ארבעה סיפורים

אתגר קרת עם ארבעה סיפורים קצרים על בדידות, סגר ושגרה שברירית בעידן הקורונה

אתגר קרת
איור: דוד פולונסקי

זיתים או סוף העולם בלוז

ה

יום שבו מת העולם אני אוכֵל זיתים. התוכנית המקורית הייתה פיצה, אבל כשנכנסתי לסופרמרקט וראיתי את כל המדפים הריקים הבנתי שאני יכול לשכוח מבצק לפיצה ומרסק עגבניות. ניסיתי לדבר עם הקופאית המבוגרת בקופת האקספרס, שבדיוק דיברה מהנייד בסקייפ עם מישהו בספרדית, אבל היא ענתה לי בלי אפילו להרים את המבט. היא נראתה הרוסה. "קנו הכל", היא מילמלה, "נשאר רק תחבושות היגייניות וחמוצים".

במדף החמוצים נותרה רק צנצנת אחת של זיתים ממולאים בגמבה, מהסוג שאני הכי אוהב.

כשחזרתי לקופת האקספרס הקופאית המבוגרת כבר הייתה בדמעות. "הוא כמו כיכר לחם חמה", היא אמרה, "הנכד המתוק שלי. אני לא אראה אותו יותר, לא אריח אותו, לא אזכה לחבק את הקטנטן הזה שלי יותר לעולם".

במקום לענות הנחתי את הצנצנת על המסוע ושלפתי מהכיס שטר של חמישים. "זה בסדר", אמרתי, כשהבנתי שהיא לא מתכוונת לקחת ממני את השטר, "לא צריך עודף".

"כסף?" הקופאית גיחכה. "העולם הולך להיחרב ואתה מציע לי כסף? מה בדיוק אני אמורה לעשות איתו?"

משכתי בכתפיי. "אני ממש רוצה את הזיתים האלה. אם חמישים לא מספיק אני מוכן לשלם עוד, כמה שיעלה..."

"חיבוק", קטעה אותי הקופאית הדומעת, "זה יעלה חיבוק".

אני יושב עכשיו במרפסת, רואה טלוויזיה ואוכל גבינה וזיתים. היה מסובך להוציא לכאן את הטלוויזיה, אבל אם זה הסוף, אין כמו לסיים הכל עם כמה כוכבים בשמיים וטלנובלה ארגנטינאית גרועה על המסך. זה פרק 436 ואני לא מכיר את הדמויות. הן יפות, הן נרגשות, הן צועקות זו על זו בספרדית. אין תרגום, אז קשה להבין על מה בדיוק. אני עוצם עיניים ונזכר באישה מהסופר. כשהתחבקנו ניסיתי להיות קטן, להיות יותר חמים משאני באמת, ניסיתי להריח כאילו רק הרגע נולדתי.

* * *

גרסת הבמאי

מ

אצ'ק סמולנסקי היה קולנוען, יזם ופילוסוף. אבל לפני הכל הוא היה פרפקציוניסט. לכן אף אחד לא מאוד הופתע כשהכריז כי סרטו החדש, שייקרא "החיים", יצולם בשלוש מצלמות ויהיה, אחד לאחד, באורך חיי אדם. הצילומים החלו בלידתו של מתאוש קרוטוצ'ובסקי, גיבורו המופנם של הסרט, ונמשכו 73 שנה. בצילומי סצנת הסיום, שבה מתאוש מתאבד בתלייה במרתף ביתו אחרי שאובחן כחולה בסרטן ערמונית מתקדם, הצוות כולו בכה, ואפילו מחאותיו המהסות של איש הסאונד לא הצליחו לעצור את הדמעות.

העריכה נמשכה 114 שנה. מאצ'ק מת בשיבה טובה כמה חודשים אחרי שהחלה. עריכת הסאונד ארכה עוד 96 שנה, וברשתות החברתיות נשמעו לא מעט תלונות על כך שנעשתה ברישול.

להקרנת הבכורה הוזמנו בכירי מבקרי הקולנוע, והכרטיסים המועטים שהוצעו לציבור נמכרו בשוק השחור במחיר מופקע. ההקרנה ארכה, כמובטח, 73 שנה. כשעלו כותרות הסיום והאורות באולם נדלקו גילו הסדרנים שחוץ מצופה אחד, גם הוא כבר לא צעיר, כל הקהל מת. רובו כבר ממש הסריח. אבל בין כל הגוויות המרקיבות האלה ישב הצופה החי היחיד, עירום ומקריח, ובכה כמו תינוק, וכשלא נותרו לו עוד דמעות, הוא מחה את עיניו, קם והחל לצעוד לעבר היציאה כאילו כלום.

