בתשע שעונו, שמונה שעונה

דרור משעני חוזר עם אברהם אברהם, דמות הבלש שיצר בספריו, להופעת אורח בזמן משבר הקורונה

דרור משעניאיור: רות גוילי

מוקדש לקארל צ'אפק

ר

ב־פקד אברהם אברהם חזר הביתה מעבודתו בשבע וחצי, התקלח, לבש טרנינג וחולצת טי לבנה נקייה, אכל ארוחת ערב קלה, יצא למרפסת עם ספל קפה שחור ובשעה תשע בדיוק הדליק את המחשב הנייד. במרחק אלפי קילומטרים, בבניין שמשקיף על כיכר קטנה בעיר בריסל, עשתה אהובתו, מריאנקה, את אותה פעולה בדיוק. כשהמגפה פרצה הייתה מריאנקה בבלגיה ואברהם בחולון ומאז נמנע מהם להיות יחד — למעט שישה ימים סוערים באי אנדרוס בדרום הים האגאי, שעליהם אספר בהזדמנות אחרת. אבל בכל ערב הם נפגשו.

בערב שבו התקיימה השיחה שאני מספר לכם עליה עכשיו, אברהם היה מיואש. הגעגועים הכבידו עליו אבל גם שגרת המגפה, שהאריכה את שעות העבודה וכפתה אפילו על חוקר בעל מוניטין התגייסות למשימות שיטור שוחקות כמו הקמת מחסומים, התמודדות עם מפירי בידוד וכיו"ב. מריאנקה, שהרגישה במצוקה של אברהם ורצתה לשמח אותו, הציעה שתספר לו סיפור על נס שקרה באמת בבריסל בזמן המגפה. היא ביקשה מאברהם שיבטיח לה שאם סיפור הנס יצליח לעודד אותו הוא יספר לה על נס שאירע לו, והוא השיב לה שבחיים שלו לא מתרחשים ניסים. "את זה עוד נראה", אמרה מריאנקה והתחילה לספר.

"אז ככה: לפני שבוע, באחד הימים הראשונים של הסתיו, הגיעה למוקד הטלפוני של משטרת בריסל הודעה על כך שחולה מאומת ופעיל, שאמור להיות בבידוד, יצא מביתו ונצפה ברחבי העיר. ההודעה הגיעה משכנה המתגוררת בבניין סמוך, שידעה כי הגבר נושא את הנגיף, ראתה אותו יוצא מפתח הבניין שבו התגורר, בשדרות ברוגמן, ועקבה אחריו במשך שעה קלה.

"זאת הייתה שעת צהריים. רוב השוטרים יצאו לאכול וסמל ז'אק בונר, שקיבל את ההודעה והוסיף אותה לרשימת הדיווחים היומית, היה לבד במוקד. לפי התיאור שכתב בונר מפי השכנה, החולה היה בן 60, גבוה וכבד־משקל. הוא חבש כובע צמר, לבש מעיל גשם ארוך, נעל נעלי בית חומות והחזיק בידו מטפחת אדומה שאיתה קינח את אפו, ונצפה כשהוא נכנס לחנות הכלבו הגדולה ALVO שנמצאת בסמטת ווטרלו. בונר החליט לא לחכות. כל רגע שבו היה הגבר בכלבו סיכן את חייהם של עשרות, ואולי מאות, בני אדם.

"זמן קצר אחר כך נכנס סמל בונר לחנות, ורוד מזיעה ומתנשף. הוא עבר בין המדפים בשתי הקומות ובחן את הלקוחות הרבים. אף אחד מהם לא התאים לתיאור. כשפנה למנהלת, היא הכחישה שאדם העונה לתיאור היה בכלבו, ולפי השערתו של בונר, עשתה כן מחשש שתחויב לסגור את החנות.

