דוח
המבקרים
סרט
בנימין טוביאס

טיק, טיק, בום!

★★★★
טיק, טיק, בום!

עם הרבה רגש ומוזיקה טובה: חובבי מיוזיקלס ישתגעו מהסרט "טיק, טיק... בום!", אבל גם לכל השאר מומלץ לחפש בנטפליקס את המחזמר בכיכובו של אנדרו גארפילד, שנותן הופעה ראויה לאוסקר

הדבר הכי טוב ב"ספיידרמן" האחרון — זהו, חלאס, עבר חודש, אפשר לספיילר — הוא כמובן הרגע שבו שלושת הספיידרמנים משלושת הסדרות מתאחדים. ועוד יותר טוב: זכינו סוף־סוף להכריע ולהבין סופית שאנדרו גארפילד ("הרשת החברתית") הוא הספיידרמן הכי טוב בפער ומותק של שחקן. זהו תיקון ראוי, כי דווקא סרטי "ספיידרמן" שלו היו הכי כושלים ובעייתיים (מזכר לאולפנים: לא מאתחלים סדרה פחות מעשור אחרי שהסתיימה הקודמת), אבל בעיקר כי הכוכב הבריטי־אמריקאי הזכיר איך הוא מצליח גם כשהוא מתקרב לגיל 40 להפגין שילוב של רוך, חום ותום נעורים כשצריך — לצד עצב אמיתי ברגעים אחרים (אתם יודעים לאיזה רגע אני מתכוון).  

מעריצי איש העכביש יסלחו לי עכשיו, כי הגיע הזמן לדבר על תפקידו הטוב ביותר של אנדרו גארפילד השנה, והוא בסרט הנהדר "טיק, טיק... בום!" שבו הוא מככב בנטפליקס וצובר מומנטום לקראת זכייה באוסקר על חשבון וויל סמית המאוס ב"משפחה מנצחת" (פרס גלובוס הזהב כבר באמתחתו). בסרט, שבו גארפילד מגלם את המחזאי המנוח ג'ונתן לארסון, הוא מביא בדיוק את אותן איכויות של גבר־ילד שמתאימים גם לספיידרמן שלו: הוא תמים וילדותי, אך אכזר כשצריך. מתוק, אך מרוכז בעצמו.

כמה מילות רקע לסרט, שמתרכז בסיפור נורא ידוע בברודוויי אבל נורא לא מוכר לקהל הישראלי: לארסון הוא כותב המחזמר המצליח מהניינטיז "רנט" ("שכר דירה") על חבורת צעירים בוהמיינים שחיים בניו־יורק בתקופת מגפת האיידס. רצה הגורל ולארסון מת בגיל 36, בבוקר הבכורה של "רנט" (!) ולפני שזכה לראות את המחזה שלו הופך לסנסציה או לקבל בעצמו את פרסי הטוני והפוליצר בהם זכה אחרי מותו.

"טיק, טיק... בום!" ששמו בדיעבד נבואי ממש למחלת הלב שהרגה במפתיע את יוצרה הצעיר, הוא סוג של טיוטה ל"רנט" — מעין מונולוג מושר של לארסון שבו הוא מספר על חייו כמחזאי צעיר ונלהב בניו־יורק, שמנסה לשווא להעלות הצגה שלא מעניינת איש. ברקע, כמובן, מחלת האיידס שקוטפת עוד ועוד חברים.

קוראים ישראלים לבטח יתהו בשלב הזה: אוקיי, זה נשמע כמו סיפור מאוד פנים־אמריקאי ופנים־ברודוויי, שסובב (בעקיפין) סביב יצירת מחזה שמעולם לא הוצג בתיאטראות בישראל (הסרט הכושל מ־2005 הגיע לפה לזמן קצר, והייתה גם הפקה של "בית צבי"). ואם להוסיף לתחושת הברנז'ה הסגורה, את הסרט ביים ולא במקרה לין־מנואל מירנדה, יוצר הסנסציה "המילטון" (שגם מעולם לא הגיע לארץ) והוא כולל שורה של דמויות מהעולם של ברודוויי, ובראשם בראדלי וויטמור בהופעה חמה כסטיבן סונדהיים ("סיפור הפרברים") שמת לא מזמן ושימש כמנטור ללארסון. המוזיקה כאן מאוד מושפעת כמובן מסונדהיים, שברוב מחזותיו לא חיפש להגיש שירים קליטים, אלא יותר "קונספט". כן, חובבי מיוזיקלס ישתגעו כאן.

ואני אומר לכל השאר: עזבו את ברודוויי, וחפשו את הסרט בנטפליקס. לא צריך את כל המידע שמוגש כאן בפסקאות המבוא כדי להתחבר ולהתרגש מ"טיק, טיק... בום!" זה סרט נפלא על נעורים מול הזדקנות מוקדמת, על הבטחות לא ממומשות, על למכור את עצמך מול להאמין בעצמך, על חדוות היצירה מול הפחד הנצחי מהמוות. וכמו במיטב הסרטים — הוא מצליח להסיע אותנו בזמן לניו־יורק של 1992 ולהרגיש כמו אותם צעירים נואשים שהם כבר לא כל כך צעירים, וילדי פלא שמרגישים אט־אט ש"הלך הפלא, נשאר הילד". "טיק, טיק... בום!" אולי לא עמוק במיוחד, או מקורי יחסית נניח ל"כל הג'אז הזה", אבל הוא כן מרגש ומרגיש מתוק וילדותי כמו הגיבור שלו.

ובמרכז, שני אסים: המוזיקה, שבכל זאת מצליחה להרים את הסרט כמיוזיקל־רוק קצבי עם כמה סיקוונסים מדליקים במיוחד (אם כי לקראת הסוף הוא טיפ־טיפה מתחיל לחזור על עצמו), ובעיקר גארפילד. כאמור, אם מישהו מתאים לגלם ילד מזדקן, עם כוכבים בעיניים אבל קמטים שמתחילים להשפיע ומאיימים להפוך אותו לפתטי - זה גארפילד. תנו לו אוסקר. וויל סמית יחכה לתפקיד הבא.

במה
שי בר יעקב

אדיפוס

★★★★★
אדיפוס

דן שפירא מרתק באחת הגרסאות היפות והחזקות של "אדיפוס המלך" - של תיאטרון נוצר, שמדגישה עד כמה הקלאסיקה הזו אקטואלית לימינו

ההפקה החדשה של "אדיפוס", העולה בתיאטרון נוצר, מדגישה את סיפור המגפה כפתיח לטרגדיה, ומקשרת אותה למגפה אחרת, מגפת הקורונה שלנו. אדיפוס, בגילומו המורכב והמרתק של השחקן דן שפירא, מופיע בתמונת הפתיחה כשליט מודרני, המתקשר עם בני עמו דרך מסך הטלוויזיה ומבטיח להציל אותם מהמגפה הנוראה. דבריו מעבירים צמרמורת כשאתה מזהה מאחורי המילים העתיקות של סופוקלס את הרהב של מי שאוהבים לפתוח כל נאום שלהם לאומה במילים "אזרחי ישראל".

זה רק אחד הרגעים המפתיעים בהפקה המיוחדת שיצר הבמאי אבישי מילשטיין, הנעה בטבעיות בין יוון העתיקה לישראל המודרנית, ועושה שימוש מתוחכם באמצעים טכנולוגיים מודרניים. התרגום המודרני והגמיש של שמעון בוזגלו מתחבר בצורה טבעית לעיבוד של מילשטיין, שמצליח באמצעות המצלמה להעביר אותנו בין תמונות חוץ פומביות לתמונות פנים אינטימיות. אחת התמונות החזקות ביותר היא תמונת התאבדותה הנוראה של יוקסטה (אנה סטפן המרשימה), המתרחשת בחדר השירותים ומועברת באמצעות המצלמה. בהט קלצ'י, בתפקיד המקהלה, שנכתב לחלוטין מחדש, מתווכת בצורה אורגנית בין הצופים להתרחשות הבימתית. חידוש מרענן נוסף הוא החיבור בין התפקיד של הנביא תרזיאס לזה של הרועה, המגיע לתת את האישור הסופי לאשמתו של אדיפוס. את שניהם מגלם עודד קוטלר בעוצמה רבה ובחן כמעט ליצני. עוד תפקיד הזוכה לאינטרפרטציה מקורית הוא השליח מקורינתוס, אותו הופך מוצי אביב לפנינה קומית קטנה. גם ערן בוהם בתור קריאון מגיש ביצוע חכם ומדויק, במיוחד בתמונה שבה אדיפוס שם לו אקדח על השולחן כמו מנהיג של מאפיה ומבקש ממנו לעשות את הדבר הנכון.

מעל לכל ההצגה נהנית מהביצוע הכריזמטי של שפירא, הנע בטבעיות בין הפאזות השונות של התפקיד, ובונה דמות חריפה ורבת־סתירות פנימיות המעוררת דחייה וגם חמלה. בזכות כל אלה הופכת ההפקה הזו לאחת הגרסאות היפות והחזקות של "אדיפוס המלך" שראיתי בחיי. הצגה קלאסית אבל גם אקטואלית ביותר. אתה רק שואל את עצמך בסיום, האם גם הקורונה תצליח להוליך מי ממנהיגינו לחשוף את חטאיהם העמוקים ברבים, או שנצטרך להסתפק במנהיגים מזדקנים החותמים בסתר על עסקאות טיעון על פשעים הרבה יותר קלים?

