קצת מוזר לכתוב את זה, אבל איכשהו יצא שלאו מסי האפיל גם על באיירן מינכן. ברצלונה חטפה שמינייה צורבת באחד הלילות המדהימים בתולדות הכדורגל, אבל בימים שאחרי כולם התעסקו פחות ביכולת המדהימה של הגרמנים ויותר בעתידו של הארגנטינאי. מה לעשות, עתידו של השחקן הגדול בעולם הוא סיפור חזק יותר מכל תוצאה. לא רק השחקן הגדול בעולם אלא גם, לפחות לדעת חלק עצום באוכלוסייה, הגדול ביותר שהיה ושיהיה. שהזיכרון הקצר המאפיין אוהדי כדורגל לא יבלבל אתכם ‑ המשחק האחרון של מסי הוא היוצא מהכלל שאינו מעיד על דבר. מספיק ללכת רק משחק אחד אחורה, לשמינית גמר הצ'מפיונס מול נאפולי, כדי לקבל רגע שמסמל את הפרעוש. תוך כדי נפילה (ואחרי שכבר נפל וקם שתי שניות קודם), בין שלושה שחקני הגנה, עם מסדרון צר ועקלקל שמחייב השחלה של הכדור בדיוק כירורגי, מסי שלח אותו לפינת השער. כמה שחקנים מסוגלים לבצע מהלך כזה? בודדים. כמה מסוגלים לבצע מהלך ברמה כזו באופן רציף? חוץ ממנו אף אחד.
מסי, נהוג לומר, אינו עוד שחקן, אינו בן תמותה אפילו, אלא חבר מכוכב אחר, ולכן אף אחד לא יכול לחקות את ביצועיו. שנתחיל לספור כדורי זהב (שישה, שיא כל הזמנים) או תארי שחקן העונה בספרד (תשעה, כנ"ל)? אין צורך, כולם מכירים את המספרים, גם את מספר השערים שעבר את ה־700 העונה. אבל במקרה של מסי כל הנתונים הנדירים, הגביעים והמדליות הם רק נספחים לדבר שגורם להעריך אותו יותר מכל ‑ פשוט הצפייה בו. זה מספיק.
קצת אחרי פגרת הקורונה הוא חגג יום הולדת 33. לא צעיר, אבל גם לא נראה שהוא הולך לאחור. יש כאלה שמדמיינים שביצועיו אינם מרשימים כבעבר, אבל גם בעונה בה הבקיע פחות הספיקו 25 הכיבושים שלו בליגה לתואר מלך השערים, ואליהם הוא הוסיף 21 בישולים (עוד שיא, אגב). רק שחקן אחד לפניו, תיירי הנרי, סגר עונה של 20 ו־20.
השילוב ההיסטורי הזה, שכולל כמות בישולים נדירה (הכי הרבה באירופה העונה יחד עם תומאס מולר מבאיירן), מסמל היטב את התפתחותו של מסי, ממש כמו וירוס שמפתח עמידות מול היריב ולומד להטריד אותו בדרכים אחרות. יש את התכונות הקלאסיות שמלוות אותו שנים, בראשן הדריבל, השליטה בכדור והסיומת ברגל שמאל. אבל עם הזמן הוא הפך לבועט הכדורים החופשיים הטוב ביותר, והנה הוא גם אחד המוסרים הנדירים. רק חסר שפתאום, עם 170 הסנטימטרים שהוא מגרד מלמטה, יהפוך גם לנוגח מצטיין. האמת, כבר יש לו שער נגיחה בגמר ליגת האלופות, נגד מנצ'סטר יונייטד.
סמואל אטו, חבר קבוצה לשעבר, בחר לא מזמן באותו שער נגיחה כאהוב ביותר עליו מבין השערים של מסי. אטו הסביר שלא מדובר בשער המרהיב ביותר, אבל בזה שמראה שמסי יודע לעשות הכל והכי טוב - הגדרה קולעת לשחקן הטוב בעולם.
לפעמים נדמה שוויקטור פרנקנשטיין הרכיב את כריסטיאנו רונאלדו במעבדה המטורפת שלו. הוא לקח פיסות DNA של הספורטאים הגדולים בהיסטוריה - מוחמד עלי, מייקל ג׳ורדן, קרל לואיס, אוסיין בולט, לברון ג׳יימס - ויצאה לו מפלצת עם יותר שרירי בטן מבקבוקי ג'ל לשיער. מכונת כדורגל חסרת תקדים, הספורטאי הפופולרי בעולם, ועדיין מישהו שמעטים מכירים באמת.
חלק משמעותי בחומרי הגלם הבסיסיים ברונאלדו מגיע מעלי ומלואיס. מהם הוטמנה בו החוצפה לייצר בעצמו על עצמו הייפ שאפילו התקשורת לא יכולה להפיק, ועדיין לעמוד בו. מג'ורדן הוא קיבל את גאונות המשחק, התחרותיות והאתלטיות, אבל בעיקר את ההתעקשות להיות טוב כל הזמן. אין משחקים לא חשובים, אין בעיטות שאפשר לוותר עליהן, אסור בשום אופן לעמוד במקום, תמיד צריך להשתפר, וכמובן שאין דבר כזה לא להבקיע. יובנטוס יכולה להפסיד לליון ולעוף מהצ'מפיונס, אבל הוא יספק את שני השערים שלו, כי הוא לא יודע אחרת. לא הייתה לו עונה של פחות מ־20 גולים כמעט עשור וחצי.
הדיון על זהות הכדורגלן הגדול בכל הזמנים יימשך לנצח, אבל מה שלא נתון לוויכוח זה שתופעה פיזית כמו כריסטיאנו רונאלדו הכדורגל לא ראה, לפחות לא בעידן הטלוויזיוני. יש את הנתונים האתלטיים המקובלים - הניתור שהופך את ה־1.87 מטר שלו ל־2.65 מטר בנגיחה, טוב יותר מהרבה שחקני NBA, ונלקח מג'ורדן ומלברון (ממנו הגיע גם מוסר העבודה); המהירות נשלפה מה־DNA של לואיס ובולט; והחומרים שהחדיר המדען לרגל שמפיקה בעיטות במהירות הקול נלקחו מהכפפות של עלי, או ממקורות שאי אפשר בכלל למצוא על כדור הארץ.
אבל מה שמדהים באמת ברובוטריק הזה הוא שנדמה כי הזמן מאבד משמעות אצלו. ספורטאי־על שמתמודד ברמות הגבוהות ביותר קרוב ל־20 שנה, ובגיל 35 נראה ונמצא במצב פיזי בדיוק כמו שהיה בגיל 25. רק לברון ג'יימס בגילו ודומה לו, אבל אפילו הגוף של לברון מגלה סימני מרד קלים.
לכל זה צריך להוסיף את המסתורין. לא חשוב כמה ראיונות יעניק וכמה סרטי תעודה יפיקו עליו, כמובן באישורו, המסתורין סביב רונאלדו לעולם לא ייעלם, והוא גם חלק גדול מהאפיל שלו. לאו מסי בוודאי לא פחות טוב, אבל די ברור עם מי מהם מסקרן יותר לבלות ערב. בשל כך - ובשל שרירי הבטן החצופים - יש לרונאלדו יותר עוקבי אינסטגרם מלכל אדם בעולם, והרבה יותר מאשר למסי.
