המלצות
לסוף השבוע
סרט

הדרמה "צלילי המטאל" על מתופף שמאבד ברגע את שמיעתו כבר מעוררת דיבור על אוסקר לשחקן הראשי ריז אחמד. עם כל הכבוד לאפקטיביות שלו, זהו רק "סרט מחלה" קורקטי אך לא פורץ דרך

בנימין טוביאס

בנימין טוביאס

★★★

מה הסיוט הכי גדול שאפשר "לאחל" לצייר או לקולנוען? לאבד את מאור עיניו. ולפרופסור למתמטיקה? לאבד את היכולת הקוגניטיבית ("נפלאות התבונה"). ולמוזיקאי? חירשות כמובן.

על המנוע הדרמטי הבסיסי והנורא הזה - אדם מאבד את אחד מחושיו באחת, ועוד כזה שממנו שאב את כל מה שהצטיין בו והתפרנס ממנו - בנויים אינספור "סרטי מחלה" שדהרו עד לאוסקר. לכאורה זה ז'אנר שמאוד עובד בקולנוע, אצל קהל מסוים שאוהב להזדהות עם המצב הנורא שבו שרוי הגיבור ולצאת מהאולם עם טישו, אבל מבקרים מרימים כלפיו את האף. "צלילי המטאל" - כפי ששמו וגם הפוסטר שלו אולי מרמזים - היה אמור להיות שונה.

המוזיקאי שמאבד את שמיעתו אינו איזה כנר קלאסי, אלא רוקיסט מטאל מקועקע שעושה מוזיקה שלרובנו תישמע כבר בתחילת הסרט כבלתי שמיעה. דווקא מהמקום הרועש, הטוטאלי והלא מתפשר שלו - הוא מגלה יום אחד, 10 דקות מתחילת הסרט, שהוא לא שומע כמעט כלום. הרעשים בחייו ובסביבתו פוחתים באחת ב-70 אחוז. כמובן שהירידה הפתאומית והמבהילה בשמיעה היא פתח לשורת סצינות אפקטיביות, בהן אנחנו "בראשו" ושומעים את הרשרושים הבלתי נסבלים שהוא שומע, והן מפחידות יותר מכל סרט אימה על סוף העולם.

“צלילי המטאל", שעלה להקרנה באחרונה באמאזון פריים (הזמין לחלוטין בישראל, הידעתם?) הוא מהסרטים המדוברים של עונת האוסקרים המשובשת שכבר החלה בארה"ב, כשעיקר הדיבורים מופנים אל הכוכב שלו, השחקן העולה ריז אחמד. אחמד, 38, בריטי ממוצא פקיסטני שגם מתחזק מהצד קריירה כראפר, מנהל את המסלול שלו למעמד של שחקן איכות בדיוק לפי הספר: אחרי שכיכב בסדרה הבריטית הנהדרת "ליל האירוע" והיה לכוכב הראשון ממוצא אסייתי שזוכה באמי, הוא החל לטפס במקביל במדרגות הוליווד עם תפקיד משנה נהדר בדרמה עצמאית קודרת ("חיית הלילה", מול ג'ייק ג'ילנהול) ותפקיד נבל מתבקש בסרט קומיקס שבו בלט לטובה ("ונום"). עכשיו הגיע השלב הבא בדרך לפסלון ראשון: דרמה המתרכזת סביבו וסביב כישורי המשחק הדה נירואים שלו, עם כל רגעי השבירה המתבקשים ו"המחוייבות לתפקיד" שאפשר לספר עליה בראיונות (בין היתר הוא למד במשך שישה חודשים תיפוף ואת שפת הסימנים).

אני, איך לומר, פחות התרשמתי. אחמד הוא כמובן טוב והכל, ורגעי הקושי והעצב שעולים מהדרמה מועברים על ידו באופן טבעי, אבל לא מצאתי בהופעה שלו איזו גדולה יוצאת דופן. בטח שלא מורכבות. את הסרט ביים וכתב עם אחיו בחור בשם דריוס מארדר, תסריטאי שמסתובב שנים בקולנוע העצמאי האמריקאי וכתב בין היתר את "המקום בתוך היער" המצויין מ-2012. למרות הניסיונות של מארדר להשוות ל"צלילי המטאל" אופי "פיוטי", שימתן את הסיפור המלומדרמטי, ולרצף את הסרט בשלל סצינות שקט וצילומי שקיעה ענוגים כמו בקולנוע של טרנס מאליק - נותר פה משהו שמרגיש כמו חיקוי.

ל"צלילי המטאל" יש גם אג'נדה מעצבנת ומתנשאת, שבה הגיבור ננזף שוב ושוב על ידי המנטור שלו באקדמיה לחירשים (פול ראצ'י) על כך שהוא שואף לשמוע שוב, והאובססיה הזו לחזור לחייו הקודמים מוצגת כהתמכרות. זה מעין מוסר השכל בודהיסטי או לחילופין נוצרי, של להיות שמח בחלקך ולשחרר את כל מה שאיבדת - שבעיני הוא מקומם. מי שיוצרת דמות סימפטית יותר היא אוליביה קוק ("שחקן מספר אחת") בתור חברתו האבלה של הגיבור, אך גם זו לא דמות שתיזכר לדורות.

בקיצור, יש כאן דרמת מחלה אפקטיבית, מרגשת, לפי הספר, שאולי תיגע בלא מעט אנשים ותכיר להם שחקן טוב. לא יותר מזה.

ספר

"ויקי ויקטוריה" של גיא עד הוא המרענן האמיתי ברשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר השנה – ספר קטן וחכם על אישה צעירה שמתחילה מחדש

רן בן־נון

רן בן־נון

★★★★

"ויקי ויקטוריה" של גיא עד (בהוצאת אסיה) הוא המרענן האמיתי ברשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר השנה – ספר קטן וחכם על אישה צעירה שמתחילה מחדש. ספר כאילו טיפוסי על רווקה תל- אביבית, אבל בעצם כל כך הרבה יותר מזה.

ויקי בת ה-30 לוקחת את בנה בן השמונה דניאל ועוזבת את בית הוריה בהוד-השרון כדי לעבור לדירה הראשונה משלה בעיר הגדולה. עבורה זהו מהלך מהפכני, שמגלה סיפור חיים לא רגיל: שנה אחרי הצבא, בתקופת הוללות מסוימת, ויקי גילתה שהיא בהיריון והחליטה להמשיך ולהיות אמא – אבל נשארה עם בנה בחדר ילדותה בבית הוריה. עכשיו היא סוף סוף עושה את הצעד הראשון בחיים עצמאיים.

"ויקי ויקטוריה" הוא מסע רגיש ומתעתע בין מרחבים של זמן ונפש. פוגשים בו את ויקי הילדה, החיילת והסטודנטית ואת הסובבים אותה בחלקים שונים של חייהם, נוגעים ולא נוגעים בה, מתחברים לפאזל מרשים. גיא עד נעה בהתכווננות רגשית עילאית על המתח שבין אישה יפהפייה, ג'ינג'ית נחשקת, לבין האמא הצעירה עם המחויבות העמוקה, שליבה שייך ליצור אנושי אחד בלבד.

החשיפה של ויקי כמעט מטרידה בטוטאליות שלה. בצל היופי המושלם והיציבה הבטוחה מסתתרים שדים אפלים וסיוטים איומים, שרק מחכים להתפרץ מהטריגר הזעיר ביותר. שכבות דקיקות של שנאה עצמית והפרעת אישיות מחכות לתורן כדי לעלות אל פני השטח, לעתים אפילו באלימות. לצידה ניצב הילד החכם והשקט הזה, קצת מסורבל לעומת אימו התמירה, בכלל לא בטוח שהוא אורח רצוי בחייה.

בכל פעם שסיפורה של ויקי מגיע לפיק דרמטי, גיא עד מסיטה אותנו בעדינות אל דמויות המשנה – וכך מתגלה לעינינו לפתע ויקטוריה. זה מתחיל עם מתי, בחור טוב מראה וקצת משונה, שבינו לבין ויקי נרקם קשר ראשוני ומבטיח - וויקטוריה המסתורית היא אחותו המתה. אחרי 33 שנים שבהן חי בחסות משפחתו, מתי יוצא לאוויר העולם ומבקש לפתור את חידת מותה של ויקטוריה – ואז, במגע קסם, פתאום הכל מתחבר. בקיצור, נשמח מאוד אם "ויקי ויקטוריה" יגיע גם אל הרשימה הקצרה של פרס ספיר.