ספר
רן בן־נון

אף יהודי

★★★★
אף יהודי

אחרי שהפכה לדיווה ספרותית עם גדודי מעריצים ברשת, "אף יהודי", קובץ הסיפורים החדש של ענת עינהר, הוא חתיכת אירוע

ענת עינהר היא קצת יותר מסופרת. בשנים האחרונות היא הפכה למעין דמות איקונית, דיווה ספרותית עם גדודי מעריצים ברשתות החברתיות, כך שקובץ הסיפורים החדש שלה, "אף יהודי", הוא אירוע קוסמי רב־ממדי, הרבה מעבר לעוד השקה.

זה מתחיל במקום הכי לא צפוי - מופע סטנדאפ של שחר חסון, בסיפור "איש בקהל". האיש הוא גבר גרוש, הזמן הוא יום ההולדת ה־16 של בנו. הבדידות דווקא במקום הלכאורה שמח משרה תחושת חידלון, אפסות קיומית וכישלון מתמשך - מאוהבים לאויבים, מעוצמה לחולשה, מממשות לאין. עינהר מוליכה אותנו במסלולים השגורים של הקיום בעיר כשהם צוללים אל עבר שקיעה סופנית, שקטה.

סיפור הנושא הוא מהתלה משונה במקצת על שני זוגות ישראלים צעירים בחופשה מפנקת באתר ספא בגרמניה, שבמהלכה נחבל אפה של אחת מהן מנפילה כואבת בטיול אופניים. אלף סיוטי שואה ותסביכי דור שלישי מתכנסים אל תוך טקסט קצר ומהודק, אירוני, אוורירי, מרושע. עינהר נעה תמיד בין ריחוק קומי לבין חיבוק אוהב, רגע אחד מלטפת את גיבוריה וברגע הבא מנחיתה עליהם סטירה מצלצלת, כשאנו מיטלטלים בין שעשוע לאימה.

הסיפור היפה בקובץ הוא "שמלה ירוקה" ובו סטודנטית לא־ירושלמית מבצלאל לובשת את השמלה הקטנה האהובה עליה ויוצאת למסיבה בכפור, תועה ברחובות זרועי פסלי האריות המקריפים. הכל בבירתנו הקדושה זועק זרות וניכור, ומולם העור החשוף, פגיע כל כך מול לחישות הזימה והמבטים השיפוטיים. אצל עינהר המיניות לא בהכרח קשורה לסקס, היא חרותה בנפש, צרובה אל תוך הליבה הפנימית, מטונפת ואלוהית, מרוממת את העברית ושוב מנחיתה אותה למחשכי הגיהינום הלחים.

החגיגה המושחתת והנשגבת מסתיימת בסיפור "ריטה", על מש"ק מודיעין בבסיס דרומי שמעריץ את הזמרת האהובה ומשלם על כך בחירותו ואולי גם בשפיותו. עינהר מקלפת עוד שכבת זוהר מזויף מהמציאות וחושפת אותה בבהירות חדה, פוצעת, צורבת. בהמשך השנה אמור לצאת גם רומן חדש באורך מלא שלה. כבר אי־אפשר לחכות.

לעמוד הספר באתר עברית
פודקאסט
אסף יערי

מוצר צריכה בסיסי

★★★★
מוצר צריכה בסיסי

אם גם אתם עומדים חסרי אונים מול מדף היין או מול התפריט במסעדה, ייתכן ש"מוצר צריכה בסיסי" הוא הפודקאסט בשבילכם. תמזגו לכם כוסית ותתחילו להאזין

חייבים להגיד את האמת: תוכנית על שום דבר הצליחה רק פעם אחת בהיסטוריה, וגם אז רק בזכות כתיבה מושלמת וצוות שחקנים חד־פעמי. בניגוד למה שלא מעט מגישי פודקאסטים ישראלים חושבים, לא מספיק לשבת מול מיקרופון ולדבר על מה שעובר לכם בראש באותו רגע. גם אם החברים חושבים שאתם שנונים ומצחיקים – כדאי שיהיה לכם נושא לדבר עליו.

רצוי מאוד שזה יהיה נושא שאתם מבינים בו ויכולים לספר עליו דברים מעניינים שלא ידועים לקהל הרחב, ולא יתגלו בחיפוש בגוגל או בוויקיפדיה. לדוגמה, אם אתם עוסקים ביין, מבינים ביין, ואוהבים יין, למה שלא תיצרו פודקאסט על יין.

זה בדיוק מה שעושים רוני ססלוב וגיא הרן, מגישי ההסכת "מוצר צריכה בסיסי". השניים מומחים בתחום, וגם מתפרנסים מסדנאות, מייעוץ, מטיולים ומכתיבה על הנושא – וזה ניכר בפודקאסט.

כבר ארבע שנים מוקדש כל פרק לנושא או אורח שמאיר זווית אחרת בעולם הרחב הזה, של לבנים, אדומים, ורודים ואפילו כתומים (זה הטרנד האחרון, אם לא שמעתם).

אחד הפרקים האחרונים יצא לחקור ולפצח נושא שלכאורה העוסקים בתחום יעדיפו לסנן – מחיר היין, ביקב, בחנות או במסעדה.

מנכ"ל יקב דלתון הסביר כמה עולה לייצר יין בישראל, ממחיר הענבים, דרך החביות, הפקקים ואפילו התוויות. המסקנה: אם תראו על המדף בסופר בקבוק יין בחמישה יורו, כמו באירופה, תחשדו שמשהו לא בסדר.

מנהל שיווק של חברת משקאות הכניס אותנו לנבכי התמחור של יינות מיובאים, כמו העלות של השארת יין יוקרתי על המדף שספק אם מישהו יקנה. סומליירית ותיקה שמייעצת למסעדות בנוגע לתפריטי יין, הסבירה למה כוס במסעדה עשויה לעלות כמו בקבוק בחנות, אם כי הודתה שהפרש של עשרות אחוזים בין שתי מסעדות במחיר בקבוק יין זהה הוא פשוט לא סביר.

לחובבי יין ההסכת הזה הוא אוצר של מידע, ולמרות שלפעמים גולשים לפינות שרק יינן או בעל יקב יבינו עד הסוף, הוא נגיש גם לקהל הרחב. העיקר שיש על מה לדבר.

אפשר להאזין לפודקאסט בכל האפליקציות ובאתר.

לפרק על מחירי היין:

אלבום
אמיר שוורץ

Toy

★★★★
Toy

להוציא לאור אסופת שירים גנוזים של דיוויד בואי כמו Toy זה תמיד רעיון טוב, רק חבל שזה נעשה במהדורה כל כך יקרה

אחרי ההופעה שלו בפסטיבל גלסטונברי ב־2000 דיוויד בואי החליט לכנס את הלהקה שלו במטרה להקליט מחדש אסופת שירים שכתב והקליט בין השנים 1971־1964. חברת התקליטים שלו כנראה חשבה שזה רעיון פחות טוב, והפרויקט שזכה לשם Toy נגנז. עכשיו, במסגרת חגיגות יום הולדתו ה־75 של הגאון המנוח, האלבום סוף־סוף יוצא באופן רשמי, ואפילו מורחב.

כשמאזינים ל־12 השירים שמרכיבים את Toy (שבמהדורה החדשה והמשולשת נוספו להם שלל גרסאות אלטרנטיביות), לא ברור מה עבר אז בראשם של אנשי הלייבל של בואי. גם אם לא מדובר בעבודה הטובה ביותר שלו, ולמרות שהחומרים נכתבו במשך תקופה ארוכה, המעטפת המהודקת שסיפק ההרכב של בואי לשירים כמו I Dig Everything הפותח, The London Boys הנוגה משהו או ל־Can’t Help Thinking About You הכיפי, הופכים אותם לתלכיד מרשים ביותר, בטח למול החומרים שבואי יצר לאורך המחצית השנייה של האייטיז ומרבית הניינטיז, שאיש לא חשב לגנוז.

מאז שבואי לא איתנו, הקטלוג שלו זכה לטיפול די מעמיק, עם הוצאות מחודשות וקופסאות מקיפות למעריצים שלא חושבים פעמיים לפני שהם שולפים את הארנק. Toy היה צריך להיות היהלום האבוד של בואי שרבים היו שמחים לשים עליו יד. אלא שבדרך לשם נעשו לפחות שתי טעויות שקצת מקלקלות את החגיגה.

הראשונה היא בבחירת העטיפה. קשה להאמין שהאיש שחתום על כמה מהעטיפות האיקוניות בתולדות הרוק, ושבכל אלבום הקפיד להראות – ובעיקר להישמע – אחרת, היה בוחר בעטיפה כל כך לא מזמינה על גבול המרתיעה.

השנייה מרתיחה אפילו יותר. במקום להוציא את 12 השירים האלו על גבי תקליט או דיסק בודד, הלכו פה על מהדורה משולשת ומאוד יקרה שתגרום לרוכשים לרבים לוותר (ובצדק) על האלבום המומלץ הזה. בשביל בונוסים בדמות 26 גרסאות נוספות לשירים, שיפים דיים כבר בגרסת המקור, המציאו מהדורות לאספנים אמידים ושירותי סטרימינג. במקרה הנוכחי מה שאמור היה להיות המסלול למתקדמים הפך לברירת המחדל.

למרות שאני מחזיק את מרבית הקטלוג של בואי, Toy יהיה האלבום הטוב פלוס הראשון שלו שלא ארכוש. וזה מבאס.

