הזמנה לריב

אילנה ברנשטיין בסיפור על התפוררות הנישואים ומציאת אהבה חדשה בימים של סגר

אילנה ברנשטיין
איור: שחר קובר
א

ני הולכת למוזיאון, אמרתי לבעלי. המוזיאון סגור, נשמע קולו המתעורר משנת הצהריים. אני צריכה להתאוורר קצת. ובכל מקרה הוא מחוץ למאה מטר. שבת היום, אין שוטרים. להפך, אמר בעלי. הם בונים על מתחכמים כמוך. כאלה שחושבים שלא יתפסו אותם. אם עליי לבחור בין רביצה בכפייה עם בעלי לסיכון שיתפסו אותי — אני בוחרת בסיכון.

יצאתי אל העיר הריקה ואל הסכנות שבצידה. טיפסתי אך בקושי במצוק התלול המבוטן המקשר בין גינת דובנוב לאחוריים של היכלות התרבות, ובכל אותו זמן חשבתי מה אגיד לאנס שיתנפל עליי מתוך הדממה. למרות הכל, הסיכוי להיתקל באנס גדול יותר מהסיכוי להידבק בנגיף. אגיד לו שאני חולה מאומתת. איידס, אגיד לו. שחפת. דֶּבר. כן. הוא חזר ובגדול. אתה לא רוצה למות מדבר.

על בימת הפסל של הנרי מור ישב השכן שגר בקומה מתחתינו. חוסה תחת השד של האישה הרוכנת שאינה רוכנת בשום צורה אלא קפואה בתנוחת יוגה למתקדמים. הוא האכיל את להקת חתולי המוזיאון — חיות שבעות שלא מצליחות לחייך אפילו. אם הוא יבחין בי, אעמיד פנים שאני לא מכירה אותו חשבתי, דבר שקל לי מאוד לעשות. תהיתי מה הסיכוי שאמצא את עצמי בתוך התמונה הזאת באחד הימים. אשב גלמודה על בימת הפסל של הנרי מור וצער העולם ילכלך את עיניי כמו קטרקט. עוברים ושבים יביטו בי וימלמלו, אתה יודע מי זאת, אשתו של... אמא של... נו זאת שראינו בשנה שעברה בנמל התעופה... כשעוד אפשר היה... המטורללת הזאת. זה מה שקורה בסוף למי שמשחרר את כל המעצורים. ואני עמדתי לשחרר. אני רציתי לשחרר. להתרשל. להזניח. התחלתי תהליך של פרו־אייג'ינג. רציתי לאפשר לטבע, לטבעי לכאורה, הנערץ בכל הזדמנות אחרת, לחולל בי את התהליך המוקצה של ההזדקנות. להפקיר את עצמי לשלב האחרון. אחרי הכל אני כבר בשליש האחרון של הספר. להתמסר אפילו. לקבל את העובדה שלכל דבר יש סוף. גם לדברים גרועים.

רציתי לצעוק, לזרוק משהו, להתפרע. עורב שלא הבחנתי בו עד כה התחיל מאיים על חופש התנועה שלי. מעשים שלא הצליחו מעולם לחצות את גבול הפנטזיה הלכו והתגבשו לפצצת טוֹנה מתקתקת. כך מכל מקום רציתי לחשוב. אבל אחרי 20 שניות לכל היותר כבר עמדתי מובסת מאחורי השכן שלנו. הבנתי שזה מה שרציתי מלכתחילה. כלומר מרגע שזיהיתי אותו. עדיין שמרתי על חשאיות. הסתכלתי עליו מאחור. הפסל הסתיר את רובו ובכל זאת ראיתי את היד המאכילה את החתולים.

לא רציתי שהוא יבחין בי. חיפשתי זווית טובה יותר, אבל הייתי חשופה בכל מקום שנעמדתי בו. קשה להסתתר ברחבה המדברית הזאת. חששתי ממבטיהם העוינים של החתולים. גם העורב הבחין בהם והתעופף. זזתי ממקום למקום. במסווה של סמויה עשיתי כל מה שאפשר כדי להיראות חשודה. ורק בזכות היעדר מבקרים לא הבחינו בי.

