המלצות
לסוף השבוע
סרט

"אחד בלב", הסרט החדש של טליה לביא, רוצה להיות קומדיה (אנטי) רומנטית ארסית על זוג שמסתכסך בערב החתונה, אבל הוא מזכיר בעיקר ערב עם זוג חברים שצריכים כבר להיפרד

בנימין טוביאס

בנימין טוביאס

★★☆

לפני הכל, וזו לא אבחנה לטוב או לרע דווקא, די הופתעתי במהלך הצפייה ב"אחד בלב" לגלות שאיני צופה בסרט צרפתי.

סרטה החדש והכה מצופה של טליה לביא, הפולו-אפ לו המתנו שבע שנים מאז הלהיט ההיסטרי וההיסטורי "אפס ביחסי אנוש" (כולל שנה ביציאה בגלל הקורונה), כמובן מפמפם את עצמו כקומדיה (אנטי) רומנטית ישראלית למהדרין, ועוד ירושלמית במפגיע, כולל ביקור בבלפור. אבל תוך כדי צפייה בסרט - שעוסק בזוג אומלל ומבולבל שמברבר בלי סוף, מפלרטט, מתקרב, מתרחק וחוזר חלילה - חשבתי שכל הסצינות העוסקות בתלאות הזוג, כולל צעקות, יללות, קריעות שמלה, גישושים לבגידות (בערב החתונה!) וכמובן הורים מביכים שעושים בושות - מיקמו אותו היישר באולמות הסינמטק בפסטיבל הקומדיות הצרפתיות השנתי, שיש להן קהל קבוע של אנשים שבאים לגעות מצחוק מצרות של זוגות אחרים.

עניין של טעם אישי: אני לא סובל סרטים כאלה. אני משער שרבים יתענגו על יכולות הכתיבה החדות של לביא, שנכנסת מתחת לעור של מערכת יחסים בעייתית של שני צעירים ירושלמים לא מושלמים (רן דנקר ואביגיל הררי) בערב חתונתם - עם כל המטען הישראלי המוכר לעייפה של המעמד הזה. הוא קצת חננה אבל מסתיר נפש עצבנית ומתפרצת, היא מורה מתוסכלת לדרמה שמתוארת על ידי סביבתו כ"קלפטע", והם נישאו יחסית בחטף במערכת יחסים שהיא למעשה ריבאונד עבור שניהם.

העלילה מותנעת מהרגע שבו בליל החתונה, כמה דקות אחרי שנכנסים ביחד לסוויטה היוקרתית במלון, אחד הצדדים מגלה שהשני ביצע מעשה שקול לבגידה.

מנקודת המוצא הלא מאוד חיננית הזו, הסרט יוצא לסאגה לילית ירושלמית, הגרסה המקומית של "שיגעון של לילה" (עם לא מעט דמיון מקרי גם ל"קצפת ודובדבנים" התל אביבי שיצא לא מזמן). הם פוגשים כמובן הרבה דמויות שמספקות פסיפס של עיר, ותובנות בשקל על זוגיות והחיים. יסלחו לי המעריצים: למרות האוזן החדה של לביא לחיבוטי הנפש של זוגות ישראלים בני 30-20 שלא יודעים אם להתמסד או להתפרפר, לי זה הרגיש בעיקר כמו לבלות ערב עם שני אנשים בלתי נסבלים, או לפחות כאלה שאתה משוכנע שהם לא צריכים להיות ביחד. החבר הטוב שבתוכנו אולי מעוניין להמשיך להאזין, אבל הוורדה רזיאל הפנימית שבתוכי רצתה לזעוק לשניהם במקביל "תיזרקי אותו/ה!".

אני משער שלביא רצתה לעשות קומדיה ארסית, "לא נחמדה" על שני אנשים לא חביבים במיוחד, הכי רחוק מהליקוק האמריקאי שלרוב נלווה לז'אנר. אני מכבד גם את הרצון לקחת כיוון שונה מ"אפס ביחסי אנוש" הצבאי - סרט שהיה יותר "קומדיה קורעת" ושמשית מהנוכחי. ובכל זאת, מתבקשת ההשוואה הלא הוגנת: גיבורות "יחסי אנוש" - נלי תגר בתור החיילת המפונקת והמנותקת, דאנה איבגי בתור המש"קית האדישה והגמלונית ושני קליין בתור המפקדת חולת הסג"מת - עוררו הזדהות אדירה למרות ואולי בגלל הפגמים הכה מוכרים שלהן. ב"אחד בלב" לסלחנות יש גבול, והבוז לדמויות גובר על האהבה אליהן (אם כי כאן, אולי נמצא הפתח לפרש את "אחד בלב" כיצירה פמיניסטית, בעיקר בנקודות בהן הדמות הלא-מרצה של הררי מספקת כמה "נאומי הגנה" מרשימים לדמות שנתפסת כ"אישה הרעה"/"הקלפטע").

הקו המחבר בין שני סרטיה הוא שללביא יש כישרון מרשים לזהות ולזקק מה באמת מעסיק צעירים ישראלים בימינו: שלב הצבא ב"אפס ביחסי אנוש", שלב הדייטים והחתונה ב"אחד בלב". להם אפשר להוסיף סרט שבאמת בנוי כמכתב אהבה לירושלים החילונית הקטנה, כולל ביקור בבית הספר לקולנוע "סם שפיגל" בו למדה לביא. אבל אותנטיות, גם אם היא חשובה, אינה תנאי מספיק לאיכות.

בנוסף לאוזן החדה של לביא, ב"אחד בלב" יש קומה אחת נוספת - והיא טאץ' סוריאליסטי חביב ומתוק שמתווסף לסרט בסצינה בערך בנקודת האמצע, שבגלל הנסיבות הפוליטיות הנוכחיות גם הפכה כעת לסאטירית ומבריקה בצורה יוצאת דופן. מטעמי ספוילרים לא נרחיב. אבל הסצינה הזו היא ברמה אחת מעל הסרט כולו. הייתי רוצה לומר שזו הנקודה שבה הסרט ממריא למקומות הזויים/פיוטיים שהופכים את הסאגה הלילית הזו למשהו יוצא דופן באמת, אך מהר מאוד הוא חוזר לתלם של אהבה/בגידה/פרידה/השלמה/צעקות. תרמתי כבר בפסטיבל.

ספר

היופי בספר "קר עד העצם" של דניאל וודרל, טמון בפער העצום שבין העליבות האנושית הניכרת לעין בחיי דמויות הוויט טראש, לבין התיאורים המדהימים של הטבע מסביב

רן בן־נון

רן בן־נון

★★★★

דניאל וודרל טבע לפני עשור וחצי את המונח "הילבילי נואר" והשיק ז'אנר של מותחנים עם הגיבורים הכי וויט טראש שיש, רד נקס נבערים ומטונפים מהחלקים הפחות מוצלחים של אמריקה. רי דולי, הגיבורה של ספרו "קר עד העצם" (עם עובד), שייכת לשבט כפריים מעמק נידח בהרי האוזארק. היא יפהפייה בת 16, שחורת שיער וירוקת עין, עם שני אחים קטנים שעליה לטפל בהם, כי אביה הוא סוחר סמים במנוסה ואילו אמה היא צרכנית אדוקה שלהם.

האב צריך להתייצב בבית המשפט אחרי שהעמיד את ביתם ואדמתם כערבות לשחרורו. אם רי לא תמצא אותו – היא, אמה ואחיה יהפכו להומלסים באחד המקומות הכי קפואים שיש. החברה הכי טובה שלה, גייל, היא מקרה קלאסי של הריון נעורים וכבר נשואה לבייבי דאדי, כי איש לא יעלה על הדעת לעבור הפלה בסביבה הנוצרית הלבנה הזו. הנערות האלו נאלצות להתבגר מוקדם מדי ושורה עליהן דוק של עצב קיומי על חיים שהוחמצו. אבל המרדף של רי אחרי אביה האבוד מונע מהמחשבה שאולי זה לא חייב להיות ככה, שהיא יכולה להילחם ולבנות לעצמה חיים אחרים.

היופי של "קר עד העצם" טמון בפער העצום שבין העליבות האנושית הניכרת לעין, לבין התיאורים המדהימים של הטבע מסביב. כאילו העולם שותק ומתעלם מבני האדם המסכנים שעליו, כשהוא דובר שפה שלא בטוח שהם מבינים. תראו מה הם עשו לארץ הזו, כמו אומר וודרל – העצים המוריקים, השלג הכבד, האדמה העשירה, ועליהם ערמות של זבל וגרוטאות, זוהמה וחלודה. מגיע להם כל הרע שנופל עליהם, זה משמיים.

אבל וודרל יודע גם לגלות את ניצני החמלה בתוך ההזנחה הכללית, את מה שהופך את הקיום ההילבילי לנסבל ואפילו יפה בדרכו; את מה שהיצור העירוני המתנשא לא יבין לעולם – האהבה האמיתית שבפשטות, הקשר האנושי הבלתי אמצעי שכולו חום, בתוך הקהילה הענקית. הם אולי יעיפו לך כאפה ידידותית שתשחרר מפיך כמה שיניים, אבל אם את אחת משלהם הם תמיד לטובתך ולצידך, גם ברגעים הכי קשים. וב"קר עד העצם" רוב הרגעים הם בדיוק כאלה.