לרכישת הספר באתר עברית
פודקאסט

כולנו רוצים להיות הורים טובים יותר, ומוכנים לשמוע עצות מוצלחות, אבל גם בפודקאסט ההורות "אמא אמא" בהגשת הילה קורח ועינת נתן, הילדים גנבו את ההצגה

אסף יערי

אסף יערי

★★★★

נקודת הפתיחה של "אמא אמא" שמוגדר פודקאסט הורות, טובה מאד. הילה קורח ועינת נתן, מוכרות ומנוסות בהופעות בתקשורת ובמיוחד בתחום האימהות, אורזות שיחה על חינוך, גידול ילדים וחיי משפחה כשיחה בין שתי אימהות על כוס קפה, או במקרה שלנו שיחה וירטואלית, במגבלות הקורונה.

אחרי כ-80 פרקים על פני כשנתיים וחצי, הפרק האחרון יוצא לדרך בלי פתיח וכותרות, ממש כמו שיחת חברות, ומזנק ישר אל המציאות של משפחתה של קורח, שמתבודדת בחצי בית עם ילדיה, בזמן שהחצי השני מבודד בנפרד.

זאת הקרקע שעליה צמחה השאלה השבועית לדיון: אורי, בנה של קורח, השיב לבקשה שלה לפנות את המדיח בתשובה הפשוטה "לא", והיא לא בטוחה איך היא צריכה להתייחס לזה. נתן, מדריכת הורים מוכרת מאד בתקשורת, הציגה לה במקצועיות את הסוגייה מכמה זוויות בלתי צפויות, וניסתה לעזור לשותפתה להתמודד עם התשובה של הבן. עד כאן השיחה הייתה יכולה להתנהל גם באולפן של תוכנית בוקר בטלוויזיה, או בתחנת רדיו אזורי.  

המהלך הפודקאסטי המבריק, שהגיע אחרי כ-39 דקות של האזנה, ונראה שלא תוכנן מראש, היה כשקורח החליטה לקרוא לילדים שלה מהחדר הסמוך, ולצרף אותם לשיחה. מכיוון שזה לא שידור חי וכל התוכן נמצא בשליטת המגישות, אין כאן סיכון אמיתי. הרי תמיד אפשר לגנוז קטע שלא יצא טוב.

אורי ועלמה הצטרפו להקלטה, וכל האירוע הפך פתאום למסקרן, מחדש, שונה ומקורי. בדיוק מה שיכול להדביק את המאזינים.

לעלמה הייתה תשובה מהירה לשאלה מה היה גורם לך לפנות מדיח? "הייתי רוצה לעשות לך הפתעה".

גם אורי גילה היענות וחיוביות, וכל האירוע, שבו נתן "משקיפה" מהצד על השיחה של קורח עם ילדיה ומעירה הערות, התקדם בטבעיות, עם כל הקשיים של שיחה עם ילדים צעירים. זה כולל גם את התשובה שהורים שונאים לשמוע: "לפעמים לא בא לי".

בסוף הגענו לפרק באורך של שעה רדיופונית, בין החדשות לפרסומות, ואפילו עם ערך מוסף.

ל"אמא אמא" אפשר להאזין בכל אפליקציות הפודקאסטים או באתר

את הפרק האחרון, בכיכוב עלמה ואורי, תמצאו כאן

אלבום

אלבום ההופעה החדש של סטיבי ניקס מזכיר שלסולנית האדירה של פליטווד מק הייתה גם קריירת סולו מרשימה

אמיר שוורץ

אמיר שוורץ

★★★★

סטיבי ניקס היא אגדה באמריקה, ולאחרונה גם נקבע להילה שסביבה מחיר: הזמרת הוותיקה מכרה 80 אחוז מהקטלוג שלה תמורת 80 מיליון דולר. לאור הכיוון שאליו צועדת תעשיית המוזיקה נראה שלא מעט מוזיקאים ותיקים – ולא רק הם – ישקלו צעד דומה בקרוב. לישראלי הממוצע ניקס מוכרת בעיקר בתור הסולנית של פליטווד מק. אחת משתי הנשים שהפכו את להקת הבלוז-רוק הבריטית מהסיקסטיז למכונת להיטים פופית-רוקית החל מהמחצית השנייה של שנות השבעים.

אבל ניקס היא לא רק הסולנית והכותבת של כמה מרגעי השיא של פליטווד מק. הייתה לה גם קריירת סולו לא רעה בכלל - במיוחד במחצית הראשונה של האייטיז. מי שזקוק להשלמות הכרחיות באגף הזה או שמחפש להעביר עכשיו שעה וחצי במחיצת רוק ישן וטוב – ימצא את מבוקשו באלבום ההופעה החדש שלה, Live In Concert: The 24 Karat Gold Tour. הוא אמנם מסתובב כבר כמה שבועות בשירותי הסטרימינג, אך כעת הוא גם יוצא במהדורות פיזיות – שמהן ניקס אולי תראה גם כמה גרושים, לפחות מה-20 אחוזים שעדיין שלה.

2020 הייתה שנה די מטלטלת לקהל של פליטווד מק: מחד, פיטר גרין, הגיטריסט המייסד של ההרכב, הלך לעולמו. מאידך, הם עשו קאמבק דווקא בזכות סרטון בטיק טוק, וגם ניקס זכתה לזריקת עידוד דרך הפאזה הנוכחית והרוקית של מיילי סיירוס. לא ברור איזה עובדה כאן הדהימה  או ביאסה יותר את המעריצים. כשמוסיפים לאלו את העובדה שניקס ולינדזי בקינגהאם, חבר הלהקה לשעבר (וגם בן זוגה לשעבר), מכרו את הזכויות לקטלוג השירים שלהם (בנפרד), ניתן להניח שהעתיד של אחד ממותגי הרוק הגדולים בהיסטוריה די לוט בערפל כרגע.

המהפך התדמיתי והמוזיקלי שניקס הביאה ללהקה, והציגה בהמשך בקריירת הסולו שלה – שמסוכמת כאן יפה, ובפרט בתשע וחצי הדקות האדירות של Edge of Seventeen - הפכו אותה לאחת מהנשים החשובות ברוק האמריקאי. זמרת ויוצרת פורצת דרך ששברה הרבה תקרות זכוכית בענף אולטרה מאצ'ואיסטי, ועל הדרך כתבה וביצעה כמה מהשירים היפים בסבנטיז, ובהם Landslide ו- Rhiannon. שניהם חותמים את אלבום ההופעה המשובח הזה.

כרגע, עם הרבה מאוד מיליונים בבנק וכשהקורונה עדיין בעולם, לא ברור מתי ניקס תשוב לדרכים – לבד או עם פליטווד מק, כך שייתכן ש-Live In Concert: The 24 Karat Gold Tour הוא אקורד הסיום שלה. אפשר כמובן להתעצב על כך, אך מוטב להאזין לו (ומוטב יותר מפעם אחת), ולגלות איך החיוך עולה באופן אוטומטי.

סרט

"הסנדק חלק 3 - גרסת הבמאי: מותו של מייקל קורליאונה" מוכיח שאי אפשר להפוך סרט פגום ליצירת מופת על ידי הזזת כמה סצינות. אבל כן אפשר להתייחס עכשיו יותר בסלחנות ליצירה המושמצת הזו

בנימין טוביאס

בנימין טוביאס

★★★☆

"דווקא כשחשבתי שיצאתי מזה, הם מושכים אותי חזרה פנימה!". זה בערך הציטוט היחיד מ"הסנדק 3" - המושמץ מבין שלושת חלקי הטרילוגיה - ששרד את מבחן הזמן ונכנס לקאנון של הרגעים הזכורים בטרילוגיה המהוללת על משפחת קורליאונה.

אפשר לשער שהיוצר הענק פרנסיס פורד קופולה שם לב לאירוניה כשהחליט לחזור 30 שנה אחרי - לכבוד יום הולדתו ה-80 - אל "הילד הדחוי" בפילמוגרפיה שלו. סרט שכבר בזמן אמת הוכתר כאכזבה רבתי וכאחד שעדיף שיישכח מול שני החלקים הראשונים והמפוארים. קופולה הרי בכלל לא רצה לביים אז את הפרויקט שנכפה עליו אחרי אינספור כשלונות. ועכשיו, לפתע, הוא בוחן אותו שוב: אולי היה שם משהו.