לפתע פתאום קם השכן והתחיל צועד לעבר גור קטן ומפוחד שחסה בצלו של שיח. בידו החזיק גביע שמנת. הוא היה לבוש בחליפה אפורה ובכותונת בהירה ללא עניבה, כמו היה בדרכו לעבודה. השכן רכן מעל החתלתול, טבל את אצבעו בגביע ותחב אותה לפיו, היונק עדיין, של הגור. פרצתי בבכי. מיררתי ממש. כל הרוע שדגרתי עליו בימים האחרונים התנקז החוצה בבת אחת. ידעתי שלא אוכל להחזיק כך זמן רב, שמצברי הרשע יתמלאו מחדש. אבל ההתרוקנות הרגעית הזאת הייתה נעימה. רציתי שהשכן יטבול את אצבעו בשמנת ויתחב אותה גם לפי. אני נזקקת, אגיד לו, הרבה יותר מגור החתולים הזה. רציתי לעצום עיניים ולמצוץ. עקבתי אחריו בעיניים דומעות, ורק כאשר חזר לפסל והתיישב, ניגשתי אליו. ובמקום לפתוח את הפה לאצבע השמנת שאלתי לשלומו.

השכן אמר שחתולים, לא משנה כמה תאכילי אותם, תמיד יהיו רעבים. אצל כלבים זה שונה. כלבים ישאירו מאחוריהם קערה מלאה אם הם שבעים. אבל לא חתולים. הם יאכלו עד שהם ייחנקו, הסביר השכן. חיפשתי רמזים בדבריו, תוכן נסתר, קוד כלשהו, מטפורה לבני אדם, אבל הגעתי למסקנה שעליי להבין את הדברים כפשוטם. היה זה תרגיל מחשבתי, זאת אומרת, להבין את הדברים כפשוטם. שאלתי אם אפשר להצטרף אליו. השכן חייך וזז מעט אף על פי שלא היה חסר מקום על הבימה הזאת, וגם החיוך החזיק מעמד שנייה בקושי. רק כדי להראות לי שנוכחותי רצויה, חשבתי.

תוך כדי הרצאה על הרגלי אכילה של חתולים וכלבים המשיך השכן להאכיל את החתולים בשימורי טונה, באוכל יבש, ובעוד ועוד גביעי שמנת. עגלת הקניות שלו לא הפסיקה להניב. יהיה להם קלקול קיבה אמרתי. לא כדאי לתת להם הכל בבת אחת. אבל השכן אמר שהם רגילים. הם מצפים לקבל ממני את כל השפע הזה. התבוננתי בו בשעה שפתח את קופסת הטונה. לא זכרתי במה הוא עובד. מאחורי הניחוח העדין של מי הגילוח הסתתר ריח של אלכוהול.

אתה בדרך לעבודה? שאלתי למרות השבת ובמטרה לאסוף מידע. אני עובד עירייה, אמר השכן. זאת הגִזרה שלי. כאן אני האחראי. אני החלילן. איזה חלילן? מתל־אביב, הוא אמר. הם הולכים אחריי לכל מקום. הוא נשמע מחופף לגמרי. אני מכיר את כולם בשמותיהם. לא זכרתי כמה חודשים חלפו מאז שנפטרה אשתו. ולא רציתי לחשוב לאן הוא מוליך את החתולים.