הגבר המקריח הזה היה בנה של מבקרת קולנוע מפורסמת, שכשנכנסה לאולם עדיין לא ידעה שהיא בהיריון. הוא נולד בחודש השמיני להקרנה וגדל באולם הקולנוע החשוך כשהוא מהופנט למסך. כשפתח את דלתות האולם ויצא אל הרחוב, השמש סינוורה אותו. עשרות הכתבים שהמתינו מחוץ לאולם דחפו לעברו מיקרופונים ושאלו מה חשב על הסרט. "סרט?" אמר הגבר המקריח, עיניו ממצמצות אל מול אור השמש. הוא היה בכלל בטוח שזה החיים.

* * *

בחוץ

ש

לושה ימים אחרי שהסגר הוסר כבר היה ברור לכולם שאף אחד לא מתכוון לצאת מהבתים. מסיבה לא ברורה אנשים העדיפו להישאר בפנים בגפם או עם משפחותיהם, או שבעצם, בעיקר היה להם טוב להתרחק מכל השאר. אחרי כל כך הרבה זמן בבית כולם כבר התרגלו: לא לצאת לעבודה, לא ללכת לקניון, לא לשבת בבית קפה עם חברה, לא לקבל פתאום ברחוב חיבוק מעיק ממישהו ששירת איתך בצבא.

הממשלה נתנה לאנשים עוד כמה ימים להסתגלות, אבל כשהבינו שהמצב לא הולך להשתנות, לא הייתה להם ברירה. כוחות משטרה וצבא התחילו לדפוק על הדלתות ולהורות לאזרחים לצאת החוצה ולחזור לשגרה.

אין מה לעשות, אחרי 120 ימים לבד לא תמיד קל לזכור במה בדיוק עבדת קודם. וזה לא שאת לא מנסה. היה משהו עם הרבה אנשים כועסים שמתקשים לקבל סמכות. אולי בית ספר. או בית כלא. יש לך זיכרון עמום של צעיר משופם משליך עלייך אבן. אולי את בכלל עובדת סוציאלית?

את עומדת על המדרכה מול ביתך, והחיילים שליוו אותך החוצה מסמנים לך להתחיל ללכת. אז את הולכת. אבל את לא יודעת בדיוק לאן. את מחפשת בנייד משהו שיעזור לך להתאפס. פגישות קודמות, שיחות שלא נענו, כתובות בתזכורות. ברחוב סביבך אנשים מתרוצצים, וחלקם נראים מבוהלים ממש. גם הם לא זוכרים לאן הם צריכים ללכת, או שזוכרים אבל כבר לא יודעים איך מגיעים לשם ומה בדיוק עושים בדרך.

את מתה לסיגריה אבל שכחת את הקופסה בבית. כשהחיילים נכנסו וצעקו עלייך לצאת בקושי הספקת לקחת את המפתחות והארנק, אפילו את משקפי השמש לא זכרת. והיית יכולה לנסות לחזור עכשיו לדירה, אבל החיילים עוד שם, דופקים בקוצר רוח על דלתות השכנים, אז את הולכת לפיצוצייה ומגלה שיש לך בארנק רק מטבע אחד של חמישה שקלים. המוכר, צעיר גבוה שמריח מזיעה, חוטף בחזרה את הקופסה שנתן לך ואומר, "אני אשמור לך את זה כאן, ליד הקופה", וכשאת שואלת אם תוכלי לשלם באשראי הוא מחייך, כאילו סיפרת בדיחה. כשלקח ממך את הקופסה, גב היד השעירה שלו, כמו חולדה, נגעה בך. 120 יום עברו בלי שאף אחד נגע בך. הלב שלך דופק בפחד, האוויר שורק בריאות, ואת לא יודעת אם תחזיקי מעמד. ליד הכספומט יושב איש צנום בבגדים מלוכלכים ולידו ספל פח. את מה שצריך לעשות במקרים כאלה את דווקא זוכרת. את עוברת לידו בצעד מהיר, וכשהוא מספר לך בקול סדוק שכבר יומיים הוא לא אכל את מפנה את המבט לכיוון השני כמו מקצוענית, לא מאפשרת קשר עין. אין ממה לחשוש. זה כמו לרכוב על אופניים, הגוף זוכר הכל, והלב הזה שהרפה כשהיית לבדך יתקשה שוב תוך דקות.

* * *

דעות נוקבות בעניינים בוערים

ה

יא הייתה קטנה, ונעוצה בתחתית העמוד של מודעות האבל, כמו יתומה מפוחדת המסתתרת בין המצבות: "יש לך דעות נוקבות בנושאים בוערים?" שאלה הכותרת, ומתחתיה, כתשובה נחרצת לשאלה אחרת לגמרי, נכתב: "עכשיו אתה יכול לעשות מהדעות שלך הרבה כסף"; והכל באותיות שחורות, חוץ מהמילים "נוקבות", "בוערות" ו"כסף", שהופיעו באדום עז.

