דוח
המבקרים
סרט
בנימין טוביאס

טיטאן

★★★☆
טיטאן

לא לכולם יהיה קל לצלוח את "טיטאן", הזוכה המפתיע של פסטיבל קאן האחרון, אבל מי שאוהב את הקולנוע שלו מגניב ומדמם, יקבל את מבוקשו. לא יצירת מופת, אבל אחלה סרט

טיטאן, הזוכה הגדול של פסטיבל הסרטים האחרון בקאן, הוא קצת נייר לקמוס לרגישות קולנועית: בהקרנה שבה הייתי, בערך חמישית מהאולם יצאה באמצע - טפטופים טפטופים בכל פעם שמראה מזוויע נוסף נראה על המסך. עוד כמה צופים שפגשתי מאז, הודו שהם אהבו את הסרט אבל היה להם קשה איתו. ואני? אני בעיקר זוכר שחייכתי כמו דביל מול המסך ואמרתי "איזה סרט חמוד".  

על פניו, בסרטה השני בסך הכל, מגישה הבמאית הצרפתייה הצעירה ז'וליה דוקורנו סרט שהוא פרובוקציה מהלכת. הוא מתחיל בתאונה שבה מעורבת ילדה, ועובר לתאר אותה כאישה צעירה (אגתה רוסל, שדומה שתי טיפות מים לבמאית) שחיה עם פלטות מתכת בראש, ועובדת כמעין רקדנית־חשפנית־לייט במופעי רכב. היא אוהבת רכבים, אבל שונאת בני אדם. די מהר מתברר שאותה אישה אינה בוחלת בלרצוח אנשים שמטרידים אותה, או אולי סתם מעצבנים אותה. כלומר, מדובר בסרט על רוצחת סדרתית. אה, וברגע מכריע במערכה הראשונה היא נכנסת לרכב, עושה איתו סקס ובהמשך מגלה שהיא נכנסה ממנו להריון - כן, מהרכב - וצפויה ללדת ילד־מכונית בקרוב. מזל טוב.

אני משער שזה השלב שבו איבדתי חצי מהקוראים שיגידו "זה לא בשבילי", ודוקורנו איבדה שליש מהצופים שבאו בלי לדעת על מה הסרט. העניין הוא, שהסרט גם לא על זה בכלל. כלומר, כל רגעי ה"וואט דה פאק" שתיארתי הם סוג של תבלין לתיאור של דמות ועולמה, שספק אם בעיני דוקורנו הם באמת דברים שקיימים, או שהם אולי מעין חזיונות בסיוט מתמשך. הסיפור המרכזי ב"טיטאן" בכלל לא עוסק בהם, והוא על אבות ובנים, אבות ובנות, והרבה דימויים של אש ומים.

"טיטאן", כמו הגיבורה שלו, הוא קצת כמו נערה פאנקיסטית זועפת שזועקת מתחת ל־Bad attitude שלה "תאהבו אותי בבקשה". מי שחובב קולנוע קיצוני ומלא אימה דווקא עלול להתאכזב ממנו. נכון, הוא אמנם מלא באווירה פאנקיסטית, רוק כבד, אלימות גרפית וזוועות מתחום ה־body horror — "אימת הגוף" בתרגום חופשי, המופיעה בסרטים שעוסקים מהפחד מגופנו שמשתנה, מתעוות ומתערבב עם מכונות ומפלצות. לא בכדי, זה דימוי שתמצאו בעיקר בסרטים שעוסקים בפחד מהריון ולידה. והוא גם נפוץ בסרטי "הנוסע השמיני" או סרטיו של המאסטר הקנדי דייויד קרוננברג ("קראש", "הזבוב"), ש"טיטאן" נראה לעיתים כמו גרסת הלייט הפופית שלהם (והנה אסוציאציה שהיא לגמרי שלי: הסרט הזכיר לי גם את הקליפ האלמותי "טוקסיק" של אחת, בריטני ספירס).

אבל בכל הקשור לקיצוניות או אימה, הכל ב"טיטאן" הרגיש לי קצת כמו כבש בעור של נמר. הוא לא באמת מפחיד או מאיים. אבל הוא כן מאוד משעשע. בכלל, נראה שדוקורנו בעיקר קיוותה ליצור קומדיה שחורה משחור, לאנשים עם חוש הומור מאוד מסויים. ואז, בחלק השני שעוסק במפגש של הגיבורה עם מפקד תחנת כבאות אומלל (השחקן הצרפתי הוותיק ונסן לינדון), מתברר שיש לו גם לב. לא נספיילר.

הזכייה בפרס יוקרתי כמו "דקל הזהב" עושה לסרט קצת שירות דוב. מצד אחד, איזה כיף לראות ששופטים בפסטיבל שהוא שם נרדף לסנוביות, נתנו לשם שינוי את הפרס לסרט שכולו קוליות: סרט אימה, קומדיה שחורה וסרט של אישה - שלוש קבוצות של סרטים שתמיד מקופחים בפורומים האלה. ומצד שני, צריך לומר ש"טיטאן" נותר גם "סרט קטן". מגניב, חמוד, קצת נוגע, וזהו. הוא לא מהפכני או מורכב מדי בדימויים או בשפה שלו, הוא לא קיצוני או מדמם כפי שהוא מעמיד פנים, והוא לא "הראשון ש" בשום תחום. לו האחים כהן, דייויד לינץ', קתרין ביגלו, קרוננברג ושות' היו מציגים את הסרט הזה, נראה לי שהיינו מקטלגים אותו כ"סרט מינורי" שלהם.

שזה עדיין אומר: אחלה סרט, גם אם לא יצירת מופת. ואחלה סרט לכל מי שאוהב את הקולנוע שלו מדמם.

ספר
רן בן־נון

בגינת הכלבים

★★★
בגינת הכלבים

פסיפס של כלבים והבעלים שלהם, כולל וטרינרית שהיא סוג של מלאך, בספר "גינת הכלבים" של יקיר אלקריב, שהופך את גינת הכלבים לסוג של עולם שבו אף אחד לא נשאר לבד

תפקידם של הכלבים בעולמנו הוא לקרב בין בני האדם. אלה באים עם כלביהם לגינה, משחררים אותם, מגלגלים סיגריה, בוהים בסלולרי או בוהים סתם ולפתע, מבלי שהם רוצים או מתכוונים, המרחק ביניהם מתקצר ונעלם. "בגינת הכלבים" של יקיר אלקריב (בהוצאת קוראים) מתרחש בשכונת שפירא בדרום תל אביב, מקום מופלא שאליו מגיעים אנשים מכל קצווי החברה עם כלביהם, כאילו כדי שידידם הטוב יסתובב קצת ויעשה את שלו, אבל בעצם כדי לשבור את הבדידות ולדבר עם מישהו. כי לא משנה אם את רוסייה קרחונית, טראנסית ערבייה או לסבית מקועקעת, מהרגע ששחררת את הכלב בגינה – את לא לבד.

"בגינת הכלבים" מכיל המון דמויות, לא כולן חיוניות. אבל בספר שהכלבים בו הם גיבורים חשובים לא פחות מבני האדם, טבעי שבמרכז תעמוד דמות פלאית של וטרינרית, רעות, המלאכית השומרת של השכונה ומן הסתם – בלונדינית קסומה. רעות מאמינה בעשיית טוב לבעלי החיים ובני האדם במעין תחושת שליחות ומציאת משמעות. היא אף פעם לא מתחייבת למערכת יחסים אחת ויחידה ורק מפזרת אבקת פיות ומקלה על המעמסה הבלתי נסבלת של הקיום. אז לפעמים היא עם סטפה, הפליט האריתראי החרוץ, ולפעמים עם אודי, האמן הלום הקרב שכותב לה שירים סבוכים. רעות היא האור בעולם שרובו אפלה, עד שהיא נעלמת ומשיקה עלילת מתח משונה.

למרבה הצער, "בגינת הכלבים" סובל מאוד מהתסמונת הבומרית המכונה "נשים שנכתבו על ידי גברים", כלומר מתייחסות לסקס בקלות דעת מופרזת, פתייניות ו"זורמות", סליחה על הביטוי. יש בספר גם נטייה מקוממת לסלחנות כלפי צריכת שירותי מין בתשלום המופיעים בו פעמים רבות מדי. אבל אלקריב הצליח ליצור כאן משהו נדיר למדי – עולם שלם, מלא, עגול, עם נוף ותרבות ושפה וגיבורים. והעולם הזה נמצא ממש כאן אצלנו, מתחת לאף. חלקנו אפילו גרים בתוכו. בדרכו העקמומית הוא מצליח להעניק לנו מתנה יקרת ערך ונדירה – חדוות הגילוי.

לקריאת הפרק הראשון באתר "עברית"
פודקאסט
אסף יערי

הקצבייה

★★★★
הקצבייה

אנטולי וניסים, הקצבים מהסדרה "קופה ראשית", פתחו הסכת ("הקצבייה"), וזה אחד הדברים היצירתיים והמצחיקים שאפשר לשמוע עכשיו

דווקא בעולם שבו אנשים מאזינים לפודקאסטים במהירות כפולה כדי להספיק לקלוט יותר מידע, מחפשים טיפים להצלחה בקריירה בחמש דקות, או סיכום של כל חדשות היום ברבע שעה – "הקצבייה" עם אנטולי וניסים היא הברקה קומית מרעננת בפיד ההסכתים.