לרכישת הספר באתר עברית
פודקאסט

הטרגדיה של ג'ורג' פלויד, שנרצח על ידי שוטר ברחובות מיניאפוליס, תועדה וסופרה מכל זווית, כמעט. פודקאסט המוזיקה "מוגול" חושף אותו כאמן ראפ ואדם עדין במיוחד

אסף יערי

אסף יערי

★★★★☆

הפודקאסט האמריקאי "מוגול" מספר זאת העונה השלישית את סיפורו של ההיפ-הופ, מימי הראפ הראשונים ברחובות ניו-יורק עם בום בוקס על הכתף, ועד היום. ההיסטוריה מסופרת מעיניהם של המעורבים ביצירתה, מוזיקאים, ראפרים ומפיקים.

לחובבי הז'אנר זאת סדרת חובה, אבל יש בה גם פרקים שחורגים מגבולות הביט לעולם החיצוני. כזה הוא הפרק הרביעי בעונה, הפרק על ג'ורג' פלויד, וחייו המוקדמים בסצינת הראפ של יוסטון.

פלויד שהתפרסם רק אחרי רציחתו בידי שוטר בתקרית מצולמת במיניאפוליס, זוכה כאן למבט מזווית חדשה, שונה ממה שהכרנו בתקשורת הכללית. כאן הוא דמות תלת מימדית ולא רק קורבן האלימות המשטרתית.

אז מי אתה "ביג פלויד"?

הערה מקדימה: לא קל להבין כל מילה במבטא האמריקאי הכבד של המרואיינים בפודקאסט, אבל הסיפור מרתק.

תחילתו בשכונה קשה במיוחד ביוסטון, טקסס. המספר הראשי, הראפר קאל ויין, מתאר את ילדותו בעוני ובמצוקה, שהובילה אותו לעולם הפלילי כבר בגיל צעיר. ויין פגש אז ברחובות את דמות הענק החביב, הנער שתמיד התנהג בנחמדות לילדים העניים – ג'ורג' פלויד.

יום אחד חזר הילד קאל הביתה וגילה שאימו נעלמה. מתברר שהיא נעצרה על הונאת רשויות הרווחה, אבל אף אחד לא טרח לעדכן את ילדיה שנשארו ברחוב. משפחתו של פלויד הייתה היחידה שבאה לעזרתו ואימצה אותו כאח חורג לג'ורג'.

פלויד הגבוה, כמעט 2 מטר, זכה במלגת ספורט ונסע ללמוד בפלורידה, במטרה להפוך לספורטאי מקצועי ולהוציא את המשפחה מהשכונה הקשה. הפרסום כספורטאי הוביל אותו אל חבורת אמני הראפ בדרום יוסטון, שהתכנסה סביב מנהיג החבורה "די.ג'יי סקרו". משם הדרך שלו להקלטות משל עצמו הייתה קצרה. ביג פלויד נולד.

בעולם המוזיקה הוא לא הותיר רושם חזק מאד, אבל בשכונת ילדותו הוא הפך לדמות לחיקוי כמי שהצליח למרות הרקע הקשה שלו. סגנון הראפ האיטי של פלויד, שקטעים ממנו מושמעים בהסכת, משתלב עם הדמות הגדולה והפאסיבית שמצטיירת מתיעוד המעצר המחריד שלו.

אחרי שחזר מהאוניברסיטה בלי קריירה ספורטיבית, פלויד גילה שאחיו הצעיר "המאומץ" הוא כישרון הראפ האמיתי, והחל לעודד את קאל ויין לפתח קריירה.

בסוף הניינטיז עסקי הסמים השתלטו על האזור, אבל פלויד לא הצטיין כסוחר סמים. לדברי ויין, ב-2007 הואשם פלויד בשוד מזוין שלא ביצע, אבל החליט שלא להלשין על השודד האמיתי. כך או כך, ב-2009 נכנס פלויד לכלא, באותו אגף עם ויין.

אחרי המאסר פלויד התקשה למצוא פרנסה, אפילו לא בעולם הפשע. הוא עבר למיניאפוליס, שם מצא את מותו, לא לפני שהשאיר אחריו הקלטה שבה הוא מגנה את המעורבות של נערים בפשיעה ואת העובדה שאין בקהילה מי שידאג לצעירים ויוציא מידיהם את כלי הנשק הקטלניים.

חייו של ג'ורג' פלויד לא היו קלים והיו בהם את כל הרכיבים שמצופים מגבר שחור באמריקה: ספורט, ראפ, כלא ואלימות משטרתית. אבל הלב שלו נשאר חם ועדין. הוא לא השתנה.

הפודקאסט לא מתיימר לאובייקטיביות ואיזון, רק לספר את האמת של קאל ויין וחבריו מהשכונה הקשה ביוסטון, שעבורם ביג פלויד היה אחד האנשים העדינים בשטח, האחרון שראוי להתייחסות משטרתית קטלנית.

הזווית הזאת, שגם בארצות הברית לא מוארת מספיק בין הדיווחים שמתרכזים במשטרה ובהתנהגות אנשיה, נותנת ממד נוסף ומרתק לטרגדיה האנושית שזיעזעה את העולם.

לפודקאסט אפשר להאזין בכל האפליקציות וגם באתר.

הפרק המדובר:

אלבום

ההוצאה המחודשת של "וביניהם", האלבום שהפך את מאיר בנאי לכוכב, רק מעצימה את הגעגוע לאמן הענק שאיננו כבר ארבע וחצי שנים

אמיר שוורץ

אמיר שוורץ

★★★★☆

מאיר בנאי לא איתנו כבר ארבע וחצי שנים, והגעגוע גדל. בעשור האחרון לחייו הקצרים מדי הוא מיעט לשחרר חומרים חדשים, אך הקהל שלו המשיך לעקוב אחרי כל שיר שיצא, בציפייה לעוד שלא ממש הגיעו. בחודש הבא ייערך מופע חגיגי לזכרו. על הבמה באמפי ראשון-לציון יעלו בין היתר אביב גפן, אסף אמדורסקי, ברי סחרוף, מיכה שטרית, ארקדי דוכין, לאה שבת, יובל דיין, חנן בן ארי, שולי רנד ובני משפחת המנוח – המורחבת והגרעינית: אביתר, אהוד, אלישע ונועם. פיטר רוט, המפיק המוזיקלי של הערב, טרם פרסם איזה שיר יבצעו המשתתפים, אך ניתן להמר שלא מעט מאלו שהרכיבו את האלבום "וביניהם" ינוגנו שם.  

אפשר להבין למה. גם אם "וביניהם" הוא לא האלבום הכי ענק של בנאי, השירים שבו הפכו אותו לכוכב הגדול של המשפחה המזמרת בראשית הניינטיז. היו לבנאי להיטים לפני "וביניהם" ("שירו של שפשף", "גשם", "הלילה של אתי" ו"חלומות אחרים"), אבל הוא המשיך להיתפס כהבטחה עצומה שהשיא עוד לפניה.

ב-1992, שנתיים אחרי "הצבעים משתנים", היפיפה, האינטימי, ובעיקר המאוד מוחמץ, הוא הוכתר לזמר השנה. "אהבה קצרה" הלהיט של האלבום, הפך לחבר של קבע במצעד השבועי של רשת ג' (לצד "הקיץ האחרון" של שפיות זמנית) בדרך לתואר "שיר השנה", והאלבום העיף 40 אלף עותקים בקלות.

עכשיו, כמעט 30 שנה אחרי שיצא לראשונה, הוא זוכה למהדורה חדשה על גבי תקליט ויניל (נסו להשיג מקורית בפחות מ-500 שקל), והיא סופר מוצדקת - ולא רק כמענה לביקוש הקשיח. ההאזנה החוזרת לאלבום רק מעצימה את הקסם שבנאי והמפיק משה לוי, יצרו יחד באולפן. הכישלון המסחרי של "הצבעים משתנים" (שגם הוא ראוי להוצאה מחודשת), לא ריפה את ידם, אבל הוא כנראה גרם להם לעשות דברים קצת אחרת הפעם.

"וביניהם" לא היה פחות עמוק מקודמו, אך הוא היה קל לעיכול ממנו - מבלי להתפשר על הכתיבה או לעדן את הנגינה הרוקית. היו בו כאב ("והבלבול / והתיסכול / כבר בכל מקום/ איך אפשר לישון/ ככה" ב"חומר נפץ"), נוסטלגיה מפוכחת (את יודעת פעם / שם בילדותי / זה היה כמו קסם / שכישף אותי/ וצללתי פנימה/ לתוך הכישוף/ אז עוד לא שמעתי/ על ליצן עצוב" ב"הקרקס הגיע"), רומנטיקה ("בואי, כך לוחש המדבר/ בואי, לוחש ושר/ בואי, כבר מיצית את הכל/ את כמו רוחות בחול, בחול" מ"ילדת מדבר" שבנאי כתב במקור לדוד יוסי), וגם המון תקווה ("השלטים מעל החנויות / משקיפים, על הרחובות/ בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה/ הראו לי את שער הרחמים" מתוך "שער הרחמים", שהוא מין שיר המשך ל"גשם").

