופטים, קבעה שמניעת נישואים של אנשים מאותו מגדר בלתי חוקית בארצות הברית. מדינות חייבות להנפיק רישיונות נישואים לזוגות להט"בים וחייבות להכיר ברישיונות נישואים שניתנו לזוגות כאלה במדינות אחרות. מחוץ לבית המשפט העליון חגגו רבים מקהילת הלהט"ב, בהם ריי קרי וזוגתה מרגרט קונוואי. הניצחון הושג לאחר מאבק משפטי ופוליטי שנמשך שנים. ספק אם ההחלטה הייתה מתקבלת היום, בהרכב בית המשפט הנוכחי.

01.11.2015

אחרי הטרור בפריז: צעדת המנהיגים

צילום: ERIC FEFERBERG, אי־אף־פי

"לא היה אירוע כזה אי פעם", אמר הפילוסוף היהודי־צרפתי ברנר אנרי לוי. בינואר 2015 התקיפו מחבלים איסלמיים שלושה אתרים בפריז. שרשרת הפיגועים נפתחה במערכת העיתון הסאטירי "שארלי הבדו" ונמשכה למחרת ברצח שוטרת ולאחר יום נוסף במרכול היהודי "היפר כשר". בסך הכל נרצחו 15 אזרחים ושלושה שוטרים. בהפגנות שהתקיימו לאחר הפיגוע צעדו בפריז לבדה שני מיליון נפש ובערים נוספות עוד מיליון וחצי. מספרים אמיתיים. לזה התכוון ברנר אנרי לוי. הם באו למחות לא רק על הפגיעה בנפש אלא, בעיקר, על הפגיעה בחופש הביטוי: העיתון הותקף לאחר שפרסם קריקטורה של הנביא מוחמד. "אני שארלי" (Je suis Charlie), אמרו הכרזות, וגם "אני יהודי". וגם: "עשו צחוק, לא מלחמה".
כמה עשרות מנהיגים מהעולם, בעיקר מאפריקה ומאירופה, הגיעו להפגנה בפריז. גם נתניהו ואבו מאזן התייצבו (בתמונה). הם הלכו במורד השדרות היפות הקרויות על שמו של הפילוסוף וולטר, גדול הלוחמים למען חופש הביטוי. המחווה הייתה מרשימה. למרבה הצער, חלק גדול מהמנהיגים שצעדו לא מקיימים במדינותיהם את אותם ערכים שלמען הגנתם טרחו ובאו. הם יילחמו על חופש הביטוי עד טיפת דמם האחרונה של הצרפתים.