סרט
בנימין טוביאס

הטרגדיה של מקבת

★★★☆
הטרגדיה של מקבת

ג'ואל כהן, חצי מהאחים כהן, החליט לעבד לסרט ״הטרגדיה של מקבת״ את המחזה השייקספירי הידוע. אבל למרות כל האהבה שהושקעה בפרוייקט, ולמרות שדנזל וושינגטון אדיר בתור מקבת, זה לא הסרט שכהן ייזכר בגללו

בין אם מתחברים לעיבוד החדש והמדובר בשחור־לבן למקבת שביים ג'ואל כהן — חצי מהאחים כהן — ובין אם לא, יש שאלה לא לגמרי פתורה שמקננת גם אחרי הצפייה: למה בעצם? מה הוביל את אחד היוצרים המצליחים בקולנוע האמריקאי, לזנוח את השותפות עם אחיו (אוי, החומר לרכילות), ואת הסגנון המשותף וההומור הכהני הכה מזוהה איתם, בשביל עיבוד — עוד עיבוד — נאמן למדי לאחד הטקסטים הטחונים בתרבות המערבית?  

זה לא בהכרח נאמר כגנאי: במיטבו, "הטרגדיה של מקבת" מרגיש כמו ערב איכותי בתיאטרון (והשם "הטרגדיה של…" הוא אכן השם המקורי של המחזה). ההצגה השייקספירית הידועה על הגנרל ששומע ממכשפה נבואה שמגשימה את עצמה על הפיכתו הצפויה למלך, ויחד עם אשתו מחליט לחסל את כל מי שעומד בדרכו, מוגשת עם חזון אסתטי ברור: העמדת במה עירומה ויצירתית במיוחד, בהשראה ישירה מסרטי אימה ופנטזיה ישנים מתחילת המאה הקודמת, "נוספרטו", "מטרופוליס" ו"קליגרי" סטייל. "אקספרסיוניזם גרמני!", יידע לזעוק כל תלמיד במגמת קולנוע. ודווקא העובדה שהטקסט בסרט נאמן כמעט לחלוטין למקור השייקספירי - עם השפה המפותלת והשירית מהמאה ה־17 שכתב המחזאי הטוב בהיסטוריה - גורמת לסרט להרגיש לעיתים רדיקלי, כמעט ניסיוני (הסרט, שהופק ופתוח לצפייה באפל טי־וי, מוצג גם בהקרנות ספורות בבתי קולנוע לב - עדות לכך שמצד אחד גם בארץ הבינו שחייבים לראות אותו על מסך גדול, ומנגד ההבנה שקולנוע כזה הוא מוגבל ופחות נגיש מרוב הסרטים של הכהנים).

אפשר להעריך את הרצון של יוצר בגיל 60 פלוס, אחרי ארבעה אוסקרים, לסטות בחדות לכיוון חדש. הפעם השותפה היצירתית המרכזית שלו היא אשתו פרנסס מקדורמנד (בעצמה עם ארבעה אוסקרים), שגילמה את ליידי מקבת על הבמה והנה רוצה הזדמנות לעשות זאת שוב על המסך, ולכן גם הפיקה לראשונה עם ג'ואל את הסרט. אפשר גם להעריך את הרצון להלביש את התפקיד הראשי על הכוכב השחור הגדול בארה"ב, דנזל וושינגטון, ולתת לו בעצם לעשות מקבת שונה לחלוטין מהשטאנץ הרגיל. בגרסת כהן־מקדורמנד־וושינגטון, מקבת ואשתו אינם זוג צעיר שנמצא בדרך למעלה, אלא זוג מבוגר, חשוך ילדים, ששירת נאמנה את המדינה אבל מרגיש שדילגו עליו בדרך לפסגה.

איני מומחה לשייקספיר, אבל אני חשתי לפחות שבכל הקשור לוושינגטון הוצג כאן מקבת פנומנלי. הוא מקסים וגם מצמרר באופן ההגשה שלו את הטקסט העתיק, כמי שאומר אותו בשילוב של שלווה, אירוניה עצמית וזעם כבוש. מקבת שלו הוא גנרל עייף, עצוב, שנתן לאמביציה שבו לדעוך עד היום שהיא מתפרצת החוצה באופן אכזרי ומלא דם.

מעניין גם להשוות את הצפייה בטייק הזה של מקבת לסדרות עכשוויות שהושפעו באופן ברור מהמחזה של שייקספיר — "שובר שורות" ובעיקר "בית הקלפים" — שגם העמידו במרכז גיבור או זוג גיבורים מבוגרים יחסית שמגלים את רשעותם יום אחד לפתע בגיל העמידה. אם להסתכן בפסיכולוגיה בגרוש, אולי יש מימד אוטוביוגרפי שבני הזוג ג'ואל ופרנסס מצאו בטקסט בן 400 שנה, והוא בכך ששניהם זוג מבוגר חסר ילדים ביולוגיים (יש להם ילד מאומץ אחד). אולי בטקסט של שייקספיר הם מצאו נקודת הזדהות עם הכעס העצור והאמביציה חסרת המעצורים שבאה לחפות על כך.

התוצאה מרתקת כשם שהיא מתסכלת: בסופו של דבר, עם כל ההערכה השכלתנית לפרוייקט, יש ב"הטרגדיה של מקבת" משהו שנראה בסוף קצת כמו תרגיל, והוא מרתק כשם שהוא זניח. אין בו ממש רגעי "וואו", האסתטיקה הגרמנית המוקצנת יפה לעין אבל גם מרגישה כמו קטלוג של חיקויי שוטים מסרטים אחרים (היי, גם אנחנו ראינו את הקליפ ל־otherside של הרד הוט צ'ילי פפרס), והכי מתסכל: מקדורמנד, מי שבעצם יזמה את הפרוייקט, לא ממש מצמררת או מצטיינת כליידי מקבת.

אז האם לראות? נראה לי שחובבי תיאטרון ותרבות לא יכולים להרשות לעצמם להחמיץ. לאחרים, זו גם יכולה להיות נקודת כניסה ראויה בהחלט לשפה ולעולם של שייקספיר. אבל מתבקש גם להוריד ציפיות: למרות כל האהבה שהושקעה בפרוייקט, זה לא הסרט שג'ואל כהן ייזכר בגללו.

במה
שי בר יעקב

אלוהי מהקטל

★★★★
אלוהי מהקטל

קרן מור, יובל סגל, אוהד שחר ואולה שור־סלקטר מגישים משחק משובח ב״אלוהי מהקטל״ של הקאמרי, מחזה מבריק, המספר על שני זוגות המנסים למצוא פתרון תרבותי לסכסוך בין ילדיהם

"אלוהי הקטל" הוא מהמחזות המפורסמים ביותר של המחזאית הצרפתייה יסמינה רזא, שגם עובד בזמנו לסרט מצליח. במרכז העלילה שני זוגות אמידים ומשכילים, הנפגשים כדי למצוא דרך תרבותית לסיים סכסוך אלים שפרץ בין הבנים שלהם בגינה. בעזרת מערכת דיאלוגים שנונה ורגישה מצליחה רזא לנתח באזמל חד את הדינמיקה המובילה אנשים בעלי כוונות טובות למקום של הרס וחורבן. ככזה, המחזה הוא משל מבריק על ההתנשאות של החברה המערבית המחפשת להשכין שלום ופיוס בכל מיני מקומות בעולם, אך אינה מבינה את שורשי האלימות החבויים בתוכה.

זהו מחזה ריאליסטי במהותו, אך הבמאי, גדי רול, בחר להעמיד את ההצגה על במה פתוחה ולבנה, חשופה לחלוטין מכל אפיון מקומי, ורק מרוהטת בצמצום עם ארבעה כיסאות, שני אגרטלים גדולים (המלאים בטוליפים על פי דרישת התסריט) וערמות של ספרי אמנות ועיתונים על הרצפה. כשיש קטע שבו המארחת מגישה עוגה לאורחיה, היא נאלצת לשבת ולחלק את העוגה ממגש על הרצפה. קשה להבין את הצידוק להעמדה המאולצת והלא נוחה הזו. הכוונות של הבמאי מתבהרות יותר בחלק האחרון של ההצגה כשהטוליפים מתפזרים על כל הבמה וגם העיתונים מתעופפים באוויר, אך השאלה הנשאלת היא האם לא ניתן היה להגיע לאותו אפקט חזותי של סדר ההופך לבלגן בתוך סביבה עם כמה ספות ושולחן תה?

מעבר לשאלת העיצוב הפוסט־מודרני, הצליח רול לבנות הפקה מרוכזת ואפקטיבית, בעיקר בזכות הביצועים המשכנעים של ארבעת השחקנים המוצלחים. קרן מור ואוהד שחר מצוינים כזוג היותר מבוגר ונאור לכאורה, המסתכל על הסיטואציה ממבט של עליונות מוסרית, בעוד שיובל סגל ואולה שור־סלקטר טובים לא פחות כזוג היותר צעיר וקרייריסטי, המנסה לסיים את הפרשה בצורה מהירה וחלקה, בעיקר כי הם מודעים לכך שהילד שלהם אשם בפרץ האלימות הבריונית. ביחד הם בונים דינמיקה מדויקת של טירוף מבעבע המתגלגל בהדרגה למקומות אפלים. גם על הבמה המנוכרת והמינימליסטית שרול העמיד לרשותם, מצליחים השחקנים המצוינים לבנות קונצרט משחקי משובח, כדי לגרום לנו להיסחף רגשית לתוך הדינמיקה האנושית המצחיקה והמאיימת שרזא תיארה בצורה כה מופלאה במחזה המבריק שלה.

ספר
רן בן־נון

אין מה לראות פה

★★★★
אין מה לראות פה

״אין מה לראות פה״, ספרו השני של קווין וילסון סובל מעלילה מופרכת, אבל אם תקחו אותו בקלות ובקריצה, תקבלו פרודיה נשכנית על אמריקה של ימינו

"אין מה לראות פה" הוא ספרו השני של קווין וילסון, האיש שכתב את "משפחת פאנג" הגאוני, מהבכורות המרשימות והמבריקות בספרות האמריקנית במאה הנוכחית. האם וילסון עובר בהצלחה את מבחן הספר השני? במילה אחת: לא. בחמש מילים: אבל זה לא כזה נורא.

