דוח
המבקרים
סרט
בנימין טוביאס

הפלא מפריז

★★★
הפלא מפריז

עוד סרט צרפתי לא רע על הגירה, והפעם על גאון שחמט בן 8, שעוזב את ביתו בבנגלדש ונוחת עם אביו בפרבר פריזאי. וגם ז'ראר דפרדייה כאן

אם "הפצע" המרכזי שתמצאו בסרטים אמריקאיים כמעט תמיד יהיה הגזענות נגד שחורים, ובקולנוע ישראלי זה המשולש הנצחי שכול־שואה־דת (וקצת כיבוש), אז בצרפת הפצע הלאומי שעולה שוב ושוב הוא אחד: הגירה. עדיף מהעולם המוסלמי. מסרטים קודרים כמו "שנאה", "נביא" ו"עלובי החיים", ועד סרטים מחממי לב כמו "מחוברים לחיים" או סדרת האקשן "טקסי", כולם שמים במרכז מהגר כהה עור שמחפש את דרכו בחברה הצרפתית.

כזה הוא "הפלא מפריז", שמגיש לכאורה סיפור העצמה של מהגר שהצליח שם בגדול. ה"לכאורה" הוא, כי יש כאן הרבה מרירות. אגב פערי התרגום מלמדים משהו על הציפיות מהקהל כאן ושם: קוראים לו בצרפתית Fahim, על שם הגיבור שלו, בהדגשה שמדובר בסיפור על מוסלמי. התרגום "הפלא מפריז" נשמע כמו סרט על קונדיטוריה מלאת ניחוחות. היה אפשר לסמוך על הצופים המקומיים יותר.

"פאהים"/"הפלא מפריז" מבוסס על ספרו של פאהים מוחמד, גאון שח, שעזב באישון לילה בגיל 8 את ביתו בבנגלדש. הוא נוחת עם אביו בפרבר קשה יום -קרטיי (שעלה לא מעט לכותרות גם בהקשר של תקיפות אנטישמיות נגד יהודים). ההצצה הכנה ל"פריז של מטה", מלאת המהגרים, היא אחת המעלות של הסרט. בין ניסיונותיהם להסדיר את מעמדם, וההידרדרות ההדרגתית להומלסיות, פאהים נכנס למועדון השח המקומי.

כאן מגיע האס הנוסף - אבל גם המתבקש - בסרט, והסיבה מן הסתם להבאתו לארץ: ז'ראר דפרדייה, שמגלם את המורה הקשוח לשח. הכוכב בדימוס כבר בן 73, מוכה שערוריות, ועדיין אין כמוהו בגילום הטיפוס הכה צרפתי הזה - ה-Brute - בהמה גסת רוח עם לב זהב. התפקיד שלו צפוי לחלוטין, כמו העלילה כולה, אבל עדיין דפרדייה מיומן בלהציג את המעבר הרגשי - ששקול למעבר שיוצרי הסרט מאחלים לצרפת בכלל - מאדישות והתנשאות להזדהות עמוקה.

במאמר מוסגר, אומר, שלעיתים מוזר וצורם לראות את דפרדייה אחרי ההאשמות החמורות מאוד שהועלו נגדו (מי שרוצה פירוט, שיגגל). מצד שני, זו שוב הוכחה, גם בעידן המי־טו, שיש מקרים שאכן האמן מתעלה על האיש הנאלח מאחוריו.

לסיכום, לא סרט גדול, אך מומלץ. בעיקר בגלל סצנה אחת עם הים במרכזה.

במה
שי בר יעקב

רנט

★★★★
רנט

הלהקה עוצמתית וההפקה כולה סוחפת ומרגשת: סוף־סוף המחזמר האיקוני שכבש את ברודוויי בשנות ה־90 עושה עלייה

"רנט" עלה לראשונה לבמה בניו־יורק ב־1996 והפך לתופעה תרבותית ייחודית שסימנה תקופה. כמו "סיפור הפרברים" בשנות ה־50 ו"שיער" בשנות ה־60 הצליח המחזמר שכתב ג'ונתן לארסון, שנפטר ערב הבכורה של ההפקה המקורית, לפרוץ אל מעבר לגבולות הז'אנר ולמשוך לברודוויי קהלים צעירים ומגוונים.

לארסון כתב את המחזה בהשראת האופרה "לה בוהם", המספרת על חייהם של חבורה של אמנים קשי יום בפריז במאה ה־19. הוא העתיק את הפעילות לאיסט־וילג' של ניו־יורק בניינטיז, ויצר אופרת רוק העוקבת אחר חייהם של אוסף דמויות שוליים בעלות שאיפות גבוהות אך עם יכולות כלכליות מצומצמות. סיפוריהם מערבבים בין רומנים מכל מיני סוגים (גבר ואישה, שני גברים, שתי נשים), ויש גם מסרים חברתיים של מחאה נגד בעלי ההון המנסים לפנות אותם מדירתם. "אמנות או נמות" הם שרים, ואכן המוות נוכח במחזמר, בדמות מגפת האיידס, שרבים מהגיבורים נגועים בה. בהפקה העכשווית בעברית כל הדיבורים על המגפה הקטלנית מתחברים באופן טבעי לקורונה, ומצלמת הווידיאו של מארק, הגיבור הראשי, המתעד את ההתרחשויות סביבו, מתחלפת במכשיר הטלפון הנייד, ואילו שאלת שכר הדירה המאמיר והמחאה נגדו נשמעות רלוונטיות מתמיד.

ההפקה במרכז ענב היא פרי יוזמה של צמד במאים, אבישי בן גל ושחר פרץ, שהחליטו ללהק להצגה שלהם שחקנים אלמונים, בלי כוכבים מוכרים. הם הצליחו לאסוף לפרויקט חבורה מרשימה של צעירים מוכשרים, היודעים לשיר וגם לרקוד, גם אם פה ושם הביצוע שלהם לא מספיק ער לניואנסים. כדאי לציין את דותן עמרני, אור בן ברוך, ספיר יצחק, הגר אנגל, רותם מלר, שחף בלאש, ומעל לכולם הראל ליסמן, שחקן רגיש עם קול של זמר נשמה ענק. התפאורה הרב־קומתית של הפיגומים המאיימים על הדירה הקטנה מצליחה לעשות את המיטב עם החלל הבעייתי, והליווי המוזיקלי של הלהקה החיה הנמרצת עוצמתית ביותר, אם כי יש תחושה בהתחלה שהאינטימיות של החלל אינה בדיוק מסתדרת עם העוצמה המוגברת של המוזיקה. בהמשך האיזון משתפר, והתוצאה הסופית היא הפקה סוחפת ומרגשת של המחזמר האיקוני, שטוב שסוף־סוף עשה עלייה, גם אם באיחור אופנתי של רבע מאה.

צילום: יוסי צבקר

ספר
רן בן־נון

אחות לפליאדות

★★★★
אחות לפליאדות

הגיבורות בספר הזה עוסקות במשימת המשימות של המאה ה־21: חיפוש משמעות. בדרך הן מבינות שלפעמים צריך לשחרר

מיקה קצת בדיכאון. היא תמיד הייתה בדיכאון, ומאז שראתה הולך רגל נדרס למוות מול עיניה, זה רק התגבר. גיבורת "אחות לפליאדות" של אורית אילן מצליחה לשקם את עצמה ומקיימת חיים נורמליים יחסית. אבל איזה מין חיים אלה? האם בכלל שווה לחיות אותם? האם ניתן לבחון את החיים במונחי שווה או לא שווה? לאילן יש מבט אכזרי שבוחן את הגיבורות שלה בריחוק אינטלקטואלי כמעט מתריס ובהומור גבוה, ציני, כמעט מתנשא.