ניסים שמעוני (יניב סוויסה) ואנטולי קירילנקו (דניאל סטיופין) מסניף "שפע יששכר" ביבנה מביאים את הדמויות המקסימות שלהם מהמסך לאוזניות, כשהתירוץ העלילתי הוא שהם מנסים להרוויח קצת מהצד ממכירת פרסומות.

האווירה בפרקים מזכירה תוכניות רדיו (דידי הררי, טל ואביעד, טייכר וזרחוביץ') שיוצרות קומדיה חצי־מתוסרטת (על ידי דניאל סלגניק ועדי שיפר) עם בלגן חצי־מתוכנן. היתרון הגדול של הפודקאסט על המקבילות ברדיו: אורך הפרקים פחות מחצי שעה ואין הפסקות לפרסומות (חוץ מקידום קריירת הקואצ'ינג של שוני סטרטינר).

בפרק האחרון, השישי של העונה, אחרי פתיחה שבה התברר שאנטולי לא ממש מבין עלילות של סרטים, שני הקצבים אירחו את ראמזי האחד והיחיד (אמיר שורוש) ושלושתם יצרו סצנה שיכולה הייתה להיות חלק מהסדרה, למעט כמה בדיחות שלא היו עוברות סינון מחמיר יותר.

החלק המאתגר יותר של הפרק היה ראיון עם איתי הרמן (הצ'ייסר) שעשה כל שביכולתו לזרום עם ההומור והתסריט של אנטולי וניסים, מבלי להביך את עצמו יותר מדי. הרמן, שמככב בשעשועון הטריוויה "המרדף", נבחן כמובן בשאלון בענייני בשר, "הואשם" בכך שלוחשים לו את התשובות, ונאלץ להגן אפילו על הכובע שהוא חובש.

ההברקה: אנטולי יורד על הופעתו של דניאל סטיופין כמתמודד ב"המרדף".

הנפילה: בדיחה על קוסם שהעלים את אשתו עד שמצאו אותה אחרי שנתיים בחולות. ממש לא מתאים.

בפרקים הקודמים של העונה התארחו, חוץ משחקני הסדרה המוכרים, ארז קומרובסקי, יגאל גואטה, פאולה וליאון וחיים כהן. עדיין לא התארחו: כוכבה ואמנון טיטינסקי. יש למה לחכות.  

לכל הפרקים של "הקצבייה" אפשר להאזין בכל האפליקציות, או באתר.

הפרק האחרון:

אלבום
אמיר שוורץ

שניה

★★★☆
שניה

כוכבת ההיפ־הופ המקומית אקו נמצאת בכל מקום, ולרגל אלבומה השני ("שניה") שווה לתת לה צ'אנס, גם אם אתם לא עפים על הז'אנר

אי אפשר היה לברוח השנה מהמוזיקה של אקו, או אקו אריאל מורגנשטרן, כפי שהיא רשומה במשרד הפנים. היא בכל מקום: בפסקול הסדרה "המפקדת" שיצרה עם המפיק תומר כץ, ובטח משיר הנושא "עיניים אלי". והיא לא עצרה שם. היא שיתפה פעולה עם ג'ין בורדו בשיר "אישה קשה", שזכה גם הוא לזמן אוויר יפה. והשבוע מגיעה מנה נוספת ומסקרנת לא פחות - האלבום השני "שניה".

ההיפ־הופ הישראלי רותח בשנים האחרונות. לא כל מה שיוצא ראוי להאזנה, אך קורים שם מספיק דברים יפים שכדאי לתפוס כשהם עוד טריים. החודש האחרון הוא מהתקופות היותר פוריות בז'אנר. שלושה אלבומים שיוצאים תוך זמן כה קצר הם עניין נדיר בתעשיית המוזיקה הישראלית של 2021, שעדיין מתאוששת מהקורונה. כנגד כל הסיכויים, זה קרה עכשיו עם רצף יפה: "זה בדם שלי" של טדי נגוסה, "תוך כדי תנועה" של רביד פלוטניק (לשעבר נצ'י נצ') ו"שניה" של אקו.

למרות שנדמה שאקו פרצה רק השנה, היא נמצאת פה כבר עשור. בהתחלה כחלק מהצמד Echo & Tito ובהמשך גם לבד. ב־2018 יצא אלבומה הראשון בעברית "אחת", בהפקת שאנן סטריט מהדג נחש, שהיה מעט בוסרי. עכשיו הגיע הזמן לתיקון. ויש עם מה.

היפ־הופ, כמו ג'אז, פאנק ומוזיקה קלאסית, הוא טעם נרכש. במקרה של אקו שווה לתת לה צ'אנס, גם אם הדיאטה המוזיקלית שלכם מורכבת מרכיבים אחרים. בניגוד לאלו שנצמדים בעיקשות לאוטוטיון וביטים שבורים ("שו פהפה" שכאן הוא דוגמה מנג'סת לכך, שאינה מעידה על השאר המוצלח בהרבה), המנעד המוזיקלי שלה, ושל המפיק אופיר יוגב, רחב ומעניין בהרבה.

היא מערבבת אינדי עם אלקטרוניקה גרובית־ג'אזית ("לילה ויום" הכיפי עם אברהם לגסה או "משהו גדול" עם החצוצרה של אבישי כהן) ולא מעט דיסקו רטרואי ("קארמה"). ולא פחות חשוב: היא גם כותבת עם קצב, כמו למשל ב"חיימשלי" ("הוא דגם ישן כבר לא עושים כזה / אני סובארו פשע הוא מרסדס בנז"), או ב"מובן מאליו החותם שכתבה עם אודי שרבני, שנהנה מהעוד היפה של אליסף בשארי.

הצגה
שי בר יעקב

האבולוציה של המינים

★★★★
האבולוציה של המינים

זוג נשוי מנסה לרענן את הליבידו השחוק, והתוצאה היא "האבולוציה של המינים", הצגה כיפית ומהנה של תיאטרון חיפה, המשתעשעת באופציות נועזות של שינוי סדרי בראשית בחדר המיטות

"האבולוציה של המינים" היא קומדיה מקורית ומצחיקה, המנסה לספק זווית הסתכלות רעננה על הנושא השחוק של בגידות בנישואין, באמצעות הדיון בטרנד העכשווי של הפוליאמוריה. במרכז העלילה נמצאים גיא ועדי, זוג בני שלושים פלוס החיים באושר משפחתי שחוק עם מספר ילדים. שניהם מחפשים את הדרך לרענן קצת את הליבידו מבלי לשבור את הכלים, וההזדמנות נקרית בדרכו של גיא כשחברתה הטובה של עדי, יעל, פונה אליו בבקשה שיסכים לעזור לה להיכנס להריון כאם חד־הורית. עדי מצידה פוגשת גבר שרמנטי בגן המשחקים, המנסה לשכנע אותה שהמונוגמיה זה אאוט והעתיד שייך לפוליאמורים. בעקבות השיחה המטלטלת עדי מציעה לגיא לפתוח את נישואיהם. הוא נענה בשמחה, אך מכאן העניינים ביניהם רק הולכים ומסתבכים.

המחזאי יורם זקס כתב טקסט מהודק עם רשת קצבית של דיאלוגים שנונים. במעברים בין התמונות הוא שילב סדרת מונולוגים משעשעים המתארים שלבים שונים בהתפתחות המיניות של האדם מאז ימי איש המערות. הבמאי אלון אופיר הקפיד מאוד על הקצב הקומי התוסס, ודאג להוציא ביצועים אמינים מצוות השחקנים. הוא גם יצר הברקה בליהוק, כשבניגוד לציפיות החליט להטיל את תפקיד הבעל החנון על ירון ברובינסקי, שחקן המזוהה לרוב עם דמויות יותר מתוחכמות. את התפקיד הגברי האחר, זה של צייד הנשים המנוסה, העניק אופיר לישי גולן, שחקן הרגיל לגלם טיפוסים קצת יותר ביישנים ורגישים. שני השחקנים המנוסים הללו נהנים מההתמודדות עם האתגר של גילום דמויות הרחוקות מהטייפ־קאסט שלהם, והדבר מוסיף ממד של חן למשחקם המהוקצע.

גם באגף הנשי הליהוק עובד היטב. מעין וינשטוק חמודה ומעוררת סימפטיה כעדי, האמא המותשת המסתקרנת מההצעות המפתיעות הנוחתות עליה בגינה, ואילו ענת מגן שבו מציגה נוכחות נשית נחושה, אבל גם מאוד סקסית, כיעל, אשת הקריירה המנסה לפתור את בעיות הפוריות שלה. מי שחושש שהצפייה בהצגה הזו עלולה להביא לערעור מוסד הנישואים יכול להירגע, כי המסר העולה מהסיום שמרני למדי, אך בדרך היא משתעשעת בכל מיני אופציות נועזות של שינוי סדרי בראשית בחדר המיטות — וזה מה שהופך אותה לכיפית ומהנה כל כך.