ליליאן באה מחור שחור כלשהו באמצע שומקום באמריקה והתקבלה כתלמידה מצטיינת על מלגה מלאה לתיכון יוקרתי לבנות עשירים, שם פגשה בחברה הכי טובה שלה, מדיסון, היורשת הצעירה והיפה לאימפריית מרכולים דרומית. כשבכליה של מדיסון מתגלה קוקאין, אביה משלם לאימה של ליליאן סכום נכבד כדי שתיקח עליה את האשמה. ליליאן מגורשת אחר כבוד מגן העדן בחזרה לעיירת הולדתה המצחינה ולחיי עבודות מזדמנות ונטולות עתיד.

אחרי 12 שנים, בגיל 28, ליליאן מקבלת מכתב ממדיסון המזמינה אותה לאחוזתה המפוארת בטנסי כדי להציע לה עבודה כאומנת לשני ילדיו מנישואים קודמים של בעלה, סנטור המיועד לתפקיד מזכיר המדינה, שאולי פעם אפילו יהיה נשיא. רק עוד עניין קטן: לצמד בני העשר יש בעיה קלה, שאפשר לכנות אותה על־טבעית, בלי ספוילרים.

עוד בעיה קטנה: ליליאן היא בערך האדם הכי מיזנתרופי ואנטי סוציאלי שיש, אין לה שום מושג איך לטפל בילדים או אפילו איך לגשת אליהם ולדבר איתם. אבל עכשיו, כשהאחוזה החלומית פתוחה בפניה על כל אוצרותיה ותפנוקיה, אין מצב שהיא תסרב. וחוץ מזה, הילדים המשונים האלה הם שונאי אדם אפילו יותר מהאומנת המיועדת שלהם. זו אהבה ממבט ראשון.

אם יש דבר כזה, משבר הספר השני – ככה בדיוק הוא נראה: עלילה מופרכת לחלוטין, רעועה, דביקה לפרקים ומלאת חורים כמסננת. אבל אם לוקחים את זה בקלות ובקריצה, אפשר ליהנות מקריאה משעשעת וקלילה ומספק פרודיה נשכנית על אמריקה הפוסט־טראמפיסטית, שמחולקת בחדות לאלה שיש להם ואלה שלעולם לא יהיה להם. זה מוגזם ומגוחך, אבל המציאות מוגזמת ומגוחכת אפילו יותר.

לעמוד הספר באתר עברית
פודקאסט
אסף יערי

יוצאים בשאלה

★★★★
יוצאים בשאלה

חייהם של צעירים חרדים שעוזבים את הדת מלווים בקשיים רבים, אבל הפעם מציג ההסכת ״יוצאים בשאלה״ של עמותת הלל סיפור שכולו אופטימיות, ואת ריקי רוטר, שלא תשכחו בקרוב

יום אחד, לפני 5 שנים, החליטה ריקי רוטר, שהייתה אז ידועה בשם ריבקי, נערה חרדית בפלג הירושלמי, הפלג שמוכר מעימותים עם המשטרה בהפגנות סוערות, שהיא עוזבת הכל ועורקת לצד השני. "בבוקר הייתי חרדית לחלוטין, בערב הייתי עם מכנסיים, חילונית לחלוטין, אחרי סקס, סמים ואלכוהול".

זאת לא הפעם היחידה שהריאיון עם רוטר בפודקאסט "יוצאים בשאלה" של עמותת הלל יותיר אתכם פעורי פה. רוטר מקפצת במהירות שיא בין חייה כילדה סקרנית מאחורי חומות הקהילה, לשירות הצבאי שלה במשמר הגבול, לקריירה שלה כמפעילת חשבונות טיקטוק של אנשים חשובים, ובראשם השרה מרב מיכאלי.

בסך הכל בת 23 וכבר נושאת איתה ניסיון חיים של אדם בוגר, ובעיקר יחסי אהבה־דחייה־מתיחות עם המשפחה שהשאירה מאחור. וזה אולי הציטוט החזק ביותר בהסכת: "איך אבא שלי אמר לי פעם 'אני מאחל לך שמחבל ירצח אותך'. שאלתי למה. 'כי אני כל כך אוהב אותך, ואם תמשיכי בדרך שלך תגיעי לגיהינום, אבל אם תמותי על קידוש השם, תגיעי לגן עדן'".

רוטר לא מתעכבת, מסבירה "אני מבינה אותו וכועסת על המקום שממנו הוא בא", ועוברת הלאה, לשיחה על בת הזוג שלה בשנה האחרונה, שהיא מציינת שהיא גם לא יהודייה.

זהו הפרק הראשון בעונה החדשה של הפודקאסט שמופק על ידי "רשת עושים היסטוריה". מטרת ההסכת, בהגשת אטילה שומפלבי (ynet), לשתף את המסע של צעירים וצעירות שיוצאים מתוך החברה החרדית אל חיים בחברה החילונית בישראל. פרקים קודמים עסקו בקשיים שמלווים את המעבר הזה, אבל הפרק עם ריקי רוטר עטוף כולו באופטימיות.

קל לבקר את הפורמט שבו המרואיין זוכה מראש לתנאים אוהדים ולא צפוי להיות מופתע בשאלות קשות במיוחד, אבל צריך לזכור שרוטר והמרואיינים האחרים אינם דמויות ציבוריות, אלא אנשים שמביאים את סיפורם האישי כדי לעזור לאחרים.

מכיוון שלא מוסתר כאן אופיו של הפודקאסט, זה עדיף על ראיונות שבהם מוסתרים הסיכומים המוקדמים או הקשר בין המראיין לאורחו.

לסיכום: פרק מקסים שמעורר ציפיות להמשך העונה.

הפרקים, משום מה, לא נמצאים בכל אפליקציות הפודקאסטים, אבל כן באתר.

הפרק עם ריקי רוטר:

אלבום
אמיר שוורץ

יעלה ויבוא, חלק ב׳

★★★☆
יעלה ויבוא, חלק ב׳

חלק ב' של ״יעלה ויבוא״, פרויקט המחווה לשירי יום טהרלב שראה אור יומיים לפני מותו, מציע פרשנות חדשה לשיריו, כולל כמה ביצועים מפוספסים לגמרי

בחמישי שעבר, בדיוק כשנודע לי שיורם טהרלב נפטר, נתבקשתי להרכיב רשימה של עשרת שיריו הגדולים. אני עומד מאחורי הבחירות, אך לו הוצע לי להרחיב אותה – "בלילה" שלו, שהלחין יצחק קלפטר, שגם ביצע את השיר עם יעל לוי לפני יותר מארבעים שנה, לבטח היה נכלל בה.

יומיים לפני הסתלקותו של אחד מגדולי הפזמונאים והמשוררים שהתהלכו בארץ הזאת וכתבו עליה, ראה אור החלק השני של "יעלה ויבוא" – פרויקט המחווה לשיריו. הרעיון שמאחוריו פשוט ומתבקש: לקחת כמה מהשירים שהגדירו מהי מוזיקה עברית לאורך כשלושה עשורים – מהמחצית השנייה של הסיקסטיז ועד לאמצע שנות השמונים, ולתת להם פרשנות חדשה מפי קולות עכשוויים.

"בלילה" הנפלא ההוא פותח את האוסף, בביצוע מרהיב וצנוע של רוני וגיל בר־הדס, ובעיבוד נוסטלגי נהדר שגם מצדיע למקור וגם מחדש אותו – הישג שרשמו מעט מדי קאברים שיצאו פה בשנתיים האחרונות. ויצאו.

רגעים נוספים ויפים פה מתגלים בטיפול של נועם קלינשטיין ל"הנהר הנרדם" (במקור של חיה ארד), באווירת הקאנטרי־רוק הצרודה של עומר נצר העוטפת את "יעלה ויבוא", ברוקנ'רול האגבי של יוני בלוך ב"אני מת" ובמינימליזם החכם של רותם בר אור ב"עץ האלון".

טהרלב הכיר כל מילה בשפה העברית, אך היו כמה שזרות לו – למשל קיטש, פאתוס וציניות. לשלישית אין פה ייצוג. משתי הראשונות דווקא יש. הדוגמה הצורמת ביותר היא במה שעובר על "ההר הירוק תמיד" בפי שירי מימון. הביצוע לא רק טכני ונטול אופי (דרמה דווקא יש כאן, ובשפע), אלא שתפקיד המיתרים המצטרף בהמשך, מצליח גם להתחרות בשיר וגם לסכן את החתומים עליו בתביעה על זכויות יוצרים. הדבר היחיד שעומד לזכות הקאבר הזה הוא הגעגוע שהוא מעורר לביצוע המקורי של רוחמה רז וצוות הווי פיקוד מרכז.

פספוסים נוספים, ופחות צורמים, נרשמים גם בביצוע האנמי של יובל דיין ל"לפעמים אני מרגיש צריך שאני צריך כנפיים" ובפסאודו רוק של גיא ויהל ב"עץ הכוכבים".

ועדיין, יש משהו מנחם בכך שטהרלב הספיק להאזין לביצועים האלו בחייו, ונותר רק לקוות שהפרויקט המבורך בעיקרו יזכה לפרק שלישי, מוצלח יותר.

