אקמול

שמעון אדף על בדידות, הרצון לקירבה והזיה בתקופת הקורונה

שמעון אדףאיור: צחי פרבר
את

חופית אישפזו ביום השביעי להופעת התסמינים. לא אישרו לי לבקר אותה, על אף התעקשותי. הייתי חולה בעצמי, אמרתי, אני מחוסן. אבל הרופאים, אותה עדה אטומה ונוקדנית של תליינים לעתיד, הנידו בראשם. ראיתי אותם מסבים בחלוקים לבנים לאורך שולחן עץ ארוך, בהיכל ענק, מחוטא ובוהק, מדפדפים בעתירות המונחות לפניהם, מכים באצבע צרידה, מעווים חוטמים וממלמלים, חסר במטושים, גידול אקספוננציאלי, סמיות כפולה.

וכתבתי להם באותה בקשה, נכון, תוצאת הבדיקה המולקולרית הייתה שלילית, אבל כבר היו מקרים מעולם של חולים לא מאובחנים. שבוע היה קבור בגרוני שיעול שמיאן לצאת, התנשפתי שלא כדרכי בעלייה במדרגות, שהיתי בבידוד מרצון. חופית כעסה על אמצעי הזהירות המופלגים, אין מה לומר. אפילו כאשר נפלה למשכב וערכה בקנאות חישובים כיצד וממי נדבקה, ומה בכוחה היה לשנות, אילו הייתה נמנעת מפגישה עם החברה ההיא, מדירה רגליה מבית הקפה ההוא, מוותרת על המונית הצפופה ומחכה לבאה, לא כללה אותי בין הגורמים האפשריים להדבקה.

התקשרתי אליה כששוחררה מבית החולים. הטלפון היה סגור. מחברים משותפים הבנתי שאינה חוזרת לדירתה, אלא לבית הוריה. ראיתי את השאלה מרצדת בעיניהם כשסיפרו, למה אתם גרים בנפרד. חופית התקצפה כשהעזתי להעלות את הנושא בשנה החולפת. פעם אמרה בנחרצות האופיינית, מתכון לזוגיות בריאה.

בוודאי תזדקק לחפציה, חשבתי. אקפוץ לדירתה, ארכז אותם ואסע לעיירת הולדתה. כעסתי, כמובן, שלא אמרה דבר, הרי יכלה לבוא להיות איתי, הייתי סועד אותה. כמה, שבועיים נוספים עד שתשוב לאיתנה. אני להוט לשרת את הקרובים לי, איזו עוצמה מפכה בי כשאני ממלא את מבוקשם, אני נוכח עד לשורשי שערותיי. חופית יודעת. מה היה לה להדרים לאותם גיבובי שיכונים שנאבקה להיחלץ מהם. בנעוריה בא מבעד חלון חדרה עשן נפלא, תאווה לחיך, רווי שומן מתפצח. כשירדה לברר את מקורו מצאה ילדים צולים בחצר המשותפת יונים שצדו על גגות הבניין. הנוצות המרוטות, הקולמוסים טבולי הדם, רדפו אותה חודשים אחר כך. אבל אני מיתמם, כמובן, המחלה חותרת עד יסוד הגעגוע, טעמים נשכחים צפים בקדחת, רמזי זיכרון מכאיב נעשים לכמוסות של עונג.

* * *

השבועיים שנפקדה מדירתה ניכרו כבר בדלת. הבריח במנעול החליד, או שהמנגנון כולו התכווץ מחוסר שימוש. גיששתי בעותק המפתח שלי. דחקתי. המפתח נימוח בידי, כך חשתי. המתכת איבדה את קשיחותה. הסתכלתי. ראש המפתח בין אצבעותיי. וזנבו במנעול.

הטלפון בכיסי צילצל. סדרה של צלילים חדים, פסנתריים. הצלצול השמור לאמי. המתנתי שישכך. תצלומה של אמי היבהב הבהוב אחרון ונעלם עם תאורת המכשיר. בראש גרם המדרגות של הקומה מעלי נשענה דיירת מבוגרת על המעקה. היא בחנה אותי. אולי ציפתה שאסור מדרכה. היא ירדה מדרגה אחת, העתיקה את מבטה מפניי אל שבר המתכת בידי. היא אמרה, התקופה הזאת נוראה, נוראה, נורא שאנחנו צריכים להתרחק ממי שאנחנו אוהבים כדי להגן עליהם.

לא השבתי לזה. שבתי לדירתי ונשכבתי על הספה. אחרי שטף של הודעות, כתבה חופית חזרה, למה אתה מציק לי. היא והאירוניות החכמות שלה. שאלתי איך היא מרגישה ומתי היא חוזרת לעיר.

היא שלחה בתגובה סימן שאלה. סימן דפוס פשוט, רגיל.

כתבתי שהייתי שמח לבשל לכבודה ארוחה.

