מכתב אחרון

רון דהן על המוות ומקומו של האדם בטבע אחרי סגר הקורונה

רון דהןאיור: רות גוילי
ב

ני, כשתקרא את המכתב הזה כבר לא אהיה בין החיים. הרופאים יגידו שזו קורונה. אל תאמין להם. גם המדינה תגיד שזה הקורונה. גם להם אל תאמין. הם משקרים כי אינם מבינים ואינם יודעים דבר. לא מתי בגלל הקורונה, מתי כי הגיע זמני להתפנות. זו האמת היחידה שלה אני מבקש שתאמין. זמני הגיע והבוקר ידעתי זאת בוודאות. אני מעוניין לספר לך כיצד זה קרה אבל אם אינך מתכוון לקרוא זאת באמונה מלאה, אני מבקש שתחדול כעת, אין בכך טעם.

ובכן, אם החלטת להמשיך בכל זאת, אספר לך שהבוקר יצאתי מהבית לאחר שלושה שבועות שבהם הייתי סגור בבית. סמי מהמכולת היה מביא לי כל בוקר את המצרכים שלי ואני נהגתי להשאיר לו בחוץ שקית עם כסף ואת שקית הזבל היומית. לא יצאתי מהבית כל הזמן הזה ולא אירחתי אף אדם. שמעתי להוראות הסגר כי לא רציתי להידבק בנגיף המכוער הזה, יימח שמו וזכרו לעד. התעדכנתי בחדשות בנתיב התפשטות המגפה ושמעתי שגם כאן, ביישוב הקטן יש כמה נדבקים.

למען האמת הסתדרתי לא רע לבדי. אתה בוודאי יודע כי דיברתי איתך לא מעט, וגם עם אחותך. קראתי המון בתקופה הזו ושמעתי מוזיקה שאני אוהב. לעיתים חשתי בבדידות אבל זכרתי שהמגפה לא תישאר לעד וזה עודד אותי מאוד. התגעגעתי לנכדים, זה כן, התגעגעתי אליהם כל כך עד שהלב שלי התכווץ בכל פעם שחשבתי עליהם. גם עכשיו, כשברור לי שהמוות קרוב מתמיד, אני חושב עליהם, ילדיי אור ותום, אני מודה לך עליהם, ומודה לך בכלל בני האהוב. גדלת להיות אדם מרשים בכל קנה מידה, כמה אני גאה בך ובכל מה שעשית בחייך. אני הולך לעולמי שלם ושקט, עשיתי טוב בעולם כשגידלתי, יחד עם אמך, אותך ואת אחותך.

* * *

ובכן יצאתי מהבית והאור סינוור אותי וסיחרר אותי. עמדתי מחוץ לדלת, נשענתי על גדר האבן ונשמתי עמוק עד שהסחרור פסק. לאחר מכן התחלתי לצעוד בשביל הגישה עד לשער ומשם לרחוב. הלכתי לאט־לאט, סופג את קרני השמש הטובות. עדיין היה קריר במקצת והזכרתי לעצמי את התאריך: 25 באפריל 2020. יש מגפה בעולם, אני צועד ברחובות ליד ביתי, כעת אביב, אלך לבקר את הנחל. פניתי מן הרחוב אל שביל שהתפתל בין הבתים וירדתי לכיוון הנחל.

אני מוכרח לציין שלא פגשתי אף אחד בדרכי. מדי פעם שמעתי צחוק ילדים מהחצרות, או הד קלוש של שיחה בין אנשים, אבל לא ראיתי אף אחד צועד בחוץ. זאת הייתה הרגשה מוזרה ומעט מפחידה. חשבתי לעצמי, מה אם אפול פתאום, מי יבוא לעזור לי? כהרגלי, לא לקחתי את הנייד שלי ולרגע חשבתי להסתובב ולחזור לבית המוגן והטוב. אבל לבסוף לא עשיתי זאת. הרגעתי את עצמי והמשכתי, אני הרי מכיר את המקום הזה כל כך טוב, זהו ביתי מאז ומעולם, אלה השבילים שבהם נהגתי ללכת כל כך הרבה מילדות ועד זִקנה, ומלבד זאת, אני לא לבד בעולם, יש עוד אנשים, אני בטוח, יש עוד אנשים.

הגעתי לגשר ובאתי לפנות אל שביל הגדה הדרומית של הנחל, אך עצרתי במקומי. לא זיהיתי את המקום שבו עמדתי. הסתכלתי סביבי כדי להיות בטוח שאני בכניסה אל הנחל: הנה הכביש, הנה הגשר, הנה השדרה, מרחוק ניתן לראות את הכיכר שממנה פונים אל היציאה מהיישוב. הכל היה במקומו ובכל זאת, לא היית בטוח. למזלי הרב הגיע פתאום כלב חביב ונעמד לצידי. הוא כישכש בזנב והיה ידידותי ושובב. רכנתי ללטף אותו והוא התמסר ליד שלי. לאחר מכן הוא רץ כמה מטרים קדימה, עצר, והביט בי כקורא לי לבוא. החלטתי ללכת אחריו.

הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שצף הנחל החזק. זכרתי שהיה חורף גשום וסוער אך לא זכרתי את הנחל בזרימה כל כך חזקה בסוף אפריל. אך כך היה, מים בהירים, כבדים, שנעו ממזרח למערב, נוגסים בחוזקה בקונוס הגדות, סוחפים איתם קנים, עלים ואבנים, מתפתלים בתוואי הנחל. עמדתי והבטתי כמה דקות בתנועתם. קור עלה מן המים וצינן את פניי המאומצים מן ההליכה. הכלב עמד לידי ומדי פעם נבח אל עבר השצף, כאילו הנחל עצמו היה יצור מפתיע וקופצני.