סרט
בנימין טוביאס

ליקריץ פיצה

★★★★
ליקריץ פיצה

"ליקריץ פיצה", החדש של הבמאי הגאון פול תומאס אנדרסון, הוא סרט קליל וכיפי שיחזיר אתכם ללוס־אנג'לס של שנות ה־70, כולל נגיעות ישראליות. רוצו לראות

שיר ראשון: בסוף, סרטים במיטבם הם מכונת זמן. "ליקריץ פיצה" לוקח והופך אתכם לבני נוער בלוס־אנג'לס ב־1973. איך היה להתבגר שם, לרוץ שם, להתאהב שם. במקום מאוד ספציפי באל־איי: ברוכים הבאים לעמק סן פרננדו, פרברי הוליווד. פה לא גרים הכוכבים (למרות ששון פן קורע בסיקוונס אחד ככוכב עבר שמגיע לבקר, ובראדלי קופר עוד יותר כמפיק היסטרי שהיה החבר של ברברה סטרייסנד), אלא הסוכנים, הניצבים והשחקנים־ילדים. למשל גיבור הסרט (קופר הופמן, הבן של פיליפ סימור המנוח) והגיבורה (אלנה חיים) שמנסה להיכנס לביזנס, כנראה כי כולם סביבה כבר בפנים. שיר שני: פול תומאס אנדרסון הוא גאון, יגיד כל חובב קולנוע, וגם אני. אולי הגאון הכי בקונצנזוס בקולנוע האמריקאי - יותר מהאחים כהן, יותר מווס אנדרסון שהפך לחומר לפרסומות. והסיבה שאנחנו מתים עליו, היא שכל פעם הוא הולך לכיוון אחר. "זה ייגמר בדם" היה כמו רומן עב כרס, "מגנוליה" גם, אבל מעידן וסגנון אחר, "לילות בוגי" הוא קלטת ממסיבה מלאה בקוקאין, "מידות רעות" הוא יצירת ג'אז לא קומוניקטיבית. וליקריץ? תקליט פופ מושלם מהסבנטיז (השם "ליקריץ פיצה" מגיע מחנות תקליטים קליפורנית מאותו עידן).

צד ב', שיר ראשון: ולכן הסרט הזה קטוע, כמו תקליט. אפיזודה אפיזודה. יש סיפור קטן שחוזר על עצמו, על בחור פוגש בחורה. הם ידידים וספק אוהבים, מתקרבים מתרחקים וחוזר חלילה. הופמן וחיים (מלהקת "חיים", ועוד שנייה מועמדת לאוסקר) פשוט מעולים וכובשים בתפקידים הראשיים.

שיר שני: בטוח שזה לא הסרט הכי טוב של פול תומאס אנדרסון. אבל הוא כנראה הכי קליל, הכי רומנטי והכי כיפי (אם כי "מוכה אהבה" עם אדם סנדלר נותן לו פייט).

שיר שלישי: מתחת לקלילות, הוא גם חכם ממש. הוא לא מתמכר לנוסטלגיה. הדמויות שלו לא מושלמות, לא בוגרות. הטרדות מיניות יש בשפע ברקע ויש פער גילים מטריד. הליקריץ הזה טעים, אבל גם מר.

שיר רביעי ואחרון: מה שמוביל אותנו למתנה הכי לא צפויה עבורנו, והיא שזה גם הסרט הכי "ישראלי" של אנדרסון. ממוטי חיים, כדורגלן מכבי יפו לשעבר ואבא של אלנה, שמופיע בתור אביה גם בסרט (והוא נהדר), ועד תיעוד של הקהילה הישראלית באל־איי, פלוס אזכורים למלחמת יום כיפור, זה הסרט שפול תומאס אנדרסון מעולם לא ביים בתל־אביב. רוצו לראות.

במה
שי בר יעקב

חג המחזמר המקורי

חג המחזמר המקורי

חיי היהודים בלונדון במאה ה־18, אהבה בימי המנדט הבריטי וקומדיית פשע צינית: ההפקות שעלו השנה במסגרת חג המחזמר המקורי בהבימה, הוכיחו שיש לז'אנר עתיד מבטיח בארצנו

חג המחזמר המקורי חזר השנה לפעול אחרי כמה שנות היעדרות מהנוף התיאטרוני שלנו, וגם מצא לעצמו בית מארח חדש אחרי הפרידה הכפויה מהיכל התרבות בבת־ים. הפסטיבל, שנוסד ומנוהל אמנותית על ידי הבמאי הוותיק אורי פסטר, נדד השנה לאולם יותר קטן ואינטימי במרתף תיאטרון הבימה, שם הוצגו שלוש הפקות, שהוכיחו שיש לז'אנר המחזמר עתיד מבטיח בארצנו.

ˆ "מלך השנוררים", ההצגה שזכתה בפרס הראשון בסיום הפסטיבל, הוא מחזמר קליל שנכתב והולחן על ידי נתי ברוקס, שהתבסס על רומן קומי ישן מאת הסופר היהודי־אנגלי ישראל זנגוויל, המספר על חיי היהודים בלונדון במאה ה־18. במרכז העלילה המפותלת ניצב מנשה דה־קסטרו, מלך הקבצנים היהודים בעיר הבירה האנגלית, ששייך לשבט הספרדי המיוחס. הדרמה סובבת סביב יחסיו המורכבים עם יענקל'ה, קבצן אשכנזי, המתאהב בבתו היפה, דבורה. יש משהו חתרני בסיפור הזה, ההופך את הסדר העדתי המקובל בנרטיב הישראלי, שבו דווקא המשפחה האשכנזית אמורה להתנגד לחתן הספרדי. מעבר לכך, מצליח ברוקס לשרטט אוסף גדול של דמויות משנה משעשעות, ולשזור אותן יחד לתוך קומדיה אפיזודית עם הרבה שירים יפים, שנהנו מהעיבודים המצוינים של המנהל המוזיקלי הוותיק, אלדד שרים.

הבמאי יגאל זקס בנה הצגה קצבית וזורמת, וגם הוציא ביצועים נאים מצוות השחקנים הרחב, ביניהם ניתן לציין את דניאל יפה, אסף אשתר ואודליה סגל. רן סנדלר המרשים ותאי קידר המקסים מגישים ביצועים כריזמטיים בתפקידים הראשיים, וגם שרים מצוין. בסך הכול, זהו מחזמר עליז, צבעוני ומלא חן על העולם התחתון של פעם, מעין "אופרת הקבצנים" יהודית וכשרה.

ˆ "אהובת הקצין הבריטי", שכתבה ענת ברזילי עם שירים של קובי לוריא, גם הוא מנסה לקחת אותנו לתקופה היסטורית אחרת, במקרה זה סוף ימי המנדט הבריטי. אך המחזמר, המחבר בין סיפור אהבה רומנטי טרגי לבין הצדעה נוסטלגית לתיאטרונים הבידוריים של פעם, לא ממש מצליח להתחבר לשלם ברור. העלילה מתמקדת בקלרה, זמרת דיווה מפולין המככבת בתיאטרון היתוש, המתאהבת בחייל בריטי צעיר חובב מוזיקת ג'ז והצעיר ממנה בשנים רבות. מצד שני, יש עלילת משנה על הבת שלה, לאה, המאורסת לפלמ"חניק ממוצא מזרחי, בניגוד לדעת אביה, המנהל מפעל נשק במרתף ביתם.

אף עלילה לא ממש מפותחת מספיק, אך הבעיה היותר חמורה היא המעברים החדים בין אווירה קלילה ומבדרת לבין רגעים מלודרמטיים חריפים, כולל הסוף שבו מתברר שאולי הקמנו מדינה אבל בדרך הפסדנו את האהבה. המוזיקה המצוינת של לוריא עושה עבודה טובה בניסיון לחבר בין הקרעים העלילתיים, וגם חלק מהשחקנים, ובעיקר השחקניות, כמו עדי ארד ואוריה לימור קומורניק, מגישים ביצועים יפים. אך, בסופו של דבר, התחושה העולה מההצגה היא שיש כאן פוטנציאל נאה שלא זוכה למימוש בימתי מלא.

ˆ גם המחזמר "עמירם" נע בין אווירות שונות ומשונות: מצד אחד קומדיית פשע צינית, עם הרבה התייחסויות לקשרי הון־פשע־שלטון, ומצד שני, סיפור אהבה רגיש ויפה על שני צעירים תמימים המגיעים מרקעים מאוד שונים ומתאהבים. אך בניגוד ל"אהובת הקצין הבריטי" זהו מחזמר שלא ממש לוקח עצמו יותר מדי ברצינות, ולכן האווירה השעטנזית שבו עוברת בקלילות. במרכז העלילה ניצב עמירם, הבן של ראש משפחת הפשע, הנאלץ להסתתר בקאנטרי המקומי הנקרא "נווה אושר" אחרי התנקשות באביו, ושם פוגש את שירן, הבת של מנהל הקאנטרי. העלילה ההזויה מצליחה להוביל אותנו בנבכי קונספירציות משונות וגם להציג סאטירה מוזרה על הקאנטרי כמרכז נהנתנות אובססיבית, אך המוזיקה הנהדרת שכתב אליאור פלח, יחד עם הבימוי התוסס של יותם קושניר והביצועים המקסימים של צוות השחקנים המוכשר הופכים את המופע האירוני המטורף הזה לממתק אמיתי.

בין הבולטים על הבמה ניתן לציין את הוותיקים המנוסים יואב בר לב ואלי דנקר לצד שמות חדשים כמו מאיה בכובסקי ועילי עלמני הנהדרות. בראש הלהקה ניצב גיל ארי כהן, שכתב את המחזה וגם מככב בצורה נהדרת בתפקיד הראשי. בעיניי, הוא התגלית האמיתית של הפסטיבל כולו השנה, ויש לקוות שהמחזמר המקסים והמצחיק שברא ימצא לעצמו במה של קבע בקרוב מאוד.