ראיון העבודה התקיים במשרד מאולתר ונטול חלונות בקומת החניון של בית "כלל", עם אישה נמוכה, גמדה ממש, בעלת תווי פנים נאים.

"אתם בטח מוצפים בפונים, עם המיתון והכל", ניסה ינון לרחרח את השטח.

"דווקא לא", אמרה הגמדה, "לצערי, התקשרו הרבה פחות משציפינו".

"זה בטח בגלל המיקום", ניחם ינון, והרחיב: "העיתון דפק אתכם. במקום לשים את המודעה בעמוד של הדרושים הוא תקע אותה בעמוד של מודעות האבל".

"דפק אתכם", חזרה הגמדה על דבריו בחיוך, "יופי, רואה? כבר הבעת דעה חריפה בנושאי תקשורת".

"יש לי עוד המון דעות", התלהב ינון, "באמת".

"נהדר", אמרה הגמדה, "תהיה מוכן לפרט בבקשה?"

וינון כיחכח ואמר: "אני חושב שאחרי המוות קיים משהו, משהו שלמרות שאי־אפשר לקרוא לו בשם הוא מאוד מוחשי ועצוב ובודד. אני חושב שילדים צריכים לכבד מבוגרים. אני חושב שפחד גורם לבני אדם לקבל החלטות גרועות. אני חושב שלכדורגלן הישראלי אין מה לחפש בליגות האירופיות המובילות..."

"אני לא בטוחה שאתה האדם המתאים לנו", אמרה הגמדה והדליקה לעצמה סיגריה ארוכה ודקה.

"אבל למה?" מחה ינון, "בגלל מה שאמרתי על הילדים? חשוב לי לציין שבבסיסי אני אדם מאוד ליברלי וחם..."

אבל הגמדה שוב קטעה אותו: "המודעה ציינה בפירוש שהדעות חייבות להיות נוקבות ולעסוק בנושאים בוערים. ועם כל הכבוד לכיבוד מבוגרים, מדובר בסוגיה שרחוקה מלהיות אקטוא..."

"אני חושב שצריך להחזיר את עונש המוות", התפרץ ינון. "למה את אייכמן תלו וערבים לא? למה? רק בגלל שהוא גרמני? זאת אפליה הפוכה. אפליה של אירופאים, זה מה שאני חושב". ואחרי רגע של שתיקה חבט בשולחן בכוח והוסיף, "חוצפה, זה מה שזה".

"אוקיי", אמרה הגמדה, "בוא אני אספר לך יותר על העבודה".


הגמדה שלחה את ינון להתראיין למשאלי רחוב. בהתחלה בערוצים מקומיים, אבל היא הבטיחה שזה רק לכמה חודשים, כדי שישתפשף, ושאחר כך יוכל לעבור לערוצים הארציים. אם יוכיח את עצמו במשאלים, היא אמרה, יקודם אפילו לתפקיד של פאנליסט או פרשן. זה היה מאתגר ודרש מינון, ממש בכל נושא, להביע דעה שתשקף את הלך הרוח בעם או תקומם את הצופים. ורצוי גם וגם. בפעמים הראשונות, בשקופית שהופיעה בתחתית המסך כשדיבר, נכתב, "ינון מנקין — טכנאי שיניים". אבל הגמדה הסבירה לו שזה זמני, רק עד שיכירו אותו קצת, ובאמת, מהר מאוד השקופית הוחלפה ל"ינון מנקין — דעתן".

אנשים התחילו לזהות אותו ברחוב. התגובות שלהם היו חיוביות או סתמיות, אף פעם לא שליליות. בחורה בשם דבי אמרה לו בסופר, "אני זוכרת אותך! אתה זה שצעק אתמול בחדשות. על מה זה היה בדיוק?" והשאלה התמימה הובילה לשיחה, והשיחה לידידות, והידידות הובילה מאוחר יותר, בראש השנה אם לדייק, למגע מיני בהסכמה. בערב יום כיפור הם צעדו לאיטם על הכביש בדרך השלום, וילדים עם שיער קוצים עקפו אותם מכל הכיוונים רכובים על קורקינטים חשמליים ועל אופניים.

"אני לא חושב שילדים צריכים לרכוב על אופניים דווקא בערב כיפור", הוא אמר לדבי. "זה כאילו לעשות דווקא. ועַם שמחנך את ילדיו לעשות דווקא למסורת שלו ולמנהגים שלו הוא עם ש..."

"עכשיו הפסקה", חייכה אליו דבי והושיטה לו יד, וככה הם הלכו שניהם יד ביד באמצע הכביש שעה שלמה בלי להגיד כלום.


