שקיעה

טל ניצן בסיפור מחאה אפוקליפטי

טל ניצןאיור: ציפי ספרן
ה

אוהל הראשון צץ על החוף בסוף החורף, בין העוצר השני לשלישי. הימים התחממו במהירות וכמו מאליהם צמחו אוהלים נוספים, תחילה בהיסוס, כמו פרחי האביב, ואחר כך בשטף. בתוך ימים אחדים קמה והייתה מושבת החוף: בודדים, זוגות, ילדים ואפילו תינוקות, אוהלים חדשים שנראו כאילו לא נפתחו מעולם לצד אלתורים מגובבים, ובהמשך גם אוהל מטבח גדול וסככה שעלו ממנה בלילות קולות שירה עם גיטרה ומפוחית. בד בבד צמח מול המושבה היפוכה הבלתי־נמנע, האנטי־מושבה: גדוד המשמר שהתפרש על הטיילת. המדים והמגפיים השחורים, מגיני השוקיים והאמות והחזה, הקסדות וכלי הנשק שהתנוצצו בשמש, הכאיבו למבט בניגודם לבגדי הים, לשמלות הלבנות שהתנופפו כהד לקצף הגלים, לעורם המתוק של הילדים. אחד מהם הוא שנתן לזקיפים את שמם, כשיצא עם אביו לטבילת הבוקר בים. כשליחכו המים את רגליו נעצר פתאום והביט לאחור, והאב עמד וחיכה.

"זה חיילים או שוטרים שמה?" שאל הילד.

האב צימצם את עיניו מול הצללית הכהה שנחתכה על רקע אור הזריחה והודה, "אני לא בטוח".

"זה חייָרים", פסק הילד וציחקק.

ואף על פי שהיו לבדם ואיש לא שמע, כבר באותו יום התבסס השם החדש והתפשט בין האוהלים.

בעיר מאחור גאו לעיתים גלי מחאה, רפים יותר מפעם לפעם, שנמעכו בקלות ונענו בעונשי סגר ועוצר שיושבי החוף איבדו את מניינם. רובם התעלמו מן המשמר שניצב שם כמו חלק דומם מהנוף, והתמקדו בשגרת היום: השכמה ובִרכת השמש, שחייה, דיג, בישול, שיעורים לילדים בסככה. קרה שמישהו נתקף זעם והתייצב בגבו אל החייָרים וחשף את אחוריו. נשים ונערות התגרו בהם, כמובן, בשדיים גלויים, ניסו לדקור בפטמותיהן את המבט הנסתר מאחורי המשקפיים האטומים. אחרים רחשו להם חמלה, הזכירו - לא מרצונם הם מבוצרים יום־יום במדים הכבדים תחת השמש השורפת.

בלילות היו משאירים להם תשורות קטנות: דג מטוגן על עלה דקל, ציורי ילדים, שרשראות צדפים, קונכיות ורודות. בבקרים לא נותר מהן דבר ולא נודע אם החיירים נעתרו להן או אם בלע אותן החול. מדי פעם הצליח מישהו לחמוק מהעיר הנצורה, לעקוף את המשמר ולחבור אל מושבת החוף, להיאסף אל אחד האוהלים, עד שחדל גם הטפטוף הזה. העיר הייתה שרועה כמו חיה גדולה המומה, מתנשמת, והאנקה החלושה שעלתה ממנה לא נשמעה עוד, נמחקה ברחש הגלים. לולא כתם המשמר השחור יכלו לדמות להם שהתיישבו על אי בודד, רחוק מהעולם החולה שהושאר להינמק מאחור. אושר זהיר היבהב על החוף, כגון הגילוי, עם היקיצה, שהביעוּת לא היה אלא חלום. ככל שהעמיק הקיץ ושום דיכוי או התנכלות משלל הדרכים האפשריות לא שוּלַח בהם, העזו להאמין שכך יהיה, שיוּתר להם להישאר, והעתיד נפרש לפניהם כחול וזהוב.

איש לא הודה שהוא חושש ללחוץ יום אחד על הידית בברזייה שנותרה מימי החוף הציבורי ולשמוע כחכוח יבש עולה מפיית הברז. המים הוסיפו לזרום, החיירים לא זעו, הימים עדיין להטו אבל החלו מתקצרים. עננים ראשונים נבטו מעליהם, נקשרו זה בזה וניתקו, וציירו להם שקיעות מרהיבות. לפנות ערב היו יושבים מול הים, יד חובקת מותן, ראש נח בחיק, וצופים בכתום ובארגמן הפושטים בשמיים, עד שהגאות והחושך שלחו אותם לאוהלים לישון. הילד שנתן לחיירים את שמם אהב לצפות בשקיעה רכוב על כתפי אביו, גבוה מכולם, רואה־כל. לא חמק מעיניו העשן שהסתלסל מהסיגריה של אחד החיירים באחד הערבים. משום־מה קפא בבהלה כשראה את החייר משליך את הבדל ועוטה שוב את הכפפה שהסיר כדי לעשן. כאילו הייתה התנועה הקטנה אות מוסכם, עבר במשמר גל של דריכות, הזדקפות כמעט לא מורגשת - אלא אם כן אתה ילד רואה־כל.

"אבא", אמר בקול קטן, אבל אביו צפה מהופנט בשמש שהחלה להתמוסס בתוך המים. "אמא", לחש, והאם, שישבה לידם, נפנתה אליו ומשראתה לאן הוא מביט הסתובבה לשם גם היא. מיד נעמדה על רגליה וחטפה אותו מעל שכם האב וחיבקה אותו אליה, פניו בצווארה, שלא יראה. רוח פתאומית צימררה את כתפי האב החשופות והוא נשא את ראשו, וכשראה קם גם הוא ועמד לצידם. אחד־אחד התרוממו יושבי החוף ועמדו בשתיקה, נאחזים בילדיהם וזה בזה, וצפו במשמר שהתגבה והכפיל ושילש את עצמו, והצמיח פרשים על סוסים, כלי ענק משוריינים, מכונות ירי משוכללות שבהקו בקרני האור האחרונות. המשימה הושלמה בתוך דקות, רגע לפני שהשמש צללה ונעלמה.

טל ניצןסופרת, משוררת ומתרגמת.
בין ספריה: "את כל הילדים בעולם", "אטלנטיס", "הנוסעת האחרונה"