02.12.2015

עלייתו של דונלד טראמפ

צילום: Cliff Owen, אי־פי

כמו שאול המלך, דונלד טראמפ הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. טראמפ, בן 73, חייב את הקריירה שלו לשתי תעשיות: תעשיית הנדל"ן ותעשיית הבידור. אביו, שהיה איל נדל"ן בניו־יורק, העניק לו משענת כספית וחילץ אותו מצרות כשהסתבך מפעם לפעם בפשיטות רגל. טראמפ בנה בתי מגורים ומשרדים, בתי קזינו ואתרי גולף ונופש. במקביל בנה את שמו במדורי הרכילות, כאיש עסקים מצליח, כרודף נשים, כידוען. השם והמוניטין שיצר העניקו לו את תפקיד המנחה בתוכנית הריאליטי "המתמחה". המועמדות לנשיאות חיברה את שני התחומים יחד: גם בידור וגם עסקים. הוא היה דמוקרט ואחר כך רפובליקאי: לא השקפת עולם הביאה אותו למרוץ, גם לא זיקה מפלגתית. הסיפור התחיל ונגמר בו.
ב־2016 הכל עבד למענו: ההתמודדות בין המועמדים הרפובליקאים התנהלה כמו תוכנית ריאליטי. מי שידע להשפיל את יריביו, ליצור כותרות, למקד תשומת לב, זכה להישגים בקלפי. התקשורת נהתה אחריו: הוא היה סיפור טוב. הילארי קלינטון, מועמדת הדמוקרטים, הגיעה למרוץ כשחטוטרת גדולה מחטאיהם של הקלינטונים בעבר יושבת על גבה. בוחרים לבנים מהמעמד הבינוני חשו שהממסד הפוליטי בגד בהם: מפעלי התעשייה שעבדו בהם עברו למקסיקו ולמזרח הרחוק; מהגרים בלתי חוקיים נכנסו למדינה באין מפריע; מלחמות רחוקות, מיותרות, גזלו את כספם. נמצאו לו בעלי ברית: מיליארדרים שחותרים להורדת שיעורי המס; ארגונים נוצריים שמתנגדים להפלות וללהט"בים ומטיפים לערכי משפחה; הרשתות החברתיות שפרוצות לכל תיאוריית קונספירציה ותעמולת שנאה; רוסיה של פוטין, שפתחה במלחמת האקרים נגד הבחירות באמריקה, שאבה מידע מביך והפיצה מידע כוזב.
מאז תחילת כהונתו, בינואר 2017, כל השיח החברתי בארצות־הברית מתנהל סביבו, עליו, בעדו ונגדו. לא היה כנשיא הזה. במדיניות החוץ שלו הוא המשיך למעשה את המדיניות של אובמה, שביקשה להקטין ככל האפשר את המחויבות הצבאית של אמריקה. הרטוריקה שלו לוחמנית; הפעולה בשטח מינורית. התרופה לכל בעיה היא סנקציות כלכליות. הוא נכנס למלחמות סחר, תחילה עם קנדה ומקסיקו, אחר כך עם אירופה וסין. הוא איים על צפון־קוריאה ואיראן, שתי האויבות הבולטות של אמריקה, ומיד אחר כך ביקש להיכנס איתן לעסקה.
בספטמבר 2019 החליטה יושבת ראש בית הנבחרים האמריקאי, הדמוקרטית ננסי פלוסי, לפתוח בהליכי הדחה נגדו. הדחה לא תהיה, לא בקדנציה הזאת, אבל ההליכים יספקו כותרות, ונימוקים משכנעים לכל בוחר, נגד טראמפ ובעדו.
מימין: טראמפ חותם על חזה של אישה בכינוס בחירות לקראת הפריימריז במפלגה הרפובליקאית בווירג'יניה, מחזיק תינוקות בעצרת בחירות לבית הלבן בקולורדו בסוף 2016 ועם מנהיגי ה־G7 בקנדה, 2018.

19.12.2016

שגריר רוסיה בטורקיה נרצח מול המצלמות

צילום: Burhan Ozbilici, אי־פי

ההסתה הובילה לרצח: מבלוט אלטינטאש, בן 22, היה שוטר ביחידה לפיזור הפגנות של משטרת אנקרה. ב־2016 הגיעו היחסים בין טורקיה לרוסיה לשפל המדרגה. הנשיא ארדואן נשא נאומים חוצבי להבות נגד המעורבות הרוסית במלחמת האזרחים בסוריה. תומכי ארדואן יצאו לרחובות, מצוידים בסיסמאות אנטי־רוסיות. אלטינטאש הסיק את המסקנות: הוא ירה בשגריר רוסיה בטורקיה, אנדרי קרלוב, בגבו, כאשר השגריר פתח תערוכת צילום במוזיאון באנקרה. הרוצח נורה ונהרג. יחסי טורקיה־רוסיה השתפרו מאז פלאים: טורקיה, חברה בנאט"ו, עומדת לקנות נשק מתקדם מהרוסים.