לא היה מענה מצידה. בצדק. הניסיונות לשפר את כישורי הבישול שלי בתקופת הסגר הראשון לא צלחו. חופית, בטבעת החנק ההיא של אפריל, אמרה, שמת לב איך התחילו להתפייט על הטבע האבוד, תראו את גאות הפריחה, את ההדר המבוזבז שמתרבה בלעדינו, איך לא ידענו שהוא בהישג יד. היא אמרה, אני מבלה שעות באתרים של חנויות רהיטים, מדמיינת את הביטחון האילם שיש לחפצים בקיומם, העוגנים של הבית. היא אמרה, אני הוזה על וילונות, וילונות מודפסים, וילונות ארוגים, וילונות שקופים נעים ברוח קלה, ומעבר להם העולם, העולם. ציטטתי לה שורות משיר שמצאתי, כל זה, מכונות ההנשמה המיותרות של האביב. במשך יומיים אחר כך צפתה ללא הרף בסרטון שבו התנפלו שוטרים על צעירה שיצאה לרוץ בכביש שומם.

שוטטתי בשכונת מגוריה שבוע תמים. לבסוף, בשלישי, ראית אותה מגיחה מפתח הכניסה לבניין. הדפתי את השער והלכתי לקראתה בשביל. ככל שקרבתי התבררו לי השינויים שחוללה בה המחלה. היא החווירה, רזתה. יופייה גבר, מורעב יותר באשד צהריים. עצרתי למולה, מחייך, נלהב. היא הביטה בי בסקרנות.

היי, אמרה. בשאלה אמרה, היי? ואחר כך אמרה, לא ייאמן, שנים. רותם...

משעשע, אמרתי.

לא, ברצינות, אתה רותם, נכון? לקחנו יחד את הסמינר על החוויה הדתית באוניברסיטה. היא חייכה, חיוך רפה, אולי שבע רצון. כן, כן, אתה נתת רפרט על החזיונות של רבי חיים ויטאל, אני זוכרת, אני זוכרת, והמרצה, צרמה לה הפרשנות, זה נתן לי השראה ל —

פשטתי את זרועותיי, התקרבתי אליה. היא נרתעה.

חופית, אמרתי, למה את מתחמקת ממני?

פניה נקמטו בתמיהה. מתחמקת? ממך? אבל מה לי ולך?

כלום, חוץ מזה שאנחנו יחד, אמרתי וצחקתי צחוק קטן, צחוק נבוך, צחוק גרגירי, מבטל.

היא נסוגה בצעדים זעירים, עד פתח הבניין. סגרה את דלת הכניסה אחריה. ועלתה במרוצה בגרם המדרגות הראשון. שם נשארה. מדי כמה דקות הציצה בזהירות מהאשנב בעודי עומד הלום על השביל. יכולתי לקרוא אליה. יכולתי להגיד, יש לך גומה במרפק ושומה מעל הטבור. יכולתי להגיד, איורים של דוקטור סוס מפחידים אותך. יכולתי להגיד, את כותבת שירים בעברית ארכאית, מגושמת ומתביישת להראות. יכולתי להגיד, ביום ההולדת האחרון קניתי לך קילו עגבניות במתנה. שתקתי. הסתלקתי מקץ זמן מה.

במוצאי היום ניצתו איבריי, שריר וגיד ועצם נבחנו באש. יצאתי למרפסת, להק חסידות, שהגובה ריקע לסיעת להבים, התנפל אל שריפה של ענבר. הבשר הפך חלול, חסר ממשות כמו בילדות. עול השמשות הגוועות, משא הקיצים המתחמצים לכדי עור ושלד, הוסר גם הוא מאליו. המטח הפסנתרי של אמי עלה מהטלפון. בהיתי בדיוקנה. רותח ומלובן באור בהיתי. שנים שלא דיברתי איתה. כלומר, דיברנו. שאלנו, מה שלומך, איך את מרגישה, מה את עושה, מה אתה אוכל. אמרנו, תשמרי על עצמך, תישאר בבית שלא תתפוס משהו. אבל לא דיברנו. לא כפי שדיברנו בילדותי. אז, באמצע השיחה, היה מתיישב בגופי הרוך שלה, ממלא את החללים, כל שאיפותיה וחלומותיה התרוצצו בי בעצלתיים, נקשרו בגרון. פעם התעקשה שאתלווה אליה לחגיגת בר מצווה של דודן רחוק. מוקמנו בשולחן צדדי. ניגשה אלינו אישה, קורנת, עבת בשר. היא ואמי שוחחו. היא שאלה את אמי כמה מוזמנים יש באולם לדעתה. מספרים החלו ללבוש צורה בראשי, מספר המסבים הממוצע בשולחן, מספר השולחנות, כמות המלצרים, מניין הרוקדים. המספר הסופי נהגה, אבל לא מפי יצא, אלא מפה אמי. תפסתי, כל הזמן הייתי דרוך למחשבות הנרשמות בהבעתה בזמן שסקרה את החלל. אני הייתי בגבי אליו.

