אוטוקורקט

אתגר קרת בסיפור על ניסיון לתיקון

אתגר קרתאיור: דוד פולונסקי
ה

שעון המעורר צילצל בשש חמישים וחמש. יובי קם מהמיטה, ודבר ראשון, עוד לפני שהדליק את הטלפון או ציחצח שיניים, ניגש לחדר העבודה וסידר לעצמו שורה יפה. היום הזה הולך להיות יום מיוחד, הוא חשב, ואם הסינים יחתמו, היום הזה יהיה אפילו מיוחד מאוד. הוא בדיוק התכונן להסניף את השורה כשפעמון הדלת צילצל, וכשניסה לדחוף מהר את הקוקאין למגירה בשולחן, התהפך הכלי והכל התפזר על השטיח. פעמון הכניסה המשיך להציק בצלצולים קצרי־רוח ויובי ניגש לדלת עצבני. בפתח המתין אבא שלו. 

"כמה זמן לוקח לפתוח דלת?" שאל אביו בחיוך. 

"תתאם איתי פגישה מראש", סינן יובי, "ואני מבטיח לפתוח מהר". 

"תתאם איתי פגישה מראש", חיקה אותו אבא שלו, "אני אבא שלך, לא איזה ילד שעובד אצלך בחברה". 

"צודק", התעצבן יובי, "אתה לא ילד, וגם אני כבר בן פאקינג שלושים ושש, אז אל תבוא לי לפה על הבוקר כאילו אני צריך שתעיר אותי לבית ספר". 

"מה אתה מתנפח?" נעלב אבא שלו, "מה כבר עשיתי? חשבתי שאם ממילא שנינו צריכים להגיע לישיבת הנהלה, יהיה נחמד אם ניסע ביחד ונחגוג קצת בדרך... נו, שים נעליים שלא נאחר..." 

"אני לא אאחר, אבא. ועם כל הכבוד, את החברה הזאת, שכל כך דחוף לך לחגוג את ההצלחה שלה, אני הקמתי לבד, וכל האנשים שעובדים בה, כולל אתה, עובדים בשכר. אז גם אם במקרה אני מאחר בכמה דקות, זה בסדר גמור, כי השכר שאני משלם לכם כולל גם את זמן ההמתנה".

אבא של יובי תקע בו מבט קר. את המבט הזה יובי זכר עוד מילדוּת. כשאבא שלו היה כועס או צועק, אף אחד לא ממש התרגש מזה: הוא היה מהג'ינג'ים שמתחממים מהר ונרגעים עוד יותר מהר. אבל כשאבא של יובי היה תוקע בך את אחד המבטים המקפיאים האלה, היה ברור שהוא באמת נעלב. 

"טוב", הוא אמר, "רציתי להציע לך טרמפ, אבל אולי עדיף שהמנכ"ל לא יגיע לישיבה עם עובד זוטר באותו רכב. נתראה שם". 

אבא של יובי היפנה אליו את הגב והחל לצעוד אל שער החצר. אם הייתה איזו מילת קסמים שתעלים את התקל המיותר הזה, יובי היה משתמש בה בשמחה, אבל ממש לא נראה לו לעניין לרדוף עכשיו אחרי אבא שלו ולהתנצל על זה שמפריע לו שבאים ומשכימים אותו לפני שבע בבוקר. חצי שעה אחר כך, כשכבר ישב בטסלה הכחולה שלו בפקק בדרך למשרד, הוא קיבל את הטלפון מבית החולים: משאית שלא נתנה זכות קדימה חצתה את הצומת ופגעה בסקודה של אביו. אבא שלו נהרג במקום.

יובי התקשר למזכירה שלו. הוא ביקש לבטל את ישיבת ההנהלה ולדחות למחר את הפגישה עם הסינים, והכניס לווייז את הכתובת של בית החולים. בכבישים פתוחים הוא היה יכול להגיע לשם ברבע שעה, אבל עם הפקקים המחורבנים האלה זה ייקח שעה וחצי לפחות. הוא הרגיש עייף. כל כך עייף. ברדיו השמיעו את 'אני אוהב לישון', ולמרות שזה היה הדבר הכי פחות הגיוני בנסיבות האלה, ואולי דווקא בגלל זה, הוא עשה על המקום סיבוב פרסה מסוכן ונסע בחזרה הביתה. כשהגיע, הנייד שלו שוב צילצל. שיחה מהמשרד. הוא כיבה את המכשיר, חלץ את נעליו, נכנס למיטה ועצם את עיניו.

-  -  -

השעון המעורר צילצל בשש חמישים וחמש. יובי קם מהמיטה, וניגש לחדר העבודה. היום הזה הולך להיות יום מיוחד, הוא חשב, אפילו מיוחד מאוד. הוא בדיוק התכונן להסניף שורה כשפעמון הדלת צילצל, וכשניסה לדחוף מהר את הקוקאין למגירה, התהפך הכלי והכל התפזר על השטיח. פעמון הכניסה המשיך להציק בצלצולים קצרי־רוח ויובי ניגש לדלת עצבני. בפתח המתין אבא שלו. 