ספר
רן בן־נון

להיות גבר

★★★★☆
להיות גבר

"להיות גבר", קובץ הסיפורים החדש של ניקול קראוס, הסופרת האמריקאית הכי יהודייה וכמעט ישראלית שיש, הוא יצירת מופת על נשיות מלבלבת ובדיקת גבולות

בת למשפחה יהודית ניו־יורקית קלאסית, שטופת תסביכי רדיפה שואתיים, מבלה שנה בז'נבה לכבוד ההתמחות של אביה הרופא במחלקת הטראומה היוקרתית בבית החולים המקומי. כך נפתח "להיות גבר", קובץ הסיפורים החדש של הסופרת האמריקאית הכי יהודייה וכמעט ישראלית שיש, ניקול קראוס (בהוצאת כנרת).

השנה היא 87' וגיבורת הסיפור "שוויץ" נשלחת לבית ספר צרפתי נוקשה לבנות ונאלצת ללון במעין פנסיון המנוהל על ידי מטרונית חמורת סבר עם שלוש צעירות נוספות, שהמרשימה בהן היא סוראיה, נצר למשפחה פרסית גולה שעושה את כל מה שאסור – מעשנת, שותה ומבלה עם כמה גברים במקביל, עד שהיא נעצרת על בנקאי הולנדי מבוגר שמשתמש בה למשחקי מין משונים. בקיצור, יש כאן יצירת מופת קטנה, ומאוד קראוסית, על נשיות מלבלבת ובדיקות גבולות קיצונית.

במרכז הספר ניצבת הנובלה המרשימה "ימי סוף", העוקבת אחר נועה, צעירה אחרי גירושי הוריה מקליפורניה, ההולכת ומתכלה בדליקות ענק. אביה הארכיאולוג חופר אי שם בתל מגידו, ארמגדון, האתר הרשמי של מלחמת גוג ומגוג ואחרית הימים. החורבן הכללי שמסביב מתחבר לסוף העולם הפרטי של נועה, שלא מכבר זרקה את החבר הראשון שלה בהתקף זעם פתאומי נטול סיבה. היא לבד בבית שפעם הייתה בו משפחה חמה ואוהבת, ואצל קראוס גם הקריסה הכי טוטאלית נראית יפה עד דמעות.

גיבורת סיפור הנושא, החותם את הקובץ הנפלא הזה, היא גרושה יהודייה אמריקאית, שמסתובבת בעולם ונהנית בחברת שני גברים במקביל. הראשון הוא מתאגרף חובב גרמני עצום ממדים אך רגיש בדיוק במידה הנכונה, שגורם לה לתהות אם בזמן אחר היה יכול להיות קצין נאצי (הוא חושב שלא). השני הוא רפי הישראלי, בוגר סיירת שכמעט וחיסל משפחה שלמה של מפקד חיזבאללה בלבנון. קראוס צופה בריחוק אינטלקטואלי במודלים הגבריים שיצרה וגורמת לנו לתהות – מה יש בדבר הזה מלבד סקס? אקורד סיום גאוני לספר כל כך מבריק, שזה כואב.

לעמוד הספר באתר עברית
פודקאסט
אסף יערי

9/12

★★★★☆
9/12

אם יש פודקאסט אחד שאסור היה להחמיץ ב־2021, מדובר ב-9/12, הסדרה על הימים שאחרי הפיגוע במגדלי התאומים. פנינה אמיתית של אחד היוצרים המובילים בתחום באמריקה

איפה הייתם כשמגדלי התאומים בניו־יורק קרסו בפיגוע הגדול? אתם בטח זוכרים.

עכשיו תארו לכם שהייתם על ספינה עתיקה באוקיאנוס, באמצע צילומי סדרת ריאליטי שמשחזרת את מסעותיו של מגלה הארצות הקפטן קוק במאה ה־18. הקשר היחיד שלכם לעולם היה הטלפון הלווייני של הקברניט, שבוקר אחד מעיר את כל 56 הנוסעים ומספר להם מה קרה בניו־יורק ב־9/11, אבל בלי תמונות, בלי דיווחים, בלי עדויות.

כך נפתחת סדרת הפודקאסטים 9/12 שיצר דן טברסקי, מבולטי יוצרי ההסכתים בארה"ב, ומוקדשת למה שקרה בימים שאחרי הפיגוע הנורא לפני 20 שנה במגדלי התאומים. הסדרה מככבת בכל מצעדי הפודקאסטים שפורסמו לרגל סוף השנה, ואפשר להכתיר אותה בתואר פודקאסט השנה.

טברסקי, שבעברו הפקת תוכנית הטלוויזיה של ג'ון סטיוארט, וכמה פודקאסטים מצליחים, החליט לבדוק מה קרה לעולם (ובעיקר לאמריקה) בעקבות הטרגדיה, והוא עושה את זה בעזרת מקבץ של סיפורים מרתקים, מפתיעים ובעיקר מעוררי מחשבה.

בשבעת פרקי הסדרה (פחות מארבע שעות של בינג' מוצדק), מדלג ההסכת בין אדם ששכח את זהותו, לאוהד בייסבול שנעצר בדרך לשירותים במשחק בייסבול כי לא שר את ההמנון, בין הקומיקאי ג'ורג' קרלין שערב לפני הפיגוע צחק בהופעה על חיבתו לאסונות גדולים, למוחמד המהגר הפקיסטני התמים שמצא את עצמו בחקירה והיום מניף דגל אמריקאי אדיר ממדים.

מדובר ביצירה דוקומנטרית מעוררת השראה, עם תחקיר עמוק ומקיף, ומרואיינים ייחודיים. פסיפס הסיפורים מציף את השאלה: מתי אסון התאומים הפך לרעיון שמעצב את המדיניות האמריקאית ואולי גם את האופי הלאומי?

היתרון של פודקאסט כזה על סדרת דוקו בטלוויזיה הוא בכך שאפשר לצרוך אותו על הדרך, בנהיגה, בריצה בפארק או בתור לבדיקת קורונה. עדיף בהרבה על גלילה חסרת תוחלת של הרשתות החברתיות בנייד.

שני הפרקים האחרונים של הסדרה פחות חזקים, אבל פרק אקטואלי במיוחד הוא זה שעוסק בלידתן של תיאוריות הקונספירציה הרבות, ובתפקיד שהן ממלאות בתקשורת שבין האדם הפשוט לממסד.

אפשר להאזין ל"9/12" בכל האפליקציות ובאתר.

הפרק הראשון (מומלץ להאזין לפי הסדר):

אלבום
אמיר שוורץ

Where The Viaduct Looms

★★★☆
Where The Viaduct Looms

נל סמית', נערה בת 14 חברה ללהקת פליימינג ליפס ויצרה איתם את - Where The Viaduct Looms, אלבום קאברים חכמים ומפתיעים לשירים הגדולים של ניק קייב. ולא, זו לא התחלה של בדיחה

עד שיתחילו לטפטף האלבומים של 2022, הנה חוב קטן מהשנה שזה עתה הסתיימה. אבל כזה שבאמת כיף לפרוע.

יש אלבומים שהסיפור שמאחורי לידתם יפה לא פחות מהמוזיקה שמגלים כשמתחילים להאזין להם. אחד מהם הוא Where The Viaduct Looms שבו נל סמית' בת ה־14, בעזרת סיוע חם מחברי הפליימינג ליפס, מגישה תשעה קאברים חכמים ומפתיעים לכמה מהשירים הגדולים של ניק קייב.

סמית', שנולדה בלידס ועברה בהמשך לקנדה, פגשה לפני כשנתיים בפסטיבל מוזיקה שהתקיים בארץ עצי המייפל את סולן הפליימינג ליפס, וויין קוין. סמית' נהגה להגיע להופעות של הלהקה כשהיא מחופשת לתוכי, עמדה הכי קרוב שהיא יכולה לבמה וצרחה את מילות השירים בהתלהבות שאפשר לייצר רק בגילים שכאלו.

זה היה עניין של זמן עד שקוין יקלוט את המעריצה הצעירה בעלת החושים המוזיקליים והאופנתיים המפותחים. כשזה קרה הוא הקדיש לה קאבר לשיר של דיויד בואי – וסמית' שרה איתו.

השניים הפכו לידידים, וכשסמית' החלה ללמוד לנגן על גיטרה ולכתוב שירים, היה די מתבקש שקוין וחברי להקתו יהיו בתמונה. בתור שיעורי בית, הוא הציע לה לצלול לאלבומים של קייב, לבחור מהם את השירים שהיא תתאהב בהם, ואז להקליט אותם ולשלוח לו את הגרסאות שלה, במטרה שהלהקה תוסיף את הצבע החללי־פסיכדלי שלהם על הסקיצות.

התוצאה היא אחד מאלבומי הקאברים החמודים שיצאו בחודשיים האחרונים. הגרסאות של סמית' ל־The Ship Son, No More Shall We Part, Girl In Amber, O Children וחבריהם, בהחלט התרחקו מהמקור הבלוזי־מוריבידי של קייב. הן מוגשות פה על מצע אלקטרוני רך ומאוד לא מתאמץ, והן נשמעות מרעננות ואווריריות בדיוק במידה, ובעיקר – מטאטאות החוצה כל מחשבה על גימיק.

קשה שלא לחשוב על כך שסמית' היא בערך בת גילו של ארתור, בנו של קייב שנפל אל מותו מצוק לפני כשש וחצי שנים. קייב, שיצירתו מאז היא הדהוד שורט לב לטראומה שעברה משפחתו, יכול למצוא מעט נחמה בכך שנערה חובבת מוזיקה וזמרת עם גישה מקורית, מתחברת לחומרים אפלים ומורכבים שעוברים מעל לראש של רבים מבני גילה.

