המלצות
לסוף השבוע
סרט

"גרזן קטן: רוק אוהבים" הוא החלק הטוב במקבץ הסרטים של סטיב מקווין. כמעט כולו מתרחש במסיבה ומרגיש כמו לקחת חלק בה, כשהאלכוהול והמוזיקה מתערבבים ללילה מושלם

בנימין טוביאס

בנימין טוביאס

★★★★☆

זוכרים איזו מסיבה מטריפה שהשתתפתם בה פעם, כשאדי האלכוהול, בשילוב האופוריה מהמפגש החברתי או דווקא הקסם שבאנונימיות ובצללים הפכו אותה למושלמת? זוכרים שרקדתם לצלילי איזשהו שיר - אולי שיר פופ מטופש או דווקא שיר מלא חשיבות עבורכם - ולפתע תוך כדי ריקוד איזו שורה או רגע קיבלו משמעות מסויימת שלא ציפיתם לה? אולי מצאתם את עצמכם חוזרים על השורה, על התנועה, על קטע ריקוד שוב ושוב כמו באיזה טראנס. ואולי למחרת, כשהתעוררתם עם חיוך מטופש על הפנים, לא זכרתם מה היה שם אבל סיכמתם את החוויה כ"אדירה".

בין אם חוויתם מסיבה מושלמת כזו או שלא, גדולתו של "גרזן קטן: רוק אוהבים" הוא שהוא שולח אותנו ללונדון של שנות השמונים, וגורם לנו ממש להיות שם, לחוות את אותה אופוריה ללילה אחד המתרחשת במסיבה ביתית צנועה של צעירים ממוצא קאריבי שרק רוצים לפרוק עול לרגע, ואולי על הדרך גם למצוא זוגיות, משמעות ועתיד. יש לי חיבה עצומה לסרטים שיודעים לעשות את זה - להסיע אותנו לתקופה ולהטיס אותנו לתוך הראש של דמויות מסויימות לשעה וחצי, בלי חציצה.

"רוק אוהבים" הוא החלק השני והטוב מבין אסופת חמשת הסרטים המדוברים שיצר הבמאי הבריטי השחור סטיב מקווין ("12 שנים של עבדות") בשם "גרזן קטן" שעלתה ב-yes, על תלאות השחורים באי הבריטי בשלהי המאה הקודמת. כמעט כל הסרטים במקבץ טובים, אך רובם גם דידקטיים ועוסקים בצורה ישירה בגזענות של הלבנים מול האחרות של הקהילה השחורה שרק רוצה להשתלב. "רוק אוהבים" בורח מהעיסוק הישיר בנושאים הללו, ובכל זאת מוצא דרך להכניס אותם מהדלת האחורית, בצורה חכמה ומרומזת. יכול להיות שהדילוג על ההטפה הישירה הוא זה שגרם לי להתחבר לסרט הזה יותר. ויכול להיות שהסיבה היא שמדובר בסרט פצצה.

שיהיה ברור: "רוק אוהבים" הוא סרט מיוחד, על גבול האקספרימנטלי, שדורש הסתנכרנות מסויימת. כמעט ואין לו עלילה, או דמויות עם עומק מסויים. הסיפור פשוט להפליא: שתי חברות הולכות למסיבה, שני חברים הולכים למסיבה. בחורה אחת תפגוש בחור אחד. הם יתחברו, או שלא. בדרך מקווין ידגיש את ההבדלים המעמדיים, המגדריים, הדתיים, הפוליטיים ולבסוף גם הגזעניים שיתנו הקשר מעט שונה ומטריד למה שקורה באותה מסיבה שמחה לכאורה. גם שורה אחת משיר שחוזרת שוב ושוב ושוב, בסצינה הטובה בסרט, מראים שגם כשאנחנו מנסים להתנתק הכי הרבה ממי שאנחנו ומקשיי החיים שלנו, לחוות רק אסקפיזם ופאן טהור - הפוליטיקה והכאב מהחיים היומיומיים שלנו פורצים שוב החוצה. וזה נכון גם לסרט: הוא קליל ו"מנותק" לכאורה, בפועל הוא בועט וצורב לא פחות מכל דרמה פוליטית מרירה.

למי שבורחים מסרטים "בלי סיפור", הצפייה אכן עלולה להיות מאתגרת. על פניו, זה סרט שנראה שלא קורה בו הרבה, אלא שקורים בו מיליון דברים כל הזמן. גם לכם אני קורא: תנו לעצמכן להיסחף לתוך העולם הזה. לכל הפחות, תעבירו שעה וחצי במסיבת אייטיז עם מוזיקה מעולה. מה יכול להיות רע?

ספר

גיבור "הסיפור של השיניים שלי" של ולריה לואיסלי המכסיקנית, הוא מספר עממי, צבעוני וכובש, שכתוב בסגנונה הייחודי – שילוב נדיר של פולקלור עסיסי, הומור חריף וציניות מרושעת

רן בן־נון

רן בן־נון

★★★★

גוסטבו סאנצ'ס הוא מנהל המכירות הטוב בעולם, או לפחות במכסיקו, או לפחות בעיני רוחו. הוא בחר במקצוע הזה כדי להשיג לעצמו סט חדש של שיניים, כי אלו שיש לו מכוערות להפליא. ועוד משהו – גוסטבו הוא שקרן פתולוגי שלא ניתן להאמין לאף מילה שלו. גיבור "הסיפור של השיניים שלי" של ולריה לואיסלי המכסיקנית (הוצאת פרדס), הוא מספר עממי, צבעוני וכובש, שכתוב בסגנונה הייחודי של הסופרת הנפלאה הזו – שילוב נדיר של פולקלור עסיסי, הומור חריף וציניות מרושעת, שהקנו לה מועמדות לפרס הבוקר ב־2019.

גוסטבו מוכר הכל, ממכוניות אמריקניות קלאסיות ועד תחפושות המין של הוריה של לואיסלי עצמה במעין בדיחה פנימית פרוורטית. כך הוא נתקל בפריט החלומות שתמיד ביקש לעצמו – שיניה של מרילין מונרו, שבעזרת מומחה מעיר הבירה מושתלות בפיו ומסדרות לו את החיוך היפה ביקום. אבל מה עם שיניו של גוסטבו עצמו? אלו נמכרות לכל המרבה במחיר באמצעות מה שנקרא "השיטה ההיפרבולית", כלומר שקרים מוחלטים. השן הראשונה, למשל, מוצגת כשייכת לאפלטון בכבודו ובעצמו, ואילו השנייה נשרה מפיו של לא פחות מאשר אוגוסטינוס הקדוש.

אבל בעקבות הצלחתו הכבירה גיבורנו נופל בחטא הגאווה ומציע את עצמו למכירה. מי שקונה אותו הוא בנו, סידהרתא (כן, כמו הבודהה), שבא לסגור עם אביו חשבון ארוך וקשה. לגוסטבו, פטפטן בלתי נסבל ושוביניסט קיצוני על גבול המיזוגני, מגיע כל מה שיחטוף עכשיו.

"הסיפור של השיניים שלי", שנכתב במסגרת מיזם לקירוב הספרות היפה לאנשי הצווארון הכחול, הוא תרגיל אינטלקטואלי מבריק לפרקים ולא ברור לעתים, שבו משלבת לואיסלי ברוב השראה פילוסופיה, בלשנות, סמיוטיקה וספרות לערבוביה דחוסה ומהבילה של הגות משועשעת.

לפעמים כל זה מרגיש קצת מתאמץ ומתחכם מדי, אבל לרוב כדאי להישאר עם לואיסלי - גם כי היא מאתגרת את הסקרנות והעניין שלנו, ובעיקר בזכות השורה התחתונה. המסקנה שעולה מהטקסט המורכב הזה היא שלא משנה מה תעבור בחייך ואילו תהפוכות תשרוד, כל עוד נשאר לך בסוף סיפור טוב, כי בעזרתו תוכל למכור כל דבר בעולם – ובעיקר את עצמך.

לרכישת הספר באתר עברית
פודקאסט

אחרי שנה של התבודדות בחדר, בזום וברשתות, רחוק מהחברים, מעניין מה עובר בראש של בני הנוער. התשובה בפודקאסט חדש של דניאל בת ה־17, "נותנת במה"

אסף יערי

אסף יערי

★★★☆

פודקאסט לבני נוער? הם לא תקועים כל היום בטיק־טוק?

אכן שאלה מתבקשת, אבל מי שהחליטה באופן עצמאי לאתגר את התפיסה המקובלת היא דניאל יפימוביץ, בת 17, שהשיקה לפני כשבוע את "נותנת במה – פודקאסט מנקודת מבט של מתבגרת".