"כמה זמן לוקח לפתוח דלת?" שאל אביו בחיוך. 

"תתאם איתי פגישה מראש", סינן יובי, "ואני מבטיח לפתוח מהר". 

"תתאם איתי פגישה מראש", חיקה אותו אבא שלו, "אני אבא שלך, לא איזה ילד שעובד אצלך בחברה". 

"צודק", התעצבן יובי, "אתה לא ילד, וגם אני כבר בן פאקינג שלושים ושש, אז אל תבוא לי לפה על הבוקר כאילו אני צריך שתעיר אותי לבית ספר". 

"מה כבר עשיתי?" נעלב אבא שלו, "נו, שים נעליים ונצא, שלא נאחר לישיבת הנהלה". 

"אני לא אאחר, אבא. ועם כל הכבוד, את החברה הזאת, שאתה כל כך דואג לה, אני הקמתי לבד. וכל האנשים שעובדים בה עובדים בשכר, כולל אתה. אז גם אם במקרה אני מאחר בכמה דקות, זה בסדר גמור, כי השכר שאני משלם לכם כולל גם את זמן ההמתנה".

אבא של יובי תקע בו מבט קר. את המבט הזה יובי זכר עוד מילדוּת. בפעמים שאבא שלו היה כועס או צועק, אף אחד לא ממש התרגש מזה: הוא היה מהג'ינג'ים שמתחממים מהר ונרגעים עוד יותר מהר. אבל כשאבא של יובי היה תוקע בך את אחד המבטים המקפיאים האלה, היה ברור שהוא באמת נעלב. 

"טוב", הוא אמר ליובי, "רציתי להציע לך טרמפ, אבל אולי עדיף שהמנכ"ל לא יגיע לישיבה עם עובד זוטר באותו רכב. נתראה שם". 

אבא של יובי הסתובב והחל לצעוד אל שער החצר. יובי רצה לקרוא אחריו, לצעוק איזו מילת קסמים שתעלים את התקל המיותר הזה, אבל ממש לא נראה לו לעניין לרדוף עכשיו אחרי אבא שלו ולהתנצל על זה שמפריע לו שבאים ומשכימים אותו כמו תינוק לפני שבע בבוקר. 

"חכה רגע", הוא קרא אל אביו שכבר עמד בשער, "אם ממילא שנינו נוסעים למשרד, לא חבל שנגיע בשני רכבים?" 

אבא שלו היסס רגע, הינהן, והם נכנסו לטסלה הכחולה וכל הדרך לא החליפו מילה. הוא ידע שאבא שלו טעון, ושכל דבר שיגיד יוביל לפיצוץ, אז הוא העדיף לשתוק. כשהגיעו למשרד יובי הציע שיעצרו רגע לְהָפוּך בקפה שבלובי. היו להם עשרים ושלוש דקות עד תחילת הישיבה, מספיק זמן כדי לסגור את הריב המעיק הזה, אבל אבא של יובי אמר שכבר שתה בבית והוא עולה למשרד. שנייה אחרי שיובי הזמין לעצמו הפוך רותח בלי קצף נשמע הרעש המחריד מכיוון המעליות, אבל עברו עוד כמה דקות עד שהצליח להבין מה באמת קרה שם: הכבל של המעלית נקרע בקומה ה־14. במעלית היו שני נוסעים: שליח וולט בן עשרים ואחת ואבא שלו. הנייד של יובי לא הפסיק לצלצל: המזכירה, סמנכ"ל השיווק, שיחה לא מזוהה, כנראה מסין. יובי לא ענה לאף אחת מהן. הוא ירד במדרגות החירום לקומת החניון ונכנס לאוטו. מיליון דברים דחופים הוא היה אמור לעשות עכשיו, אבל הוא הרגיש שאין לו כוח אפילו להתחיל לחשוב איזה מהם לעשות קודם. לפני הכל, הוא חשב, אני חייב לנסוע הביתה לישון.

-  -  -

השעון המעורר העיר אותו בשש חמישים וחמש. יובי קם מהמיטה וניגש לחדר העבודה. הוא בדיוק התכונן להסניף שורה כשפעמון הדלת צילצל, וכשניסה לדחוף מהר את הקוקאין למגירה הכל התפזר על השטיח. יובי פתח את הדלת עצבני. 

"כמה זמן לוקח לפתוח דלת?" שאל אביו בחיוך. 

"תתאם איתי פגישה מראש", סינן יובי, "ואני מבטיח לפתוח מהר". 

"תתאם איתי פגישה מראש", חיקה אותו אבא שלו, "אני אבא שלך, לא איזה ילד שעובד אצלך בחברה". 

"צודק", התעצבן יובי, "אתה לא ילד, וגם אני כבר בן פאקינג שלושים ושש, אז אל תבוא לי לפה על הבוקר כאילו אני צריך שתעיר אותי לבית ספר". 

