במשך שנים היה חנוכה חג הפסטיבלים וההצגות לילדים, שמילאו את אולמות המופעים הגדולים ברחבי הארץ עשרות פעמים. המלחמה הנחיתה מכה על אירועי החג, אבל חלק גדול מהמפיקים והתיאטראות בחר לא לוותר ולצאת איתם השנה במתכונת מצומצמת, שעונה על הנחיות פיקוד העורף. ילדי יישובי העוטף והוריהם מוזמנים לרוב המופעים ללא תשלום, כשהמחירים לשאר הילדים, מבטיחים המפיקים, יהיו מוזלים.
תיאטרון המדיטק חולון חוזר לפעילות מלאה בחנוכה ויציג (9־16 בדצמבר) הפקות חדשות שעלו באחרונה לצד קלאסיקות אהובות. בין ההפקות שיועלו: "בת הים הקטנה", "הדבורה מאיה", "שלושת המוסקטרים", "אריה הספרייה", "דון קישוט", "איינשטיין" על הילד שהפך למדען המפורסם בעולם, "דוקטור דוליטל", "סיפורו של פרדיננד" על פי רב־המכר הקלאסי של מונרו ליף, וההצגה המוזיקלית "בוא אליי פרפר נחמד" עם שירי הילדות האהובים.
עיריית רחובות והחברה העירונית החליטו להעלות בבית העם ברחובות את המחזמר "הקוסם" שכתבו אורי פסטר וירון כפכפי, בביצוע חניכי בימת הנוער רחובות (9־15 בדצמבר). האופרה הישראלית תקיים במהלך חופשת החג באולמה בתל־אביב מופעים מיוחדים לילדים: "אליסה בארץ הפלאות", על פי ספרו של לואיס קרול, מאת דוד זבה ובבימויו של גדי שכטר; ו"מה עושות האיילות?" בניהולו המוזיקלי של ערן זהבי ובבימויה של שירית לי וייס. את הדמויות האהובות והמוכרות יגלמו וישירו בעברית סולני וסולניות האופרה הישראלית. ב"מה עושות האיילות" מתעוררים לחיים שירים אהובים שהפכו מזמן לפס הקול של הילדות הישראלית, עם דני שהדמעות שלו בוכות מעצמן, מיכאל שהבטיח פעמיים לבוא ולא הגיע, הזברה שמסרבת להוריד את הפיג'מה, הסבון שלא הפסיק לבכות, אדון שוקו, וכמובן האיילות שחולמות בלילות.
להקת מיומנה חוזרת עם "מאסאנמה" - מופע סוחף לילדים בשילוב סדנת תיפוף של חברי הלהקה. לרגל המצב ישולבו במופע שירים ישראליים מחזקים, כמו "שבט אחים ואחיות" וההימנון הלאומי. במופע ייכנסו הילדים ליום בחיי שבט מאסאנמה הקדום, ויקבלו הצצה איך הם צדים, מדליקים אש, מנקים את המערה שלהם, והכי חשוב - איך הם מגלים את הקצב. המופעים יתקיימו בבית החייל בתל־אביב (12.12), היכל התרבות נס־ציונה (14.12) ואולם סמולארש באוניברסיטת תל־אביב (15.12).
חסידה הפקות בבעלות דורון מור יעלו באולמות ברחבי הארץ את "כוכבי האור חנוכה 23", בכיכובם של רינת גבאי, טוביה צפיר, טל מוסרי וטיילור מלכוב. במרכז המופע סיפורו של ילד שיצא לחגוג את חופשת החג בבית סבו וסבתו בעיר רחוקה. הוא מתגעגע לאביו שנמצא במילואים, ומרגיש בודד בלי חבריו מבית הספר. בדרכו המיוחדת הוא מכיר חברים חדשים, כשאביו מפתיע אותו ומגיע להדלקת נרות. המופע ילווה בשירים ישראליים מפורסמים, ביניהם של עפרה חזה ועוזי חיטמן.
ה"סופגטרון" של תיאטרון חיפה חוגג עשור לקיומו ויקיים במהלך חופשת החנוכה ארבעה ימים של חוויית תיאטרון לילדים והוריהם. בין ההצגות שיועלו יהיו "פרפרים בראש" של תיאטרון חיפה ותיאטרון גושן, מחזמר משירי נעמי שמר על הזכות להיות שונה, "דודי שמחה" של תיאטרון מדיטק על פי ספרו האהוב של ע.הלל, "הרפתקה מהספרים" של תיאטרון חיפה - חדר בריחה תיאטרלי בהשראת ספרי דבורה עומר, "חנן הגנן" של תיאטרון מדיטק, "הענק וגנו" של תיאטרון השעה הישראלי, "ספר הג'ונגל שלי" של תיאטרון חיפה ו"שיר לשירה", הצגה מוזיקלית משירי יהונתן גפן של תיאטרון הקיבוץ.
ספוטיפיי נוהגת לשלוח את סיכום ההאזנה השנתי למנוייה בסוף חודש נובמבר. כשצללתי לתוך הסיכום שלי הופתעתי. האמן שניצב בראש הרשימה הוא בריטי המצוי בעשור השמיני לחייו, מוזיקאי שאני מאזין לו למעלה מ־30 שנה. לו ספוטיפיי הייתה ממתינה חודש נוסף עם הרשימה, אני מניח שאת אחד מחמשת המקומות הראשונים היה מאכלס בריטי אחר. גם הוא בערך מאותו שנתון של המואזן ביותר הנוכחי. אחד בשם פיטר גבריאל, שהוציא בסוף השבוע האחרון את האלבום I/O.