באותו יום חמישי הוא התארח כפאנליסט בתוכנית פוליטית. האישה שישבה לשמאלו, ערבייה, אם הוא לא טועה, או דתייה, מישהי עם חתיכת בד על הראש, צרחה שוב ושוב על המנחה שיתבייש לו, וכשהגיע תורו של ינון לדבר, עוד לפני שהספיק לומר מילה, היא סיננה לעצמה ולמיקרופון, "לבן פריבילגי". ינון רצה לענות לה משהו חריף אבל גם מאיר עיניים, משהו על אהבה שיכולה לרפא כמעט הכל ועל איך, מאז שפגש את דבי, היא מאירה את חייו כמו שמש שצובעת את המציאות בצבעי מים רכים, אבל כיוון שידע שכל זה לא יעבור טוב בטלוויזיה, הוא צעק, "תסתמי את הפה, יא פרזיטית. רק בזכות פריבילגים כמוני שעושים מילואים ומשלמים מסים המדינה הזאת ממשיכה לשרוד". בשלב הזה הקהל כבר מחא כפיים באקסטזה, וינון ידע שהוא יכול לחזור לעסוק בכל אותן מחשבות חמות ונעימות שהציפו את תודעתו, ושהדיון כבר יתגלגל לו הלאה מעצמו.


זאת הייתה התוכנית המוצלחת האחרונה של ינון. אחריה הוא די נחלש. הגמדה לקחה אותו לשיחה בארבע עיניים ואמרה לו שהיא מודאגת, והוא מצידו ביקש ממנה שתחזיר אותו לראיונות הרחוב, אבל היא הסבירה שכבר אי־אפשר, כי הוא מוכר מדי, ואחרי עוד כמה הופעות פאנל כושלות הם נפרדו כידידים.

פחות משבוע אחר כך הוא נתקל במדור הדרושים במודעה לקונית, "דרושים אנשים מאוהבים", ומתחתיה, בלי שום היגיון תחבירי, הופיעה המילה "כסף" ואחריה שלושה סימני קריאה. ינון התקשר. גם ראיון העבודה הזה התנהל בחניון בית "כלל", אלא שהפעם ערך אותו איש שמן שאת פניו עיטר זקן צרפתי. השמן הסביר לו שהוא עורך שעשועון בשם "אהבת אמת", שמגיעים אליו זוגות מאוהבים, ושבכל פעם אחד מבני הזוג ניצב בפני מצב נורא והאחר חייב להקריב משהו כדי להציל אותו. "באמריקה עשו את זה עם הומואים וזה הלך פיגוז", אמר השמן, "אבל כאן בארץ אנשים יותר שמרנים".

בהתחלה דבי לא רצתה להשתתף, אבל כשהבינה כמה זה חשוב לינון היא הסכימה. בתוכנית הראשונה השכיבו אותה על קן של נמלי אש שניזונות מבשר אדם, וינון נאלץ להאכיל אותן בגלגל עינו השמאלית כדי להציל אותה. בחצי הגמר דבי הייתה צריכה להתפשט בצורה מגרה כדי להציל את ינון מאגרופיו הרצחניים של מתאבק אוזבקי אלים, ובפרק הגמר ינון נאלץ לשתות בקשית כמות ניכרת מהשתן של עצמו כדי לחלץ את דבי מסדרה של מכות חשמל קטלניות.


דבי וינון ניצחו וזכו בהמון כסף, וגם בשלט לדלת עשוי זהב טהור ומעוטר ביהלומים, שבו, בין שמותיהם, התנוסס עיטור של לב מפולח בחץ. המנחה היה המום כשגילה שבני הזוג — שהסכימו להקריב כל כך הרבה בשם אהבתם — אפילו לא גרים עדיין יחד, ובתגובה הם רק חייכו אליו בביישנות. זאת הייתה הפעם האחרונה שבה הופיעו יחד בטלוויזיה. בדרך חזרה מהאולפן, נהג משאית שנרדם על ההגה סטה מהנתיב ופגע בהם חזיתית. ינון התארח פעם בפאנל שעסק בקטל בדרכים ותקף בו בארסיות את המנטליות הקרתנית של הנהג הישראלי, אבל זה לא מה שהיה חשוב עכשיו. התאונה הייתה מחרידה, ובזמן שדבי הפצועה ניסתה לשווא לבצע בו טיפולי החייאה, ינון כבר גילה שצדק, ושאחרי המוות באמת קיים משהו עצוב ובודד שאי־אפשר לקרוא לו בשם.

✽ את הסיפור הזה ועוד רבים שכתבו מבחר מהכותבות והכותבים הטובים בישראל ניתן למצוא באסופה 'מילים בודדות' המוצעת כעת לרכישה דיגיטלית ללא עלות באתר עברית.

אתגר קרת ⟻ יליד 1967. בין ספריו: "צנורות", "געגועי לקיסינג'ר", "תקלה בקצה הגלקסיה"