דניאל, כפי שהיא מציגה את עצמה בפודקאסט, כבר מפעילה ערוץ יוטיוב עם 6,000 מנויים, אבל החליטה לשתף את העולם במחשבותיה על מגוון נושאים, מתיאטרון ורשתות חברתיות ועד לאמירות כלליות על העולם בימי הקורונה.

מה שבלט במיוחד, לפחות לאוזן המבוגרת שלי, הייתה שפת הטינאייג'רים: בגדול, מתה לתת יותר, באתי לפודקאסט, לא קשור לכלום, הכי הכי הרבה שבעולם.

ובשפה המסוימת הזאת היא מנווטת בפרק הראשון, "מה עושה לי טוב" לאורך 19 דקות של מונולוג, שנפתח בקריאת קטע שכתבה – נאיבי, חמוד ובוסרי. ובהמשך טיפים פסיכולוגיים של בת 17 לבני גילה.

ההקלטה מלאה בחיתוכים מורגשים שמקורם כנראה בהפסקות בהקלטה או בעריכה מאוחרת, אבל בסך הכל נוצר רצף אזין עם כמה אמיתות שקשה להכחיש, כמו "הגיל שלנו מקסים ומזעזע בעת ובעונה אחת".

דניאל ממליצה למיין היטב את התוכן שצורכים ברשתות החברתיות ("רק לא להוריד עוקב לאנשים שאנחנו מכירים") לעקוב אחרי אנשים שמראים צדדים פחות יפים ופוטוגניים ("זה ישפר לכם את ההרגשה") ומתוודה בצעד דרסטי משמעותי – היא מחקה את הטיק־טוק.

"סרטים וסדרות יכולים ללמד אותנו הרבה יותר ממה שלומדים בבית ספר, שם 99% זה לא באמת דברים שחשוב ללמוד", אמרה דניאל והמליצה לחבריה לצפות בסדרות דוקומנטריות, ולהאזין לפודקאסטים.

על בחירות, ממשלות, משפטים וחקירות לא שמענו בפודקאסט הזה, וגם הקורונה הוזכרה מהזווית האישית של תלמידי תיכון בזום, וההתמודדות שלהם עם הבדידות. מצד שני, ניכר שהמגישה עסוקה בהרבה מחשבות בוגרות ובעלות משמעות על העולם שסביבה. בני נוער בהחלט יכולים למצוא בפודקאסט הזה הזדמנות להזדהות עם מתבגרת מלאת רעיונות, הורים למתבגרים יכולים להציץ לעולם שצאצאיהם לא תמיד משתפים אותם בתכניו.

לפרקים של "נותנת במה" אפשר להאזין בכל אפליקציות הפודקאסט וגם באתר

פרק מספר 1
אלבום

ניל יאנג מוציא – באיחור של 50 שנה - את האלבום האקוסטי Young Shakespeare, המתעד את אחת מההופעות הטובות שנתן בקריירה הארוכה שלו

אמיר שוורץ

אמיר שוורץ

★★★★★

הסבנטיז היו העשור של ניל יאנג. אקוסטי, חשמלי, לבד או עם הלהקה – בעשר השנים ההן הוא הוציא שורת אלבומים, רובם מהטובים שיצר וייצור בחייו. הן נפתחו בסערה: במארס 1970 הוא הצטרף לסופר גרופ של דיוויד קרוסבי, סטיבן סטילס וגרהאם נאש והוציא איתם את Déjà Vu המופלא. פחות מחצי שנה לאחר מכן, הגיע עוד מאסטרפיס - הפעם שלו - After the Gold Rush, שיש הרואים בו את הטוב שאלבומיו, או לפחות את אחד מאלו שצריך לככב בחמישייה הפותחת שלו.  

יאנג של ראשית העשור ההוא נסק. למרות החיבה לחשמל והניסיון המוצלח בהובלת להקות (באפולו ספרינגפילד ובהמשך עם אנשי קרייזי הורס) הוא החליט לצאת לדרכים לבד. בינואר 1971 הוא ערך שתי הופעות שיהפכו בדיעבד למיתולוגיות. הראשונה התקיימה במסי הול בטורונטו וראתה אור – באיחור אופנתי – רק בעשור הקודם. השנייה, שנערכה כעבור שלושה ימים בתיאטרון שייקספיר בסטנפורד, קונטיקט, יוצאת רק עכשיו תחת השם - Young Shakespeare. היה שווה לחכות לה 50 שנה.

יאנג הצעיר – העובר בין הגיטרה לפסנתר – מציג כאן גרסאות עירומות למדי לכמה מרגעיו הגדולים בקריירה. לצד השירים מ־ After the Gold Rush שאותו יצא לקדם ובהם Tell Me Why ו־Don't Let It Bring You Down, תמצאו פה גם ביצועים נטולי חשמל (ויפים לא פחות) ל־Cowgirl in the Sand ול-Down by the River מאלבומו המטלטל עם הקרייזי הורס. גם מהרומן עם קרוסבי, סטילס ונאש, שולבו אזכורים יפהפיים בדמות Ohio הפוליטי ו-Helpless.

לצד החומרים המוכרים יאנג סיפק לקהל הצצה לאלבומו הבא, שיכתיר אותו באופן סופי לכוכב – Harvest. המתאבן הראשון מגיע בדמות Old Man, ורגע לפני שמתחיל לשיר יאנג גם מפנק בסיפור קצר על הרקע לכתיבתו. מיד אחריו מוצג עוד שיר חדש - The Needle and the Damage Done העוסק בהתמכרויות להרואין, ומוקדש לג'ניס ג'ופלין ולג'ימי הנדריקס. שנה לאחר מכן השיר העצוב הזה יהפוך למצבה גם לחברו הטוב, דני וויטן, גיטריסט הקרייזי הורס, שייכנע גם הוא למחט. בהמשך מגיש יאנג על פני כשבע דקות ביצוע משולב ל־ A Man Needs a Maid/ Heart of Gold על הפסנתר, לא לפני שהוא טורח להתנצל על יכולות הנגינה שלו. פסנתרן גדול הוא לא, אך הביצוע הבוסרי משהו עובד נהדר, בטח לאלו שקצת שחקו את המקור.

הקורונה השביתה את מסע ההופעות של יאנג, אך עובדי הארכיון שלו לא נחים לשנייה. ביותר מדי מקרים, שחרור מאוחר של חומרים מוקדמים הוא ניסיון מאולץ להחייאת קריירה שאיבדה מזוהרה. לא כאן. 52 הדקות הקסומות של Young Shakespeare, מרכיבות לא רק את אחת מההופעות הגדולות שיאנג נתן בחייו, אלא גם מציעות מעין כיתת אמן שבה כותב גדול מדגים איך נולדים שירים.

סרט

“ליגת הצדק: גרסת סניידר" בן הארבע שעות מהווה רגע של צדק היסטורי בו נחשפת גרסתו המנופחת של הבמאי. יופי לו, רק שזה עדיין לא סרט טוב

בנימין טוביאס

בנימין טוביאס

★★☆

מתישהו בתחילת "ליגת הצדק: גרסת סניידר" (וב'התחלה' הכוונה לערך סוף השעה הראשונה מתוך פאקינג ארבע שעות סרט) האמזונות על האי שממנו הגיעה וונדר וומן רוצות ליצור איתה קשר, ולהזהיר שחייזרים בדרך לכדור הארץ במטרה להשמידו. מלכת האמזונות דורשת שיביאו לה חפץ עתיק ("החץ של ארטמיס") ובטקס רב רושם ואיטי להחריד הן מדליקות אותו ויורות אותו לכיוון כרתים, שם הוא מבעיר מקדש. וונדר וומן (גל גדות שלנו) רואה את האירוע בטלוויזיה, נוסעת לאי, מאתרת את החץ, ומסיקה מסקנות. האירוע נמרח על בערך רבע שעה פלוס - ואני תהיתי: תגידו, אף אחת לא יכלה פשוט לשלוח לה ווטסאפ?  

"ליגת הצדק: גרסת סניידר", הוא קודם כל סיפור יפה מאחורי הקלעים על במאי שזכה לצדק היסטורי, ומעריצים שקיבלו מה שהם רצו. כסרט הוא מתיש, ועדיין לא עובד.