01.12.2016

סוף עידן בקובה: פידל קסטרו מת

צילום: Sven Creutzmann/Mambo Photo, גטי אימג'ס

פידל קסטרו, קומוניסט בעל כורחו, מת בנובמבר 2016, בגיל 90. האבל של תושבי הוואנה שצפו בהלוויה (בתמונה) היה אמיתי. בשנות ה־50 של המאה שעברה שלט בקובה גנרל בטיסטה. המדינה הייתה החצר האחורית של ארצות־הברית, מוקד הפעילות של מאיר לנסקי וזרועות הפשע המאורגן באמריקה, דיקטטורה אכזרית ומושחתת. קבוצות מורדים, בפיקודו של קסטרו, השתלטו על הוואנה ב־1959, סילקו את בטיסטה וכוננו משטר חדש. סוציאליסטי. בוושינגטון התייחסו לקסטרו בחשד. ב־1961 אישר הנשיא קנדי ל־CIA להנחית בקובה כוח חמוש של גולים קובניים, שאמורים היו להצית מחאה עממית. הפלישה למפרץ החזירים הסתיימה במפלה מביכה, ודחפה את קסטרו לזרועות ברית־המועצות. מאז ועד לסיום המלחמה הקרה קובה היתה היתוש באוזן של אמריקה. פעם אחת, ב־1962, הנוכחות הסובייטית בקובה הביאה את העולם אל סף מלחמה גרעינית. המלחמה נמנעה, אבל המצור האמריקאי נשאר, בין השאר משום שנשיאים אמריקאים נזקקו לקולות הלובי הקובני בפלורידה. 
קסטרו הקים בקובה מערכת חינוך מפוארת, העניק הזדמנות שווה לקובנים ללא הבדל צבע ומוצא, טיפח את גאוותם הלאומית ואת שמחת החיים הטבעית שלהם. דמוקרטיה לא הייתה שם – גם לא שמץ. 49 שנה שלט פידל קסטרו בקובה. ב־2008 העביר את השלטון לאחיו ראול.

06.12.2013

נפרדים מגברת הברזל והלוויית נלסון מנדלה

צילומים: Carl De Souza, אי־אף־פי, Dominic Lipinski, אי־פי

גברת הברזל והאב המייסד: מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה בשנות ה־80, השליטה בבריטניה את כללי המשחק של השוק החופשי, העלתה את רמת החיים של המעמד הבינוני והגבוה ומוטטה את האיגודים המקצועיים. הכלכלה פרחה, החברה דעכה. תוצאות שלטונה ניכרים במשבר הברקזיט שאליו נסחפה המדינה לקראת סוף העשור הנוכחי. הלווייתה נערכה בקתדרלת סנט פול בלונדון.
נלסון מנדלה מת ב־2013, בגיל 95. הוא ייזכר כאב המייסד של דרום־אפריקה החדשה. הודות לתבונתו, לסמכותו ולכריזמה שלו, המעבר משלטון המיעוט הלבן לשלטון הרוב השחור התבצע ללא שפיכות דמים, ללא מעשי נקם, ללא הגירה המונית של לבנים וללא קריסה כלכלית. מנדלה ישב בכלא 27 שנים וחמש שנים כיהן כנשיא דרום־אפריקה. בניגוד לתאצ'ר, הוא פרש מרצונו.

14.08.2016

יוסיין בולט שובר שיאים

צילום: קאי פאפנבך, רויטרס

הוא ייזכר לא רק בגלל המהירות שבה גמא מקצים למאה ומאתיים מטרים, אלא גם בגלל הקלות שבה עשה זאת. בתצלום, באולימפיאדת ריו דה ז'נרו ב־2016, הוא מחייך אל יריביו המובסים לפני שהוא חוצה את קו הסיום. ראיתי אותו מקרוב, גם באולימפיאדת לונדון, גם בריו. הוא היה שונה מהמתחרים האחרים: גבוה יותר, ארוך צעדים, ופחות מתוח. כשעבר על פנינו התחושה הייתה שרכבת מהירה דוהרת אל היעד: עוד לא קלטת שהיא באה וכבר סיימה. דקה אחר כך ניגש אלינו, ביציע, רגוע ומאושר, עטוף בדגל ג'מייקה, מדינתו. ב־2017 פרש מאתלטיקה, ניסה את כוחו בכדורגל מקצועני, וויתר.