אחיה המוצלח עובר לגור בשוודיה עם אשתו השוודית המקסימה וילדיו המוצלחים, ומיקה נוטשת את דירתה העלובה ביד אליהו ועוברת לדירתו המהממת של האח בשכונת מגדלי היוקרה פסגת אורכידאה, שם היא יושבת בגינה ובוהה באימהות בנות גילה, 30 ומשהו, מתרוצצות אחרי עולליהן ומקטרות בחן. זה היה יכול להימשך כך לנצח, כולל השיחות הבטלות עם השכנה לילי, שתמיד משלימה דוקטורט באנתרופולוגיה, אבל אז פקיד העובר ושב של מיקה ממליץ לה על קבוצת הרוחניות של הגורו עמליה, ומשהו בחומת הציניות שלה נסדק לראשונה.

הקבוצה של עמליה מתנהלת בשיטת האהבה הקשוחה; מיקה לומדת שלא הכל נמצא בשליטתה, שאפשר לשחרר ולתת לכוחות הגורל לעשות את שלהם. היא לומדת להכיר בסבל שלה ולקרוא לו בשם; היא מבינה את המצוקה הקיומית שהיא חלק בלתי נפרד מחייה, מנפשה. ואז עמליה נעלמת ומיקה מבינה שהכל סתם. על לילי השכנה עובר תהליך דומה. בעלה נסע לחפש את עצמו בקרוואן בערבה, ילדיה מנוכרים, ובמסגרת עבודת הדוקטורט שלה היא מגלה את המורה הרוחני "דוד המואר" מהצפון, שמוביל אותה לאותן המסקנות המדכדכות.

השם "אחות לפליאדות" מתייחס לנימפות מהמיתולוגיה, שעל שמן נקראת קבוצת כוכבים הנחשבת לבעלת כוחות מיסטיים. אבל הגיבורות של אורית אילן נטולות כוחות ועסוקות במשימה הכבירה וחסרת התוחלת של המאה ה־21, חיפוש המשמעות, שנמצאת, אם בכלל, בדברים הקטנים ביותר: לעזור למישהו, לחבק עץ. ככה הדיכאון קצת פחות שחור, אבל רק קצת.

הספר באתר עברית
פודקאסט
אסף יערי

הופעה מהגיהנום

★★★☆
הופעה מהגיהנום

הסכת שאוסף סיפורי זוועה של אמנים על דברים שקרו להם בהופעות, גרם ליוני בלוך לדבר בגילוי לב על רגעים מכריעים בקריירה

אופנה חדשה הולכת ותופסת מקום בעולם ההסכתים הישראלי: מכניסים שני קומיקאים מוכרים (יותר או פחות) לאולפן ואומרים להם לנהל שיחה מצחיקה. התוצאה: בדרך כלל זה לא עובד. אין אנרגיה של הופעת סטנד־אפ, אין יוקרה של הופעה בטלוויזיה, ולרוב החומרים המושמעים הם כאלה שמסיבות טובות לא נכנסו להופעות. לרוב ממש חבל על הזמן.

זה לא אומר שאין מקום לפודקאסטים מצחיקים וכיפיים, שצומחים לעיתים הרחק מחברות ההפקה החדשות, ומחוברים הרבה יותר לקהל.

למשל "הופעה מהגיהנום", ההסכת של דניאל סלגניק, תסריטאי, ואורי רונן, מוזיקאי, שמארחים אמני במה שיספרו על ההופעות הכי נוראיות שהיו להם. ההסכת חגג שנה וחצי ו־60 פרקים עם אורח מוכר מאוד – יוני בלוך. הפרק הזה, כמו פרקים אחרים של ההסכת, נפתח בשיחה ארוכה מדי בין המגישים (הפעם בהשתתפות המגיש האורח עדי שיפר). חברים, התכנסנו בעיקר כדי לשמוע מה יש לאורח שלכם לספר, פחות לשמוע על צרות היומיום שלכם.

בלוך כבר סיפר לא מעט על הקריירה הארוכה שלו כמוזיקאי, מפיק ויזם טכנולוגי, אפילו בפודקאסטים אחרים, אבל השיחה שנפתחת בסיפורי זוועה מהופעות חיות זורמת משם לשיחה משוחררת על יצירת מוזיקה בארץ, שאולי לא כל המאזינים יבינו את כל המושגים והאזכורים בה. בכל זאת, לא כולנו שולטים בפרטי הקריירה של בלוך.

האורח מצידו כבר בן 40 אבל עדיין חנון המחמד של המוזיקה הישראלית, ומעורר הזדהות כשהוא חוזר לנעוריו הבודדים בבאר־שבע, ולתחילת דרכו כאמן. על נושא אחד הוא מנוע מלדבר: העבודה עם בוב דילן על הקליפ המדובר שזכה בתואר קליפ השנה 2013.

בפרקים אחרים ראיינו סלגניק ורונן לא מעט אמנים מוכרים, כמו איה זהבי פייגלין, דן תורן, יאיר ניצני, מיכאל מושונוב וגם כאלה שכנראה לא תזהו את שמם, אבל יש להם את הדבר הכי חשוב לחוויית האזנה נעימה  – יש להם סיפור טוב.

אפשר להאזין הכל האפליקציות ובאתר.

הפרק עם יוני בלוך:

אלבום

כוורת, מארז האלבומים

★★★★★
כוורת, מארז האלבומים

צפוף באוזן: שלושת האלבומים שלהקת כוורת הוציאה במהלך שלוש שנות פעילותה, זוכים כעת לסיבוב נוסף עם סאונד משופר ומרהיב. וההאזנה להם היא פשוט חוויה

להקת כוורת כבר לא תתאחד ולא תצא הקיץ לסיבוב הופעות. ככל הנראה זה גם לא יקרה במהלך 2023 – ולא בגלל היעדר ביקוש מצד הקהל. סיבות לחגיגה דווקא לא חסרות. לאלבום הבכורה המכונן שלהם, "סיפורי פוגי", ימלאו בשנה הבאה 50, והשביעייה נותרה חלק מהותי מפסקול של מדינה שלמה. כוורת היא לא רק מקרה נדיר של חבורת מוזיקאים צעירים ופוריים שנפגשו בנקודת זמן מסוימת והחליטו לנסות ולעשות כמה דברים יחד. היא גם דוגמה להעברה בין־דורית מוצלחת: כשהן ילדי הגן והן הסבים והסבתות שלהם מסוגלים לזמזם בהנאה את "שיר המכולת", "המגפיים של ברוך", "גוליית", "נתתי לה חיי" וחבריהם.

סביר להניח ששמעתם לאורך השנים את השירים של כוורת כבר מיליון פעם, אבל לא ככה. שלושת האלבומים שהלהקה הוציאה במהלך שלוש שנות פעילותה ("סיפורי פוגי", "פוגי בפיתה" ו"צפוף באוזן") זוכים כעת לסיבוב נוסף. הם יצאו במהדורה מחודשת על גבי תקליטי ויניל, ובמארז מושקע של תקליטים צבעוניים שכבר הפך למבוקש בקרב האספנים, ולא פחות חשוב מכך – הם זמינים כעת גם בשירותי הזרמת המוזיקה.