חיכיתי לאלבום הזה יותר מ־20 שנה, וזה פחות או יותר גם משך הזמן שגבריאל עבד עליו. בשני העשורים שחלפו מאז הופעת Up, אלבום האולפן האחרון והמעט מאכזב שלו מ־2002, המוזיקאי הבריטי לא ישב בחיבוק ידיים. הוא הקליט אלבום קאברים, השלים עוד פסקול ויצא לסיבובי הופעות. אבל לטובת המנה העיקרית –אלבום חדש וטוב באמת – הוא היה זקוק להרבה זמן.
גבריאל תיכנן את הקאמבק האולפני שלו בקפידה. הוא קיבץ מחדש את ההרכב הוותיק שלו, בראשת טוני לוין מקינג קרימזון. לאורך השנה הוא שיחרר - בכל ליל ירח מלא - שיר מתוכו, וחלק מהשירים האלו בוצעו במהלך סיבוב ההופעות האחרון שלו. ולמרות שכבר לקראת ראשית הסתיו התקבלה תמונה די מקיפה אודות היצירה הגבריאלית החדשה, היה שווה להמתין עוד קצת לקבלת האלבום המלא.
ועכשיו הוא סוף־סוף כאן, ועוד בשתי גרסאות - Bright-Sideו־Dark-Side - המציגות את אותם השירים הלא הקצרים בשינויים די מינוריים. כרגע הלב שלי נוטה לכיוון הוורסיה הבהירה, אך יש סיכוי שהפסיקה תשתנה לטובת הכהה בסשני ההאזנה הבאים.
כל חשש שאולי היה לי מאיך שגבריאל בן ה־73 עשוי להישמע, התבדה ככל שמניין השעות שכבר ביליתי במחיצת I/O עלה. מ־Panopticom הפותח, עבור ב־Playing for Time ,Road to Joy ו־Olive Tree ועד ל־Live and Let Live עם המסר הפייסני החותם, מתקבל אלבום שהוא לא פחות מנהדר. זהו גבריאל בשיאו הפופי (כמו למשל בשיר הנושא), או לפחות הכי קרוב אליו מאמצע האייטיז עם ההצלחה הגדולה של SO. והוא חכם, מרתק, מגוון ומהפנט. אל תחמיצו.
תחילת היחסים העקובים מדם האלה בחיזור חמוד: בפעם הראשונה שליאונרדו דיקפריו מפלרטט עם אינדיאנית אמידה, היא ממלמלת עליו משהו בשפתה ומשחררת חיוך מסתורי. "בטח אמרת עליי משהו כמו 'איזה שטן יפה תואר'", מגיב דיקפריו (Handsome devilבאנגלית). כל עלילת המערבון־מותחן האפל של מרטין סקורסזה מונחת כבר על ההתחלה: זה סרט על שטן יפה תואר, שנמצא בכל מקום, ופועל לאור יום.
"רוצחי פרח הירח", האפוס בן שלוש השעות פלוס של סקורסזה, שהופק בתקציב דמיוני בחסות אפל טי־וי ועושה את הסיבוב הקצר שלו בבתי הקולנוע, הוא סרט מפואר, לא שלם, ועדיין תענוג של קולנוע. הוא מספר סיפור אמיתי ומודחק בהיסטוריה האמריקאית: לפני כ־100 שנה, בעוד אמריקה הולכת ומתמכרת לנפט, מתחילים אינדיאנים להירצח בזה אחר זה באוקלהומה הנידחת והעשירה בזהב השחור. "רוצחי פרח הירח" מתחיל בנקודת מבט מעניינת ולא שגרתית לסוגיה: במקום ובזמן שאותם מתאר סקורסזה, האינדיאנים שבאדמתם התגלה הנפט היו דווקא העשירים, ולכאורה שלטו בגורלם, בעוד הלבנים הועסקו כמשרתים. הכל לכאורה. היה ניתן לקרוא לסרט המריר הזה "מי הבוס".
סקורסזה מתרכז בשלוש דמויות אמיתיות - טייקון מקומי אדיב שמכונה "קינג" (רוברט דה נירו, באחד מתפקידיו המאוחרים הטובים), שמקפיד לכבד את האינדיאנים ודובר את שפתם; אחיינו הלוזר שהגיע כחייל משוחרר ממלחמת העולם הראשונה כדי לראות אם היצמדות לדוד תניב לו קצת כסף (דיקפריו בן הכמעט 50, שממש מבוגר מכדי לגלם חייל משוחרר, אבל הוא עדיין טוב מאוד); והצלע השלישית היא אותה אישה אינדיאנית, הלב של הסרט (לילי גלדסטון המקסימה).