סרט
בנימין טוביאס

לא זמן למות

★★☆
לא זמן למות

סרט הסיום של דניאל קרייג כג'יימס בונד מנסה להפתיע ולהפוך את סוכן הוד מלכותה למתקדם ופמיניסטי יותר. חבל שהוא גם ארוך מדי, חוזר על עצמו וסובל מנבל גרוע ומחוסר בסצנות אקשן

החלק המקסים ביותר ב"בונד" האחרון, מגיע כשהמרגל העשוי ללא חת פוגש בנערת הבונד התורנית שלו - סוכנת סי־איי־איי צעירה ויפהפייה מדהימה (הכוכבת הקובנית העולה אנה די ארמס, "רצח כתוב היטב"). כמובן בת מחצית מגילו של דניאל קרייג המקשיש. בגלל שהשניים בדרך לנשף של הרעים - יש תמיד נשפים בסרטים האלה - היא לובשת שמלה מהממת עם מחשוף שיגרום לכל הנמשכים והנמשכות לנשים להזדקף בכיסא, ואילו הוא חייב להחליף לטוקסידו. ברגע הבונדי הקלאסי הזה, הסוכן מברר מולה במבוכה אם יש מצב שהסיטואציה תתפתח לאיזו השתובבות בחדר צדדי. והיא - למרות שהיא צעירה וחסרת ביטחון - מבהירה לו מיד בנונשלנטיות שלא, מה פתאום, הכל מקצועי. את סיום המשימה הם חוגגים בלחיצת יד סולידית וטפיחה על השכם.  

זה הרגע המוצלח ביותר בסרט, מבחינת היומרה הבלתי נגמרת של מפיקיו ויוצריו "לעדכן את ג'יימס בונד לזמננו" - ולהוכיח שגם כלב זקן יכול ללמוד טריקים חדשים. סקס במקום העבודה אאוט, קולגיאליות ולחיצות ידיים אין. סבבה, תודה על הנקודה, חבל שמסביב יש סרט בן שלוש שעות כמעט שחוזר שוב ושוב על עצמו.

"לא זמן למות" - הסרט ה־25 בסדרה והחמישי והאחרון בכיכוב דניאל קרייג בן ה־53 (הוא מקטר כבר 10 שנים בערך שזהו, נגמר, אין מצב, הוא לא עושה עוד סרט) - מסיים בעצם תת־סדרה בתוך סדרת הסרטים הבלתי נגמרת הזו, עם עלילה משל עצמה אבל בעיקר עם בונד מאוד ספציפי. 007 של קרייג היה לא רק בלונדיני (הנקודה השנויה ביותר במחלוקת לגביו כשלוהק לתפקיד, מגוחך לחשוב על זה כיום) אלא גם קשוח יותר, אלים יותר, גס יותר ובמקביל גם רגיש וארצי יותר (בניגוד למור וברוסנן שתמיד נראו כאילו נולדו במסיבת קוקטייל, ולא במציאות). הוא נתון להתקפי זעם אך במקביל גם מסוגל לאהבה - עוד מהסרט הראשון, "קזינו רויאל".

גם הסרט הנוכחי מתחיל באיזושהי אידיליה מזוייפת בסיציליה, כשבונד שקוע במלון עם אהובתו מהסרט הקודם (ליה סיידו הצרפתייה, והלא מספיק טובה כאן). הוא אחרי פרישה - וחושב להשתקע ולהתמסד. פיצוץ ברגע הצפוי בתבל יחזיר אותו לשגרת האקשן שלו, אבל מה שקורה בהמשך אמור להבהיר שזה בונד שונה מהותית מכל הקודמים: גם מבחינת היחס לנשים, ובעיקר מבחינת היחס של בונד לעצמו. בלי ספויילרים, נאמר רק שבונד מסיים את הסרט במקום אחר לחלוטין ממה שציפיתם לו. כל זה נורא מעניין, ושווה דיון ודיבור, יש רק בעיה אחת: הסרט לא טוב מספיק. בונד הזה ארוך מדי, ויש לו "בטן" ענקית וסצינות שנמרחות על דמויות לא מספיק מעניינות. זה מבאס כי דווקא הצירוף של במאי האיכות הטלוויזיוני קארי פוקונגה ("בלש אמיתי") והתסריטאית הפמיניסטית פיבי וולר־ברידג' (יוצרת וכוכבת "פליבג") הבטיח גדולות. אבל אל מול ההברקות הספורות שלהם בקונספט, הסרט סובל מרמה לא אחידה וים של בינוניות.

הנבל שהוצב מול בונד הוא אחד החלשים בסדרה: ראמי מאלק, זוכה האוסקר האהוב מ"רפסודיה בוהמית", לא חוזר פה על ניצוצות פרדי מרקורי, ומגלם נבל בעל פנים מעוותות וקול מאנפף - קלישאה הומופובית די דוחה למען האמת שחשבנו שנפטרנו ממנה. הסרט חוגג את התקדמותו ונאורותו בהחלטה (שפורסמה כבר לפני שנתיים, כי אין דבר כזה יח"צ רע) להעניק את תואר "007" לסוכנת שחורה ב־MI6 שהחליפה אותו לכאורה אחרי "פרישתו" - הסיוט של כל השמרנים והגזענים שלא רוצים שייגעו להם בבונד. הטרלה יפה, רק שבסוף מדובר בדמות משנה: חיוורת, לא מעניינת, עם שחקנית לא כריזמטית (לשאנה לינץ') שרק תולה עיניים בבונד - "007 האמיתי" - שיציל את המצב. אז איפה פה הפמיניזם הגדול?

וסליחה על ההתקטננות, איפה האקשן? ב"לא זמן למות" יש סצינת אקשן אחת מוצלחת בהתחלה, עוד סצינה־שתיים סבירות, וזהו. בשביל זה קנינו כרטיס, חברים, בשביל הפיצוצים והמרדפים, לא בשביל הקונספט. לסיכום, מחמשת סרטי קרייג, רק "סקייפול" הצליח לעמוד בזכות עצמו. אבל מה, היה מעניין, אין ספק.

ספר
רן בן־נון

גברים ללא נשים

★★★★
גברים ללא נשים

אהבה, מחוייבות, געגועים, בדידות: "גברים ללא נשים", הוא קובץ סיפורים נהדרים של המאסטר היפני הרוקי מורקמי על גברים, נשים ומה שביניהם

קאפוקו, שחקן מבוגר, מתחיל לאבד את ראייתו, שותה קצת, גורם לתאונה ורישיונו נשלל. התיאטרון שלו שוכר עבורו נהגת אישית, מיסאקי, צעירה עממית לכאורה ומקשיבנית מעולה. קאפוקו ומיסאקי הם גיבורי הסיפור "תנהגי במכונית שלי", הפותח את הקובץ "גברים ללא נשים" של המאסטר היפני הרוקי מורקמי (בהוצאת כנרת).

איך זה להיות גבר ללא אישה? לא משהו, האמת. קאפוקו מספר למיסאקי את סיפור נישואיו לאשתו המנוחה, שחקנית פחות מצליחה ממנו אך מאוד יפה, שניהלה שורת רומנים קצרים עם השחקנים הצעירים והנאים שחלקו איתה את הבמה. אחרי מותה קאפוקו יצר קשר עם הפרטנר האחרון שלה, טמבל חביב שהתאהב בה עד כלות והתרסק כשעזבה אותו. למה בחרה דווקא באיש המשמים הזה כמאהב? שואל קאפוקו ומסאקי משיבה: כי היא לא רצתה להתאהב. אצל מורקמי, כמו בחיים, גם האישה הכי "פשוטה" לכאורה חכמה הרבה יותר מהגבר הכי "מתוחכם".

יש כאן עוד סיפור על שם שיר של הביטלס, "יסטרדיי", שבו קיטארו המוזר משדל את המספר, טאנימורה, לצאת עם חברתו, אריקה. קיטארו לא הצליח להתקבל לאוניברסיטה ולדעתו אריקה, שהיא כבר סטודנטית, ראויה למישהו מוצלח יותר ממנו. מורקמי מדמה כאן את הדרך הארוכה בה אנו לומדים דברים על עצמנו, לטבעות גדילה על גזע עץ שצריך להשלים כדי לחיות. ואז, בסיפור היפה בקובץ, קינו, מנתח פלסטי מצליח שנמנע ממחוייבות כל חייו, מתאהב בטעות באחת מנשותיו המזדמנות ומידרדר לאנורקסיה חריפה. לגברים ללא נשים יש בעיות כמו של נשים.

סיפור הנושא, החותם את הקובץ, הוא העצוב מכולם, כי מורקמי מצליח לגעת בעומק תחושת הבדידות ללא החצי השני שלך. הוא מספר על אהבה שהתחילה כבר בגיל 14, התממשה רק שנים רבות לאחר מכן, אולי מאוחר מדי, ושרדה רק שנתיים. לתו האחרון הזה יש איכות פואטית של שיר געגוע – כשהוא כבר נזכר לחפש אותה, מתגלה שהיא התאבדה מזמן. גבר ללא האישה של חייו הוא האדם הבודד בעולם.

לרכישת הספר באתר "עברית"
פודקאסט
אסף יערי

המצב הפוסט־אנושי

★★★
המצב הפוסט־אנושי

שנה וחצי אחרי שחיינו התהפכו, קשה לדבר על חיזוי העתיד, אבל המדענים כבר יודעים לפחות מה יהיו השאלות שיעסיקו אותנו. קוראים לזה המצב הפוסט־אנושי

דווקא בתקופה שבה העולם כולו נאבק נגד וירוס קטלני, ומנצל את כל יכולתו הטכנולוגית, לצד החולשות האנושיות המוכרות, מציץ העתיד ממש מעבר לפינה. העתיד שבו מכוניות ינהגו לבד, דבורים רובוטיות יאבקו פרחים, הבשר על שולחננו יהיה מלאכותי ומחשבי־על יקבלו את כל ההחלטות החשובות בחיינו עוד לפני שנספיק לחשוב על השאלות.