16.07.2016

ניסיון הפיכה כושל בטורקיה

צילום: גטי אימג'ס

ב־2016 גורמים בצבא הטורקי, בעיקר בחיל האוויר, ניסו לחולל הפיכה. הדרמה הגיעה לשיאה כאשר הנשיא רג'פ טייפ ארדואן, בשידור מהטלפון הנייד שלו (בתמונה הקטנה) בישר לתומכיו שהוא חי. ההפיכה נכשלה – יש טענה שכל המהלך תוכנן ובוים על ידי ארדואן. החיילים שהשתתפו בה הוכו קשות ברחובות. אלפי קצינים, פקידי מדינה ושופטים חילוניים נזרקו לכלא. אף על פי כן, המחאה לא תמה: ב־2019 ניצחה האופוזיציה בבחירות לראשות עיריית איסטנבול. ארדואן כפה בחירות חוזרות, והפסיד שוב.

09.07.2016

מחאת "בלאק לייבס מטר" בארה"ב

צילום: Jonathan Bachman, רויטרס

המחזה מתרחש בארצות־הברית שוב ושוב: שוטר לבן נתקל בצעיר שחור באישון לילה. השוטר חש שנשקפת סכנה לחייו. הוא יורה בצעיר והורג אותו. נפתחת חקירה, שבסופה השוטר יוצא ללא עונש. ב־2013, בעקבות זיכויו של שוטר שהרג נער תיכון שחור, הפיצו פעילות אפרו־אמריקאיות ברשתות את ההאשטג BlackLivesMatter# ("חיי שחורים חשובים"). תקרית נוספת, ב־2014, הולידה את ההפגנה הראשונה. ההפגנות הפכו להמוניות ואלימות בשנים הבאות, והגיעו לשיא לקראת הבחירות לנשיאות ב־2016. הוויכוח חצה את החברה האמריקאית. מצד אחד אלה שבטוחים שחיי צעירים שחורים באמריקה הם הפקר ומערכת אכיפת החוק גזענית, ומצד שני אלה שבטוחים שהשוטרים הם המחסום היחיד מפני הפקרת ביטחונם. שתי הטענות אותנטיות. הדים לסיסמה ולסדר היום שהציבה התנועה באמריקה הגיעו לישראל, במהלך ההפגנות של יוצאי אתיופיה נגד התנהגות שוטרים כלפי צעירים מבני העדה.

עשור הסלפי

הסלפי המפורסם בעולם

צילום: בראדלי קופר, מהטוויטר של אלן דג'נרס

הנה אני: הטלפון הנייד עם שתי המצלמות הדיגיטליות שלו, אחת מלפנים, אחת מאחור, שינה את הדרך שבה אנחנו רואים את העולם. הפסקנו לחוות; התחלנו לתעד. מצטלמים ומשתפים: אין זמן לעכל, אין מקום לפרטיות. הסלבריטי־סלפי המפורסם ביותר בעשור האחרון צולם בטקס פרסי האוסקר ב־2014, כשאלן דג'נרס, מנחת הטקס, העמידה את מיטב כוכבי הוליווד מול טלפון אחד לתצלום משותף. היו שם בראד פיט, קווין ספייסי, אנג'לינה ג'ולי, לופיטה ניונגו (ואחיה פיטר), מריל סטריפ, ג'וליה רוברטס, ג'ניפר לורנס, ברדלי קופר, צ'יינינג טייטום וג'ראד לטו. העולם רטט.

סלפי המנהיגים

צילום: רוברטו שמידט, אי-אף-פי

שלושה חודשים קודם לכן צולם סלפי אחר שעורר לא פחות הדים. נשיא ארה"ב ברק אובמה, הלה תורנינג־שמידט, ראש ממשלת דנמרק, וראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, בחרו להצטלם דווקא בטקס האשכבה לנלסון מנדלה. מישל אובמה נשארה מחוץ לתמונה, ונראתה מאוד לא מרוצה. גינויים ופרשנויות לסלפי מילאו את הרשתות החברתיות. ארבע שנים כיהנה תורנינג־שמידט כראש ממשלה, ואז הובסה בבחירות. פגשתי אותה בכנס בינלאומי. הייתה כריזמה.