כבר מהתיאור הנ"ל לא קשה לנחש מיהם "רוצחי פרח הירח". במידה מסוימת, זה הקטע של הסרט המיוחד והמלנכולי: הרציחות בו נעשות לאור היום וברורות לכולם. לסרט יש גם בעיה מרתקת, שנובעת מייסורי מצפון פוליטיים: בתחילה סקורסזה והתסריטאי הוותיק אריק רות' ("פורסט גאמפ", "מינכן") חלמו על תוצר מאוד שונה - הם עיבדו ספר על הולדת האף־בי־איי בתחילת המאה הקודמת. במילים אחרות: זה היה אמור להיות מותחן על חוקרים לבנים טובים שמפענחים פרשת רצח של אינדיאנים מסכנים. הסיפור הזה עוד כאן, בשעה האחרונה של הסרט. אלא שמישהו כנראה לחש לסקורסזה ושות' באוזן, בצדק, שמאוד פטרוני ומיושן לעשות סרט שבו האינדיאנים הם רק ניצבים ברצח של עצמם. לכן התסריט שוכתב לגמרי, ומתרכז כעת יותר בקורבנות, ברוצחים ובאותו משולש רעיל של דיקפריו־גלדסטון־דה נירו. יש שֶׁיִּתהו אם גם אחרי כל השינויים זה נותר סרט שמספר סיפור לבן, מצד במאי לבן, עם כוכבים לבנים, כשהאינדיאנים הם בעיקר קישוט. את התהייה הזו נשאיר לטהרנים (מה גם שגלדסטון היא במובנים רבים הגיבורה של הסרט, ונמצאת כעת גבוה בטבלאות ההימורים לזכות באוסקר ולהפוך ל"תגלית"). במאמר מוסגר, תענוג לראות את דה נירו ודיקפריו - שני שותפיו הקבועים של סקורסזה, רק בעשורים שונים - סוף־סוף משתפים פעולה בסרט שלו ומתפוצצים על המסך האחד מול השני.
התוצר הוא שעטנז: לא באמת מערבון - הוא מתרחש בדמדומי המערב הפרוע, ומזכיר אם כבר את העולם של "זה ייגמר בדם"; ולא מותחן (יש כאן גם דמיון לסדרה "פארגו") — אלא יותר סרט שהוא קינה. קינה על החלום האמריקאי, זה ברור, ובעיקר על היומרה שאפשר להגיע לאיזו אוטופיה של עולם "ללא צבעים". לישראלים, שבימים אלה עוסקים בדימוי שלהם בחו"ל ובחוסר היכולת להימלט מנראטיבים של קורבן ומקרבן, הסרט ירגיש סופר־רלוונטי. על השאלה הפשוטה "נו, שווה את השלוש פלוס שעות?" התשובה הלא־פשוטה שלי היא שבימים אלה מרתק לבחון צרות של אחרים, בסרט שרחוק מלהיות יצירת המופת האלמותית שהוא שאף להיות, ועדיין מציג קולנוע עשוי לעילא, ששווה לדוש בו ולצפות בו על מסך גדול. לא "לא להחמיץ", אבל בהחלט חבל להחמיץ.
בנטפליקס אפשר למצוא סרט חדש אחר על פרשה נשכחת בהיסטוריה האמריקאית, הפעם של השחורים, מצד יוצר מוכר הרבה פחות (ג'ורג' סי וולף, במאי תיאטרון בדרך כלל), שחקנים הרבה פחות גדולים (השם הכי גדול כאן הוא כריס רוק, כן, ההוא מהסטירה, הפעם בתפקיד משנה דרמטי נדיר). אבל למרות שהקולנוע של "ראסטין" הרבה פחות נוצץ ומשוכלל, היסטורית הוא מספר סיפור מפתיע יותר מ"פרח הירח".
ביארד ראסטין (שמשוחק כאן על ידי קולמן דומינגו המושלם, שחקן משנה שחור ותיק שזורח כאן בתפקיד ראשי) היה המוח מאחורי "צעדת החופש" ב־1963 ששיאה בנאום "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג. זאת למרות שלא היה פופולרי בציבור שלו, נחשב לנודניק, ובעיקר זהותו המינית היוותה מטרה קלה כדי להפילו.
"ראסטין" הוא סרט היסטורי דידקטי במידה (ברק ומישל אובמה בין המפיקים) אבל גם ערמומי במידה, שמספר על אחורי הקלעים של ההיסטוריה: איך הגיבורים המהוללים שלה הם לעיתים פחדנים והססניים (קינג יוצא כאן לא מרשים בלשון המעטה, וגם הנשיא קנדי מוצג כאופורטוניסט), ואיך נדרשים אזרחים ופעילים נטולי תהילה לדרבן אותם, ולהביא אותם לאותה נקודה כדי שייעשו את הדבר הנכון. מסר רלוונטי לכולנו בימים אלה. מומלץ לצפייה.
"אנחנו רצים בשדה, רואים אנשים שנפלו מסביב, מאחור יורים עלינו ולמעלה עפים טילים. אמרתי לעצמי שאלה הרגעים האחרונים שלי בחיים". זה נשמע כמו קטע מסרט זומבים שמתאר את סוף העולם, אבל למרבה הצער זה לקוח מהמציאות של ישראל 7.10.2023.
בעולם נורמלי מסיבת הטראנס של פסטיבל נובה ביער רעים הייתה עוברת מתחת לרדאר הציבורי. כמה אלפי צעירים מתכנסים הרחק מכל מקום מיושב כדי לקפץ, להזיע, להתחבק, להתנשק, לשנות מודעות ולשכוח מכל מה שקורה בחוץ. עד שהעולם החיצוני פרץ למסיבה שלהם, ממש עם זריחת השמש, בכל אכזריותו האיומה.
רשימת הנרצחים הארוכה, תמונות החטופים והסרטונים המחרידים תפסו בצדק את הכותרות, אבל מאחור נותרו בינתיים אלפי ניצולים, רובם כאלה שלא גרו מול רצועת עזה, לא שמעו את הדי הפיצוצים מעבר לגבול ולא דמיינו את התסריט שהפך למציאות. חלקם אפילו לא מבינים את הנס הפרטי שלהם, איך הכדורים ששרקו קרוב־קרוב לא פגעו.