מייקל ג'ורדן, דייגו מראדונה, מייק טייסון וקובי בראיינט הם רק כמה דוגמאות לנכונות שלנו לתת הנחות מוסריות למי שמתגרים בקונספט של קצה גבול יכולת האדם. זה הטבע האנושי, לקוי ככל שהוא: תהיה מעניין, תהיה פרובוקטיבי, תהיה אניגמטי, תהיה אפילו יותר טוב מהכי טוב שהבטחת להיות, ואנחנו נישאר מהופנטים ונתעלם מהתלונות על אונס.
כל דבר שקשור לקיליאן אמבאפה מפחיד. המהירות עוצרת הנשימה, הטכניקה העילאית, השילוב בין יכולת יצירת המצבים ליכולת הסיום, העובדה שמאז גיל 17 הוא נכלל בשקט ברשימת הכדורגלנים הגדולים בעולם, שבגיל 19 שדדו ממנו את תואר השחקן המצטיין של המונדיאל, שאם לא היו ממהרים לבטל את הליגה בצרפת הוא כנראה היה מגיע לעונה של 40 שערים, שאי אפשר למחוק לו את החיוך מהפנים או להוציא לו את הקרח מהוורידים: בזמן שאחרים לחוצים ממעמדים גדולים, נראה שהוא נולד בעיגול האמצע וישר יצא בספרינט לגול.
אבל שני ההיבטים המפחידים ביותר עוד לפנינו. הראשון שייך לפסימיים: איך יכול להיות שהוא ימשיך ככה? הבנאדם נמצא בלב סיר הלחץ עוד לפני שבחרו אותו לוועדת ספר מחזור, ומשחק בשיא האינטנסיביות כמעט בלי הפסקה. לא ייתכן ששחקן יכול להבעיר את הדמיון של האוהדים דקה אחר דקה, משחק אחרי משחק, לאורך כל הקריירה. יש רק שניים כאלו, והם הסיבה לכך שאמבאפה מדורג בינתיים שלישי.
ואם אתם מרשים לעצמכם להיות אופטימיים - ובואו נרשה לעצמנו - מה יקרה אם האישיות החזקה שלו תמשוך אותו הלאה והלאה? הרי כבר עכשיו, בגיל 21, הכדורגל שלו שערורייתי באיכותו, והוא אפילו לא קרוב לגיל בו שחקן מגיע לשיא. כבר עכשיו יש לו בערך 205 נשקים שונים בהם הוא יכול לתקוף את היריב. גרף השיפור שלו אינסופי, וזה הכי מפחיד. מתבקש להגיד שמוקדם מדי לדבר על שיאים או על מקום בהיסטוריה, אבל אצלו שום דבר לא מוקדם מדי.
מסי ורונאלדו הם הקריוקי של השכנים שלכם באחת בלילה. הרעש מטביע את כל מה שמסביבו, גם את הסימפוניה הצרפתית שאותה שומעים באוזניות. יכול להיות שרק כאשר שניהם יפרשו כולם פתאום יבינו את ממדי הענק של תופעת אמבאפה.
בגלל העוצמה, בגלל הרעב, בגלל השיאים, בגלל שהוא מכונת השערים הכי אמינה בשוק. בגלל שכשרוצים להסביר לילדים את המילים "קור רוח" מראים להם סרטון שלו נכנס לרחבה. בגלל הגיוון, בגלל חוש המיקום שנותן פייט לחוש הריח, בגלל העצירה הקטנה לפני בעיטת הפנדל, בגלל שרגע אחרי שהוא דוחק ריבאונד ממטר, הוא מפציץ בחצי מספרת לרשת הגבוהה. בגלל שהוא נוגח יותר חזק ממה שחלוצים בליגת העל מצליחים לבעוט, בגלל שהוא הפולני היחיד בעולם שמסוגל לגרום לאוהד ישראלי לפרוץ לדשא ולמאבטח איטי לפצוע שחקן פולני אחר. בגלל החמישייה בתשע דקות מול וולפסבורג. בגלל שאם בוולפסבורג היה אגם, למפלצת שאורבת בתוכו היו קוראים רוברט לבנדובסקי. ואיזה שם מגניב זה למפלצת.
ארבעה נציגים יש לליברפול ברשימה המצומצמת של 15 הכדורגלנים הגדולים בעולם (לפחות אם אתם סומכים עלינו), אבל השחקן הכי טוב בפרמייר־ליג מגיע בכלל מהסגנית שלה. ארבעה בלגים מדור הזהב התברגו לטופ־50, אבל רק אחד מהם גם שווה טופ פייב. קווין דה בריינה, וזו לא הגזמה, הוא אחד ממוחות הכדורגל המבריקים בהיסטוריה. העונה שלו, וגם זו לא הפרזה, היא אחת המרשימות בתולדות הפרמייר־ליג. המאסטר שף הג'ינג'י השווה את שיא הבישולים של תיירי הנרי, ותעכלו רגע גם את הנתון הבא: דה בריינה חילק בממוצע 3.9 מסירות מפתח למשחק, כשהפער בינו לבין המקום השני (2.5) שווה לפער בין המקום השני למקום ה־52. אה, והוא אפילו מצא זמן לשיא קריירה בשערים (13). ככה בקטנה.
באופן כללי, וירג'יל ואן דייק הוא מסוג האנשים שקשה לסבול. גם גבוה, גם רזה, גם הולנדי, גם יפה תואר. ולך תסמוך על גברים עם הקוקו הזה. ואן דייק נולד ביום שבו אלוהים היה נדיב במיוחד. הוא אולי השחקן הכי מסוכן על הפלנטה כשכדורי גובה מועלים לרחבה מבעיטה חופשית או מקרן, וביוטיוב יש סרטונים לא קצרים עם רגעי השיא שלו מניח בעצמו כדור חופשי לתוך הרשת. והוא בכלל בלם, כן? הבלם הכי טוב בעולם. זה כמו לקרוא חמישה ספרים ברציפות של דויד גרוסמן ואז לשמוע שהצד החזק שלו הוא ציור. לאוהדי מנצ'סטר יונייטד קשה עם החבילה הזו, אבל איכשהו ואן דייק, כמו המאמן שלו, עשה את הבלתי ייאמן: לא רק אליפות אחרי 30 שנה, אלא הפך את ליברפול לקבוצה שקשה מאוד לשנוא (אבל מצליחים אם מנסים מאוד חזק). חוץ מזה, בדקתי. יש לו צלקת מכוערת. איפשהו.
קצת כמו חלקי פנים או חצילים במיונז, ניימאר הוא מסוג הדברים האלה שאתה או אוהב או ממש לא. אלה שאוהבים יספרו על דריבליסט מחונן (בכל זאת, הבנאדם ברזילאי), שבגיל צעיר מאוד הונחת על הבמה הכי גדולה בעולם וניצל אותה כדי ליצור עם סוארס והארגנטינאי הקטן ההוא התקפה מהפנטת. אלה שפחות מתחברים יזכירו את ההתפתלויות על הקרקע אחרי כל כניסה חזקה (ולפעמים חלשה), יצקצקו על הסכום ששילמו הפריזאים בזמנו, ויטענו שהכי הרבה שלו זה להיות שלישי בעולם אחרי מסי ורונאלדו. כאילו שלהיות השלישי הכי טוב בעולם במשהו זה דבר שצריך להתבייש בו. יכול להיות שגם הנטייה שלו להיראות כאילו הכל זה פאן בשבילו קצת קשה לעיכול בשביל מי שהתרגל לדמות המשורטטת של כריסטיאנו, או לפרסונה הקלישאתית של מסי. אבל בחייאת, הילד כבר בן 28, מתישהו נצטרך להתרגל.