האמת? ככה ככה. יש משהו מכמיר לב בלראות במאי שהתייסר מול סרט שמעולם לא ממש סיים. האמונה היוקדת שאם רק היה משייף את הסצינה הזו ומזיז מפה לשם את ההיא - הייתה מתגלה איזו גדולה. "הסנדק חלק 3 - גרסת הבמאי" שזמין עכשיו לצפייה בשירותי ה-VOD בישראל מוכיח את הגבולות של משאלת הלב הזו. דיאן קיטון, שגילמה את הדמות הכי מפוספסת בסרט, לא מסכימה איתי וכבר יצאה ברעש וצלצולים בחודשים האחרונים בעיתונות האמריקאית, בטענה שהפעם פרנסיס הגאון עשה הכל נכון והתגלה פה סרט מצויין.

האמת היא שקופולה לא עשה כל כך הרבה במעבר בין הגרסאות: סצינת מפתח מאמצע הסרט זזה ברישול להתחלה (מה שגורם ל"סנדק 3" להיראות בהתחלה כמו סדרת טלוויזיה לא מושקעת), ו-4 דקות מתוך סרט של מעל שעתיים וחצי קוצצו. למיטב הבחנתי מדובר בעיקר ב"זנבות" של סצינות שלבטח היו ארוכות מדי בגרסה המקורית, מה שגורם לחלק מהסצינות עכשיו להיגמר בחטף. לא נורא אבל גם לא נפלא.

שני השינויים המהותיים יותר, וקצת מוזר לבזבז עבורם כמעט שלוש שעות צפייה, הן בשמו ובסופו של הסרט. דרכם נוצר שינוי קל אך חשוב, בניואנס, במשמעות הסרט - מה שמאפשר הצצה ל"כתב ההגנה" בראשו של קופולה על "הילד שמעולם לא אהב". על הסוף לא נדבר, אבל לגבי השם, כדאי לשים לב לכותרת שבחרו לפרויקט, הוא וידידו סופר "הסנדק" המנוח מריו פוזו - לפני שהאולפן שדרש את הסרט זרק אותם מכל המדרגות. לא "הסנדק שלוש" אלא "סיומת (coda): מותו של מייקל קורליאונה".

למרות הסרבול, זו כותרת מבריקה פעמיים. ראשית, כי היא מבהירה שמבחינת קופולה לא מדובר בחלק שקול לשני הראשונים, אלא בהערת שוליים, כמעט הצצה לעתיד, ולא בסרט שהיה מלכתחילה אמור לעמוד בפני עצמו. ושנית - וכאן אני ממליץ לאנשים שחרדים מספוילרים לקפוץ לפסקה הבאה - כי היא אירונית בצורה מבריקה, מאחר וקורליאונה חי ובועט כל הסרט, רק בגיהנום.

עם השינויים הקטנים או בלעדיהם, אפשר עכשיו לצפות ב"סנדק 3" במידת סלחנות: זאת לא יצירת מופת פגומה, או סרט גדול בכלל, אלא פרויקט שנולד בחטא ובכל זאת כולל כמה רגעים אדירים. כמו הרבה מאוד המשכונים מיותרים בימינו, מדובר בעצם ב"רימייק מוסווה": סרט שלוקח את אותה עלילה ואותן דמויות מהחלקים הקודמים, משנה ומזיז קצת ומעדכן טיפה כדי שייראה אקטואלי. אבל הכל ב"סנדק 3" שטחי יותר, ברור יותר ופשוט כתוב רע יותר - בעיקר הסצינות בין פאצ'ינו לקיטון - עדות לאובדן כושר הכתיבה של קופולה בסוף שנות ה-80. מה גם שכל עלילת הרקע שהייתה מבוססת על אירועים אמיתיים מאזור 1980 - שחיתות בבנק הוותיקן וחדירה של גורמי מאפיה אל כל דרגי הכנסייה הקתולית - היא עדיין מסורבלת ולא ברורה. הרבה כמרים מעשנים וחשמנים רשעים מסתובבים בכנסיות אפלות וחורשים מזימות, וגם 30 שנה אחרי לא ברור בדיוק מה. אל התובנה המבריקה שהכנסייה היא מוסד מושחת הגענו לבדנו, היהודים, ובימינו אפשר לומר שסדרות כמו "בורג'ה" וסרטיו של סורנטינו כבר עדכנו אותנו בנושא.

מנגד, אפשר גם להתמקד במה שטוב: קופולה אולי לא הבריק בעלילה הכללית, אבל הוא עדיין מגיש עשייה עילאית - בראשה הצילום של הצלם המנוח גרודון וויליס - ובעיקר שורה ארוכה של סצינות בונבון: חיסולים יצירתיים, רגעי שבירה של הדמויות, נגיעות של הומור וכמובן ההופעות הנהדרות של צוות השחקנים. אפילו סופיה קופולה, הבת והבמאית לעתיד, שחטפה בזמנו את כל האש מהמבקרים על הופעתה פה - נראית לפתע מקסימה ברוח הנעורים שלה, גם אם קצת בוסרית. ומעל לכולם - פאצ'ינו שנוכח כמעט בכל סצינה בסרט - מגיש הופעה אדירה וקורעת לב, שלא מקבלת מספיק קרדיט כאחת מתצוגות המשחק הגדולות שלו בכל הזמנים.

אז לראות? בטח, אם אתם חובבי "הסנדק" ובכלל. רק תקלטו שמדובר ב"סיומת", כמו שקופולה תכנן, לא יותר.

ספר

הקריאה בקובץ הסיפורים החדש של ביורן הלדורסון מותירה את הקורא עם תחושה מדכדכת - ולא רק בגלל הנושאים שהוא כותב עליהם

רן בן־נון

רן בן־נון

★★★

אנה בת העשר עוברת מהכפר לפרבר שקט של רייקיאוויק ובזמן שהוריה שקועים במריבות, היא מתחברת דווקא לילד הרע של השכונה, שמסוגל למעשים איומים ונוראים. כך נפתח "פשעים זניחים", קובץ סיפוריו של ביורן הלדורסון, מהבולטים והמסקרנים בדור החדש של הספרות הנורדית העולה (בהוצאת לסה).

כמו ברוב הסיפורים בקובץ, גם ב"רעש ילדים" לא קורה הרבה, אבל מתחת לפני השטח פועם זרם אפל, גרעין של רשע שרק מחכה להתפרץ. הגיבורים של הלדורסון נמצאים בתחילת או לקראת סוף חייהם ומתועדים ברגעי שפל ועוגמה, לא משהו שייכנס לאלבום הזיכרונות המשפחתי.

הסיפור "שני שועלים", למשל, עוסק בחטא ממש פעוט, לעשן אחרי שהבטחת להפסיק, ועל החטא שאנו חוטאים כלפי אמא אדמה וצאצאיה. הגיבורים הם זוג מבוגרים, שמבלים את שנותיהם האחרונות בפרבר חדש המוקם מחוץ לעיר, שהולכת ומשתלטת על שטחי הפרא מסביבה. אבל הפרויקט הנדל"ני נכשל והם נותרו שם כמעט לבדם, דוממים ושותקים, במקום שבו קל יותר לדבר עם שועל תועה מאשר עם האדם שעימו בחרת לחלוק את חייך.

ב"מדוזות" שני ילדים קטנים בחופשה משפחתית בצרפת מביטים באימה כשדודם החביב נפצע אנושות מסירת המנוע שנוהג אביהם, ואילו ב"אם רק הייתם מתקשרים" קשיש מריר ובודד שנכדיו קופצים לביקור משקר להם כדי שילכו, ומתחלחל מהאפשרות שנכדתו תקבל את המחרוזת העתיקה שהותירה לה אשתו המנוחה.

בסיפור הטוב בקובץ, "נסחף עם הזרם", דייר בית אבות מדמה לגלות רמז שיוביל לפתרון תעלומת פשע המעיבה על העיר, אבל בעצם מבקש, כמו כולנו, להיות רלוונטי ולמצוא משמעות בחייו. אך לבסוף, בסיפור הנושא את השם הנורא "להכות נשים", הגיבור נזכר בשתי הפעמים שבהן זה קרה וחושש להוריש את הקללה לבן שעדיין לא נולד לו.