תקציר הפרקים הקודמים לאחת הסאגות שהסעירו גיקים בעולם בשנים האחרונות: הבמאי המוכשר אך הבעייתי לעיתים זאק סניידר ("300", "השומרים") מונה למפקד העליון של סרטי הקומיקס של DC - המתחרים הגדולים של מארוול. אלא שהתוצרים הראשונים שיצר ("איש הפלדה" ו"באטמן נגד סופרמן" שבו גדות עשתה את הופעת הבכורה שלה כוונדר וומן) היו שנויים במחלוקת בלשון המעטה. כבדים, ארוכים, מלאי פאתוס. יש מי שאוהב אוהב את זה, אבל הרוב לא התחברו, בטח בעידן שבו סרטי מארוול מצליחים דווקא כי הם קלילים.

כשהגיע הזמן לסרט האולסטארס של הסאגה - "ליגת הצדק" מ-2017 עם כל כוכבי הסרטים הקודמים - סניידר הוחלף באמצע הצילומים ע"י ג'וס ווידון, במאי "הנוקמים" מהאולפן היריב. ובאמצע, אבוי, גם התמודד עם התאבדות בתו (ראיון נרחב עם סניידר, על כל המהמורות הללו - ב"7 לילות"). והנה, אנחנו עכשיו בהאפי-אנד הוליוודי לסניידר ומעריציו: הגרסה הקודמת התרסקה ונכשלה, ווידון עומד במרכז חקירה על התעללות בכוכביו, והאולפן נכנע לעצומות אינטרנטיות שדרשו לתת לסניידר להציג את גרסתו. הוא קיבל מנדט וגם לא מעט כסף להתפרע על המסך הקטן (ב-HBOmax, ובשירותי הויאודי של yes, hot ופרטנר), קם מהקרשים וסיפק את גרסת הארבע שעות שלו לסרט שכולל את סופרמן (הנרי קאביל), באטמן (בן אפלק), וונדר וומן (גדות), סייבורג (ריי פישר), אקוומן (ג'ייסון ממואה) והפלאש (עזרא מילר) עם הופעות אורח של הג'וקר, לקס לותור, אמא של סופרמן, חברה שלו לויס ליין ועוד ועוד. מעייף רק לרשום את זה.

כיאה לבמאי שקיבל קארט בלאנש לעשות מה שבא לו - זו גרסת "הפי אלף ושוב פי אלף" של סניידר. סצינות שנמתחות סתם על רקע מוזיקה מנג'סת וצילומי שמש ושקיעה? יש. דמויות משנה שצצות ונותנות טיפים לגיבורים בלי שיהיה בכך צורך? יש. אינסוף אזהרות על סוף העולם ופלאשבקים לעבר על סיפורים שנטחנו כבר? בטח. ואפילוג חדש בן 20 דקות שהוסיף סניידר עם איזה טיזר לסיקוול דמיוני שכנראה לא יקרה? בטח זאק, תעמיס. החוויה הכללית מזכירה לפעמים את סרטי "שר הטבעות" ועוד יותר מהם את מריחות "ההוביט" שהפכו ספר קצר לשלושה סרטים איומים באורך כולל של תשע שעות, כי בטח מישהו יקנה את זה.

יאמרו מעריצי סניידר: מה אתה מתלונן, זה בול מה שרצינו ובול מה שהוא רצה. יכול להיות, ואי אפשר שלא לאהוד במאי שעומד על החזון שלו ומקבל הזדמנות נוספת. אבל לקהל הרחב זה לא סרט טוב. כלומר, לא במובן הקלאסי שיש לו תסריט ודמויות שעובדות. יש בו כמה סצינות יפות מאוד, גם אסתטית וגם דרמטית, (בראשן הפתיחה המהממת), אך התוצר הסופי הוא סרט קומיקס שנופל לשלל מלכודות של "סרטי אנסמבל" - הכל ארוך, מבולבל, ומפוזר.

ובעיקר, מתסכל לגלות כמה מעט הוקדש לבניית היחסים בין הדמויות שיוצרות את "ליגת הצדק". סניידר בדרכו דווקא מעוניין הרבה יותר להתמקד בסיפורן של שתי דמויות מוצלחות: באטמן (אפלק שמשקיע את הנשמה) כמי שאמור להיות המדריך המבוגר והמפוכח של החבורה, ובעיקר גיבור העל הצעיר סייבורג (פישר), שחקן פוטבול מצטיין שהפך לרובוט על ידי אביו ומקבל את כל הסצינות הטובות בסרט, עם הדהודים ל"פרנקנשטיין". אבל כשסניידר מחליט לקפוץ לדמויות אחרות, כמו "הפלאש" המביך (חיקוי ברור ל"ספיידרמן" הנוירוטי של מארוול), "אווקמן" המשעמם או סופרמן האלוהי שאותו עדיין לא פיצח כדמות, הסרט נעצר. וונדר וומן של גדות נופלת איפשהו באמצע - היא לא מהותית לסרט, ובכל זאת מקבלת עם מה לעבוד כאן. אבל הפגם הדרמטי העיקרי הוא שלרגע לא ברור למה הדמויות האלה פועלות יחד, ולמה צריך את כולן פה. אין כימיה או תחושת אחווה שמצדיקות את הבילוי הארוך הזה איתן.

המגינים יגידו שסניידר הוא במאי שרוצה לעסוק קום כל בסאבטקסט, לא בבידור - בגיבורי על כאלים ומפלצות, בשירה אפית סטייל יוון העתיקה או אגדת בייוולף, בישו ובמחשבה איך אלים היו מרגישים לו היו מסתובבים בינינו. כחובב קומיקס וכפלצן לא קטן - אני בעד כל סרט שמנסה להוכיח כמה התרבות הזאת היא בעצם עמוקה ומרובדת. אלא שבכל התמות האלה סניידר כבר טיפל, ואפילו טוב יותר בחלק הקודם והמושמץ עוד יותר "באטמן נגד סופרמן".

הפעם הוא הלך על גרסת ההדרן. מעריצים באמת אוהבים הדרנים. אבל גם מי שבא להופעה של הזמר האהוב עליו, יסכים שארבע שעות זה יותר מדי.

ספר

למרות שמו, "איך לאהוב את בתך", הספר החדש של הילה בלום, אינו כותרת של מדריך אלא תהיה קיומית: איך לאהוב את בתך בלי להשתגע

רן בן־נון

רן בן־נון

★★★★☆

בתחילת "איך לאהוב את בתך" של הילה בלום לגיבורה בכלל אין שם. כדי לתאר אותה נדרש רק תואר אחד – אמא. זה כל מה שהיא, זה כל עולמה. מרגע שבתה הגיחה מרחמה, חייה של האם מסתיימים וחייה של הבת מתחילים – והיא מוקדשת להם באופן טוטאלי, כל כולה.

רק בהמשך הספר מופיע שמה של האם, יואלה. חווית האימהות שלה אינסופית ואינטנסיבית גם הרבה אחרי שבתה הופכת לאמא בעצמה, זה כל מה שיש וזה הרבה יותר מאהבה. זה כל כך גדול, שלא ניתן להכיל את זה במילים, אבל הילה בלום מצליחה.

"איך לאהוב את בתך" (הוצאת כנרת) כתוב בצורת פרגמנטים קצרים של פסקה עד עמוד וקצת, לא תמיד בסדר כרונולוגי, שעוקבים אחרי פרקים שונים בחיי האם ובתה וחושפים את המקומות הכי נסתרים וסודיים בנפש, את מערכת היחסים הכי כאוטית וחידתית בחוויה האנושית.

האימהות אצל בלום אינה אקט של בחירה – היא ציווי ביולוגי, אלוהי, שנכפה על האישה מלמעלה ואין לה כל שליטה עליו. אהבת האם היא גנטית, זורמת לה בדם. היא אינה יכולה להתנגד לה ולכן קצת שונאת אותה, קצת שונאת את עצמה ואפילו קצת שונאת את בתה. וכשכל הקונפליקטים המורכבים האלה מתרכזים לתוך אישיות אחת, לתוך גוף אחד, לתוך אדם אחד, התוצאה היא דיכאון עמוק – שבועות שבהם היא לא יוצאת מהמיטה, לא מצליחה להתרומם ואז קמה ונשבעת שזה לא יקרה שוב, מחזיקה את עצמה בכוח לא להחליק, לא להיכשל, לא ליפול שוב ותמיד להיות בשליטה. עד לפעם הבאה.

השם "איך לאהוב את בתך" אינו כותרת של מדריך אלא שאלה, תהיה קיומית: איך לאהוב את בתך בלי להשתגע, בלי שזה יהיה יותר מדי, בלי שתכעס עלייך, בלי שתעזוב אותך? לכל השאלות האלו אין תשובה. בלום כתבה ספר חושפני באופן מטריד כמעט ברמה הפיזית, על הרגשות שאנו לא מעזים להודות בקיומם אפילו בינינו לבין עצמנו, על האמיתות הכואבות והחודרות ביותר של הקיום האנושי. אבל ככל שזה יותר צורב – כך זה גם הכי מזכך.

