פרחי פרא

יונתן דה שליט במותחן מרתק על מלחמת מודיעין בימי קורונה

יונתן דה שליטאיור: נטעלי רון רז
כ

שנכנס לגינה הציבורית הקטנה, כוס קפה בידו, הופתע לגלות שהוא לא לבד. בימים האחרונים הגיע לכאן כל בוקר, ביתו ממש מעבר לפינת הרחוב, הגינה נטושה, פורחת בפראות, האוויר המוצל קריר, הדממה מבורכת, רעש המכוניות הדליל מרחוב אבן גבירול נשמע מרחוק, מזכיר שהחיים לא קפאו לגמרי.

הספסל הבודד היה תפוס. ישבה עליו בחורה צעירה, מחזיקה כוס חד־פעמית, לצידה מונח ספר סגור. הוא עצר לרגע, מהסס, אבל הבחורה חייכה אליו, זזה עד קצה הספסל והחוותה לעברו בידה, כאומרת: בוא, שב. הוא הינהן והתיישב בקצה השני, מתרחק ממנה ככל האפשר. הספר שלה היה מונח ביניהם, ועכשיו היה יכול לראות שזה ספר ישן באנגלית, האותיות ההפוכות, P.D. James, היו גדולות מאוד, תופסות כמעט חצי מהכריכה. הוא התקשה לקרוא את שם הספר, ובכל מקרה לא רצה להיות חטטן מדי. הוא הביט במבוכה בכפפות הסגולות שעל ידיו, מתח את רגליו, נאנח בתיאטרליות, ולגם בהנאה את הקפה שעוד העלה אדים אחרונים. גם היא שתתה מהכוס שבידה, עוטפת אותה בשתי ידיה, פניה לא מגלות שהקפה שלה כבר קר ומריר.

"לא חשבתי שנשים קוראות ספרים כאלה", אמר.

"אישה כתבה אותו. חוץ מזה התאהבתי".

"באדם דלגליש?"

היא אישרה את השערתו במנוד ראש מבויש, וחייכה.

"גם את גרה בסביבה? אני כאן, מעבר לפינה". הוא החווה בידו לכיוון ביתו.

"אני גרה שם," היא הצביעה על הבניין המשקיף אל הגינה, "אבל נמאס לי להישאר בבית".

"כן, הקורונה הזאת עצרה את הכל. העבודה שלי רובה בחו"ל, ואני פה. סגרו אותנו בכלוב".

"מה אתה עושה?"

"יהלומים. כל שבוע אני על הטיסה לבריסל, ומשם לאנטוורפן. אבל עכשיו מתים שם בכמויות".

"חשבתי שרק חרדים עובדים ביהלומים באנטוורפן. הנה, למדתי משהו חדש. אולי נפגשנו בטיסות בלי לדעת".

"את טייסת?"

היא צחקה. "דיילת. אבל עכשיו אני בחל"ת".

* * *

למחרת הם נפגשו שוב בגינה.

"בוא רגע", היא קראה לו ממרחק. "אני רוצה להראות לך משהו".

הוא התקרב אליה, מאזן את הספל שבידו, עיניו מחייכות.

"בוא", נגעה בידו, והובילה אותו לשביל צר שיצא מהגינה ועבר בין שני בתים. לפתע סגרו עליהם עצים פורחים, ענפיהם מתנשאים על רקע שמי תכלת בוהקים, פרחיהם הוורודים גדולים ונפוחים.

"זה נורא יפה", אמר. "אבל משהו לא מרגיש לי בסדר עם כל זה".

"מה זה 'כל זה'?"

"הפרחים, השקט, הריח הזה שיש באוויר, כמו בושם. כל זה. אין כבר ריחות של פיח ודלק. הכל נראה על סטרואידים. אני לא יודע, זה לא נראה לי נורמלי".

"אולי יותר מדי שנים לא ראינו את זה ככה. אולי דווקא זה המצב הטבעי".

"אולי".

"בוא נחזור לבית קפה שלנו. רק רציתי שתראה".

הם חזרו לכיוון הגינה, היא הלכה ראשונה, והוא, בפליאה מסוימת, אחריה.

"היום את בלי ספר".

"קומנדר דלגליש נשאר בבית. לא אמרת לי איך קוראים לך".

"מיכאל".

"נעים מאוד. שם יפה, קצת עתיק. לי קוראים אנה".

"אני בעצמי קצת עתיק", אמר, מצפה להכחשתה הנמרצת, שלא באה. "שלום, אנה".

"שלום, מיכאל".

* * *

"יום שלישי ברציפות", עיניה חייכו אליו מעבר למסכה שעל פניה, N95 לבנה. "אמרו שצריך", הסבירה מבלי ששאל.

"דווקא יפה לך". הוא הביט בעיניה האפורות, שעכשיו הביטו עמוק אל תוך עיניו.

"אתה רוצה אולי לשתות אצלי?" היא אמרה. "יש לי תמרים בפריזר. אני לא מצליחה להבין איך הם לא קופאים, אבל הם קרים מאוד, ונמסים לך בפה. פצצה של סוכר. מקווה שתעמוד בזה".