למרות הנוקאאוט במשחק האחרון ביניהם בצ'מפיונס, רבים מאוהדי באיירן מינכן מודים שמארק־אנדרה טר־שטגן עדיף על מנואל נוייר, אבל את יוגי לב זה לא מעניין: אחד השוערים הטובים בעולם משמש כבר שמונה שנים רק כמספר 2 בנבחרת גרמניה. הוא לא רק שוער־על במובן הקלאסי - אינסטינקטים חתוליים, מיקום מושלם וקריאת משחק חכמה - אפילו משחק הרגל שלו (גם אם הרגל הייתה פחות מדויקת נגד באיירן) הוא אחד המשובחים בברצלונה. מהבחינה הזו טר־שטגן נתפר למידות המועדון, ובכלל לכדורגל של ימינו. הוא אפילו בישל פעמיים העונה - כמו בוסקטס. עכשיו רק צריך שנוייר יפרוש.
מעט מאוד שחקנים בהיסטוריה יכולים לספר שהם היו הפנים של ריאל מדריד, הלוגו, הפרנצ'ייז של הפרנצ'ייז. המועדון המצומצם יכלול למשל את אלפרדו די סטפנו, פרנץ פושקאש, אמיליו בוטרגניו, ראול, איקר קסיאס, כריסטיאנו רונאלדו - ועכשיו סרחיו ראמוס. פרט לקסיאס השוער כולם גאוני כדור, מפצחי הגנות, חלקם גם מהמבקיעים הגדולים אי פעם. ראמוס הפך לאייקון של ריאל מתפקיד הבלם, כשהוא מצליח להיות מנהיג הגנתי כמעט מושלם אבל גם, ובאופן מרהיב במיוחד, סקורר מחונן. וכל זה מצטרף להילת הווינר שעוטפת אותו, לבייגלה הזה מעל הראש, לטונות של כריזמה ולוק של דוגמן. אוהדי ריאל מתים עליו במיוחד, היריבים שונאים אותו במיוחד, כי ראמוס הוא גם סוג מוקפד של רשע, אחד שיילך על הקצה כדי לסדר את הניצחון ללבנים. תצדיעו, סרחיו.
בערך 30 אלף לייקים יש לעמוד הפייסבוק הישראלי "כרית בנזמה", שנוהג לצחוק עליו עם בדיחות כמו "מחצית בפריז. הקפטן הצרפתי של ריאל מרגיש כל כך בבית שהוא לא עושה כלום". אחרי הקורונה, כשבנזמה לא הפסיק לרגע לכבוש או לבשל (אפילו עם העקב), המשיכו שם להתעקש ולהסביר למה הוא בעצם חלוץ חלש. ככה זה, יש דברים שלא משתנים. גם אחרי שהפך מ"מפנה שטחים" עבור כריסטיאנו רונאלדו לזה שחתום על שער העונה ובישול העונה, גם אחרי שהביא לריאל אליפות, גם כשהוא כבר שחקן טופ־10 בעולם - ברשימת האנדרייטדים קארים בנזמה הוא עדיין טופ־1.
כולם מדברים על מוסר העבודה של יאן אובלאק, אבל אין מה להיות מופתעים. כילד הוא רכב על האופניים שלו 25 קילומטר לכל כיוון מדי יום כדי להתאמן בקבוצה שחלם לשחק בה, אולימפיה לובליאנה. בקיץ 2014 נרכש על ידי אתלטיקו ושבר את שיא ההעברות לשוער בספרד. הבכורה שלו הייתה ככל הנראה משחקו החלש (היחיד) בקריירה ‑ שני שערים באשמתו הובילו להפסד 3:2 לאולימפיאקוס. זה היה פיאסקו בממדים יאניס אנסטיסיים, ולפי הפרסומים דייגו סימאונה רצה להיפטר ממנו כבר אחרי 90 דקות. אבל אתלטיקו היא לא באר־שבע, ואובלאק הוא לא אנסטיס. הסלובני התחיל לתפוס ביטחון (וכדורים), הפך לבלתי ניתן להכנעה והוכיח שהשמועות על מותו המטאפורי היו מוקדמות. הוא נבחר כבר ארבע פעמים לשוער העונה, ועל הגב (והכפפות) שלו נבנתה ההגנה הטובה בעולם.
לפעמים כל מה שצריך זה קצת מזל. להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, בפתק הנכון. קיץ אחד שלחה האקדמיה של ליברפול הזמנות לבתי ספר בעיר. מכיוון שהיו מעט מדי מעטפות ויותר מדי ילדים, הוחלט לערוך הגרלה. טרנט אלכסנדר־ארנולד, בטח ניחשתם, היה אחד הזוכים. סטיבן ג'רארד סימן אותו כבר לפני חמש שנים ככוכב הבא, ולשם שינוי לא החליק: השפן שליברפול שלפה מהכובע אכן גדל להיות המגן הימני הכי משוכלל בעולם. כמות הבישולים שלו פסיכית לשחקן בעמדה שלו - רק לדה בריינה יש יותר אסיסטים העונה בפרמייר־ליג. סוד ההצלחה, לדבריו, הוא השחמט, שעוזר לו לפתח ראיית משחק ולתכנן כמה מהלכים מראש. והנה עוד סוד: סבתא של טרנט הייתה פעם במערכת יחסים עם אלכס פרגוסון. רכילות צהובה, אליפות אדומה.
בסרטון שדלף לרשת נראה סאדיו מאנה מנקה שירותים של מסגד מיד לאחר משחק שבו הבקיע במדי ליברפול. במקרה אחר הוא צולם אוחז באייפון עם מסך מרוסק והסביר שמבחינתו היה גם מסתפק בטלפון פשוט יותר, אבל כיבד את המתנה מג'ורג'יניו ויינאלדום. במובן מסוים, שני הסיפורים הקטנים האלה הם אנלוגיה לכדורגלן שהוא: כמעט לא משחיל שחקנים בין הרגליים, משתמש בעקבים או מקפיץ מעל השוער. הוא גם לא יגנוב גול לחבר לקבוצה כדי לשפר מספרים. אבל כשצריך לעבור שחקן כדי לייצר שער, כשדרוש לחץ על ההגנה או תיקול ליד דגל הקרן של הקבוצה שלו – הוא יהיה שם. סאדיו מאנה הוא, כנראה, חלוץ הלואו־טק הטוב בעולם.
רפאל וראן סגר את העונה עם ההופעה הגרועה ביותר שלו במדי ריאל מדריד. הוא עצמו יודע זאת ולקח אחריות על ההדחה מליגת האלופות, ממש התעקש להסביר שההפסד למנצ'סטר סיטי עליו. זה היה משחק נורא, אבל גם המשחק הנורא הראשון של וראן אחרי תשע שנים במדריד. ואלה שנים מלאות בתארים. דרך לא רעה למדוד רמה של שחקן היא בחינת ארון הגביעים שלו. הרי הגדולים ביותר משחקים בקבוצות הטובות ביותר ומניפים יותר ויותר. אפשר להניח שביום בו וראן יפרוש, ארון אחד לא יספיק לו. יש לו 19 תארים קבוצתיים בקריירה, כולל מונדיאל וארבע זכיות בצ'מפיונס. המשחק האחרון נבלע בתוכם.