לרכישת הספר באתר עברית
פודקאסט

אריק זאבי, אלוף עולם בג'ודו, לא הסתיר את ההתרגשות כשאירח את אהוד ברק בפודקאסט שלו "43 שניות", אבל כמו בקרב ההוא גם הפעם זאבי הוכרע באיפון

אסף יערי

אסף יערי

★★★★

אהוד ברק זוכר הכל, מהניווט הלילי בפרדס בקיבוץ בגיל 9, דרך גניבת התחמושת מחיילים שבשבילה הסתתרו בבית קברות, מבחן הקבלה לסיירת מטכ"ל, כל פרטי הניווט הלילי בגבול מצרים, ההכנות להשתלטות על מטוס סבנה, איך נראה החדר בפגישה עם הרמטכ"ל מוטה גור ושני אלופים במטכ"ל, התשובה החצופה לרפול שניסה לשלוח אותו לתפקיד שלא רצה ואפילו מה הצביע רבין בדיון על ועדת אגרנט בממשלת גולדה. זוכר כל כך טוב שנדמה שהמראיין שלו נותר קצת בהלם.

זאבי התכונן ברצינות למפגש עם ברק, קרא את החומר, הכין שאלות, התחיל את השיחה בשבחים המקובלים כדי לשחרר את חרצובות לשונו של המרואיין, אבל נדמה שגם ברק התכונן והאזין לפודקאסטים קודמים. התובנה שלו: הוא צריך לדבר על עצמו.

וכך קיבלנו יותר משעה וחצי של עלילות אהוד ברק מפי אהוד ברק. זה אפשר הצצה מרתקת לנבכי נפשו של האיש, כבר בן 78, שמסביר באותה התלהבות על שביתת הזבל בפריז בזמן שהתארח אצל נשיא צרפת ועל השנאה שחשים כלפיו חלק מיריביו הפוליטיים. הוא עוקץ את עצמו על כך שהתחיל להתגלח רק בקורס קצינים ושהאצבעות שלו קצרות, ושאין לו שום יכולת במשחקי כדור, אבל מזכיר גם את ההצעות הכלכליות המפתות שקיבל אחרי שכיהן כראש ממשלה.

דווקא כמי שמעורב מאד בחיים הפוליטיים גם כיום ולפעמים אפילו מנסה את מזלו בבחירות, ברק בחר דווקא להתרחק מהנושא. עקיצה אחת לנתניהו, לצד הודאה בכך שלא דאג לשמר את כוחו הפוליטי כשהיה ראש ממשלה. כן, היה סיפור אחד על מפגש עם אריאל שרון בנוגע להצטרפותו לממשלת ברק באותם ימים. לדבריו שרון הציב תנאים בלתי אפשריים, אבל בדיעבד הוא היה מצטרף גם בלעדיהם. רגע של פספוס.

זאבי, שבחייו הקודמים ידע גם להפתיע ולתקוף כשצריך, מנסה מדי פעם להשחיל שאלה, אבל ברק ממשיך לדהור ולהכריז שהוא לא סובל סרטי פעולה ומבין כל תוכניות הריאליטי הוא רואה רק את "נינג'ה ישראל". בפודקאסט שנקרא "43 שניות" לזכר הקרב האולימפי האחרון שבו הפסיד זאבי במהירות מפתיעה, הוא מארח אישי ציבור, יזמים עסקיים ודמויות מעולם התרבות. די ברור שמרואיין כזה הוא עוד לא פגש, ואולי כמי שכבר הכניע הרבה יריבים בעבר, הוא שומר את המפגש ברמה של משחק ידידות.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על ראיון שערך עמרי כספי עם נפתלי בנט. גם שם כספי הקטין את עצמו מול האורח, אבל בנט ניסה בכל כוחו לדבר על חזון, ערכים וסיבות להצביע לו בבחירות.

ברק, כך נראה, נמצא כבר בשלב אחר, ומעדיף את הנוסטלגיה של ימי הצבא, בעיקר. ואם אתם רוצים לדעת כמה זמן צריך כדי להשתלט על מחבלים שחטפו מטוס, אז 5 שניות. זה הכל.

לפרקים של "43 שניות" אפשר להאזין בכל אפליקציות הפודקאסט וגם באתר

השיחה עם אהוד ברק:

אלבום

ההוצאה המחודשת לאלבום "הפה והטלפיים בחלל" היא הזדמנות מצוינת להכיר את אחד מהרכבי האינדי החשובים והמקוריים שעדיין פועלים פה

אמיר שוורץ

אמיר שוורץ

★★★★

להפה והטלפיים – הלהקה, לא המחלה – יש כמה חוקים עליהם הם שומרים כבר יותר מ-30 שנה. הראשון: פרק הזמן שיעבור בין האלבומים יעמוד על שש שנים. השני: השינוי היחיד בעטיפות האלבומים יהיה רק בצבע הרקע. השלישי: בכל אלבום יהיה קאבר לשיר עברי קלאסי ופטריוטי. הרביעי: בכל אלבום יהיה שיר הנושא את שם האלבום הקודם.

בניגוד לקודים הנוקשים הללו – ויש להם עוד הרבה - המוזיקה של הפה והטלפיים היא כנראה הדבר הכי חופשי ולא מחייב שיש. ובמילים אחרות: האלבום המוגמר נשמע לרוב כאוסף סקיצות, כשהכלי המוביל הוא דווקא אורגנית קסיו. ההרכב שהחל את דרכו כפרויקט צד של כמה מחברי נושאי המגבעת ממשיך כל הזמן להתנהל על אש נמוכה, ואולי זו הסיבה שהוא לא רק שורד, אלא גם משתבח. אהד פישוף ורם אוריון (40 אחוז מנושאי המגבעת המנוחה) והסופר אסף גברון – הכוח העיקרי בהרכב והאיש שתמונתו מופיעה על עטיפות האלבומים – מייצרים מ-1989 מוזיקה שמעטים נחשפו אליה, אך כל מי שכבר הגיע, דאג לצרף חבר או שניים.

עכשיו הם קצת שוברים את הקונספט הנוקשה שלהם. בלי אלבום חדש – האחרון והיפה שלהם "קו המשווה" יצא לפני שנתיים - כך שיש עוד זמן עד לבא בתור, אך עם בשורה חשובה לא פחות. מדובר בהוצאה מחודשת לאלבומם השני "הפה והטלפיים בחלל" על גבי תקליט ויניל. לטובת אלו שטרם הצטיידו בפטיפון – אנחנו ב-2021, וככה שומעים היום מוזיקה – יצאה גם גרסה מחודשת וכיפית לאחד משירי האלבום - "קנדה 2020" – שמציעה הפעם הרבה יותר גיטרות לעומת הקלידים המקוריים שהזכירו את אתניקס של אז.

"הפה והטלפיים בחלל" הוא האלבום שבו התגבשו הסאונד והתמה של הטריו, ולמרות שחלפו יותר מ-26 שנה מאותו יום קר שבו הוקלט בלונדון, הוא נותר אקטואלי. תשע וקצת הדקות שממלאות את הקאבר המינימליסטי והאוונגרדי שלהם ל"הנה בא השלום" של אהוד מנור ונורית הירש, רק מדגימות עד כמה השאיפה הזאת התרחקה מאתנו, ו"בין הים והביצות", מהשירים המעטים שנכתבו פה על האלימות בשטחים, עדיין רלוונטי ("נחזור לעיר/ ונראה צעיר/ ונשמח לראות/ בין הים והביצות/ אנחנו חכמים על הטובים/ ולא מוצאים את הרעים/ ומוכרחים לצחוק/ בין הים והביצות"). אלו ואחרים הופכים את "הפה והטלפיים בחלל" ליופי של אלבום שכדאי להוסיף לאוסף שלכם - פיזי ודיגיטלי כאחד.

סרט

ב"גרזן קטן: אדום, לבן וכחול" ממשיך הבמאי השחור סטיב מקווין לבחון את הגזענות בבריטניה. זהו סרט פשוט אך חזק ושווה צפייה. גם אם ספייק לי עושה זאת טוב יותר

בנימין טוביאס

בנימין טוביאס

★★★☆

"יש לי רק שתי בקשות בני", אומר אב שחור לבנו בן ה-10 בסצינה הראשונה ב"אדום, לבן וכחול", אחרי שאסף אותו מבית הספר למוזיקה וראה איך שני שוטרים לבנים ביצעו עליו חיפוש לא מוצדק. "אל תיעצר אף פעם, ולעולם אל תביא שוטרים לסף ביתי". אפשר להרגיש את הצריבה והעלבון של האב בסצינה מאוחרת יותר - שמתרחשת 20 שנה אחרי - כשאדם במדי שוטר  מגיע לביתו. האיש הזה הוא כמובן בנו, שהחליט להתגייס למשטרה.