מי שהאזין עד לאחרונה לשלושת אלבומי הלהקה – בדיסקים או בסטרימינג –קיבל חוויה חלקית בלבד. המוזיקה הייתה נהדרת, השירים היו מצחיקים, ואפילו הופיעו בהם בונוסים נחמדים בדמות "מתמטיקה", "המגפיים של אפרים" ו"כולם מחכים לשולה", אך הסאונד היה רחוק מלהרשים – ולא בגלל כישורי הנגינה של חברי ההרכב.

זו לא הפעם הראשונה שמטפלים במורשת של כוורת. במסגרת חגיגות ה־40 ללהקה יצאה קופסה מקיפה שכללה קטעים נדירים, ביצועים מהופעות חיות ושאר תופינים שאספנים ומאזינים מתקדמים מחבבים. הכותר החשוב ההוא (שזמין בשירותי המוזיקה) הציע לא מעט אוצרות וטופל ביד אמן, אך בלחם ובחמאה של הלהקה – בשלושת אלבומי האולפן – לא נגעו.

כעת זה השתנה. פיני שפטר (שעשה עבודת קודש דומה לפני כמה שנים בשיפור הסאונד של האלבומים שאריק איינשטיין הוציא לאורך הסבנטיז), טיפל במשך כמה חודשים במיומנות ובסבלנות של ארכיאולוג בנכסי האולפן של כוורת, והתוצאה שומטת לסת. ובהשאלה ממילותיו של דני סנדרסון: עכשיו צפוף באוזן ובהחלט יש עניין, ואפילו גדול. אחרי שנים שהטרילוגיה הזאת סבלה מסאונד בעייתי ובעיקר לא אחיד שפגם בחוויית ההאזנה  – האלבומים האלו נולדו עכשיו מחדש.

רסטורציה מוזיקלית היא לא עסק זול, וכשמתחילים לכמת את העלויות של מלאכת השחזור לשקלים מגלים לא פעם שהפוטנציאל לרווח קל רחוק מלהיות גבוה. אך שימור תרבותי הוא קריטי גם למען הדורות הבאים שאולי יגיעו לנכסים האלו ביום מן הימים. בסוף, אין לנו הרבה הרכבים או אמנים או אלבומים שראויים למאמץ הכביר הזה כמו איינשטיין וכוורת.

ההאזנה המחודשת לשלושת אלבומי האולפן של כוורת היא חוויה גם עבור טיפוסים לא אודיופילים. קצת כמו לשוב ולראות במדויק לאחר ניתוח להסרת משקפיים. פה ושם אתה מגלה עוד איזה מהלך גיטרות מבריק של סנדרסון, יצחק קלפטר או אפרים שמיר שלא זכרת; פתאום הקלידים של יוני רכטר או עבודת הבס של אלון אולארצ'יק נשמעים חיים מבעבר; לפרקים אתה מרגיש כאילו סט התופים של מאיר פניגשטיין ממוקם בין האוזניים שלך; וגם הקול הנונשלנטי של גידי גוב הצעיר מקבל כאן עוד קצת בשר. השירים עצמם לא יחדשו לכם דבר, אך הצליל עשיר, מלא וחם – ובעיקר הוא הכי קרוב למקור שאפשר לבקש.

אלו אלבומים שיש לצרוך לפי סדרם – חלילה לא בפלייליסט. לפתוח עם "סיפורי פוגי" (ולהתעכב במיוחד על "למרות הכל" ברוח האחים אולמן ועל "שירות עצמי" עם ההרמוניות הנהדרות), להמשיך ל"פוגי בפיתה" שלמרות להיטים כ"נתתי לה חיי" והברקות דוגמת "הבלדה על ארי ודרצ'י" ו"התמנון האיטר", הוא עדיין החוליה הפחות חזקה בשרשרת, ולקנח ב"צפוף באוזן" –שבו סנדרסון שיחרר קצת חבל לחברים האחרים בלהקה. למרות שהאלבום הזה הצליח פחות מהשניים שקדמו לו בזמן אמת ולאחריו הלהקה התפרקה, הוא מכיל כמה מהפסגות המוזיקליות שבהן נגע ההרכב וגם לא מעט להיטים ("גוליית", "שיעור מולדת" ו"היא כל כך יפה").

"ככה היא באמצע", אולי הקטע הכי פרוגי של כוורת שחתם את האלבום, הוא לא רק כמעט חמש דקות של עונג עילאי, אלא גם אקורד סיום מפואר שמהווה מעין מבוא למה שחלק מחבריה יעשו כשייצאו לקריירות הסולו שלהם.

סרט
בנימין טוביאס

אלביס

★★★☆
אלביס

חובבי אלביס יקבלו ב"אלביס" מנה גדושה מלהיטיו והצצה אל סיפור חייו, אבל הסרט החדש על "המלך" הוא יותר מעוד ביוגרפיה מהללת. משתלט עליו טום הנקס בחליפת שומן ומבטא מעצבן. איכשהו זה עובד

"אני לא מבין דבר במוזיקה. אבל באותו הרגע, חזיתי במופע הקרנבל הטוב שראיתי בימי חיי". את הדברים האלה אומר בפתיחת "אלביס" קולונל טום פארקר (טום הנקס), האמרגן לעתיד של "המלך", שרואה אותו לראשונה על הבמה. בכך הוא מספק לא רק הצצה למערכת היחסים העתידית שלהם — של מפעיל קרנבלים חסר לב שמנצל עד עפר את מי שישנה לנצח את הרוקנרול — אלא לקו המחשבה של הסרט כולו. המוזיקה פחות חשובה, העיקר זה הפריק שואו.  

"אלביס" לרגעים קרוב בהרבה יותר ל"סמטת הסיוטים" של גיירמו דל טורו, גם הוא על אנשי ירידים מרושעים שפועלים לרוקן את צלם האנוש של מי שיהפכו למופע בידור מול ההמונים, מאשר ל"רוקטמן" או ל"רפסודיה בוהמית" שהציגו סיפורי זמרים רק כסיפור הצלחה.

סרט מוזר, "אלביס". מצד אחד הוא בהחלט רוצה להיות עוד ביוגרפיה בומרית מהללת שתשמח אתכם ואת אבא שלכם, על אייקון מוזיקלי מהחצי השני של המאה ה־20, סטייל אלטון או פרדי מרקורי. אפשר להרגיש את הזיעה של האולפן למכור אותו ככזה, וגם התסריט עובר בכל התחנות המתבקשות של "עלייתו ושוב עלייתו וגם קצת נפילתו" של הכוכב התורן: מהמקורות הצנועים בבית עני, דרך הגילוי, המהמורות הקלות בדרך להצלחה (רק בסרטים כאלה על אלילי פופ אפשר לתאר הוצאת אלבום במונחים של סיכון קיומי לעתיד האנושות), ההצלחה, המגה־הצלחה, האישה הטובה לצידו, האמרגן המרושע שמפריד אותו מהמשפחה ומהחברים, הסמים, ואוי לא... ההשמנה. חובבי אלביס בהחלט יקבלו פה פלייליסט עם מיטב הלהיטים של "המלך" לצד ערך ויקיפדיה מצולם על חייו.