בפילוסופיה קוראים לזה פוסט־הומניזם או פוסט־אנושיות, השלב הזה שבו האדם כבר לא ישלוט בעולם, לפחות לא כמו עכשיו. ד"ר כרמל ווייסמן מאוניברסיטת תל אביב מגדירה את עצמה חוקרת פוסט־אנושיות, וכבר יותר משנה מגישה את הפודקאסט "המצב הפוסט אנושי" שבו היא משוחחת עם אורחיה על "האקטואליה של העתיד".

בכל פרק של ההסכת היא עוסקת בזווית אחת של הנושא, תקשורת, בוטים, אינטימיות דיגיטלית, דת, למידת מכונה, ובפרק האחרון "בעלי חיים כסייבורגים". האורחת, ד"ר שירה שמואלי, היא חוקרת משפט, אתיקה ויחסי אדם־חיה, ומתברר שזה נושא סבוך ומרתק.

כיום אנחנו נקרעים בין שתי מגמות מנוגדות: מצד אחד אנחנו לומדים את בעלי החיים, מגלים כמה הם בעלי רגשות כמונו, ממש כמעט אנושיים, ומצד שני אנחנו מתאמצים להשתמש בהם לטובתנו, גם בצורות חסרות אנושיות לחלוטין - למטרות רפואיות, חברתיות ואפילו צבאיות, ממש כמו כלי נשק או רובוטים.

דוגמה נהדרת היא המאמץ לשמר את האורנג־אוטנים בעזרת טיפולי פוריות והקפאת ביציות. רק שאף אחד לא שאל את נקבות האורנג־אוטן אם הן מסכימות לעבור את ההליך הזה, או מבינות בעבור מה הן סובלות.

ווייסמן ושמואלי מכסות לא מעט שאלות שעל רובן לא חשבתם קודם. ד"ר שמואלי מספרת מוצלחת, עם אוסף של סיפורים נהדרים, אבל ווייסמן לא מאפשרת לסיפורים לזרום בחופשיות ומכוונת את התוכנית באמצעות עריכה מאוחרת לפי התבניות שתכננה מראש.

עריכת הסאונד לא מקצועית ברמה גבוהה וההבדל בין קטעי השיחה החופשית של שמואלי לקריינות הדידקטית של ווייסמן מורגשים. הדילמה בין שידור ראיון שלם, עם כל קטעי המעבר, הברכות והגמגומים, לבין שידור קטעי הקלטה ערוכים לא תוכרע כאן, אבל ברור שמשהו הלך לאיבוד בעריכת הפרק המעניין.  

לכל הפרקים של "המצב הפוסט-אנושי" אפשר להאזין בכל האפליקציות, או באתר.

הפרק האחרון:

אלבום
אמיר שוורץ

The Nightfly: Live

★★★★
The Nightfly: Live

דונלד פייגן מסטילי דן מוציא מהדורה חדשה לאלבום הסולו הראשון שלו. והוא נשמע נהדר כמעט כמו לפני 40 שנה

להקת סטילי דן חטפה לא מעט מטיפוסים שטענו שהיא סטרילית מדי ושהמוזיקה שלה נועדה להתנגן בסופרמרקטים. למרות הקיתונות האלו, היא זכתה להצלחה נאה בסבנטיז. היא מותגה לא אחת כהרכב למוזיקאים, אולי כי רק אלו הצליחו להבין איך נוצרה התרכובת הג'אזית-רוקית שרקחו דונלד פייגן ו-וולטר בייקר, וקלטו במהלך ההאזנה לה מה עבר על הנגנים שנשכרו לסשנים הארוכים באולפן, בהובלת המפיק גארי כץ. האחרון המשיך עם פייגן (עוד יהודי) גם לאלבום הסולו הראשון שלו - The Nightfly, שכמעט 40 שנה אחרי, זוכה עכשיו למהדורה חדשה שהוקלטה בהופעה.

גם פה היו לסטילי דן ולפייגן די אוהדים – בעיקר מוזיקאים ובעלי חנויות לציוד סטריאו. למעשה, אם האזנתם לאלבום רוק ישראלי שהוקלט בין סוף הסבנטיז לאמצע האייטיז, יש סיכוי סביר שחלק ממשתתפיו (או כולם) הקשיבו לסטילי דן ול־The Nightfly. נדמה שהוראות ההפעלה באולפן טריטון אז היו: נגנו ככה, או הכי קרוב שאפשר. 40:06 של גיד גוב שהפיק יוני רכטר נחשב לדוגמה המובהקת, אך המתרגם לעברית הכי מוצלח ויסודי של הסאונד הסטילי דני היה גרי אקשטיין, שהלך מאיתנו לאחרונה. כך שניתן לראות באלבום ההופעה החדש של פייגן, מעין הצדעה גם לו. המחשבה שאולי הוא ובייקר (שמת ב־2017) יושבים עכשיו למעלה, מתרגלים אקורדים ומתפעלים ביחד קונסולה דמיונית, מעט מנחמת.

סטילי דן מיעטה להופיע והעדיפה להתמקד באולפן. גם לאחר הפירוק (היה קאמבק קצר בתחילת המילניום), פייגן הוציא אלבום בקצב של אחד בעשור, ובייקר לא עשה הרבה יותר. כך שהבליץ הנוכחי בשירותי הסטרימינג די מפתיע - ממש לאחרונה עלתה גם הופעה של סטילי דן, שזה למעשה פייגן ושלל מוזיקאים פלוס זמרות ליווי, שעושה חסד עם חומרי העבר של ההרכב.

אבל אנחנו פה בשביל הסט החי של The Nightfly שהוקלט ב-2019. שמונת השירים שהרכיבו את האלבום שמיליוני מתבגרים חלמו שהם מאזינים להם במערכת הרבה יותר טובה מזו שהייתה להם, עדיין נשמעים נהדר. העיבוד כמעט זהה למקור, והסט המהודק הזה יזכיר לכם כמה התרגשתם פעם ממוזיקה. יודעים מה? אפילו בטלפון הוא נשמע נהדר.  

הצגה
שי בר יעקב

אלף שמשות זוהרות

★★★★☆
אלף שמשות זוהרות

על רקע החדשות המזוויעות מאפגניסטן, הפך המחזה של תיאטרון גשר על פי ספרו של חאלד חוסייני ,"אלף שמשות זוהרות", לאקטואלי להחריד

קשה להאמין שמי שתכנן את רשימת הרפרטואר של תיאטרון גשר לפני יותר משנה, יכול היה לדמיין שההצגה "אלף שמשות זוהרות", שהוכנסה לרשימה כמעין הצגת המשך להצגה המצליחה "רודף העפיפונים", תהפוך פתאום לאקטואלית כל כך. הספר של חאלד חוסייני, שעליו מבוססת ההצגה, זוכה להדהוד אקטואלי רלוונטי להחריד על רקע זרם החדשות המזוויעות מאפגניסטן האומללה. זה רק מוסיף לתחושות המועקה והכעס שההצגה המצוינת הזו, המספקת במה לזעקתן של הנשים האפגניות המדוכאות בתקופת שלטון הטאליבן הקודמת, מצליחה לעורר.

המחזה, שכתבה אורסולה רני סרמה, מצליח לתמצת ביעילות את הרומן, המתחיל בימי המהומות שאחרי עזיבת הסובייטים את קאבול בסוף שנות השמונים, ומתקדם בהדרגה לאורך שנות התשעים עד להשתלטות הטאליבן על המדינה שסועת הקרבות. המציאות החיצונית המידרדרת משתקפת דרך עיניהן של שתי נשים, ליילה ומארים, הנשואות לסנדלר זקן וזועף. סיפורן חושף את תהומות הסבל והייאוש, שהם מנת חלקן של נשים רבות בעולם של האיסלאם הקיצוני, אך זהו גם סיפור על בניית חברות יוצאת דופן וניסיון הצלה כנגד כל הסיכויים. ברקע נשמעת אזהרתה של אמה של אחת הנשים המספרת לבתה, שאסור לה לצפות ליותר מסבל שקט בחייה, כי העולם הזה שייך לגברים. זו אמירה פטליסטית מקוממת המזכירה קולות מימי העבדות של השחורים בארצות הברית, והיא מסמנת את ההצגה הזו כסוג של הצגת מחאה הירואית כנגד אותן עמדות מובסות מראש.

הבמאי, נועם שמואל, הצליח להפוך את הסאגה האנושית רבת התהפוכות למסע תיאטרלי סוחף, שיש בו לצד האכזריות גם רגעים של פיוט וחמלה. על הבמה המתכתית הגמישה והנאה, שעיצב מיכאל קרמנקו, הוא הוציא ביצוע מחויב מצוות השחקנים המוכשר, בראשותן של רוני עינב והלנה ירלובה המצוינות, הבונות מערכת יחסים מרתקת כצמד הנשים המתחילות כיריבות אך מסיימות כבעלות ברית. גם דורון תבורי כבעל הדורסני מגיש ביצוע חריף ומשכנע. לסיכום, ההצגה העוצמתית הזו, המציגה עצמה בדקות הראשונות כסוג של אגדה מרוחקת, נראית בסיום כתמרור אזהרה מפחיד מפני הטרגדיה הצפויה לנשות אפגניסטן בעתיד הקרוב. הצגה לא קלה לצפייה, אבל בעלת היגד אנושי חשוב.