בעלי עבר התקף לב, שיקרתי, אבל הוא יצא מזה. רציתי לדובב אותו, קיוויתי שהוא יספר לי על אשתו. על המחלה שלה. בבניין הסתובבה שמועה שהיא חלתה בסרטן נדיר. גם אשתי, אמר השכן, אבל היא לא עמדה בזה. הסיכויים שלה היו נמוכים מראש. קינאתי בו. התאלמנות הייתה יכולה להיות מוצא מכובד מחיי הנישואים הכושלים שלנו. אין צורך לנקוט פעולה כלשהי כדי לשנות את המצב המשפחתי. וזוכים בגילויי חמלה. בתמיכה. בעזרה אפילו. ועם קצת מזל גם בביטוח חיים. לא היה לה סרטן? שאלתי. היה לה. אבל היא מתה מהתקף לב. על אפשרות כזאת לא חשבתי עד אותו רגע. לתומי הנחתי שכל אחד נענש בסל בריאות משלו. אני חושב שגם אני חולה, הוא אמר. מה אתה מרגיש? אני מרגיש את כל מה שהיא הרגישה. הלכת לרופא? שאלתי. אני לא צריך רופא. נזכרתי לפתע, השכן שלנו הוא רופא. אמנם לא זכרתי מהי ההתמחות שלו. אבל רופא הוא רופא. רציתי לשאול אם רופאים הולכים לרופא כשהם חולים. השכן הזה הוציא ממני את הילדה. הוא מנהל מחלקה פנימית. זהו. נזכרתי. אונקולוג לפי התמחותו. סיפור קלאסי על הסנדלר והנעליים.

* * *

ישבנו כך עוד חצי שעה אולי שעה. מדי פעם דיברנו. אני שאלתי שאלה והוא ענה. בדרך כלל לא לעניין. לא ידעתי אם הוא מעמיד פנים או שהוא באמת ירד מהפסים. תהיתי מה מבדיל בינינו. אם בכלל. ידעתי שאני צועדת במסלול שלו, אף כי לא ידעתי מה המרחק בינינו. עד כמה אני קרובה. כדאי לי להיצמד אליו, חשבתי. אם אצמד אליו אגיע לאן שאני רוצה. השכן שלי, הגבר הנאה הזה שאינו בעלי, מכיר את הדרך.

העננות שרבצה מעל העיר בשעות הצהריים התפזרה. העגלה שלו התרוקנה. מסביבנו רבצו החתולים. ספינקסים מפוטמים. הם לא יכלו לזוז מרוב אוכל. אפשר לעבור למקום מוצל. החתולים שבעים. הצעתי את הגינה הקרובה. השכן הסכים. על הספסל בגינה הוא הוציא מתוך העגלה בקבוק וודקה, לא בקבוק כיס שטוח לצריכה אישית אלא בקבוק של שבע־מאות־וחמישים מיליליטר. חצי מלא או חצי ריק. כך או כך, כשנפרדנו הוא היה ריק לגמרי. קבענו להיפגש גם למחרת על בימת הפסל. אך בשמונה בערב, אחרי שיצאתי מהמקלחת, ידעתי בביטחון שאני עולה אליו כדי להמשיך לשתות.

אני יוצאת, אמרתי לבעלי, תדאג לעצמך למשהו לאכול. אני רואה שהתחלת להתקלח פעמיים ביום, הוא אמר. לא עניתי. ידעתי שזאת הזמנה לריב, ולא התחשק לי לריב. מאז הסגר זה כל מה שאנחנו עושים. אוכלים, שותים ורבים. רגע, הוא אמר. לאן בדיוק את יוצאת, אם מותר לי לשאול. הכל סגור. אסור לצאת מהבית, את יודעת. לסופר־פארם, אמרתי. אני הולכת לסופר־פארם. לבשתי מכנסיים שחורים וחולצת משי שחורה. ענדתי מחרוזת פנינים והרגשתי כמו אחרי פעולת החייאה. ופעולות כאלה נעשו נחוצות יותר ויותר. היה עליי להחזיק את הראש מעל המים עד אחרי החג לפחות. את בטוחה שאת הולכת לסופר־פארם? העמדתי פנים שאני לא שומעת. אז עכשיו את גם לא מדברת איתי. לא הגבתי. לאן את הולכת שאת לבושה ככה? שאל בעלי. מה פירוש ככה?! ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון. התלבושת הזאת בלטה על רקע ההזנחה הכללית, על רקע המאמצים שלי להאצת הזקנה על רקע הנגיף שאסר אותי בטרנינג. לבעלי לא הייתה תשובה. אחר כך הוא רצה לדעת אם החולצה חדשה. לא חדשה, אמרתי. שום דבר לא חדש. לא רציתי אפילו לחשוב כמה שנים בעלי לא הסתכל עליי. אלמלא הסגר אני לא בטוחה שהוא היה מזהה אותי ברחוב.