הסיפורים של הלדורסון מותירים אחריהם סתמיות עמומה וסימן שאלה מרחף: אז החיים מסריחים – מה הנקודה? ספר לנו משהו חדש, או לפחות את הדברים הישנים בצורה קצת אחרת. אם כבר נגזר עלינו לבלות את שארית ימינו בדיכאון מבודד, אז לפחות שהספרות תהיה קצת יותר מאתגרת, ואם אפשר - פחות מדכדכת.

לרכישת הספר באתר עברית
פודקאסט

אם נדמה לכם שהתיאור ההולם למצב הפיננסי בעולם הוא "כלכלת זומבים", אתם צריכים להאזין לפודקאסט כלכלי – ו"מנועי הכסף" הוא אפשרות טובה לשיפור הידע

אסף יערי

אסף יערי

★★★★

גילוי נאות: כלכליסט וידיעות אחרונות משתייכים לאותה קבוצת תקשורת ולפני הקורונה אפילו חלקנו את אותה קומה בבית קבוצת ידיעות בראשון לציון, אם כי בקצוות מרוחקים שלה. אבל כמו שעולה גם מהפרק של הפודקאסט השבועי מבית כלכליסט, "מנועי הכסף", כמעט כולנו עובדים מהבית וכבר לא נפגשים לשיחות מסדרון, מקסימום מתקשרים במיילים, במסרונים או בזום.

"מנועי הכסף" נמצא גבוה בדירוגי ההאזנה של אפל בישראל, וזאת כבר סיבה טובה לבדוק למה. מה מושך בשיחה שבועית על נושאים כלכליים? מי מחכה לדיון על מושגים כמו תעודות סל או מדד הבלוטק?

פרק 134, שבו ניסו המגיש שי סלינס והאורח שלו, הכלכלן והאסטרטג הראשי של "פסגות" אורי גרינפלד, לסכם את 2020 ולחזות קדימה תהליכים שיתרחשו בשנה הקרובה שווק בצורה קצת מדאיגה: "התופעה שעלולה להרוס את ההתאוששות הכלכלית ב-2021". אבל זה היה רק פרומו לשיחה עם זוויות יותר חיוביות.

כבר בפתיחה נרשמה הצלחה ראשונה עם נתון סטטיסטי שתופס את האוזן: בכמה עלה במהלך 2020 השימוש במשפט "אתה על מיוט" בתמלולי שיחות הוועידה של חברות בוול סטריט. התשובה: בהרבה.

די נדיר לשמוע ניתוח החלטי וברור על העתיד הכלכלי שלנו, אבל זה בהחלט מה שעושה גרינפלד עם כל ההסתייגויות הדרושות. אז תתכוננו לשנה לא פשוטה אבל באופטימיות:

・ השימוש בטכנולוגיות קפץ ב-2020 חמש שנים קדימה: חברות שמרניות וקטנות החלו למכור באתרים, אנשים התחילו לעבוד מהבית, המשקיעים בטכנולוגיה הרוויחו

・ גם במבט של 5 או 10 שנים קדימה – טכנולוגיה זה הדבר הנכון

・ השיפור הכלכלי הכללי צפוי להגיע באמצע 2021 אבל לא בכל הענפים באותה מהירות

・ סך תשלומי השכר בישראל לא ירדו משמעותית אם מחשבים פנימה את מענקי הממשלה

・ מה זה כלכלת זומבים? צעדים חריגים שננקטו להצלת עסקים שהיו פושטים רגל

・ ב-2021 תהיה עלייה באינפלציה, השאלה רק כמה

ועוד נחמה לסיום: היו בהיסטוריה שנים הרבה יותר גרועות מ-2020. האמת, שאם תחשבו אפילו פחות ממאה שנים אחורה זה די ברור.

סלינס וגרינפלד הוכיחו ששיחה רדיופונית טובה היא תוצאה של משתתפים בקיאים בחומר ומוכנים היטב. ועדיין, נותרנו עם שיחה שלא מותחת ואפילו לא מנצלת בצורה משמעותית את היכולות של המדיום.

לפי נתוני ספוטיפיי נרשמה בשנה שעברה עלייה של 148% בהאזנה לפודקאסטים. עדיין רחוקים כנראה מנתון של 55% מהאמריקאים שמאזינים לפודקאסטים, אבל בהחלט מספרים שעשויים להוביל להשקעה גדולה יותר ביצירתיות וברמת התחקיר וההפקה.

למנועי הכסף אפשר להאזין בכל אפליקציות הפודקאסטים או באתר

את הפרק האחרון תמצאו כאן

אלבום

עד שטירז פור פירז ישובו להופעה בישראל, אפשר להתנחם בהוצאה המחודשת והמורחבת לאלבום המופת שלהם משלהי האייטיז

אמיר שוורץ

אמיר שוורץ

★★★★☆

גם בשנים נטולות קורונה ינואר נחשב לחודש הכי שחון בשנה המוזיקלית. חוץ מלהתבאס מהמצב מומלץ לנצל אותו כדי להשלים כמה אלבומים שאולי פספסתם בשנה היוצאת. אחד מהכותרים המומלצים האלו הוא דווקא לא חדש, אלא מחודש: המהדורה הסופר מקיפה לאלבום The Seeds of Love של טירז פור פירז שיצאה לא מזמן לרגל יום הולדתו ה-30, וזמינה כמעט במלואה גם בשירותי הסטרימינג.

כשעוד היו פה הופעות, רולאנד אורזבל וקורט סמית', השניים שהם טירז פור פירז, הגיעו לכאן פעמיים ומילאו בקלות את היכל מנורה. מרבית הקהל שהתייצב לכבודם עוד זכר את הימים שבהם הם נקראו פה "דמעות לפחדים", אך אם הסתכלת היטב יכולת לאתר בין השורות גם חבר'ה צעירים יותר, שהגיעו לצפות בצמד כחלק מהתחייה המחודשת של שנות השמונים, גם בקרב אלו שלא נולדו אז.

הפופ של טירז פור פירז נותר מבריק, חכם ומלא הוד גם היום, והאזנה מחודשת לשמונת השירים שהרכיבו את The Seeds of Love היא שיעור מהנה וחשוב בהפקה ובביצוע. ובסדר, היא תספק גם תועפות של נוסטלגיה מנחמת. לשמונת השירים המקוריים (והארוכים) נוספו פה עוד 42 קטעים שמורכבים מגרסאות אחרות, ביצועים בהופעות, טייקים מוקדמים ושירים שלא נכנסו בסוף לאלבום שערבב יפה בין מפלי קלידים אייטיזיים לכלי נשיפה ג'אזיים.

אורזבל וסמית' של 1989 היו בפסגת העולם. שני אלבומיהם הראשונים זכו (בצדק) להצלחה אדירה ולביקורות משתפכות. בדרך לשלישי שלהם הם שאפו להרבה יותר ולא חסכו בדבר. מיליון ליש"ט הושקעו בו אז, והוחזרו מיד, פלוס ריבית. כמעט כל הסינגלים שיצאו מהאלבום הפכו ללהיטים: Woman in Chains, הדואט היפיפה עם זמרת הסול אולטה אדמס שכלל גם הופעת אורח אדירה של פיל קולינס על התופים (לדבריו, הם ביקשו מהלך שיזכיר את In the Air Tonight שלו); Bad Man’s Song על שמונה וחצי דקותיו המופלאות שמגיע מיד אחרי; וכמובן Sowing the Seeds of Love הביטלסי שנפרש על פני כשש דקות, לא בדיוק אורך טריוויאלי ללהיט מצעדים באייטיז או בכלל.

השיר שסגר את האלבום השאפתני והמשובח ההוא, Famous Last Words, ניבא למעשה את גורלם, ודווקא בשיא ההצלחה הם הפרידו כוחות. אורזבל – שכבר אז נתפס כפנים של הצמד – הוציא עוד שני אלבומים תחת המותג, אך אלו התקשו לספק את הסחורה.

ההוצאה המחודשת של The Seeds of Love היא שיעור חשוב בהפקת אלבומים וגם בעוונה. עד שהצמד ישוב אלינו (לאור הביקורים הקודמים זה כנראה יקרה), אפשר ליהנות כעת מארבע וחצי שעות של פופ מושלם ולהיזכר בזמנים שבהם הז'אנר כיוון גם לראש ולא רק לרגליים.