סרט
בנימין טוביאס

הקדושים של ניוארק

★★★
הקדושים של ניוארק

הסרט "הקדושים של ניוארק", שאמור לחזור למקורותיו של המאפיונר האהוב מסדרת הטלוויזיה המופתית, מתגלה כעוד סרט מאפיה שגרתי, על גנגסטר אחר בכלל

לפני 20 פלוס שנה, כש"הסופרנוס" פרצה לחיינו בסערה, אחת המחמאות השגורות בפי מעריציה הרבים הייתה: "תודה HBO, סוף־סוף יש סדרת טלוויזיה שמרגישה כמו קולנוע". בתור מי שתמיד העדיף את המסך הגדול על הקטן, לי זו נשמעה כמו מחמאה די מעליבה מצד חובבי הטלוויזיה: למה שירצו לצפות במשהו שדומה לקולנוע? למה לא לנסות משהו חדש?  

השנים עברו, העונות חלפו, ולא מעט בזכות "הסופרנוס" הגענו למה שנחשב "תור הזהב של הטלוויזיה". סדרות מעולות יצרו שפה חדשה, גם זו, והנה מגיע באיחור של עשור פלוס "הסרט של הסופרנוס" - שהוא בעצם פריקוול או ספין־אוף לסדרה. בלי ג'יימס גנדולפיני המנוח כמובן, אבל כן עם בנו מייקל גנדולפיני בן ה־22 שמגלם את טוני בצעירותו. ואתם יודעים מה? זה בעיקר נראה כמו טלוויזיה, לא קולנוע. זה סרט חסר זהות משל עצמו. ספציפית, הוא מתנהג כמו "פרק 8" קלאסי בעונה בת 10 פרקים: לרוב זה הפרק שבו הסדרה קופצת לרגע לעבר או לסיפור צדדי - רגע לפני הפינאלה הגדול של העונה.

"הקדושים של ניוארק" משווק כפריקוול (סיפור מקורות) על טוני סופרנו, אבל זו חצי אמת. הסרט - שנכתב על ידי יוצר הסדרה דייויד צ'ייס, ובוים על ידי אחד מבמאיה המרכזיים אלן טיילור - אכן מתרחש בשנות ה־60, ומספר על קורותיה של משפחת סופרנו אז. השקר נובע מכך שטוני סופרנו הוא רק דמות משנה פה, והסרט מתרכז בגנגסטר אחר שאוזכר בסדרה בחטף, דיקי מולטסנטי (אלסנדרו ניבולה), אביו של יד ימינו בעתיד של טוני, כריסטופר מולטסנטי (שמקריין את הסרט ומזכיר מדי פעם את שעתיד להתרחש בסדרה באופן מסורבל).

טוני סופרנו בסרט הוא ילד ואז נער צעיר שמעריץ אותו, וגנדולפיני ג'וניור עושה עבודה לא רעה בחיקוי אביו - וגם די דומה לו פיזית, שזו כנראה הסיבה שלוהק. אז מה? אנחנו לא לומדים עליו הרבה שלא ידענו. הוא מוצג כפרחח סוג ב' ממשפחה לא חשובה במיוחד, וסיפור חייו המוקדמים לא מעניין במיוחד. כל הגיבורים מהסדרה שהיו אז בחיים מסתובבים כאן, ובראשם האם הדורסנית ליביה (ורה פרמינגה מ"השתולים"), הדוד הדו־פרצופי ג'וניור (קורי סטול מ"בית הקלפים"), ואביו של טוני שבסדרה לא הופיע, אבל אוזכר לעיתים קרובות בסשנים עם הפסיכולוגית (ג'ון ברנטל). כולם, ובכן, אנשים מזניחים ונוראיים. אבל ידענו את זה מהסדרה.

הבעיה עם "הקדושים של ניוארק" היא לא שהוא לא מתמקד בטוני סופרנו - זו דווקא החלטה נכונה, כי כאמור, דמותו נותחה כבר מכל כיוון אפשרי. אם כי צופים שקנו כרטיס אחרי שראו את הפוסטר הענק בעברית שצועק "מי עשה אותך סופרנו!" ושם את כותרת הסרט בקטן, בהחלט יכולים להרגיש גירוד לבקש את הכסף חזרה. הבעיה היא שגם בתור סתם סרט גנגסטרים, מפתיע כמה "הקדושים של ניוארק" לא מפתיע.

זה סרט מאפיה כמו מיליון אחרים, עם כל הסצנות המתבקשות של חיסולים ולוויות, משפחה אוהבת וסכינים בגב. כמו כל סרט מאפיה של קופולה וסקורסזה, מ"הסנדק" ודרומה, הוא מנסה לקשור בין ההיסטוריה של הפשע המאורגן בארה"ב, למשל, על אמריקה כולה. ספציפית, "ניוארק" מתרחש בחלקו, על רקע מהומות הגזע בין לבנים לשחורים בעיר הענייהניו ג'רזי בשנות ה־60, ומוסיף להם קונפליקט בין גנגסטרים איטלקים לשחורים. האם הוא אומר משהו חדש על יחסי הגזע באמריקה דרך הפריזמה של פשע? לא משהו שלא ראיתם בעונה 4 של "פארגו".

כל זה לא הופך את "הקדושים של ניוארק" לסרט גרוע. הוא עובר מהר, יש בו סצנות חיסולים מספקות, שחקנים די טובים, קו עלילתי רגשי אחד שעובד, ומעריצי הסופרנוס ישמחו להיתקל פה ושם בדמות שהכירו ולסגור כמה קצוות. וזה בדיוק מה שהסרט: Fan Service - "שירות למעריצים". וגם הלא מעריצים יעברו בו צפייה סבירה. האם יש גדולה כלשהי שהייתה גם בסדרה? התשובה פשוטה: לא, לא ולא.

ספר
רן בן־נון

עורכת מלווה

★★★★
עורכת מלווה

הביצה הספרותית ועולם הרגש האורבני המנוכר מתחברים היטב ב"עורכת מלווה" של ורד זינגר - המספר על גרושה בת 40 פלוס, שמשייטת בין דייטים כושלים

היא גרושה מאז שנת 2004, אמא לשני ילדים בוגרים, גרה בגפה על גבול תל אביב־גבעתיים וידיה עטורות שריטות עמוקות מהיצור היחיד שטורח להתייחס אליה - החתול שלה. שרי, גיבורת "עורכת מלווה" השנון של ורד זינגר (בהוצאת פרדס), מתחיל כמו קלישאה עירונית, אבל מתפתח לאמירה חדה, סרקסטית, מרושעת ואפילו מהנה על בדידות בהמון וצימאון לקשר בפאתי הכרך ולא פחות מכך - במעמקי הביצה הספרותית המצחינה. שנותיה בתעשייה - מעורכת לשונית ועד סופרת מעוטת מכר - הופכות את שרי למאבחנת עילאית של כל תחלואי הענף עתיר האגואים העצומים, השרלטנים תאבי הבצע ושלל המשעממים הנפוחים. היא הפועלת השחורה, "נמלת האש" שמאחורי כל הגרפומנים העילגים. היא פשוט גיבורה.

תוך שהיא מנסה לשרוד במדמנה, שרי היא גם רווקה תל־אביבית בסוף שנות ה־40, פחות אטרקטיבית בעיני עצמה עקב נכות קלה וקורבן נצחי לדוש המוניציפלי המצוי: סופר מבוגר תת־תפקודי, מאהב נשוי לשמונה דקות בדיוק, דוקטור נחשק שמגלה בה אפס עניין ואפילו קשיש חביב מבריכת השחייה, שלרגע עגום אחד נראה כפוטנציאל לקשר – אבל רק בתוך המים.

במגע העדין והחכם של זינגר, חיי העבודה הלא מתגמלים ועולם הרגש האורבני המנוכר מתחברים לשלם מפליא במורכבותו, משעשע עד אימה וכואב עד בחילה. העצבים החשופים שהפכו אותך

למשכתבת עילאית, הם בדיוק אלה שירסקו את נשמתך שוב ושוב בעוד דייט כושל ועוד אחד, נורא מקודמו.

"עורכת מלווה" אכן ברנז'אי להחריד, אבל כתוב בעברית רזה ומדודה, בנוי לתלפיות - פרקיו בדידים אך עם זאת ממשיכים אלה את אלה – וכמעשה קסם, שרי הכה גנרית היא גם יצור נדיר וייחודי, המעורר קשת רחבה של רגשות בין קשיחות לחמלה. בעולם עוין וקר, היא מנווטת עצמה אל עבר חידלון בלתי נמנע, שבסופו לא נותר אלא לשאול בשביל מה כל זה, למי בכלל אכפת ואיזה חותם שולי את מותירה בעולם. הכל סתם, הכל מופלא.

לרכישת הספר באתר עברית
פודקאסט
אסף יערי

איך עושים פודקאסט?

★★★★
איך עושים פודקאסט?

מה שמפריד ביניכם לבין הסכת שמופץ בכל העולם זה מיקרופון, ורעיון טוב. "איך עושים פודקאסט?" הוא המקום להאזין וללמוד את הצד המעשי של התחום

נפתח בתזכורת: כל אחד יכול להקליט פודקאסט ולהפיץ אותו בכל האפליקציות הסלולריות, לכל רחבי העולם. בחינם או בעלות נמוכה. כן, גם אתם. זה פשוט כמעט כמו העלאת סרטון ליוטיוב, ולרוב גם הרבה פחות מביך.

איך עושים פודקאסט? זה בדיוק שמו וגם מטרתו של ההסכת של אור אליעז, שעלה בקיץ האחרון. אליעז, שמעיד על עצמו שהוא "חולה תקשורת" וגם עבד בתחום, מחזיק היום אולפן הקלטות לפודקאסטים וגם מספק ציוד למי שרוצה לעשות את זה מהבית.