ביל שנקלי, המנג'ר האגדי של ליברפול, אמר פעם: "כשאתה ראשון, אתה ראשון. כשאתה שני, אתה שום דבר". מוחמד סלאח עוד לא נולד כשליברפול זכתה באליפות האחרונה שלה עד השנה, ולעובדה שהוא בורג כל כך קריטי בחזרה למוטו של שנקלי יש משמעויות מעבר לכדורגל. מאחורי כינויי "מראדונה המצרי" ו"מסי המצרי" מסתתר מאבק ארוך־שנים של שחקנים מבריקים שנולדו במזרח התיכון ולא קיבלו הזדמנות, בעיקר כי קראו להם "מוחמד". החן של סלאח והקסמים שעושה כף רגלו השמאלית לא רק מביאים תארים, הם משנים לבבות ושוברים סטיגמות. הסטנדרטים הכפולים והאיסלאמופוביה והגזענות לא הולכים לשום מקום, אבל מוחמד סלאח לא מתווכח איתם, הוא פשוט מנצח אותם באצילות, ובחתיכת כישרון חד־פעמי.
לא פשוט לשחק ליד מסי. כן, זה כיף, כי הוא גאון וכישרוני והיצור הכי כביר ששיחק אי־פעם את המשחק, ואתה רואה ממש מקרוב איך הקסם מתרחש, ומתישהו ייפלו לידך פירורי תהילה מנצנצים, אבל זה לא פשוט לשחק ליד מסי. תשאלו את גריזמן והוא כבר ייבב לכם באקסנט צרפתי. סוארס לא מייבב. הוא מחייך בשיניים חשופות, כאלה שמסוגלות לנשוך כשצריך, ונהנה. הוא ידע שיכול היה להפוך לכינור ראשון ברוב המועדונים באירופה, אבל זינק בעליצות ללהקה שבה ברור מי המאסטרו, ומאז עושה תמיד את הכי טוב שהוא יודע. והוא יודע הרבה. תשאלו את מסי, הוא רואה את זה ממש מקרוב.
ניידות של טאז השד הטזמני עם תחכום של באגס באני הפכו את קאסמירו לאחד הנשקים הכי קטלניים בריאל מדריד. עיקר הקרדיט מגיע לזינדין זידאן, שזיהה את הפוטנציאל האדיר והצליח לשדרג את הברזילאי מעוד קשר מצוין לגרסה מודרנית של קלוד מקאללה. קאסמירו החדש הוא מכונה משוכללת שפועלת על כל המגרש – ובהצטיינות. הוא הוביל העונה את הליגה הספרדית בחילוצי כדור, ובמקביל דורג שלישי בטבלת הכובשים של אלופת ספרד. גם מחוץ למגרש הוא נחשב מודל לחיקוי לא רק ביציעים, אלא גם עבור הברזילאים הצעירים של ריאל. האתגר הגדול הבא שלו יהיה ליישם את כל מה שלמד בסנטיאגו ברנבאו גם בנבחרת, שצמאה למנהיג ורעבה לגביע עולמי מספר 6.
בישראל משתפים שחקנים צעירים בעיקר בגארבג'־טיים של העונה (או כשיש קורונה), וגם אז הם משמשים כאליבי עבור המאמנים כדי להסביר הפסדים. אתם שמעתם פעם את מאמני דורטמונד או זלצבורג מתלוננים שהפסידו כי הציבו בהרכב את ארלינג הולאנד, שלא מזמן חגג 20? כשיש לך יהלום כזה ביד, אין מקום לתירוצים. החלוץ הנורווגי הוא מכונת שערים שלא מכירה את המושג פחד במה - וזה היה ככה מהרגע הראשון. בבכורה בליגת האלופות כבש שלושער במדי זלצבורג, ובינואר, במשחק הראשון שלו בדורטמונד, חזר על אותו טריק, הפעם כשנכנס כמחליף. 194 סנטימטרים וממוצע של יותר משער למשחק מוכיחים: הילד ענק.
למרות האפודה הגדולה מנטלית של קיילור נבאס, רוב פרשני הכדורגל הניחו שתיבו קורטואה ימלא אותה בהצלחה. אלא שתחילת הדרך של הבלגי בריאל מדריד הוכיחה שוב שכדורגל הוא הרבה יותר מתמהיל של מספרים ותכונות פיזיות, אפילו לשוער. קורטואה התקשה להסתגל למעטפת של המועדון הלחוץ ביותר בעולם והסתמן במדריד כמו כישלון מהדהד במיוחד. בנקודה הזו מעט מאוד מומחים העריכו שישחזר את מנעד היכולות שלו מהימים באתלטיקו, בצ'לסי ובנבחרת, אבל בריאל יש כמה מוחות שמבינים מצוין מה קורה מעבר למגרש, בראשם זינדין זידאן כמובן. הם ידעו שכל מה שהשוער שלהם צריך זו סבלנות. ואכן, קורטואה התפקס, שבר שיאי אי־ספיגה מדהימים, נעל את השער בישורת האחרונה של העונה בדרך לאליפות, וחזר להיות אחד הטובים בעולם. בברנבאו כבר לא מתגעגעים לנבאס.
כשפפ גווארדיולה העלה את תיאגו לבוגרים של ברצלונה ב־2009, לא היה ספק שמדובר בעתיד של הכדורגל הספרדי. אבל הוא גם היה סנונית מוקדמת לתהליך שבלט בחצי השני של העשור הנוכחי במועדון - כישלון בחילופי הדורות ובשילוב שחקני הנוער. אחרי ארבע עונות בארסה נכשלה בעמידה במכסת הדקות שהובטחה לו, ואלקנטרה חבר לפפ בבאיירן מינכן. הוא כבר זכה לכינוי "אמן כדורגל", ולא קשה להבין למה. יש לו שילוב מנצח של טכניקה שירש מאביו הברזילאי מאזיניו, אינטליגנציית מסירה שהתפתחה בספרד, משמעת טקטית שהוטבעה בו בגרמניה וגביע יורו צעירות שהונף בישראל. זוכרים איך חישמל את טדי עם שלושער מול איטליה בגמר 2013?
ג'ושוע קימיך הוא לא שחקן כדורגל, הוא מכונת משאלות במצב צבירה של שחקן כדורגל. מה אתה צריך? מגן ימני שיחליף קפטן ואגדה גרמנית? בלם חירום? קשר שימסור 100 פעמים במשחק וידייק ב־85 אחוז? גול נדיר במשחק העונה? בישול מושלם בחצי גמר הצ'מפיונס? קימיך, קימיך, קימיך, קימיך וקימיך. אם קימיך היה וירולוג, הקורונה הייתה מרכינה ראש. אבל כמה שהוא שחקן טוב - והוא עושה כמעט הכל נהדר - הוא בן אדם הרבה יותר טוב. יעידו על כך המלחמה בגזענות, ההתנדבות בימי המגפה והעובדה שג'רום בואטנג אומר, בתרגום לעברית, שקימיך הוא הכותל המערבי שלו כשהוא צריך לחפש קצת הרפיה מהנהמות נגדו.