יצאתי לחדר המדרגות. בטוחה פחות ממה שהייתי קודם לכן. הרגשתי שאין לי כוח לעשות צעד נוסף. אבל לחזור הביתה לא רציתי. התיישבתי על הישורת הנגיפית ועצמתי עיניים. האור כבה. חיכיתי לרמז. כעבור כמה דקות שמעתי את הזמזם ומיד אחריו את דלת הכניסה נטרקת. חבלי המעלית חרקו בעצירת פתאום, ומתוכה יצא עורב והתחיל מנקר בשקית הזבל שהניחו השכנים מחוץ לדלת. ירדתי בזריזות לקומה השלישית, ודפקתי על הדלת של השכן. ידעתי שהוא מחכה לי. והוא באמת לא נראה מופתע, והזמין אותי מיד להיכנס. גם בבגדי בית הוא נראה טוב.

על אף שדירתו נמצאת מתחת לדירה שלנו היא לא נראית כמו הדירה שלנו. חלוקת החלל שונה. וגם האווירה. היא מעוצבת יותר, ועמוסה פחות. ושוררת בה אפלולית מסוימת. מסתורית. מקורות האור נסתרים. אולי בגלל זה.

השכן הוביל אותי למטבח והזמין אותי לשבת על כיסא גבוה, כמו בבר. שלושה כיסאות תואמים היו סביב אותו משטח עבודה מוגבה. אשתו הייתה אדריכלית. כמו הבת שלי, אמרתי. גם היא תהיה אדריכלית בקרוב. סיפרתי לו על הלימודים בלונדון. ניכר כי הוא אינו מעוניין בסיפור. או בדיבור באופן כללי. כלומר דיבור שאינו תכליתי. בלי לשאול אפילו הוא מזג לי וודקה והוסיף פלח לימון. הפעם לא נשתה מהבקבוק. יש גם יין אדום, הוא אמר.

ברקע התנגן הרקוויאם של פורה. בזווית העין ראיתי את הספה הכחולה היפה, כחול אינדיגו כהה. ואת שתי הכורסאות האדומות, אדום מג'נטה. הרגשתי כמו על במה, במחזה לשניים. אחד הספוטים שבמטבח היה מכוון אליי ממש. רציתי ליטול חלק בדרמה שהתרחשה בין הכתלים האלה. דמיינתי את הגוססת במיטתה. מיטת החולה, עמוד אינפוזיה ואפילו מוניטור היו מצופפים בקצה הסלון. עדים אילמים למוות שביקר כאן. השכן לא דיבר. הוא הכין ארוחת ערב.

יש לך חתול? שאלתי לנוכח פסלוני החתולים שהיו מונחים על אחד המדפים הפתוחים שבמטבח. השכן הניד בראשו. אשתי אהבה חתולים אבל היא הייתה אלרגית. חיכיתי להשפעה של האלכוהול. אחר־כך שאלתי אם אפשר לעזור. לא היה צורך. השכן הכין גולש הונגרי. כמו שאשתי הייתה מכינה. למדתי ממנה ועכשיו אני מכין אותו טוב יותר ממנה. כמובן, חשבתי. היא כבר לא יכולה להכין גולש. השולחן היה ערוך לסועד אחד. מפת יחיד קלועה הייתה מונחת עליו ועליה קערת מרק עמוקה וכף. היו גם לחם וחמאה. השכן הוציא מהארון מפה קטנה נוספת, קערה וכף, וגם שני סכינים. את יודעת איך קוראים למפה הזאת? מצעית, אמרתי. נדמה לי, לא הייתי בטוחה. אולי מצעית קשורה לכלי מיטה. בבית אנחנו קוראים לה תחתית. אני יודעת שזה לא נכון. השכן הציע מחצלת. ניהלנו שיחה אידיוטית כזאת במשך כמה דקות.