"אפשר לחשוב..." נעלב אבא שלו, "נו, שים נעליים ונצא, שלא נאחר לישיבת הנהלה". 

"אני לא אאחר, אבא, אבל גם אם כן, זה בסדר גמור, כי השכר שאני משלם לך כולל גם את זמן ההמתנה".

אבא של יובי תקע בו מבט קר. את המבט הזה יובי זכר עוד מילדות. "טוב", הוא אמר, "רציתי להציע לך טרמפ, אבל אולי עדיף שהמנכ"ל לא יגיע לישיבה עם עובד זוטר באותו רכב". 

אבא של יובי היפנה אליו את הגב והחל לצעוד אל שער החצר. יובי רצה לקרוא אחריו, לצעוק איזו מילת קסמים שתעלים את התקל המיותר הזה, אבל ממש לא נראה לו לעניין לרדוף אחרי אבא שלו ולהתנצל על זה שמפריע לו שבאים ומשכימים אותו כמו איזה תינוק לפני שבע בבוקר. כשהגיעו, ויתר על הקפה בלובי ועלה עם אבא שלו במעלית ישר למשרד. כולם שם נראו היסטריים. העסקה עם הסינים הייתה אמורה להפוך אותם מעוד סטארטאפ מתנדנד עם קשיי גיוס, לחברה רווחית. סמנכ"ל הפיתוח רצה לעבור איתו על פרטים אחרונים לפני שכולם מתכנסים, וכשהתיישבו בחדר הישיבות הוא ראה מבעד לקיר הזכוכית הענקי את אבא שלו ניגש למטבחון וממלא לעצמו מים בכוס פלסטיק שקופה. אבא שלו נראה עצוב. סמנכ"ל הפיתוח המשיך לדבר על העידכונים שיצטרכו להכניס למוצר כדי שיתאים גם לשוק הסיני, ויובי הסתכל על אביו גומע מכוס הפלסטיק גמיעות איטיות וקצרות, כשפתאום, בלי שום אזהרה, אבא שלו התמוטט. המזכירה הגיעה אליו ראשונה, יובי הגיע שני. 

"הוא לא נושם", קראה המזכירה, "תעזרו לו! הוא לא נושם!" עוד לפני שהפרמדיקים של מגן דוד אדום הספיקו לקבוע את מותו, יובי כבר היה בטסלה בדרך הביתה, לישון.

-  -  -

השעון המעורר העיר אותו בשש חמישים וחמש. הוא בדיוק התכונן להסניף שורה כשפעמון הדלת צילצל. 

"כמה זמן לוקח לפתוח דלת?" שאל אביו שעמד בפתח. 

"תתאם איתי פגישה מראש", סינן יובי, "ואני מבטיח לפתוח מהר". 

"תתאם איתי פגישה מראש", חיקה אותו אבא שלו, "אני אבא שלך, לא איזה ילד שעובד אצלך בחברה". 

"צודק," התעצבן יובי, "אתה לא ילד, וגם אני כבר בן פאקינג שלושים ושש, אז אל תבוא לי לפה על הבוקר כאילו אני צריך שתעיר אותי לבית ספר". 

"מה עשיתי?" נעלב אבא שלו, "נו, שים כבר נעליים ונצא, שלא נאחר לישיבת הנהלה". 

"אני לא אאחר, אבא", יובי אמר, "אבל גם אם כן, זה בסדר גמור, כי השכר שאני משלם לך כולל גם את זמן ההמתנה".

אבא של יובי תקע בו מבט קר. "טוב", הוא אמר ליובי, "רציתי להציע לך טרמפ, אבל אולי עדיף שהמנכ"ל לא יגיע לישיבה עם עובד זוטר באותו רכב". 

הוא הפנה אליו את הגב והחל לצעוד אל שער החצר. יובי רצה לקרוא לו, לצעוק איזו מילת קסמים שתעלים את התקל המיותר הזה. "אני מצטער", הוא קרא אחריו, "לא הייתי צריך לדבר ככה. אני פשוט בלחץ מכל הבלגן עם העסקה". 

אבא שלו נעצר בפתח החצר והסתובב אליו. "זה בסדר", הוא חייך, "בשביל זה אלוהים ברא לך אבא, לא? שיהיה על מי לצעוק". 

יובי חייך והציע שיסעו יחד בטסלה, אבל אבא שלו התעקש שאולי בכל זאת עדיף בשני רכבים. לפני שנפרדו יובי חיבק את אבא שלו חזק־חזק, ואבא שלו, שהופתע מהחיבוק, אמר, "די, חמוד. זה לא שאני טס למאדים. נתראה במשרד בעוד חצי שעה". אבל יובי, במקום לענות, המשיך לחבק.

אתגר קרת יליד 1967. בין ספריו: "צִנורות", "געגועי לקיסינג'ר" ו"תקלה בקצה הגלקסיה".

צילום: אביגיל עוזי