סרט

ב"נשמה" פיקסאר שוב מגישים אנימציה מרהיבה, עולם מפורט וכמה רגעים מרגשים. וגם תחושה חזקה שכבר ראינו אותו פעם

נשמה
בנימין טוביאס

בנימין טוביאס

★★★☆

מאיפה מגיעות המפלצות בארון כשאנחנו מכבים את האור? מה קורה לצעצועים ברגע שאנחנו יוצאים מחדר הילדים? ואיך הרגשות שלנו מסתדרים ביניהם בתוך המוח?

כל הסרטים של פיקסאר מתחילים בשאלות כאלה של ילדים: "מה אם" ו"מה בעצם". באיזשהו רעיון מקסים שהוא כמובן תירוץ לבניית עולם ומלואו, עם חוקים נורא מוגדרים: המוח ב"הקול בראש", הצעצועים ב"צעצוע" ועולם המפלצות ב"מפלצות בע"מ". ועכשיו הנשמה ועולם הנשמות ב - שימו לב - "נשמה", הסרט החדש של פיקסאר שעלה בשירות הסטרימינג "דיסני פלוס" שביים המוכשר בבמאיה, פיט דוקטר ("מפלצות בע"מ", "הקול בראש" וגם "למעלה").

סיפור המסגרת: מורה למוזיקה בתיכון ומוזיקאי ג'אז כושל (בדיבוב ג'יימי פוקס, בנוכחות קולית מצויינת) נופל לחור ביוב וגם לתרדמת, רגע אחרי שקיבל בשורה על הפריצה המקצועית הגדולה לה ייחל כל חייו - להתקבל להרכב ג'אז מוערך. נשמתו עולה השמימה אבל רגע לפני שהוא מחזיר אותה לבורא, הוא מצליח להסתנן למעין לימבו שממנו מגיעות לעולם נשמות חדשות, ובהן מעוצבת האישיות של כל אחד ואחת מאיתנו לפני שהיא מתחילה בחייה.

זו כמובן הזדמנות לפיקסאר לבזבז דקות מסך ארוכות לפירוט כל הכללים והחוקים של העולם הזה, שכמובן מתואר בכל הויזואליה המרהיבה המתבקשת - הפעם עם הרבה נגיעות ורוד-סגול, וגם חדירות "מפתיעות" של דמויות דו-ממד סטייל "מר קו" לסרט תלת-מימד. כדי להניע את העלילה, את מירב הזמן יעביר הגיבור הסורר שלנו שרק רוצה לחזור לחיים בחיבור שנכפה עליו עם "נשמה אבודה" וחוצפנית (טינה פיי, אלא מי?) שרק רוצה להימנע מלהתחיל בחיים. כמובן שהרצונות ההפוכים של שני הגיבורים יניעו את הסיפור מכאן והלאה, שכולל כמה טריקים תסריטאים משומשים מסרטים די בינוניים כמו "שישי הפוך". ובניית העולם? הכל מרהיב, אבל בסוף זה "הקול בראש" עם צבעים שונים וחוקים קצת אחרים.

אם הביקורת הזו נשמעת חמוצה עד עכשיו זה גם נכון, וגם לא הגון כלפי הסרט שהוא מקסים מקסים מקסים. יש לו גיבור מרגש והסוגיה של רדיפה אחר הצלחה ותסכול על מיעוט הישגים באמצע החיים, לבטח תיגע יותר בהרבה מבוגרים שיצפו בסרט במקום בילדיהם. גם הבחירה של פיקסאר - אולפן לבן להחריד - לעשות פה את "הסרט השחור הראשון" שלהם היא מרעננת, אבל גם משמשת כחרב פיפיות. לסרט, המתרחש בברוקלין, יש וייב ניו-יורקי משובח, הרבה פרצופים מולטי-אתניים וכמובן מוזיקת ג'אז מענגת ממש בפסקול (שמשודרגת עוד יותר על ידי פסקול אלקטרוני נפלא של טרנט רנזור ואטיקוס רוס מניין אינץ' ניילז, שכבר זכו באוסקר על המוזיקה המהפכנית שלהם ל"רשת החברתית" ומכוונים לעוד אחד). אבל ההחלטה לכלול כמה שיותר קלישאות של "קיום אפרו-אמריקאי" בסרט אחד - מג'אז ועד הסצינה ההכרחית של "החבר'ה במספרה" - גורמת להרגיש שמישהו בישיבת התסריטאים סימן כמה שיותר ווי כדי שיבינו שזה "סרט על שחורים". אבל לא של ספייק לי, אלא של תייר.

עוד נקודה לרעת הסרט היא בעצם הבגרות המזוייפת שלו - לפיקסאר תמיד מחמיאים שלא לצורך על העיסוק ב"נושאים בוגרים". כאן זהו העיסוק ב"עולם שאחרי" ובמוות - שעל פניו נשמע מהפכני ונועז. בפועל, פיקסאר לא באמת עוסקים באובדן ובאבל (שבו עסקו ביותר עוצמה ב"קוקו", שגם היה מבריק יותר) ובסוף כמובן משתפנים מול פיתרון לגיבור שהיה נועז יותר, קודר יותר אבל גם מרגש יותר.

ולמרות התלונות, לכו לראות את "נשמה": זה באמת סרט מתוק ומקסים, מלא מוזיקה טובה, גם מבלי להיות אירוע קולנועי חד פעמי.

ספר

"ההסכמה" של ונסה ספרינגורה הוא ספר חשוב שמתאר את ימי הביניים המיניים – בין השחרור הגדול של הסיקסטיז לעידן ה־metoo# של ימינו

נשמה
רן בן־נון

רן בן־נון

★★★★

"ההסכמה", ספרה של ונסה ספרינגורה (הוצאת תכלת), יצא בצרפת בתחילת השנה וחולל מהומת אלוהים. העורכת הספרותית הנחשבת חשפה בפרוטרוט את הקשר המיני שהיה לה עם סופר מפורסם בן 50, גבריאל מצנף (המופיע בספר באות הראשונה של שמו בלבד), כשהיא עצמה הייתה בת 14 בלבד. הספר הוא כתב אישום חריף ונוקב נגד החברה והעילית התרבותית הצרפתית בשנות ה-70 וה-80, שהתייחסה אל הזוועה בסלחנות הגובלת בביטול, כאילו אין כל רע בכך שמבוגר "יעזור" לילדה בת 14 "לגלות את מיניותה".

ספרינגורה גדלה ללא אבא ונזקקה תמיד לאישור גברי, כך נפלה כפרי בשל בציפורניו של ג', והאימה רק עולה וגוברת. יותר ויותר אנשים ידעו על המתרחש אך לא עשו דבר. אמה של הילדה הזמינה את הסופר המכובד לארוחות ערב משותפות עם בתה, כאילו היו למשפחה. חכו, יש עוד – בן זוגה של האם, עוד גבר במיטב שנותיו, התעניין אצל ונסה אם יוכל לעבור מזרועות אמה לזרועותיה. והעולם שותק.

"ההסכמה" הוא שריד קודר מימי הביניים המיניים – התקופה שבין המהפכה הראשונה, השחרור הגדול של הסיקסטיז, לבין המהפכה השנייה, עידן ה-metoo# שאותו אנו חווים עכשיו. זמן הביניים הזה הוא גן עדן לטורפים מיניים, ונשים שיקראו את הספר ייתקפו מן הסתם בזעם נורא, שלצידו אולי גם הקלה מסוימת על כך שדברים כאלה כבר לא יכולים לקרות היום (או לפחות לא יכולים לקרות כל כך בקלות). גברים, לעומתן, יחושו בושה עמוקה בג'נדר שלנו כולו ובמה שהוא מסוגל לעולל אם רק משחררים לו את הרצועה בסנטימטר אחד בלבד.

ברור ש"ההסכמה" הוא טקסט מכונן, תמרור אזהרה חשוב מאין כמותו – אבל האם הוא גם ספרות טובה וקריאה איכותית? התשובה היא כן, בהחלט. התיאורים המאופקים משלבים בדיוק מרשים בין המבט המפוכח של האישה הבוגרת לבין התום והתשוקה של הנערה המתבגרת, ובין עלילה עמוקה ומצמררת לבין מסה חברתית רבת עוצמה וסוחפת. בכך ספרינגורה מצליחה בעצם להשמיד את הדמון שהרס את חייה באמצעות הכלי שאיתו כבש את העולם – הכתיבה. אין ניצחון גדול מזה.