"אדום, לבן וכחול" הוא החלק השלישי ואחד הבולטים במקבץ חמשת הסרטים שביים השנה לבי-בי-סי הבמאי הבריטי השחור סטיב מקווין ("12 שנים של עבדות") במסגרת הפרויקט הלא קטן בכלל "גרזן קטן". הסרטים עוסקים בתלאות הקהילה השחורה-קאריבית בלונדון בין שנות השישים והשמונים, וכמו החלק הראשון והמדובר קצת יותר "מנגרוב" - "אדום, לבן וכחול" מתרכז בקשיי הקהילה מול הגזענות הממוסדת של הבריטים, בעיקר במשטרה. "מנגרוב" עסק במקרה מפורסם שבו קבוצת שחורים הובאה למשפט ראווה בעקבות הפגנה נגד אלימות משטרתית, "אדום, לבן וכחול" בוחר במקרה עדין יותר ודמות שחיה על הקווים - בן למשפחה שחורה שמתגייס למשטרה כדי "לשנות אותה מבפנים". או כפי שהסרט מבהיר בהמשך, זה לפחות מה שהוא אומר לעצמו. התסריט מתייחס בעורמה וחוכמה לצורך שלו להיות "פרפורמר", מודל לחיקוי, והעובדה שבעצם מאחורי החזות האחראית הוא כנראה חלם פעם להיות בכלל מוזיקאי, אך נכנע למיינסטרים.

את הגיבור מגלם ג'ון בויגה, המוכר בעיקר כפין מסרטי "מלחמת הכוכבים" החדשים והמפוספסים (יש פה בדיחה אדירה על תפקידו בטרילוגיה שאפשר להחמיץ בשנייה של חוסר תשומת לב). בויגה זכה לפני שבועיים בגלובוס הזהב על תפקידו, וזה נראה לי בעיקר פרגון על בחירתו לצאת ממלתעות דיסני - שלא ידעו לנצל את כישוריו בטרילוגיה - ולחזור לשחק ב"קולנוע קטן". שלא יובן לא נכון: בויגה טוב, וגם הסרט טוב, אך במידה רבה כוחו היא בפשטותו.

בניגוד ל"מנגרוב", ולחלק הטוב והמומלץ באנתולוגיה - "רוק אוהבים" שמלא במוזיקה מעולה וממריא לכיוון אחר לגמרי, כמעט אקספרימנטלי (זמין בערוצי יס), "אדום, לבן וכחול" הוא פשוט סרט טוב עם סיפור חזק. במשך 80 דקות הוא מעביר יפה את שלל הקונפליקטים של הגיבור הצעיר - תחילה מול משפחתו ובעיקר מול אביו שחשדן ממנו כלפי המערכת, אחר כך מול סביבתו השחורה שמכנה אותו "קוקוס" ושאר כינויי גנאי השמורים לאדם שחור ש'הפך ללבן מבפנים', ולבסוף: מול הגזענות הנוראית שעדיין קיימת בחלקים נרחבים של המשטרה והממסד הבריטי, שפשוט מתעללים בו.

בדומה ל"מנגרוב", ובאופן מיומן ממנו, מקווין מצליח להעביר יפה איך הגזענות הבריטית לרוב "מנומסת" וחבויה יותר מזו שאנו מכירים מסרטים אמריקאים, ואיך הממסד המשטרתי שמח להשתמש בגיבור שלנו כפוסטר, כשחלק מהשוטרים גם מנסים להפגין אליו יחס שוויוני ואדיב. אך הכל מתגמד ברגע שהגיבור נשלח לרחובות ולתחנת משטרה אמיתית שם הגזענות הלא-מתנצלת חוגגת.

צריך לומר ביושר: החלק הראשון של "אדום, לבן וכחול" - שמתמקד ביחסי הצעיר עם אביו המובס - טוב בהרבה מחלקו השני, שבו אנו בעיקר נחשפים לגילויי גזענות שהם קשים, אך צפויים "במסגרת הז'אנר". קשה גם לומר שמקווין מתעלה לעוצמות הזעם והתסכול שיש בטובים שבסרטיו של ספייק לי (בעיקר ב"עשה את הדבר הנכון" ו"קדחת הג'ונגל"). אצל לי, כשרואים איך האידיליה הבין-גזעית מתמוטטת, יש תחושת עצב וכעס עצומים. בנוכחי של מקווין - מקסימום אגרוף קטן בבטן.

זו כמובן עדות להבדל בין הטמפרמנט האמריקאי לבריטי, כשהאחרונים תמיד יצמדו לאנדרסטיימנט ולרוגע גם כשהאדמה בוערת. וכנראה גם עדות לכך שכותב שורות אלה מעדיף כמעט תמיד את הקולנוע הססגוני והכועס יותר של אחיהם האמריקאים.

כך או כך, "אדום, לבן וכחול" הוא בהחלט סרט ראוי לצפייה, והוכחה לכוחו של מקווין כבמאי גם כשהוא לא עושה "קולנוע גדול".

ספר

ב"קנאת סופרות" מציגה מאיה ערד כיצד נראים חייה של סופרת מצליחה בישראל, ומשתעשעת ברשעות חיננית על חשבון ביצת הספרות המקומית

רן בן־נון

רן בן־נון

★★★★

הסופרת מאיה ערד החליטה להפוך לגיבורה של עצמה – במרכז ספרה החדש, "קנאת סופרות" (בהוצאת חרגול), ניצבת אביגיל שלו, סופרת בת 42 שמגיעה לשיא תהילתה, כשלאחר שנים של עבודה קשה ספרה האחרון נכנס לרשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר. האם אביגיל תנוח כעת על זרי הדפנה ותתענג על ציון הדרך האישי? לא ולא, גיבורתנו שקועה עמוק באפור היומיומי של הקיום עם בעל פרופסור ושני ילדים, גוררת את עצמה לעוד ערב משמים מול קהל של דודות מפוהקות בנס ציונה.

אלה הם חייה של סופרת מצליחה בישראל, וערד נהנית להשתעשע ברשעות על חשבון ביצת הספרות המקומית ומה שנחשב בעיני קומיסרי התרבות לקנוני וראוי. הספר המועמד לפרס של אביגיל, למשל, הוא סיפור מתיש על קרב ירושה עכור בין ישראליות ותיקות לעולה חדש מפוקפק, עם מוסר השכל דידקטי. במילים אחרות – טיל שיוט פסבדו אינטלקטואלי שמכוון בדיוק ללב המיינסטרים הישראלי.

הקנאה של אביגיל היא מעין מרירות כללית שהיא מפיצה על סביבתה, כמו ניחוח בושם עבש שלא ניתן להיפטר ממנו. והסביבה הזאת היא האטמוספירה שבה מתקיים כל סופר ישראלי מצליח פחות או יותר מהשורה, עם סדנאות הכתיבה המתישות שמהן צריך להתפרנס איכשהו ומכילות את הקהל הקבוע של צעירות אכזריות שרוצות להראות לך שהן כבר סופרות טובות יותר ממך, לצד סבתות טרחניות שכבר לא יהיו סופרות באמת, מקסימום יכתבו איזה ספר ילדים גרוע לנכדים.

ערד, שנוכחותה צצה פה ושם לאורך הספר בהערות ועקיצות נקודתיות, לא חוסכת את שבטה מהגיבורה המסכנה שלה. אביגיל היא אדם קטן וקטנוני שעסוק מבוקר עד ערב בשלל התחשבנויות מביכות ופנקסנות אינסופית, עבד נרצע למפלצת ירוקת העין. הצורך הבלתי נגמר בכיבודים מביא אותה לעוד ועוד מקומות מבישים, כשערד מלהטטת בווירטואוזיות בין סגנונות כתיבה ודיבור של אינסוף דמויות מקסימות עד מגוחכות (כולל הגירל-קראש המתוק והחמוד בהיסטוריה).

"קנאת סופרות" חי עמוק בתוך הפופיק של עצמו, ברנז'אי להחריד וארוך מדי, אבל הוא מצויד באביזר החובה, שלאביגיל אין אותו, אך למאיה ערד יש ממנו בלי סוף – הומור עצמי בריא.