מצד שני, תחת שרביטו של הבמאי האוסטרלי ההיפראקטיבי באז לורמן ("מולין רוז'", "גטסבי הגדול"), המתמחה בקולנוע קופצני ופופי שמשלב בין סצנות מלאות גיחוך לפסקול עתיר בגרסאות כיסוי, "אלביס" לפרקים מרגיש כמו סרט מצויר. במובנים רבים זה סרט ילדותי וגרוטסקי — כולל המשחק המגוחך של הנקס, עטוף בחליפת שומן ונושא מבטא הולנדי מעצבן — רק שאני לא בטוח שהדבר פוגם בחוויה הכללית. זה סיפור שמוצג כמיתולוגיה, אגדה, עם טובים ורעים מובהקים, כשאלביס מתואר במונחי גיבור־על של מארוול, שאת חוברות הקומיקס שלה הוא העריץ (ומצחיק למצוא רפרנס כה בוטה ל"מארוול" בסרט של האולפן המתחרה וורנר). זה גיבור־על שכוחו הוא — סליחה — לחרמן בנות ואת העולם כולו עם השירה שלו.

אלא שבמקום סיפור גבורה מעניק לנו כאן לורמן כרוניקה על כישלון, או טרגדיה בצבעי צלופן אם תרצו. לא סרט על זמר אהוב וניצחונו על המהמורות, כמו שקרה במקרה של "קווין" ואלטון ג'ון שהיו מעורבים בהפקת סרטיהם, אלא על ההחמצה שבו. מדהים לראות איך סרט על חיי וקריירת חלוץ הרוק והפופ המודרני, מקדיש את מירב זמנו להבהיר במה לא הצליח: אלביס לא היה פוליטי מספיק, לא רלוונטי רוב הקריירה, מפונק וקל להשפעה, והוא היה האחרון להיות מודע לחשיבותו כשובר מחיצות בין גזעים. ליבו אולי טהור, אבל בואו, הוא יוצא די טיפש. הופעתו של הכוכב הצעיר אוסטין באטלר מצליחה לאזן את הבעייתיות הזו, ולהוציא את אלביס כטיפוס חם ומעורר אהדה. הוא גם מחקה אותו די טוב.

אך הקולונל המגוחך שמגלם הנקס, ובעצם פותח ומסיים את הסרט, נותן את הטון המרכזי: מוקצן, גרוטסקי וכמעט קרקסי מצד אחד, אבל בעל כוח משיכה לא קטן מצד שני. חוסר הנוחות המסויימת מהקריקטורה שמספק כאן הנקס, ובעיקר משנאת־הזרים הכלולה בתוכה (אוי לא, אמרגן הולנדי ניצל את הילד האהוב של אמריקה! ברגע אחד אלביס גם קורא לו "חייזר"), מתגמדת מול התרגיל שעושה פה לורמן: להציג סרט על חלום אמריקאי של הצלחה שכולל בתוכו סיוט.

זה הסרט הראשון שלורמן עושה מאז הגרסה המטורללת שלו ל"גטסבי הגדול" לפני עשור עם דיקפריו — שגם היא הייתה מרתקת וילדותית במקביל. אז, כמו היום, אני מרגיש שיש בקולנוע של לורמן בן ה־59 משהו מעט מיושן, ועדיין הוא יוצר מתוחכם ממה שנראה לעין. זה גם נכון לגבי "אלביס", שמתעלה מעל השיממון של חביבי הקהל "רפסודיה בוהמית" ו"רוקטמן" שתיפקדו כמכתבי הערצה וליקוק למושאי הסרט. מגיע לאלביס יותר מזה. לא סתם קוראים לו "המלך".

במה
שי בר יעקב

רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים

★★★★☆
רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים

יותר מ־30 שנה אחרי ש"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" עלתה בארץ וגרמה לסנסציה, ההצגה המופלאה הזו חוזרת לבמה בגרסה רעננה ואנרגטית

עוד לפני פטירתו החל הבמאי יבגני אריה להעלות מחדש בתיאטרון גשר הפקות חשובות שהוא ביים בעבר, כמו "כפר" ו"העבד". עוד הצגה שחלם להעלות מחדש הייתה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים", ההפקה הראשונה של התיאטרון הרוסי־ישראלי בארץ, שהועלתה ב־1991 וגרמה אז לסוג של סנסציה. אותה הצגה שוחזרה כעת על ידי הבמאי הצעיר עמית אפשטיין, הכותב בתוכנייה שניסה לעקוב במדויק אחר ספר ההצגה של אריה, "ללמוד ולהצדיק אותה ואז לציירה מחדש בצבעים טריים".

ההצגה שבנה אינה מדיפה ריח של הצגה מוזיאלית אלא של יצירה רעננה, המחברת בין הקסם של שפת הבימוי התיאטרלית המיוחדת של אריה לשחקנים של הדור העכשווי של גשר. זוהי הצגה היונקת מכמה מסורות של פיוט, החל מהמחזה הפילוסופי של טום סטופארד, שנסמך בכתיבתו על שני גאונים, שייקספיר ובקט. רוז וגיל, צמד גיבורי המחזה, הם דמויות המבוססות על שתי דמויות משנה מהמחזה "המלט", אבל הם גם קשורים לדידי ולגוגו, צמד האנטי־גיבורים של בקט מ"מחכים לגודו". אלו הם גיבורים ליצניים קלאסיים של דרמת אבסורד, אבל עבור אריה הם גם ייצגו את האנשים הקטנים שנתקעו בסיטואציה היסטורית מאיימת שאין להם שליטה עליה, כמו שחקני גשר שהיגרו לארץ. הבמה המינימליסטית מציגה אותם עומדים על מסלול שהוא מעין מסדרון ארוך בין שתי דלתות, דימוי אולטימטיבי לחיים בין לבין — בין דנמרק לאנגליה, בין רוסיה לישראל או בין החיים למוות.

על הגשר הצר הזה מוציא אפשטיין מצוות השחקנים שלו ביצועים מדויקים, אנרגטיים וצבעוניים. בתפקידי המשנה בולטים דורון תבורי, ישראל (סשה) דמידוב, שלומי ברטונוב, גיל פרנק וליליאן רות, שעושים עבודה נהדרת. מעל לכל ההצגה שייכת לעידו מוסרי ואלון פרידמן הנפלאים, המגישים ביצוע מרתק, מורכב, משעשע ונוגע ללב, כצמד השליחים המחכים להוראות, מעבירים את הזמן במשחקים, ותוהים האם הייתה להם אפשרות כלשהי להשפיע על גורלם המר.

ההצגה המקורית תוארה על ידי אחד המבקרים של התקופה כ"נס אמנותי", ואני יכול רק להצטרף לדעתו ולהודות שהנס הזה קם לתחייה. על אף אורכה (כמעט שלוש שעות עם שתי הפסקות) זו עדיין הצגה מופלאה.