כמו הקיבוצים והערים בעוטף עזה, גם ניצולי הנובה מנסים להיעזר בכוחה של הקהילה כדי להתאושש מהאובדן ומהטראומה שעברו. חלק חשוב מהתהליך הוא לפרוק את הסיפורים האישיים מהמסיבה. התיעוד שלהם חשוב מאוד לעתיד ולניסיון לבנות כאן מציאות חדשה, שבה אפשר גם לצאת לבלות בלי פחד.
פרויקט "בלוז פסיכדלי" של מרכז כיוונים באשדוד, שבימים רגילים מסייע לצעירים בעיר לעשות את הצעד הראשון לכיוון השכלה ותעסוקה, מתעד את הסיפורים של שורדי הנובה בהסכת שכולו עדות אישית מהתופת. המאזינים מקבלים באופן ישיר את החוויות הקשות, אבל גם את התגובות השונות של השורדים למה שעברו. יש כאלה שמסתגרים בבית, אחרים מחפשים למי לעזור בקהילת הטראנס המגובשת. יש כאלה שחושבים על ההשגחה העליונה ששמרה עליהם ואחרים מרוכזים בהשבת החטופים. אחדים מדברים על מחיקת עזה ואחרים על אהבה ושלום עולמי.
בזמן הקלטת הראיונות (שקיימים גם בפורמט וידיאו בספוטיפיי) הצעירים האלה נמצאים רק בתחילתו של תהליך ההפנמה וההתמודדות, והלב יוצא אליהם בתקווה שיצליחו לצמוח מתוך הכאב.
אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר.
הפרק הראשון:
יש לסרטים שמתרחשים בדרום ארצות־הברית - ספציפית במדינת ג'ורג'יה, ועוד יותר ספציפית בעיר ההיסטורית המגונדרת סוואנה - איזו איכות סליזית מענגת. כמו ליידי דרומית שמגישה לך תה קר ממותק אחר הצהריים על המרפסת שלה, אפשר בסרטים ובספרים האלה להריח מרחוק את הניחוח המשכר, ובעיקר להקשיב לכל מעשייה בחן ובהומור: מסיפורי בגידות שערורייתיות שהיו שיחת היום בקהילה, ועד לרכילות לוהטת על הכוכבת ההוליוודית שקפצה לבקר בסביבה.
את האיכות המאוד ספציפית הזו אפשר למצוא בשפע בדרמה הקומית המעולה "הצצה ליחסים", שכולה שואו של שתי דיוות קולנוע - נטלי פורטמן וג'וליאן מור. את הסרט ביים אחד הבמאים המיומנים למלודרמות נשיות עם קריצה, טוד היינס ("הרחק מגן עדן" ו"בטוח" - שבהם העניק למור שניים מטובי תפקידיה - וגם "קרול" והמיני סדרה "מילדרד פירס"). סרטו הנוכחי מספר על שתי נשים גדולות מהחיים שמתמודדות זו מול זו בעקיצות הדדיות מתחת לנחמדות אין קץ: פורטמן היא כוכבת שמשית וחביבה שמגיעה לעיירה דרומית לצורך תחקיר. מור היא מושא התחקיר, אישה מלאת עזוז שהייתה בעבר במרכז החדשות, לאחר שפיתתה כמורה תלמיד חטיבה שלה, ובהמשך התחתנה והולידה לו ילדים (בעלילה שתזכיר לכל אמריקאי ישר את סיפורה של מרי קיי לטורנו, מורה ידועה לשמצה שזהו בערך סיפורה). המתח ביניהן הוא לא רק בין שחקנית לדמות האמיתית שאותה תגלם, אלא מתח בין־דורי, מיני, גיאוגרפי ובעיקר נשי. לקלחת מצטרפים כמה גברים שהפכו לקורבנות הסקנדל, בראשם הנער המנוצל בעבר והבעל של מור בהווה (צ'ארלס מלטון) שמתנהג עדיין כמו תלמיד תיכון מגודל - כאילו קפא בזמן ולא התגבר על הפרשה ההיא.
השם האמריקאי של הסרט "מאי דצמבר" אלגנטי יותר (מסתבר שזהו ביטוי המתאר מערכות יחסים בפער גילים משמעותי), אך השם המעט בנאלי בעברית "הצצה ליחסים" מדויק יותר. כל הסרט הזה הוא רק הצצה ראשונית לפרשה טעונה שכוללת הדים לפדופיליה, סליז ופסאודו־רומנטיקה, בלי צלילה פנימה לצדדים האפלים שלה. הדמות של פורטמן, כשחקנית חביבה וקצת טום־בוי גם באיזור גיל ה־40 (כמו פורטמן במציאות), נכנסת אמנם לדינמיקה המשפחתית ומשבשת אותה, אבל גם מקפידה - בלי ספוילרים - לא להתפרץ פנימה בגסות או להוריד אותה מהפסים. הסרט ומערכות היחסים שהוא מתאר, הם קצת כמו פצצה נוראית שלעולם לא תתפוצץ - ולא בטוח שזה נאמר לגנותו. המתח נשמר.
אפשר כמובן לדמיין מה היה קורה לו אלמודובר - גם הוא במאי גיי שנחשב לאייקון של מה שכונה בניינטיז "קולנוע קווירי" והתמחה גם הוא בבימוי מלודרמות צבעוניות על נשים חזקות - היה יוצר את הסרט הזה לפני 30 שנה בספרדית, עם צעקות, צלחות שבורות ואקדחים שיורים במערכה הראשונה והאחרונה. היינס, מנגד, מגובה בתסריט ערמומי מאוד של סאמי בירץ' ובהופעות מלאות סטייל של מור ופורטמן, מחליט להישאר מרוסן לכל אורכו. יש שיחושו שזה פספוס אל מול החומרים המאוד טעונים וצהובים שיש פה. אני חשבתי שזו הברקה שמשקפת היטב את רוח הגיבורות של הסרט - נשים אמריקאיות חייכניות שבחיים לא יגידו לך כמה הן לא סובלות אותך.