* * *

מה עשיתי בימים אחר כך. מה פעלתי בין הפצרה אחת לשנייה לחופית, שתסביר מה קרה. ירדתי לדרוש בשלום הארץ. סרתי לבנק. המאבטחת נופפה במד חום ואמרה, מטרתנו היא לשטח את העקומה. תעיתי במרכז המסחרי. אדוני, אמר הירקן, שיעורי האבטלה גוברים, המשק על סף קריסה כלכלית. בדואר לחששה הפקידה, בסך הכל שפעת עם יחסי ציבור מוגזמים. ביקרתי אצל רופא השיניים. שאלתי אם השתפר דבר מה במצב החניכיים. הוא אמר, זאת מזימה של השמאל, להדיח את ראש הממשלה. חלפתי על פני בית המרקחת שבו פגשתי את חופית לפני יותר משנה. סייעת ילדים סובבה אותי ברחבת המבוא. על חולצותיהם הוטבעו הכתובות, נא לעטות מסכה, חובה לחבוש מסכה, בלי מסכה אין כניסה, לא יינתן שירות בלי מסכה. חשבתי, בעל פה אומרים כולם, שימו מסכה. היה עליי לשלוח את לשוני אל החרך שבין רשות הכתיבה לרשות הדיבור ולהרחיב אותו עד תהום. היה עליי לנסוע לאיקאה. אה, לשוטט בחדרים עם המוני נשאים סמויים ולהתפעל מהמחירים וההיצע. את הקפיטריה המושבתת היינו מכשירים למזבח ומקריבים את הקורבנות הנחוצים.

לא היו לי תוכניות להיכנס לבית המרקחת באותו יום בשנה שעברה. כלומר, היססתי. כלומר, שקלתי גורלות על חוד הרגע. כלומר, התלבטתי אם לחדש את מלאי משככי הכאבים שלי או לעבור בחנות הספרים. כל חושיי הורו על חנות הספרים. הכרעתי לטובת בית המרקחת. פנים המקום היה קפוא ומיותם למחצה. את חופית זיהיתי על פי ניד ראשה. ישבתי מאחוריה דרך קבע במבוא למטפיזיקה. היא לטשה עיניים בצג הדיגיטלי, בסירוב הספרות להתחלף. הרוקח בעמדה שש, שהייתה פנויה, שלח מבטים חטופים ברוקח שכנו, והתעלם מציבור הממתינים.

התיישבתי לידה. הוריתי בסנטרי על הרוקח. שאלתי, למה שש פוחד משבע.

היא עיקלה את שפתיה. גם החן שבעקימה היה מוכר לי משעות של התבוננות.

אמרתי, כי שבע אכל את תשע.

היא צחקה. היא אמרה, הבדיחה הזאת יכולה להצחיק רק בעברית. בכל שפה אחרת היא מטופשת.

שאלתי אם היא זוכרת אותי מהאוניברסיטה. היא אמרה, עכשיו שאתה אומר, כן, במעורפל.

אמרתי, לא מתאים ערפל בקיץ.

היא אמרה, תלוי.

אמרתי, זה הסוד העמוק של המיסטיקנים, המציאות צלולה.

היא אמרה, אבל אנחנו צריכים מסכים, אנחנו צריכים צעיפים ותחבולות.

אמרתי שייתכן. שאלתי אם היא רוצה ללכת לשבת איפשהו. עדיף על מסך מאקמול.

עבודה זרה, כל האקמול הזה. מי האלים שלנו, מי שמתחכמים להרוס אותנו וישרדו אחרינו, אלים חרקיקיים, אלים פטריתיים, אלים נגיפיים. בשישי הכרחתי את עצמי להיחלץ מאובך הימים. עליתי על אוטובוס לעיירת הולדתה של חופית. נהג האוטובוס, במושבו המוגף בסרטי ניילון, שר לעצמו, יש לתקף את כרטיס הרב־קו בכל נסיעה, נסיעה ללא תיקוף היא עבירה על החוק. בקול נמוך שר, בעצב שר, על סף בכי שר. פרפור הטלפון בכיסי חתך בקינה. דיוקן אמי ניבט אליי בנוגה החשמל. אמרתי, אמא, מה קורה?

היא אמרה, מה כל הרעש הזה, איפה אתה?

בדרך לחופית, היא מתחמקת ממני —

חופית, מי זאת חופית?

אמא, חופית, אל תגידי לי שגם את —

אבל תשמע, אַבְּנִינִי, אמרה אמי, קולה היה צעיר כל כך, חף משנים. אתה חייב לשמוע, היא אמרה, עוזרת הבית שסידרו לי מהרווחה, היא חולה מאומתת מאז שלישי בערב, הייתה עם בעלה בסופרמרקט, פתאום קיבלה צמרמורות בכל הגוף, אז אתמול, אתמול גם אני עשיתי בדיקה, וכרגע התקשרה הרופאה —

✽ את הסיפור הזה ועוד רבים שכתבו מבחר מהכותבות והכותבים הטובים בישראל ניתן למצוא באסופה 'מילים בודדות' המוצעת כעת לרכישה דיגיטלית ללא עלות באתר עברית.

שמעון אדף יליד 1972. בין ספריו: "פנים צרובי חמה", "אביבה־לא", "קום קרא"