העמקתי אל פנים השטח ועדיין לא ראיתי נפש חיה, מלבד הכלב. שביל הגדה היה צר ובוצי, וניכר כי לא הלכו בו הרבה זמן. לפתע הבנתי מדוע לא זיהיתי את המקום – הוא מעולם לא נראה כך, לפחות לא מאז ילדותי, וכידוע לך, מדובר על לא מעט זמן. ככל שהתקדמתי כך לא יכולתי יותר לראות את הנחל. צמחי הגדה, אותם קנים קשים וצפופים, צמחו פרא וכיסו את השביל כמעט לגמרי. בקצה הקנים צמחה רשת רכה כנוצה של עלים בהירים וגמישים שנעו קלות לכל עבר. עץ התות התוחם את השביל מצפון ומבשר על הפיתול הראשון רכן במלואו ויצר חופה שמתחתיה עברתי רק בקושי. פירותיו הבשלים היו תלויים כמו נורות חג מולד קטנות, חלקם נשרו לקרקע מכובד הבשלות וריפדו את האדמה בצבע אדום. כשיצאתי מן השער הטבעי נפרס לפניי שדה חיטה גבוהה ומטע של עצי רימון עירומים שהגביהו הרבה מעבר לרגיל וצימחו ענפים שהשתרגו זה בזה. המשכתי לצעוד, אל עבר מטע האבוקדו. קני הגדה נעלמו וצמחי לבנדר סגולים עיטרו את הגדות. מכל עבר נשמעו קולות מחרישי אוזניים של צפרדעים, קרפדות וצרצרים. מדי פעם הופיעו שלוליות קטנות על השביל והכלב שתה מהן. שמיים בהירים עם מעט ענני נוצה השתקפו במים. בשלב מסוים נישא באוויר ריח מנטה חריף, וכשמצאתי פרצה קטנה שתוביל אותי אל המים, ראיתי את מצבורי צמח הנענע לאורך כל המדרון הפונה אל המים. הבטתי סביבי ואל אופק הגבעות והבתים הקטנים. שוב לא ראיתי אדם, רק אני והכלב, וצמחי החרדל שצמחו פרא, שפע הצמחייה, המטעים הנטושים, פרפרים וציפורים שנחתו תכופות על אבנים חשופות ושתו מהמים הצלולים.

כשהגעתי את מטע האבוקדו העצום התעייפתי וישבתי על סלע לנוח. הכלב התקרב והתיישב לרגליי, לשונו בחוץ, ונתן לי ללטף את גבו. לפתע חשתי בכל משקל גילי. חיי לא חלפו לפניי, לא, זיכרונות לא שטפו את מוחי, ליבי פעם בקצב רגיל ואחיד, הבדידות לא הציקה לי. ובכל זאת, חשתי את משקל השנים כמו אבן על הלב. היה נדמה לי כאילו חיי נפרסו להם בבת אחת, כמו שרשרת אנשי נייר האוחזים זה בידו של זה. נאנחתי לעצמי והתכוננתי לשוב אל ביתי. כשקמתי קרה הדבר.

אני חושב שזה היה שועל שחצה את השביל, עצר והביט בי. השמש בדיוק חלפה על פני ענן כך שהאור נהיה רך ומעומעם. לפניי הייתה שלולית שקרני האור ריצדו בה והבזיקו כל פעם במקום אחר, הד הנהר המה, רוח עברה ממזרח למערב, צובעת את השדות, מרכינה את שיבולי החיטה, עוברת במטעים, מרעידה את מי הנחל, הכלב עמד כמטר לפניי באוזניים זקופות. הזמן עצר. איני יודע איך זה קרה, אך אתה מוכרח להאמין לי בני כשאני אומר לך את זה במוח צלול. הזמן עצר ואז חזר לראשית, התאפס. הכל היה כפי שהיה, במקומו הטבעי, בסנכרון. הזמן עצר, ומתוך ראשית הדברים יכולתי לראות את הסוף של חיי. דווקא בהווה הקפוא. וידעתי, יותר מזה כבר לא יהיה. אני סיימתי כאן.

* * *

אני לא זוכר היטב את ההליכה חזרה. אני חושב שבשלב מסוים הכלב נטש אותי, מן הסתם חזר לבעליו, הגעתי אל הגשר ופניתי אל הכביש. צעדתי דרך שביל הפיקוסים הענקיים ומשם אל הבית. נכנסתי פנימה ושתיתי שתי כוסות מים כדי להרגיע את הגוף ולהשיב את הנפש. כעת אני כותב לך בני האהוב. כשתקרא את המכתב הזה כבר לא אהיה בחיים. תזכור, זו לא הקורונה, הנגיף לא נגע בי, לא נדבקתי, לא הפרתי את הוראות המדינה. צעדתי בטבע והטבע צעד בי וחזרתי לביתי והסתיימו חיי. זו האמת היחידה.

היה שלום ושמור על הנכדים שלי, עופרי ומאיה הנפלאים.

נ.ב – אנא מסור את המכתב השני לאחותך ואל תקרא מה שכתוב בו. הוא לעיניה בלבד ואני סומך עליך שתכבד את הבקשה שלי.

שלך,

אביך.

✽ את הסיפור הזה ועוד רבים שכתבו מבחר מהכותבות והכותבים הטובים בישראל ניתן למצוא באסופה 'מילים בודדות' המוצעת כעת לרכישה דיגיטלית ללא עלות באתר עברית.

רון דהן יליד 1979. בין ספריו: "לראות לוויתן", "בעל חיים", מתעוררים"