01.08.2017

העשור של פוטין

צילום: Alexey Nikolsky, אי־אף־פי

ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, בן 67, חייב את קידומו לשנות השפל של רוסיה, לאחר קריסת ברית־המועצות. באותן שנים נוצר חלל שלטוני שזעק לאישיות חזקה שתמלא אותו, ולא במקרה האיש הזה בא משורות מנגנון הביטחון החשאי שירש את הקג"ב. פוטין, מימין, שולט ברוסיה מאז 1999. התארים מתחלפים – פעם נשיא, פעם ראש ממשלה, אבל אין לאף אדם ברוסיה ספק מי בעל הבית. אם פוטין הוא באטמן, דמטרי מדבדב, משמאל, הוא רובין, יד ימינו. בעשור השני לשלטונו פוטין הצליח לדכא את שרידי האופוזיציה, למשמע את האוליגרכים, להדביר את הטרור הצ'צ'ני ולהחזיר לרוסים את הגאווה, והיוהרה, של תושבי מעצמת העל. בדרך כבש מאוקראינה את האי קרים, התנחל בסוריה ושיבש את ההליכים הפוליטיים בבריטניה וארצות־הברית. הקלפים הדלים שהוא מחזיק בידו דלים למדי; הוא משחק בהם בכישרון יוצא דופן.

19.01.2018

המתעמלות נגד לארי נסאר: תיק התקיפה המינית בנבחרת ארה"ב

צילום: Brendan McDermid, רויטרס

לארי נאסר היה רופא נבחרת המתעמלות האמריקאית מ־1996 עד 2014. הוא ניצל את מעמדו כדי לתקוף מינית את בנות הנבחרת, כולן קטינות. פשעיו נחשפו ב־2017, כשהמתעמלות, שבינתיים בגרו, העידו עליהם בתקשורת, באומץ, בפנים גלויות, ובהמשך בבית המשפט. אחת מהן היתה האלופה האולימפית אלי רייזמן (בתמונה, מישירה מבט לנאסר). 150 נשים העידו שפגע בהן מינית. ב־2018 הוא נדון ל־100 שנות מאסר לפחות. בעקבות הרשעתו הוגשו תביעות נגד שורה של ארגוני ספורט, באשמה שהתעלמו לאורך שנים מפשעיו של נאסר.

25.05.2018

#מי טו: פרשת הארווי ווינשטיין

צילום: Shannon Stapleton, רויטרס

הארווי ויינשטיין (בתצלום מובל באזיקים בתחנת משטרה בניו יורק) היה אחד מגדולי המפיקים בהוליווד. לאחר שנחשף כמטריד מיני סדרתי, באוקטובר 2017, כתבה השחקנית אליסה מונרו ציוץ בטוויטר, שנועד להזמין עוד נשים להתלונן על מטרידיהן. היא השתמשה בהאשטג MeToo#. גם אני. כך נולדה תנועה שחוללה שינוי משמעותי ביחסים בין גברים לנשים במקום העבודה. השינוי הדרמטי ביותר היה במקומות העבודה של פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אמנים וידוענים.
הפרסום הראשון גרר אחריו עדויות של מיליוני נשים ברשתות החברתיות. התברר שהטרדה מינית היא לא רק תופעה רווחת – היא נורמה. אלפי גברים במדינות מערביות הובכו פומבית, ונאלצו לוותר על משרותיהם ועל מעמדם הציבורי. גם אם מבחינת החוק חלה התיישנות על המעשים שהואשמו בהם, לא חלה התיישנות על הגינוי הציבורי.
הצלחת התנועה חרגה מנקודת המוצא שלה. עברייני מין בעלי קשרים שבעבר חמקו מעונש, הועמדו בפני חקירה מחודשת, קודם בתקשורת ואחר כך בפני רשויות החוק. המיליונר ג'פרי אפשטיין (2019), שסרסר בקטינות לאורך שנים, נעצר מחדש והתאבד בכלאו. מעצרו הטיל צל כבד על כל מי שנהנה מכספו וקיים איתו קשרים.
כללי המשחק המותרים בין גברים לנשים הועמדו בסימן שאלה. אתן הורגות את החיזור, את הפיתוי, את הרומנטיקה, טענו המבקרים (וגם כמה מבקרות). כמו תנועות חברתיות אחרות, גם התנועה הזאת תעבור שינויים בשנים הבאות. בינתיים היא סילקה הרבה טורפים מיניים – ועל כך היא ראויה רק לשבח.