כשסרחיו אגוארו חתם בצד הכחול של מנצ'סטר בקיץ 2011, אף אחד לא ידע שזה הולך להיות רומן בן תשע שנים. לא האוהדים, לא השייחים מאבו־דאבי, לא אגוארו. בעידן של הכסף הגדול, היום אתה פה ומחר אתה שם. אבל בשנייה האחרונה של העונה הראשונה הכל השתנה. הארגנטינאי כבש את השער הכי דרמטי בתולדות הפרמייר־ליג, הביא לסיטי אליפות אחרי 44 שנה - והפך לסמל. זו הייתה תחילתו של סיפור אהבה מהסרטים, בין ילד מבואנוס־איירס למועדון אנגלי מנומנם. שכירי חרב באים והולכים, ורק קון נשאר, מבקיע עוד ועוד שערים ואוסף עוד ועוד תארים. העונה הוא נפצע יותר ושיחק פחות, ועדיין הפך לגדול הכובשים הזרים של הליגה בכל הזמנים (180, עקף את הנרי) ורק העצים את האגדה.
שוער העבר של נבחרת קרואטיה, סטיפה פלטיקושה, תיאר נפלא את הכישרון הגדול ביותר בארצו: "ללוקה מודריץ' יש מראות של מכונית, הוא רואה כל מה שקורה מאחוריו". אבל בשוק הרכב כמו בשוק הרכב השנים עושות את שלהן, וירידת הערך היא בלתי נמנעת. אחרי שב־2018 פירק זמנית את דואופול מסי־רונאלדו וזכה בכדור זהב סנסציוני, הגיעה עונה של צניחה רצינית, וגם אם ב־2019/20 יש שיפור במספרים, זה כבר לא אותו קשר דומיננטי שלקח את קרואטיה לגמר המונדיאל. לא מזמן הוא חגג עוד תואר עם ריאל מדריד, ומי בכלל זוכר שהכל בזכות ז'וזה מוריניו, שחיזר וחיזר ובסוף הנחית אותו במדריד אי־שם בקיץ 2012. לוקה מודריץ' הוא כנראה המתנה הכי טובה שריאל קיבלה מהאקס הפורטוגלי שלה.
ספורטאי שמוכר בשמו הפרטי הוא מותג: מייקל, כריסטיאנו, שייע. זלאטן הוא חתיכת מותג, למרות שבתחילת הדרך הסיכוי שלו להיכלל בקולקציית הגדולים של כל הזמנים היה אפסי. ככה זה כשאתה שוודי ממוצא בוסני בנבחרת בינונית שמתקשה להגיע רחוק בטורנירים החשובים. לאיברהימוביץ' בן ה־38 (השחקן הכי מבוגר בדירוג הזה) יש עוצמה של פאוור פורוורד בשילוב ראיית משחק של פוינט גארד. מכונת שערים עם צמה ושפם. לכמה כדורגלנים יש יותר מ־500 גולים בקריירה - ולא בליגה האוסטרית? כמה מסוגלים לכבוש במספרת מ־30 מטר? חמש קבוצות לא טעו כשהוציאו על האטרקציה יותר מ־20 מיליון יורו. קשה איתו, קשה גם בלעדיו.
לפעמים אני תוהה אם יש לתומאס מולר טלפורטר סודי. הוא פשוט לוחץ על כפתור ומופיע במקום שבו הכדור נמצא בדיוק בזמן כדי לבשל או לכבוש, כשאף אחד בכלל לא יודע איך הגיע לשם ואיפה הוא היה קודם. יש לו יכולת התמצאות של אריה המחכה לטרף (10 שערים בשני מונדיאלים), אבל בשנים האחרונות הוא בעיקר קבוצתי כמו נמלה. העונה מולר בישל יותר מכל שחקן בחמש הליגות הבכירות יחד עם מסי. אז כן, הוא כוכב, אבל מהכוכבים הנגישים שכיף לשחק איתם ואפשר לפרוח לצידם. החבר הזה שתמיד אפשר לסמוך עליו שיבוא לעזור לך עם הפנצ'ר באמצע הלילה. וגם החבר הזה שממש ממש טוב בכדורגל.
בימין או בשמאל, בהקפצה רכה או בפצצה לחיבורים, עם העקב מהאוויר או עם הראש מגובה הדשא - עוד לא נולד הגול שצ'ירו אימובילה לא כבש. מבחינה קבוצתית לאציו אמנם התפוגגה אחרי פגרת הקורונה ואיכזבה את מי שייחל לנפילת האימפריה מטורינו, אבל עבור אימובילה עצמו זו הייתה עונה זהב, ולא רק מטאפורית: הוא השאיר אבק לכריסטיאנו רונאלדו (כמה שחקנים בעולם יכולים להגיד את המשפט הזה?), השווה את שיא הכיבושים לעונה בסריה א' (36), וזכה בפרס נעל הזהב של אירופה. בנבחרת איטליה קיוו שגם הם ייהנו מהצגות כאלה, אבל דחיית היורו מנעה ממנו לרכוב על המומנטום. אולי בקיץ הבא.
פאולו דיבאלה היה בעבר הלא רחוק העתיד הבלתי מעורער של יובנטוס. בעונת 2017/18 הבקיע 22 שערי ליגה ונבחר ל־11 של הסריה א' בפעם השלישית ברציפות, אבל אז הנחיתו לו את רונאלדו על הראש. האפקט היה מיידי: עונה כושלת ודז'ה־וו למה שקורה לו כבר שנים בנבחרת ארגנטינה - כוכב ענק שמטיל עליו צל בלתי אפשרי. זה היה כל כך גרוע, שהגברת הזקנה אפילו חשבה למכור את הנכס הצעיר. למזלה זה לא קרה, כי 2019/20, במיוחד החלק השני, הייתה מטורפת מבחינתו. הכדורגלן הכי גדול שחלה בקורונה חזר מהפגרה בכושר הטוב בחייו. עוד שער וירטואוזי, עוד בישול מבריק, עוד אליפות צפויה. הוא אפילו נבחר לשחקן העונה. פאולו דיבאלה סוף סוף יצא מהצל.
אם יש דבר אחד שהארי קיין עושה באדיקות רבה יותר מכיבוש שערים, זה ניפוץ שיאים. על החגורה שלו תמצאו את הקרקפות של אגדות כמו אלן שירר, סטיבן ג'רארד, טדי שרינגהאם וגארי לינקר. הוא שבר שיאים בליגה האנגלית, בגביע הליגה, בצ'מפיונס ובליגה האירופית. הוא עשה את זה אפילו בנבחרת, שמסורתית בועטת פחות למסגרת ויותר בדלי, כשגרף את תואר מלך השערים במונדיאל האחרון שראיתם. לכל הרוחות, הוא הכדורגלן הראשון בהיסטוריה שכבש מול כל הקבוצות נגדן שיחק בפרמייר־ליג. אה, כן, ואת כל זה הוא עושה עם החולצה של טוטנהאם על הגב שלו. לא צ'לסי, לא המנצ'סטריות ולא ליברפול. טוטנהאם!
שילוב בין כישרון יוצא דופן, גישה טיפה שחצנית ומהלכי כדורגל שפשוט צועקים "דברו עליי ברשתות החברתיות", הפך את ג'יידון סאנצ'ו לנער הפוסטר של דור המילניאלז בכדורגל האנגלי - והעולמי. עד כה הוא גם דוגמה לקבלת החלטות נכונה בקריירה. לפני שלוש שנים בחר לוותר על פירורי דקות במנצ'סטר סיטי לטובת החממה של דורטמונד, והיום בגיל 20 הוא כבר סופרסטאר שמדורג שלישי בבונדסליגה בשערים (17) ושני בבישולים (16). רק עוד שחקן אחד בליגות הבכירות סיים את העונה בטופ־3 בשתי הקטגוריות (ואם קראתם את עמוד 3 אתם כבר יודעים מי). לא נתפלא אם אחד ממועדוני הפאר ישפוך על סאנצ'ו סכום תלת־ספרתי של מיליונים, מאוד נתפלא אם בדירוגים הבאים של 50 הגדולים הוא לא ישובץ הרבה יותר גבוה.