ההסכת, שכולל כבר 11 פרקים, מתאר בצורה מעשית לגמרי את השלבים ביצירת פודקאסט, הקשיים הטכניים, הכתיבה, השיווק ואפילו התמודדות עם כישלון. הפרק האחרון – מרעיון לפודקאסט - מסכם בצורה יפה את הדרך הארוכה מהמחשבה הראשונה ועד להסכת באפליקציה. אליעז ממוקד מטרה ופרגמטי.

נכון להיום יש בלבול מובנה בתוך העולם החדש והמתפתח במהירות בישראל. גם ביוטיוב כל אחד חושב שיש לו רעיון שיהפוך אותו למיליונר (בצפיות ובהכנסות), ואז מגלה שאנשים שלוחשים במהלך פתיחת אריזות, או משחקים במחשב וצועקים "או מיי גאד", משיגים פי מיליון יותר צפיות ממנו. כך גם רוב הפודקאסטרים, שעשוים לגלות שהם מדברים לקהל מצומצם מאוד, בוודאי לעומת התאגיד או יצרני תוכן בעולם.

ובכל זאת שמענו שם תובנה חשובה: "הדבר המרכזי הוא התוכן. תשקיעו שם את מרב המחשבה. ותעשו את זה רק אם אתם נהנים. בלי הנאה זה בזבוז זמן".

ויש גם הצעה מעשית לכל המתסכתים בפוטנציה: לפני שאתם משקיעים שעות ארוכות בבניית מותג וכסף על ציוד – נסו להקליט את עצמכם בסלולרי, ותחשבו אם זה בכלל מתאים לכם.

האמת היא שלא חסרים פודקאסטים אישיים שבהם המגיש מפרט את עמדותיו או את הידע שלו בנושא כלשהו. מה שחסר בעברית זה הסכתים מושקעים, עם תוכן מקורי. אולי ככל שיהיו יותר יוצרים בתחום, יתפתחו גם מוצרים כאלה, מתוכניות תחקירים, דרך הסכתים מדעיים לציבור הרחב, ועד פרויקטים היסטוריים. אחרת נישאר עם מונולוגים ודיאלוגים חסרי מעוף.

לכל הפרקים של "איך עושים פודקאסט?" אפשר להאזין בכל האפליקציות, או באתר.

הפרק האחרון:

אלבום
אמיר שוורץ

the last domino?

★★★★☆
the last domino?

ג'נסיס לא יקליטו יותר חומר חדש אבל האוסף שלהם, עם 27 שירים הנפרסים על פני יותר משעתיים וחצי, עובד נהדר

הפיד שלי מתפוצץ לאחרונה מסרטונים מסיבוב האיחוד של ג'נסיס בבריטניה, והרגשות מעורבים. מחד, קנאה – כי הם עדיין נשמעים נהדר, ואם לא הייתה קורונה בטח הייתי טס ומחתים כרטיס. מאידך, עצב - כיוון שפיל קולינס נראה בהם חצי שבר כלי. הוא אמנם שר, אך עושה זאת בישיבה (בגלל מצבו הבריאותי), כשבנו ניקולאס יושב בכיסא הטבעי של האב על הבמה – מאחורי התופים. ממה שראיתי ושמעתי האבא יכול להתגאות ביורש.

סיבוב הפרידה של הלהקה, שמותג תחת השם The Last Domino, מלווה גם באוסף כפול וחדש, כך שגם מי שלא מתכנן לעבור בנתב"ג מוזמן להשתתף בחגיגה. ייאמר מיד, ג'נסיס היא לא להקה של אוספים או פלייליסטים. זה הרכב שיש לצרוך דרך האלבומים המלאים, ולהאזין לשירים לפי סדרם. אבל כמזכרת, האוסף הזה – על 27 שיריו הנפרסים על פני יותר משעתיים וחצי - עובד נהדר, למרות הנטייה של עורכיו לתת יותר משקל לימים שבהם קולינס ניצב מאחורי המיקרופון (כשטוני בנקס ומייק ראת'רפורד משלימים את משולש הזהב) על חשבון העידן המוקדם והמתקדם יותר של פיטר גבריאל.

משטרת הפרוג לא תאהב את השורה הזאת, אבל ג'נסיס הייתה להקה מופלאה בשני הגלגולים שלה. בפאזה הראשונה, חבריה יצרו כמה מהאלבומים היותר מרהיבים בימי הרוק המתקדם (Nursery Cryme, Selling England by the Pound ו-The Lamb Lies Down on Broadway הכפול). בשנייה, בעיקר מסוף שנות השבעים ולאורך שנות השמונים, הם היו להקת פופ סופר חכמה שכבשה את המצעדים ומכרה טונות של אלבומים עם שירים מורכבים (ולעיתים גם ארוכים) שדיברו לקהל רחב בהרבה, מאשר בעבר. אפילו האלבום האחרון שבו השתתף קולינס, We Can't Dance, שחגג השנה יום הולדת 30, וזוכה באוסף לייצוג נאה – הוא הרבה יותר טוב ממה שכנראה זכרתם.

ג'נסיס לא תקליט יותר חומר חדש, אבל Firth of Fifth, Carpet Crawlers, Duchess, Home by the Sea, Invisible Touch ועוד רבים וטובים מחכים לכם כאן. אחרי סיבוב אחד על האוסף הזה אתם כבר תעשו את הדבר המתבקש – לחזור לשמוע אותם מההתחלה, וכמו שצריך.

הצגה
שי בר יעקב

אהבה ומגפה

★★★★★
אהבה ומגפה

מגפת הקורונה הולידה את "אהבה ומגפה", אחת ההצגות המצחיקות, המרעננות והפרועות ביותר שנראו לאחרונה

ידוע שמגפות מולידות תקופות של פריחה תרבותית. כך, יצירות מופת כמו "דקאמרון" ו"סיפורי קאנטרברי" נכתבו בעקבות ימי האסון של המוות השחור באירופה בימי הביניים. האם מגפת הקורונה תוליד אף היא פרץ יצירתיות שכזה? ימים יגידו.

סנונית ראשונה לאפשרות הזו ניתן למצוא בהצגה "אהבה ומגפה", המחברת בין ארבעה מחזות קצרים, שנכתבו על ידי חמישה כותבים צעירים — בת חן סבג, יואב שוטן־גושן, גור קורן, נועה לזר קינן ועירד רובינשטיין (שאחראי לבימוי כל הפרויקט). כל הסיפורים ממוקמים בחדר במלונית קורונה, אך הנושא המרכזי הוא לאו דווקא ההתמודדות עם המחלה או הפחד מהמוות, אלא החיים בצל המגפה, וליתר דיוק השקרים, הבדידות, התשוקות האסורות והחיפוש הנואש אחר האהבה, הנחשפים בעקבות הבידוד.

בסיפור הראשון אנו פוגשים בבעל שהדביק בכוונה את אשתו, שהוא חושש שעומדת לעזוב אותו, וזה לא הצעד הנואש האחרון שהוא מוכן לבצע כדי להציל את נישואיו. גיבור הסיפור השני הוא גבר בודד המבריח זונה לחדרו במלונית, אך דווקא היא זו הדוחפת אותו לנסות לחדש קשר ישן עם האישה שתמיד אהב. הסיפור האחרון והמשעשע ביותר מפגיש שרה עם פה גדול ומלוכלך (דמות שהיא מעין הכלאה של מספר דמויות מוכרות מהשדה הפוליטי) עם הומוסקסואל צעיר, הפולש לחדרה מתוך מחשבה שהוא הולך לפגוש גבר נשוי, שהיה הדייר הקודם בחדר. בין הסיפור השני לשלישי יש מונולוג קצר ופילוסופי יותר המנסה לספק לנו מבט יותר מרוחק על החיים לפני ואחרי תקופת הקורונה.

את ארבעת המערכונים הצליח רובינשטיין לשזור יחד בצורה אורגנית, ולהעמיד בצורה דינמית ויפה על הבמה המסתובבת והאטומה, שעיצב ערן עצמון. הוא גם הוציא ביצועים אינטימיים חשופים, מדויקים ומשכנעים מארבעת השחקנים הנהדרים, נטע גרטי, נדב נייטס, נדב אסולין וכינרת לימוני (המופיעה לסירוגין עם קרן מור). התוצאה הסופית היא אחת ההצגות המצחיקות, המרעננות והפרועות ביותר שראיתי באחרונה. מעבר להומור שהיא מעוררת היא גם אנושית ומרגשת. בסופו של דבר היא גורמת לך אפילו קצת להתאהב במצב הלא נורמלי, שכולנו נאלצנו להסתגל אליו מאז זרחה הקורונה בשמי חיינו. אכן, קורונה אהובתי!

סרט
בנימין טוביאס

אנט

★★★★☆
אנט

"אנט" הוא סרט צרפתי־אמרקאי שעושה הכל אחרת: מתפוצץ ממקוריות, הומור, מוזיקה ורגש. ויש עוד יתרון ענק: אדם דרייבר, שמייצג את כל מה שטוב בקולנוע

מסצינת הפתיחה ברור שהסרט הזה הוא - בפשטות - פצצה: מסך שחור, לצד קריינות קורעת של הבמאי ליאו קראקס שמזהיר אותנו שמה שאנחנו עומדים לראות זה סרט כה מדהים וכה מוצלח, שאנחנו מצווים לא להפריע, לא לשחק בטלפון, לא להרעיש, לא להפליץ ואם אפשר לא לנשום בבקשה. ומשם, שיר הפתיחה, שהוא כמובן "בואו נתחיל". ככה פותחים: בחוצפה, בהומור עצמי, בהתנשאות וגם בילדותיות בריאה. את הסרט הזה עשו ילדים - לפחות בנפשם. והוא אכן מזכיר הצגת בית ספר מקסימה ומופלאה שיצאה מדעתה.