"כאן אני צריכה להוסיף משהו שלא סיפרתי קודם. סמל בונר הוא שוטר צעיר, רק בן 26, נאה מאוד, וחדור תחושת שליחות. הוא הצטרף למשטרה לפני שנה, אחרי שסיים לימודי פילוסופיה ומתמטיקה באוניברסיטה של ליאז'. בילדותו הוריו ייעדו אותו לכמורה. רוב השוטרים שהיו מוצאים את עצמם במצבו — מחוץ לכלבו, רטובים בגשם שהחל לרדת — היו חוזרים לתחנה. בונר לא. הוא הביט בעוברים ושבים בתקווה שיראה את הגבר הגבוה, ששמו, אגב, היה מרסל אֵפֵמֶר, כשניגשה אליו נערה כהת־עור, בת 15 או 16, מחצית פניה מכוסים במסכה אדומה, ושאלה אם תוכל לדבר איתו. היא שמעה את השיחה של בונר עם מנהלת החנות וסיפרה שהיא דווקא ראתה את האיש במעיל הגשם. הוא עורר את חשדה כי לא הפסיק להשתעל והיא התרחקה ממנו, מיהרה לשלם עבור המוצרים שבחרה ולצאת מהחנות. אז, בדיוק כשיצאה, היא ראתה אותו נכנס למונית.

"בונר ניער את הייאוש שלרגע ירד עליו, כמו שמנערים טיפות גשם ממעיל. אני בטח לא מספרת את הסיפור כמו שצריך, וגם לא יודעת את כל הפרטים, אבל הוא הצליח לאתר את נהג המונית שאסף את הגבר מחנות הכלבו. לדברי הנהג, מהגר מאלבניה, הגבר דווקא לא היה כבד־משקל אלא רזה יחסית וכפוף ונסע למספרה ברחוב בליארד. האיש ביקש מהנהג לחכות לו, יצא מהמספרה לאחר פחות מעשר דקות מבלי שהסתפר וביקש להמשיך בנסיעה למוזיאון למדעי הטבע, שם נבלע בין המבקרים הרבים.

"אתה יכול לתאר לעצמך שהחרדה של בונר גברה ככל שהחיפוש נמשך. אבל הוא לא ביקש עזרה, אף שמספר האנשים שהגבר במעיל הגשם יכול היה להדביק כבר הגיע לאלפים, ובדיעבד טוב שלא ביקש. השעות שלו חלפו במהירות. מהמוזיאון הלך האיש, שהיה עכשיו נמוך יותר מבתיאור המקורי ולבש חליפה כהה ולא מעיל, למסעדת דגים ומהמסעדה לחנות טבק ויין וממנה לחנות ספרים. ובונר בעקבותיו.

"רק לפנות ערב, כשחשכה ירדה על העיר וגם צינה, בונר החליט לוותר. המסע הוביל אותו לאזור פארק לאופולד, הפארק האהוב עליו, והוא רצה להיכנס ולערוך טיול סביב האגם וליד העצים המכופפים את צמרתם אל המים, אבל החליט שמוטב שיחזור לתחנה כדי לטלפן לשכנה שדיווחה על החולה הנמלט ולבקש ממנה מידע נוסף, ונעצר על ספסל ברחוב רק כדי לעשן לפני כן סיגריה. ואז הוא ראה אותה.

"היא עמדה על קצה הגג של בניין בן שש קומות מצידו השני של הרחוב והיה ברור שהיא רוצה לקפוץ. בחשיכה ובגלל המרחק בונר לא ראה הרבה, לא ראה שהיא בשנות ה־60 לחייה, ששערה מאפיר, שעיניה ירוקות, וגם לא ידע עדיין מדוע היא רוצה לאבד את חייה. הוא לא ידע שבעלה חלה במחלה ומת ושהיא נדבקה ממנו אבל החלימה ונשארה לבד, כי ילדים לא היו להם, ולא הצליחה להתגבר על הצער ועל המחסור ועל הבדידות. בונר זינק ממקומו, חצה את הכביש, רץ בכיוון הבניין וקרא לה מלמטה לעצור. אנשים נוספים הבחינו בה בגלל קריאותיו ונעצרו לפני הבניין והוא ביקש מהם להמשיך לדבר אליה ובינתיים הסתער על דלת הכניסה ונעזר בשומר כדי להגיע לגג והתקרב אליה מאחור ואחז בה וברגע שאחז בה ידע שלא החזיק מימיו בגוף שברירי ונרעד יותר.

"אז אתה מבין, אבי? מה היה קורה אם הוא לא היה יוצא לחיפוש הזה שנכשל? ובזכותו מגיע לספסל שממנו רואים את הגג? היא הייתה קופצת".

אברהם חייך כי הפנים האהובות שהביטו בו מן המסך היו נסערות כל כך. הוא אמר, "כן, אני מבין. אבל לדעתי זה לא נס. אולי צירוף מקרים", ומריאנקה הפסיקה אותו ואמרה, "חכה. עוד לא שמעת הכל".