סרט
בנימין טוביאס

מטריקס: התחייה

★★
מטריקס: התחייה

"מטריקס: התחייה", ההמשכון הרביעי בסדרת המטריקס, עושה את כל מה שעשו הסרטים הקודמים, רק גרוע: האקשן לא מעניין והדמויות חוזרות על עצמן. מזל שיש קצת נחת מהזוגיות הפורחת שוב בין זוג האוהבים ניאו וטריניטי

הנה הודעה לשלל יוצרי ויוצרות הקולנוע המתחכמים באשר הם: להפגין מודעות עצמית לכמה שהסרט שלך לא מקורי וגרוע, אינה תירוץ מספק לעשות סרט לא מקורי וגרוע. ככה פשוט, ככה בסיסי. זה נראה לי מזכר רלוונטי ללאנה וושאובסקי, יוצרת ה"מטריקס" שחזרה כעת להמשכון מאוחר מאוד לטרילוגיה שעשתה היסטוריה לפני 22 שנה (בלי אחותה לילי, שפרשה מהפרויקט). כשהיא מתראיינת, עושה רושם שלאנה היא אחת הנשים האינטיליגנטיות בסביבה, כזו שמבינה לעומק את המקום ש"המטריקס" תפס בתרבות הפופולרית ומדברת בביקורתיות על הוליווד התעשייתית. אבל "מטריקס 4" הוא פשוט סרט שנעשה בחוסר חשק, ותירוץ המודעות העצמית משמש ככיסוי זול לכמעט אפס יצירתיות בו.

נקודת הפתיחה של הסרט, וזו שגורמת לו בדיעבד להיות כה מתסכל, היא מה שמבקרים רחמנים מתארים כ"מסקרנת". זה לא סתם המטריקס, זה סרט "מטא" על המטריקס ומקומו בתוך תעשיית הבידור של היום. אנחנו פוגשים שוב את ניאו (קיאנו ריבס המזדקן, והדבר הכי טוב בסרט), שקרוי תומאס אנדרסון כמו לפני אירועי "המטריקס". והנה הטוויסט: בוורסיה הזו של המטריקס, אנדרסון/קיאנו הוא עדיין מתכנת, מתבודד ושבור, שלא מאמין שלקח חלק באירועי הסרטים הקודמים. במקום זאת, הוא יוצר שאחראי לטרילוגיית משחקי מחשב מהוללים בשם "המטריקס" מ־1999 (כמו הסרט המקורי). עכשיו התאגיד שאחראי לעולם המשחקים - והדמויות מציינות בשמה את חברת "האחים וורנר" שמפיקה את הסרט (כמה חתרנות! כמה תעוזה!) - רוצה המשכון, טרילוגיה חדשה, עוד מקוריות בשקל. והנה רצף של בדיחות פנימיות על הוליווד של היום וכמה אף אחד לא רוצה שום דבר מקורי, רק את אותו סיפור, וגם המילה "מקורי" היא מוצר.

ואחרי שעברנו את המערכון הזה, מתחיל באמת הסרט, והוא פשוט חידוש עצל של הקודמים. שוב ניאו פוגש את טריניטי (קארי אן מוס, שחוזרת גם וכיף לראות אותה), שוב הוא מתמרד נגד אנליסט חפרן (ניל פטריק האריס) שהוא כמובן שליח המכונות, שוב דימויים שחוקים ל"אליס בארץ הפלאות/המראה", שוב דיבורים על חלומות, על החתול דז'ה וו, על עיר חופשית בעולם המציאותי שמחוץ למטריקס - ושימו לב, הפעם קוראים לה "איון" ולא "ציון". כנהוג בסיקוולים מאוחרים כאלה, מ"מלחמת הכוכבים" ועד "אינדיאנה ג'ונס 4", יש גם שורה של גיבורים חדשים ונשכחים שהם גרסאות חיוורות לאותן דמויות שראינו בסרטים המקוריים. במיוחד מתסכלת היעדרותם הלא מנומקת של שניים מהשחקנים האייקונים בטרילוגיה הקודמת (לורנס פישבורן בתור מורפיאוס, והוגו וויבינג בתור אייג'נט סמית') שהוחלפו בגרסאות צעירות פחות טובות או מאיימות שלהם. מה קרה, הבאתם את קיאנו אז נגמר כל הכסף?

לא ברור כמה העצלות המכוונת הזו היא בדיחה פרטית מכוונת של לאנה, וזה לא משנה. כמה רגעי גיחי־גיחי קטנים לא מצדיקים סרט בן שעתיים וחצי שעושה בול כל מה שעשו הקודמים, רק פחות טוב: האקשן לא פורץ דרך, אין קוּלִיּוּת, הדמויות חוזרות על עצמן, עיצוב העולם לא שונה מהותית והפילוסופיה הפעם באמת בגרוש. עזבו את בודריאר, את תרגילי המודעות העצמית ופריצת הקיר הרביעי שלו אפשר למצוא בכל "סרט לגו" לילדים. אפילו "ספיידרמן" החדש, שאיני ממעריציו, מתכתב בצורה מעניינת יותר עם המיתולוגיה הקולנועית שמחוץ לסרט.

מה שנותר לציין לחיוב הוא את הזוגיות הקולנועית המאוחרת והפורחת שוב בין זוג האוהבים מהמטריקס - ניאו וטריניטי - שמגלים זה את זו מחדש, עם כל הפגמים והקמטים. בתור סרט הוליוודי נדיר ששם במרכז זוגיות בגילאי 50 פלוס, וביימה אישה בת כמעט 60, "מטריקס: התחייה" אכן כולל שניים־שלושה רגעים יפים. קיאנו גם הוא היחיד שמצליח לעשות טייק מעניין על הטרילוגיה והדמות, כשבחלק הראשון של הסרט הוא ולאנה לוקחים את כל החפירות מפעם על סימולציות וסימולקרות, והופכים אותן לדיון על דיכאון, ניתוק מהמציאות של אנשים בודדים ואפילו אובדנות. אבל כאמור, רגע אחד או שניים של רוך ואנושיות בסרט נפוח של שעתיים וחצי, לא שווים את הכרטיס למסיבה הווירטואלית הזו. נישאר עם הזיכרון מהראשון.

במה
שי בר יעקב

אחד משלנו

★★★★☆
אחד משלנו

"אחד משלנו", הדרמה הצבאית שייצגה את ישראל באוסקר בגרסת הסרט, חוזרת לבמה בתיאטרון באר-שבע, והיא רלוונטית ומטלטלת גם כיום

הדרמה הצבאית "אחד משלנו" מזוהה עם תקופה מאוד מסוימת בתולדות המדינה, התקופה שבין מלחמת לבנון הראשונה לאינתיפאדה הראשונה, ששיאה בפרשת קו 300. אותה פרשה סימלה יותר מכל את הקלקול של ערך טוהר הנשק, אך גם בשנים שקדמו להתפוצצות אותה פרשה צצו ועלו סיפורים קשים, שהציגו את לוחמי צה"ל בשטחים לא תמיד באור המחמיא ביותר.

המחזה שכתב בני ברבש לוקח את חומרי המציאות הללו ומערבל אותם לכדי דרמה פסיכולוגית בדיונית, שבמרכזה חוקר מצ"ח צעיר הנשלח לחקור פרשה של מות עציר פלסטיני, שנחקר בחשד למעשה חבלה ביחידת צנחנים שבה החוקר עצמו שירת בעבר. בניגוד לגרסת החיילים, מתחיל החוקר לחשוד שהעציר לא נורה בזמן שניסה לברוח מהמעצר, אלא נרצח בכוונה תחילה, כאקט של נקמה כנגד מי שנחשד בפיגוע שבו נהרג קצין אחר ביחידה. כך נאלץ החוקר לבחור בין הערך של "אחוות הלוחמים" לבין הערך של חשיפת האמת, והבחירה שלו גם מכריחה את חבריו לשעבר לבצע בחירות קשות משלהם.

הדרמה של ברבש עובדה בזמנו לסרט מצליח, שייצג את ישראל באוסקר, אך שגם ריכך במידת מה את הסיום המזעזע של הסיפור. בהפקה המחודשת, שיצר הבמאי, כפיר אזולאי, חוזרים לסוף המקורי, וזה רק אחד מהמעלות של ההפקה המרוכזת והמותחת, שבנה אזולאי על הבמה הפתוחה עם חומת הבטון מסביב, שעיצב ערן עצמון, במה המסמלת את תחושת המצור האופפת את היחידה הצבאית.

אזולאי גם הוציא ביצועים משכנעים מצוות השחקנים הצעיר ברובו, הכולל בין השאר את נגה כץ, לוטם חכמון, אימרי ביטון, אלון בראל ואסף זגה. אמיר קריאף בונה דמות חזקה ומרשימה בתור קרני, מפקד הגזרה הוותיק, ואילו תום גרציאני מגיש ביצוע מורכב ומלא ניואנסים כיותם, מפקד הפלוגה הצעיר, שהוא חברו של החוקר. בתפקיד המרכזי של רפא, החוקר הנקרע בין מחויבותו לאמת למחויבותו לחבריו, ניצב עמית רהב, המגיש ביצוע עדין ומדויק, רגיש ואינטליגנטי, שקשה שלא להזדהות עימו. התוצאה הסופית היא דרמה מרתקת, חריפה ומטלטלת, שגם היום נראית ונשמעת כרלוונטית ומעוררת מחלוקת לא פחות ממה שהייתה כאשר הוצגה לראשונה, לפני יותר משלושים שנה.