"בואי נראה". הוא הוציא את הטלפון שלו מכיסו וכיבה אותו. "שלא יאכן אותנו השב"כ", הסביר בקלילות.

"אותי הם יכולים לאכן כמה שהם רוצים. אם גוגל יודעים עליי הכל, אז שגם השב"כ יידע, לא אכפת לי. בכל מקרה, אין עוד סודות בעולם".

"אולי תופתעי".

"בוא כבר", היא אמרה לו, נוגעת בחטף בזרועו.

* * *

"דירה חמודה", אמר, אחרי שפתחה את הדלת ונתנה לו להיכנס לפניה. שלוש קומות מתחת ראה את הגינה שלהם. השמיים היו נקיים וכחולים. רקפות בשרניות פרחו באדניות שהיו תלויות על המעקה. אנה ניגשה אל החלון הגדול וסגרה את הווילון, שהיה עשוי מאריג לבן ואוורירי. "קצת יותר פרטיות," אמרה. מיכאל עמד בלב הסלון הקטן, על שטיח אפגאני שצבעיו אדומים וחומים. הוא שם לב שהדירה, ככל שיכול היה לראות, עדיין לא ראה את חדר השינה, מאוד נקייה ומאוד מסודרת. לא היו כלים בכיור המבהיק שבמטבחון, לא היו ספרים בכוננית הבהירה, שני ספרי אמנות היו מונחים בדייקנות מוקפדת על שולחן הזכוכית הקטן, הציור היחיד שהיה תלוי על הקיר היה הדפס של נחום גוטמן, בתים עם גגות אדומים, עצי דקל, נשים ערביות ליד באר מים.

אנה עמדה מולו, במרחק של מטר וחצי. בשתי ידיה אחזה באקדח עם משתיק קול. "זה לא יהיה נאום גדול," היא אמרה. "אסור לכם להתקרב אלינו. אף פעם. לעולם". היא ירתה בחזהו שלושה קליעים, שניתזו בזה אחר זה בלחישה ארסית. כתם כהה החל להתפשט על חולצתו, והוא החל לקרוס באיטיות, כאילו הכו במחבט בייסבול בשתי ברכיו. אנה התקרבה אל גופתו שהייתה שרועה בתנוחה מעוותת, וירתה שני כדורים נוספים בראשו. חומר רירי, ורוד אפרפר, הכתים את צבעיו החמים של השטיח. אנה תחבה את האקדח במכנסיה, מרגישה את צינת הפלדה ואת החום העמום של הקנה בחלק התחתון, המתקמר, של גבה. היא הוציאה מכיסה טלפון, ובידה העטויה בכפפה שחורה החליקה על מסכו. "אתם יכולים לשלוח את צוות הניקיון", אמרה ברוסית, ויצאה מהדירה, המסכה על פניה, בלי להביט לאחור.

* * *

חודש וחצי לפני כן, בחדר חקירות טחוב וקפוא במתקן מצפון למוסקבה.

"לא עושים דברים כאלה", אמר בצער קולונל אולג טרן לאישה המובסת שישבה מולו בחליפת טרנינג מסריחה ומוכתמת. עינה השמאלית הייתה סגורה, גוש נפוח, סגול וירקרק. "לא מתאהבים בלי רשות. לא מספרים סודות. את מבינה מה שאני אומר לך?"

מבינה, בטח שמבינה. היא איבדה את מניין הימים, ולא ידעה אם עכשיו יום או לילה. זרמי כאב עברו בגופה. כשהשתינה בשירותים המסריחים ראתה שהיא מדממת.

"היה צריך להשאיר אתכם בערים הסגורות", אמר החוקר, כמשוחח עימה. "מה היה חסר לכם שם? לא חסכנו מכם דבר. כשאנשים הסתובבו רעבים בלנינגרד ובוולדיווסטוק, לכם, למדענים הדגולים שלנו, היה הכל. אבל רציתם חופש. רציתם חיים נורמליים. הייתם תאוותנים. ותראי, ולריה, תראי מה יצא מזה".

אושר גדול, זה מה שיצא מזה, חשבה לעצמה, אבל אתה לא מסוגל להבין. רק בגיל ארבעים, כשהרגישה שנשמתה יבשה לגמרי וליבה הוא רק משאבה, רק אז נגע בה מלאך ממזרי, והוביל אותה אל הגבר הזר, חזק ומלא שתיקות, שגילה לה מהי אהבה אמיתית. שנתיים נפגשה איתו, אמנם רק פעם בחודש, בסופי שבוע, אבל היו אלה ימים של אושר עולה על גדותיו ולילות סוערים. הייתה ביניהם, מעבר לתשוקה, חברות וקרבה גדולה. כן, כששאל היא סיפרה לו על עבודתה, על הנגיפים שהיא חוקרת, על הדרכים לייצר אותם, איך מפתחים זנים חזקים ועמידים. הוא טען בלהט שמגיע גם לאנשים בארצות עניות ונידחות להיות מוגנים ממגפות. הוא עבד בארגון הבריאות העולמי והיה אחראי לפרויקטים באפריקה ובאסיה. במידע שמסרה לו, הבטיח, ישתמשו כדי לפתח חיסונים, והיא האמינה לו. ממילא ליבה היה נתון בכף ידו.