יש כדורגלנים עם כינוי סביר ולא יותר, כזה שהודבק להם פעם והיום הוא כבר לא רלוונטי, ויש את אלה שהכינוי יושב עליהם בול. קאלידו קוליבאלי הוא מהסוג השני. גם השם הפרטי שלו וגם שם המשפחה מתחילים באות K, והכפילות יוצרת 2K, כשם ההר השני בגובהו בעולם. וקוליבאלי הוא חתיכת הר, כזה שכמעט בלתי אפשרי לטפס עליו או לעבור אותו. אבל בלם נאפולי לא סתם גדול וחזק, אלא גם בעל הבנת משחק נהדרת. לפעמים הוא ממש עוקר מהמקום חברים לקבוצה וזורק אותם - פיזית, תוך כדי משחק - לעמדה הנכונה, כדי שהמרווחים בין שחקני ההגנה לא יהיו גדולים מדי. בקרוב מאוד הסנגלי יעשה את הדברים האלה באחת הקבוצות הגדולות בעולם.
כשהגיע למנצ'סטר, ראחים סטרלינג היה שחקן מוכשר מאוד, וזהו. בליברפול הוא הראה ניצוצות, ובתחילת הדרך בסיטי המספרים היו עגומים מול 64 מיליון היורו ששולמו עליו, הכי הרבה עד אז בכדורגל האנגלי. היום, על פי אתר טרנספרמרקט, הוא שווה כפול מזה. מאז שפפ גווארדיולה הגיע, סטרלינג הפך למפלצת שלפני כן רק איים להיות, עם 89 שערים ו־65 בישולים ב־196 משחקים - כולל שיא כיבושים אישי העונה. לצערו, רבע גמר הצ'מפיונס הזכיר לעולם: יחד עם המהירות והזריזות המשוגעות מגיעים רגעי חוסר ריכוז מונומנטלי, כמו הכדור ששלח לעננים מול שער ריק נגד ליון. גם העמידה האמיצה נגד גזענות לא תמחק לו את החמצת העשור.
מספרים שבדקות שאחרי הזכייה במונדיאל ברוסיה, בזמן ששחקני קצה הספסל חגגו עם הגביע ועשו פוזות לאינסטגרם כאילו הם בעצמם הביאו אותו לצרפת, הקשר האחורי של ההרכב הפותח עמד בצד והתבייש אפילו לבקש לגעת בו. מספרים גם שהוא ביקש סליחה מאוהד ארסנל שראה אותו ברחוב אחרי ניצחון של צ'לסי בדרבי. זה אנגולו קאנטה. השחקן הכי צנוע שיש, שהתמקצע בדברים שאף אחד לא אוהב לעשות. מתקל, מחלץ, הופך את החיים של שחקני קבוצתו לקלים ולא מבקש כלום לעצמו. הוא גם נמצא בכל פינה במגרש, או כמו שאומר המשפט - 70 אחוז מכדור הארץ מכוסים על ידי מים והשאר על ידי אנגולו קאנטה.
הוא לא גדל בלייפציג ולא מזוהה עם המועדון (מי כן?), אבל טימו ורנר נחשב לשחקן הגדול ביותר בתולדות הקבוצה שקנתה את דרכה לבונדסליגה. בארבע עונות תחת תאגיד רד בול הוא כבש 95 שערים והתאים באופן מושלם לסגנון המשחק המהיר של לייפציג. אפילו קוראים לו "טורבו טימו". בעונה האחרונה הוא תופקד טיפה יותר מאחור כדי שיוכל לנצל את המהירות שלו מול ההגנות המסכנות שמנסות לשמור עליו. היכולת הזו סידרה לו מעבר יוקרתי לצ'לסי המתחדשת. הצעד הראשון, הכוח המתפרץ והבעיטה העוצמתית בשתי רגליים הופכים אותו כבר עכשיו, בגיל 24, לאחד החלוצים הטובים בעולם. אם לסמוך על המילה של יוליאן נגלסמן, שאימן אותו בלייפציג, התקרה עוד רחוקה.
פייר־אמריק אובמיאנג ידוע כאחד שאוהב לחגוג עם מסכות של גיבורי־על. בחודש האחרון של העונה הוא שוב היה הגיבור של ארסנל, עם שני צמדים רצופים ‑ מול מנצ'סטר יונייטד בחצי גמר הגביע וב־1:2 על צ'לסי בגמר. בלי "אובה", העונה הכי חלשה של התותחנים ברבע המאה האחרונה הייתה מסתיימת בידיים ריקות. איתו, זה איכשהו נגמר עם תואר והעפלה לאירופה בפעם ה־25 ברציפות. הסקורר הגבוה (1.87 מ') והאתלטי (מצ"ב תמונה של סלטה), עם הסגנון האלגנטי והטכניקה המלוטשת, נולד בצרפת לאב ספרדי ולאם מגאבון. הוא שיחק בנבחרות הצעירות של הטריקולור, אבל בשלב מסוים חזר אל השורשים ובחר בנבחרת האפריקאית. ואולי טוב שכך. חוד עם אמבאפה, גריזמן ואובמיאנג? זה כבר באמת היה לא הוגן.
יונייטד | פורטוגלמכירים את זה? מכירים את זה שאתם במרה שחורה ולא רואים שום דבר טוב, ורק מחפשים איזה נר קטן, משהו? מכירים את זה שאתם מנסים להיזכר בכל מיני רגעים מהעבר, בשניות מפתח, באיזה אירוע או איש דרמטי שעשו לכם את החיים מאושרים, או לפחות נסבלים? מכירים את זה שאתם הולכים וקונים איזה יהלום צרפתי או קואוצ'ר פורטוגלי שנותנים לכם שביב תקווה לכמה רגעים עד שאתם מבינים שזה לא זה? מכירים את זה שפתאום האור מגיע משום מקום, בלי שבכלל חיכיתם לו? אז ברונו מיגל פרננדש ומנצ'סטר יונייטד. אין דבר שמתאים יותר למגפה של פעם ב־ מאשר אליפות של ליברפול. 2020 תיזכר בהיסטוריה כשנה שבה פרננדש הגיע ליונייטד. ביקשנו אור של נר, קיבלנו תאורה מקונצרט של קולדפליי.
שחקנים שנודדים מגיל צעיר מקבוצה לקבוצה בחיפושים אחר הכסף הגדול הולכים לפעמים לאיבוד בלי למצות את הכישרון. אנטואן גריזמן בנה קריירה לתפארת בשלוש קבוצות בסך הכל: חמש שנים בריאל סוסיאדד, חמש שנים נפלאות באתלטיקו, ומ־2019 הוא חתום לחמש שנים בברצלונה, ששילמה לא פחות מ־120 מיליון יורו כדי לחלץ אותו ממדריד (הפרידה נערכה כזכור במשחק הידידות בטדי). מלך השערים של יורו 2016 זכה עם צרפת במונדיאל 2018 ודורג שלישי בטקס כדור הזהב באותה שנה, אבל בכושר הנוכחי רחוק מהטופ־10 העולמי. לא קל להשתלב בבארסה ליד לאו מסי ולואיס סוארס, שמשתפים פעולה באופן עיוור, שלא לדבר על העובדה שקיקה סטיין מחק אותו בחצי השני של עונת הבכורה בקאמפ נואו. הוא סיים אותה עם תשעה שערי ליגה בסך הכל, הכי מעט מאז 2012. אבל סמכו על גריזמן - הוא שחקן למרחקים ארוכים.