העטיפה היפה שעיצב יהודה דרי השלימה את הפאזה מפויסת משהו של בנאי: לא אייקון רוק שרוצה לכבוש את העולם אלא איש צנוע הרוכב על זוג אופניים פשוט, קצת כמו של ילד שהפך לרגע לכוכב.

סרט

"אגדת חורבן" של גידי דר ושולי רנד, המורכב מ-1500 ציורים המתארים את חורבן בית שני, הוא מהסרטים הישראלים הכי שאפתניים ומרשימים שנעשו כאן

בנימין טוביאס

בנימין טוביאס

★★★★☆

בתור התחלה, אפשר לשאול על סרט האנימציה הישראלי המרשים "אגדת חורבן" - שאמור להמחיז לנו את סיפור חורבן בית שני - שאלה אחת פשוטה: מה זה בעצם.

סרט אנימציה חינוכי לקראת תשעה באב? שיעור היסטוריה מצוייר לילדים? הגרסה הישראלית ל"משחקי הכס"? סרט תעמולה דתי או להפך, משל ערמומי שנוטע ספקות בצדקת האל והעם היהודי? לפרקים זה נראה כמו קטע הקדמה בן שעה וחצי למשחק מחשב תנכ"י, מופע אורקולי או סרטון הדרכה במוזיאון המקרא שיצא מדעתו. בעצם, עם 1,500 ציורים סטטיים ברובם, לא ברור אם הטהרנים יסכימו בכלל להגדיר אותו כ"סרט אנימציה" (הנפשה של דמויות מצוירות) כי אין כאן בעצם הנפשה ותנועה. אולי הסרט הזה הוא בכלל בן דוד חורג של "המזח", קולנוע ניסיוני-אקספרימנטלי של תמונות שמספרות סיפור.

אני מעלה את התהיות הללו על סרטו החדש של גידי דר ("האושפיזין") לא כדי ללעוג או להטיל ספק, אלא להפך: להלל. מדובר בסרט פנטסטי, ומרהיב ביופיו, שלמרות העלילה הגמלונית, הישירה והמיינסטרימית להפליא - גם מצליח להיות "פורץ דרך". מילה על העלילה: 70 לספירה, וסיפור חורבן הבית מועבר דרך עיניו של צעיר ירושלמי בשם בן בטיח (בדיבוב שולי רנד, שכתב עם דר את התסריט). בתחילה הוא חובר לקנאים - המסרבים לכל פשרה עם הרומאים ועם הכהנים היהודים שמנסים לעשות איתם עסקים - ואח"כ עולות בו ספקות לגבי בחירתו.

עשו כבר סרטי אנימציה חינוכיים שניסו להעביר לקהל סיפור תנ"כי. למשל - "נסיך מצרים" של דרימוורקס. מעולם לא חשבו לעשות אותם ככה. תמיד הסתמכו על כללי היסוד של הקולנוע ההוליוודי מחד (שחותך ו"מקליל" את סיפורי התנ"ך) והאנימציה מאידך (כלומר, שתהיה הנפשה והסרט ייראה כמו סרט הרפתקאות מצויר לכל דבר). ב"אגדת חורבן" אין לא את זה ולא את זה. יש רק סדרה אינסופית של ציורים מרהיבים, מדליקים, שמדברים זה עם זה ואט אט מעלים על המסך סיפור שכולו עצב ואסון. ואם בהתחלה נראה שבאנימציה הסטטית של ציורים אינסופיים יהיה משהו מנג'ס, שיפריע להתחבר לסיפור, בהמשך החששות מתפוגגים. הסרט זורם להפליא, ומספק.

להישג של דר, ברמה הויזואלית והאומנותית, שותפים שני אמנים מהמעלה הראשונה שכבר עשו היסטוריה ביצירת המופת הקודמת (והיחידה) של האנימציה הישראלית, "ואלס עם באשיר": דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט.

הציורים שלהם הם לבדם סיבה לראות את הסרט - כי הם מצליחים בדרכם האקספרסיבית, לעיתים קרובות בלי מילים, להעביר את האימה הצרופה של גיבורי הסרט נוכח החורבן. איני מומחה לציור, ובכל זאת חשתי לרגעים שלחלק מהציורים היה כמעט אימפקט של ציורי רנסנס תנכיים שמתארים בפאתוס כאב ואובדן של כל מיני גיבורים מן המקרא והברית החדשה.

אל מול המורכבות האומנותית, עומדת הפשטות העלילתית, שכאמור הופכת את הסרט קצת לפרוייקט חינוכי. מרד הנעורים של הגיבור בן בטיח מונגד בצורה סכמטית לחוכמת דודו, רבי יוחנן בן זכאי (בדיבוב מוצלח של מוני מושונוב) מראשי המתונים. מעבר לכך, שניהם מונגדים לכהן הגדול הרשע והשמן (בדיבוב זאב רווח) וכמובן לרומאים - המוצגים כנבלים שרק רוצים להכאיב ולהרע. אני משער שיש מי שיתקוממו על הקריקטוריות הזו. אבל אולי בסרט שיש בו משהו שמעלה באוב אפוסים הוליוודיים נוסח "עשרת הדברות" ו"בן חור" (איזו מחמאה) - נדרשת פשטנות כזו בתוכן לצד הטקסיות וההדר שבצורה שלו.

שנית, למרות שמפתה לקבוע בנחרצות שהתסריט שכתבו רנד (החרדי) ודר (החילוני) נוצר כדי לבנות סרט דתי מובהק, כמעט מיסיונרי, שקובע שיהודים הם צדיקים והעולם הרשע נגדם - "אגדת חורבן" מתעתע יותר. בניגוד ל"אושפיזין", שגם אותו כתב רנד ודר ביים, והיה סרט החזרה בתשובה די פשטני, את "אגדת חורבן" אפשר לקרוא לכמה כיוונים. הוא מציג לכאורה חזון הירואי בהתחלה של יהודים המתקוממים נגד הגזירה, רק כדי לגלות שהגורל/אלוהים הוביל אותם לחורבן שאי אפשר להימלט ממנו. או שהם הובילו את עצמם לשם. סרט דתי? ברור. אבל גם מלא בתחושות פטליזם ואבלות שמתאימות לתשעה באב.

כך או כך, "אגדת חורבן" הוא חתיכת פרויקט קולנועי מרשים, שמוכיח שוב שהקולנוע הישראלי יודע לפרוץ את כל הגבולות שהנחנו שיש סביבו. לא להחמיץ.

ספר

"הבתולות" של אלכס מיכאלידס, הוא מותחן מהנה להפליא המעורר פחות רגשות אשם יחסית לענקי תעשייה שגרתיים מזן הרלן קובן או לי צ'יילד

רן בן־נון

רן בן־נון

★★★★

אשפי המותחנים מהדור החדש יודעים להוסיף לעלילות המהירות שלהם תבלין אקסטרה כלשהו. אצל גיום מוסו, למשל, התבלין הוא רומנטיקה דחוסה. אלכס מיכאלידס, לעומת זאת, משתמש בפסיכולוגיה ובתרבות. הימור פרוע – הוא עוד יהיה גדול יותר ממוסו. החדש של מיכאלידס, "הבתולות" (פן, ידיעות ספרים), עולה אפילו על קודמו, הלהיט העצום "המטופלת השקטה".

הגיבורה היא מריאנה, בת לאם אנגליה שלא הכירה ואב טייקון יווני, שגרה בשכונה שווה בלונדון ומתפקדת כתרפיסטית המתמחה בקבוצות תמיכה. מריאנה איבדה את אהוב ליבה סבסטיאן בנסיבות טראגיות – הוא טבע במהלך חופשה ביוון - ויש לה מטופל סטוקר קריפי, אך אלו אינן הצרות הגדולות בחייה. זואי, אחייניתה האהובה של מריאנה, מתקשרת ומספרת שהיא יודעת מיהי הצעירה האדמונית שגופתה התגלתה סמוך לאוניברסיטת קיימברידג'.

אחרי שהמשטרה מגלה אוזלת יד מחפירה בפיענוח הפשע והולכת בשבלוניות על החשוד המיידי, מריאנה משתכנעת לרחרח בקמפוס ולהשיק חקירה משלה, שבמרכזה פרופסור אדוארד פוסקה הכריזמטי, איטלקי בן 40 ומשהו עם נוכחות "ביירונית", לחיים שקועות, עיניים שחורות, שיער ארוך, וסביבו מרחפת חבורת סטודנטיות/ מעריצות יפהפיות מבתים טובים, לבושות לבן וקוראות לעצמן "הבתולות".

עם שורות מקסימות של טניסון, יצירות מופת של טיציאן והשראה מאוריפידס ופולחני המוות במיתולוגיה היוונית (ההרצאות של פוסקה באמת שמיימיות – סליחה, שטניות), "הבתולות" הוא מותחן מהנה להפליא המעורר פחות רגשות אשם יחסית לענקי תעשייה שגרתיים מזן הרלן קובן או לי צ'יילד. מריאנה, מוקפת בסטודנט לפיזיקה חמוד שפגשה ברכבת ובקרימינולוג חתיך ומתנשא, אולי אינה חוקרת מקצועית, אבל היא מכירה את צפונות נפש האדם ומיומנת בחשיבה מתודית מסודרת, גם כשרוחות העבר מתחברות לנפתולי העלילה ורודפות אותה עד חורמה. וכך היא הולכת ומתקרבת לפתרון כתב החידה.