מהסיבה הזו, קשה מאוד לסווג את "הצצה ליחסים": זו לא בדיוק קומדיה שחורה, ואין כאן צחוקים או גופות שמישהי מסתירה בעליית הגג. זו גם לא בדיוק מלודרמה. חובבי קולנוע יקבלו כאן את ליטרת המחוות שלהם (הפסקול נתלש מסרט בן יותר מ־50 שנה, המלודרמה העצורה של ג'וזף לוסי "המקשר"), אבל זה גם לא ממש קולנוע מודע לעצמו, עם כל שביעות הרצון העצמית והזחיחות של סרטים שעוסקים בעשיית סרטים.
הוא גם סרט חסר גיל: היה אפשר לעשות את "הצצה ליחסים" באותה מידה כדרמה עצמאית או הוליוודית בשנות ה־80, ה־90 או תחילת ה־2000 בלי שאיש היה שם לב. הוא לא רלוונטי לחיינו במיוחד או בעל אמירות פורצות דרך על פרסום, פמיניזם, או סקס. זו אולי הסיבה שעל אף בכורה מוצלחת בפסטיבל קאן השנה ודיבורים ראשוניים אז על מועמדויות לאוסקר, הוא די נעלם וירד מתחת לרדאר, על אף שיש קונצנזוס די רחב שהוא פשוט סרט משובח.
ותסלחו לי על הפרובינציאליות, אבל זה הסרט הראשון זה כמעט חודשיים שהצלחתי לראות מבלי לחשוב לרגע "איך זה קשור למלחמה". במובנים האלה הוא הסחת דעת ראויה, יותר מכל סרט של מארוול או קומדיה שטותית בנטפליקס. סרט מצוין, עם שחקניות מעולות, שפשוט עובד. ומילת שבח אחרונה, אם כבר חייבים בימים אלה פרגון ישראלי: זהו לגמרי הסרט של פורטמן (שגם משמשת כמפיקה שלו, וניכר שבגיל 40 פלוס המסוכן לנשים בהוליווד היא חייבת לבחור לעצמה בקפידה ולנווט את הפרויקטים שלה). מור אולי קיבלה את התפקיד העסיסי יותר של "היפהפייה הדרומית", אך לפורטמן יש את התפקיד הקשה, המפתיע ומרובד יותר של האישה־נערה שהיא כבר לא כל כך ילדה ולא בת 16. זה גם תפקיד שבא חשבון נוקב עם תחילת הקריירה של פורטמן, שהתגלתה בסרטים בניינטיז ששיחקו באש והפנו מבט מיני כלפיה עוד כשהייתה ילדה ("ליאון", "בחורות יפות"). התוצאה היא תפקידה הטוב ביותר מאז "ברבור שחור", ובעצם מוצלח ממנו. שאפו.
את אחד מימי החופשה האחרונה מהמילואים ביליתי בנסיעה בהרכב משפחתי. אחרי כמה מעברים בין תחנות הרדיו שברכב, זרקתי לאשתי שהכל נשמע שם די סתמי ובינוני. פרווה פורטה. היא ענתה שמ־7 באוקטובר לא ניגנו שיר אחד שמח ברדיו. יש מצב שהיא צודקת.
קשה לשמוח כרגע, וגם המוזיקה – בהנחה שלא האזנתם שוב ל"חרבו דרבו" – כמו מורידה טון או שניים, כדי ליישר קו עם הבאסה הכללית. אבל אם מחפשים קצת, מגלים שישנה אופציה אחרת. כזו שיכולה להקל במקצת על המועקה שבגרון וגם לנקות את הראש. מוזיקה כמו האלבום החדש והמפתיע של אנדרה 3000 - New Blue Sun.
אנדרה 3000 – פעם חצי מצמד ההיפ־הופ המצליח אאוטקאסט, ובשבועיים האחרונים אחד מהחברים הכי טובים שלי, ללא ידיעתו –אחראי לאחד מהאלבומים היותר מסקרנים ומיוחדים של התקופה, שאמנם נכתב מעבר לים, אך מתיישב יופי עם הצורך שלי בפסקול מרגיע ומרחיב תודעה.
נראה לי שבפעם האחרונה שהאזנתי למשהו שיצא מכיוונו של אנדרה לורן בנג'מין הייתה לפני 20 שנה, כש־Speakerboxxx / The Love Below, האלבום הכפול והנהדר של הצמד, הופיע. אנדרה היה אחראי על עיקר החגיגה שם עם הסינגל Hey Ya! אלא שבאלבומו החדש – שגם הוא כפול ונפרס על פני כמעט שעה וחצי –אין שום רמז לאנרגיות שהוצגו בגלגולו הקודם.
למרות שמי שחתום עליו היה אחד מהשמות החמים בהיפ־הופ של שלהי הניינטיז וראשית המילניום - New Blue Sun הוא לא אלבום היפ־הופ. הקטע הפותח,I Swear, I Really Wanted to Make a 'Rap' Album but This Is Literally the Way the Wind Blew Me This Time, כמו מרמז על ההמשך. וההמשך, כמו הפתיחה, הוא הזמנה למסע רוחני ומדיטטיבי נטול מילים (שמות שמונת הקטעים שלו דווקא ארוכים) ומרבית הצלילים המרחפים שבו מנוגנים בחליל, ובקצת מקלדות.