מי קבוצת ההתקפה המרשימה ביותר באיטליה? התשובה היא אטאלנטה, וזה אפילו לא קרוב. מי השחקן שמעורב בהכי הרבה שערים באטאלנטה? התשובה היא דובאן ספאטה. מה המסקנה? ספאטה שחקן התקפה אדיר, מהמובילים בעולם כיום. הקולומביאני הוא חלוץ אמיתי: מהיר, חזק מאוד, עם יופי של מיקום ובעיטה עוצמתית, וכשהוא נכנס לזון קשה לעצור אותו. באמצע העונה שעברה, למשל, כבש 13 שערים בשבעה משחקים - אף אחד באיטליה לא עשה את זה לפניו. ספאטה מתקרב לסיום העשור השלישי של חייו, אבל נדמה שהוא עדיין בהתחלה, כי רק באטאלנטה סוף סוף משתמשים בו נכון. הוא הוריד ממשקלו, הפך לנייד יותר וכבר לא משחק עם הגב לשער. עכשיו קבוצות כמו יובנטוס ומנצ'סטר יונייטד רוצות אותו אצלן. מי שתקבל גם תרוויח.
אם הדירוג הזה היה נערך בקיץ 2019, הייתם מוצאים את אדן הזאר בערך 30 מקומות למעלה ו־12 עמודים אחורה. אחרי שבע השנים הטובות בצ'לסי, כולל שתי אליפויות, הוא נרכש על ידי ריאל מדריד תמורת 100 מיליון יורו על תקן מחליפו של כריסטיאנו רונאלדו. בינתיים מדובר בממוצע של 100 מיליון יורו לגול. עוד לפני פתיחת העונה נשמעו בספרד טענות על עודף משקל שלו בחזרה מהפגרה. הדבר שכנראה הכביד עליו יותר היה עודף הציפיות. אי אפשר להתעלם מהפציעות שהקשו עליו להיכנס לעניינים, אבל הזאר עצמו הודה שזו הייתה העונה הגרועה ביותר בקריירה שלו. היא כמובן לא מוחקת לו עשור מפואר - גם בנבחרת בלגיה - אבל איפה הוא ואיפה רונאלדו.
כשמדברים על החתיכה החסרה בפאזל במונחי כדורגל, מתכוונים לאליסון. השוער לא רק מילא חור באופן מושלם והפך קבוצה מעולה לקבוצה מניפה, אלא גם הותיר מאחוריו בור בפאזל אחר, שעוד לא התגבר על כך. בלעדיו, ליברפול איבדה את גביע אירופה באשמת השוער ההזוי לוריס קאריוס. איתו, היא עשתה תיקון וגם שברה נאחס אליפות. איתו, רומא ספגה 28 שערי ליגה בעונתו האחרונה, הייתה סגנית האלופה והגיעה לחצי גמר הצ'מפיונס. בלעדיו, הרשת שלה מחוררת כבר שנתיים והיא רחוקה מליגת האלופות. על הדרך, אליסון הרגיע גם את נבחרת ברזיל. ישנם שוערים שזוכים ליותר תהילה, אבל אליסון הוא האיש שסוגר לך את הפינה. בעצם, את שתיהן.
את האימון הראשון שלו בנבחרת הבוגרת ערך קאי האברץ כשהיה בן 19, ויוגי לב התאהב מיד: "זה כאילו שהוא כבר שנתיים בסגל". המנהל המקצועי של לברקוזן הכריז שהוא "השחקן הגרמני הטוב ביותר של העשור הקרוב". מחמאות כאלה, בגיל כזה, יכולות להכניס כל כישרון לסחרור, אבל אצל האברץ אין הסחות דעת. זה האופי: ילד שמנגן בפסנתר כדי לנקות את הראש, שמתגאה בכך שלמד מאמא ומאבא ש"לא צריך להיות יהיר" - חייב להיות שחקן מסוג אחר. השלווה והבגרות מאפשרות לו להפיק את המקסימום מסט הכלים המשובח - זריזות מפתיעה ביחס לגובהו (1.89 מטר), הצטרפות לרחבה, סיומת, ראיית משחק - והכל תוך שליטה בקצב. תזמורת של איש אחד.
בזה אחר זה יוגי לב שולח על הקרחון לעבר הים הפתוח את זוכי מונדיאל 2014. חלקם פרשו, לאחרים הובהר שזה כבר לא מקומם. טוני קרוס הוא בין שלושת הבודדים ששרדו מהסגל ההוא, ותסמכו עליו שימשיך לשרוד עוד שנים. אין מישהו אחר שיכול לכסות לבדו את כל מרכז השדה, לשנות משחק במצב נייח ולשלוח כדור עומק מושלם. אחד השחקנים השבעים בעולם על הנייר ממשיך לטרוף את הדשא גם במדריד. כשזידאן שינה סגנון, קרוס התאים את עצמו וקבע שיא שערים אישי לעונה (6), ובמקביל המשיך להיות המוסר הכי מדויק בליגה. "אני רואה את עצמי בו, הוא כמו היורש שלי" - נראה לכם שצ'אבי הברצלונאי היה מוציא מפיו משפט כזה על שחקן ריאל אם הוא לא היה משהו מיוחד?
פרנקי דה יונג אולי שונא את ההשוואות ליוהאן קרויף - ובצדק, מי צריך את הלחץ הזה - אבל הוא לא יכול למנוע מאנשים בגיל מסוים להרגיש עקצוץ נוסטלגי חמים בכל פעם שהוא מתחיל את אחת הריצות שלו, עם הראש המורם שאפשר לראות את המחשבות מתרוצצות בתוכו, והעין שמוצאת שחקנים במקומות שאפילו הם עצמם לא ידעו שהם נמצאים בהם. להיות כדורגלן הולנדי זו זכות, אלה שחקנים שצומחים על מורשת כדורגל שאין דומה לה, גם אם היא כוללת יכולת מרשימה להפסיד במשחקים הכי חשובים. פרנקי דה יונג הוא תוצר מוצלח במיוחד של פס הייצור הכתום - שחקן בלי עמדה, בלי מגבלות, עם רוח חופשית, אבל עם תוספת קשיחות שהכדורגלן ההולנדי לא תמיד אוהב לזהם איתה את טוהר הכדורגל.
את רומלו לוקאקו לא מעניינות הנחות היסוד שלכם. הוא מבין שאתם רואים חלוץ בגודל שלו וישר חושבים על כדורי גובה, אז במשחק הבא הוא יכבוש אחרי דריבל בין שלושה מגינים. הוא שומע את הדיבורים על החדגוניות במשחק שלו, אז המהלך הבא שלו יהיה מסירה שתזכיר לכם את אדן הזאר (בימים שלו בצ'לסי, כן?). הוא נתקל בלחישות על המשקל העודף שלו, אבל המגינים שינסו לתקל אותו ידברו אחר כך על קיר, ולא על מיטת מים. הוא יקשיב לכל מי שמנסה להזכיר לו את הקדנציה המדכאת במנצ'סטר יונייטד, אבל יפנה אותו לסטטיסטיקה שלו העונה באינטר. זאת אומרת, אתם תעשו את שלכם, והוא את שלו. ושלו זה גולים. המון מהם.