"הבתולות" פורש מניפה רחבה של אפשרויות, ואז הולך ומצטמצם לאמת אחת מחרידה. בזכות העלילה הקצבית והרקע הקולג'י המפתה אפשר לסלוח למיכאלידס על ההסברים הפסיכולוגיסטיים המתישים – איך נולד פסיכופת/ מהי העברה רגשית – ואפילו על אזכור "המטופלת השקטה", וליהנות מבידור מעולה ואיכותי, שמחמיא לנפש ואינו מעליב את האינטליגנציה. מה בסך הכל ביקשנו? שיעשו לנו קצת נעימי בנשמה.

לרכישת הספר באתר עברית
פודקאסט

פודקאסט שהוא גם מדריך טיולים זה רעיון כל כך מצוין שקשה להבין למה אין המון כאלה. "העולם הגדול עם אורי הראל" מנסה להשלים את החסר, בהצלחה חלקית

אסף יערי

אסף יערי

★★★☆

הז'אנרים הבולטים בעולם ההסכתים כבר התגבשו בשנים האחרונות: חדשות, ספורט, עסקים והיי-טק מהצד האקטואלי, מוזיקה, פשע אמיתי, קומדיה, מדע פופולרי ורוחניות מצד הפנאי.

יש נושאים שלפחות בארץ נשארו מאחור, ואחד מהם הוא תיירות. ההיגיון דווקא אומר שמדריך של שעה על יעד תיירותי יכול להתאים מאד להאזנה אישית, בוודאי בזמן נסיעה ארוכה או טיסה בדרך לאותו יעד. הרי מזמן כבר נטשנו את המפות ומדריכי הטיולים ואנחנו מסתמכים בעיקר על אתרי אינטרנט מסחריים.

מי שבשנה האחרונה מציע פודקאסט עברי על תיירות, תרבות ומקומות יפים הוא אורי הראל, טייל ותיק ברחבי העולם, שגם מארח בפודקאסט "העולם הגדול" מומחים למקומות שונים.

בפרק הכפול האחרון, ה-33 במספר, הוא מזמין את אורלי פינקלמן, מרצה ליוון ומדריכת טיולים במדינה, לקחת אותנו לטיול בסלוניקי, העיר השנייה בגודלה ביוון.

מי שלא שולט בהיסטוריה של יוון זוכה להיכרות זורמת ומקיפה למדי עם תולדות העיר, מימי הכיבוש העותמאני, דרך מלחמת השחרור היוונית, כיבוש סלוניקי על ידי היוונים, ועד למערכת היחסים עם אתונה הבירה. פינקלמן שוזרת לתוך הסיפור אתרים מרכזיים בעיר, וגם כמה סיפורים בסגנון המוכר של מדריכי טיולים.

קטע מעניין בתוכנית מוקדש ליהודי העיר, שדווקא נהנו תחת השלטון המוסלמי המתון במשך 500 שנה, וחששו מעליית הנוצרים בתחילת המאה ה-20.

בשונה מהרצאה לקראת טיול, או הדרכה בזמן נסיעה באוטובוס לאתרי התיירות, המדיום הרדיופוני-פודקאסטי אמור להכתיב קצב קצת יותר מהיר מזה שפינקלמן והראל מיישמים. אולי אם הפודקאסט היה מכוון את התיירים ממש לנקודה מסוימת, כמו מדריך קולי במוזיאון, אפשר היה להנות מהסבר של טיול מאורגן בתוך טיול עצמאי.

הראל, ידען בפני עצמו, משמש בעיקר כמאזין ולא משתלט על הדיון. המשימה שהוא מגדיר לעצמו היא בעיקר הנגשת המידע לקהל. אבל יש לציין כי ההסכת לוקה מעט ברמה המקצועית. גם בעריכה שהייתה מרוויחה מכמה קיצורים (אורך חלק א' של הפודקאסט הוא יותר משעה), וגם ברמת איכות הסאונד.

עד כה הוקלטו פרקים על גאורגיה, ניו זילנד, זמביה, פורטוגל, מונטנגרו, טורקיה, וגם על דמויות היסטוריות כמו נפוליאון.

מה שחסר לנו במהלך ההאזנה: התאמה של התכנים לעולם המדיה העכשווי, שיהיה פחות הרצאה ויותר סיפור, וגם התייחסות לחידושים באותו יעד.

השורה התחתונה: עושה חשק לטייל.

לפודקאסט אפשר להאזין בכל האפליקציות וגם באתר.

הפרק המדובר:

אלבום

אחרי שני אלבומים בעברית גבע אלון חוזר עם אחד באנגלית. הגיטרה זזה מעט הצידה לטובת האלקטרוניקה, והתוצאה המפתיעה מומלצת

אמיר שוורץ

אמיר שוורץ

★★★★

כשכריס קורנל נכנס ב-2009 לאולפן עם המפיק טימבלנד, הרבה גבות הורמו. בודדים הבינו מה הקשר בין אחד מהגרונות הגדולים ברוק של הניינטיז לאיש פופ והיפ הופ מובהק שעבד בין היתר עם ג'סטין טימברלייק, ביונסה, ריהאנה, מדונה ומיסי אליוט. החיבור בין השניים נשמע תמוה מהרגע הראשון, והתוצאה שלו - האלבום Scream – אוששה את כל החששות. עם ריבית. הניסוי ההוא אמנם לא פסל את האפשרות לחבר בין ז'אנרים, הנתפסים כמנוגדים, אך הוא הוכיח שתאונות יכולות להתרחש גם באולפן הקלטות ממוזג.

ייתכן שהיה חשש קל שכזה גם לפני שגבע אלון ודורון פלסקוב החלו לעבוד על אלבומו החדש של אלון - Follow. הראשון הוא גיבור גיטרה מקומי שהוכתר לא פעם כניל יאנג הישראלי. השני הוא אחד מהמפיקים העסוקים פה בשנים האחרונות – גם באגפים היותר הפופיים של התעשייה. בשיר הנושא השתתפו גם המפיק הבריטי דאנטון סאפל, שעבד בעבר עם קולדפליי, והפסנתר של עידן רייכל. לא בדיוק חבורה שמשלבת מפלי גיטרות בעבודות שלה.

זאת לא הייתה ההפתעה היחידה שהשניים הכינו פה. את Under the Waves למשל, אלון כתב על הפסנתר, אך מכיוון שלא היה בטוח ביכולות הנגינה שלו שלח את השיר לפסנתרן אוהד בן ארי שחי בברלין, וזה החזיר לו את אחד מהשירים הכי יפים כאן.

גם העטיפה המאוד אירופאית, שבה מצולם אלון בסוודר מתוחכם בדירה סופר מעוצבת, העלתה שאלה מה קרה לקיבוצניק שחי בצפון הרחוק ומסתובב כבר יותר מארבעים שנה עם שם של טייס קרב. אחרי ההאזנה אחת החשש ההוא התבדה. אחרי השנייה החיבור בין השניים כבר התגלה כבינגו.

אחרי שני אלבומים יפים בעברית, עם סאונד וכתיבה מאוד מקומיים, אלון בחר לטלטל קצת את הספינה שלו ולהשקיף אל מעבר לאופק. הגיטרה שלו בהחלט פה (והיא ממשיכה להישמע נהדר, ולא רק ב-Tell Me), אך היא מוקפת בהרבה אלקטרוניקה – קצת יותר ביטים על חשבון המיתרים. חוץ ממנה ומהקלידים של פלסקוב, נמצאים פה גם הבס הטוב תמיד של עמיר (ג'נגו) רוסיאנו והתופים של אסף רייז, שתי הצלעות שמרכיבות עם אלון את ויגן פרנדלי.

לפני כחצי שנה ראיינתי את אלון לרגל צאת אחד משירי האלבום. בין היתר הוא אמר לי שם שלא אכפת לו אם הוא מופיע עם גיטרה או עם מחשב, ושהמעבר שלו מאנגלית לעברית (ועכשיו בחזרה) הוא תהליך טבעי. חצי שנה אחרי מתברר שהוא צדק, ושמוזיקאי אמיתי חייב לצאת מדי פעם מאזור הנוחות שלו, בטח אם הוא מגלה בחוץ אפשרות ליצור אלבום כמו Follow.

האלבומים של אלון תמיד התאימו לנסיעת לילה בכביש צדדי עם חלון מעט פתוח. זה נכון גם ל-Follow. הוא אולי הוקלט בין סגרי הקורונה, והוא בהחלט יותר אלקטרוני מקודמיו, אך כל אחד מתשעת שיריו מדגים שהלב של אלון עדיין במקום הנכון, וגם הכישרון.