ייתכן שזו התוצאה של משבר אמצע החיים של ראפר מפורסם, אך זו הברקה מרחיבת נפש שמשלבת בין אלבום פרי ג'אז יפהפה לבין מוזיקה מינימליסטית שיכולה לתפקד כפסקול לסרט שלא מתרחש בו הרבה, ובעצם הכל קורה בו.
המוזיקה, היצירה, היא המפלט האחרון; היא תציל אותנו כשהכל מסביב מתמוטט וקורס, היא האור שבאפלה. גיבורי "רביעיית מיתרים" של אנה אנקוויסט יעשו הכול כדי להגיע למפגש הנגינה על סירתו של נגן הוויולה, כי זה בערך מה שנשאר להם בחיים האלה. יש להם קריירות שהולכות ומצטמצמות או חיי משפחה שהולכים ומתפרקים, אבל כל אלה הם עולם הולך ונעלם שרק הנגינה צובעת אותו בצבעים חיים יותר לכמה דקות או שעות.
מרחוק צופה בהם בקנאה מסוימת רייניר, המורה למוזיקה הקשיש שלהם, שהיה רוצה להצטרף אליהם, אבל הכבוד העצמי עוצר בעדו – הוא לא יהיה הגלגל החמישי ברביעיית מיתרים. בבדידותו הוא יוצר קשר מיוחד עם ילד בן מהגרים מהשכונה, חיבור שהופך אט־אט מחשש וחשדנות לחיבה עמוקה, שבבסיסה אהבה אמיתית לצלילי הקלאסיקות הנצחיות.
אם להודות על האמת, הנגינה שלהם לא מבריקה במיוחד וגם החיבור לא מאוד מרשים, אבל זה בכלל לא הנושא – רביעיית המיתרים היא בעצם קבוצת תמיכה שבה אפשר לדבר על הכול: אבטלה, אובדן, שכול, כאב. אחרי הנגינה הם יושבים על בירה ומשוחחים, נוצרות חברויות אמת ואפילו רומן מזדמן, קשרים מתהדקים.
בעתיד הקרוב והדיסטופי שיצרה אנקוויסט בגאונותה, החיבור הזה יקר מפז. הסופרת ההולנדית הנערצת מזהה תהליכים שהאנושות מצויה בהם כבר עכשיו, ומגבירה אותם רק בפעימה אחת כדי להראות עד כמה אנו קרובים לקטסטרופה: עוד טיפה אלימות, עוד קצת שחיתות, מעט יותר כדורגל ומעט פחות מוזיקה, והגיהינום כבר כאן.
אי־אפשר לחיות זמן רב כל כך לצד האלימות הגואה בלי שהיא תגיע אליך ותפלוש לתוך חייך. זה מה שקורה גם לרביעיית המיתר החביבה שלנו בחלקו האחרון של הספר. האמונה בטוב שבעולם ובכוחה המרפא של המוזיקה נשברת ומתרסקת אל תוך מציאות של אימה גולמית. אבל אם תחפשו את התקווה, תמצאו אותה, כמו רייניר הזקן, דווקא בדמויות שהכי מעוררות חשד. הזר, האחר, הוא זה שיוכל להצילנו, כי בסופו של דבר, הוא בדיוק כמונו: אדם אחד, קטן, שמחפש רק שקט, שלווה וחיים רגילים בעולם קשה ועוין.
גם הבימה וגם הקאמרי חוזרים לשגרה עם שתי קומדיות, מתכון בטוח להשכיח לשעה וקצת את המציאות הכואבת שמחוץ לאולמות התיאטרון. נכון, לא נעים להעלות בת צחוק על השפתיים מאז 7 באוקטובר, אבל איך נירפא אם לא נצחק? ומה עם המחזות הכבדים והמיוזיקלס? הם יחכו קצת בינתיים.
המחזאי נעם גיל זכה כבר בכמה פרסים, כולל פרס מחזאי השנה בפרינג', ובביקורות משבחות על המחזות שכתב, ביניהם "חשש לאירוע", קומדיה מצחיקה, מקורית וחריפה על רצח בתוך המשפחה. גם ב"שוסטרמן", קומדיה בלשית שכתב וביימה תמר קינן, ותעלה בסוף השבוע בתיאטרון הבימה, יש רצח. ועוד איזה רצח. פרוספר וחני מתכוננים לעוד ערב של סודוקו ונטפליקס בביתם שבקריית־מוצקין המנומנמת, כשבחורה צעירה ושברירית למראה סוחפת אותם ללילה מטורף של שוד, תשוקה, תעלומה ורצח, לילה שבו הם מתוודעים לשלל דמויות חשודות ומפוקפקות, ביניהן פרופסור טרחן, החומוסאי החתיך והטיפש, והשכנה, שגם בגיל השלישי לא נס ליחה. פרוספר וחני יצטרכו להבין במהירות מי הוא מי, מי נגד מי, מי זה שוסטרמן, והכי חשוב, מי רצח אותו. משתתפים שורה של שחקנים בעלי יכולות קומיות לא מבוטלות: עמי סמולרצ'יק, יעל לבנטל, בן יוסיפוביץ, נעמי הררי, שפי מרציאנו וליאת גורן.