מבט יבש על מסלול הקריירה של דושאן טאדיץ' לא היה מכניס אותו לרשימה המפוארת הזו, אבל כדורגל משחקים עם כדור ושערים על דשא, והסרבי פה בזכות הכישרון. רגל שמאל שלו היא קפסולה ובה תמהיל מכושף: עוצמה, דיוק, גמישות - והמון סטייל. קור הרוח תחת לחץ מוביל לבישולים שגובלים בחוצפה ולפעולות שמבוצעות בנונשלנטיות של חימום לפני המשחק. יש לו לב של מנהיג, נפש של פסל ומוח של מדען. קחו, למשל, את הסבסוב על הגרזן קאסמירו ומסירת החוט והמחט בדרך לשער של דויד נרס מול ריאל מדריד בברנבאו בעונה שעברה. ואז את הבננה של טאדיץ' עצמו לחיבורים. רב־אמן.
בריאל מדריד הסתובב דיבור שאנחל די מריה מכוער מדי בשביל המדים הצחורים וכבוד הנשיא פלורנטינו פרס העדיף גלאקטיקוס שהפנים שלהם ינצנצו יפה בפוסטרים. במנצ'סטר יונייטד הוא סבל מהשרטוטים במחברת של לואיס ואן חאל, ברח אחרי שנה ושמע את גארי נוויל זורק הצידה את הנימוס הבריטי וקובע: "די מריה שיחק כמו ביוב". גם בפ.ס.ז' הוא לא תמיד מככב, אבל האיש יודע איך ומתי להשתמש בשמאלית שלו. מהכדורגלנים האלה שרגל שמאל שלהם כל כך דומיננטית, שאומרים עליהם שבימין הם נעזרים רק כדי לעלות במדרגות. שיגידו. העונה "האטרייה" הוא מלך הבישולים בליגה הצרפתית ובצ'מפיונס, ולכו תדעו, בסוף הוא עוד יצטרך את רגל ימין כדי לטפס על הפודיום ולקבל את הגביע עם האוזניים הגדולות.
העונה נפתחה לא רע בכלל עבור פול פוגבה: שני בישולים ו־0:4 יוקרתי על צ'לסי במחזור הראשון. אחר כך הגיעו פציעות בקרסול שהרגו לו יותר מחצי עונה. השמועות על הצטרפות לזידאן בריאל מדריד הציפו את הרשת, אבל התחושה הייתה שאחד מכוכבי המונדיאל האחרון איבד את החשק. ואז באה הקורונה. מתברר שמה שהיווה אסון עבור רבים, פעל עבורו כמו קסם. כשהליגה חזרה מהפגרה, אלוף העולם נראה כמו שחקן ‑ ואדם ‑ חדש. ההצטרפות של ברונו פרננדש החזירה לו את הכיף, ואולי בכלל זו הייתה הזכות להריח שוב קצת דשא. כך או אחרת, הצרפתי היווה בורג מרכזי בסיום נהדר לעונה קשה. הפרס: כרטיס לליגת האלופות ותחושה שאולי העתיד בכל זאת אדום.
אשרף חכימי, שנולד במדריד למהגרים מרוקאים וגדל בשכונה קשה בעיר, הוא סיפור סינדרלה עם טוויסט: במקום נעל זכוכית, נעלי פקקים. יום אחד באוגוסט 2017 הודיעו לו: "דני קרבחאל סובל מבעיות בלב, מהר - צריך להיכנס לנעליים שלו". חכימי הוא אחד שבדרך כלל עושה הכל מהר, אבל המעבר מריאל מדריד ב' לריאל האמיתית לא היה חלק לגמרי. כשהושאל לדורטמונד, לעומת זאת, חכימי רק הלך - יותר נכון רץ - יותר נכון טס - והשתפר. העונה הוא מלך שערי הצ'מפיונס מבין המגינים (4), מוביל את מגיני הבונדסליגה בבישולים (10), ועד לאחרונה גם החזיק בשיא המהירות בגרמניה. אינטר קנתה אותו ב־40 מיליון יורו, ועכשיו בדורטמונד מחפשים סינדרלה שתמלא את הנעליים שלו. בהצלחה עם זה.
זו לא עונה גדולה לברצלונה, אלא אם תעשה בצ'מפיונס את מה שכתוב על לוח היעדים בכל עונה, אבל אלבה נשאר האס היציב בשמאל, האיש שתמיד אפשר לסמוך על התנועה הכמעט בלתי פוסקת שלו מהחלק האחורי של בארסה עד לתיבת החמש של היריב. הניידות המזהירה מתמזגת עם טכניקה גבוהה, ליטוש במסירה וכישרון־על לקרוא באופן חכם את המשחק. המבקרים שלו עוקצים לעיתים את משחק ההגנה, אבל גם שם יש בעונות האחרונות תיקונים מוקפדים לעומת תחילת הקריירה. כשמסתכלים על העשור האחרון, אלבה הוא מגדולי המגינים באירופה, כנראה שני רק למרסלו באגף שמאל. גם רוברטו קרלוס לא ייעלב אם נזכיר אותם באותה נשימה.
כשמנצ'סטר יונייטד החתימה את ממפיס בקיץ 2015, היו שהאמינו שההולנדי יכול להיות כריסטיאנו הבא. כך דיברו עליו במשך שנים, בשל השילוב של יכולות אתלטיות, טכניקה מרהיבה, דיוק ונחישות להבקיע כמה שיותר. באותם ימים הוא גם היה, סטטיסטית, בועט הכדורים החופשיים הטוב באירופה. דפאי לא הפך לרונאלדו, ואחרי שנתיים מבוזבזות עזב וניסה בכלל לפתח קריירה כראפר. אבל אז הוא חזר להיות מי שהיה לפני שהגיע לאולד טראפורד - ובעצם טוב יותר. בליון הסבו אותו משחקן אגף לחלוץ מרכזי וקיבלו ממנו כרטיס לרבע גמר הצ'מפיונס על חשבון רונאלדו. כיום מדובר גם בחלוץ הפותח של נבחרת הולנד המתקמבקת, שהגיעה לגמר ליגת האומות. אולי מתישהו הוא אפילו יביא לה תואר.
900 אלף יורו שילמה אתלטיקו מדריד לפני שבע שנים תמורת חוסה מריה חימנס בן ה־18. היום, אחד הבלמים הטובים בעולם שווה לפחות פי 50. הוא חזק, קשוח, שולט ברחבה, ואם זה מזכיר לכם מישהו, אתם צודקים: את סודות המקצוע למד מדייגו גודין, שהיה במשך שנים המנטור הצמוד שלו באתלטיקו ובנבחרת אורוגוואי. אחרי שגודין עבר לאינטר וכיבס בפעם האחרונה את המדים הלאומיים, חימנס ירש אותו בשתי החזיתות והפך למנהיג של שתיים מחוליות ההגנה החזקות בכדורגל המועדונים והנבחרות. כך הצליח השחקן הכי אפור ברשימת 50 הגדולים שלנו לדחוק את סרג' גנאברי מבאיירן ‑ מר שער למשחק בצ'מפיונס ‑ למקום ה־51.