לרכישת הספר באתר עברית
פודקאסט

מה יותר טוב מלחבוש אוזניות ולצאת למסע בשנות השישים בחברת ארבעה מוזיקאים שקראו לעצמם הביטלס. אצל "ביטלמניקס" גם לומדים משהו על הדרך

אסף יערי

אסף יערי

★★★★

אורי קואז וגיא ברמן מכליס אומרים על עצמם ש"התואר 'מעריצי ביטלס' לא יתאר מספיק את אהבתנו ללהקה שזורמת לנו בעורקים, בוורידים ובנימים", אז הם פתחו עמוד פייסבוק שמוקדש לארבעת האלילים מליברפול, ולפני שנתיים גם פודקאסט: "ביטלמניקס מדברים ביטלס".

עד כה פורסמו 34 פרקים מעמיקים שמתעדים את קורות הלהקה בתקופות שונות, ויש בקנה עוד רבים.

את אחד הפרקים האחרונים הקדישו ל"שיר זנוח של הביטלס". האם יש שיר של הלהקה שעונה לתואר הזה? כנראה שכן. When I get home שנכלל באלבום השלישי שלהם שיצא בשנת 1964, לצד להיטים הרבה יותר גדולים. כבר מסקרן.

קואז שולף את הסיפור שהתחיל במהלך מסע הופעות יוקרתי בפריז, כשבמקביל להופעות, הרביעייה מקליטה גרסאות בגרמנית ללהיטים (רק כדי לשמוע אותן שווה להאזין לפרק). התוכנית שזורה במוזיקה – וזה כל כך מרענן לעומת השיחות הארכניות שמציעים פודקאסטים אחרים.

אבל לא רק הכרוניקה של כתיבת השיר על ידי לנון נכנסת כאן, אלא גם ניסיון לנתח פסיכולוגית את השיר והמניעים לכתיבתו.

התאוריה של המגיש היא שללנון היה תסביך בית, שתחילתו כילד שגדל בלי הוריו הביולוגיים, והמשכו ביחסי ריחוק וקירבה עם אמו ג'וליה, שנגמרו באופן פתאומי כשנהרגה בתאונת דרכים.

קואז שוטח את ההיסטוריה הקטנה של חיי הביטלס באותה שנה, כולל החופשה בטהיטי שבה נכתב השיר.

חלק מהניתוח המוזיקלי מקצועי מדי לקהל הרחב, אבל לא חייבים להיות מעריצי ביטלס כדי להנות מהצלילים והסיפורים שלוקחים אותנו הרחק מהמציאות הדוחקת והלחוצה. הפרק הקצר יחסית הוא רק קטע ממסע ארוך, שפעם, בפורמט אחר, קרא לו יואב קוטנר "מסע הקסם המסתורי".

אפשר להאזין לפרקים ברצף שאינו תלוי בקצב הפרסום שלהם, ולהשלים שנתיים של פרקים שיהפכו אתכם למומחי ביטלס. איך אומרת הפרסומת, בערך: פודקאסטים עושים באהבה, או שלא עושים בכלל.

לפרקים של "ביטלמניקס" אפשר להאזין גם באתר

והפרק על השיר "הנשכח" של ג'ון לנון:

אלבום

נעם רותם, מהבודדים שעדיין עונים להגדרה "רוק ישראלי", חוזר אחרי הפסקה ארוכה מדי עם אלבום חדש ויפה. היה שווה לחכות לו

אמיר שוורץ

אמיר שוורץ

★★★★☆

כל מומחה למוזיקה מטעם עצמו שיתבקש לספק תמונת מצב על הענף יגיע כנראה לשתי המסקנות הבאות: הרוק מת וגם פורמט האלבום בדרך לשם. בעולם שניהם שורדים איכשהו. כשבוחנים את מה שקורה בשנים האחרונות במיינסטרים הישראלי, לא בטוח שהנחרצות הזאת מקדימה את המאוחר. ולא, לפחות בזה, אי אפשר להאשים את הקורונה.  

אבל לפעמים מגיע אלבום – ממש כמו פעם, עם 13 שירים, ולא רק כמה סינגלים שקורצים לפלייליסט - כמו "מעגל האור" של נעם רותם שמוכיח שמה שהיה הוא שיהיה. לפחות בינתיים. זה לא רק אלבום מהודק ומשכנע, אלא גם אחד שמנוגן נהדר – בעיקר הודות לגבע אלון בגיטרות, עמיר (ג'נגו) רוסיאנו בבס, עודד פרח בתופים וטל הפטר בפסנתר וקלידים. הוא גם מופק כמו פעם, על ידי מוזיקאי ולא רק כמוצר מדף של אשף גימיקים. כאן זהו עובד אפרת, אקס הקליק ומי שחתום בין היתר על "קרוב" של אהוד בנאי ו"ציירי לך שפם" של נוער שוליים. חוץ מלכוון את חטיבת הקצב (ואת כלי הקשת בחלק מהשירים), הוא גם מנגן בגיטרות, וזה נפלא.

רותם הוא חלק חשוב במה שנותר מהרוק הישראלי, אך הוא עשה דרך ארוכה עד שהגיע למעמד הזה, שאין עליו הרבה קופצים היום. קרח תשע, הלהקה שהוביל בשלהי הניינטיז, לא האריכה ימים (כאן יש מפגש מחודש עם שותפו מאז, אוהד קוסקי, שתרם לחנים לשירים "לא מחלימים מהפצע" ו"רחוב דנמרק"). אלבום הסולו הראשון של רותם לא הותיר רושם רב. ואז הגיע "עזרה בדרך", עדיין אחד האלבומים הישראלים הטובים והמטלטלים במילניום השלישי. בהמשך הוא הוציא אחד יפה נוסף, ולקח הפסקה ארוכה. ארוכה מדי.

בשש השנים האחרונות לא מעט אנשים התגעגעו לרותם, ו"מעגל האור" הוא בדיוק התרופה למחסור הזה (וכמה יפה שהוא יודפס גם על גבי תקליט ויניל). גם בלי עוד קאבר ללו ריד ("חרב דמוקלס" היה מהשיאים ב"עזרה בדרך"), רוחו של משורר הרוק הניו-יורקי הקודר מרחפת בלא מעט רגעים פה. כשרותם שר אפשר להאמין לו, למשל ב"לא מחלימים מהפצע" - "האהבה שלנו מתפרקת/ כל דבר בסוף מת/ גם אם היה בזה יופי והייתה בזה אמת". הכי רחוק מ"איתו לנצח" האופטימי של הניינטיז.

וכך גם בשיר הנושא היפה, המוגש עם מכפיל כוח דרמטי מתזמורת כלי הקשת הקטנה בראשות קרני פוסטל וגליה חי ("יוצא ממעגל האור בעיניים עצומות/ אני הולך אל המקום שלא חלמתי לחזור/ הפנים המכוסות, השנים שנמסות/ מה יכולתי כבר לומר, מה נשאר לי לעשות?").  

בגיל 47, רותם הוא מהבודדים פה שעוד שואל משהו בשירים שלו. לא בטוח שהתשובה שהוא יקבל – או שהמאזין יענה לעצמו – מעודדת, אך טוב לדעת שהוא חזר. ואגב חזרה – למוזיקה ולחיים - רותם יופיע במרכב עינב בתל-אביב ב-17 באפריל, כדאי.

סרט

"מוקסי" הוא סרט התבגרות על תלמידה ביישנית שמקימה מועדון פמיניסטי בתיכון. למרות שמדובר בסרט "חינוכי", בלי הרבה מורכבות, יש בו גם חן מסויים והוא מצליח בסופו לעורר השראה

בנימין טוביאס

בנימין טוביאס

★★★

תהייה קצת עצובה להתחיל איתה ביקורת: יש עוד בכלל תיכוניסטים שצופים בסרטי נוער ותיכון? כמי שגדל על הז'אנר בשיאו בשנות ה-80 וה-90, נראה שלסרטים ולסדרות האלה היה קהל קבוע של בני ובנות נוער ביציאה כיתתית. היום, אומר זקן שכמותי, נראה שכל שכבת הגיל הזו נעה בין היוטיוב לטיק-טוק.

זו אולי הסיבה ש"סרטי נוער" הספורים שנעשים היום, נראים כלא באמת מכוונים לבני נוער, אלא יותר למבוגרים שצופים עכשיו בסרטי הפוך-על-הפוך שמעוררים געגועים לזכרונות הנעורים שלהם. כאלה היו סרטי "ג'אמפ 21", וכזו היא גם קצת הסדרה "דברים מוזרים" שנועדה להזכיר לכם את הסרטים שאהבתם בגיל 13, לא לכוון לבן הדוד שלכם בן ה-13.