סרט

סצנות האקשן ב"האלמנה השחורה" מעולות, וגם צוות השחקנים המוצלח. ביחד הם גורמים לסרט מלא בבעיות שמגיע למסך עשור מאוחר מדי - להיות אחלה סרט קיץ של מארוול

בנימין טוביאס

בנימין טוביאס

★★★

הסרט ה־24 ביקום הקולנועי המטורלל והמתפתח תמידית של מארוול, והראשון שאנחנו סוף סוף זוכים לראות אחרי הקורונה, נולד בחטא ומתוך בלאגן הפקתי: זה סרט הסולו הראשון והיחיד שמתעסק בדמות "האלמנה השחורה" של סקרלט ג'והנסון, אחרי שהופיעה כבר בשבעה סרטים בסדרה, הראשון מהם לפני יותר מעשור ("איירון מן 2", למי שזוכר). היא כמובן היחידה מבין הנוקמים המקוריים (קפטן אמריקה, הענק הירוק, ת'ור וכו') שלא זכתה לסרט משלה בתחילת הסאגה, וגם היחידה שהיא אישה. צירוף מקרים או שובניזם הוליוודי במירעו? ברור מה התשובה.

אז אחרי שהמתחרים הגדולים ב־DC הקדימו אותם והפכו את "וונדר וומן" לתופעה עולמית, ואחרי שמארוול עצמם סוף סוף עשו סרט עם גיבורת־על במרכז ("קפטן מארוול" מלפני שנתיים, מהסרטים הגרועים והמטיפניים בסדרה), מגיע הסרט של הליידי הראשונה של מארוול, ג'והנסון, ומאחר כמובן את הרכבת.

אבל יש לו בעיות יסוד אקוטיות יותר מטיימינג: בגלל האיחור ההיסטרי, מדובר בסרט שלא ברורה המטרה שלו. אנחנו מכירים יותר מדי פרטים מעברה של הדמות של נטשה רומאנוף/האלמנה השחורה כדי לעשות עכשיו "סרט מקורות" (ועם כל הכבוד, ג'והנסון בת ה־36 גם מבוגרת מדי לסרט כזה). גרוע מכך: גורלה של הדמות בסרט המסכם של הסאגה "סוף משחק" לא מותיר מה הרבה מה לעשות איתה בעתיד.

מה נותר? ובכן, "סרט צדדי". "האלמנה השחורה" מספר על הרפתקה לא חשובה במיוחד שקרתה לנטשה בשולי אירועי "מלחמת אזרחים" מ־2016 שכבר שכחנו, בשעה שנמלטה מרשויות החוק ועברה לברר משהו שקשור לעברה המשפחתי. ומאחר ולא ראינו השלכות של האירוע בסרטי מארוול האחרים - חוץ מזה שהשיער שלה נצבע מאדמוני לבלונד, חשוב מאוד - אז "האלמנה השחורה" מרגיש כמו פספוס מההתחלה.

ואחרי שאמרנו את כל זה, חשוב להבהיר: בשורה התחתונה, "האלמנה השחורה" הוא אחלה סרט. בהתחשב בתנאים הבלתי אפשריים שבהם פעלה הבמאית האנונימית קייט שורטלנד, היא הצליחה להוציא סרט קומיקס־אקשן מבדר למדי, גם אם אין לו השלכות להמשך. הערת ביניים: תמיד תפליא אותי היכולת של מארוול לקחת במאים עצמאיים שעשו סרט אחד-שניים בתקציבים כמעט ישראלים, להנחית עליהם סאגת אקשן עם הכוכבים המפונקים בהוליווד, ולהוציא מוצר שנראה טיפ-טופ.

"האלמנה השחורה" מתבלט ממש לטובה בסצנות האקשן - שהן מהוקצעות, מלהיבות וגם אלימות ואכזריות יותר מהממוצע במארוול. שורטלנד מתגלה כבמאית עם קצב וחוש נהדר לעריכת אקשן. בכלל, "האלמנה השחורה" מושך את הסאגה לכיוון "ג'יימס בונד"/"משימה בלתי אפשרית" - כיאה לסרט שעוסק בעולמות הריגול. לרגעים נראה שג'והנסון היא היא היורשת הנשית הראויה לבונד.

ג'והנסון חוברת פה מחדש לשלושה מרגלים רוסים כמוה ש"גילמו" את משפחתה כשהיו שתולים באמריקה בשנות ה-90 (סצינה הפתיחה המרגשת כאילו נשלפה מהסדרה "האמריקאים"): "אביה" המומצא (דייויד הארבור), "אמה" (רייצ'ל וייז) ו"אחותה הקטנה" (פלורנס פיו). דרך הסיפור הזה, עם אווירת מלחמה קרה מפתיעה אצל מארוול, הסרט עוסק בין היתר במשפחה ותחושות שייכות של דמות שתמיד עוצבה ככזו שלא שייכת עד הסוף ל"נוקמים" ולא לשום מקום אחר.

לעובדה שאחרי "קפטן מארוול" ו"וונדר וומן" הסרט הנוכחי כבר לא צריך לעמוד תחת מטען הציפיות של "הסרט הפמיניסטי הראשון בעולם הקומיקס" יש גם יתרון: כמעט אפס דקות מוקדשות למטיפנות ודיבורים על "העצמה" שפגמו בשני הסרטים הקודמים, ומנגד הסרט בכל זאת מציג בצורה חכמה יותר סיפור שהוא בבסיסו אלגוריה על זנות ודיכוי - ובמרכזו גברים חזקים שחוטפים ומנצלים נשים צעירות. באחד הרגעים החזקים והלא צפויים בסרט, ג'והנסון ואחותה מתוודות שפגמו להן במערכת הרבייה והן לא יכולות להיות אמהות. זה רגע אפל לא צפוי בסאגה שמשית כמו מארוול.

עוד נקודת חוזק משמעותית היא צוות השחקנים: ג'והנסון אולי לא תמיד יודעת להעביר עומק רגשי, אז היא קיבלה חיזוק משמעותי בתחום שחקני המשנה המגלמים את המשפחה שלה - הארבור (הופר מ"דברים מוזרים") הוא ההפוגה הקומית, ואילו רייצ'ל וייז זוכת האוסקר ובעיקר הכוכבת העולה פלורנס פיו (שהייתה מועמדת על "נשים קטנות" והיממה ב"מידסומאר") פשוט עושות את הסרט. בדינמיקה בין ארבעתם יש לא מעט רגעים מרגשים.

מנגד, היה נחמד עם בסרט שעוסק ברוסיה ומאשים אותה בהמצאת מכונת דיכוי נוראית, גם אם מומצאת, היה מישהו רוסי אחד - לפני או אחרי המצלמה. נכון, הסרט הוא פנטזיה - ובכל זאת משהו בו תקוע בקולניאליזם התרבותי ההוליוודי. יעידו על כך המבטאים - שנעים מפסאודו-רוסי לבריטי ובחזרה. וכמובן שאיש לא באמת מדבר רוסית כאן.

אבל בשורה התחתונה, למרות הצרות הרבות שמסביבו והבעייתיות הגדולה שאופפת אותו, "האלמנה השחורה" הוא סרט קיץ-אקשן מוצלח למדי. הגיע הזמן.

ספר

"הקבוצה", המרכז את שתי הנובלות החדשות של מיכל בן-נפתלי, הוא מפגן מרשים של כתיבה מסחררת, שבסופו צריך לקחת נשימה עמוקה

רן בן־נון

רן בן־נון

★★★★☆

בין הגוף לנפש, במגע הלא נעים, המטריד, עם העולם, שבאופן טיפולי אפשר לקרוא לו הפרעת אכילה, אך בעצם מכיל מגוון שלם של התנהגויות והימנעויות, שאיכשהו נדמות להכרחיות; כי אחרת, איך אפשר בכלל לסבול את המציאות המגעילה, הדוחה, שמסביב. זה המרחב המנטלי שבו צפות שתי הנובלות החדשות של מיכל בן-נפתלי בספר "הקבוצה" (כתר).

בנובלה הראשונה, "קיץ", הדוברת היא מתבגרת ממשפחת עלייה "ישנה" רוסית-פולנית, שאמה שוקעת לדיכאון בעקבות מות סבה. בניסיון נואש לעודד את רוחה פורשות הסבתא, האם והבת לעיירת הנופש האוסטרית באד גסטיין ולפולחן מוות אשכנזי שכולו איפוק והעמדת פנים: לא מדברים על מה שחשוב, מטאטאים הכל מתחת לשטיח בשתיקה פולנית או בפטפטנות רוסית, הולכים ואוכלים – כלומר, יותר אוכלים מאשר הולכים.

הסבתא היא דמות גדולה ועתירת נוכחות ומולה, בהתרסה, האם היא דמות נזירית ומסוגפת. מה יהיה המרד של הנכדה? איזו דמות מתרקמת לה במחשכים? כשהאם נמלטת חזרה ארצה, כי כל הבילוי זה היה עבורה קצת יותר מדי, הבת נשארת לשלושת השבועות האחרונים של הקיץ עם סבתה. התוצאה היא אחת, ובן-נפתלי גורמת לה להיראות כמעט בלתי נמנעת – הרעבה עצמית מוחלטת, שהיא מעין יישור קו עם האמא שמעולם לא רצתה להביא אותה לעולם.