"אנט", מעין סיפור אהבה-רצח-מוזיקלי שקורה בהוליווד אבל בעצם קורה ב"הוליווד" מדומיינת ומוקצנת, מספר על סטנדאפיסט גס רוח (אדם דרייבר), אשתו זמרת האופרה הענוגה (מריון קוטיאר) ובתם התינוקת אנט שמגולמת על ידי בובת עץ. הוא אוהב אותה, היא אותו, עד שיום אחד כבר לא, ואתם יכולים לנחש את ההמשך. אה, ולמה בובה? לא יודע, בספק אם ליוצרים יש מושג. קודם כל זה מצחיק, אחר כך מגניב, בסוף זה אולי גם מעורר מחשבה. זה קולנוע בתוך קולנוע בתוך קולנוע, וכמו גיבוריו הסרט הוא סוג של תוצר של נישואים אכזריים בין אמריקאיות גסה, צרפתיות "אמנותית" וילדותיות בובתית נוסח וס אנדרסון. אם להשוות למשהו, הסרט הזכיר לי בעיקר את הקולנוע הילדותי-בובתי-מגניב-אך-גם-מרגש של מישל גונדרי ("שמש נצחית", "מדעי החלום").

במציאות הסרט הוא מפגש פסגה בין שלושה אלילי קולנוע ומוזיקה אהודים מעולם האינדי האמריקאי והצרפתי. מצד אחד קראקס ("הנאהבים מפריז", "מנועים קדושים"), מהבמאים היחודיים והמוזרים של צרפת שכל אחד מסרטיו שונה מקודמו והפך בדרכו לקאלט. אך הפעם, לראשונה, הוא לא כתב את התסריט וזו לא לגמרי יצירה רק שלו. את התסריט כתבו - ואת השירים הלחינו - האחים רון וראסל מייל, חברי להקת ספארקס. סוג של אורים ותומים בעולם מוזיקת האינדי - אל תשאלו אותי (אבל בסרט לפחות, השירים שלהם מעולים). והדבק שמחבר את שני הצדדים הוא אדם דרייבר ("פטרסון", "מלחמת הכוכבים", "שחור על לבן"), שהפך כבר כשחקן ומפיק לקיסר של כל מה שטוב לאחרונה בקולנוע האמריקאי.

מאז יצא, "אנט" עורר ויכוחים מעט טרחניים בין המעריצים מי בעצם השתלט פה על היצירה של מי. האם קראקס הוא רק "מוציא לפועל" של החזון של האחים מייל שלא ממש יודעים לכתוב סרט, או להפך? בעיני הדיון הזה מיותר. מי שלא התחבר ל"אנט" לא יעזרו לו ההסברים.

וכן, הגיע כאן המקום לומר שמאז בכורתו בפסטיבל קאן הסרט מפצל קהלים ומבקרים. יש כאלה שממש אוהבים (אני למשל) ויש השונאים בלהט. למה? קודם כל, חשוב להדגיש שוב, זה סרט מוזיקלי. ולא סתם מוזיקלי, אלא מוזיקלי רציף. הכל פחות או יותר מושר פה. כמו "מטריות שרבורג", כמו אופרה. שנית, זה סרט ארוך (שעתיים וחצי), רפטטיבי ונודניקי במכוון. הוא לא רץ מסצינה לסצינה, אלא מתעכב על רגעים גדולים מהחיים. כן, בדיוק כמו באופרה.

והוא נפלא בעיני. שימו בצד את כל מה שאתם מצפים מסרט בימים דלוחים אלו בקולנוע. הנה סרט שעושה הכל אחרת. הוא מתפוצץ ממקוריות, הומור, ובסוף גם מרגש. בסיום, מי שמתחבר, רק רוצה להאזין למוזיקה שלו שוב.

ספר
רן בן־נון

ספר האקסיות

★★★★
ספר האקסיות

שורת סיפורי אהבה כושלים מככבים בספר פרוע ומשעשע - "ספר האקסיות" של יאיר אגמון, שמציג מערכות יחסים בלי להקפיד על תקינות פוליטית

ברק הגמלוני יודע שאנה היפה נמצאת הרחק מעבר לליגה שלו, אבל הוא חמוד וחושב עליה יותר מאשר על עצמו, וזה נדיר. כך מעיד עליהם יוצרם, יאיר אגמון, שברק ואנה הם גיבורי "אין קליטת ג'י־פי־אס", הראשון בחמשת סיפורי "ספר האקסיות", שכולו סיפורי אהבה כושלים (ספריית פועלים).

לאגמון יש המון הערות כאלו, שצצות במהלך הקריאה, ורובן חכמות, מצחיקות וטובות לב. לא תמיד הוא תקין פוליטית, אבל זה עובר, כי התוצאה פרועה, נוטפת סקס ומשעשעת להפליא, על אף שהספר עוסק בצד הפחות מוצלח של מערכות היחסים – ובעצם, בכולן. למה הרומנים האלה הצליחו פחות? כי אנחנו ליד, אבל לא בתוך, כי אנחנו כמעט, אבל לא לגמרי. כי אנחנו אנושיים. מה שניצת בין ברק ואנה סופו לדעוך כי ככה זה, שום דבר לא נמשך לנצח.

"כלב גישוש", הנובלה שבמרכז הקובץ, היא סיפור אהבה בין דתיים לאומיים מרמת הגולן: חיים, שבטעות דורס זאב פראי ומטפל בו בביתו משל היה כלב מחמד, ואביה, שעושה שירות לאומי בחברה להגנת הטבע ונחלצת לעזרתו. זה כל כך מהוסס ומבולבל, שמתחשק לחבק את שניהם ולומר להם שיהיה בסדר, החיים מלאים בכאבים ומרורים לרוב, עד שמגיעים לייאוש השקט הבוגר של גיבורי הסיפורים האחרים. כל אהבה טומנת בתוכה את ניצני חורבנה, והיא תמיד נחרבת – גם אם נשארים יחד. אבל אגמון משחרר עוד "אוי ואבוי", "אוחחחח" ו"וואט דה פאק", כאילו היה החבר הכי טוב שלכם, ומסכם שגם אם האהבה כשלה, משהו ממנה בכל זאת נשאר בלב.

עם זאת, הסיפור המקסים בקובץ נקרא "להיות רק ורק", ועוסק בכלל באהבה עצמית. עדי, 37, יועצת אסטרטגית נשואה ואם לשתיים משכונת בבלי בתל־אביב, נרשמת לסדנת פריון החוגגת את המחזור החודשי, שהוא בעצם מעגל החיים הנשי, ואכן מגלה את עצמה בפרץ אדיר ומרטיט של תשוקה וחדווה. בניגוד לסיפורים האחרים, כאן האהבה טהורה, אמיתית, חסרת מעצורים ומושלמת. אז תאהבו את עצמכם, מגיע לכם!

לקריאת הפרק הראשון באתר "עברית"
פודקאסט
אסף יערי

Reply All

★★★★☆
Reply All

חצי שנה אחרי המבוכה של גילוי אפליה גזעית במערכת הפודקאסט הכי מתקדם באמריקה, "Reply All" חוזרת לעצמה עם פרקים מרתקים ואפילו מרגשים

לפני חצי שנה סער עולם הפודקאסטים האמריקאי בעקבות השערורייה הגזענית בהסכת הפופולרי והחדשני "Reply All". אמנם לא מדובר בפעילות גזענית של הקו־קלוקס־קלאן או של מעוזי הרפובליקנים בדרום העמוק, אבל התברר שאחד המגישים וכתבת בכירה פעלו נגד התארגנות של עובדים מוחלשים, רובם אפרו־אמריקאים. השניים נאלצו להתפטר.

האירוע היווה מהלומה לקהל המאזינים הגדול והנאמן של הפודקאסט שהתמקד בזוויות שונות של רשת האינטרנט, מהצד הדיגיטלי ועד לזוויות אנושיות לגמרי שלא תמיד קשורות לטכנולוגיה. היוצרים של ההסכת תמיד הצטיינו בחשיבה מקורית, ובהגשה מבריקה של התכנים. האם יצליחו אי פעם להתאושש?

אחרי שפירסמו פרק אחד של הכאה על חטא וגילוי נאות על מעשיהם של חברי הצוות שלהם, יצאה התוכנית לדרך בהרכב מחודש, כולל מגיש שחום עור ממוצא אנגלי, עמנואל דז'וטשי, לצד המגיש הוותיק אלכס גולדמן.

בהתחלה באמת נשארו בתחומי הרשת, עם פרקים מצוינים על היסטוריית החיפוש האישית בגוגל, על אתר שמשמיד את עצמו ועל חשבון טוויטר בלי שם משתמש. לאט־לאט נראה שהתוכנית חזרה לעצמה עם פרקים מבריקים על האלגוריתם של טיקטוק שיודע בדיוק מה להראות לנו, ועל האקרים שפרצו למשחק רשת פופולרי והצליחו להרוס את הכיף לכל האחרים.