ספר
רן בן־נון

החזאית

★★★★
החזאית

תמר וייס גבאי, מספרת מקורית ויצירתית להפליא, בראה בספרה החדש "החזאית", גיבורות מעניינות במגוון סיטואציות משונות

נביאת אמת. כך מכנה תמר וייס גבאי את גיבורת ספרה השלישי "החזאית" (בהוצאת לוקוס). היא גדלה בעיירה דרומית קטנה, מוקפת הרים, ששיטפונות אדירים מאיימים עליה מכל עבר. היא עזבה לאקדמיה, ללימודי כדור הארץ, וחזרה כדי לספק לתושבי העיירה, לקהילה שלה, את המידע שהיו זקוקים לו יותר מכל – תחזית מדויקת, ספציפית למקום הזה, חיונית להצלת חיים.

החזאית היא נביאה בעירה, אבל כידוע, אף אחד לא אוהב נביאים; אנשים לא רוצים לשמוע בשורות רעות וכך, למרבה האבסורד, המקומיים מגלים עוינות כלפיה כשהתחזית אינה תואמת את ציפיותיהם. צל של ריחוק נוצר בין החזאית לבינם, הופך אותה לאדם בודד, מסוגר ומרוחק.

אביה של החזאית הוא מורה לספרות, אמה אלכוהוליסטית בתפקוד נמוך וסבתה מגלה סימני דמנציה הולכים ומעמיקים, שמעלים במוחו של האב מחשבות על החלטות קשות. המורה הוא שריד אחרון, אידיאליסטי, של חיבור לאדמה. כך חינך את בנותיו ועם החזאית זה גם הצליח לו, בינתיים. כשהוא נתקע לשעה קלה במרתף בית אמו המבולבלת, בין צנצנות חמוצים, הוא מהרהר במה שהיה ומה שיהיה, בקשרים שבין בני האדם למקום ובינם לבין עצמם, בשורשים.

הגיבורה השלישית של הסיפור היא הנערה, נכדתו של המורה ואחייניתה של החזאית. אמה של הנערה בחרה לגור רחוק מהעיירה ולא לחזור אליה, אך שלחה למקום את בתה כדי שתהיה קצת פחות אאוטסיידרית ואולי גם תירש מעט דברי חוכמה מסבה ודודתה. הנערה לומדת את "הזקן והים" ומקשיבה לו באוזניות, והסיפור שלה מתכתב עם הקלאסיקה של המינגוויי, כשהיא יוצרת קשר מיוחד עם צבייה עזובה.

אצל גבאי, הטרגדיה מעניקה למוות משמעות. היא מספרת מקורית ויצירתית להפליא, ששותלת את גיבורותיה במגוון סיטואציות משונות, מעניקה להן כוחות נסתרים ומעמתת אותן עם הגורל והבריאה. בבדידותה המזהרת, החזאית היא איקונה פמיניסטית מסוג זר ומוזר, ספק מכשפה בעולם של רוחות מייללות ומים שוצפים. אם לא תקשיבו לה, זה יעלה לכם בדם.

לעמוד הספר באתר עברית
פודקאסט
אסף יערי

סוכן משולש

★★★★
סוכן משולש

איך הוקם המוסד? איך עוצבה פעילותו שנמשכת גם היום? מה גרם לראש המוסד איסר הראל לפרוש? כל הסודות שאפשר לגלות נחשפים בפודקאסט המפתיע "סוכן משולש"

איש המוסד חזר ממשימה במערב אירופה, שבה גייס סוכן ממדינת אויב, וזומן מיד לחדרו של הראש.

"הגשת בקשה להחזר כספי על בילוי במכון ליווי", פנה אליו ראש המוסד במבט חמור סבר. "זאת הייתה החלטה מבצעית טובה מאוד לקחת לשם את המרגל שגייסת, אבל למה מדינת ישראל צריכה לשלם גם על הבילוי שלך באותו מקום?"

השיחה הזאת התרחשה במציאות, אבל – כמו שניחשתם, כנראה — לא בשנים האחרונות, אלא בסוף שנות ה־50. ראש המוסד היה אז איסר הראל, אחד שלא עשה הנחות מוסריות לעצמו או לפקודיו, למרות אופי העבודה בשטח. הראל הוא גיבור הפרק האחרון של "סוכן משולש: פודקאסט על מודיעין וריגול", בהגשת פרופ' דני אורבך, היסטוריון צבאי ומומחה להפיכות, התנקשויות, ריגול ופשעי מלחמה, שנמצא בעיצומה של עונתו השלישית.

גם אם נדמה במהלך הפרק שאורבך כבר יודע הכל על הנושא המדובר, הוא מראיין מומחה גדול ממנו לתולדות קהילת המודיעין הישראלית, פרופ' שלמה שפירא, שהכיר את הראל אישית ואף ערך את ספרו על לכידת אדולף אייכמן.

למרות מעמדם האקדמי הבכיר, השיחה בין השניים קולחת, ברורה ומובנת לקהל הרחב. מפתיע לגלות שהמודיעין הישראלי המפואר הורכב בתחילה מאנשים חסרי ניסיון, ורק דמויות גדולות מהחיים כמו איסר הראל עיצבו אותו בדמותם. הראל, למשל, העדיף להשקיע יותר במבצעים ופחות באיסוף מודיעין, נטייה שלא השתנתה עד ימינו. הפרשה שלבסוף הובילה לסיום הקריירה שלו הייתה הניסיון למנוע ממצרים להצטייד בטילים ארוכי טווח, באמצעות התנקשות במדענים שסייעו להם. נשמע מוכר?

זווית אקטואלית אפשר למצוא גם בטענות שהמוסד עסק בשנות המדינה הראשונות בריגול פוליטי אחרי המפלגות היריבות למפא"י של בן־גוריון, אבל מצד שני איסר הראל גייס את יוצאי מחתרות האצ"ל והלח"י, ובהם גם יצחק שמיר, לימים ראש הממשלה מהליכוד, כלוחמים ביחידה מבצעית מיוחדת.

ההסכת מרתק לחובבי ריגול, היסטוריה וסתם סיפורים טובים. פרקים קודמים עוסקים במלחמה באוקראינה, בפרשות ריגול טריות ובסוגי ריגול אחרים, ומוכיחים שהתנאי הראשון לפודקאסט מוצלח זה שיהיה מה להגיד בו.

אפשר להאזין לכל פרקי ההסכת באפליקציות השונות ובאתר.

לפרק על איסר הראל:

אלבום
אמיר שוורץ

רומה

★★★★☆
רומה

עם עיבוד מוזיקלי מרענן וטקסטים מרגשים, גם באלבומו החדש, "רומה", עמיר לב ממשיך לתפקד כאחד מהקולות החשובים ברוק הישראלי

כל מי שהתיישב לכתוב פעם – כמקור פרנסה או רק למגירה – יודע כמה קשה להגיד הרבה במעט. עמיר לב הוא אמן הצמצום. היכן שאחרים זקוקים למשפט הוא מסתפק במילה, גג שתיים. הכתיבה שלו נטולת זנבות או שומן, וכל משפט קצר שלו שולח את המאזין להשלים בדמיונו את המילים הלא מושרות.

וזו אפילו לא התכונה הכי חזקה שלו, או זאת שהופכת אותו לאחד מהקולות החשובים ברוק הישראלי כבר כמעט 30 שנה. כשמו, לב הוא מהבודדים שדואג בכל אלבום להזכיר את האנשים השקופים.