נובלת הנושא, "הקבוצה" לוקחת את אותה הפתולוגיה כמה שנים קדימה, אל חבורת נשים המתמודדות עם אנורקסיה ובולימיה, אבל בעצם זו קבוצה ללא תמיכה – יש בה תחרות ואפילו יריבות: מי רזה יותר, אצל מי המחלה חמורה יותר, מי ניצחה את הגוף בעוצמת רוחה והפכה את עצמה לאין, מי קרובה יותר למוות.

בן-נפתלי, שבשנים האחרונות רשמה זכייה אחת ("המורה") ומועמדות אחת לפרס ספיר, מוכיחה שוב את היכולת הנדירה שלה להתאים צורה לתוכן: אחרי הדחיסות התיאורית והעומס הרגשי של הנובלה הראשונה, בשנייה הכל מסופר בריחוק קליני אינטלקטואלי סטרילי, שרק מעצים את הדרמה במשחק מבריק עם רמות שונות של ניכור ואימה. "הקבוצה" הוא מפגן מרשים של כתיבה מסחררת, שבסופו צריך לקחת נשימה עמוקה ואולי גם לנשנש משהו, אבל ממש קטן.

לרכישת הספר באתר עברית
פודקאסט

פאולה וליאון רוזנברג, בני הזוג הנשואים שמגישים יחד תוכנית בוקר טלוויזיונית מדברים על חיי המין שלהם - זאת הגדרה כמעט מדויקת לפרק מסקרן של הפודקאסט שלהם

אסף יערי

אסף יערי

★★★★

זה נושא שקצת קשה להעלות בשעות הבוקר שבהן משודרת התוכנית שלהם בטלוויזיה, אז פאולה וליאון החליטו לעסוק בנושא "משא ומתן מיני" בפודקאסט שלהם "יחסינו לאן" שמופק על ידי רשת "עושים היסטוריה".

הפיתוי להאזין לסודות מחדר המיטות של השניים היה ממש משכר, אבל די מהר, אחרי קטע זימרה קצר של פאולה, מתברר שהמו"מ המיני הזה לא יתנהל בין שניהם מול המיקרופונים, אלא דווקא בהנחיית האורחת שלהם, לי ראובני, מטפלת זוגית.

אז מתברר שהכוונה היא להתנהלות בין בני זוג בנוגע למה שעושה להם טוב במיטה, ושטף המילים של האורחת כולל מצד אחד אורגזמה ותחושות, ומצד שני מילים שהומצאו במיוחד לשיחות האלו, כמו "להמשיג" ו"לדייק לי".

הנחת היסוד היא שלגברים ולנשים יש רצונות שונים אבל גם ציפייה שהשותף המיני שלהם ידע מראש מה הם אוהבים, מבלי שיצטרכו להסביר לו או להדריך אותו.

בשלב זה החלה ציפייה דרוכה: מתי אחד המגישים המפורסמים יגיד משהו מביך על עצמו או על בן הזוג שיושב לצדו. ליאון עושה צעד ראשון: "בואו נדבר על מה שמטריד אותי, המו"מ על כל כמה זמן עושים את זה".

המומחית האורחת בשלב זה מתעלמת ועוברת לדיון על מתן פידבק ליחסי המין שהסתיימו זה עתה.

ליאון לא מוותר ומחזיר את הדיון למה שמעסיק אותו: "אני שומע מחברים שמה שמפריע להם זה כשהם אומרים לנשותיהם שבא להם יותר סקס, והן נעלבות מזה".

תשובת המומחית: "אם תחזר אחריה יותר מחוץ לחדר המיטות, היא תבוא אליך יותר בטוחה בלילה". או כמו שפאולה ניסחה את זה: "לך עם גברים ותעזוב אותי בשקט".

אחרי עוד כמה דקות של דיון לא משעמם בכלל מגיעים לתובנה של ליאון: עבור נשים בתוך מערכת יחסים, מין לא מתחיל ונגמר במיטה, אלא הוא המשך של כל התנהלות היחסים בתוך המערכת.

והטיפ של פאולה: במקום פורנו, צפו בסרטים ארוטיים בנטפליקס. ליאון: "זה היה סרט שבסוף הם נפרדו. לא מביו מה הדליק אותה בזה".

אז לא בטוח שהשיחה תשפר את חיי המין של פאולה וליאון, או של כל זוג אחר, אבל בניגוד לציפיות שהפודקאסט יהיה גרסה של תוכנית בוקר טלוויזיונית – הוא היה קל יותר לעיכול ולפעמים אפילו משעשע.

לפודקאסט אפשר להאזין בכל האפליקציות וגם באתר.

הפרק המדובר:

אלבום

גם 50 שנה אחרי שיצא, At Fillmore East של האחים אולמן הוא אלבום ההופעה הגדול בתולדות הרוק. הגיע הזמן שתכירו אותו

אמיר שוורץ

אמיר שוורץ

★★★★★

יש לא מעט מתמודדים ראויים שניתן לכלול בכל רשימה שתתבקש לדרג את אלבומי ההופעה הגדולים בהיסטוריה. ההכרעה על הסגנים השניים והשלישיים תוליד ויכוח מר. זהות הכותר הראוי לבכורה היא כמעט קונצנזוס. גם 50 שנה אחרי שיצא, האלבום הכפול שהנציח את צמד ההופעות של האחים אולמן בפילמור איסט בניו-יורק בשלהי חורף 1971, הוא האוחז בתואר. זאת הייתה ונותרה תצוגת התכלית המשכנעת ביותר שחבורת מוזיקאים הפגינה על במה – וגם דאגה שיהיה מי שיתעד אותה. במקרה הזה, המפיק טום דאוד, שעשה קסמים רבים בקו התפר שבין רוק לבלוז בסוף הסיקסטיז ולאורך הסבנטיז.

במין תזמון מריר-מתוק, ההופעה הזאת נחתה בחנויות התקליטים בסמוך לסגירת היכל המוזיקה ששכן במזרח הווילג' במנהטן. האולמנים היו בני בית במקום שהיה בעבר תיאטרון להצגות ביידיש, ואירח בגלגלו המוזיקלי אגדות כג'ימי הנדריקס, מיילס דיוויס, דרק והדומינוס, ג'ו קוקר ופרנק זאפה. כל אלו גם דאגו לתעד חלק מביקוריהם שם באלבומי הופעה מומלצים.

למרות החיבה שישראלים רבים רוכשים לכל מה שרק מזכיר בדל של אמריקה, הלהקה שהנהיגו האחים גרג ודווין לבית אולמן, די חלפה למרבית חובבי המוזיקה פה מתחת לראדר. At Fillmore East, האלבום שביסס את האולמנים ככוח העולה ברוק האמריקאי בתחילת הסבנטיז, הוא יופי של תחנת מוצא לתיקון המחדל.

חברות התקליטים אוהבות לציין ימי הולדת עגולים לאלבומים מיתולוגיים עם הוצאות מחודשות, משופרות צליל ועמוסות בונוסים. באופן מפתיע, לא יצאה הפעם מהדורה עדכנית ל-At Fillmore East. בשירותי המוזיקה קיימות כרגע שלוש אפשרויות: המקורית ובה 7 שירים, ושתיים מאוחרות ומורחבות יותר – אחת נמשכת מעל לשעתיים, לשנייה הפסיכית תאלצו להקדיש לפחות שש שעות, בלי עודף.

המקורית, שבהחלט מספיקה, מיטיבה להציג את הפורטה של האולמנים: השילוב המיוחד בין בלוז, ג'אז ורוק דרומי; קרבות הגיטרה בין אולמן לדיקי בייטס; והיכולת להפוך כמעט כל שיר לג'אם - כמו ב-You Don’t Love me וב-Whipping Post. כל אחד משני אלו תפס בשעתו צד שלם בתקליט הכפול, ובאף אחד מהם לא הייתה שנייה של מריחת זמן.

דווין, מהגיטריסטים העסוקים אז, זכה לתהילת עולם כשהוזמן ב-1970 לנגן עם קלפטון במאסטרפיס של דרק והדומינוז, והסט הכפול בפילמור נתן ללהקה את הדחיפה הנוספת בדרך לכיבוש ההמונים.

אבל לא רק הווירטואוזיות של השישייה החד פעמית הזאת (שהשפיעה גם על כוורת, ללא ידיעתה כמובן), תרמה למעמד המיתי של האלבום, אלא גם מה שקרה לאולמנים אחריו.

דווין נהרג בתאונת אופנוע. שנה אחרי, הלך בדרך כל בשר גם הבסיסט ברי אוקלי - באותה דרך טרגית וכמעט באותו המקום. האולמנים הוציאו עוד אלבום כפול ונהדר (Eat a Peach), ואחריו ניסו להתאושש מהאובדן הכפול עם האלבום Brothers and Sisters בהרכב שונה שקרץ לקאנטרי על חשבון הבלוז. באמצע הסבנטיז הם כבר הפכו לסוס מת-חי. גרג, הקלידן, יצא לקריירת סולו נאה, התחתן עם שר והלך לאיבוד באייטיז. האיש שמת ב-2017, עוד הספיק ליהנות מהקאמבק של הלהקה בתחילת המילניום והשלים שני אלבומי בלוז יפים בעשור האחרון לחייו, שהזכירו במעט את ימיו היפים עם אחיו לפני חצי מאה.