הגולש מוכן, הוא אמר. אכלנו בדממה. חשבתי על בעלי המהלך אנה ואנה כמו חיה כלואה. שמענו את הצעדים שלו ממש מעלינו. בכל פעם שהכוסות התרוקנו השכן מילא אותן מחדש. אני מצטער שאני לא יכול להזמין אותך למיטה, אמר לפתע. אני לא מתפקד מבחינה מינית. הוא היה מעודן מאוד בניסוחים שלו. גם אני, אמרתי. לא הזדיינתי מי יודע כמה זמן. שלוש־ארבע שנים לכל הפחות.

אחרי שתיקה קצרה הוספתי ואמרתי, בעלי איבד בי עניין, ואחר כך אני איבדתי בו עניין, ולבסוף איבדתי עניין בסקס. ואיבוד העניין ממשיך, אמרתי בלי לפרט. זה לא חסר לי, אמר השכן. גם לי לא, אמרתי. אבל בעודי אומרת את הדברים האלה הרגשתי שמשהו משתנה. או השתנה כבר בעצם. שאולי לא איבדתי עניין כפי שאני חושבת. עצם הדיבור על סקס עורר אותי. וזה לא קרה כבר מזמן. דמיינתי זיון על מיטת החולה. רציתי לסלק את הדימוי הזה, אבל הוא כל הזמן נדחף לי למחשבות.

רציתי לשאול אם הם הזדיינו כשהיא הייתה חולה. אם היו זיונים במיטה הזאת. במיטת החולה זאת אומרת. שתי שקיות עירוי מכווצות היו מונחות על המזרן החשוף. היא מתה בבית? שאלתי בהיסח הדעת. ומיד התנצלתי. הסתכלתי על המיטה והמחשבות התחילו להתגלגל, ניסיתי להסביר את עצמי. השכן לא נרעש. היא מתה בחדר השינה. היא רצתה למות במיטה שלנו. זאת הייתה טעות. היא לא חשבה עליי כשהיא ביקשה ממני את הבקשה הזאת. כלומר, להעביר אותה למיטה שלנו. למיטה שנכנסנו אליה מדי ערב כדי לאהוב. כדי לחלום. כדי לישון.

אני לא מצליח להירדם. החלפתי מיטה. החלפתי אפילו חדר. יכול להיות שאתה צריך להחליף דירה, אמרתי. מאז הקורונה התחלתי לישון על הספה, אני מקשיב למוזיקה ונרדם. ובכל פעם שהיצירה מתחלפת אני מתעורר. ושוב נרדם.

את יכולה לעבור לסלון, אמר השכן בכף האחרונה. אני אדיח את הכלים בינתיים. כשאני אגמור גם הרקוויאם יגיע לסיומו. נוכל להקשיב לביטלס. שדות תות לנצח. זה היה מעבר חד שלא הייתי מוכנה לו. חשבתי שנבלה באווירה המוות הזאת, שכבר התחילה למצוא חן בעיניי.

חלצתי נעליים ונשכבתי, בתנוחה עוברית, על הספה הכחולה. כעבור כמה דקות, התיישב השכן למראשותיי, ידיו הדיפו ריח של סבון לבנדר, והתחיל מלטף את ראשי. אני אוהבת אותך, אמרתי ועצמתי עיניים.

✽ את הסיפור הזה ועוד רבים שכתבו מבחר מהכותבות והכותבים הטובים בישראל ניתן למצוא באסופה 'מילים בודדות' המוצעת כעת לרכישה דיגיטלית ללא עלות באתר עברית.

אילנה ברנשטיין ⟻ ילידת 1957. בין ספריה: "שארה כסותה עונתה", "ימי ראשית", "מחר ניסע ללונה פארק".יליד 1967. בין ספריו: "צנורות", "געגועי לקיסינג'ר", "תקלה בקצה הגלקסיה"