פאזל

גלילה רון־פדר-עמית עם סיפורה של משפחה בימי הסגר

גלילה רון־פדר-עמיתאיור: גיא מורד
ה

יא אמרה לו: "קח את הדברים שלך ועוף מהבית".

הוא אמר לה: "זה מה שאת זוממת, שכשיטילו סגר אני לא אוכל לראות את הילדים?"

היא שאלה: "ממתי אתה מתעניין בילדים?"

הוא ענה: "תתפלאי".

והוא נשאר. בהתחלה הוא ישן בסלון והיא נעלה את הדלת של חדר השינה. אחר כך הוא הזכיר לה שיש להם זכויות שוות בבית הזה, והם הגיעו לפשרה, יום היא בסלון והוא בחדר השינה, וביום הבא הפוך. למרות שהסידור הפריע לנו, כי גזלו מאיתנו את הממלכה הלילית שלנו, לא התערבנו. הכי חשוב היה לנו שלא יצעקו, וזה בלי קשר לשכנים. הצעקות שלהם צרמו. אמנם תמיד הם צעקו, אבל לפני הקורונה היו מרווחים, ועכשו הם ירו זה בזה אינסוף שטויות. לפעמים הם נשמעו כמו ילדים בגן.

בהתחלה, כשהסגר היה חלקי והוא יצא פה ושם לסידורים, מי שישן בסלון טרח למחות בבוקר את כל העקבות. סדין ושמיכה קופלו. הכרית נלקחה. הבגדים שהונחו על מסעד הכיסא סולקו. בימים האלה שליחים עדיין לא נדרשו להשאיר חבילות ליד דלתות, וגיחות שכנים טרם בוטלו. סכנה ממשית, שעינו של זר תיחשף לעדויות ויופצו שמועות, הייתה תלויה מעל ראשי כולנו כמו ענן טעון שעומד להתפקע, והטילה מורא. אבל אחרי שהוטל סגר מוחלט, אין יוצא ואין בא, הכאוס השתלט. הוא השאיר את הבגדים שלו תלויים על מסעד הכיסא ליד הספה בסלון. היא האשימה אותו בפלישה למרחב המשפחתי. הוא אמר לה שהיא יכולה לצרוח עד מחר. היה ברור שהוא עושה לה "דווקא", כי בלילה הבא שלו, גם הכרית שלו נשארה.

בשלב מסוים, כשהמצב ממש הידרדר, קיימנו התייעצות אחים. אנחנו שתי בנות ובן, ואני הבכור. האמצעית אמרה: אני אפנה להם את החדר שלי ואעבור לגור עם הקטנה. זה נשמע רעיון טוב, כי נולדה מחדש האפשרות להחזיר לנו את השליטה בסלון. אבל הם לא ראו את היופי שבהצעה. היא אמרה שבשום אופן היא לא תגזול מבתה את חדרה הפרטי, כי ילדים לא אמורים לסבול כשההורים שלהם מבקשים להיפרד. הוא אמר שהאפשרות אמנם נראית לו מוצלחת, אבל רק בתנאי שהיא זו שתקבל את החדר של הבת והוא יישאר בחדר השינה. שוב היו צעקות. האשמות. אפילו איומים. בלילה אחד שבו הגיע תורה לישון בסלון, היא השליכה את הכרית שלו מהחלון והכרית נפלה ישר לתוך המרפסת של השכנים בקומה השנייה. הילד הקטן של השכנים מהקומה השנייה עלה למעלה אלינו והשאיר את הכרית ליד הדלת שלנו.

כמה זמן ניתן לשמור על אש תוקפנות בוערת?

בערבים היינו צופים יחד בכל מהדורות החדשות כי הוא זיפזפ בין הערוצים. הבשורות היו רעות. עוד ועוד נדבקו. מספר המונשמים עולה. כך וכך מתים. והתמונות מאיטליה סיפרו לנו שייתכן שבקרוב יפתחו בתי קברות בגנים ציבוריים.

לשיעמום יש כנראה עוצמה מטלטלת. פתאום הוא התחיל להתעניין בעיסוקים שלנו, היה סקרן לדעת איך אנחנו מעבירים את הזמן. היה ניכר שאין לו כישורים משלו. אני נהייתי הקורבן הראשי, כי אל העיסוקים של הבנות הוא לא התחבר. הראיתי לו כמה משחקים. הוא ניסה ונכשל. חוסר קואורדינציה ברור. הסברתי לו שעליו להתאמן כדי לרכוש מיומנות. לשמחתי הוא היה קצר רוח וחסר סבלנות. מה שלא הצליח לו במיידי, נזנח.