"בלילה, אחרי שהביא את סימון לבית החולים ומסר אותה לטיפול הרופאים, בונר חזר לתחנה כדי לכתוב דוח על החיפוש שנכשל וההתאבדות שנמנעה ברגע האחרון. אבל כשהוא חיפש את הרישום של שיחת הטלפון שבעקבותיה יצא לחיפוש, הוא לא מצא אותו. ברשימת הדיווחים שהוא ערך לא הופיע דיווח כזה, אף שבונר זכר שכתב אותו, וגם לא ברשימת שיחות הטלפון שהגיעו למוקד. וכשהוא חיפש אדם בשם מרסל אפמר שמתגורר באזור הוא גילה שאין אדם כזה. אז אולי עכשיו אתה מבין? ואתה יודע מה עוד הוא גילה, אבי? למחרת הוא ביקר את סימון בבית החולים והיא הראתה לו צילום של בעלה שנשאה איתה מאז מותו. ונחש איך בונר תיאר את האיש שראה בצילום. מטר שמונים וחמישה. גבוה וכבד־משקל. לובש מעיל גשם".

* * *

השעה כבר הייתה כמעט עשר אבל מן המרפסות שמעליו ומתחתיו נשמעו קולות שיחה ואברהם שאל את עצמו אם מישהו מאזין לפגישות הליליות שלו עם מריאנקה, וישמע את הסיפור המוזר שהבין שהוא עומד לספר — מפני שמריאנקה תתעקש. הוא אמר לה, "זה לא אומר כלום, אהובתי. סביר ששוטר אחר מחק את הדיווח מהרשימה כדי להגן על החולה הזה שנמלט, לא?" ומריאנקה אמרה, "סיפורים כאלה פשוט מתבזבזים עליך. תחשוב מה שאתה רוצה. אבל ממה שהבטחת לי אתה לא תתחמק. אני רואה שהסיפור שלי שימח אותך ואתה חייב לי נס גדול לפחות כמו זה".

אברהם נכנס לדירה כי בכל זאת העדיף לא להישמע בחוץ. הניח את המחשב הנייד שלו על השולחן, התיישב על הספה מולו, והתחיל לספר. "אני לא יודע אם הוא גדול כמו הניסים שלך," הוא פתח ואמר, "ואת מבינה שאני חושב שהוא לא קרה כמו שאני אספר לך, אבל בסדר, אני מתחיל. הוא לא קרה לי אלא לרב־סמל אליהו מעלול וסופר לי על ידו. את זוכרת את אליהו, נכון?

"זה קרה בערב ראש השנה. פה שוב הכריזו סגר, כבישים נסגרו והיציאה לארוחות החג הוגבלה. מעלול, שלא ויתר על יום עבודה אחד אף שהוא בן 60 וזכאי להקלות, עשה את תורנות ערב החג והיה כמעט לבדו בתחנה כשהטלפון צילצל. השעה, הוא סיפר לי, הייתה 22:32. המטלפן, שסירב להזדהות, אמר שמבית הכנסת ברחוב שבו הוא מתגורר נשמעים קולות תפילה של מאות ואולי אלפי מתפללים שעורכים במקום תפילה המונית ומפירים את הוראות הסגר.

"מעלול חשב שזה מוזר. בשעה עשר וחצי בלילה, תפילת ערבית כבר הסתיימה וכל המתפללים אמורים להיות בביתם. אבל הוא שלח את אחת מניידות הסיור ששוטטו באותו לילה ברחובות העיר ואכפו את הסגר, לבדוק את הדיווח — והתברר לו שלא טעה. בית הכנסת הישן, שהוקם על ידי יוצאי ארם־צובא, היה חשוך ונעול ואף קול לא נשמע ממנו.

"אלא מה? שעה אחר כך, ככה לפחות מעלול מספר, הגיע עוד דיווח. השעה הפעם הייתה 23:41, המטלפנת — אישה, ומספר הטלפון שממנו הגיעה השיחה היה שונה. וגם האישה הייתה משוכנעת ששירת המתפללים מגיעה מבית הכנסת ולא ממסך טלוויזיה באחד הבתים ברחוב. היא העידה שהיא מתגוררת מול בית הכנסת ולא רק שהיא שומעת מאות מתפללים אלא רואה את האורות דולקים באולם ומאירים אותו באור בוהק.