גם ב"רומה", האלבום החדש והמאוד יפה שלו, לב משמש פה לכמה אנטי־גיבורים שכאלו, שראויים לחסד. ב"שנתיים" למשל, הוא כותב על אסיר ("אם היית נופל על השופט הטוב / זה שמחפש את האור / זה שמעניש רק כשאין סיכוי / אם היית נופל על השופט הטוב"). וכך, מבלי לדעת מדוע האיש יושב שם, אתה קצת מזדהה איתו.

לב לא כותב שירים שמחים, וגם מעל ב"מאמין ליונים" מרחפת תוגה ("אף פעם לא שכחתי שהוא חי עם סוד עצוב / וגם אני לפעמים ניסיתי להיות אהוב"), שנמצאת גם ב"חיפה" ("שטפת את הבית / הוצאת את המים / פעם ראשונה שחורים / פעם שנייה שקופים"), וב"שרשרת" החותם הוא עורך מין סיכום ביניים של האין והיש ("פעם היה לנו את אלי קונה ומוכר / והיה לו עוזר שנכנס לנו ללב").

לב תמיד הסתובב באזורי הרוק הרזה – הרבה גיטרות, בס יעיל ותופים – כמין לו ריד מקומי. זה עבד מעולה לאורך שנות התשעים ובעשור הראשון של המילניום, אך בהמשך הדרך היה נדמה שהוא קצת נעמד במקום. ב"רומה" הוא יוצא קצת מאזור הנוחות ההוא בזכות ההפקה של רונן סאבו, ששותף גם לעיבודים (לצד אור גורפינקל).

וכך מקבלים ב"שרשרת" הנהדר גיטרה יוונית, וב"העתיד קרוב" היפהפה הביטים משתלבים היטב עם הסאונד החם והסמי־מזרחי של הגיטרה. המגע המרענן שסאבו סיפק ללב, שהלך ונחשף לאורך הסינגלים שיצאו מהאלבום, מתגלה כהברקה והופך את "רומה" לעבודה הכי טובה של הזמר מאז "לפעמים אני מאושר".

סרט
בנימין טוביאס

שיעורים בפרסית

★★★★
שיעורים בפרסית

אפשר לתהות מה פתאום פרסית במלחמת העולם השנייה, ועדיין "שיעורים בפרסית", סרט השואה החדש הזה הוא יצירה יפהפייה ומרגשת

אחת הבעיות הנפוצות ב"סרטי שואה", שהפכו לז'אנר משל עצמם, היא הקלישאה המקוממת של "הנאצי הטוב". כצופי קולנוע, אנחנו מתקשים להעביר שעתיים פלוס בחברת דמויות מפלצתיות, ולכן רוב הסרטים שמתמקדים גם בצד הגרמני, יציגו את האחד או האחת ש"היו ממש בסדר" (דוגמה עכשווית: "ג'וג'ו ראביט" זוכה האוסקר, שבעיניי הוא סרט מתועב).

אחד הדברים המרשימים בסרט השואה החדש והמיוחד "שיעורים בפרסית" הוא שאין בו התייפייפות. מסופר בו על אסיר במחנות שמשכנע קצין נאצי עם אובססיה לאיראן שהוא יכול ללמד אותו פרסית. זה סרט על אנשים איומים ואכזריים, ועדיין אנשים. באחת הסצינות החדות בסרט, יוצאים הקצינים הנאצים למסיבה בחיק בטבע, וברגע אחד מפקדם אומר בחדווה: "אתם תזכרו את היום הזה כאחד היפים בחייכם". הם מהנהנים, ואנו ממש מזדהים איתם ברגע הזה. ואז אחד מהם מכה יהודי עד זוב דם.

"שיעורים בפרסית" הוא סרט מוזר, ואפשר להבין למה נפל בין הכיסאות ולא, נניח, דהר לאוסקרים. בתחילתו נטען שהסיפור היוצא־מהכלל שלו "מבוסס על אירועים אמיתיים"; אך ככל שבדקתי לא היה באמת מקרה כזה, ויש בו תחושה של אגדה. לא ברור איפה בדיוק הוא מתרחש (בלגיה? צרפת?) וגם השם מבלבל. מה פתאום פרסית באמצע מלחמת העולם השנייה? זו הפקה כלל אירופית, שרשומה בבלארוס, אבל דוברת בעיקר צרפתית, גרמנית (וקצת איטלקית) ושפה מומצאת יפהפייה שהיא כאילו הפרסית שמדברים היהודי והגרמני.

הבמאי הוא בכלל אמריקאי־אוקראיני־יהודי, ודים פרלמן, שדי נעלם מאז סרטו המפורסם היחיד שצולם בהוליווד לפני 20 שנה — הדרמה הטרגית המוצלחת "בית של חול וערפל". גם שם פרלמן היטיב להכניס אותנו לנקודת מבטם של אנשים רעים, בלי להתייפייף ובלי להשטיח אותם.

יש עוד דברים נהדרים בסרט — למשל המשחק של השחקן הבסקי הנפלא והרב־שפתי נאוול פרז ביסקיארט ("להתראות שם למעלה"), שנראה כמו תואם פרימו לוי, הרואה את הרוע האנושי ותוהה הזהו האדם; ויש גם התעסקות בזיכרון, בשמות ובשפה כהזדמנות אחרונה להפגין אנושיות בזמנים נוראיים.

יש שירגישו ש"שיעורים בפרסית" לוקח חופש דרמטי גדול מדי לגבי התקופה הקשה בהיסטוריה. אך בעיניי זהו סרט יפהפה, מאוד מרגש, שתפס אותי בהפתעה.

במה

ספר

פודקאסט

אלבום

סרט
בנימין טוביאס

עולם היורה: עולם חדש

★☆
עולם היורה: עולם חדש

ילדים אולי יאהבו את "עולם היורה: עולם חדש", אבל הסרט האחרון בטרילוגיית עולם היורה הוא המשכון חסר ערך שמבייש את המקור של ספילברג

בסוף, אחרי כל הקשקושים על שכפולים גנטיים ואתיקה־שמטיקה, סרטי "פארק היורה" צריכים להיות על דבר אחד: הפחד להיאכל. ספציפית על ידי דינוזאור. ומכל הבעיות הרבות שיש ב"עולם היורה: עולם חדש" — כמו תסריט מטומטם ועצל להפליא — יש עניין אחד פעוט שקובר את הסרט: הדינוזאורים פשוט לא מפחידים בו. הידעתם? על רובם אפשר להשתלט עם שוקר חשמלי, או בתנועת ידיים מטופשת של אילוף שלא תעשה רושם על רוב הכלבים. למעשה, הם מזכירים בעיקר את פסלי הקלקר הענקיים שתראו בכניסה לסינמה סיטי. זה בעצם הסרט: דינוזאור מקלקר, שנועד לילדים. המשכון חסר כל ערך שמדלל עד תפלות מוחלטת את מה שעבד במקור של ספילברג לפני כמעט 30 שנה.

זה מתסכל, כי "עולם חדש" נפתח מנקודת מוצא מסקרנת שהונחה יפה בסוף הסרט הקודם: הדינוזאורים ברחו מהפארק, מתרבים בטבע, ועכשיו אנחנו חיים בעולם חצי־אפוקליפטי שבו הדינוזאורים והאדם נלחמים בו על משאבים ומקום. ומה קורה בעשר הדקות הראשונות? מוסבר שרוב הדינוזאורים נתפסו, והובאו לשמורה חדשה. וואללה יופי, נתקענו שוב בפארק. בין לבין הסרט חוזר בול על השטיק של טרילוגיית "מלחמת הכוכבים" החדשה: לחבר בסרבול ובלי נימוק של ממש את גיבורי הטרילוגיה הראשונה (סם ניל, לורה דרן וג'ף גולדבלום שנחמד לראות אותם אבל לא עושים הרבה) עם הגיבורים הצעירים של הטרילוגיה העכשווית (כריס פראט וברייס דאלאס הווארד האנמיים).