* * *

יום אחד הוא יצא לקניות ובשובו הכריז שנפל לו האסימון ונמצאה הדרך לבלות בכיף. הוא הביא איתו פאזל 1,500 חלקים. הוא אמר שזה לא רק בילוי משפחתי נפלא אלא גם עיסוק ממכר, ושאם נתחיל, לא נוכל להפסיק. והיו לו גם הסברים מלומדים, כמו למשל שהלהט של האדם למצוא לכל חתיכה את זולתה המתאימה לה והמשלימה אותה, הוא צורך בסיסי ולכן החדווה שנובעת מהמציאה היא חדווה קיומית עמוקה. הוא שפך ערימה של חתיכות קטנות מקופסת הקרטון על השולחן בסלון ושאל מי מצטרף אליו. הוא הסביר לנו שהעיקרון המרכזי בפאזל הוא קודם כל לסדר את המסגרת ורק אחר כך לעבור אל הפנים.

הקשבנו לו ואחרי שההסברים הסתיימו, כל אחד מאיתנו פנה לעיסוקיו. אפילו לשבריר שנייה לא העלינו בדעתנו להצטרף. הוא נראה מגוחך, גוחן ככה אל השולחן, משטח את ערימת החתיכות באצבעותיו. השארנו אותו לבדו עם העיקרון, והיא צעקה: זהו, עכשו תתפוס לנו לנצח גם את השולחן?

אני חייב לציין שזה היה חידוש מרענן לראות אותו שקוע. הוא באמת נראה מכור. בזכות התמכרותו שככה הסערה ושקט השתרר. הוא לא צעק עליה והיא לא צעקה עליו. אם אני או אחת מאחיותיי התקרבנו אליו, הוא היה מרים אלינו את ראשו ומבהיר שיטות. היו לו שיטות. אחרי שהמסגרת הורכבה בשלמותה הוא התמסר לפינות. הכיוון שלו היה מארבע הפינות אל המרכז.

בלילה הבא, כשהגיע תורה לישון בסלון, הוא אמר שהוא מוותר לה ומוכן לישון שוב על הספה, אבל היא לא הסכימה. בחצות, כשיצאתי מהחדר שלי לשירותים, היא אפילו לא הרגישה בי, כי היא הייתה שקועה בפאזל. בבוקר, כשהוא קם, החלק של פרחי הלוטוס הלבנים שיצאו מתוך הביצה, הושלם. הוא הביט בפאזל והביט בה, והרתיח מים בקומקום והכין לעצמו קפה.

הוא אמר לנו: "דעו לכם שלפני שנולדתם, בימי הכיפורים אמא שלכם ואני העברנו את הצום בהרכבת פאזלים".

היא הביטה בו בפליאה ושאלה: "מה, אתה זוכר את זה?"

הוא אמר: "ברור שאני זוכר. אם לא הייתי זוכר, לא הייתי מביא את הפאזל הזה".

אחר כך הוא שתה את הקפה שלו והיא שתתה את הקפה שלה והרכבת הפאזל צברה תאוצה, כי היא ביקשה רשות להשתתף, והוא הסכים. בערב הם הגיעו להבנה בענייני פנים. סוכם ביניהם שאת חדוות הלב הם יחלקו. במילים "חדוות הלב" הם התכוונו למרכז התמונה. משמעותה של ההבנה הייתה שמי שיישן בסלון בלילה לפני הרכבת הלב, לא יעבוד לבדו, אלא ימתין עד הבוקר כדי שהסיום יושג יחד.

ואז הקטנה שאלה: "מה יהיה כשהם יסיימו?"

והאמצעית אמרה: "חייבים למהר לקנות להם פאזל חדש עם יותר חלקים". ואני התכוונתי להתנדב ללכת לחפש, אבל מיד הבנתי שאין סיכוי, כי החנות האפשרית הכי קרובה, זו שהוא רכש בה את הפאזל עם האירוסים הלבנים הצומחים מתוך הביצה, רחוקה מהבית יותר ממאה מטר.

לכן נדרשנו למשלוח. בכלבו וירטואלי מצאנו פאזל קשה במיוחד, שלושת אלפים חלקים, הזמנו אותו באמצעות האינטרנט, והשליח הניח חבילה עטופה בנייר צבעוני ליד הדלת. הוא היה הראשון שפתח את הדלת ושאל אותה אם היא יודעת מה זה יכול להיות. היא אמרה שאין לה מושג. לכן הם פנו אלינו ושאלו, "מה זה?" ואנחנו אמרנו להם: "זו מתנה שקנינו לכם".

לשמע הדברים האלה הם אמנם נראו מופתעים, הרי אנחנו לא נוהגים לקנות מתנות להורים אם לא מדובר בימי הולדת, אבל הלהט לבדוק במה מדובר גבר על רצונם לתהות מה קרה. יחד הם קרעו את העטיפה וכשהתגלתה התמונה, חוף טרופי, שתי מיטות שיזוף מתחת לשמשייה אפורה, עצי דקל מימין ומשמאל, חול זהוב למטה ושמיים מעוננים למעלה, היא אמרה לו:

"אחרי המסגרת אני אקח את הפינות התחתונות".

והוא ענה: "כרגיל את משאירה לי את השמיים".

יונתן דה שליט שם העט של איש מערכת הביטחון הישראלית, שזהותו לא נחשפה. ספריו: "בוגד", "צוערים" ו"סודות"