לרכישת הספר באתר עברית
פודקאסט

איך מגיעים לכוכב גן העדן? הקול הייחודי של דורון פישלר לוקח אותנו למסע בין זיכרונות ילדות למדע עכשווי בפודקאסט בלתי צפוי ומרענן במיוחד. "התשובה" כבר בפנים

נשמה
אסף יערי

אסף יערי

★★★★☆

דורון פישלר הוא אושיה בתעשיית הפודקאסטים הצעירה של ישראל. עם קולו המזוהה וסגנונו הייחודי הוא מרקד במפגש שבין היסטוריה, תרבות ומדע פופולרי, או כמו שהוא מכנה את זה "נותן תשובות לשאלות הקטנות והגדולות, הטיפשיות והמחוכמות, המוזרות והמרתקות של החיים".

הוא התחיל עם "המובן מאליו" בתאגיד השידור אבל עבר לרשת הפודקאסטים "עושים היסטוריה" ושם הוא מגיש את "התשובה".

בפרק האחרון הוגשה למאזינים תעלומה אמיתית: איך מגיעים לאולטימה, כוכב גן העדן.

הכותרת המסקרנת ואחריה פתיח מעורר תהיות מובילים לסיפור קטן, כמעט אישי, על ספרוני הרפתקאות אינטראקטיביים שפורסמו בארץ בשנות השמונים. הקורא הצעיר היה נעצר בסוף העמוד ובוחר לאן להמשיך בעלילה, ולקפץ מעמוד לעמוד לפי הבחירות שלו. אז קראו לזה "בחר לך דרך להרפתקה". בעצם אלה היו סיפורים בתבנית של משחק הרפתקאות במחשב, לפני ימי המחשב האישי.

פישלר מנצל את הסיפור שמספר את עצמו כדי להעלות לדיון גם נושאים כמו מגדר, שוויון תרבותי והבדלי שפה.

והכי חשוב: הפודקאסט של פישלר הוא יצירה מקורית, לא מיחזור או קריאה מחדש של חומר מהאינטרנט או סיכומי ויקיפדיה – אלא איסוף חומר ממקור ראשון, ועיבודו ל-38 דקות של האזנה מעניינת.

אבל מתי מגיעים לאולטימה, כוכב גן העדן? פישלר ממריא איתנו אל המסע שערך לפני עשרות שנים בספר ההרפתקאות, כולל חטיפה על ידי חייזרים. סוג של תעלומה בלשית בעולמו של חנון. בסוף נוחתים על מסקנה פילוסופית שיכולה לשנות את חייכם (אבל כנראה שלא תעשה זאת).

בניגוד למאמר מדעי או ספר היסטוריה עבה, פודקאסט הוא מדיום אסקפיסטי נהדר לעיסוק בנושאים שנחשבים "כבדים" או "רציניים", במיוחד בעזרת הגשה חיננית, אינטליגנטית ונטולת חשיבות עצמית.

בעולם הרחב אפשר לציין את RADIOLAB, REPLY ALL, SCIENCE VS כדוגמאות למוצרים שמשלבים שכל ופנאי. דורון פישלר לא מבייש את הפירמה עם פרקים כמו האם גרגמל יהודי? מאיפה באים פלוצים? ופלסטיק זה רע?

אפשר למצוא את "התשובה" בכל אפליקציות הפודקאסטים או באתר

הפרק על כוכב גן העדן:

אלבום

אלבום הקאברים החדש של כריס קורנל, שמגיע כשלוש וחצי שנים לאחר מותו, מצליח להזכיר פה ושם את רגעיו הגדולים

No One Sings Like You Anymore
אמיר שוורץ

אמיר שוורץ

★★★☆

השם שנבחר לאלבום הקאברים החדש של כריס קורנל המנוח מעט יומרני - No One Sings Like You Anymore. לרוב צריך לחשוד באלבומי פוסט מורטם שכאלה, שכן לא פעם נדמה שההחלטה העומדת מאחורי שחרורם מגיעה בעיקר מאגף השיווק בחברת התקליטים. נעים לגלות שלפחות פה החשש הזה נעלם ככל שמתקדמים במעלה השירים.

בהיררכית הרכבי הגראנג', סאונדגארדן, הלהקה שהוביל קורנל, ממוקמת לרוב במקום השלישי. הרבה אחרי פרל ג'ם ונירוונה, קצת מעל אליס אין צ'יינס. בניגוד לשתי הראשונות, שתי האחרות דווקא ביקרו כאן, ובמקרה של קורנל – יותר מפעם אחת. כך שבקרב שוחרי רוק הגיטרות והפלאנל שיצא מסיאטל לפני 30  שנה והגיע גם לפה – לקורנל שמור כאן מקום חם ורחב בלב.

קורנל היה היחיד מבין ארבעת סולני הלהקות ההן שהעז באמת לצאת מאזור הנוחות שלו (וגם אחד מהשלושה שכבר לא איתנו). אחרי הפירוק של סאונדגרדן וההרפתקה עם הסופרגרופ אודיוסלייב הוא חבר למפיק ההיפ הופ טימבלנד במטרה להמציא את עצמו מחדש. Scream, פרי העבודה של השניים, היה אלבום שכאב להאזין לו. וזה אחרי שהקליט את You Know My Name הבינוני ודווקא לאחד מסרטי ג'יימס בונד הטובים ביותר – "קאזינו רויאל". אחרי אלו, איחוד של סאונדגארדן היה רק עניין של זמן.

למרות לא מעט נפילות בדרך קורנל ידע להחזיק שיר, גם כשהוא לא כתב אותו. בכל זאת, מדובר באיש שהפך את Billy Jean של מייקל ג'קסון לבלדת רוק אקוסטית, ויצא ממנה בשלום. לאורך No One Sings Like You Anymore הוא מטפל בעשרה שירים שאחרים היו פוחדים להתקרב לרובם. העבודה שלו כאן עם המפיק ברנדן אובריאן (פרל ג'ם, ברוס ספרינגסטין, בוב דילן ורייג' אגיינסט דה מאשין), הפכה בדיעבד לסשן ההקלטות האחרון שהשלים לפני שהתאבד בתלייה בחדר מלון בדטריוט במאי 2017, ידיעה שהופכת את ההאזנה לאלבום לקצת עצובה.

קורנל הציב לעצמו רף גבוה במיוחד פה עם Watching The Wheels של ג'ון לנון, Nothing Compares 2 U שפרינס כתב לשינייד אוקונור, ו-Patience האקוסטי של גאנז אנד רוזס. את שני הראשונים הוא עובר רק בציון חיובי. בשלישי הוא כבר מבריק.

הרגעים הכי יפים פה נשמרו לסוף. Showdown של אי.אל.או נשמע בפיו כמו גרסה חדשה ומרעננת של I Heard It Through the Grapevine של מרווין גיי ו-Stay With Me Baby החותם הוא חגיגת סול ענקית שמזכירה את השאגות שבקעו מהגרון העמוק והצרוד של ג'ו קוקר.

קורנל אמנם רחוק כאן משיאו, אבל No One Sings Like You Anymore מיטיב להציף את הגעגוע לאחד מהסולנים הגדולים בתולדות הרוק. מאלבום פוסט מורם קשה לבקש יותר.

סרט

"שמי חצות", סרט המדע הבדיוני שג'ורג' קלוני ביים לנטפליקס, לא מצליח להתרומם מרוב רצינות יתר. חבל, כי יש בו כמה מראות ויזואלים יפים וסיפור שהיה יכול לרגש

שמי חצות
בנימין טוביאס

בנימין טוביאס

★★☆

מצפה כוכבים נטוש בצפון גרינלנד. השוטים הראשונים ב"שמי חצות" הם נקיים, טהורים, סטריליים. אדם בודד נכנס לחדר אוכל ריק ויושב לאכול לבדו. חובבי ז'אנר המדע הבדיוני יזהו מיד את הרפרנס:  הסיום של "2001 אודיסאה בחלל" - סרט המד"ב המהולל בכל הזמנים - על אדם שמגיע לקצה הגלקסיה, מזדקן בחדר עתידני וחייזרי למראה, ואוכל לבדו. כאן מדובר בנקודת הפתיחה, והיא על כדור הארץ: ג'ורג' קלוני הוא האדם האחרון שנותר חי על הפלנטה אחרי אסון לא מוגדר.