ספר
רן בן־נון

אנונימיות מובטחת

★★★★
אנונימיות מובטחת

"אנונימיות מובטחת" של גריר הנדריקס ושרה פקאנן, הוא מותחן מהנה להפליא, בעיקר בזכות הגיבורה שמוצאת את עצמה בתוך ניסוי חברתי פסיכולוגי העוסק בגבולות המוסר

ג'סיקה היא מאפרת ניו־יורקית עסוקה שלא מאמינה ביחסים ארוכי טווח. היא הגיעה לעיר הגדולה מפנסילווניה הרחוקה והותירה מאחוריה זוג הורים ואחות בעלת צרכים מיוחדים, כך שכאן היצור היחיד שמתקרב לליבה הוא לואי, כלבה המרוט. גיבורת "אנונימיות מובטחת" של כוכבות ספרות המתח שרה פקאנן וגריר הנדריקס (ידיעות ספרים) היא יפהפייה בת 28 שבעברה רק שתי מערכות יחסים רציניות, לפחות אחת מהן רעילה עד בחילה. היא קצת חסרת מעצורים, וטוב שכך.

כדי לעזור להוריה לטפל באחותה, ג'סיקה נרשמת לניסוי חברתי/ פסיכולוגי העוסק בגבולות המוסר, שאמור לשלשל לכיסה כמה מאות דולרים חיוניים. היא יושבת לבד בחדר סגור ומקלידה למחשב דברים שמעולם לא סיפרה לאיש בכנות מוחלטת, אבל אנו מרגישים שיש עוד כמה דברים, הרבה יותר גרועים, שהיא שומרת לעצמה.

בתוך ההצצה לחייה של ג'סיקה אנו זוכים להתחבר למבטה של הדמות שמאחורי המחקר, ד"ר שילדס האפלולית. העסקה פשוטה: ככל שג'סיקה תיחשף יותר ותקבל על עצמה סיכונים גדולים יותר – התמורה תהיה גבוהה יותר. החיבור ביניהן הוא קסם מותחני מסוג אחר, שילוב של סקרנות רכילותית עם תחושת אימה מזדחלת שלא ניתן לשחרר. עד כמה זה מסוכן באמת? הנדריקס ופקאנן יוצרות ציפייה אדירה, שמתממשת אט־אט לנגד עינינו, ואז מגבירות עוד קצת.

בערך בשליש הספר כבר אפשר להתחיל לנחש לאן כל זה הולך (ספוילר: לא למקום טוב), וגם התיאורים נוטים פה ושם אל קיטש הכתפיים הרחבות והעיניים הירוקות, אבל למרות זאת "אנונימיות מובטחת" הוא מותחן מהנה להפליא, בעיקר בזכות הגיבורה הנהדרת שלו – נערה דיגיטלית שמשחקת בתחכום מניפולטיבי בתוך עולם אנלוגי מיושן של זוגיות, מונוגמיה ומחויבות לכל החיים. זו כתיבת מתח נשית מזן חדש, כמו של שרה פינבורו, קרוליין קפנס ודניז מינה, בין השאר, שיוצרת נשים גדולות מהחיים ולוקחת אותן עד מעבר לקצה. במילים אחרות: הגילטי פלז'ר המושלם.

לעמוד הספר באתר עברית
פודקאסט
אסף יערי

BOOBCAST

★★★★
BOOBCAST

החוויות של נ', טייסת מסוקים מבצעית בחיל האוויר, לא מתחילות ונגמרות בתא הטייס. BOOBCAST הוא פודקאסט של נשים, על נשים, אבל ממש לא אחד שמיועד דווקא לאוזניים נשיות

מה יותר קשה, סדנת שבי או ללדת?

את השאלה הזאת מציגות מגישות "בובקאסט" (BOOBCAST) לנ', טייסת המסוקים הראשונה בחיל האוויר, שהיום היא גם טייסת הניסוי הראשונה, לקראת סיומו של ראיון ארוך אך מרתק.

בהתחלה נדמה שנ' מגיעה לראיון די סטנדרטי ומספרת מאיפה באה, מה חשבו בבית על כך שהתקבלה לקורס טיס, איך התגברה על הקשיים כאחת הבנות הראשונות בקורס, לפני 19 שנה, ומה תיכננה לעשות אחרי ההדחה הצפויה.

אבל בהמשך קורה שם משהו אחר. אולי זה כי המראיינות אינן עיתונאיות רגילות, אלא אביגיל קובארי, זמרת־יוצרת ושחקנית ("פרה אדומה", "מתיר עגונות"), ותמר גורן, תסריטאית ובימאית. זהו הפרק ה־26 של הפודקאסט שלהן, שמוקדש כמעט תמיד לראיונות עם נשים. או כמו שהן קוראות לזה "מביאות לקדמת המיקרופון שפע נשי".

בנקודה מסוימת, ממש באמצע הפרק, פתאום בלי להרגיש, משתחררת נצרה והמציאות האמיתית של חיי טייסת בחיל האוויר מתחילה לדלוף החוצה. "כשאני סיימתי את הקורס... אני לא יודעת אם מותר לי לספר את זה... אני יושבת בתדריך כאישה היחידה בחדר, והתדריך מתחיל עם תמונה של אשה ערומה". היום, מבהירה נ', זה כבר לא קורה בחיל האוויר. גם לא מתייחסים לחלקים בתא הטייס כ"שפתיים פתוחות, פין בפנים". אפילו הדיון של "מה יקרה לטייסת שתיפול בשבי" כבר דועך אל חוסר הרלוונטיות.

נ' מתארת את המעבר ממעמד של צוערת שמנסה להיות "אחד מהבנים" לאורך רוב הקורס, לטייסת מבצעית עם רצונות שונים וצרכים שונים מהרוב הגברי שסביבה. הדילמות מתחילות בניסיון להזדהות עם הגברים ולהיות כמוהם, נמשכות בבדידות של צוערת יחידה בסביבה חשדנית וספקנית, ומגיעות לרגע דרמטי בבחירה שבין היריון לקידום בתפקיד. וזה מה שמצפה גם היום לכל אשת צוות אוויר שמנסה להקים משפחה במדים. יש עוד סיפורים רבים שמאירים את החוויה מזוויות שונות.

במפתיע, דווקא את הבחירה שלה באימהות היא מסבירה כאידיאולוגית, להוכיח שהיא גם טייסת פורצת דרך וגם אמא, ופחות כבחירה אישית.

את התשובה לשאלה שפותחת את הטור אתם כבר יכולים להשלים בעצמכם. ואיפה נפגוש את נ' בפעם הבאה? אולי כאסטרונאוטית הישראלית הראשונה. היא בעניין.

אפשר להאזין ל"בובקאסט" בכל האפליקציות ובאתר.

הפרק עם הטייסת נ':

אלבום
אמיר שוורץ

The Lady In The Balcony: Lockdown Sessions

★★★☆
The Lady In The Balcony: Lockdown Sessions

אריק קלפטון, מהמתנגדים הקולניים לסגרי הקורונה, מוציא את The Lady In The Balcony: Lockdown Sessions, אלבום שהוקלט במהלכם ונשמע כמו הופעה ללא קהל

לא כך תכנן אריק קלפטון לסיים את 2021. הגיטריסט הוותיק אמנם הוציא לפני כחודש אלבום חדש, אך הוא הפך לשיחת היום בעקבות תביעה שהגישו עורכי דינו נגד אישה מגרמניה שהציעה למכירה ברשת דיסק שהוקלט באופן פיראטי בהופעה שלו בשנות השמונים.

קלפטון, ש"חטף" מהגולשים בארץ ובחו"ל, צודק בדרישתו, אבל אם הוא היה בודק את העניין גם מהפן התקשורתי, ספק אם מישהו היה מייעץ לו להתעקש על כמה אלפי יורו במחיר תדמיתי גבוה בהרבה.

קלפטון עסק השנה גם בקורונה, והוא אחד מהמתנגדים הקולניים – לא לחיסונים, אלא למדיניות הסגרים שהונהגה בממלכה הבריטית. חוץ מלהידרש לענייני פנדמיה וקניין רוחני הוא גם מצא קצת זמן לאסוף חבורת מוזיקאים מרשימה ולהקליט מחדש - ובגרסאות אקוסטיות - כמה מהקלאסיקות שלו לטובת The Lady In The Balcony: Lockdown Sessions.

קלפטון, חובב מכוניות ספורט שאף מחזיק בפרארי בהזמנה אישית (הנה עוד תחמושת לשונאי העשירים ברשת), מתנהל פה בהילוך שני בואכה שלישי, וחלקים רבים מהסט היפה הזה מזכירים מאוד את מופע האנפלאגד המכונן שהקליט לפני 29 שנה.

המופע ההוא החיה מחדש את הקריירה של קלפטון לאחר עשור שכלל כמה נפילות, והפך במהרה לאלבומו הנמכר ביותר, ובפער גדול מהאחרים. לנוכחי כנראה לא צפוי גורל דומה. הסשנים בזמן הסגר של קלפטון (מתנגד תקיף אבל גם אזרח שומר חוק) הם למעשה הופעה ללא קהל, והם נשמעים חיים ואותנטיים (ובאיכות הקלטה נהדרת), לא מעט בזכות חבורת המוזיקאים המרהיבה שלצידו: הבסיסט נייתן איסט, איש הקלידים כריס סטייטון והמתופף האגדי סטיב גאד.

לאורך 70 וקצת דקות קלפטון משייט בין החומרים של דרק והדומינוס, התחנה הכי חשובה בחייו, (Layla ו־Bell Bottom Blues למשל), עוצר לרגע בכמה משיאיו כסולן, כמו ב־After Midnight ו־Tears in Heaven המתבקשים, ואף מגיע לקאברים דוגמת Black Magic Woman של פליטווד מק.

סולואים קנוניים אמנם אין פה, אבל 70 דקות רגועות, מדודות ומאוד בלוזיות יש גם יש. ועשו טובה, אם תחליטו להאזין לאלבום, עשו זאת באופן חוקי – עורכי הדין של קלפטון מגיעים לכל מקום.