10.04.2018

מנכ"ל פייסבוק בשימוע בקונגרס

צילום: Pablo Martinez Monsivais, אי־פי

מה שהתחיל ב־2004 כרשת חברתית סגורה לסטודנטים באוניברסיטת הרווארד, הפך למועדון מפלצתי בן למעלה משני מיליארד חברים, שהשביח את דרכי התקשורת בין בני האדם, ובאותו זמן חשף את פרטיותם, ניצל את תמימותם לצרכים מסחריים ושיבש הליכים דמוקרטיים בשורת מדינות. ב־2018 זומן מארק צוקרברג, בן 35, מנכ"ל החברה, לשימוע בקונגרס האמריקאי (בתמונה). הוא נדרש להסביר מדוע החברה שלו אוגרת בחשאי מידע שהיא מלקטת על המשתמשים ומוכרת אותו לכל דורש, גם לגופים פוליטיים. צוקרברג הודה בתקלות והבטיח להשתפר, אבל מעטים מבין המשתמשים האמינו לו. פייסבוק היא גם הבעלים של אינסטגרם, אפליקציה לשיתוף תצלומים וסרטי וידיאו, ושירות המסרים המידיים ווטסאפ. המידע ששלושת היישומים האלה אוספים על המשתמשים בהם הופך את פייסבוק, הלכה למעשה, לשירות הריגול הגדול ביותר בעולם.

12.06.2018

טראמפ וקים: לחיצת היד ההיסטורית

צילום: Saul Loeb, אי־אף־פי

החבר החדש של אמריקה: קים ג'ונג און, 35, "המנהיג העליון", הוא הדיקטטור השלישי בשושלת קים ששולטת בצפון קוריאה מאז ייסודה. כמו אביו וסבו, הוא נהנה בארצו מפולחן אישיות שמקנה לו מעמד של אל. לא פחות חשוב, יש לו נשק גרעיני. יחסיו עם הנשיא טראמפ נפתחו באיומים צבאיים של השניים להשמיד זה את מדינתו של זה ובעלבונות אישיים. אחר כך בא הפיוס – פגישות בסינגפור, בווייטנאם ובשטח המפורז בין דרום לצפון קוריאה. קים הוא מנהיג דגול, בישר טראמפ לעולם. היעד, לפרק את צפון קוריאה מנשק גרעיני, טרם הושג.

29.04.2011

החתונה של וויליאם וקייט

צילום: Dylan Martinez, רויטרס

19.05.2018

החתונה של הארי ומייגן

צילום: Danny Lawson, אי־אף־פי

שפע זוהר, שפע רכילות, שערוריות מזדמנות, והכנסת קבע לתעשיית התיירות, אלה התרומות שמעניק בית המלוכה לבריטים בתקופת משבר. ויליאם, הנסיך מקיימברידג', ניצב כרגע במרכז תשומת הלב. חתונתו, לקייט מידלטון ב־2011 הזכירה לבריטים את געגועיהם לאמו, הנסיכה דיאנה, שחייה הזוהרים, בגדיה, אהבותיה ואומללותה פרנסו את העיתונות הצהובה במשך שנים. אחיו של ויליאם, הארי, תורם את תרומתו: נישואיו ב־2018 למייגן מרקל, אמריקאית, גרושה, שחקנית לשעבר, בת לאם שחורה, הוסיפו צבע לאופרת הסבון המלכותית. למרבה השמחה, שתי הדוכסיות הסתכסכו ביניהן, או כך דיווחו העיתונים.