גם בהצגה הזו, שזכתה להצלחה גדולה במקומות בהן הוצגה מאז עלתה, קל להמר שתצחקו לא מעט – הרבה בזכות כנופיית הפשע השלומיאלית שמככבת בה. אם היה אי פעם שוד בנק מתוכנן בתחכום, מאורגן ביעילות, מבוצע בתיאום ומתוזמן בשלמות – זה בוודאי לא השוד הזה. כנופיית פשע מגוחכת מנסה לשדוד יהלום יקר ערך שמופקד בבנק, ונקלעת לסחרור של מרדפים מופרעים, תפניות מפתיעות, חילופי זהויות, ואפילו משולש אהבה סוער. את הקומדיה שכתבו הנרי לואיס, הנרי שילדס וג'ונתן סאייר, תירגם בכישרון דורי פרנס וביים אמיר י. וולף. גם הקאסט מבטיח: ערן מור, יניב סוויסה ("קופה ראשית"), אוהד שחר, נעמה שטרית, אלון סנדלר, נדב אסולין, כינרת לימוני, נדב עדר, תום חודורוב, עופרי ביטרמן וגלעד מרחבי.
מיד אחרי הטבח בעוטף עזה ב־7.10 היה הלם, אחריו הגיעו סיפורי הגבורה, סיפורי החטופים, ואחריהם הניסיון להיכנס לשגרה של התמודדות וסיוע לתושבי העוטף ולמשפחות הנפגעות. גם עולם ההסכתים הגיב בצורה דומה, מפודקאסטים של "מה אומרים" לכאלה של "איך שורדים" שסיקרנו גם במדור הזה, ועכשיו הגענו כנראה לשלב השאלות: איך יוצאים מזה ומה יהיה בהמשך?
הסכתים ישראליים רבים עוסקים היום בהשראה, בדרך שבה כל אחד מאיתנו יכול לפלס את דרכו מהתחושות הרעות והייאוש לכיוון של תקווה והגשמה, תיקון וצמיחה.
הפודקאסט "עולם חדש מופלא" של פרופ' ארי נוימן וד"ר עוז גוטרמן יצא לדרך בתחילת השנה כהסכת על "מפתחות להצלחה בעולם משתנה" שניסה לתת כלים להתמודדות עם העתיד הטכנולוגי והתרבותי שמסתער עלינו. בפרק שעלה לאוויר ממש ב־7 באוקטובר הם עוד עסקו באסטרטגיית ניהול ושיווק, אבל הבינו שאי־אפשר להמשיך להקליט פודקאסטים כאילו כלום לא קרה מחוץ לאולפן.
אחרי הפוגה קצרה הם חזרו עם סדרת הסכתים שמנסים להעניק למאזין כלים להתמודדות טובה יותר עם המצב, עם האנשים בסביבתנו ועם התוכניות שלנו לעתיד. בפרק האחרון, שבו התארחה רונית קופר, הם נימקו בצורה משכנעת את הצורך בשמירה על תוכניות וחלומות לעתיד, כי בלעדיהם הרבה יותר קשה למצוא את המוטיבציה להמשיך הלאה.
הפרק המומלץ בעיניי הוא זה שבו ד"ר גוטרמן מדבר על חוסן ועל הכלים שיכולים לעזור לכל אחד מאיתנו להימנע ממצב פוסט־טראומתי. דווקא בימים שבהם "פוסט־טראומה" הפך להיות מושג מוביל בכלי התקשורת, מתברר שיש תופעה שלפי המחקרים נפוצה הרבה יותר – צמיחה פוסט־טראומתית. רוב האנשים שחווים אירועים קשים דווקא מצליחים להתאושש נפשית ואף לשאוב כוחות ויכולות חדשות מתהליך ההתגברות על הקושי. מעודד.
בהסכת יש גם המלצות מעשיות לסיוע לאנשים סביבנו שמנסים למצוא את האור בקצה המנהרה של הטראומה שלהם. השיחות בהסכתים קולחות ומעניינות, לא שוקעות לשפה מדעית או מקצועית מדי, ומלאות בהמלצות שימושיות.
אפשר להאזין בכל האפליקציות ובאתר.
הפרק הראשון על התמודדות עם המלחמה:
אימפריות קורסות לאט, או ממש מהר וברעש גדול. אם יש משהו לא נעים בכישלון הקופתי והביקורתי של "המארוולס" - שיחת היום בהוליווד בשבועיים האחרונים (כן, בעולם מדברים על עוד דברים חוץ ממה שקורה אצלנו) - הוא שכל השמחים לאידה של מארוול נכנסו למוד "יאללה מכות". מבקרים וצייצנים שמרנים חוגגים את כישלון הסרט הזה, שמתואר כ"פמיניסטי" ו־Woke מאחר והוא מעמיד שלוש גיבורות־על במרכזו (ומתעלמים מכך שסרטים פמיניסטיים לא מתנצלים כמו "ברבי" מצליחים ממש בקופות כשהם פשוט טובים). שונאיה של הכוכבת ברי לארסון, שמתויגת כאייקון "פמיניסטית לא נחמדה", התענגו במיוחד. ואלו שבאופן כללי לא סובלים את תרבות סרטי הקומיקס, ובמיוחד את מארוול־דיסני שמלכו בעולם הקולנוע ב־15 השנים האחרונות, כולל מבקרי קולנוע סנובים, שיחררו חיוך של הקלה. המלך מת, לא ברור מי המלך חדש.