במובן הזה "מוקסי" שעלה עכשיו בנטפליקס כמעט מיושן בכוונות שלו: סרט נוער שמיועד לבני נוער, ובעיקר לבנות נוער. ככזה, הוא סובל מהמכשלה מספר אחת ברוב סרטי הילדים והנוער מכל ז'אנר - מכשלה שממנה נמלטים רק יוצרים נדירים כמו סטיבן ספילברג או ג'ון יוז: הוא לא באמת מדבר עם הצופים שלו בגובה העיניים, אלא מעליהם. במילים אחרות: הסרט הזה הוא קצת "שעת חינוך".

"מוקסי" מספר על נערה מופנמת (האדלי רובינסון), בעלת חברה אחת בלבד, שעושה כל שביכולתה להימלט במסדרונות התיכון מהמקובלות והמקובלים, ובראשם קפטן נבחרת הפוטבול החתיך והיהיר (פטריק שוורצנגר, כן, הבן של, שמתענג אבל לא ממש מצטיין בתפקיד הנבל). בוקר אחד היא נחשפת לנערה שחורה ואמיצה שלא פוחדת לומר את דעתה בתוך ומחוץ לכיתה. אחרי שהיא מגלה שאמה הייתה פעילה פמיניסטית מרדנית, התלמידה הביישנית מחליטה לקחת השראה משתיהן ומתחילה להפיץ בלי הרבה תכנון מראש כתב עת פמיניסטי מחתרתי בשם "מוקסי", שהופך למועדון שאט אט מוביל למהפכה בתיכון.

את אם הגיבורה מגלמת במאית הסרט, הקומיקאית המחוננת איימי פולר ("מחלקת גנים ונוף"). הליהוק העצמי אינו מקרי: למרות שהיא דמות משנה מבחינת זמן המסך והתפקיד בעלילה, פולר יכולה להצטייר בעצם כגיבורה האמיתית של הסרט. פולר בת הכמעט 50 היא - גם כבמאית וגם כדמות - "אנחנו", כלומר הצופים המבוגרים המודאגים שמגיעים לסרט תיכון כדי לברר מה השתנה בשפה ובמנהגים של בני הנוער כיום. האם החד הורית שפולר מגלמת מנסה להיות מגניבה, ובמובנים רבים היא באמת מגניבה ונועזת יותר מבתה הביישנית, אבל הסרט גם מדגיש כמה "המגניבות" הזו מחייה הצעירים היא זיכרון רחוק. וכמה היום היא - כמונו - נרקבת מול סדרות על הספה בעודה אוכלת גלידה, בלי ממש לדעת מה קורה בחיי הבת שלה.

כל היתרונות והחסרונות של הסרט מוסברים דרך דמות "האם הנחמדה אך הלא מבינה". כמוה, הסרט קשוב ואמפטי לבני הנוער, אבל גם קצת מנותק. כמו הרבה פרוייקטים של נטפליקס, הוא אובססיבי לפוליטיקת זהויות עכשווית באופן שיעצבן לא מעט צופים שמרנים (כל חברותיה של הגיבורה הן שחורות, לטיניות או אסייתיות, המיניות שלהן נזילה, הרשע הראשי הוא כמובן לבן עם בלורית מתנפנפת, וכך גם המנהלת השמרנית והמרשעת). הסרט גם מנסה להראות שהוא גם בקיא בטרנדים של רשתות חברתיות - בלי הרבה הצלחה. ולכן, למרות כל הניסיונות להיראות עדכני, יש בסרט משהו נאיבי ומאוד "רשמי" ו"מחנך". דיבורים על סקס, התמכרויות או דיכאון לא באמת נמצאים כאן - והכל נורא זהיר ותמים, אפילו יחסית לסדרות עתיקות כ"דגראסי" ו"בוורלי הילס 90210". כאילו נגיעה בבשר החי של מה שכואב לבני נוער תגרום להם לטראומה.

אם בהתחלה חשבתי ש"מוקסי" יהיה התשובה של פולר לסרט המיתולוגי של שותפתה לקומדיה - טינה פיי, שכתבה את סרט התיכון העוקצני שהפך לקאלט "נערות רעות" - "מוקסי" מוכיח כמה הן שונות. "נערות רעות" היה סאטירה אכזרית עם מעט נאיביות בצד, "מוקסי" הוא ההפך. אגב, שווה להיזכר שפולר הופיעה גם ב"נערות רעות" כאמא אהבלה ומנותקת של אחת הנערות. ב"מוקסי" היא שוב מגלמת אם, אבל הפעם זו דמות נטולת אירוניה.

למרות הגישה הקצת דודתית של היוצרת, וההבנה שלא מדובר בסרט מאוד טוב, יש ב"מוקסי" גם הרבה חן: לא כל כך בגלל ההומור והשנינות (יחסית לסרט של קומיקאית, הוא דל בהם), אלא בגלל הרגש. "מוקסי" מצליח לעורר השראה בתמה השזורה בו: הוא מראה שאומץ זה דבר מדבק. שהתנהלות מרדנית של אחד גורמת לאחר לשאוב ממנו השראה. בדרכה האלמנטרית, זו מסקנה מרגשת. ובדרכו הפשוטה והבסיסית, "מוקסי" הוא סרט שאולי ירגש בני נוער קצת נאיביים ואת הוריהם - זאת בהנחה ששני הצדדים לא אימצו ממזמן את הציניות כדרך חיים.

ספר

"המרדימנים" של אנה אנקוויסט, דן באופן מבריק בשאלה האם לחטט בכל הפצעים עד שהאמת תצא לאור, או שיש דברים שמוטב להדחיק

רן בן־נון

רן בן־נון

★★★★☆

"המרדימנים", ספרה החמישי של אנה אנקוויסט ההולנדית (הספריה החדשה), עוסק באופן מבריק עד גאוני ממש בשאלה הדרמטית, האם צריך לחטט בכל הפצעים עד שהאמת תצא לאור, או שיש דברים שעדיף פשוט לטשטש ולהדחיק.

הגיבור, דריק הפסיכולוג, חוזר לקליניקה שלו אחרי חצי שנת הפסקה, שבה ליווה את אשתו האנה במהלך גסיסתה המתמשכת. אבל בעצם, מי שטיפל בהאנה באמת הייתה סוזן, אחותו של דריק, רופאה מרדימה הנשואה לקולגה ולחבר הכי טוב שלו, פטר. דריק והאנה לא הביאו ילדים לעולם ולכן תמיד היו מאוד קשורים לאחייניתם, רוס בת ה-19. כשהאנה הלכה לעולמה, רוס קצת האשימה את אמה, סוזן, כאילו לא טיפלה מספיק טוב בדודתה. ואלה רק חלק קטן מהפצעים שנפתחים בספר בדיוק של אזמל מנתחים.

דריק צריך להחזיר את עצמו לחיים ולעשות זאת כמה שיותר בהדרגה. במטופל היחיד שלו, אלרד. הוא מגלה את עצמו הצעיר – סטודנט לפסיכולוגיה שאיבד את אימו בגיל צעיר וחלל גדול נפער בנפשו. ואז מחשבתו נודדת אל אביו, שגם הוא איבד את אשתו, אמו של דריק, באמצע החיים, מוקדם מדי. אבל אלרד הוא לא סתם מטופל, אלא הווירוס במערכת, זרע הפורענות שנוגע בכולם ומותיר אחריו רק הרס וחורבן.

מנהל המחלקה של סוזן מספר ששני המקצועות הרפואיים המועדים ביותר להתאבדות הם רופאים מרדימים, כמו סוזן, ופסיכיאטרים, כמו דריק. סוזן מדמיינת שהצעירה הפצועה השוכבת מולה על שולחן הניתוחים היא בתה, רוס. דריק נוסע לבקר את אביהם במוסד הסיעודי ושומע מבעד לפטפוטי הדמנציה שלו גילויים מזעזעים מהעבר המשפחתי. קו הקיום כה דקיק, קו השפיות כה שברירי.

אנקוויסט מרחפת עם הגיבורים שלה על סף מוות, על סף שיגעון. היא טווה סביבם רשת עדינה של קורי הקשרים, סיוטים וחרדות, הופכת את המסך שבין מטפל למטופל לדקיק עד שקוף – עד לא קיים בכלל. זה יכול לקרות בכל שנייה לכל אחד מאיתנו, ההתרסקות הפתאומית הזו, הקריסה אל האבדון, ההבנה שקצרה ידנו מלהושיע לא רק את מי שחייו תלויים בנו, אלא גם אותנו עצמנו, את נפשנו שלנו.