בדיקת פוליגרף שגרתית הובילה אותה לחקירה. החוקרים עינו אותה ולעגו לה. איך מדענית חכמה כל כך יכולה להיות כזאת מטומטמת, אמרו לה. איך קנית את הסיפורים שלו? ילדה טיפשה בבית ספר לא הייתה מאמינה לו. היא שיתפה פעולה עם החוקרים, אבל הם הכאיבו לה בכל זאת. היא סיפרה מה שמו, והם הטיחו בה שאין אדם כזה. הם שאלו אותה שוב ושוב על פרטים שיסייעו להם לזהותו, ולתדהמתה היא ניסתה להגן עליו, להסתיר דברים שחשבה שיאפשרו להם למצוא אותו. אבל העינויים גברו, הקור בתא שלה הפך בלתי נסבל, בכל פעם שנרדמה העירו אותה, האוכל שנתנו לה היה רקוב ומסריח, המכות שנתנו לה הפכו את חלקיה הפנימיים לעיסה מדממת. בסוף הניחו לה. מצאנו אותו, הודיע לה הקולונל בבוז. איתרנו את המאהב הדגול. באמת לא ידעת שהוא יהודי? לא הבנת מה ראית? מיכאל סתר, זה שמו. מרגל ישראלי. רק שתדעי מי זיין אותך ובגלל מי את הולכת למות. קולונל טרן עצמו הצמיד את האקדח לעורפה. היא הרגישה את הדמעות זולגות מעיניה, מתערבבות בנזלת שנמרחה מאפה. מיכאל, היא גילגלה את שמו החדש במוחה, מיכאל. הקליע חדר לראשה במהירות אדירה, ויותר לא חשבה ולא הרגישה דבר.

* * *

היה זה הנשיא שדרש ממפקד האס־וי־אר, שירות הביון הרוסי, לחסל את קצין המודיעין הישראלי. "הם צריכים להבין שלא נסבול שיתעסקו איתנו. לא בתחומים האלה".

"המפקד".

"אני מבקש שאתה אישית תעדכן אותי שזה בוצע".

"בגלל המגפה לא נוכל לשלוח צוות מכאן. אבל יש לי בישראל לוחמת מעולה שהחדרנו כבר לפני עשר שנים. אנחנו כמעט לא מפעילים אותה, כדי לא לפגוע בכיסוי שלה. אבל היא שם בדיוק בשביל רגעים כאלה. יש לה קרח בוורידים, לאישה הצעירה הזו. היא נולדה בסיביר. הנשיא, מבחינתך המשימה כבר בוצעה".

"את זה תגיד רק אחרי שיהיה לו כדור בראש. תעדכן אותי".

* * *

שבוע אחרי חיסולו של מיכאל סתר.

אנה קלטה אותו במבטה עוד לפני שנכנס לבית הקפה. הוא נראה כמו שילוב של גבר שחור ואל יווני, חשבה לעצמה. מצחו רחב, שפתיו עבות, שערו מתולתל, זקוק לתספורת, רשמה הערה. כשראה את המנהל, שהיה כנראה חבר שלו, הסיר לרגע את המסכה, חייך בפה מלא וניגש לחבק אותו, חיבוק מגושם של גברים, אך עצר את עצמו ברגע האחרון. "קורונה", אמר במבוכה.

אנה התמקמה לפניו בתור והזמינה אספרסו ארוך, לקחת, וכריך גאודה. הוא עמד מאחוריה, מדבר דרך המסכה עם חברו. יש לו פגם כמעט בלתי מורגש בדיבור, ציינה לעצמה. היא קיבלה מעבר לדלפק את הדברים שהזמינה, את השקית עם הכריך החזיקה ביד אחת, את הקפה בידה השנייה. היא הסתובבה והתנגשה בו, הקפה ניתז על חולצתו, מותיר כתמים חומים וריחניים שהתפשטו בהחלטיות, כמו פרחים שמלבלבים בסרט טבע בהילוך מואץ.

"אוי, סליחה, אני נורא מצטערת", היא פלטה, "לא שמתי לב שאתה כל כך קרוב, איזו מגושמת אני". כשפגע בו הקפה הוא נרתע לאחור, אבל מיד נרגע.

"לא, זה בסדר, אני ממילא עובד רק במשמרת צהריים. אני אספיק להחליף חולצה. לקנות לך קפה חדש?" שאל, המוכרת מאחורי הדלפק ממתינה לו בחוסר סבלנות.

"כן, תודה", ענתה בביישנות. "נשתה ממול, בכיכר?"

"בטח. בשמחה".

"קוראים לי אנה".

"גלעד".

"נעים מאוד, גלעד".

בערב כבר שלחה דיווח מוצפן על כך שנוצר איתו קשר ראשון.

יונתן דה שליט שם העט של איש מערכת הביטחון הישראלית, שזהותו לא נחשפה. ספריו: "בוגד", "צוערים" ו"סודות"