אבל מה שבאמת עצוב ב"מארוולס" הוא כמה כישלונו ובינוניותו צפויים. כבר נכתב עשרות פעמים, כולל בעמודים אלה, איך מאז השיא של הסאגה ב־2019 עם הסרט "סוף המשחק" שהיה אמור לסיים אותה, מארוול מחפשים את עצמם, ולא מוצאים. עכשיו הנה עוד סרט שמאחד בעצלות וברנדומליות גיבורי וגיבורות־על מאינספור סרטים וסדרות אחרים של המותג, עם הופעות אורח, רגעים קומיים דלוחים, אזכורים לסרטי עבר, נבלים לא זכירים, סצינות אקשן זריזות וחסרות משמעות ואפקטים לא מעניינים.
"המארוולס", כמו הגיבורות שלו, הוא בעיקר חסר זהות. הוא מאגד בפרונט שלוש גיבורות: קפטן מארוול (לארסון) שממשיכה להיות אחת הדמויות הבעייתיות ביקום של מארוול, כי יוצרי הסאגה הזו דאגו לבנות אותה כיישות כל כך חזקה, שאין שום חיבור רגשי אפשרי אליה. הסרט הנוכחי עוסק מעט בבדידות שלה, אבל לא באופן מעמיק ומעניין; לצידה מיס מארוול (אימאן ולאני), נערה מתלהבת ממוצא פקיסטני שכבר קיבלה סדרה משלה ב"דיסני פלוס". היא המצטיינת בסרט, בתור הנערה החנונית שמעריצה גיבורי־על והופכת לגיבורת־על בעצמה. רק שאת כל הרגעים הקומיים והחינוכיים האלה ראינו בסרטי "ספיידרמן" ובסדרה שלה; והדמות השלישית והחלשה ביותר היא של מוניקה רמבו (טיונה פאריס), בתה של מישהי מהסרטים הקודמים ודמות כל כך חיוורת שאפילו לא ניתן לה שם. ממש ניכר - וזה משפט שבארה"ב היה מביא לפיטוריי - שמארוול שמו אותה בסרט כדי שבפוסטר תהיה את "השחורה". הגזענות היא עליהם, לא עליי.
הכל בסרט שביימה הבמאית הצעירה ניה דקוסטה מרגיש מסורבל. כן, שוב מארוול מביאים במאי שעשה שני סרטים עצמאיים, זורקים אותו להפקת ענק בת 200 מיליון דולר עם מינימום השפעה על התוכן והורסים לו את הקריירה. בנוסף, "מארוולס" טובע בקשקשת על מלחמות גזעים אינטר־גלקטיות, ומזכיר לפרקים סדרות משנה כושלות של "מסע בין כוכבים", כולל החייזרים שמאופרים בכבדות ודיבורים על איזה אמצעי טכנולוגי־חללי עם שם מגוחך שחייבים להשיג. הגענו לשלב שמארוול הופכים ליצרני בי־מוביז.
החדשות הטובות הן שהכישלון כאן כל כך מובהק, שנקווה שמדובר יהיה בקריאת השכמה ראויה, ואולי תחילת מסלול לתיקון. או ביטול, מה שיבוא קודם.
הסרט מוקרן בבתי הקולנוע.
רוצים לראות סרט באמת מוצלח על אחווה נשית, לא רק על הפוסטר? אפשר בהחלט להסתפק בדרמת הספורט היפה "ניאד" שעלתה לאחרונה בנטפליקס: סיפורה של שחיינית מוכרת בארה"ב, דיאנה ניאד (אנט בנינג), שהחליטה בגיל 60 ללכת על האתגר הכי קשה בקריירה שלה: שחייה רציפה בת יומיים וחצי מקובה לארה"ב, הישג שאף אדם לטענתה - וגם היא עצמה בצעירותה - לא צלח. על פניו, זהו אחד מאותם סרטים כל־אמריקאיים שנהוג לזלזל בהם, מבוססים על סיפור אמיתי, עם הרבה מוזיקה מרוממת נפש והרואיקה, שמלכו בקופות ובאוסקרים בשנות ה־80 וה־90. בפועל, הסרטים הללו היום נדחקים לנטפליקס ומרגישים כמו זיכרון מתוק עם טעם של פעם, בטח כשהסרט עשוי במיומנות.
אלא של"ניאד" יש יתרון נוסף ומובהק: הוא עוסק בעצם בחברות בין שתי נשים מבוגרות (בנינג, וג'ודי פוסטר בתור המאמנת שלה), קהל כמעט נכחד בקולנוע האמריקאי, ומראה איך ניצחון ותקווה אנושית שרירים וקיימים גם אצלן, עם קמטים והכל. שתי הדמויות גם להט"ב, והדבר לא מוסתר אבל גם לא במרכז הסרט, מה שמוסיף לנראות הזו ממד של נורמליות.
ולכן זה בעצם לא סרט ספורט אלא סרט על חברות ואחווה נשית ואנושית. אני מודה שכל החלק שעוסק בשאיפה האובססיבית של ניאד להצליח לחצות את הים בשחייה אינסופית מתישה ולשגע את כל סביבתה כדי להיות "הראשונה", נראה לי קצת טריוויאלי ומפונק בימים אלו. מנגד, ברור שלא על זה הסיפור. למעשה, אפשר לטעון שפוסטר היא הגיבורה האמיתית שלו: בתור אישה אדישה וקצת בודדה שנסחפת אט־אט לאובססיה של חברתה, ושומרת עליה. כיף לראות שוב את פוסטר, מהכוכבות הגדולות של הקולנוע האמריקאי שקצת נעלמה, בתפקיד שיש בו משהו שנראה כל כך נונשלנטי וחסר מאמץ, עם בגדים פשוטים וחיוך מבויש, אבל הוא בעצם עוצמתי ומלא נשמה. איזו שחקנית. תנו לה אוסקר שלישי מבחינתי.