"שמי חצות". הסרט החדש בבימויו ובכיכובו של קלוני שעלה בנטפליקס כבר מתואר בביקורת העולמית קצת כפאדיחה - ועוד מצד מי שנחשב פעם לבמאי מבטיח, ולא רק כוכב (זוכרים את "לילה טוב ובהצלחה" ו"וידויים של מוח מסוכן"?). ובכן, בגדול "שמי חצות" הוא סרט מאוד לא מוצלח - שלא לומר פשוט משעמם. אבל לא תקחו מקלוני את אהבת הקולנוע, היומרה ואת הקרדיט לכך שהיה כאן פוטנציאל לסרט גדול, שלא מומש. האם זה מצדיק לראות את הסרט? לא ממש.

"שמי חצות" שמבוסס על ספר של לילי ברוקס דלתון, נע על שני קווים עלילתיים שכמעט ולא נפגשים: מצד אחד, קלוני כ"גבר האחרון על כדור הארץ" שמגלה שאיתו בתחנה נשארה גם ילדה בת שמונה. השניים יוצאים למסע במרחבי הקרח של גרינלנד כדי להגיע לאנטנה שתיצור קשר עם חללית שעושה את דרכה לכדור הארץ. מצד שני, חמשת שוכני אותה חללית, אסטרונאוטים מצטיינים ומשעממים אחד-אחד בהנהגת פליסיטי ג'ונס ("התיאוריה של הכל", "רוג אחת") - שחקנית מעצבנת שמורידה את ערכם של מרבית הסרטים בהשתתפותה, אבל משום מה בהוליווד ממשיכים ללהק אותה לכל תפקיד שני.

קלוני עורך בסרט את כל המחוות הנכונות. הוא מנסה לתת את הטוויסט שלו לז'אנר "סרטי החלל האפיים", עם מעין היפוך תפקידים: הפעם כדור הארץ הוא היעד של החללית, וקלוני בעצם תופס את מקומו של החייזר/אלוהים שבקצה הגלקסיה. אוקיי, ומה עוד? אה, יש בסרט לא מעט מראות חלל וסצינות סוף עולם מצולמות להפליא, והקרדיט כאן מגיע לצלם הגרמני מרטין רוהה ("האמריקאי") וגם לקלוני שכבר התגלה כבמאי עם עין מוצלחת ב"לילה טוב ובהצלחה".

כל זה לא מספיק: בין ההתחלה היפה לסוף שכולל פואנטה מרגשת מאוד, יש סרט די כושל. הכישלון מתחיל בהחלטה לפצל את שתי העלילות הלא קשורות - כדור הארץ והחללית - מבלי לעבור ביניהן באופן שיהיה מעניין ומספק. הסרט גם סובל מלאות וחוסר תנופה מבאס. הדמויות חיוורות ורציניות מדי ובראשם קלוני שמסתובב כל הסרט עם פרצוף תשעה באב. יש כמובן לקלוני את כל הלגיטימציה לעשות "סרט מד"ב איטי ויומרני": כלומר, זה ז'אנר שכשעושים אותו נכון, יכולה לצאת יצירת מופת. יעידו על כך "2001" וגם "סולאריס" על שתי גרסאותיו, אחת מהן בכיכוב קלוני מ-2002. בכלל, יש לי חשד שהסיבה שקלוני עשה את "שמי חצות" הדומה ל"סולאריס" בכמה מובנים, היא שהוא רצה להזכיר לעולם את הסרט ההוא שזכה בזמנו להתעלמות מהקהל. גורל הסרט הנוכחי כנראה לא יהיה טוב יותר.

לאורך הסרט מרגישים את המאמץ של קלוני והתסריטאי מארק סמית' ("האיש שנולד מחדש" עם לאונרדו דיקפריו) לרצף את העלילה התקועה בסצנות הישרדות בשלג ו/או בחלל. אבל מאחר וראינו סרט הוליוודי או שניים ברור שאין סכנה אמיתית לגיבורים וגם לא מתח. ואיפה שהסרט מתמוטט לחלוטין הוא בניסיון לכפות על קלוני הבודד מערכת יחסים עם ילדה קטנה, שתקנית ובלתי נסבלת. אולי קלוני רומז שהוא ממש חרד מלהיות הורה? זה כנראה אלמנט אוטוביוגרפי שיוצא קצת קומי פה, של הכוכב שהיה עד לפני כמה שנים רווק הולל והגיע לאבהות בגיל סופר מאוחר. אז ברכות ג'ורג': אתה אבא. והסרט שלך לא משהו בכלל.

ספר

הספר "אליאנה גולדסטיין" הוא קינה מבריקה על סביבה שבה קשרים אנושיים הולכים ומתמסמסים לסבך של אינטרסים צרים שעליהם שורה עצבות סמיכה

שמי חצות
רן בן־נון

רן בן־נון

★★★★☆

לאורך רוב הסיפור הם בכלל לא יודעים איך קוראים זה לזו והם משתמשים בשמות קוד כלליים כמו "נשמה" ואפילו "אהוב", שכמו מתרוקן לגמרי ממשמעותו האינטימית ונותר כמעין כינוי גוף חלול וסתמי. גיבורי "אליאנה גולדסטיין" (הוצאת זיקית) של מרטין רכטמן הארגנטינאי נפגשים במקרה באיזו השקה ספרותית בבואנוס איירס. הם מעשנים משהו, מבלים לילה ביחד ואז נתקלים זה בזו בכל מיני מקומות ברחבי העיר, או שלא.

הג'וינט הזה שעבר בין הגיבור לאליאנה מעיר אצלו איזו ערגה ישנה והופך אותו למעט חברותי מהרגיל, מערער את הבועה האורבנית השגרתית שלו ושולח אותו לסדרה של מפגשים, שלא יהפכו אותו לבודד פחות. "אליאנה גולדסטיין" הוא קינה אורבנית מבריקה על סביבה שבה קשרים אנושיים הולכים ומתמסמסים לסבך של אינטרסים צרים, שעליהם שורה עצבות סמיכה. הדבר היחיד שמניע את העלילה הוא הצורך בסמים קלים (המשככים במעט את מכאובי הנגינה האינטנסיבית של השכן הפסנתרן), שעליו גם מתבססים רוב המגעים החברתיים. התוצאה היא שוטטות אובססיבית במטרה למצוא מרגוע לנפש – לא אהבה, אפילו לא סקס, רק מקום שקט להניח בו את הראש.

פשוט ללכת ברחוב ללא מטרה ברורה ולחכות שיקרה משהו, וגם אם לא יקרה כלום זה בסדר גמור. זו בעצם המשמעות העמוקה של החיים בעיר. הערך העליון שמנחה את הגיבור הוא בדידות בהמון – להכיר את כולם, אבל לא באמת להתחבר לאף אחד. הכל ארעי וחולף, שום דבר לא נתפס ומתהדק, גם לא בתוך המשפחה. אבל בחופש הזה יש גם אומללות אינסופית, אולי בחירה לא להיות מאושר וגם לא לחפש את האושר, אלא פשוט להיות, לעשות את הדבר שלך.

רכטמן כתב טקסט חד וצורב על אי היאחזות – בחפצים, במקומות, באנשים. מסע הגיבור דרך שכונות בואנוס איירס – מהסלאמס המצחינים ביותר, דרך רובעי העסקים ועד לשכונות היוקרה – הוא תהליך של היפטרות והשלה של כל מה שכובל אותך: חברה, רכוש, עבודה, מחויבות. בסוף הדרך נמצאת אולי איזו שלווה רגעית, אבל הרגע הזה מתקיים דווקא מחוץ לעיר – בפטגוניה, ארץ האש. איזה מזל שעדיין יש לאן לברוח.

