זום

אשכול נבו בסיפור על חברות, אהבה ופרידה בתקופת הקורונה

אשכול נבואיור: רות גוילי
א

חרי כל הפעמים בהן היה נדמה לי שעוד רגע אני רואָה אותךָ (בדיזנגוף סנטר, ברכבת, בפינה של ארלוזורוב ושלמה המלך, בהופעה של עמיר לב בבארבי, בהופעה של עמיר לב ביערות מנשה, בברלין — למרות שמה הסיכוי שתהיה בברלין באותו סוף שבוע בדיוק? — בהפגנה נגד החוק הצרפתי, בהפגנה נגד חוק הנאמנות, במסלול למשפחות בנחל דן, בריף הדולפינים, בפארק הירקון בצד שקרוב לתל־אביב, בחוף מציצים, בסביח של עובד) — בסוף ראיתי אותךָ בזום. בשבעה של חנוך. מאה איש נרשמו לאירוע, מה שגרם לתוכנה לחלק אוטומטית את המשתתפים לארבעה חדרים וירטואליים נפרדים. אבל איכשהו יצא שהיית בחדר שלי. הריבועים שלנו היו די קרובים. צעד אחד של פרש הפריד בינינו. זה הכל. אבל לקח לך זמן לקלוט שאני לידך. כשקלטת, נופפת לי לשלום. עם היד קרובה לחזה. במתינות. בכל זאת היינו באמצע שבעה של מישהו ששנינו אהבנו ומישהי הקריאה בדיוק שיר נוגה של נתן יונתן. בתגובה הצמדתי את כפות ידיי זו לזו במעין הודיה הודית (למרות שאחר כך חשבתי: הודיה? על מה בדיוק? על זה שגרמת לי להתאהב בך ואז נבהלת ושברת לי את הלב וכעבור סתיו גרמת לי להיקשר אליך שוב ואז שוב נבהלת וריסקת לי את הלב?) וניסיתי לגמוע כמה שיותר ממך.

התגלחת. ורציתי להאמין שזה בגלל שעבר לך בראש שיש סיכוי שניפגש. מצד שני, השיער שלך היה מדובלל. כאילו מזמן לא חפפת. בפנים שלך היו קצת פצעונים. וזווית הצילום הבליטה את האף השבור שלך ובאופן כללי לא החמיאה לך.

בכל זאת היית יפה בעיניי. ותהיתי איך אני נראית בעיניך. ושמחתי שהחלפתי ברגע האחרון מטי־שירט פיג'מה לחולצה נורמלית. והצטערתי שלא שמתי אודם.

המנחה פנה בכל פעם למישהו אחר. נראה שאנשים שרצו לדבר נרשמו אצלו לפני.

עובדים סיפרו על ראיון העבודה שהפך לשיחת נפש. חברים סיפרו איך חנוך תמך בהם כשהיו במצוקה. אחרי פרידות. אחרי שאיבדו הורה. אחרי שאיבדו ילד. מישהי סיפרה בגרון חנוק איך הניח לה קפה וקרואסון ליד הדלת בכל בוקר כשעברה טיפולי כימותרפיה.

בכל פעם כשמישהו סיים לדבר, הסתכלתי עליך והיה נדמה לי שאתה מסתכל עליי.

מאחוריך היו שמיים כחולים עם ענני כבשה. בהתחלה חשבתי שפשוט יצאת לגינה של הבית שלכם בתמרת אבל אז שמתי לב שהעננים לא זזים והבנתי שפשוט שמת את אחד הרקעים המזויפים האלה שאפשר לשים בזום.

דמיינתי מה יקרה אם תבקש את זכות הדיבור ספונטנית. ותספר, למשל, איך חנוך חיבר בינינו. כל אחד מאיתנו ישב עם המחשב שלו בשולחן אחר ב"פועה" והוא נכנס ואמר, אתם שניכם מכירים? וישב איתנו כמה רגעים עד שכבר הסתדרנו לבד.

או שתספר איך פעם, אצלו בדירה במרגוזה, אתה ואני. זה היה אחרי שאמא שלך מתה, והוא השאיר לנו את המפתח.  

לא ביקשת את זכות הדיבור. גם אני לא.

לאט־לאט התרחקנו. ככה זה בזום. כל פעם שמישהו עוזב או מצטרף, סדר הריבועים משתנה. עדיין היינו באותו חדר אבל כבר הפרידו בינינו אנשים רבים.

אם היה לי את הטלפון שלך, אולי הייתי כותבת לך משהו. נגיד: "בן זונה הווירוס הזה, אפילו להתאבל כמו שצריך אי־אפשר". או: "קשה לי עם זה שמדברים על חנוך בלשון עבר". או רק: "עצוב".

אבל מחקתי אותך מאנשי הקשר אחרי הסבב האחרון ולפני כמה חודשים חסמתי אותך כדי לא לקבל יותר את ההודעות המבולבלות שלך, שהיו מערערות אותי בכל פעם מחדש וגורמות לי לחשוב שכל החיים שלי הם טעות אחת גדולה.  

לפני סיום מישהי ניגנה ושרה את "אלול בעין כרם". לא למות עכשיו, לא למות עכשיו.  

ודמעתי קצת. לא בטוח שמהסיבה הנכונה.  

ואז המנחה הודה לכל המשתתפים ואיחל לכולם בריאות והזכיר שפרויקט ההדסטארט להצלת העסק של חנוך יתחיל בשבוע הבא.

ושנינו לחצנו באותה שנייה על האיקס שבפינת המסך. ונשאלתי אם אני מאשרת שאני רוצה לעזוב. ולחצתי על "כן".

✽ את הסיפור הזה ועוד רבים שכתבו מבחר מהכותבות והכותבים הטובים בישראל ניתן למצוא באסופה 'מילים בודדות' המוצעת כעת לרכישה דיגיטלית ללא עלות באתר עברית.  

אשכול נבויליד 1971. בין ספריו:
"ארבעה בתים וגעגוע", "משאלה אחת ימינה", "הראיון האחרון"