מעניין אגב שטרילוגיית "עולם היורה", שנפתחה בסערה ב־2015 ועכשיו כבר מרגישה נשכחת לחלוטין, עברה בדיוק את המסלול של סרטי "מלחמת הכוכבים" החדשים: סרט ראשון מלא הייפ ואנרגיה, שאמנם היה לא מקורי במיוחד אך פתח תיאבון להמשך (גם אותו ביים קולין טרוורו, במאי מבטיח בדימוס שאחראי כעת למוצר חסר הנשמה הזה); סרט שני מחורבש שלקח את הסיפור לכיוונים קצת מוזרים; ועכשיו קטסטרופה בסרט השלישי שמנסה לסגור כמה שיותר קצוות ולפשט הכל בחזרה, לפני שמכבים את האור.

"עולם חדש" שובר עכשיו קופות בעולם, ואני שומע שיש מי שמרוצים (בעיקר הורים לילדים). תיהנו, אבל כולנו יודעים שמדובר במוצר חסר לב שלא שווה את הזמן.

במה
שי בר יעקב

ינטל

★★★☆
ינטל

"ינטל", הסיפור הקלאסי של בשביס זינגר חוזר לחיים בהפקה אנרגטית, עם ביצוע יפה של הילה שלו לתפקיד שגילמה בסרט ברברה סטרייסנד

סיפוריו של יצחק בשביס זינגר ממשיכים לספק חומר גלם פורה להפקות בתיאטרון הישראלי. נדמה שבאופן אירוני הסופר היידי המפורסם הפך בתקופתנו למלך התיאטרון העברי. בשנה האחרונה ראינו גרסה חדשה ל"טייבלה והשד" בחאן ו"הנאהבים והנעימים" בבית ליסין, וגם החידוש ל"העבד" בגשר ממשיך לרוץ. כעת מצטרף התיאטרון הלאומי לחגיגה עם גרסה מוזיקלית חדשה ל"ינטל", הסיפור ששימש השראה לסרט המפורסם בכיכובה של ברברה סטרייסנד.

העיבוד הנוכחי מבוסס על גרסת המחזה שיצר בשביס זינגר עצמו ביחד עם לאה נפטולין, והוא מביא את הסיפור של ינטל, הנערה המתחפשת לנער כדי להמשיך ללמוד תורה, בצורה תמציתית ויעילה. במרכז העלילה מערכת היחסים המורכבת המתפתחת בין ינטל, המחופשת לבחור ישיבה בשם אנשל, לאביגדור, החברותא שלה בישיבה. מה שמסבך את היחסים ביניהם הוא החתונה של ינטל עם הדסה, הנערה היפה שאביגדור היה מאורס לה אך השידוך ביניהם בוטל.

ההצגה שבנה הבמאי רפי ניב זורמת היטב על הבמה המינימליסטית, שעיצבה סבטלנה ברגר. הלהקה המיומנת עושה עבודה טובה, כשבתפקידי המשנה ניתן לציין במיוחד את עדנה בליליוס ודב רייזר. מאי מלר כהדסה, הכלה הצנועה והזנוחה, עושה עבודה יפה, אם כי התפקיד שלה נותר קצת מסומן בשל קיצורי הטקסט. לאלכס קרול כאביגדור יש נוכחות גברית נאה וגם קול טוב, רק שהיחסים בינו לבין ינטל המחופש לנער נותרים מעט שטוחים. האם הוא חושד במשהו? האם הוא נמשך אליו/ה מינית? לא ברור.

התפקיד הראשי משוחק לסירוגין על ידי שתי שחקניות, רוני דלומי והילה שלו. אני זכיתי לראות את שלו בתפקיד, והיא בהחלט עומדת בו בכבוד. יש בה הרבה חן, וגם פגיעות ונחישות. היא מיטיבה להקרין את הבלבול המגדרי של הדמות, והיא גם שרה נהדר. התוצאה הסופית היא הפקה אנרגטית ויפה, המספקת ערב נעים של תיאטרון מוזיקלי עשוי היטב עם ערך מוסף של מסר פמיניסטי חשוב. אם לא ממש התרגשתי בסיום, ייתכן שזה נבע מהרגשת מיצוי מסוימת שחשתי מההשתכשכות החוזרת בעולם המלודרמטי הזה של העיירה היהודית של פעם. עם כל הכבוד, בשביס זינגר זה עדיין לא שייקספיר.

ספר
רן בן־נון

מעט תקווה

★★★★☆
מעט תקווה

גיבור הספר "מעט תקווה" של אדוארד סנט אובין יוצא למופע מרשים ומרתק של התחשבנות עם העבר ועם טראומת הילדות שריסקה את חייו

פטריק מלרוז כבר בן 30. אחרי שהעביר את שנות ה־20 שלו בתוך ענן סמיך של סמים מעולים, הגיבור האהוב של אדוארד סנט אובין מגיע לפרק השלישי בסדרה כשהוא פיכח לחלוטין, בעקבות שורה של מוסדות גמילה יוקרתיים. לראשונה מאז ילדותו המיוסרת הוא נאלץ לחוות את העולם ללא כל מיסוך או פילטרים, ועבורו זה קשה מנשוא.

למרבה האימה, בן האצולה האנגלי, שלא עשה שום דבר פרודוקטיבי בחייו, חיסל את מרבית חסכונותיו וכעת אולי אפילו ייאלץ לחפש עבודה כאחד האדם. את ההתמכרות לכימיקלים באייטיז החליפה לזמן מה בניינטיז התמכרות למין, שהותירה אחריה שורה של אקסיות עצבניות; חלק מהן פטריק ייאלץ לפגוש במסיבה שהוא מוזמן אליה, בהשתתפות הנסיכה מרגרט בכבודה ובעצמה. המסיבה שבמרכז הספר "מעט תקווה", היא אכן אירוע אפי בלתי נשכח.

אובין עוקב בסבלנות אחר שלל האורחים המוזמנים, מעתיר עוד ועוד שמות ותארים עד שכבר לא ניתן לקבוע מיהו מי ומה הקשר בין הידוענים השונים לבין עצמם - וזו בעצם המטרה, כולם אותו הדבר: עשירים, מושחתים, הוללים, עצלנים, מפונקים, מתנשאים ומרושעים עד אין קץ. התוצאה היא סאגה בלתי נגמרת של רכילות דביקה וטינופים הדדיים, דיאלוגים נוטפי ארס וסודות צהבהבים, שכולם עונג מציצני טהור וצרוף.

כשפטריק עצמו צץ ועולה שוב מבין שלל הטיפוסים, הוא מגיש מופע מרשים ומרתק של התחשבנות עם העבר ועם טראומת הילדות שריסקה את חייו והפכה אותו לשבר כלי מסומם. הוא מקלף מעצמו עוד שכבה של ציניות וריחוק ונראה אנושי יותר, חשוף לגמרי, נטול הגנות מול העולם. עכשיו זה פשוט הוא־עצמו נטו, וזה כל כך יפה וטהור ונקי.