לרכישת הספר באתר עברית
פודקאסט

אין כמו לחבוש אוזניות ולשקוע בסיפור טוב על רצח אכזרי, אבל הנציגות המקומית של ז'אנר הפשע האמיתי בפודקאסטים, "בואי נדבר רצח", נתפסה על חם בעוון שטחיות

שמי חצות
אסף יערי

אסף יערי

★★

אחד הז'אנרים הלוהטים ביותר בעולם הפודקאסטים  הוא פשע אמיתי, החל מחקירות עיתונאיות של פשעים אמיתיים, ועד שחזור מפורט של אירועים מהעבר. הראשון ששבר שיאי פופולריות היה "סיריאל"  שהטיל ספק בהרשעתו של עדנאן סייד, נער אמריקאי, שהואשם ברצח חברתו לשעבר היי מין לי. הסדרה בהגשת שרה קניג, בעלת הקול המזוהה, הייתה תוצר של השקעה עיתונאית וכספית משמעותית, כולל שחזורים, הקלטות חוץ ונבירה במסמכי משטרה.

אבל יש גם פודקאסטים זולים יותר להפקה, כמו "קייספייל" האוסטרלית שבנויה על קריין אלמוני ומחלקת תחקירים שאוספת מידע מפורט על מקרי רצח מהארכיון, בלי מאבק לשחרור חפים מפשע – רק קריין, מיקרופון וסיפור טוב.

ולא נשכח גם את DR. DEATH, SLOW BURN, CRIMINAL, SOMEONE KNOWS SOMETHING, IN THE DARK, FINDING CLEO ויש עוד רבים ומשובחים.

זירת פודקאסטי הפשע הישראלית די נטושה בשלב זה. המוכר ביותר, אם לא היחיד שמוקלט כיום, הוא "בואי נדבר רצח" בהגשת שלי וקרן.

שתי המגישות שלא באות מעולם העיתונות בוחרות מקרה מזעזע מרחבי העולם או מהארץ, ומספרות אחת לשנייה את פרטיו, שלוקטו, כך ניתן לשער, מהאינטרנט. יש גם אורחים מדי פעם.

ההתרשמות מההאזנה לכמה פרקים היא שהפודקאסט לא מתבסס על העמקה וחקירה במטרה לחדש לקהל, ולמרבה הצער בסגנון השיחתי שבו שלי וקרן משתמשות ("שיחת סלון קז'ואלית", כמו שהגדירו בעצמן) הולכים לאיבוד האלמנטים המרכזיים של ז'אנר הפשע האמיתי: מתח, פחד, סקרנות.

פרק 207 של הפודקאסט עוסק במקרה המפורסם מאד של דיוויד כורש, שהתבצר ב-1993 עם הכת שלו בווייקו, טקסס, באירוע שהסלים והפך לטרגדיה מחרידה שבה נהרגו 86 בני אדם, ובהם ילדים ואנשי חוק.

מה כבר אפשר לחדש כאן מעבר לחיפוש בוויקיפדיה, שאלתי את עצמי, ולא כל כך הופתעתי לגלות, שלא הרבה. מעל לכל ריחפה איזו שטחיות ורשלנות. "הויקיפדיה של זה פתוח לי כרגע", אמרה שלי כשתיקנה פרט מסוים שציינה קרן. זאת מצידה כינתה את דיוויד כורש, שככל הנראה אנס נשים רבות מהכת כ"בחור כזה שנראה סבבה", ואחרי תיאור של פוליגמיה ויחסי מין שנכפו על הנשים בכת הוסיפה "הם חיו ככה בפנאן שלהם".

אגב, כדי שתדעו ש"גם דיוויד מת שם. היה קטע מצחיק...". אפילו את שם העיירה Waco (ווייקו) שבה התרחש האירוע לא הגו נכון.

אולי זה פשוט עניין סגנוני, ניסיתי לשכנע את עצמי, אבל גם כשזיהו בעצמן טעות לא טרחו לחזור אחורה, למחוק ולהקליט את הקטע מחדש.

קרן ושלי מקבלות נקודות זכות על החלוציות, האומץ והיוזמה, אבל ברגעים מסוימים הייתה לי הרגשה שמדובר בקטע קריוקי שנכלל בפלייליסט מקצועני.

אפשר למצוא את "בואי נדבר רצח" בכל אפליקציות הפודקאסטים או באתר

הפרק על דיוויד כורש
אלבום

כמו השניים שקדמו לו, גם החלק השלישי של פרויקט הקאברים "צו השעה" רחוק מלהסעיר. לפחות הוא סיפק קצת שפיות למוזיקאים המושבתים כאן

צו השעה 3
אמיר שוורץ

אמיר שוורץ

★★★

כבר עשרה חודשים שאין ממש תרבות בארץ. מצבה של תעשיית המוזיקה המקומית – שגם בימים נטולי נגיף רחוקה מלהיות מזהיר – הורע שבעתיים. לכן צריך להוקיר כל יוזמה שמאפשרת לה להתקיים, חרף הנסיבות.

אחת מהיוזמות החשובות האלו היא פרויקט "צו השעה" של הקרן של ענבר ומריוס נכט שלקחה על עצמה לממן הקלטה והפקה של עשרות קאברים לקלאסיקות עבריות, והוציאה לא מעט מוזיקאים, טכנאי אולפן, מפיקים ואת המערך התומך שלהם לכמה רגעים ממעגל החל"ת. לא כל השירים שהופיעו בשני חלקיו הראשונים של הפרויקט הרשימו, אך המטרה חשובה בהרבה מהתוצאה. ובכל זאת נולדו כמה ביצועים נהדרים ובהם הגרסה של איה זהבי פייגלין וג'ין בורדו ל"ואלס להגנת הצומח", דני סנדרסון שטיפל יפה ב"חידה את לי" ומעל כולם וכולן – רבקה מיכאלי, חנה לסלאו, מיקי קם ותיקי דיין שהבריקו ב"יכול להיות שזה נגמר".

לאור ההצלחה – ובעיקר הודות ללב הרחב של הזוג והקרן - מגיע כעת "צו שלישי", חלקו השלישי של הפרויקט, ובו 14 שירים. גם כאן העורכים הקפידו שלא לקפח אף ז'אנר, מגדר, מוצא וגיל. למרבה הצער גם הפעם התוצאה רחוקה מלהסעיר או להתקרב לפסגות שפיארו את אלבומי "עבודה עברית" – האבא הרוחני של "צו השעה".

זה נפתח עם ביצוע יפה אך מעט טכני של יעקב שוואקי ל"אלוהים נתן לך במתנה" של איתן מסורי שהפך כאן ל"אלוקים" - בכל זאת, מדובר בשלמה ארצי של המגזר הדתי (הגיע הזמן שתכירו). הסטריליות הזאת ממשיכה גם אצל משה פרץ ב"אני גיטרה" של בני אמדורסקי. בניה ברבי ודניאל זמיר מתמודדים עם אתגר גדול אף יותר – "וידוי" של יהודית רביץ. אך גם הם רק יוצאים ממנו בשלום מבלי להפתיע באמת. ארקדי דוכין ונופר סלמאן דווקא לא חוששים לעדכן את "חור בלבנה" של רוקפור אך התוצאה טובעת בים של סלסולים ואלקטרוניקה. מצבם של רותם כהן וקובי אפללו רע אף יותר ב"לא יכול להוריד ממך את העיניים" של מאיר אריאל שהפך למין רגאיי לטיני נמרח.

זה משתפר בהמשך עם "כשאת עצובה" של עמיר בניון שהפך בעזרת לינט, אלי לוזון ופירקת אלנור לחגיגה ערבית מרטיטה. ערן צור ויפעת בן צור לוקחים את "למחרת" של יהודית רביץ לטיול טריפ הופ אפל ומעניין. רמי פורטיס מכניס אנרגיות דומות (וקצת יותר כעס) ב"מלנכולי" של החברים של נטאשה, בעוד רגע מרענן – ויחסית נדיר פה.

היהלום האמיתי מגיע לקראת הסוף עם ביצוע נקי, פשוט, מבריק וג'אזי של יוני רכטר ואסתר עופרים ל"ציפור שנייה" המעט נשכח של סוזן ופרן. ולאחריהם מצליח תומר בר (שם טוב האבי) לקחת שיר מעט מרגיז כמו "קול גלגל" של שוטי הנבואה ולצקת לתוכו תועפות של גרוב מדבק ונכון. אולי האנרגיות שלו מלמדות שחלק מהמוזיקאים והיוצרים שלנו כבר מסוגלים להביט אל האופק ולהתחיל לראות שם קצה של שגרה.