בפרק האחרון הם התגייסו לפתור שאלה קשה: איך שומרים על השפיות בימי הקורונה? הפרק לוקח אותנו מהמושג היפני "מויה מויה" שמתאר "ענן שמכסה את הלב והמוח", דרך המפיקה אנה פולי שחושפת את ההתמודדות שלה עם הפרעות אכילה, במיוחד בתקופה של בידוד חברתי, ולסיכום יוצאים שני המגישים להירגע דווקא בדיג בחופי ניו־יורק. זה פרק אמיץ, שכולל חשיפה אישית וניסיון לחדור ללב המאזינים שחווים את המגפה בצורות שונות.

הבשורה המשמחת היא ש"ריפליי אול" חזרה לעצמה והיא שוב הדבר הנכון לשמוע באוזניות, גם עם עננה קטנה מהעבר.

לכל הפרקים של "REPLY ALL" אפשר להאזין בכל האפליקציות, או באתר.

הפרק האחרון:

אלבום
אמיר שוורץ

כמו ששומעים

★★★★
כמו ששומעים

גם ב"כמו ששומעים", האלבום החדש והיפה שלו, מאור כהן מחדש ומתחדש, הרבה בזכות החיבור עם הסופר והמשורר אודי שרבני

פעם, כשעוד מכרו פה דיסקים, תעשיית המוזיקה המקומית השתדלה להתכנס סביב ראש השנה ופסח – ולשגר לקראתם את התותחים החדשים אל החנויות. באינדי זה התנהל טיפה אחרת גם אז, ככה שהעובדה ש"כמו ששומעים", האלבום החדש והיפה של מאור כהן ואודי שרבני יוצא קצת מתחת לרדאר במהלך רצף החגים ולא לקראתם, נשמעת די הגיונית.

אם יש דבר אחד עקבי בקריירה של כהן זאת ההתעקשות של האיש המצחיק הזה שלא לחזור על עצמו. למרות שגם כאן נמצא השותף הכי ותיק שלו, פיטר רוט, והשירה הנונשלנטית והאריק איינשטיינית של כהן לאורך "כמו ששומעים", מזכירה לעיתים את אלבום הסולו הראשון והנהדר שלו (למשל ב"לומדים לחיות עם זה" הכיפי או ב"עדין וגם שורט" הנהדר), הוא בכל זאת נמצא במקום אחר.  

הרבה מהקרדיט על השינוי הזה מגיע לבעל הבית השני של האלבום - אודי שרבני, סופר, משורר ואחד מכותבי הרוק היותר מסקרנים שפועלים פה בשנים האחרונות. שרבני לא רק חתום על הטקסטים פה, אלא גם מקריא את חלקם בדואט עם כהן ששר ("לונג שוט לקומדיה, קלוז־אפ לטרגדיה", "בסוף זה נמאס" ו"אתה עדיין רצוי כאן"), לא מעט מהקסם המיידי של "כמו ששומעים" מגיע מהחיבור ביניהם. יש הרבה שורות יפות ב"כמו ששומעים", אחת מהן נמצאת ב"לונג־שוט לקומדיה, קלוז־אפ לטרגדיה" השירי־דיבורי ("לפעמים, כמו בסרט לחימה אסייתי / הכתוביות לא תואמות את מה שכבר מצאתי – חיים שלמים עוברים בין תנועות שפתיים לשפה המדובבת / שם האכזבה אורבת / "אתמולַיִים", "מחָרַיִים" - לא שלשום, לא מחרתיים").

היופי באלבומי לו־פיי (אלבומים המוקלטים במכוון בהפקה מינימליסטית) כמו "כמו ששומעים" הוא שבמהלך ההאזנה לתוצר המוגמר אפשר - ודי בקלות - לפרק אותו לגורמים ולהבין כיצד הוא נוצר. הוא אמנם קורץ פה ושם לרוק העברי של לפני 40 שנה ("לומדת גרפולוגיה"), אך מעדכן אותו לפרקים עשור קדימה עם נגיעות אלקטרוניות ניינטיזיות (את "צליליות", למשל, תוכלו לרקוד במסיבה). יש מספיק אנשים שגם ב־2021 הטעם המוזיקלי שלהם התקבע בעשורים האלו, והם ישמחו להעביר חצי שעה וקצת (זה באמת אלבום קצר) עם "כמו ששומעים".

הצגה
שי בר יעקב

פסטיבל עכו

פסטיבל עכו

אחרי מהדורת אונליין ומהומות בעיר, חזר פסטיבל עכו למתכונת הרגילה, עם יוצרים צעירים ונועזים שלא מפחדים לגעת בנושאים קשים. התוצאה היא לעיתים הנאה תיאטרונית צרופה

לאחר שנה שבה נאלץ לעבור למתכונת אונליין בשל מגפת הקורונה, וכחצי שנה לאחר שהמחסן והמשרדים של המרכז לתיאטרון עכו הממוקמים באותו מתחם שבו מתנהל הפסטיבל, נשרפו על ידי פורעים ערבים במהומות שפרצו בימי מבצע שומר החומות, חזר פסטיבל עכו לתיאטרון אחר לתפקד באולמות האבירים היפהפיים. זה כבר אומר משהו משמעותי על השיבה לחיים נורמליים במחוזותינו.

בשנתו ה־42, מחפש הפסטיבל לחזור למקורותיו, שהם החיפוש אחר צורות אמנותיות חדשות וקידום יוצרים צעירים ונועזים, שלא מפחדים לגעת בנושאים קשים. שלוש ההצגות המעניינות שבהן צפיתי בפסטיבל השנה מוכיחות שיש עדיין כיסוי לחזון החשוב הזה.

את הפן הניסיוני המובהק מקיימת ההצגה "אני יושב בחדר", שהיא בעצם שילוב בין אירוע פרפורמטיבי לניסוי מדעי. את הניסוי עורך ד"ר דניאל לנדאו, החוקר את המדיה החדשה והשפעתה על האדם במרכז הבינתחומי. המופע שבנה בנוי בשלושה חלקים. בחלק הראשון הוא מזמין אותנו להשתתף במפגש בתקשורת בלתי אמצעית עם דמות וירטואלית, המוקרנת באמצעות משקפת מציאות מדומה ואוזניות. בחלק השני ישנו מופע קצר של שתי שחקניות המדמות בלייב את האינטראקציה שהתנהלה רגעים קודם לכן בין הדמות הווירטואלית לצופה החי, ומנסות להמשיך אותה למקום של איזון והשלמה. בחלק השלישי מתנהלת שיחה שבה החוקר מסביר לצופים את מהות הניסוי שבנה, ומנסה ללקט את תגובותיהם. המטרה המדעית מתבררת היטב בשיחה (ולא ניתן לחשוף אותה בשל הסכם אישור ההשתתפות ושמירת סודיות הנחתם עם כל משתתף בתחילת המופע). המטרה האמנותית, לעומת זאת, קצת פחות ברורה, ואם להתחשב בעובדה שהחלק הפרפורמטיבי של המופע הוא הפחות מפותח, נראה שעל אף הסקרנות הרבה שהמופע מעורר כאירוע ניסיוני הוא עדיין בוסרי למדי כמופע אמנותי.

מי שמחפש איכויות אמנותיות יותר גבוהות לצד מחויבות חברתית עמוקה יכול למצוא אותן בהצגה "רצח בהסכמה", שיצרה הבמאית חנה ואזנה גרינוולד. זוהי הצגה העוסקת ברצח נשים, שנכתבה על ידי איריס אליה כהן ותהילה אזולאי שאול, ומבוצעת על ידי ארבע שחקניות מוכשרות עם מחויבות עמוקה לנושא. החומר הדרמטי מעובד יפה למעין תיאטרון סיפור טקסי ופיוטי, המתנהל בתוך זירה, שבה הדמויות השונות קמות לתחייה ומספרות את סיפוריהן הכואבים, כשכל סיפור שונה בפרטים אך דומה במכלול השברירי והמעיק. הדרמה החברתית המחויבת הזו אולי אינה מחדשת הרבה בהבנת הסיבות לאלימות נגד נשים, אך מנכיחה בצורה חזקה את האמירה שזו מחלה שיכולה להתרחש בכל מקום ובכל זמן, ושהדרך היחידה להילחם בתופעה היא להפסיק לשתוק ולהסתיר את האמת הכואבת.

ההצגה המדליקה והמפתיעה ביותר שבה צפיתי השנה היא "לפני מי להשתחוות?" שיצרה הבמאית הצעירה אילאיל לב כנען עם צוות נהדר של חמישה שחקנים נמרצים, העובדים בעבודת אנסמבל מרשימה. ההצגה משלבת טקסטים מגוונים מאפלטון ועד לואיס קרול, עם גיחות דרך ברכט, רוזה פרקס ואפילו שיר מתוך "צלילי המוזיקה". גם דמויות יותר אקטואליות, כמו אדוארד סנודן ובנימין נתניהו, מגיחות לבמה ומתערבות בקולאז' הקופצני, הסובב סביב שאלות של מוסר וחברה, חובת הציות לשלטון לעומת החובה המוסרית למרוד בחוקים רעים. בתזמור האירוני התזזיתי שבנתה לב כנען המהלך האינטלקטואלי הפוסט־מודרני הזה הופך לחוויה מבלבלת, מטלטלת, מצחיקה ומפתיעה, שמותירה אותך בסיום עם תחושה של רכבת הרים משוגעת, סערת חושים גדולה והתפעלות עמוקה מהביצוע המושלם של השחקנים המצוינים. איני יודע מה התשובה לשאלה שההצגה מציבה לנו בשמה, אך אני רציתי בסיום להוריד את הכובע בפני היוצרים הצעירים הללו, שהצליחו להפוך דיונים מוסריים כבדי ראש להנאה תיאטרונית כה צרופה.