15.04.2019

שריפה בקתדרלת נוטרדאם בפריז

צילום: Geoffroy Van Der Hasselt, אי־אף־פי

התרנגול הוא אחד מסמליה של צרפת. הוא ניצב בראש הצריח שהתנשא מעל קתדרלת נוטרדאם, בלב פריז. כאשר הצריח עלה באש (בתמונה) וקרס בים של להבות, התרנגול נפל איתו. בדרך למטה הגבר איבד כמה איברים, אבל שרד. נס, אמרו הצרפתים. נס שלא היו אבידות בנפש, נס שניצלו רוב הפריטים האמנותיים וההיסטוריים, נס שהחזית האיקונית של הקתדרלה נשמרה, נס שניצל כתר הקוצים המוזהב שהם מתעקשים לזהות אותו עם כתר הקוצים שנשא ישו על ראשו בדרך לצליבה.
אלף ניסים לא יכסו על אסון כבד אחד. מכמיר לב היה לראות את נוטרדאם במערומיה. חזית הבניין אמנם נשמרה, אבל הגוף התרוקן וקרביו, מה שנותר מהם, נותרו חשופים ומדממים אפר. אנשים ראו את תמרות האש בטלוויזיה, חלקם ראו אותן מבעד לחלון. הם לא ידעו את נפשם. בהתחלה רק מעטים הגיעו אל זירת האירוע – ההלם היה גדול. שעתיים לאחר פרוץ האש התכנסו בכיכר סן מישל הסמוכה כמאתיים פריזאים. הם שרו "אווה מריה" – שרו יפה. רק צפירת הסירנות התערבה בשירה.
בבוקר התייצבו התיירים, עדרים־עדרים. נוטרדאם השלמה הייתה אחד מאתרי התיירות המבוקשים ביותר בעולם; נוטרדאם השרופה מבוקשת עוד יותר. הם ירדו מהאוטובוסים ופוצצו את הטלפונים שלהם בתמונות סלפי. המדריכים, מטריות צבעוניות פרוסות מעליהם, האריכו להרצות: השריפה הוסיפה להם חומר חדש.
כוח המשיכה של פריז לא פג. קסמה טמון בסך הכל שלה, לא באתר אחד.

01.10.2019

סין חוגגת 70 שנה לשלטון הקומוניסטי

צילום: Noel Celis, אי־אף־פי

24.08.2019

מחאות צעירי הונג־קונג נגד סין

צילום: Lillian SuwAnrumpha, אי־אף־פי

המאה ה־20 כונתה "המאה האמריקאית". ארצות־הברית הציגה עוצמה כלכלית וצבאית שהעולם לא ידע כמוה, שגשוג פוליטי ותרבותי וערכים דמוקרטיים שהיו מודל לחיקוי. שני העשורים הראשונים של המאה ה־21 שייכים בעיקר לסין. כשביקרתי בסין לראשונה, בתחילת שנות ה־90, המפלגה הקומוניסטית התפארה בהישג הגדול ביותר שלה: אין בסין אדם רעב. מאז הכלכלה הסינית הייתה לשנייה בגודלה בעולם. ההצלחה הושגה על גבם של מאות מיליוני פועלים קשי יום, ולא פחות חמור, הודות להפרה גסה של חוקי סחר בינלאומיים ושימוש נרחב בריגול תעשייתי. החודש חגגה המפ־לגה הקומוניסטית מלאות שבעים שנה לשלטונה.
‍והיה גם מי שהצליח לקלקל את החגיגה: הונג־קונג. ב־1997 החזירה בריטניה את הונג־קונג לשליטת סין. ערב היציאה הבריטית נסעתי לשם בשליחות העיתון. פגשתי בעיקר חרדות: התושבים פחדו לאבד את חירותם, תרבותם, הקשר שלהם למערב. המשטר הסיני בחר בהשתלטות זוחלת: לכאורה, הוא כיבד את העצמאות החלקית של האי. ב־2014 הצעירים יצאו לרחובות במחאה נגד המשטר. הם יצאו שוב לרחובות בקיץ 2019

עורך המוסף: יואב ריבק · הפקה: דוריה ברדריאן · ארכיון: הילה ראכלין