סרט

השירים ב"שכונה על הגובה", הסרט המוזיקלי החדש של יוצר "המילטון" מעולים. חבל רק שהסרט - שעוסק בתלאות שכונה ניו־יורקית ענייה ומזמרת - קצת פחות טוב, ושלא הידקו אותו יותר בדרך למסך

בנימין טוביאס

בנימין טוביאס

★★★

כמו בכל ביקור שלנו בקולנוע בחודש האחרון, אבל קצת יותר מזה, יש ב"שכונה על הגובה" מימד של טיול בחו"ל שכה חסר לנו. הפעם בניו-יורק, ועוד בשכונה סופר ספציפית ופחות מוכרת שמופיעה בשם הסרט באנגלית (In the Heights) - וושינגטון הייטס. אם תהיתם איפה זה, אתם לא לבד, זה לא מקום שישראלים מגיעים אליו במנהטן: מכירים את הארלם? אז צפונה משם, ועוד צפונה, רגע לפני שנוחתים בברונקס. זו הארלם הלטינית - בכל מקום דגלי פוארטו ריקו והרפובליקה הדומיניקנית, מספרות ומוזיקה מטמטמת שבוקעת מטרנזיסטורים (פשע וסמים, אין, מסתבר).

הסרט הזה גם משלים לנו ביקור בברודוויי. In the Heights הוא מיוזיקל מפונפן זוכה פרסי טוני ומלאנתלאפים פרסים אחרים מ-2007 שכתבו קיארה אלגריה הודס ולין מנואל מירנדה. לאלו שלא מעודכנים בכל פיפס שיוצא בברודוויי נסביר בקצרה: זה העיבוד למיוזיקל הראשון שיצר יוצר "המילטון" (מירנדה) לפני שהיה "המילטון". בקיצור, עד שהתופעה העולמית ההיא - של אבות האומה המזמרים בראפ ובליהוק אפרו-אמריקאי - תהפוך לסרט ממש, נסתפק בזה.

ועל מה הסרט/מיוזיקל? פשוט להחריד. שורה של גיבורים מהשכונה, ובראשם בעל המכולת הצעיר והאופטימי אוסנאבי (אנתוני ראמוס, מהקאסט של "המילטון" כמובן) חולמים על עתיד טוב יותר, מחוץ לשכונה. ובזמן שכולם מדברים על יכולתם להגשים את החלומות, הם חוגגים, רוקדים, מתאהבים אבל אז מהססים ונפרדים ושוב מתאהבים. ובין לבין כולם מתלוננים על הג'נטריפיקציה שמאכלת את השכונה האהובה עליה משתלטים לבנים עשירים (הנקודה "הפוליטית" המרכזית בסרט, שהייתה צורבת הרבה יותר אם לא היו חוזרים עליה שוב ושוב ושוב ושוב).

זה באמת מרגיש כמו לראות מיוזיקל בברודוויי, או סרט מוזיקלי סטייל "ברנשים וחתיכות" ו"סיפור הפרברים", אליו הסרט מרפרר בלי סוף. באורך מפלצתי של שעתיים וחצי, עם נאמברים מוזיקלים מורכבים שנמשכים בכיף 10 ו-15 דקות עם פאוזות באמצע, ברור שמישהו כאן שכח להביא את המספריים בדרך למסך.

כי בפעם הראשונה שדמות מסיימת שיר בקרצ'נדו שבו כל השכונה יוצאת איתה לרחוב כדי לשיר את הפזמון - זה מקסים. זה מרגיש כמו לראות סרט ב"טעם של פעם", זה מרגש, ועוזר גם שכמעט כל השירים (לאזני המוזיקלית הלא-מיומנת בעליל) פשוט מעולים. מירנדה כמלחין יודע מה הוא עושה. אך בפעם השישית והשביעית שזה קורה זה כבר מנג'ס. ולא עוזר שהעלילה הולכת למקומות הכי צפויים. בתיאטרון מוזיקלי - הגלגול העכשווי של האופרה, בכל זאת - הפשטות של העלילה ומריחתה על פני שלוש וארבע שעות לא מפריעה. להפך, זה חלק מהחן של לצאת לערב בתיאטרון כדי לראות מלודרמה עזת צבעים. בקולנוע, בטח העכשווי, קשה ל"שכונה על הגובה" להשתחרר מרגעים של גיחוך. ולא עוזר שלהכל הוסיפו שבע כפיות סוכר וקיטש.

לאלו הוסיפו חשיבות עצמית פוליטית כבדה מנשוא - שבה מירנדה מציג את עצמו ואת השכונה כאידאל של אמריקה הדמוקרטית, הרב תרבותית ומרובת הצבעים ("המילטון" הפך אותו לשגריר בכל ערב גאלה של אובמה ושות'. עוד שנייה הוא אופרה ווינפרי). מצד אחד, לשים ככה בפרונט את מי שנחשבו עד לפני עשור וחצי לשולי החברה זה באמת עניין מעצים וממש לא ברור מאליו, ובהחלט שב"שכונה על הגובה" יש גם אלמנט אוטוביוגרפי עבור מירנדה והודס. מצד שני, תנו לנשום, ואל תאכילו בכפית.

זה מתסכל, כי אני מת על מיוזיקלים, ולא מן הנמנע שזו הייתה ביקורת של חמישה כוכבים אם היו מקצצים לסרט 40 דקות ו-4-3 שירים. כל דמות, גם המשנית ביותר, מקבלת בין שיר לשניים, ולרוב בשני היא חוזרת על מה שכבר אמרה בראשון. אם יש משהו מרגיז בסרט הרי שזאת התחושה שמירנדה והודס, שחתומים כמפיקים וכותבים, התקשו להיפרד מכל זרזיף מהמיוזיקל שלהם בדרך לקולנוע. לבמאי ג'ון צ'ו, שביים כמה מסרטי "סטפ אפ", יש ללא ספק קצב וגרוב כשזה מגיע לבימוי נאמברים המוזיקלים, אבל בחזון הכולל הוא נראה כמי שהפך לעבד של היוצרים הבכירים ממנו שהעלו את ההצגה על הבמה. מירנדה אגב מסתובב פה גם כדמות משנה של מוכר קרטיב פוארטו-קירני, כמו "כנר על הגג" שצופה על העלילה המרכזית מהצד ומסתכל עליה כמעין מקהלה. הוא מקבל שיר כמובן, את אחד הטובים.

עד כה הביקורת הייתה בעיקר מורכבת מתלונות, אך היא לא נובעת משנאה לסרט. להפך, מבחינת היומרה, הרצון וגם היכולת להציג מיוזיקל עממי, הוליוודי מפואר ומבדר לכל המשפחה שגם יעורר מודעות פוליטית - "שכונה על הגובה" מעורר הערכה. לא מן הנמנע שנראה אותו השנה באוסקרים (מעניין יהיה לראות את הקרב בינו לבין "סיפור הפרברים" גרסת ספילברג, עוד מיוזיקל עצום עם וייב ניו-יורקי ולטיני). כשהוא מבוצע טוב, הוא מבוצע נפלא: יש בו כמה הופעות מצויינות (בראשם התגלית גרגורי דיאז בן ה-16 כנער מודע פוליטית וחוצפן, ומנגד ג'ימי סמית'ס הוותיק והטוב כאב אוהב) וכמה מהנאמברים בו הם משיאי השנה בקולנוע. רק חבל שלא הביאו מספריים.

ספר

"הסיפור היחיד", הרומאן החדש של ענק הספרות הבריטי, ג'וליאן בארנס, מפגיש בחוכמה בין הפוליטי והסוציו־אקונומי לבין האישי והפרטי ומחבר יפה בין הראש ללב

רן בן־נון

רן בן־נון

★★★★☆

לכל אדם יש סיפור אהבה אחד בחייו, שאותו הוא מספר לעצמו שוב ושוב. ככל שהוא נראה פחות טוב בסיפור הזה, כך הסיפור יותר אמיתי. במסקנה הספק מדכדכת ספק משעשעת הזו נפתח "הסיפור היחיד" החדש של ענק הספרות הבריטי ג'וליאן בארנס (מודן).

למזלו של פול, הגיבור, יש לו סיפור אהבה נהדר שהתרחש לפני 50 שנה בעיירת מעמד בינוני-גבוה כפרית דרומית ללונדון. הוא היה בן 19, בחופשת קיץ ראשונה מלימודיו באוניברסיטה, ואילו היא, סוזן, בית 48, נשואה ואמא לשניים. הם נפגשו במועדון הטניס שאליו, כמה אירוני, רשמה אימו של פול את בנה האאוטסיידר כדי שימצא לו נערה ראויה.

זה לא עוד רומאן מאי-דצמבר סטנדרטי, אלא סיפור אהבה של איש צעיר ואישה בוגרת המסופר על ידי איש מבוגר, שיודע להעריך את הנס המופלא שקרה לו – המפגש עם האישה המדהימה הזו, הצחקנית, הצעירה ברוחה באמת ולא כקלישאה, עם התובנות העצובות, אירוניות, ממזריות על החיים. בעולם מושלם, לכל אחד מאיתנו הייתה מעין מיסיס רובינסון כזו, שממנה לומדים את השיעורים החשובים מכל על איך לאהוב אישה.