לרכישת הספר באתר עברית
פודקאסט

גופי התקשורת בישראל מנצלים את המולת הבחירות כדי לחנוך פודקאסט חדשות יומי: אלעד שמחיוף שומר על הממלכתיות, עקיבא נוביק זורם לפינות יותר משעשעות

אסף יערי

אסף יערי

★★★☆

שני פודקאסטים חדשים עלו לאחרונה לאוויר, במתכונת ה"דיילי" של ה"ניו-יורק טיימס" ו"פוסט רפורטס" המקביל של ה"וושינגטון פוסט" – התאגיד, מעצמת הפודקאסטים הישראלית, הציב את עקיבא נוביק ומיכל רשף על "עוד יום" ואילו N12 הפקידו אצל אלעד שמחיוף את "יום אחד".

נוביק הסיר מראש את הארשת הרצינית והלך לחקור את המפלגות הקיקיוניות, אלו שרצות בבחירות בלי שום סיכוי להיבחר, האחים דני ובני גולדשטיין שרצו פעמיים בבחירות עם מפלגת כלכלה, הכניסו לפנתיאון את שיר הבחירות "דני גולדשטיין, בני גולדשטיין", ונעלמו, כמעט, בשכחה. נוביק אפילו עשה בזכותם פרודיה קטנה על "שיר אחד".

גם מפלגת "נ-נח כולנו חברים, מפלגת הברסלבים" זכתה לביקור. איך נוסדה המפלגה? שיחת שיכורים. מי מקום ראשון ברשימה? זה שהתחתן.

אחרי הדחקות, למדנו גם משהו רציני: אחרי שמקימים מפלגה אפשר למכור את השלד בלא מעט כסף. ומי שמצליח להגיע לאחוז אחד בלבד מהמצביעים – כבר מקבל יותר ממיליון שקל מימון מפלגות.

הפודקאסט החדש יותר, של אנשי החדשות מערוץ 12 "אחד ביום" בהגשת אלעד שמחיוף, אולי מוותר על העניבה של מגיש החדשות אבל לא על הז'קט. כל יום נושא אחר, אבל בימים אלה בעיקר פוליטיקה. למשל "מי מאתגר את ביבי מימין", בהשתתפות עמית סגל.

הפרשן הפוליטי פותח בהצהרה דרמטית: "זה קרב על 4-3 מנדטים, אנשי ימין שלא מתים על נתניהו, ועל זה יוכרעו הבחירות". הסיפור הזה יכול בקלות להופיע בפאנל של תוכנית ערב או סוף שבוע. אמנם בפודקאסט אפשר להרחיב קצת יותר וסגל מספק סקירה היסטורית שאולי רק הוא יכול, של המסע של נתניהו בין ימין לשמאל. אפשר לחוש שלסגל עצמו יותר נוח בלי פאנל שצריך להתווכח איתו, ובלי גרפיקה תלת ממדית שצריך לרקד לפניה, אבל שאלת הערך המוסף וניצול הפורמט הפודקאסטי לא מוכרעת בצורה משכנעת.

לרגל יום האישה הבינלאומי זימן שמחיוף לאולפן את דפנה ליאל לדבר על נשים בפוליטיקה הישראלית. ליאל באה עם האג'נדה המוצדקת של הצורך בחיזוק הכוח הנשי בכנסת, בממשלה וברשויות המקומיות ואף חושפת נתונים על הפגיעה בייצוג הנשים, מעבר למספר הח"כיות במשכן.

שמחיוף שולף מהארכיון את גולדה מאיר, וליאל, כאילו לא רוצה להתעכב על ההיסטוריה, (וחבל, בדיוק בשביל זה נולד הפודקאסט) מזכירה שגולדה בעצם לא קידמה את נושא הנשים בשום צורה.

נדמה ש"אחד ביום" מתקרב יותר מדי לנוחיות של מדורת השבט, לנושאים שדנים בהם כל הזמן, ולא מעז לפנות לכתבים בבקשה: תביאו נושא שאף פעם לא ייכנס למהדורה. בואו ננסה להפתיע את המאזינים.

וכאן בולט התפקיד של שמחיוף, שידוע בכתבותיו היצירתיות: אל תסתפק בעמדת המגיש הפאסיבי. לך כמה שיותר רחוק.

עוד נחזור לשני הפודקאסטים בהמשך.

לפרקים של "עוד יום" אפשר להאזין באתר.

ל"אחד ביום" תוכלו להאזין באתר.

וזה הפרק עם דפנה ליאל לרגל יום האשה:

אלבום

"שעונים", אלבום המחווה שרקחו מאיה בלזיצמן ומתן אפרת ל"אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך, הוא הצדעה מקורית בשנה עמוסת קאברים

אמיר שוורץ

אמיר שוורץ

★★★★

הוויכוח בין "אדם בתוך עצמו" לבין "חתונה לבנה" על תואר "האלבום הכי טוב של שלום חנוך", כנראה שלא יוכרע לעולם. בשניהם חנוך עסק בכישלון הנישואים, בחיפוש אחר אהבה, בבדידות, במעמדו כזמר ובמקומו בארץ הזאת. את שניהם הפיק לואי להב, ובשניהם השתתפו מיטב הנגנים אז. עד כאן הדמיון. "חתונה לבנה" כבר זכה לאלבום מחווה. כעת מגיע תורו של "אדם בתוך עצמו" שהפך בפי מאיה בלזיצמן ומתן אפרת ושאר שותפיהם (נעם רותם, יונתן בלומנפלד, לונא אבו נסאר ותמר אייזנמן) ל"שעונים" במסגרת הסדרה "אז. עכשיו".

שבעת השירים הארוכים במקור ("טיול ליפו" עבר את העשר דקות ושיר הנושא נמשך יותר משבע וחצי דקות), קוצרו במעט. הסאונד הפ'אנקי-ג'אזי החם שנלווה לחלקם לפני כ-45 שנה (ושרד טוב יותר מהרוק הבומבסטי של "חתונה לבנה") הוחלף פה במעטפת אלטרנטיבית, אלקטרונית וצוננת יותר. התוצאה מצליחה גם להצדיע למקור וגם לרענן אותו, ובשנה עמוסת פרויקטי קאברים ואלבומי מחווה מדובר בהישג כפול.

הבדידות ("אדם בתוך עצמו", "עיר זרה") מול הרצון לצאת ולגלות את סודות העיר ("לילות שקטים" ו"טיול ליפו"), לא העסיקו רק את חנוך של אחרי ימי תמוז, אלא היו מנת חלקם של רבים במהלך שנת הקורונה. הלחנים נותרו מזהירים, חלק מהשורות שכתב חנוך אז ב"טיול ליפו", קצת נתקעות היום בגרון: "כשהלכו הוריה לא חיכינו רגע/ מה שהיא קיבלה שם יישאר שלה", ובהמשך "ראיתי שם חבר נשוי עובד על חתיכה/ או או או או עובד על חתיכה", וגם לקראת סוף השיר הארוך "כן חזרתי דרך נורדאו, קצין צעיר עמד שם/ דיבר אל נערה שעונה אל גזע מגבה/ פתאום העיף לה בומבה שאנשים עצרו שם". לעומת זאת, "מוכרח לצאת החוצה לתפוס איזה שמיים, עליתי על הקורקינט, הכנסתי לראשון" כמו ניבא את מהפכת הכלים הדו-גלגליים הללו שהפכו לסיוט עבור אלו שמנסים ללכת על המדרכות בתל-אביב. בלומנפלד שקיבל את השיר המורכב – שהפך ברבות השנים גם לטעון – יוצא מהמשימה הלא פשוטה הזאת בשלום.

השותפים שבחרו בלזיצמן ואפרת לפרויקט מתגלים כהברקה. הבחירה באבו נסאר, שחיה ביפו, לבצע את "עיר זרה" מעניקה לשיר העצוב הזה גם נופך פוליטי מסוים. אייזנמן משתתפת בשני השירים הסוגרים את האלבום - "שעונים" ו"בואי לרקוד". בראשון היא נשמעת מעט מנומנמת, אבל בשני הגיטרה הנונשלנטית שלה מרפררת יפה לגרוב הסבנטיזי המקורי. אבל מעל כולם זורח פה רותם בביצוע מעולה ועוצמתי ל"לילות שקטים", ככה זה כשאתה מקבל את השיר הכי כיפי באלבום האדיר ההוא, שעושה חשק לסיבוב נוסף, גם הודות לחידוש המוצלח הזה.