"מעט תקווה" הוא הספר הקליל והמשועשע־יחסית בסדרה, בגלל העיסוק הנרחב בסביבתו החברתית של פטריק, מהלך שמוציא אותו מתוך ראשו המיוסר והופך אותו לצופה במחזה האבסורד של חייו. רציתם את פטריק האמיתי, נטול הסמים? קיבלתם. עכשיו התמודדו עם האמת שלו.יוצא למופע מרשים ומרתק של התחשבנות עם העבר ועם טראומת הילדות שריסקה את חייו.

לעמוד הספר באתר עברית

פודקאסט
אסף יערי

לצערי, נגמר לנו הזמן

★★★★
לצערי, נגמר לנו הזמן

דני פרידלנדר, הפסיכולוג מ"חתונמי", חושף בפני שותפתו לריאליטי ד"ר יעל דורון את סיפורו האישי ואת התובנות שלו על קהילת הלהט"ב בישראל בפודקאסט "לצערי, נגמר לנו הזמן"

דני פרידלנדר וד"ר יעל דורון מוכָּרים לנו כפסיכולוגים שמהנהנים מול הזוגות האומללים שהם בחרו לשדך ב"חתונה ממבט ראשון", כשעל פניהם מבט שבין רחמים למבוכה. לאחרונה החליטו לצאת מהפורמט הבטוח של תוכנית שידוכים טלוויזיונית ולהציב את הידע המקצועי שלהם על השולחן, בפודקאסט הפסיכולוגי "לצערי, נגמר לנו הזמן".

את חמשת הפרקים הראשונים הקדיש הצמד לנושאים שקשורים ישירות לזוגיות, מקנאה ועד תשוקה, רק שבניגוד למשפטי מחץ קצרים, המדיום ההסכתי מאפשר להם להסביר קצת את התיאוריה והמושגים שמאחורי המסקנות. הם מנצלים את היכולות שרכשו בשנות הטלוויזיה שלהם להתנסח בצורה ברורה וקליטה ולנהל יפה את הדינמיקה ביניהם.

הפרק השישי מסמן עוד צעד אחד של התרחקות מהמיינסטרים – והוא מוקדש לחודש הגאווה ולסיפורו האישי של פרידלנדר, שמספר איך יצא מהארון פעמיים, גם בפני משפחתו, וגם בפני הממסד האקדמי, ואף היה מעורב בהתארגנות של פסיכולוגים ידידותיים לקהילת הלהט"ב.

סיפור אישי ורגשי תמיד יוצר דרמה מרתקת, וכך גם הפעם. פרידלנדר חוזר אל ילדותו, אל תחושת השונות, אל הגילוי העצמי ואל ההתמודדות עם החברה. השילוב בין נתונים מחקריים לתיאור החוויה האישית מספק הצצה, אם כי לא מציצנית מדי, לחייו של הומו ישראלי.

ההפתעה: דני, הפסיכולוג החייכן, יודע גם להיות בוטה למדי בסיפוריו ונכנס לפינות אפלות, כמו מדוע לדעתו גייז רוצים לכבוש דווקא גברים סטרייטים, איך הוא מסביר את בעיית הנאמנות של בני זוג בקהילה ואת ההתמכרות שלהם לסוד שהם שומרים עמוק בפנים.

שאלה אחת שחבל שלא התייחסו אליה: איך משפיע השינוי החיובי בתפיסה הציבורית של קהילת הלהט"ב על החיים של גייז בארץ? האם זה מקל על צעירים וצעירות או דווקא מערים עליהם קשיים חדשים, כמו לחץ להקמת משפחה, שהפכה להיות אופציה ריאלית?

ד"ר דורון נשארת בעמדת המומחית האקדמית, אבל כמיטב המסורת של "חתונמי" מאפשרת לבן זוגה להביע את עצמו. לפחות עד שיימצא הנושא שבו היא תוכל לחשוף את סודותיה הכמוסים.  

האתר של הפודקאסט.

להאזנה לפרק האחרון:

אלבום
אמיר שוורץ

Madman Across the Water

★★★★☆
Madman Across the Water

Madman Across the Water, אחד מאלבומי המופת של אלטון ג'ון, ושל עולם הרוק בכלל, זוכה למהדורה מחודשת שרק מעצימה את יופיו שלא פג

את התחייה המחודשת שלה זוכה כעת קייט בוש בזכות שילוב להיטה מ־1985 Running Up That Hill בסדרה "דברים מוזרים", חווה – בזעיר אנפין, בכל זאת לא היה אז שאזם – אלטון ג'ון בראשית המילניום, כש־Tiny Dancer הנפלא שלו שולב באחת מהסצנות הכי חזקות בסרט המוזיקה הכי טוב שנוצר אי פעם: "כמעט מפורסמים".  

כ־30 שנה לפני שהלהיט הגדול מהאלבום Madman Across the Water זכה לסיבוב נוסף, הוא היה השיר שבעזרתו ג'ון כבש את אמריקה. תחילת הרומן שלו עם שוק המוזיקה הכי חשוב החלה כשנה קודם לכן, כשהוציא את אלבום האמריקנה הגדול שלו, Tumbleweed Connection.

ב־1971 הפסנתרן הבריטי המופנם שנולד כרג'ינלד קנת' דווייט כבר הפך לכוכב ענק בזכות הבלדה ההיא ששותפו דאז, ברני טופין, כתב על אשתו, והודות ללהיט השני מהאלבום – Levon. אין הרבה אלבומים שנפתחו עם צמד ממגנט שכזה.

אלבום המופת ההוא, שהזניק את הראלי המרשים של ג'ון שהסתיים בנפילה הגדולה שלו באמצע הסבנטיז — עד לאמצע העשור הוא ישלים עוד שישה אלבומים וימכור יותר מכל אמן אחר — זוכה עכשיו למהדורה מחודשת ומקיפה לרגל 50 שנה לצאתו, שרק מעצימה את יופיו שלא פג מאז.

לאחר הפתיחה המסחררת עם שני להיטים שקשה לסרב להם גם היום, מגיעה שרשרת תופינים בדמות Razor Face, שיר הנושא הארוך שנכתב על הנשיא ניקסון, ו־Indian Sunset — אודיסאה פנטסטית הנמשכת כמעט שבע דקות. הלהקה הנהדרת שליוותה את ג'ון, עיבודי המיתרים העשירים והסאונד הדי פרוגי של האלבום (אחד מהמוזיקאים שהוזמנו לנגן פה היה הקלידן הווירטואוז ריק וויקמן, שנייה וחצי לפני שהצטרף ללהקת יס), הופכים את Madman Across the Water לאחד מהרגעים היותר מרשימים בגוף העבודות הארוך של ג'ון, ולא פחות חשוב – גם לאחד מהאלבומים הכי מרהיבים שיצאו באחת מהשנים הגדולות בתולדות הרוק.

המהדורה החדשה והמומלצת מציעה – לצד סאונד משופר – גם הזדמנות לשמוע את שירי אלבום המופת הזה כשג'ון מנגן אותם רק עם הפסנתר, והתחושה מזכירה צפיה בצייר המשרטט את קווי המתאר של יצירת אמנות לפני שימלא את השטחים בצבע.