פול הצעיר רואה ברומן עם סוזן את סיפור האהבה שמגדיר את חייו. הוא מבקש לדחות עד כמה שניתן את הכניסה לעולם המבוגרים; הם פשוט מגעילים אותו עם הקודים החברתיים הנוקשים והבדיחות סרות הטעם על זוגיות ונישואין. אבל בחלקו השני והעצוב של הספר, ובחלקו השלישי המדכא ממש, הפנטזיה תתנגש במציאות הקשה.

סוזן שייכת לקבוצת הגיל שהיא קוראת לה "הדור המחוק" – הטובים ביותר נהרגו במלחמה ומי שנשארו היו אלה שמשהו לא בסדר איתם, סוג ב', כמו בעלה למשל, איש אפור ונטול אישיות שהחיים אתו משמימים, במקרה הטוב. פול, לעומת זאת, שייך לדור שאמור להציל את הממלכה אם רק יטרח להתעניין בפוליטיקה, כי כמו תמיד אצל בארנס, סקס ואהבה זה תמיד קצת יותר מאשר רק יחסים. הוא מפגיש בחוכמה בין הפוליטי והסוציו-אקונומי לבין האישי והפרטי, את המיקרו עם המאקרו, את הראש עם הלב, בסיפור התבגרות נהדר, שירסק אתכם לרסיסים קטנטנים.

לרכישת הספר באתר עברית
פודקאסט

בשבחי השיעמום: הלהיט של העשור בטלוויזיה הנורווגית היה שידור חי של נסיעת רכבת שגרתית לצפון המדינה. בפודקאסט האמריקאי invisibilia ניסו לשחזר את ההצלחה

אסף יערי

אסף יערי

★★★★

דמיינו לעצמכם פודקאסט בלי עלילה, בלי דמויות, בלי מתח ובלי מידע שימושי. האם יש דרך בכל זאת להפוך את התוכנית ללהיט רייטינג? האם אפשר להשמיע סיפור משעמם ובכל זאת לגרום לאנשים להאזין לו?

זאת לא שאלה דמיונית אלא תרגיל רדיופוני אמיתי שנועד לבדוק מה בדיוק מושך אותנו במדיה, רק התוכן, או שגם האווירה, הקולות, המראות והנוסטלגיה.

בהחלט ייתכן שנתקלתם בפודקאסטים, תוכניות רדיו, סרטים או סדרות ששיעממו אתכם, אבל אין הרבה סיכוי שתמשיכו לצפות או להאזין עד הסוף, ובטוח שלא תחזרו אליהן שוב.

אולי לא מפתיע שהסיפור על יתרונות השיעמום מגיע מנורווגיה, שם הוחלט בערוץ הציבורי לעשות ניסוי ולשדר "SLOW TV" על משקל "SLOW FOOD". מדובר על שידור חי ורציף של פעילות שיגרתית, כמו חמש וחצי שעות דיג, נסיעה של 10 שעות ברכבת, לילה שלם של סריגה ואפילו 5 ימים של הפלגה בסירה לאורך הפיורדים המרהיבים, בלי חדשות ובלי פרסומות. ההפתעה הגדולה הייתה הרייטינג: חמישית מאוכלוסיית נורווגיה צפתה בתכנים בהתלהבות.

מה יכולה להיות המקבילה הישראלית? אולי מרוץ אופניים כמו הטור דה פראנס, שנמשך כמה שעות על רקע נופים מרהיבים, אם כי אפשר לטעון שגם שידורים חיים בערוץ הכנסת הם לרוב נטולי עלילה. האפשרות של הקלטת נסיעה באוטובוס מתל-אביב לנהריה, או סיבוב בסופר השכונתי, פחות מפתה.

אז האם כל מה שכתבנו כאן בעבר על כך שפודקאסטים טובים זקוקים לקצב, עניין, הידוק, ובעיקר סיפור טוב – מוטל עכשיו בספק? האם ייתכן שאנשים מחפשים בסתר ליבם להאזין למשהו משעמם?

הבי.בי.סי הבריטי, למשל, משדר באחד מערוצי הרדיו שלו חצי שעה של "רדיו איטי" בכל שבוע. התוכן כאן הוא קולות הטבע והסביבה, כמו טיול באי מיורקה, או פיקניק ביער.

האתגר הגדול כאן הוא שלא רק שאין סיפור ומתח, גם אין מה לראות. המעבר לפורמט רדיופוני מאד מסובך לפיצוח. הרי אנחנו רגילים להאזין למוזיקה, גם ברקע של פעילות אחרת, אבל האם נתרגל להאזנה לקולות של נסיעה ברכבת, או טיול רגלי ביער?

צוות הפודקאסט האמריקאי "invisibilia" לקח על עצמו את המשימה, והקליט פרק של 40 דקות שבו כמה אורחים יושבים לצפות בנסיעת הרכבת ההיא מנורווגיה, ומדי פעם מביעים דעה או סתם אומרים מה שעולה על דעתם. 40 דקות של מסע ללא יעד, בחברת אנשים לא מוכרים.

התוצאה עונה על רוב הדרישות: אין עלילה, אין מתח, אין דמויות מוכרות, אבל עדיין צריך להתאמץ קצת כדי לשמוע את כל הנאמר, והקולות האמריקאים לא ממש מטמיעים אותנו בתוך הרכבת הנורווגית. האסקפיזם אינו מושלם, אבל ההתנסות בהחלט מעניינת.

לפודקאסט אפשר להאזין בכל האפליקציות וגם באתר

הפרק המדובר:

אלבום

קינג אוף קונביניאס, צמד הפופ-פולק הנורווגי שפרץ לפני 20 שנה, חוזר עם אלבום חדש שיגרום לכם להרגיש שוב כמו אז

אמיר שוורץ

אמיר שוורץ

★★★★

ב־2001 היה נדמה לרגע שהרוק חוזר. להקות הבנים שטפו את המצעדים, בריטני ספירס עוד הייתה נערת פופ מצליחה שלא רבה עם אבא בבית המשפט, ואמינם היה הכוכב העולה של ההיפ ההופ. אבל היו גם צלילים אחרים ברדיו ובטלוויזיה. פתאום יכולת שוב לשמוע גיטרות, ובס, ותופים. זה לא היה מפואר ומגוון כמו בסבנטיז, מלוטש ונפוח כמו באייטיז או מסעיר ועוצמתי כמו בניינטיז, אבל הווייט סטרייפס, הסטרוקס ואחרות ביקשו להראות ולהשמיע שהרוק עדיין לא מת. גם בצד השני של האטלנטי, קמו להקות שהתעקשו להוכיח שלז'אנר חזר הדופק, גם אחרי שהבריט פופ נפח את נשמתו.

ההרכבים האלו יצרו המון רעש סביבם, והמבקרים הפכו לפתע לשופרות ונשבעו בשם הלהקות האלו בכל הזדמנות. בדיעבד הבאזז ההוא היה מוגזם ומיותר. בין כל אלו, הגיעו אייריק בוי וארלנד אוי, צמד בחורים מנורווגיה, בעלי מראה היפסטרי - שנים לפני שמישהו בכלל ידע מה זה. השם שהם בחרו לעצמם היה קינגס אוף קונביניאנס, ואלבום הבכורה שלהם, Quiet is the New Loud, היה התקליט החדש הכי ישן שיצא אז. שירים קטנים ומתוקים שכמעט כל תו בהם הדהד את הפלאים שעשו סיימון וגרפונקל לאורך המחצית השנייה של הסיקסטיז.

קינגס אוף קונביניאנס היו ההרכב הנכון למי שרצה להרגיש אז קצת מיוחד ושונה. עסקת החבילה המאוד נוחה שלהם כללה אווירה צפון אירופאית צוננת וכאילו מתוחכמת, בשילוב עם אינדי פופ פולקי נגיש אך לא מטופש. על הדרך הם גם חידדו את העובדה שלפעמים לא צריך הרבה יותר מכמה אקורדים המנוגנים בגיטרה אקוסטית, קצת כלי קשת ברקע ושני קולות שמתמזגים יפה. ברוח התקופה זכה הצמד מיד גם לאלבום רמיקסים עדין, שהצליח לא פחות מהמקור.

בוי ואוי הוציאו עוד שני אלבומים – מאוד דומים למקור וקצת פחות מוצלחים ממנו - בהמשך העשור ההוא, והורידו פרופיל. עכשיו, 12 שנה אחרי שיצאו בפעם האחרונה מהאולפן, הם חוזרים עם אלבום חדש - Peace or Love. העולם השתנה רבות בשני העשורים האחרונים, אבל אצל שני הנורווגים האלו כמו מאומה לא קרה. כמעט כל אחד מ-11 השירים היפים שפה, היה יכול להרגיש בבית גם באלבום הבכורה שלהם מתחילת המילניום.  

ככה שאם אהבתם אותם אז (לפחות כמוני), כנראה שתגלו של־37 הדקות וקצת של Peace or Love יש סיכוי גבוה להפוך למרענן הרשמי שלכם לקיץ. המלצת הגשה: בחדר צונן היטב (בכל זאת, מדובר בשניים שהגיעו מארצות הקור), מוחשך קלות, ועם אוזניות מפנקות שמחוברות למערכת משובחת, כדי לא החמיץ אף ניואנס ורגש כאן.