"גם הפעם קרה בדיוק מה שאת חושבת. מעלול שלח את ניידת הסיור לבדוק את הדיווח ולפזר את ההתקהלות והשוטרים מצאו בית כנסת חשוך וריק. אבל את הרי פגשת את אליהו ואת יודעת איך הוא. עקשן כמו ילד. ויכול להיות שגם היה לו משעמם כי זה היה לילה שקט, בלי דיווחים כמעט. הוא חיפש באינטרנט פרטים על בית הכנסת ואז ערך בירור במוקד המגפה העירוני וגילה שבית הכנסת, שהוקם בשנות ה־50 ושירת עכשיו פחות מעשרה מתפללים קבועים, נסגר לתפילה כבר לפני שבועיים משום שגבאי בית הכנסת, אדם בשנות ה־80 לחייו בשם אהרון זיתוני שכולם הכירו בשם אהרון גבאי, חלה בנגיף והתאשפז. הוא היה זה שפתח את בית הכנסת בכל בוקר לשחרית ולפנות ערב פעם נוספת, תיקן כל כיסא שבור ומנורה שהתקלקלה ואחת לשבועיים ניקה אותו עם אחת מבנותיו. בלעדיו לא היה אפשר לפתוח אותו ולקיים בו תפילות וגם לא היה כל כך עבור מי.

"המשמרת של אליהו הסתיימה בחצות. בדרך הביתה הוא כמובן עבר עם האולדסמוביל המשופצת שלו ליד בית הכנסת אבל גם הוא לא ראה דבר, ורק רשם לעצמו את מספר הטלפון של אהרון גבאי שהיה כתוב בכתב יד על פתק מצהיב שנתלה על הדלת.

"למחרת, ביום הראשון של השנה, אליהו בילה את הבוקר בביתו עם הנכדות, למרות האיסור והאזהרות. שכח מבית הכנסת. ורק כשהתייצב אחר הצהריים למשמרת נוספת גילה שהדיווח שרשם מפי האישה ב־23:41 לא היה הדיווח האחרון. אותו הלילה, בשעה 2:27 בדיוק, הגיעה תלונה נוספת, הפעם לא רק על שירת המתפללים אלא גם על תקיעה בשופר שנמשכה דקות אחדות. גם הפעם, כשהשוטרים הגיעו, באיחור של שעה יש לומר, הם לא מצאו דבר.

"אליהו חיכה לצאת החג. ורק אז טילפן למספר הטלפון של אהרון גבאי והופתע שאישה צעירה ענתה לו. היא סיפרה לו שאביה מת בלילה ואליהו לא שאל אותה מתי בדיוק הוא מת אבל הוא טוען שהוא ידע, ושאחר כך, כשבדק במשרד הפנים ואז בבית החולים וולפסון, הוא גילה ששעת המוות הייתה 2:27 בדיוק".

הסיפור שלו שימח את מריאנקה, אפשר היה לראות את זה גם מבעד למסך. והאמת היא שגם אברהם הרגיש טוב יותר אחרי שסיפר אותו, מבלי שהבין למה. "זה לא פחות טוב מהנס של בונר", היא אמרה, וכשאברהם ענה, "אולי. אבל אני מספר פחות טוב ממך. וחוץ מזה, אני די בטוח שאליהו המציא את כל הסיפור הזה", היא אמרה גם, "אבל גם אם הוא המציא את הכל, זה עדיין נס, לא?"

אחר כך הוא סגר את התריס במרפסת כי בלילות כבר נשבה רוח קרירה, ואי־אפשר היה לשמוע מה אמרו זה לזו בהמשך הלילה, אבל למחרת הם דיברו שוב ואז שוב — תמיד בתשע שעונו, שמונה שעונה — ואספר לכם עוד סיפורים רבים ששמעתי משניהם.

✽ את הסיפור הזה ועוד רבים שכתבו מבחר מהכותבות והכותבים הטובים בישראל ניתן למצוא באסופה 'מילים בודדות' המוצעת כעת לרכישה דיגיטלית ללא עלות באתר עברית.

דרור משענייליד 1975. בין ספריו: "תיק נעדר: אברהם אברהם, החקירה הראשונה", "האיש שרצה לדעת הכל", "שלוש"